בית הדין האזורי לעבודה בנצרת ד"מ 3501-10-18

לפני:

כב' הרשם אביעד אברגיל

התובעת
רג'ינה פלמה
ע"י ב"כ: עו"ד אביחי וידהורן

-

הנתבעים
עזבון המנוחה יפה סולומון ז"ל
באמצעות:

1. אושרת לופו
2. יוסי סולומון

ע"י ב"כ: עו"ד אהוד רז

פסק דין

לפניי תביעת התובעת לתשלום שכר עבודה בגין חודש אוקטובר 2017 , דמי הבראה, פדיון חופשה, דמי חג והפקדות לקרן פנסיה (תגמולים ופיצויים) . בנוסף, מבקשת התובעת כי ייפסקו לזכותה פיצויי הלנת שכר.

רקע –

התובעת היא עובדת זרה, אזרחית הפיליפינים, הועסקה כעובדת סיעוד אצל המנוחה, יפה סולומון ז"ל (להלן: "המנוחה") – מיום 1.8.2016 ועד ליום 16.10.2017. במהלך תקופת עבודתה כאמור, התגוררה התובעת בבית המנוחה.

הנתבעת 1, גב' אושרת לופו, היא בתה של המנוחה (להלן: "גב' לופו" או " הנתבעת").

הנתבע 2, מר יוסי סולומון, הוא בעלה של המנוחה ואביה של גב' לופו (להלן: "מר סולומון" או " הנתבע").

תמצית טענות הצדדים –

עיקר טענות התובעת בכתב התביעה –

לצד טענת התובעת כי הנתבעים הם יורשי המנוחה, היא טענה כי הם שימ שו גם כמעסיקיה בפועל לצד המנוחה: הם ששילמו את שכרה, הם שנתנו לה הוראות, ולהם הייתה כפופה. בהקשר זה טענה התובעת, כי הנתבעים ניהלו מולה את ענייני המנוחה, וזאת לאור מצבה הבריאותי של המנוחה.

בחודש אוגוסט 2017 נאלצה התובעת להתפטר מעבודתה אצל המנוחה לנוכח תנאי העבודה הקשים. התובעת מסרה על כך הודעה מוקדמת של למעלה מחודש ימים במסגרת מכתב התפטרותה מיום 30.8.2017 (להלן: "מכתב ההתפטרות").

הנתבעים לא שילמו לתובעת את מלוא זכויותיה הסוציאליות בגין עבודתה , אף שפנתה אליהם בכתב באמצעות בא כוחה. לפיכך, עליהם לשלם לה שכר עבודה, דמי הבראה, פדיון חופשה , ימי חג ו פיצוי בגין אי-ביצוע הפקדות לפנסיה ולפיצויים . זאת, בקיזוז סכום של 2,925 ₪ ששולם לה לטענתה עם סיום העסקתה.

עיקר טענות הנתבעים בכתב ההגנה –

התובעת הועסקה על ידי המנוחה בלבד, ולא התקיימו יחסי עבודה בינה לבין מר סולומון או גב' לופו. יתרה מכך, גב' לופו אינה היורשת של המנוחה (יורשה היחיד של המנוחה הוא מר סולומון).

לא היה מקום להגיש את התביעה כנגד עזבון המנוחה, משזה איננו אישיות משפטית.

התנהגותה של התובעת לאורך כל תקופת העסקתה התאפיינה במעשים ובמחדלים חמורים כלפי המנוחה, הסותרים את הסכם העבודה עמה, ואשר גרמו למנוחה נזקים וסבל. התובעת אף איימה על המנוחה ופגעה בה במספר הזדמנויות. נוכח התנהגותה של התובעת, פנתה המנוחה לא פעם לחברת כוח האדם וביקשה להחליף את התובעת בעובדת אחרת, אך זאת ללא הצלחה.

התובעת עזבה את מקום העבודה באופן פתאומי ועל דעת עצמה, ללא כל הסבר וללא מתן הודעה מוקדמת כדין. מכתב ההתפטרות שצורף לכתב התביעה מעולם לא נמסר לידי הנתבעים והם לא ידעו עליו כלל.
לפיכך, מכל סכום שייפסק לטובת התובעת יש לקזז את דמי ההודעה המוקדמת בסך של 6,700 ₪.

התובעת "גזלה" מהמנוחה כספים ותשלומים עודפים מעבר למה שהיא זכאית על פי חוקי העבודה , ושולמו לה 13,112 ₪ ביתר, ולפיכך היא אינה זכאית לתשלום כלשהו.

שכר חודש אוקטובר 2017 בסך של 2,925 ₪ שולם לידי התובעת במזומן ביום 28.10.2017 ובהתאם לבקשתה לאחר סיום יחסי העבודה, וזאת לפנים משורת הדין ועקב לחץ שהופעל על בני המשפחה.

כמו כן, שולמו לה 2,000 ₪ בגין דמי הבראה, במזומן, בהתאם לבקשתה לאחר סיום יחסי העבודה.

התובעת אינה זכאית לדמי חופשה. כאשר יצאה התובעת לחופשה , מילאה את מקומה עובדת אחרת (מריה) או הגב' לופו.

התובעת לא עבדה בימי החג והיא אינה זכאית לתשלום כלשהו בגין חגים. בימי החג היא הוחלפה על ידי עובדת אחרת (מריה) או על ידי הגב' לופו.

ההליכים בתיק –

ביום 10.7.2019 התקיים בפניי דיון הוכחות, במסגרתו העידה התובעת בחקירה ראשית ונחקרה חקירה נגדית. כמו כן, העידה גב' לופו בחקירה ראשית, ונחקרה חקירה נגדית. מר סולומון לא התייצב לדיון, וזאת, לטענת בא כוחו וגב' לופו, בשל בעיות בריאותיות.

התובעת הגישה, לבקשתה, סיכומים בכתב ביום 14.7.2019, והנתבעים הגישו את סיכומיהם בכתב ביום 23.7.2019.

בד בבד עם הגשת סיכומיהם, הגישו הנתבעים בקשה להוספת ראיה – תדפיסי חשבון הבנק של המנוחה, אשר ממנו שולם לכאורה שכרה של התובעת בתקופה הרלוונטית, על ידי העברה בנקאית לחשבון הבנק של התובעת (להלן: " תדפיסי חשבון הבנק").

התובעת התנגדה לבקשת הנתבעים כאמור.

ביום 6.8.2019 קיבלתי את בקשת הנתבעים והתרתי את הגשת תדפיסי חשבון הבנק. במסגרת החלטתי כאמור אפשרתי לתובעת להגיש ראיות מפריכות מטעמה, וכן להודיע אם בכוונתה לחקור את הנתבעים בעניין תדפיסי חשבון הבנק.
ביום 20.8.2019 הודיעה התובעת כי היא מוותרת על קיומו של דיון נוסף ועל חקירת הנתבעים. התובעת גם לא הגישה ראיות נוספות מטעמה.

דיון והכרעה –

שכר עבודה בגין חודש אוקטובר 2017 –

במסגרת כתב התביעה ביקשה התובעת לקזז מהסכומים המגיעים לה לטענתה, סכום של 2,925 ₪, אשר שולם לה עם סיום העסקתה. מעיון בתדפיסי חשבון הבנק עולה, כי אכן הסכום שולם לה בסוף חודש אוקטובר 2017.

