הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה בנצרת ד"מ 50391-02-17

לפני כב' הרשמת לובנא תלחמי סוידאן

התובעת
SUMOLE KURIAN
דרכון הודי מס' 9325722H
ע"י ב"כ עו"ד בני אטלס

-

הנתבעים

  1. עיזבון המנוחה רחל סוסן ז"ל, ת.ז. XXXXX025
  2. יצחק סוסן, ת.ז. XXXXX967
  3. יעקב סוסן, ת.ז. XXXXX074
  4. אליאן לביא, ת.ז. XXXXX090

ע"י ב"כ עו"ד אלי מלול

פסק דין

1. לפניי תביעת התובעת לתשלום שכר, פיצוי הלנת שכר, פיצוי בגין העדר הפרשה לפנסיה, פדיון חופשה, דמי חגים, דמי הבראה, דמי הודעה מוקדמת, פיצויי פיטורים ופיצוי הלנת פיצויי פיטורים.

העובדות העיקריות הצריכות לענייננו , ואשר רובן ככולן אינן במחלוקת

2. התובעת, עובדת זרה אזרחית הודו, עבדה בסיעוד וטיפול בגב' רחל סוסן, ז"ל (להלן: "המנוחה"), וזאת בתקופה שמיום 28/1/15 עד ליום 4/1/17 .

3. הנתבעים 2 עד 4 הם שלושת ילדיה היחידים של המנוחה. בתקופה הרלוונטית לתובענה, הנתבע 2 (להלן: " יצחק") התגורר עם המנוחה באותו בית והוא חתום על הסכם ההעסקה אשר צורף לכתב התביעה.

4. התובעת היתה עובדת חודשית ושכרה עמד על סך 4,900 ₪ לחודש . שכר התובעת שולם בחלקו על ידי חברת הסיעוד עמל המעבר בע"מ (להלן: "חברת הסיעוד") וחלקו האחר הועבר אליה על ידי הנתבעת 4 (להלן: "אליאן"), אשר היתה מעבירה כל חודש את ההפרש הנדרש להשלמה עד השכר הנ"ל, ישירות לחשבון הבנק של התובעת בבנק הדואר. התובעת קיבלה שכר עבור שבתות בהם עבדה מיצחק.

5. המנוחה נפטרה ביום 26/12/16 , ולא השאירה אחריה צוואה . בנוסף, לא הוצא צו ירושה.

6. בתקופה הרלוונטית לתובענה, ואף שנים רבות קודם לכן, המנוחה לא היתה צלולה כלל, לא זיהתה אנשים, לא דברה והייתה מרותקת למיטה.

שאלת זהות המעסיק

7. הצדדים חלוקים בשאלת זהות המעסיק. בכתב התביעה התובעת טענה כי יצחק ואליאן היו מעסיקיה, וזאת בנוסף להיותם יורשיה של המנוחה יחד עם הנתבע 3 , ומכאן יש לחייבם ברכיבי התביעה השונים. בכתב התביעה לא נטען כלל כי המנוחה היתה מעסיקתה של התובעת, ומכאן לא ברור על מה נסמכת התביעה כנגד הנתבעים 2-4 מכוח היותם יורשי המנוחה, מה עוד שהנתבע 1, עיזבון המנוחה, אינו אישיות משפטית עצמאית ואינו יכול לתבוע או להיתבע. בסיכומיה טענ ה התובעת, בין היתר, כי המנוחה היתה מעסיקתה הפורמלית וזאת מתוקף היותה הנהנית מעבודתה, וכי יצחק ואליאן ניהלו את כל ענייני המנוחה לרבות העסקתה.
8. בכתב ההגנה, טענו הנתבעים כי הנתבע 1 אינו י שות משפטית וכי לנתבעים 2 עד 4 לא היה חלק בהעסקת התובעת, וככל והיא זכאית לסכומים אלה או אחרים אז היא יכ ולה להיפרע מעיזבון המנוחה בלבד. בנוסף, טענו הנתבעים 2 עד 4 כי לא זכו לקבל מאומה מעיזבון המנוחה ומכאן לא ניתן להיפרע מהם בגין חובותיה. בסיכומיהם טענו הנתבעים, בין היתר, כי המנוחה היתה מעסיקתה היחידה של התובעת וכי אין כל יריבות בין התובעת לבין הנתבעים 2 עד 4, הן בשל אי קיום יחסי עובד מעסיק ביניהם והן בהעדר צו קיום צוואה או צו ירושה לעיזבון המנוחה.
9. בהתאם להלכה הפסוקה, נוכח טיבו המיוחד של ענף הסיעוד והעובדה לפיה במקרים רבים נדרשת עזרה של בני המשפחה בבן המשפחה, הרי סימני ההיכר האופייניים בדרך כלל לבחינת סוגיית זהות המעסיק אינם בהכרח ישימים בענף זה. בעת הכרעה בסוגיית זהות המעסיק בענף הסיעוד, על בית הדין לבחון את מצבו של המטופל מחד ואת מעורבות קרוב המשפחה מאידך, כשנקודת המוצא היא שהמטופל הוא המעסיק ולא בן המשפחה (ע"ע 660/06 ישי ברגר – ג'ונל קטיבוג, מיום 23/1/08 [פורסם בנבו]). לכן, לא די להצביע על מעורבות קרוב משפחה בהתקשרות עם המטפל לצורך הסדרת תנאי העבודה או פיקוח עליו, כל עוד נעשית אותה מעורבות כסיוע גרידא למטופל, אשר במרבית המקרים הינו סיעודי, על כל הקשיים הכרוכים במצבו. בשים לב למורכבות הסוגיה בענף האמור, כל מקרה נבחן בהתאם לנסיבותיו הספציפיות ולראיות שנפרשו בפני בית הדין במקרה הקונקרטי.