מעדותה עולה, כי התשלום כאמור שולם לה כשכר עבודה בגין חודש אוקטובר 2017:
"ש: משהו מהסכומים הכתובים במכתב שולם לך?
ת: לא. אני קיבלתי רק את השכר, 2,925 ₪ עבור שבועיים." [ההדגשה הוספה – א.א.].

כך העידה גם במסגרת החקירה הנגדית:
"ש: ציינת שקיבלת לאחר סיום העבודה 2,925 ₪? איך קיבלת את הכסף?
ת: זה היה המשכורת שלי לתקופה האחרונה. גם את הסכום הזה הם שמו בדואר בחשבון." [ההדגשה הוספה – א.א.].

נוכח האמור לעיל, מצאתי כי הסכום ששולם לתובעת עם סיום העסקתה – 2,925 ₪, שולם לה כשכר עבודה לחודש אוקטובר 2017, כפי שהעידה בעצמה. בסיכומיה, התובעת אף הסכימה לראות בסכום זה כחלק משכרה לחודש אוקטובר 2017.

התובעת טענה כי עבדה במשך 15 ימים במהלך חודש אוקטובר 2017. טענתה זו לא נסתרה על ידי הנתבעים.
במסגרת תביעתה, חישבה התובעת את שכרה לחודש זה בהתאם לשכר המינימום באותה תקופה – 200 ₪ ליום לעובד המועסק שישה ימים בשבוע.

נוכח האמור, ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועדויותיהם, אני מקבל את תביעתה של התובעת להפרש השכר שנותר בין הסכום ששולם לה בפועל , 2,925 ₪ לבין הסכום שאמורה הייתה לקבל – 3,000 ₪. לפיכך, תביעתה של התובעת לתשלום שכר עבודה בגין חודש אוקטובר 2017 בסכום של 75 ₪ מתקבלת.

דמי הבראה –

לטענת הנתבעת, התובעת קיבלה תוספת מידי חודש לשכרה על חשבון דמי הבראה (וכן דמי חופשה ופיצויי פיטורים): "מבחינתי התובעת קיבלה את כל המגיע לה, בכל חודש, תוספת לשכר שצוין בחוזה על חשבון הבראה, ימי חופשה ופיצויים."

בחקירתה הנגדית, חזרה הנתבעת על טענה זו:
"ש: אמרת שהכנסת את כל הזכויות של התובעת בתוך השכר של העובדת?
ת: לא כל הזכויות, הכנסנו סכום מסוים על מנת לכסות את ההבראה וחופשה שנתית זה מה שנאמר לנו בסוכנות."

אכן, ניתן לכלול בשכר את דמי ההבראה, אך הסכמה שכזו בין הצדדים צריכה להיעשות בצורה מפורשת וחד משמעית, והנטל להוכיח הסכמה כאמור מוטל על כתפי הנתבעים [ראו לעניין זה: דב"ע (ארצי) 63/98 – 3 גלי בובליל - א. א. צ. שירותים משפטיים בע"מ, פד"ע לב 91 (1998); ע"ע (ארצי) 30878-11-16 אלכסנדר נורדשטיין נ' ויקטוריה קורבן (6.9.2018) ; ע"ע (ארצי ) 44196-10-14 עקילה חסון - חלבי סלמאן חברה להובלות בע"מ (07.12.2017) ].

הנתבעת הודתה בחקירתה כי לא נערך כל מסמך בכתב עם התובעת בהקשר זה: "ש: האם עשיתם הסכם בכתב על העניין הזה?
ת: לא. אף משפחה שמחזיקה עובדת זרה אין לה עודף כסף לשלם יותר בשכר, אנחנו התנהלנו כך על מנת לחסוך בסוף השנה בדמי חופשה ודמי הבראה. לא חשבנו על פיצויים באותו זמן שעשינו הסכם בעל פה." [ההדגשה הוספה – א.א.].

בענייננו, אין כל ראיה בכתב המעידה כי סוכם עם התובעת על הכללת דמי ההבראה בשכרה, והנתבעים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם להוכיח כי אכן הייתה הסכמה כזאת עם התובעת.

יתרה מכך, לא נתתי אמון בעדות הנתבעת ובגרסת הנתבעים בהקשר זה , ואני סבור כי התוספת לשכר התובעת מקורה בחשש הנתבעים כי היא תעזוב את עבודתה בטרם תימצא לה מחליפה .

הנתבעת אף העידה כך במסגרת החקירה הראשית: "הסיבה שהחלטנו לשלם יותר ממה שכתוב בהסכם זה כדי לכסות ולא להישאר חייבים ביום שהיא הולכת. ביום שהבנו שהיא מתחילה להתעייף בעבודה עם אמא, הוספנו 1,000 ₪ לשכר, כלומר שילמנו במשך 4 חודשים 6,700 ₪ ואני אביא את ההוכחה, על מנת ששוב שביום שהיא תעזוב אמא לא תהיה חייבת לה כסף" [ההדגשה הוספה – א.א.].

האמור מתיישב עם הקושי הכרוך במציאת מטפלת סיעודית מחליפה למנוחה, כפי שהעידה הנתבעת: "התובעת התחילה להראות לנו סימנים שהיא רוצה לעזוב ואנחנו נכנסנו למצוקה כי יודעים שאין עוד מטפלות."

"התובעת בחצי שנה האחרונה איימה כל הזמן שהיא עוזבת ואמא רצתה שהיא תעזוב אך לא הייתה מטפלת אחרת. הסיבה שהיא נשארה שלושה חודשים לאחר הגשת מכתב הפיטורים כי לא נמצאה מטפלת אחרת."

נוכח האמור לעיל אני קובע, כי השכר הגבוה ששולם לתובעת, לעומת זה המצוין בהסכם העסקתה, שולם לה אך בשל החשש מעזיבתה את העבודה, וזאת לאור הקושי במציאת מטפלת סיעודית מחליפה למנוחה, ולא משום שנכללו בו דמי ההבראה או תשלום בגין זכות סוציאלית אחרת כלשהי .

בנוסף, אני דוחה את טענת הנתבעים לפיה חברת כוח האדם היא זו שאמרה להם כי יש להוסיף את דמי ההבראה לשכרה של התובעת.
טענה זו אינה מתיישבת עם העובדה כי מסמך החישובים לצורך עריכת גמר חשבון שערכה חברת כוח האדם בעצמה בסמוך למועד סיום העסקתה של התובעת, כלל גם חישוב בגין דמי הבראה (מלאים).

הנטל להוכיח כי דמי ההבראה שולמו כדין מוטל על המעסיק [ ע"ע (ארצי ) 59799-12-13 קאלה ארועים בע"מ - שלמה פרל (20.08.2015); דב"ע (עבודה ארצי) 3-283/נו עוף טנא תעשיות (1991) בע"מ - אחמד עומר סעיד כבהא (29.10.1996) ] – והנתבעים לא עמדו בנטל כאמור.

מאחר שהתחשיב שערכה התובעת בכתב התביעה תואם לוותק שלה ולתעריף דמי ההבראה לפי הדין, ולאור העובדה שהנתבעים לא הציגו תחשיב נגדי כלשהו מטעמם, ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועדויותיהם, אני מקבל את תביעתה של התובעת לתשלום דמי הבראה בסכום של 2,371 ₪.

פדיון חופשה שנתית –

כאמור, לטענת הנתבעת, התובעת קיבלה תוספת מידי חודש לשכרה על חשבון דמי החופשה (וכן דמי הבראה ופיצויי פיטורים).

אלא שלאור קביעתי, כי השכר הגבוה ששולם לתובעת, לעומת זה המצוין בהסכם העסקתה, שולם לה אך בשל החשש מעזיבתה את העבודה, וזאת לאור הקושי במציאת מטפלת סיעודית מחליפה למנוחה, הרי ששכר זה לא כלל בתוכו כל תשלום בגין דמי חופשה.

יתרה מכך, כידוע, תשלום דמי חופשה לעובד במועדים קבועים ובאופן שגרתי , ללא קשר או תלות ביציאתו לחופשה, הוא בבחינת פרקטיקה אסור ה על פי דין. על הרציונאל העומד ביסוד איסור זה עמד בית הדין הארצי בפרשת אצ'ילדייב [ע"ע (ארצי) 324/05 אצ'ילדייב נ' עמישב שירותים (27.3.06)]: "תכליתו של חוק חופשה שנתית היא לתת לעובד חופשה בפועל, מנוחה, על מנת שיאגור כוח לעתיד. אף סעיף 5 לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 אוסר מתן שכר הכולל בתוכו, מראש, תשלום בעבור דמי חופשה, תמורת חופשה או פדיון חופשה כאמור בחוק חופשה שנתית. ודוק, כל האמור ביחס לפדיון חופשה מתייחס לזכאות מכוח החוק בלבד בסיום יחסי עובד-מעסיק. פדיון חופשה הוא מושג שהחוק הולידו, ואין הוא בא אלה בהקשר לחופשה שנתית שהחוק מזכה בה. מכיוון שאין לשלם לעובד סכום עבור פדיון ימי חופשה, כתחליף לחופשה בפועל לה הוא זכאי מכוח חוק חופשה שנתית, אין מקום לקזז את הסכומים ששולמו למערערת, ודין הערעור בעניין זה להתקבל."

בפרשת מרחיב [ע"ע (ארצי) 1144/04 מרחיב נ' מוקד אמון סביון (21.12.06)] חזר בית הדין הארצי על הלכה זו, ואף הוסיף והדגיש את תכליתה של הפסיקה הקובעת כי במקרה של תשלום חופשה מדי חודש יש ככלל לחייב את המעסיק בתשלום פדיון חופשה מלא, בנוסף על מה ששילם: "נוהג, לפיו עובד "פודה" את זכות חופשתו השנתית בתוך תקופת העבודה להבדיל מסיום תקופת העבודה, הוא פסול ומנוגד לחוק חופשה שנתית... ולתכליתו. תכליתו של חוק חופשה שנתית היא, שהעובד יקבל את חופשתו בעין. מטרתו היא סוציאלית – שהעובד ינוח מעבודתו וינפוש. אין מטרתו של חוק חופשה שנתית להגדיל את שכרו של העובד, אלא לדאוג לרווחתו. מעביד המשלם לעובד "פדיון חופשה" בתוך תקופת העבודה, במקום להעניק אותה לו בעין, גם בהסכמת העובד ואפילו על פי דרישתו, עלול להסתכן בתשלום כפול. תוצאה זו, הנראית ממבט ראשון בלתי צודקת בשל התשלום הכפול, היא הדרך לשמור על נורמה כה חשובה במשפט העבודה המגן." [ ראו גם: ע"ע (ארצי) 184/09 קרבצ'נקו נ' חברת השמירה בע"מ (18.12.11 );

נוכח האמור, אף אם הייתי מקבל את טענת הנתבעים לפיה דמי החופשה הוספו לשכרה של התובעת באופן שוטף, הרי ש בכל זאת הייתה התובעת זכאית עם סיום העסקתה לפדיון חופשה מלא.

למעלה מן הצורך אציין, כי חל איסור על תשלום שכר עבודה הכולל בתוכו דמי חופשה, בהתאם לסעיף 5 לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958 , וזאת מבלי לקבוע מסמרות לגבי תחולת הסעיף על המקרה דנן.

בהתאם לסעיף 26 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951, חייב המעסיק לנהל פנקס חופשה שבו יירשמו, בין היתר, מועדי החופשה, דמי החופשה ששולמו ותאריך תשלומם. הלכה היא כי נטל ההוכחה בדבר ימי החופשה וניצולם על ידי העובד מוטל על המעסיק [ ראו: דב"ע (ארצי) לא 3-22 ליפוט – קסטנר , פד"ע ג 215 (1972)]; ע"ע (ארצי ) 15546-05-11 שמעון בוסקילה - נתיבי מעיין אביב בע"מ (24.02.2015) ; ע"ע (ארצי ) 52949-05-10 ליליה וולצ'ק - ש. אלברט עבודות ציבוריות (28.03.2012) ], כמו גם הנטל להוכחת תשלום פדיון חופשה [ע"ע (ארצי) 665/09 מנרב הנדסה ובנין בע"מ נגד ארפצ'י (1.11.2011)].

בענייננו לא הוצגו רישומים כלשהם בנוגע לימי החופשה של התובעת ואין מחלוקת כי לא נוהל פנקס חופשה ביחס לחופשות התובעת .

יחד עם זאת, הוכח בפניי כי התובעת הוחלפה במשך 3 שבתות במהלך תקופת עבודתה, וזאת מבלי ששכרה הופחת (בהקשר זה נעיר, כי יום המנוחה של התובעת הוא ראשון ). כך העידה התובעת: "ש: האם מריה החליפה אותך בשבתות?
ת: כן. רק שלוש פעמים בכל תקופת עבודתי."

גם הנתבעת העידה כי העובדת המחליפה, מריה, החליפה את התובעת במשך 3 שבתות: "קוראים לה מריה, עובדת זרה לא זוכרת את שם המדינה ממנה הגיעה, היא החליפה את התובעת שלוש פעמים כשאני לא יכולתי."

הנתבעים לא עמדו בנטל המוטל עליהם ולא שוכנעתי כי לתובעת ניתנו או שולמו ימי חופשה נוספים מעבר ל-3 הימים שהוזכרו בעדותה.

בהקשר זה אציין, כי לא מצאתי ממש בטענת הנתבעים שהועלתה בסיכומיהם, לפיה התובעת הייתה "חופשיה" לצאת לסידוריה האישיים, לחברים שלה, גם באמצע השבוע ובאמצע היום, וכי לא נוכו משכרה סכומים בגין כך (טענה שהועלתה לצורך דחיית טענותיה של התובעת לדמי חופשה ולדמי חג) . אדגיש, כי גם עובדת המועסקת בתפקיד מטפלת סיעודית רשאית שיהא לה זמן סביר לצורך טיפול בעניינה האישיים בהתאם לצורך, וכן זמן מנוחה סביר , וזאת מבלי לפגוע כמובן בחובותיה במסגרת תפקידה, אשר טומן בחובו אחריות כבדה. ברוח זו, ובצדק רב, אף הוסכם בין הצדדים במסגרת הסכם ההעסקה של התובעת, כי: "לעובד יינתנו לפחות 8 שעות מנוחה ביום, וכן זמן סביר לצרכים אישיים." [ההדגשות הוספו – א.א.].