10. מי היה המעסיק של התובעת?

כמפורט לעיל, על אף שבכתב התביעה לא נטען כי המנוחה היתה מעסיקתה של התובעת, ועל אף שבסיכומיה התובעת טענה מחד שהמנוחה היתה מעסיקתה (סעיף 1 לסיכומים) ומאידך שהמנוחה לא היתה יכולה להיות מעסיקה (סעיף 17 לסיכומי ם), ואילו הנתבעים טענו כי המנוחה היתה מעסיקתה של התובעת, יש להבהיר את סוגיית מעמדה של המנוחה במערכת יחסי העבודה נשוא תיק זה.

11. אין מחלוקת כי בתקופה הרלוונטית לתובענה, מצבה של המנוחה היה כמפורט בסעיף 6 לעיל. מעדותן של התובעת ואליאן עלה בבירור כי המנוחה לא היתה במצב אשר אפשר לה לטפל בעניינ יה כלל וכלל. המנוחה היתה מרותקת למיטה, לא דיברה ולא זיהתה אנשים, לרבות ילדיה, כשמדובר במצב בו שהתה במשך שנים רבות, הרבה לפני שהתובעת הגיעה לביתה לצורך טיפול בה. בנסיבות אלה, ולאור מצבה הרפואי והקוגנטיבי של המנוחה, לא ניתן לפעול לפי נקודת המוצא אליה הפנתה הפסיקה, ולפיה המטופל הוא המעסיק . המטופלת נשוא תיק זה לא יכלה לדאוג לענייניה ומכאן יש לקבוע כי המנוחה לא היתה ולא יכולה היתה להיות מעסיקתה של התובעת אלא שימשה כמושא הטיפול הסיעודי בלבד.
12. הקביעה שלעיל, בעניין אי קיום מערכת יחסי עובד מעסיק בין התובעת למנוחה, משליכה באופן ישיר על שאלת חיוב עיזבונה של המנוחה וחיובם של הנתבעים 2 עד 4 מכוח היותם יורשיה על פי דין. משנקבע כי המנוחה לא היתה המעסיקה, הרי אין עילת תביעה נגד ה וכנגזרת מכך אין עילת תביעה כנגד עיזבונה או יורשיה, בהיותם יורשים. מכאן, הדיון בסוגית חיוב העיזבון או היורשים, אליו התייחסו הצדדים בסיכומיהם, מתייתר.
13. היות והמנוחה לא היתה מעסיקתה של התובעת ומאחר ועילת התביעה היחידה כנגד הנתבע 3, יעקב, הינה מכוח היותו יורש על פי דין , התביעה כנגד הנתבע 3 נדחית.
14. בעניינם של יצחק ואליאן המצב שונה, הואיל ובנוסף לטענה לפיה הם יורשי המנוחה על פי דין וצריך לחייבם בחובותיה – טענה שנדחית היות ונקבע כי המנוחה לא היתה מעסיקתה של התובע ת – התובעת טוענת כי יצחק ואליאן היו מעסיקיה.
15. לאחר בחינת עדויות הצדדים וכלל החומר אשר בפניי, הגעתי למסקנה לפיה יצחק היה מעסיקה היחיד של התובעת, וזאת מן הנימוקים אשר יפורטו להלן.
16. בכל הנוגע למעורבותה של אליאן בהעסקת התובעת, מהעדויות עלה כי בתקופה הרלוונטית לתובענה גם אליאן התגוררה בעפולה, אך ביקרה את המנוחה אחת לשלושה שבועות או אחת לחודש, בחגים ובמקרה חירום בלבד . הקשר היחיד של אליאן לתובעת היה בסוגיית תשלום הפרש השכר מדי חודש. בעשירי לכל חודש, אליאן היתה מקבלת טלפון מחברת הסיעוד אשר מסרה לה מידע לגבי הסכום שהופקד מטעמה בחשבונה של התובעת, ואליאן היתה משלימה את השכר ל- 4,900 ₪ ומעבירה את ההשלמה ישירות לחשבון הבנק של התובעת.