נוכח האמור לעיל, ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועדויותיהם, אני מקבל את תביעת התובעת לתשלום פדיון חופשה שנתית . תחשיב התובעת מבוסס על 17 ימי חופשה (לפי 14 ימי חופשה בשנה). נוכח קביעתי לעיל, הרי שיש להפחית ממכסת ימים זו 3 ימי חופשה.
משכך, התובעת זכאית ל- 14 ימי חופשה בסכום של 2,800 ₪ (אציין, כי הנתבעים לא הציגו תחשיב חלופי לתחשיב התובעת, אשר ממילא נערך בהתאם לתעריף שכר המינימום הרלוונטי במועד סיום עבודתה – 200 ₪ ליום לעובד המועסק בשבוע עבודה של שישה ימים).

אציין, כי קביעתי כי שכר התובעת לא כלל כל תוספת בגין דמי חופשה מתיישבת עם טענת הקיזוז שהועלתה על ידי הנתבעים בכתב ההגנה, לפיה ביקשו הם לקזז מכל סכום שייפסק לטובת התובעת, סכום של 6,700 ₪ כדמי הודעה מוקדמת.
יש בהעלאת טענת הקיזוז כאמור, לדמי הודעה מוקדמת בשיעור של 6,700 ₪, כדי להצביע על כך שגם לדעת הנתבעים, הסכום המדובר הוא השכר הקובע של התובעת, שאינו כולל דמי חופשה (אחרת היו מבקשים קיזוז של סכום נמוך יותר).

דמי חגים –

על פי עדותה של התובעת, אשר הייתה מהימנה עליי, היא עבדה בכל החגים, למעט בחג אחד – בשנה החדשה: "... אני יצאתי רק פעם אחת לשנה החדשה."

עדותה זו של התובעת הייתה קוהרנטית, והיא חזרה על טענתה שוב במהלך החקירה הנגדית: "ש: האם היו פעמים בחגי הסלבסטר יצאת לחופש?
ת: כן, בשנה החדשה.
ש: איזה עוד חגים הלכת חוץ מהסלבסטר?
ת: יש לי 9 חגים אבל לקחתי אחד ו- 8 נשארתי איתם בבית."

לא השתכנעתי מעדותה של הנתבעת, כי היא החליפה את התובעת בחגים, והיא גם לא פירטה באיזה חגים בדיוק היא החליפה את התובעת.

בהתאם להלכה הפסוקה, עובד יהיה זכאי לדמי חגים גם במקרה בו עבד בחג, אלא אם כן יוכח כי העבודה בחג הייתה מרצון העובד. הנטל להוכיח כי העבודה בחג הייתה מתוך רצון של העובד ולא מתוך כורח – מוטל על המעסיק [ ע"ע (ארצי) 249/09 ‏ מיכאל פיסנקו - סער אבטחה שמירה ושרותים ירושלים בע"מ (14.11.11); ע"ע (ארצי) 300360/98 נחום צמח - ש.א.ש קרל זינגר צפון (1986) בע"מ (30.04.2002) ].

בענייננו התובעת תבע ה דמי חגים בלבד, ולא תבע ה גמול עבור עבודה בימי החג (אף שעבדה בחגים) . משכך, מוגבלת תביעתה לתשלום דמי החגים .
במקרה הנוכחי אין צורך להידרש לשאלה האם עובד שעבד לפי בקשתו בימי החג זכאי לדמי חג אם לאו, שכן הנתבעים לא טענו ולכן ממילא לא הוכיח ו כי עבודת התובעת בחגים הי יתה בשל רצונה לעבוד בימי החג (שכן הם טענו כי התובעת כלל לא עבדה בחגים ). לפיכך, התובעת זכאי ת לדמי חגים גם בעד ימי חג בהם עבד ה [ראו: ע"ע (ארצי) 23333-09-16 סלים וליד - אדיר הבירה בע"מ (08.02.2018) ].

אמנם, על פי הפסיקה, הנטל המוטל על העובד התובע דמי חגים הוא לפרט את ימי החג שבגינם הוא תובע, על מנת להראות כי מדובר ביום חג שעשויה לקום לו זכאות בגינו – למשל כי החג לא חל בשלושת חודשי העבודה הראשונים או ביום המנוחה. אולם, במקרה דנן הוכח כי התובעת עבדה בכל ימי החג, למעט בחג אחד, ולכן לא מצאתי כי יהא זה מוצדק לדחות את התביעה לדמי חגים רק מטעם זה [ראו לעניין זה והשוו : ע"ע (ארצי) 47268-07-13 אלכסנדר איליאסייב נ' כפיר בטחון ומיגון אלקטרוני בע"מ (19.2.2017); ע"ע (ארצי) 35666-05-16 חברת השמירה בע"מ נ' אבנר סבהט (27.7.2017)].

התובעת העידה כאמור, כי שהתה בחופשת חג בשנה החדשה (בחג הסלבסטר). במהלך תקופת העסקתה של התובעת (להוציא השלושה חודשים הראשונים) התקיימו 9 חגים [שני ימי חג המולד, ראש השנה (השנה החדשה), חג ההתגלות, יום השישי הטוב (לפני הפסחא), פסחא, עלייה השמימה, יום שני לשבועות ויום העצמאות (שבתון)].
לפיכך, ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועדויותיהם, תביעתה של התובעת לדמי חגים מתקבלת, והיא זכאית לתשלום בגין 8 ימי חג – בסכום של 1,600 ₪ [8 ימים X 200 ₪ ( 100% השכר היומי = דמי החג)].

הפקדות לביטוח פנסיוני –

על פי הדין, התובעת זכאית להפקדות פנסיוניות לרבות רכיב הפיצויים בהתאם לצו ההרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק. כמו כן בהתאם לחוק עובדים זרים ותקנו תיו, היה על הנתבעים להפקיד כספים אל ה בחשבון בנק נפרד המיועד לכך לטובת התובעת שמועסקת כעובדת זרה בעלת אשרת עבודה בישראל.

אין מחלוקת כי הנתבעים לא ביצעו הפקדות כאמור, כפי שאף עלה מחקירתה הנגדית של הנתבעת: "ש: פנסיה פתחת לה חשבון פנסיה?
ת: לא פתחנו לה חשבון פנסיה. לא פותחים שנה ראשונה חשבון פנסיה."

על פי הפסיקה, סכום הפיצוי בגין אי-ביצוע ההפקדות לקופת הגמל הוא בגובה ההפקדות לפנסיה שהיה על הנתבעים להפקיד [ע"ע (ארצי) 137/08 אילינדז נ' פרידמן חשכורי חברה להנדסה ולבנין בע"מ (22.8.2010)].

לפיכך, לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועדויותיהם, ובהעדר תחשיב נגדי מצד הנתבעים, אני מקבל את תביעת התובעת לפיצוי בגין אי-ביצוע הפקדות לפנסיה בסכום כולל של 5,312 ₪ [ רכיב תגמולים (6.5% בתקופה הרלוונטית) ורכיב פיצויים (6%)] .
בהקשר זה אציין, כי התובעת ערכה את החישוב לפי שכר המינימום החודשי שהיה רלוונטי במועד סיום עבודתה - 5,000 ₪, אף ששכרה הקובע היה גבוה יותר (לפחות בחלק מן התקופה). אולם, סכום התביעה בגין רכיב זה מוגבל לסכום אותו תבעה התובעת.

טענת קיזוז – האם הנתבעים שילמו לתובעת סכום כלשהו על חשבון זכויותיה?

בכתב ההגנה עלתה הטענה לפיה הנתבעים שילמו לידי התובעת, ולאחר סיום יחסי העבודה, סכום של 2,000 ₪ במזומן, וזאת על חשבון דמי הבראה.

אקדים ואומר, כי לא שוכנעתי שהנתבעים אכן שילמו את הסכום המדובר לתובעת, וגרסתם העלתה לא מעט סימני שאלה, ואסביר.

גרסת הנתבעים בכתב ההגנה, כי דמי ההבראה בסכום של 2,000 ₪ שולמו במזומן לידי התובעת בהתאם לבקשתה לאחר סיום יחסי העבודה, אינה מתיישבת עם טענתם כי דמי ההבראה נכללו על ידם בשכר עבודתה של התובעת . זאת, בפרט כאשר זכאותה לדמי הבראה לכל תקופת עבודתה עומדת כאמור על 2,371 ₪.
יתרה מכך, עדותה של התובעת כי מעולם לא קיבלה לידה כסף במזומן מאת הנתבעים הייתה קוהרנטית לכל אורך חקירתה ומהימנה עליי.

יתר על כן, הנתבעים שוב לא העלו בסיכומיהם את הטענה כי שילמו לידי התובעת 2,000 ₪ במזומן על חשבון דמי הבראה, אלא שינו את גרסתם – כי סכום של 2,000 ₪ שולם לתובעת בארבעה תשלומים שווים ישירות לחשבון הבנק שלה.

הנתבעים לא עמדו בנטל להוכיח כי ארבעת התשלומים המפורטים בתדפיסי חשבון הבנק (בסכום 500 ₪ כל אחד) אכן שולמו לתובעת.

במסגרת בקשתם להגשת תדפיסי חשבון הבנק טענו הנתבעים , כי לפי התדפיסים ניתן לראות כי שולמו לתובעת כספים שאת קבלתם היא הכחישה, כגון: ה-2,000 ₪ אשר שולמו לה לכאורה בארבעה תשלומים חודשיים.

אציין, כי לצד סכומי ההעברות בתדפיסי חשבון הבנק כתוב : "הע. אינטרנט י 00700", ולצד אחת מן ההעברות כתוב : "העברת משכורת י 00700".
ההעברות בוצעו בימים 28.11.2017, 28.12.2017, 31.1.2018 ו- 2.3.2018 (כולם לאחר ניתוק יחסי העבודה בין הצדדים) .

לא ניתן לקבוע על בסיס תדפיסי חשבון הבנק כאמור, כי התשלומים של ה-500 ₪ אכן הועברו לחשבון הבנק של התובעת דווקא , ולא לחשבון בנק אחר כלשהו. ראשית, ישנם בתדפיסי חשבון הבנק סכומים נוספים שהועברו מחשבון הבנק ולצידם כתוב "הע. אינטרנט י 00700", ולגביהם לא נטען כי הועברו לתובעת. כך למשל, סכום של 180 ₪ אשר הועבר ביום 21.2.2018, סכום של 5,000 ₪ שהועבר ביום 27.3.2018, סכום של 400 ₪ שהועבר ביום 4.5.2018 וסכום של 2,000 ₪ שהועבר ביום 6.5.2018.
שנית, יש להניח כי לאחר עזיבתה של התובעת, הועסקה מטפלת מחליפה למנוחה (אשר נפטרה ביום 3.3.2018) , וייתכן כי הסכומים כאמור הועברו למטפלת זו.

בכל מקרה, תדפיסי חשבון הבנק הוגשו לתיק בית הדין מבלי שלוו בתצהיר של מי מהנתבעים, כך שלא ניתן לקבוע על בסיסם כי הסכומים הנטענים אכן שולמו לתובעת.

עוד אציין, כי מצאתי את גרסת הנתבעים לא אמינה גם לאור עדותה של הנתבעת בפניי.

במסגרת החקירה הראשית העידה הנתבעת , כי לאחר סיום יחסי העבודה, היא שילמה לתובעת במזומן סכום של 2,500 ₪: "לאחר שהתובעת עזבה וסגרנו את הכל, היא קיבלה ממני סכום כסף ביד, אך לא הספקתי להחתים אותה, מבחינתי זה היה הסג ירה. היא קיבלה ממני עוד 2,500 ₪. מיד לאחר מכן אמא נפטרה." [ההדגשות הוספו – א.א.].

הטענה כי הנתבעת שילמה לתובעת במזומן סכום של 2,500 ₪ לא נזכרה בכתב ההגנה וגם לא בסיכומי הנתבעים.

מעבר לכך, מצאתי סתירות במסגרת חקירתה הנגדית של הנתבעת בכל הנוגע ל"תשלום" זה: "ש: אמרת לפני כמה רגעים ששילמת סך של 2,500 ₪, עבור מה?
ת: שילמתי אחרי פטירת אמי ואמרתי לתובעת שמבחינתי סגרנו את החשבון כי היא עוד קיבלה יותר כסף. שילמתי במזומן." [ההדגשה הוספה – א.א.].

לאור האמור, פעם אחת טענה הנתבעת כי שילמה את הסכום המדובר לפני פטירת אמה ולאחר שהתובעת עזבה, ופעם שנייה טענה כי שילמה את הסכום המדובר לאחר פטירת אמה.

בפעם השלישית, השיבה הנתבעת לשאלת בית הדין בנוגע למועד תשלום הסכום המדובר לתובעת, כך: "אני משיבה שזה היה כשאמא התחילה להראות לנו סימנים של מצוקה ."

אלא, שעל-פי עדותה של הנתבעת, אמה החלה להראות סימני מצוקה לפחות כמה חודשים לפני שהסתיימו יחסי העבודה עם התובעת: "בהתחלה כשהיא התחילה לעבוד עם אמא הכל היה מצוין, עשתה את העבודה שלה על הצד הטוב, לאחר חצי שנה אמא התחילה לבקש מאיתנו להחליף אותה, יש מצוקת עובדים זרים בארץ, בטח עם אנשים מוגבלים כמו אמא שלי, שהייתה מוגבלת מהצוואר למטה, אבל הראש תפקד 100%, אנחנו בהתחלה לא הבנו למה אמא שלנו רצתה שנחליף אותה, היא התחילה להיות עצובה ולאבד משקל, נכנסה לדיכאון ואנחנו עדיין לא מבינים מה קורה שם. התובעת התחילה להראות לנו סימנים שהיא רוצה לעזוב ואנחנו נכנסנו למצוקה כי יודעים שאין עוד מטפלות."