17. מעורבותה של אליאן היתה אך ורק בביצוע העברת הפרש השכר, אחת לחודש, במשך התקופה נשוא התובענה ועל כך התובעת העידה בעצמה. מעבר לכך לא היתה לאליאן כל מעורבות נוספת בהעסקת התובעת ואף התובעת אינה טוענת למעורבות מעבר למפורט לעיל. אליאן לא פקחה או השגיחה על עבודת התובעת בטיפול ב מנוחה ובסביבתה, היא לא נתנה לה הוראות, לא קיבלה כל שירות מהתובעת ואף לא היתה מעורבת בהתקשרות החוזית, אליה אתייחס בהמשך.
18. פעולתה היחידה הנ"ל של אליאן אשר דאגה מדי חודש לתש לום שכר התובעת במלואו, אפילו מבלי להיות בקשר עם התובעת עצמה אלא עם חברת הסיעוד, היא פעולה טכנית אשר בוצעה מכוח היותה בתה של המנוחה ואינה מקימה עילה של יחסי עבודה בינה לבין התובעת ואין בה כדי להרים את הנטל המוטל על התובעת להוכחת קיומם של יחסים כאלה. יש לראות בעצם העובדה לפיה תפקידה של אליאן הסתכם בהעברת הפרש השכר מדי חודש (אשר לגרסתה שולם על ידה ועל ידי שני אחיה יעקב ויצחק), כעזרה משפחתית בלבד, ובזה תם תפקידה בסוגיית העסקת התובעת. מכאן, ובהעדר יחסי עובד מעסיק בין התובעת לאליאן, התביעה כנגד הנתבעת 4, אליאן, נדחית .
19. באשר למעורבות יצחק בהעסקת התובעת – מהעדויות אשר נשמעו לפניי ומכלל החומר אשר בתיק עולה התמונה הבאה: יצחק היה היחיד אשר התגורר עם המנוחה והתובעת בתקופה הרלוונטית לת ובענה. מעדותה של התובעת עלה כי בנוסף לעבודתה בטיפול הסיעודי במנוחה, התובעת היתה מנקה את כל הבית, לרבות חדרו של יצחק, והיתה מבשלת ומכבסת גם עבורו (ר' עדותה בשורה 11 בעמ' 4 לפרוטוקול הישיבה מיום 19/7/17 [ להלן: "הפרוטוקול"] וכן בשורה 2 בעמ' 6 לפרוטוקול).
20. בנוסף, התובעת מסרה בעדותה כי יצחק הוא זה אשר שילם את שכרה עבור עבודה בשבתות והוא אשר חתום על חוזה ההעסקה אשר צורף לכתב התביעה. מעיון בחוזה ההעסקה הנ"ל עולה כי פורטו בו, בין היתר, תנאי עבודתה של התובעת, שכרה (לרבות שכר עבור עבודה במנוחה שבועית ודמי כיס) , וזכויות שונות (חופשה שנתית, דמי חגים, דמי הבראה וכו'). אכן בהסכם ההעסקה צוין כי המעסיק הינו המנוחה ושמה נרשם תחת "המעסיק" , אך ברור כי אין לרישום זה כל משמעות, לאור מצב המנוחה כפי שפורט לעיל, ולאור העובדה לפיה מי שלקח על עצמו את ההתחייבות לשאת באמור בחוזה ההעסקה וחתם עליו, הוא לא אחר מאשר יצחק עצמו.