בנוסף, מצאתי סתירות נוספות בעדותה של הנתבעת.

מחד, טענה הנתבעת כי לא החתימה את התובעת על התשלום של ה-2,500 ₪ משום שלא הספיקה להחתימה: "... אך לא הספקתי להחתים אותה...".
מאידך, טענה הנתבעת כי לא החתימה את התובעת, משום שסברה באותו הזמן כי היא "מטפלת מדהימה" : "לשאלת בית הדין למה לא החתמתם את התובעת כשנתתם לה כסף למשל את ה- 2,500 ₪, אני משיבה, שהתובעת עשתה עלינו רושם של מטפלת מדהימה."

עדותה זו של הנתבעת אינה מתיישבת גם עם דברים אחרים שאמרה.
כך למשל, לא ייתכן שהנתבעת לא החתימה את התובעת על קבלת הסכום של 2,500 ₪ בשל כך שסברה כי התובעת היא מטפלת מדהימה (כטענתה) , אם שילמה את הסכום המדובר, כפי שטענה, לאחר סיום יחסי העבודה , וזאת לאור עדותה זו: "באותו יום שחזרתי הביתה לאחר שהתובעת עזבה, אמא ביקשה ממני... ראיתי שהייתה הזנחה... מצאתי שאמא סבלה מכוויות ברמה שהעור מתקלף ואז היא סיפרה לי שבמשך החצי שנה האחרונה התובעת איימה עליה שאם היא תצעק או תבכה היא תעזוב אותה, היא הייתה מאיימת עליה באנגלית ומכניסה אותה לחרדות. לבקשת אמא שלי לא הגשתי תלונה במשטרה מכיוון שלאמא שלי לא היו הכוחות הנפשיים להתמודד עם התובעת."

יתרה מכך, לאור טענת הנתבעים בכתב ההגנה, כי התובעת עזבה את עבודתה ללא כל הודעה מוקדמת (טענה שנסתרה לאחר מכן במסגרת עדותה של הנתבעת בפניי), וטענת הקיזוז שהעלו בהקשר זה – טענתם כי שולמו לתובעת סכומים לאחר סיום יחסי העבודה עמה מעלה תהיות.

הנטל להוכחת טענת קיזוז מוטל על כתפי הנתבעים [ראו: ע"ע (ארצי ) 9939-09-15 מיכה גמליאל - טטיאנה גרינברג (24.01.2017) ]. לאור כל האמור לעיל , ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועדויותיהם, ומשלא נתתי אמון בגרסת הנתבעים, אני קובע כי הם לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח כי שילמו כספים נוספים לתובעת על חשבון זכויותיה השונות (הבראה, חופשה) ובהתאם טענתם לקיזוז נדחית.

באשר לטענת הנתבעים לקיזוז דמי הודעה מוקדמת – לטענתם בכתב ההגנה, התובעת "עזבה את מקום עבודתה באופן מפתיע ועל דעת עצמה, ללא כל הסבר ואף ללא מתן הודעה מוקדמת כמתחייב."
טענה זו אינה מתיישבת עם מכתב ההתפטרות של התובעת מיום 30.8.2017. אמנם, בכתב ההגנה טענו הנתבעים כי מכתב זה מעולם לא נמסר להם והם לא ידעו עליו, אולם לאחר מכן שינתה הנתבעת את גרסתה ולשאלת בית הדין השיבה כי המכתב אכן נמסר לה.
נוכח האמור, טענת הקיזוז שהעלו הנתבעים בהקשר זה – נדחית.

בשולי הדברים אציין, כי אני ער לכך שלתובעת ניתנה הזדמנות להגיש ראיות מפריכות מטעמה לאחר הגשתם המאוחרת של תדפיסי חשבון הבנק מצד הנתבעים , והיא לא עשתה כן (למשל יכולה הייתה להגיש את תדפיסי חשבון הבנק שלה). אולם, נוכח העובדה כי תדפיסי חשבון הבנק הוגשו בסופו של יום על ידי הנתבעים ללא כל תצהיר מטעמם, ולאור כל האמור לעיל, מצאתי לנכון לדחות את טענת הנתבעים לקיזוז בכל זאת .

זהות המעסיק והנתבעים –

המסגרת הנורמטיבית –

בית הדין הארצי קבע בעניין בירגר, כי: "ההכרעה בשאלה, האם התקיימו יחסי עובד ומעביד בין צדדים כלשהם אינה תמיד קלה. הכרעה זו היא פרי ניתוח של הממצאים העובדתיים העומדים בפני בית הדין. יש שממצאים אלה יטו את הכף לעבר הקביעה כי התקיימו יחסי עבודה ויש כי ממצאים אלה יטו את הכף לעבר שלילת יחסים אלה. גם במקרים הדומים למקרה העומד בפנינו, כאשר עולה השאלה האם התקיימו יחסי עבודה בין בן משפחתו של מטופל סיעודי למטפל הסיעודי לא ניתן לקבוע מראש הלכה כללית בדבר קיומם או אי קיומם של יחסי עבודה. ההכרעה בכל תיק ותיק היא נגזרת של הערכה כוללת של הממצאים העובדתיים העומדים בפני בית הדין. יתכנו מקרים בהם ממצאים אלה יובילו למסקנה, כי מעורבותו של קרוב המשפחה אינה חורגת מפעולות המתבקשות באופן טבעי ממערכת יחסים בין בני משפחה ויתכנו מקרים אשר יובילו למסקנה, כי גם בין קרוב המשפחה למטפל הסיעודי התקיימו יחסי עבודה. יחד עם זה, מן הראוי להדגיש, כי נקודת המוצא במקרים מעין אלה היא כי המטופל, עימו בדרך כלל נקשר חוזה העבודה הוא מעבידו של המטפל, ולכן תביעה למימוש זכויות הנובעות מתקופת עבודתו של המטפל ומסיומה יש להגיש כנגד המטופל או העזבון במידה שהמטופל הלך לעולמו. יוער, כי במקרה שלפנינו נמחקה המנוחה מכתב התביעה וכפועל יוצא מכך לא היה עזבונה צד להליכים.
בבחינת סוגיית קיומם של יחסי עבודה בענף הסיעוד, יש ליתן את הדעת, בין היתר, למאפייניו של ענף מיוחד זה, בו במקרים רבים אין ביכולתו של המטופל לטפל בענייניו השוטפים, ולכן נדרשת עזרתו של בן המשפחה. אכן, לעיתים קרובות בהעדר יכולת של המטופל לדאוג לענייניו מוצא עצמו בן משפחתו של המטופל אחראי על הטיפול בהם. ואולם הפיקוח על ענייני המטופל שהינה פעולה מתבקשת עת עסקינן בבני משפחה אינה מקימה, דרך כלל, יחסי עובד ומעביד בין בן משפחתו של המטופל למטפל. בהקשר זה מן הראוי לציין, כי הטלת חובות מתחום משפט העבודה על בן המשפחה הבא לסייע לקרובו הנזקק לטיפול עלולה ליצור תמריץ שלילי לאותו בן משפחה הנכון ליטול על עצמו את האחריות הכרוכה בטיפול באותו קרוב משפחה – דבר שאינו רצוי. זאת ועוד. סימני ההיכר הקלאסיים לבחינת קיומם של יחסי עבודה אינם ישימים בענף יחודי זה, וזאת לאור מאפייניו. סבורים אנו, כי לצורך הכרעה בשאלה שבמחלוקת עלינו לבחון, בין השאר, את מצבו של המטופל מחד ואת מידת מעורבותו של קרוב המשפחה בהעסקת המטפל מאידך." [ההדגשות הוספו – א.א.] [ע"ע (ארצי) 660/06 בירגר – קטיבוג (23.1.2008)].

ההלכה בעניין בירגר חודדה מאוחר יותר על ידי בית הדין הארצי בעניין אפללו: "נקודת המוצא עליה מתבססת הלכת בירגר היא כי כאשר עובד מועסק במשק ביתו של מאן דהוא, ולצרכיו - קמה חזקה עובדתית כי האדם עבורו מבוצעת העבודה הינו המעסיק. גם אם מדובר באדם שנזקק לעזרה סיעודית - אין בעובדה זו כשלעצמה כדי לשלול את היותו אדם בגיר ועצמאי, או כדי ללמד כי אינו יכול לדאוג לענייניו; אין לפיכך מניעה כי המטופל הסיעודי יהא צד להסכם עבודה, או לכל הסכם אחר (סעיף 2 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב – 1962).
נקודת המוצא האמורה ניתנת לסתירה, ככל שכלל נסיבותיו של המקרה מצביעות על כך שאדם אחר הינו המעסיק - בין במקומו של המטופל הסיעודי ובין במשותף עימו. עם זאת, בעת בחינת נסיבות המקרה יש לתת את הדעת למאפייניו הייחודיים של ענף הסיעוד, "בו במקרים רבים אין ביכולתו של המטופל לטפל בענייניו השוטפים, ולכן נדרשת עזרתו של בן המשפחה" (הלכת בירגר; כן ראו את ע"ע 1423/04 עדנה קסטליו – יהודית ציטרינבאום, מיום 7.4.2005).
היינו, לצורך סתירת החזקה לא די להצביע על מעורבות של קרוב המשפחה בהתקשרות עם המטפל, בהסדרת תנאי עבודתו או בפיקוח עליו, כל עוד מעורבות זו נעשית כסיוע למטופל הסיעודי בהתחשב בקשייו, כמתבקש ממערכת היחסים המשפחתית, ומבלי להקים קשר משפטי עצמאי בין קרוב המשפחה למטפל. מאידך ככל שקרוב המשפחה לא רק שימש כ"ידו הארוכה" של המטופל לצורך ייעוץ וסיוע, אלא קיבל את ההחלטות על דעת עצמו ומטעמיו – עליו לשאת בהשלכות מעשיו וראוי להטיל עליו אחריות ישירה מול המועסק." [ההדגשות הוספו – א.א.] [ ע"ע (ארצי ) 60/10 Timalsina Prasad Bishnu - יוסף אפללו (04.10.2011); ראו גם: ע"ע (ארצי) 1423/04 קסטליו נ' ציטרינבאום (7.4.2005)].

דיון והכרעה –

נוכח האמור לעיל, הכלל הוא כי המעסיק של המטפל הוא המטופל עצמו. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועדויותיהם, לא מצאתי כי בנסיבות העניין יש מקום לסטות מן הכלל כאמור, ואסביר.

כאשר נשאלה הגב' לופו על ידי בית הדין מדוע לא הציגה אסמכתאות לתשלום שכרה של התובעת, אשר שולם לחשבון הבנק של התובעת בבנק הדואר, השיבה גב' לופו, כי: "המסמכים היו באוטו, והוא נגנב בכרמיאל ביום חמישי האחרון והתיק של התובעת היה בתוכו. אנחנו יכולים להביא את המסמכים. זה מהחשבון של אבא והוא לא בקו הבריאות. רק לו יש את ההרשאה לעשות." [ההדגשה הוספה – א.א.]. לפיכך, אין מחלוקת, כי שכרה של התובעת שולם באופן שוטף מחשבונם של המנוחה ושל מר סולומון, כפי שהעידה הגב' לופו ועדותה בהקשר זה לא נסתרה.

עוד עולה מעדותה של גב' לופו, כי הייתה היא אמנם מעורבת בעניינים הקשורים להעסקת התובעת וענייני התשלומים לתובעת, ולטענתה אף מסרה לתובעת כספים במזומן (בנוסף לשכרה שהופקד בחשבון בנק הדואר כאמור), אולם – לא שוכנעתי כי מעורבותה של הגב' לופו בטיפול באמה המנוחה ובעניינים הקשורים להעסקתה של התובעת חרגה מפיקוח שגרתי בנסיבות אלה או מדאגה מובנת של בת לאמה.

לא נטען על ידי התובעת (וממילא גם לא הוכח), כי גב' לופו או מר סולומון חתמו על הסכם העבודה מול התובעת (הסכם אשר הוצג במהלך דיון ההוכחות והוגש לתיק בית הדין). מעיון בהסכם עולה כי המנוחה היא המעסיקה של התובעת, והגב' לופו ומר סולומון כלל אינם מוזכרים בו.

בהקשר זה אציין, כי בהתאם לעדותה של גב' לופו, אשר הייתה אמינה עלי בנקודה זו, המנוחה הייתה מוגבלת מהצוואר ומטה, אך צלולה לחלוטין: "... כמו אמא שלי, שהייתה מוגבלת מהצוואר למטה, אבל הראש תפקד 100%...". בנסיבות אלה, ברי כי המנוחה הייתה זקוקה לסיוע מסוים מבתה או מבעלה.

עוד אציין, כי התקשורת של התובעת עם מר סולומון הייתה מצומצמת למדי, ככל שהייתה תקשורת, שכן לדבריה בעדותה, מר סולומון אינו דובר אנגלית. כך, כאשר נשאלה התובעת על ידי בית הדין מי נתן לה הוראות בעבודה, היא השיבה: "אבא שלה [של גב' לופו – א.א.] הוא לא יודע לדבר אנגלית. אני אחות ואני יודעת מה העבודה שלי. יש לי ניסיון מה לעשות." [ההדגשה הוספה – א.א.].

בנסיבות אלה, כאשר המנוחה מוגבלת מהצוואר ומטה וכאשר מר סולומון אינו דובר אנגלית, אך טבעי כי בתם, הגב' לופו, תיחלץ לעזרת המנוחה בכל הקשור בענייני פרוצדורה וביצוע תשלומים הקשורים להעסקת התובעת. אין בכך כדי להפכה למעסיקתה של התובעת.

יתרה מכך, ביום 27.5.2018 שלחה התובעת באמצעות בא כוחה מכתב דרישה למנוחה, הנושא את הכותרת: "התראה בטרם נקיטת הליכים משפטיים" (המכתב צורף כנספח לכתב התביעה). במועד שליחת מכתב זה, כפי הנראה, התובעת לא הייתה מודעת לכך שהמנוחה הלכה לבית עולמה, ומיענה היא את מכתבה אל המנוחה, ואליה בלבד. במכתב זה הגב' לופו או מר סולומון לא הוזכרו כלל – לא כנמענים, לא בגוף המכתב, והמכתב אף לא נשלח לגב' לופו או למר סולומון כהעתק. יש בכך כדי להעיד, כי אף התובעת עצמה לא סברה בזמן אמת שגב' לופו או מר סולומון הם המעסיקים שלה, אלא המנוחה, אחרת הייתה בוודאי ממענת את מכתבה, לכל הפחות, גם אליהם .