21. אם כך, עולה כי מלבד עבודתה של התובעת בטיפול הסיעודי במנוחה, גם יצחק נהנה משירותיה בבית המנוחה, לרבות בענייני ניקיון ובישול. הוא היחיד אשר התגורר עמה בביתה של המנוחה, והוא אשר התחייב מולה, באמצעות חתימה על חוזה ההעסקה, לשלם את זכויותיה אשר פורטו בחוזה. חופש ההתקשרות טומן בחובו את הערך של כיבוד הסכמים והתחייבויות, וחתימתו של יצחק על חוזה ההעסקה אשר בו פורטו זכויות שונות של התובעת , ואשר נתבעים כעת במסגרת התביעה דנן, יוצרת ציפייה של התובעת כי היא תהיה זכאית ל אותן הזכויות וכי מי שחתם מולה על אותו חוזה יישא, בבוא העת, במה שהוסכם בו.
22. לאור כל המפורט לעיל, יש לקבוע כי בתקופה הרלוונטית לתובענה שררו יחסי עובד מעסיק בין התובעת לבין יצחק.
23. יש לציין כי משום מה בעדותה אליאן לא התייחסה כ לל לסוגיית חוזה ההעסקה, ואף לבא כוחה לא היו שאלות כלל בעניין זה , לא לתובעת עצמה ולא אליה . ואילו עדותו של יצחק לא נשמעה, והוא אף לא הופיע לישיבת בית הדין וויתר כלל על השמעת גרסתו מול גרסת התובעת (ר' דברי ב"כ הנתבעים בשורה 21 בעמ' 6 לפרוטוקול), וזאת על אף שבכתב התביעה נטען באופן מפורש כי היה מעסיקה של התובעת.
24. לא נעלמה מעיניי עדותה של אליאן לעניין מצבו של יצחק (שורות 23-26 בעמ' 7 לפרוטוקול), אך טענות אלה לא גובו בכל מסמך רפואי או אחר. ואף אם היה מוגש מסמך כזה, ספק אם היה לכך משמעות נוכח העובדה לפיה על אף מצבו הנטען של יצחק, הוא ולא אחר חתום על חוזה ההעסקה והוא זה אשר שילם את שכרה של התובעת עבור עבודה בימי מנוחה ונהנה מעבודתה השוטפת.
25. ועוד, בסיכומי הנתבעים נטענה טענה חלופית לפיה ככל ובית הדין יימצא לנכון לחייב את הנתבעים בסכומים אלה או אחרים, אזי יש לחייבם בשיעור של 40% בלבד, שהוא שיעור השכר היחסי אותו שילמה המנוחה, לטענת הנתבעים, מעבר למה ששולם לתובעת על ידי חברת הסיעוד. יש לציין כי חיוב חברת הסיעוד כנטען אינו מתיישב כלל עם לשון חוזה ההעסקה אשר חברת הסיעוד אינה צד לו. מה עוד שחברת הסיעוד משמשת אך ורק "צינור" להעברת הכספים ו/או הגמלאות להם היתה זכאית המנוחה בחייה מהמוסד לביטוח לאומי וכניצולת שואה, כפי שאליאן העידה (ר' שורות 6-9 בעמ' 7 לפרוטוקול).
26. לסיכום ולאור המפורט לעיל, התביעה כנגד הנתבעים 1,3 ו- 4 נדחית. מעסיקה של התובעת בתקופה הרלוונטית לתובענה הינו הנתבע 2 – יצחק.
שכר אחרון ופיצוי הלנת שכר
27. בעדותה מסרה התובעת באופן מפורש כי קבלה את משכורת החודש האחרון הן מחברת הסיעוד והן מהמשפחה. בנוסף, הנתבעים הגישו מסמך (נ/1) אשר ממנו עולה כי ביום 10/1/17 , הפקידה אליאן לחשבון הבנק של התובעת סך של 2,075 ₪.

28. בסיכומיה טענה התובעת כי רכיב תביעה זה נתבע בטעות. אי לכך, התביעה בגין אי תשלום שכר אחרון ופיצוי הלנת שכר, נדחית.

פדיון חופשה

29. לפני דיון והכרעה בשאלת זכאות התובעת למי מבין רכיבי התביעה הנוספים יש לציין כדלקמן: מעיון בתלושי השכר אשר הוגשו עולה כי השכר אשר שולם על ידי חברת הסיעוד כלל תשלום עבור שעות עבודה וכן תשלומים חודשיים בגין דמי הבראה, דמי חגים וחופשה. ואילו בהתאם לעדותם של התובעת ושל אליאן עצמה, הפרש השכר אותו העבירה האחרונה מדי חודש לקח ב חשבון את הסכום אשר התובעת קבלה נטו מחברת הסיעוד.
30. יוצא שכל התשלומים אשר שולמו על ידי חברת הסיעוד על חשבון זכות זו או אחרת "נבלעו" וחושבו על ידי אליאן כשכר עבודה בלבד, אשר הושלם על ידה לסך של 4,900 ₪ מדי חודש (תמיכה לכך ניתן למצוא בנקל בעיון בתלושי השכר וסכומי הנטו ששולמו לתובעת מדי חודש אל מול סכומי ההפקדה אשר עולים מאישורי ההפקדה אשר צורפו על ידי הנתבעים לסיכומיהם, וזאת מבלי שהוגשה בקשה לצירוף מסמכים אלה לאחר שתמו ההוכחות בתיק). קביעה זו , לפיה הזכויות אשר שולמו כעולה מתלושי השכר "נבלעו" וחושבו כשכר עבודה בלבד, רלוונטית להכרעה ברכיב תביעה זה וברכיבי התביעה הבאים, כפי שיפורט להלן.
31. התובעת טוענת כי בשנה השנייה להעסקתה לא קבלה חופשה שנתית כלל, וכי לא שולם לה פדיון חופשה עם סיום העסקתה.

32. הנטל להוכיח את ניצול ימי החופשה על ידי עובד ואת יתרת החופשה העומדת לזכותו, מוטל על המעסיק (ר' ע"ע ארצי 09/665 מנרב הנדסה בע"מ – ארפצ'י ואח' [מיום 1/11/11, פורסם בנבו]). בהתאם לסעיף 26 לחוק חופשה שנתית, תשי"א-1951, מעסיק חייב לנהל פנקס חופשה בו יירשמו כל הפרטים אשר נקבעו בתקנות, לרבות מועדי החופשה ודמי החופשה אשר שולמו בגינה.

33. אין בפי הנתבעים טענה עניינית כלשהי לעניין ניצול ימי חופשה על ידי התובעת בשנה השנייה להעסקתה, וכן לא הוגשה מטעמם ראיה כלשהי לעניין צבירת וניצול ימי חופשה של התובעת במהלך תקופת עבודתה . מסיכומי הנתבעים עולה כי אין מחלוקת לגבי תעריף יום החופשה הנתבע, ואף למספר הימים הנתבעים, אך הם טוענים, לחלופין, כי עליהם לשאת ב- 40% מהסכום הנתבע, טענה אשר נדחית בשל המפורט בסעיף 29 ו- 30 לעיל.

34. אי לכך, בהתחשב בעובדה לפיה דמי החופשה אשר שולמו לתובעת על ידי חברת הסיעוד "נבלעו" וחושבו כשכר בלבד, וכן בהתחשב בתקופת העסקתה והעובדה שעבדה 6 ימים בשבוע, התובעת זכאית ל- 11 ימי חופשה ב גין שנת העסקתה השנייה, בתעריף הנתבע על ידה. אי לכך התובעת זכאית ל סך של 2,163 ₪ בגין פדיון ימי חופשה .

דמי חגים

35. התובעת טוענת כי בשנת עבודתה השניה לא קיבלה חופשת חג ותובעת תשלום עבור 8 ימי חג, בסך של 2,261 ₪ . בעדותה, התוב עת לא התייחסה כלל לרכיב תביעה זה ולא פרטה כלל מהם אותם חגים בהם היא עבדה, לטענתה, באיזה תאריכים נפלו והאם נפלו ביום המנוחה השבועית, וכן ל א פרטה האם היא עבדה בחגי ישראל. טענות התובעת בעניין זה נטענו בלקוניות וללא כל פירוט מינימלי.

36. יש לציין כי התובעת הינה עובדת חודשית, כך שאין היא זכאית לדמי חגים כל עוד שכרה שולם במלואו בחודשים בהם נפלו חגים בהם לא עבדה, וככל ולא עבדה בחגי ישראל ושכרה שולם במלואו – אין לה זכאות נוספת לגמול בגין עבודה בחגים.

37. לאור המפורט לעיל, תביעת התובעת בגין דמי חגים נדחית.

פיצוי בגין העדר הפרשה לפנסיה

38. בגין רכיב תביעה זה התובעת טוענת לזכאות בסך של 440 ₪, וזאת לאחר ניכוי הסכומים אשר הופקדו בקופת התגמולים, לטענתה, על ידי חברת הסיעוד, בסך של 3,970 ₪. התובעת לא צרפה שום אסמכתא לסכום הנצבר בקופת התגמולים והיה צפוי ש לפחות במסגרת סיכומיה תפרט ותבהיר את חישוביה בגין רכיב זה, אך היא לא עשתה זאת.

39. יש לציין כי לאור שיעור ההפרשה בהתאם לצו ההרחבה [נוסח משולב} לפנסיה חובה 2011, החל מחודש עבודתה השביעי של התובעת (6%) והשכר הקבוע, יוצא שהסכום אשר אמור להיות צבור בקופת התגמולים גבוה ממה שהתובעת טענה בסעיף 19 לכתב התביעה.

40. מעיון בתלושי השכר לא ניתן לדלות כלל מהו החלק אשר הפרישה חברת הסיעוד מדי חודש בגין תגמולי פנסיה , ולא ברור מדוע התובעת לא מצאה לנכון להמציא אסמכתא לסכום אשר נצבר בקופת התגמולים ועל מה היא נסמכת עת קבעה כי בקופת התגמולים נצבר סך של 3,970 ₪.

41. בנסיבות אלה, בהם לא הונח בפני בית הדין חישוב ברור ומפורט לגבי הסכום הנתבע בגין רכיב זה, וכן לא הוגש מסמך המעיד על הסכום אשר נצבר בקופת התגמולים ואשר התובעת , ככל הנראה, מודעת לו, יש מקום לדחיית התביעה בגין העדר הפרשה לפנסיה.

דמי הבראה

42. התובעת טוענת לזכאות ל- 5 ימי הבראה, בסך של 1,890 ₪, הואיל ולטענתה לא שולמו לה דמי הבראה עבור שנת העסקתה השניה.

43. גם לעניין דמי הבראה, אין בפי הנתבעים טענה עניינית כלשהי. הנתבעים לא הכחישו שלא שולמו דמי הבראה כנטען, והעלו את הטענה החלופית לעניין חיובם ב- 40% מהסכום הנתבע, טענה אשר נדחתה כאמור לעיל.

44. בהתחשב בעובדה לפיה סכומי דמי ההבראה אשר שולמו לתובעת על ידי חברת הסיעוד "נבלעו" בשכר אותו שילמה אליאן כמובהר לעיל, ובהתחשב בעובדה לפיה בשנת עבודתה השנייה התובעת עבדה 11.23 חודשים, ולאור הוראות צו ההרחבה בדבר תשלום דמי הבראה, התובעת זכאית ל- 5.6 ימי הבראה בגין אותה שנה , אך משהתובעת העמידה את תביעתה על 5 ימי הבראה שהם בסך של 1,890 ₪, התובעת זכאית לסך של 1,890 ₪ בגין דמי הבראה.

הודעה מוקדמת ופיצויי פיטורים

45. אין מחלוקת שעבודת התובעת הופסקה בשל פטירת המנוחה, שהיתה כאמור מושא הטיפול הסיעודי אותו סיפקה התובעת. מכאן התובעת זכא ית לפיצויי פיטורים בהתאם להוראות חוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963, ולדמי הודעה מוקדמת מלאים (חודש ימים) כאמור בסעיף 3(3) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, תשס"א-2001.

46. יש לציין כי גם בחוזה ההעסקה קיימת התייחסות לזכאות התובעת לפיצויי פיטורים במקרה של מות המנוחה.

47. התובעת טוענת כי נשארה בבית המנוחה עד תום ימי השבעה ולטענתה קיבלה שכר עד למועד זה בלבד (4/1/17) , מבלי שקיבלה דמי הודעה מוקדמת מלאים בהתאם להוראות הדין.

48. הנתבעים אינם טוענים כי לתובעת שולמו דמי הודעה מוקדמת מלאים, ולא הכחישו את זכאותו לימי ההודעה המוקדמת הנתבעים בסך של 3,738 ₪. גם בעניין זה הנתבעים העלו טענה חלופית לפיה יש לחייבם ב- 40% בלבד מרכיב זה, טענה אשר כאמור נדחתה.

49. אי לכך, התובעת זכאית לסך של 3,738 ₪ בגין דמי הודעה מוקדמת.

50. באשר לפיצויי פיטורים – בגין תקופת עבודתה, שהינה 1.93 שנים, ובהתחשב בשכר הקובע, התובעת זכאית ל סך 9,457 ₪ בגין פיצויי פיטורים. אך התובעת העמידה את רכיב התביעה בגין פיצויי פיטורים על סך 9,392 ₪.

51. התובעת טענה כי בקופת הפיצויים נצבר סך של 5,480 ₪, אך לא הגישה מסמך כלשהו המעיד על יתרת הכספים אשר נצברו בקופת הפיצויים, וכל אשר הוגש היה טופס 161 מטעם חברת הסיעוד (ת/2) אשר אינו מהווה אסמכתא לסכום אשר נצבר בקופת הפיצויים, ככל ונצבר.

52. אי לכך, התובעת זכאית לסך 9,392 ₪ בגין פיצויי פיטורים בניכוי הכספים אשר נצברו בקופת הפיצויים, ככל ונצברו, בתקופה הרלוונטית לתובענה.

פיצוי הלנת פיצויי פיטורים

53. בסעיף 20 לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק הגנת השכר") נקבע מהו "המועד לתשלום פיצויי פיטורים" ומהו המועד אשר החל ממנו יראו את פיצויי הפיטורים כמולנים.

54. בכל הנוגע לביטול או הפחתת פיצוי הלנת פיצויי פיטורים, נקבע בסעיף 20(ד) לחוק הגנת השכר כדלקמן:
"(ד) הוראות סעיפים 17א, 18 ו-19 יחולו, בשינויים המחוייבים, לגבי הלנת פיצויי פיטורים כאילו היא הלנת שכר, ואולם בית דין אזורי יהיה מוסמך להפחית או לבטל פיצוי הלנת פיצויי פיטורים, כאמור בסעיף 18, אף אם פיצויי הפיטורים לא שולמו עקב אחד מאלה:
(1) חילוקי דעות בדבר עצם הזכות לפיצויי פיטורים, שיש בהם ממש לדעת בית הדין;
(2) חילוקי דעות בדבר המועד שבו נפסקו יחסי עבודה;
(3) הזכאי לקבלת פיצויי הפיטורים לא מסר למעסיק לפי דרישתו פרטים הנוגעים לעובד או לזכאי כאמור והדרושים לענין קביעת הזכות לפיצויי הפיטורים או שיעורם."

55. לאור חומרת הסנקציה של חיוב מעסיק בפיצוי הלנה, באות הוראות סעיף 18 לחוק הגנת השכר ומקנות לבית הדין שיקול דעת להפחתת פיצוי הלנת השכר או ביטולו. סעיף 18 לחוק הגנת השכר קובע :

"בית הדין האזורי רשאי להפחית פיצוי הלנת שכר או לבטלו, אם נוכח כי שכר העבודה לא שולם במועדו בטעות כנה, או בגלל נסיבה שלמעסיק לא הייתה שליטה עליה או עקב חילוקי דעות בדבר עצם החוב, שיש בהם ממש לדעת בית הדין האזורי, ובלבד שהסכום שלא היה שנוי במחלוקת שולם במועדו."

56. בפסק דינו בעניין מוטור אפ בע"מ – יניב ורד ( ע"ע 473-09, מיום1/11/11 [ פורסם בנבו]) פסק בית הדין הארצי כדלקמן:

" ... נראה כי אין כיום מחלוקת כי טרם פסיקת פיצויי הלנה על בית הדין להפעיל שיקול דעת, הן לגבי עצם פסיקתם והן לגבי שיעורם (ע"ע 300215/98 דומוס תעשיות רהיטים בע"מ – מירב בן הלל, מיום 31.5.2000; ע"ע 394/99 המפד"ל – תאופיק אגבריה, מיום 23.12.2003).

22. באשר לדרך הפעלת שיקול הדעת, הוצע לקבוע מדיניות המבצעת "איזון נאות בין זכויות העובד והמעביד", תוך שקלול "מכלול נסיבות המקרה" והגעה "להכרעה צודקת ומאוזנת", המעוגנת "במציאות, בהקשר התעשייתי וביחסי האנוש" (אדלר, בעמ' 46; כן ראו את ע"ע 647/07 חיים גפן – בתי מלון מאוחדים בע"מ, מיום 6.7.2009; ע"ע 357/06 ק.ל.ע קרן השתלמות לעובדים סוציאליים בע"מ – מועצה מקומית פקיעין, מיום 9.6.2009).
יש לפיכך לבצע איזון עדין, הלוקח בחשבון את תכלית החוק; את הצורך בהרתעת מעסיקים; את חשיבות תשלום השכר במועד לשם פרנסת העובד ומשפחתו; את הפגיעה הנגרמת לכבודו של העובד כתוצאה מאי קבלת שכר במועד עבור עבודתו; את החשש כי אי קבלת השכר במועד יפגע בזכותו של העובד לקיום בכבוד; ומאידך את משמעותה הקשה של פסיקת פיצויי ההלנה לקניינו של המעסיק ויכולתו להפעיל את עסקו, כך שהנזק הנגרם כתוצאה מפסיקתם של פיצויי הלנה גבוהים - לרבות לעובדים אחרים של המעסיק - עלול להיות כבד מהתועלת שתושג באמצעותם (וראו למשל – כדוגמאות לדרך הפעלת שיקול הדעת – את ע"ע 372/05 חברת השמירה בע"מ – מונטסנוט איילין איל, מיום 24.11.2005; ע"ע 307/05 בתי מלון מאוחדים בע" מ – רונית דבורה, מיום 20.9.2006).

במסגרת זו יש לבצע שקלול של כלל נסיבות המקרה לרבות התנהגות הצדדים ותום ליבם, סוג המעסיק, סיבות ההלנה, מאפייני ההלנה (דוגמת משך האיחור, גובה השכר המולן והאם מהווה את כל שכרו של העובד) ועוד, תוך הקפדה על עקרונות של סבירות ומידתיות...."

57. בנסיבות העניין, לאחר שעיינתי במכלול החומר שבתיק, שקלתי את מכלול השיקולים הרלבנטיים בהתאם להלכה הפסוקה ובשקלול כלל נסיבות המקרה דנן , הגעתי למסקנה לפ יה אין מקום לחיוב הנתבע 2 בפיצוי הלנת פיצויי פיטורים, וזאת מן הנימוקים אשר יפורטו להלן.

58. בין הצדדים מחלוקת כנה ואמיתית הנוגעת לזהות המעסיק בתקופה הרלוונטית לתובענה, ואשר הוא אשר אמור לשאת בתשלום פיצויי הפיטורים להם זכאית התובעת ואשר בנוגע אליהם היא תובעת פיצוי הלנה . מערכת יחסי העבודה אשר שררה בין התובעת לבין הנתבע 2, לא היתה ברורה למי מהצדדים ובנסיבות העניין יש מקום להעמיד את פיצוי הלנ ת פיצויי הפיטורים על הפרשי הצמדה וריבית כדין בלבד .

לסיכום

59. התביעה כנגד הנתבעים 1, 3 ו- 4 נדחית.

60. על הנתבע 2 , יצחק, לשלם לתובעת את הסכומים הבאים:

א. סך של 2,163 ₪ בגין פדיון חופשה , בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כדין מיום 1/ 2/17 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

ב. סך של 1,890 ₪ בגין דמי הבראה, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כדין מיום 1/2/17 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

ג. סך של 3,738 ₪ בגין דמי ה ודעה מוקדמת , בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כדין מיום 1/2/17 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

ד. סך של לסך 9,392 ₪ בגין פיצויי פיטורים בניכוי הכספים אשר נצברו בקופת הפיצויים, ככל ונצברו בתקופה הרלוונטית לתובענה, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כדין מיום 1/2/17 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

61. בנוסף, על הנתבע 2 לשלם לתובע ת הוצאות משפט בסך של 150 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 1,800 ₪, אשר ישולמו תוך 30 ימים מהיום, אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל .

62. בנסיבות העניין, ועל אף שהתביעה כנגד הנתבעים 3 ו- 4 נדחתה, איני מוצאת מקום לחיוב התובעת בהוצאות בגין כך.

63. במידה ומי מהצדדים יבקש לערער על פסק דין זה, עליו להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים וזאת תוך 15 ימים מיום קבלת פסק הדין.

ניתן היום, ה' תשרי תשע"ח, (25 ספטמבר 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

לובנא תלחמי סוידאן , רשמת