ביום 1.7.2018 שלח בא כוח המנוחה מכתב תשובה (אשר בו ציין כי הוא מייצג גם את גב' לופו), ובישר לבא כוח התובעת את הבשורה המצערת כי המנוחה הלכה לעולמה (המכתב צורף כנספח לכתב התביעה). בתגובה, שלח בא כוחה של התובעת מכתב נוסף, ביום 23.7.2018, וגם בו לא העלה טענות לפיהן גב' לופו או מר סולומון היו מעסיקיה של התובעת (גם מכתב זה צורף כנספח לכתב התביעה). כך למשל, בסעיף 4 למכתב כתב בא כוח התובעת כך: "המנוחה ז"ל, אמה של מרשתך, נותרה חייבת למרשתי כספים רבים..." [ההדגשה הוספה – א.א.]. דהיינו, התובעת ייחסה את החוב כלפיה, כחובה של המנוחה ולא כחוב ם של גב' לופו או של מר סולומון מעסיקיה לכאורה .

נוכח כל האמור לעיל, ואף שמר סולומון לא העיד בפניי (לטענת הנתבעים בשל מצבו הבריאותי) לא שוכנעתי כי בנסיבות העניין יש מקום לסטות מן הכלל שנקבע על ידי בית הדין הארצי כאמור – לפיו מעסיקתה של התובעת הייתה המנוחה עצמה – והתובעת גם לא הצביעה על נסיבות חריגות המצדיקות סטייה מן הכלל האמור.
לפיכך, לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, עדויותיהם וכלל הראיות בתיק, אני קובע כי לא התקיימו יחסי עבודה בין התובעת לבין גב' לופו או לבין מר סולומון .

נוכח קביעתי כי לא התקיימו יחסי עבודה בין התובעת לבין הנתבעים, הרי שיש צורך לבחון האם גב' לופו או מר סולומון הם חליפי המנוחה.

כתב התביעה הוגש לכאורה כנגד "עזבון המנוחה יפה סולומון ז"ל", אלא, וכפי שטענו בצדק הנתבעים – ע יזבון איננו אישיות משפטית [רע"א 5059/10 אלום גולד בע"מ נ' דור (10.8.2010); רע"א 6590/10 עיזבון המנוח פואד אשתייה ז"ל נ' מדינת ישראל – משרד הביטחון (28.5.2012)].

אולם, יש לדחות את טענת הנתבעים כאילו התביעה הוגשה רק כנגד העיזבון. לאור האמור בגוף כתב התביעה, הרי שהתובעת לא הגישה את התביעה כנגד העיזבון בלבד, אלא כנגד הנתבעים – גב' לופו ומר סולומון, הן בכובעם כמעסיקי התובעת (טענה שנדחתה כאמור) והן ב כובעם כחליפי המנוחה (יורשיה).

בכתב ההגנה טענו הנתבעים, כי מר סולומון הוא היורש היחיד של המנוחה, בהתאם לצוואה מיום 8.2.2018 ולצו קיום הצוואה מיום 15.7.2018. ביום 14.7.2019 הגישו הנתבעים לתיק בית הדין את הצוואה ואת צו קיום הצוואה, מהם אכן עולה כי מר סולומון הוא יורשה היחיד של המנוחה.

התובעת לא סתרה טענה זו.

נוכח האמור, מר סולומון חב בתשלום חובות המנוחה עד לשווי הע יזבון, ובהתאם להוראות סעיף 128(א) לחוק הירושה.
בהקשר זה נציין למעלה מן הצורך, כי הנתבעים בחרו שלא להעיד את מר סולומון, ובכל מקרה גם לא נטען (וממילא לא הוכח) על ידי הנתבעים כי הירושה שקיבל מר סולומון מאת המנוחה אינה מכסה את סכום התובענה.

בשולי הדברים ובטרם סיום אציין, כי מאחר שלא נדרשו דיון או הכרעה במסגרת פסק דין זה בטענות החמורות שהעלו הנתבעים כלפי התנהלות התובעת (אשר הוכחשו על ידה) , לא מצאתי לנכון להתייחס לטענות אלה לגופן.

סוף דבר –

התביעה מתקבלת בחלקה. התובעת זכאית לתשלום הזכויות שלהלן:

שכר עבודה בסכום של 75 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.11.2017 ועד למועד התשלום בפועל;

דמי הבראה בסכום של 2,371 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1. 11.2017 ועד למועד התשלום בפועל;

פדיון חופשה בסכום של 2,800 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.11.2017 ועד למועד התשלום בפועל;

דמי חגים בסכום של 1,600 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.11.2017 ועד למועד התשלום בפועל;

פיצוי בגין אי-ביצוע הפקדות לקופת גמל – רכיב תגמולים ורכיב פיצויים – בסכום של 5,312 ₪ בצירוף הפרשה הצמדה וריבית כחוק מיום 1.11.2017 ועד למועד התשלום בפועל;

הוצאות משפט בסכום של 1,250 ₪ ושכר טרחת עורך דין בסכום של 2,500 ₪ , אשר ישולמו בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק דין זה, אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.
במסגרת פסיקת הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך דין לקחתי בחשבון את בקשת הנתבעים להגיש את תדפיסי חשבון הבנק עם הגשת סיכומיהם בכתב (ולאחר הגשת סיכומי התובעת), אשר הצריכה את תגובת התובעת. כמו כן, לקחתי בחשבון את העובדה כי מרבית התביעה התקבלה.

באשר לפיצויי הלנת שכר – שוכנעתי כי במקרה דנן התעוררו מחלוקות כנות, הן ביחס לזהות ה מעסיק של התובעת והן ביחס לחובות עצמם. משכך, בנסיבות העניין לא יהא זה מוצדק להשית גם פיצויי הלנה.

הנתבע 2, מר סולומון, כיורש היחיד של המנוחה, יישא בתשלום הסכומים הנ"ל מנכסי עיזבון המנוחה. הסכומים כאמור ישולמו בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין.

התביעה כנגד הנתבעת 1, גב' לופו – נדחית.
לפיכך, תשלם התובעת לגב' לופו הוצאות משפט בסכום של 750 ₪ וכן שכר טרחת עורך דין בסכום של 1,000 ₪. סכומים אלה ישולמו על ידי התובעת בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין, אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.
במסגרת פסיקת הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך דין לקחתי בחשבון את העובדה כי לטענת הנתבעים נוכח ידיעתה האישית של גב' לופו, סביר כי בכל מקרה הייתה נדרשת לעדות בתיק (גם אם לא הייתה נתבעת בעצמה ).

על פסק הדין ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 15 ימים ממועד קבלתו.

ניתן היום, ג' אלול תשע"ט, (03 ספטמבר 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .