הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה בנצרת ד"מ 13727-02-16

לפני:

כב' הרשמת ד"ר רויטל טרנר

התובעת
טטיאנה סבוניאק, ת.ז. XXXXXX898

-
הנתבעת
יקתרינה שבנסק, ת.ז. XXXXXX251

פסק דין

1. תביעה זו עניינה בזכאותה של התובעת לתשלום פיצויי פיטורים, פיצוי הלנת שכר, תשלומי הפרשות לפנסיה ודמי הבראה.
רקע עובדתי
2. התובעת החלה לעבוד בחודש מרץ 2001 בחנות בשם "כלבו מתנות" בעפולה אשר הייתה בבעלותו של מר יהודה בן חמו ז"ל. במסגרת כתב התביעה, טענה התובעת כי הנתבעת רכשה את החנות ב סמוך לחודש דצמבר 2013 ו המשיכה להעסיק את התובעת ברציפות ולכן יש לראות בנתבעת כאחראית לזכויותיה של התובעת. עוד טענה התובעת בכתב התביעה כי הנתבעת נהגה להלין את השכר וכי בחודשים נובמבר ודצמבר 2015 לא קיבלה את שכרה, ולאחר מכתב התראה שנשלח מטעמה, הודיעה על התפטרות. בהתאם לכך, טענה התובעת כי היא זכאית לתשלום פיצויי פיטורים, שכר חודש דצמבר 2015, פיצוי הלנת שכר, תשלומי הפרשות לפנסיה, דמי הבראה ופדיון ימי חופשה. סכום התביעה עמד על סך של 100,700 ₪.
3. במסגרת כתב ההגנה, טענה הנתבעת כי החל מחודש דצמבר 2013 החלה להפעיל חנות כלבו בנכס אותו שכרה, אשר לא היה קשור לחנות שבבעלות מר בן חמו ז"ל, אלא עמד ריק בסמוך למקום. עוד טענה הנתבעת כי רכשה פריטי ציוד מחנותו של המנוח, אולם לא רכשה את העסק בשלמותו. כמו כן, טענה הנתבעת כי העסיקה את התובעת החל מחודש דצמבר 2013 ועד לחודש ינואר 2016, מועד בו התובעת נטשה את העבודה ללא כל הודעה מוקדמת, וכי שילמה לתובעת את מלוא זכויותיה כדין.
4. בדיון המוקדם שהתקיים ביום 4.7.2016, טענה התובעת כי הנתבעת המשיכה להעסיקה באותה חנות, מבלי לעבור למבנה אחר, וכי הנתבעת רכשה את פעילות החנות ביחד עם הציוד. מנגד, חזרה הנתבעת וטענה כי פתחה חנות חדשה לחלוטין וכי רק קנתה מספר פרטי ציוד מן החנות של מר בן חמו ז"ל. התובעת הודיעה בדיון המוקדם כי היא אינה עומדת על רכיב שכר חודש דצמבר 2015.
5. החישובים אשר נערכו בכתב התביעה התבססו כאמור על טענתה של התובעת כי תקופת עבודתה הינה של 14 שנים וחמישה חודשים, החל מחודש מרץ 2001 ועד לחודש ינואר 2016. אולם, במסגרת הדיון המוקדם, הודיעה התובעת כי במהלך שנת 2013, חל נתק של שישה חודשים לערך בעבודתה עבור מר בן חמו ז"ל . על כן, כאשר הגישה התובעת את תצהיר העדות הראשית מטעמה, העמידה התובעת את התביעה על תקופת עבודה החל מיום 1.8.2013 ועד ליום 14.1.2016. בהתאם לכך, הפחיתה התובעת את הסכומים הנדרשים בגין כל אחת מעילות התביעה, והתביעה הועמדה על סך של 17,403 ₪.
6. לאחר הגשת תצהיר התובעת והפחתת סכום התביעה, הגישה הנתבעת בקשה לחיוב התובעת בהוצאות וזאת בשל השינוי המהותי בסכום התביעה, ובהקשר לכך ניתנה החלטה כי שאלת ההוצאות תילקח בחשבון במועד סיום ההליכים בתיק.
7. לאחר שהוגש תצהיר העדות הראשית מטעם הנתבעת, שונה סיווג התיק מתיק סע"ש לתיק ד"מ. ביום 6.4.2017 התקיימה ישיבת הוכחות, במסגרתה העידו התובעת והנתבעת. לאחר שהוגשו הסיכומים, הועבר התיק למתן פסק דין.
טענות הצדדים
8. אחת המחלוקות המרכזיות בתיק נוגעת לשאלת הגדרת מקום העבודה. לטענת התובעת, יש לראות את הנתבעת כמי שרכשה את עסקו של מר בן חמו ז"ל ולכן יש לקבוע כי היא הועסקה באותו מקום עבודה וכי חלה רציפות בתקופת העסקה החל מחודש אוגוסט 2015. מנגד, טוענת הנתבעת כי רכשה רק ציוד ופתחה את החנות במבנה אחר, ולכן אין מדובר באותו מקום עבודה וכי תקופת עבודתה של התובעת החלה רק בחודש דצמבר 2015.
9. מחלוקת מרכזית אחרת עניינה בנסיבות סיום העבודה. לטענת התובעת, התפטרה בדין מפוטר בשל איחורים בתשלום המשכורות, ולכן היא זכאית לפיצויי פיטורים, וכן לפיצוי הלנת שכר. מנגד, טוענת הנתבעת כי העיכובים בתשלום השכר נעשו בהסכמת התובעת, וכי התובעת התפטרה ללא כל הצדקה וללא כל הודעה מוקדמת, ולכן היא אינה זכאית לפיצויי פיטורים.
10. לעניין הפרשות לפנסיה, התובעת טוענת כי היא זכאית להפרשות פנסיוניות החל מחודש אוגוסט 2013 או לחילופין החל ממועד תחילת עבודתה אצל הנתבעת בחודש דצמבר 2013. מנגד, טוענת הנתבעת כי החלה בביטוח פנסיוני החל מחודש יוני 2014 וזאת לאחר חצי שנת העסקה, בהתאם להוראות צו ההרחבה לעניין פנסיה חובה.
11. לעניין דמי הבראה, טוענת התובעת כי הייתה זכאית לתשלום של 14 ימי הבראה בגין תקופת עבודתה, ואילו הנתבעת שילמה לה חמישה ימי הבראה בלבד, ולכן היא זכאית להפרשי דמי הבראה עבור 9 ימים. מנגד, טוענת הנתבעת כי שילמה לתובעת את מלוא דמי ההבראה בתלושי השכר של חודשים יוני 2015 ופברואר 2016.
12. לעניין הלנת שכר, טוענת התובעת כי שכרה שולם לעיתים קרובות באיחור, ולכן היא זכאית לפיצוי בגין כך. מנגד, טוענת הנתבעת כי כאשר שולם השכר באיחור, היה זה בהסכמתה של התובעת.
13. הנתבעת טענה בכתב ההגנה שתי טענות קיזוז: התובעת לא הגיעה לעבודה בתקופת ההודעה המוקדמת, שולמו לה דמי ההבראה בסך 2,989 ₪ בחודש פברואר 2016, ומסכום זה קוזז סך של 5000 ₪ בגין ההודעה המוקדמת, ולכן על התובעת לשלם לנתבעת הפרשי הודעה מוקדמת בסך של 2216 ₪. עוד נטען כי במשך חצי שנה התובעת הוסיפה לשעות עבודתה החודשיות סך של 40 שעות בכל חודש, ועל כן קיבלה ביתר סכום של 6960 ₪, שאותו יש להחזיר לנתבעת.
14. יצוין, כי בכתב התביעה כללה התובעת גם רכיב בגין פדיון חופשה ורכיב בגין תשלום שכר חודש דצמבר 2015 , אולם בתצהירה ובסיכומיה זנחה התובעת רכיבים אלו.
דיון והכרעה
חילופי מעסיקים והגדרת מקום העבודה
15. אין מחלוקת בין הצדדים כי התובעת החלה את עבודתה בחנות של מר בן חמו ז"ל בחודש מרץ 2001, וכי בשל מחלתו, הפסיקה התובעת את עבודתה בחנות בחודש פברואר 2013 וחזרה לעבוד בחודש אוגוסט 2013. עוד מוסכם כי הנתבעת החלה להעסיק את התובעת בחודש דצמבר 2013.
16. המחלוקת סובבת סביב ארבעה חודשים – אוגוסט עד נובמבר 2013 – במהלכם עבדה התובעת עבור מר בן חמו ז"ל. טוענת התובעת, כאמור, כי מאחר והנתבעת המשיכה להפעיל את חנותו של מר בן חמו ז"ל, תחת אותו שם ולאחר שרכשה את הציוד והסחורה שנשארה בחנות, הרי שבהתאם לסעיף 1(א) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963, מדובר ב"אותו מקום עבודה" ומשכך חלה רציפות בעבודתה של התובעת, והנתבעת אחראית לזכויותיה של התובעת גם בגין ארבעת החודשים האמורים .
17. מנגד, טוענת הנתבעת כי פתיחת החנות על ידה אינה מהווה המשכיות של חנותו של מר בן חמו ז"ל שכן רכשה ממנו רק חלק מהציוד וכי מדובר במקום פיזי אחר ולא באותה חנות אשר בה הועסקה התובעת בעבר.
18. לאחר שעיינתי בעדויות הצדדים, לא שוכנעתי כי התובעת הועסקה ב"אותו מקום עבודה", וזאת מן הנימוקים שיפורטו להלן.
19. התובעת טענה בתצהירה כי חנותו של מר בן חמו ז"ל נרכשה בשלמותה על ידי הנתבעת, לרבות הציוד והסחורה. גם בסיכומיה, טענה התובעת כי הנתבעת רכשה ממר בן חמו ז"ל את הפעילות בחנות. אולם, כאשר נשאלה התובעת בחקירתה על פתיחת החנות על ידי הנתבעת, הודתה כי לא כל הציוד בחנותה של הנתבעת היה שייך קודם לכן למר בן חמו ז"ל (עמ' 11 שורות 24-28, עמ' 12 שורות 1-8):
ש. ... קופה רושמת של המנוח בחנות של הנתבעת, השתמשתם בה?
ת. כן.
ש. אותה קופה?
ת. לא זוכרת, מה שאני יודעת שהם קנו את החנות עם הקופה.
ש. את עבדת 15 שנה אצל יהודה, אחר כך מספר שנים, באותו מכשיר?
ת. אותה קופה ממה שאני זוכרת, אחר כך אמרו שהקופה ישנה וקנו קופה אחרת.
ש. אם אומר לך שאף פעם הקופה הזו לא הייתה קופה רשמית של העסק ולא השתמשו בה?
ת. מתי שעשינו מכירות במקום אחר, למשל במקבצי דיור, לקחנו את הקופה של יהודה, עבדנו עם הקופה של יהודה.
ש. אבל בחנות הייתה קופה אחרת?
ת. כן."
20. עדותה של התובעת בהקשר זה תומכת בגרסתה של הנתבעת, כי רכשה רק חלק מן הציוד שהיה שייך למר בן חמו ז"ל (עמ' 25 שורות 8-9). הנתבעת גם הסבירה בחקירתה הנגדית כי החנות אותה פתחה הייתה באותו בניין בו התנהלה חנותו של המנוח, אולם לא באותו מקום במדויק (עמ' 25 שורות 10-13):
"ש. אנו מדברים על חנות שלך שלמעשה נמצאת באותו בניין היכן שהייתה החנות הקודמת במרחק של כמה מטרים?
ת. כן. בבניין יש 3 כניסות, החנות של המנוח הייתה בכניסה הראשונה, ועכשיו זה בכניסה השלישית."
21. גם מעדותה של התובעת עולה כי הלכה למעשה התנהלו באותו מבנה שתי חנויות דומות, וכי כאשר פתחה הנתבעת את חנותה, המשיכה להתנהל חנות דומה גם בשטח בו התנהלה חנותו של מר בן חמו ז"ל (עמ' 12 שורות 11-28, עמ' 13 שורות 1-4):
"ש. כשעבדת אצל הנתבעת, מה היה בחנות של יהודה?
ת. היו מתנות, כל מיני.
ש. במקביל כשעבדת בחנות של הנתבעת, איזה עסק היה בחנות שבו עבדת קודם?
ת. אותו דבר שמכרנו אצל הנתבעת, כל הדברים.
ש. אני מבין שהיה חנות של יהודה?
ת. כן.
ש. אחר כך נפתחו באותו אזור עוד שתי חנויות דומות לחנות של יהודה?
ת. כן, כמעט אותו הדבר.
ש. אחת ממש באותה חנות של יהודה והשנייה של הנתבעת?
ת. פשוט אותו שם, לא יודעת מה כתוב במסמכים.
ש. יש שתי חנויות?
ת. כן, שתי חנויות באותו שם.
ש. מה היה בחנות של הנתבעת לפני שהיא פתחה עסק?
ת. לא יודעת.
ש. אבל עבדת שם ליד?
ת. אותם דברים כמו של יהודה.
ש. מה היה באותו שטח?
ת. שהיא פתחה?
ש. כן.
ת. לא יודעת.
ש. אבל עבדת שם ממול.
ת. אני לא יודעת."
22. מעדותה של התובעת עולה, איפוא, כי במקום בו פעלה חנותו של מר בן חמו ז"ל, המשיכה לפעול חנות דומה גם לאחר שפתחה הנתבעת את החנות בה הועסקה התובעת, כאשר למעשה שתי החנויות נשאו אותו שם מסחרי. על כן, לא ניתן לקבל את טענתה של התובעת כי הנתבעת רכשה או העבירה את פעילות חנותו של מר בן חמו ז"ל, או כי מדובר בשינוי גיאוגרפי שאינו בעל משמעות. אין מ דובר בסגירת עסק ופתיחתו מחדש במקום סמוך, שכן לדבריה של התובעת עצמה, החנות של המנוח המשיכה לפעול במתכונת דומה, עם סחורה דומה, ובאותו שם שניתן גם לחנותה של הנתבעת.
23. ויודגש, כי אין מדובר בעסק ייחודי אשר עובר בשלמותו מאתר אחד לאתר סמוך אחר. מדובר בענייננו בחנות כלבו, אשר נפתחה בסמוך למקום בו הייתה קיימת חנות הכלבו של מר בן חמו ז"ל, כאשר למעשה ממשיכות להתנהל שתי חנויות דומות זו לצד זו, אחת של הנתבעת ואחת של גורם אחר אשר שכר כנראה את השטח הריק שנותר לאחר סגירת חנותו של מר בן חמו ז"ל.
24. עוד יודגש, כפי שעולה מפרוטוקול הדיון, כי תשובותיה של התובעת בהקשר זה היו מתחמקות ולקוניות, וגם תשובותיה של התובעת בנוגע לגמר חשבון שנערך לה על ידי מר בן חמו ז"ל, או יורשיו, היו מתחמקות (עמ' 13, שורות 5-8):
"ש. נכון שקיבלת פיצויים מיהודה?
ת. לא זוכרת, זה היה הרבה זמן לפני, לא זוכרת.
ש. למה כשהגשת תביעה, טענת שלא קיבלת?
ת. אני לא זוכרת, אני לא קיבלתי מהנתבעת, זה כן. זה מה שאני מבקשת."
בהתחשב בעובדה כי התובעת הועסקה על ידי מר בן חמו ז"ל במשך שנים כה ארוכות, ולמרות שהתובעת זכרה לפרט כיצד התנהלו יחסי העבודה בינה לבין מר בן חמו ז"ל בתקופת מחלתו, תמוה כי לא ידעה לומר האם שולמו לה פיצויי פיטורים בגין תקופה הקרובה ל-13 שנים.
25. לא נעלמה מעיני העובדה כי הנתבעת לא ידעה למסור פרטים לגבי מהות ההתקשרות עם מר בן חמו ז"ל ואת פרטי העסקה אשר נערכה עמו, וההסבר שהציגה לכך היה כי בעלה הוא זה שניהל את הרכישה מול מר בן חמו ז"ל, או יורשיו. לא נעלמה מעיני גם העובדה כי הנתבעת לא ערכה הסכם עבודה עם התובעת ולא מסרה הודעה על תנאי עבודה אשר יכולה הייתה לשפוך אור על מהות העסקתה של התובעת. יחד עם זאת, נטל ההוכחה לעניין זה מוטל על התובעת להראות כי עבדה ב"אותו מקום עבודה" וכי קמה רציפות בעבודתה, והתובעת בעצמה לא הסבירה מדוע לא ביקשה להעיד את יורשיו של מר בן חמו ז"ל, או עובדים אחרים בחנות, אשר יכולים היו אולי להבהיר את מהות העסקה אשר נערכה עם הנתבעת או בעלה.
26. אשר על כן, תקופת העסקתה של התובעת לצורך חישוב זכויותיה מן הנתבעת הינה מחודש דצמבר 2013 ועד לחודש ינואר 2016.
הפרשות לפנסיה
27. בכתב התביעה, טענה התובעת כי היה על הנתבעת לשלם הפרשות לפנסיה בגין שישה חודשים, דצמבר 2013 ועד מאי 2014, בשיעור 6%, ובסך 1,736 ₪. לעומת זאת, בתצהירה, טענה התובעת כי היה על הנתבעת לבצע הפרשות לקרן פנסיה בגין החודשים אוגוסט 2013 ועד מאי 2014, כלומר 10 חודשים, ובסך 2,893 ₪. התובעת לא ביקשה לתקן את תביעתה ביחס לרכיב זה, ולכן ממילא לא ניתן לפסוק לה מעבר לסכום הנתבע בכתב התביעה.
28. מנגד, טענה הנתבעת בכתב הגנתה ובתצהירה, כי היה עליה להחל את הביטוח הפנסיוני עבור התובעת החל מהחודש השביעי לעבודתה, כלומר מחודש יוני 2014, וכך נעשה בפועל.
29. הואיל וקבעתי כי תקופת עבודתה של התובעת אצל הנתבעת החלה בחודש דצמבר 2013 וכי לא חלה רציפות ביחס לתקופה הקודמת, הרי שלא הייתה הנתבעת מחויבת לבצע הפרשות בגין החודשים אוגוסט-נובמבר 2013.
30. אין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבעת החלה בביטוח פנסיוני החל מחודש יוני 2014, ולכן נותרה המחלוקת לגבי החודשים דצמבר 2013 ועד מאי 2014, ששת החודשים הראשונים להעסקתה של התובעת אצל הנתבעת. על פי צו ההרחבה לפנסיה חובה, מחויב מעסיק בביטוח פנסיוני לאחר שישה חודשים של העסקה, אלא אם התקבל העובד לעבודה כשהוא מבוטח בביטוח פנסיוני כלשהו, שאז יהיה העובד זכאי לביצוע הפרשות החל ביום הראשון לעבודתו.
31. במקרה דנן, התובעת לא טענה וגם לא הוכיחה כי הייתה מבוטחת בביטוח פנסיוני טרם תחילת עבודתה עבור הנתבעת. בתלושי השכר לחודשים אוגוסט-נובמבר 2013, אשר הופקו על ידי מר בן חמו ז"ל, לא מצוינות הפרשות לפנסיה. זאת ועוד, על פי דו"ח המוסד לביטוח לאומי, התובעת לא הועסקה על ידי מעסיק כלשהו בחודשים שקדמו לחודש אוגוסט 2013, וכאמור לא הוצגה אסמכתא כלשהי לקיומו של ביטוח פנסיוני קודם.
32. לפיכך, תביעתה של התובעת בגין רכיב זה נדחית.
הלנת שכר
33. בכתב התביעה ובתצהירה , טענה התובעת כי לאורך תקופה ממושכת, נהגה הנתבעת להלין את שכרה ולשלמו באיחור משמעותי. התובעת צירפה לתצהירה המחאות ואישורים לגבי הפקדת השיקים בבנק, מהם עולים הנתונים הבאים:
חודש מועד ההמחאה מועד הפקדה בבנק
12/2014 לא הוצגה 13.1.2015
1/2015 לא הוצגה 22.2.2015
2/2015 לא הוצגה 2.4.2015
3/2015 17.4.2015 19.4.2015
4/2015 20.5.2015 20.5.2015
5/2015 לא הוצגה 14.6.2015
6/2015 לא הוצגה 12.7.2015
7/2015 לא הוצגה 11.8.2015
חודש מועד ההמחאה מועד הפקדה בבנק
8/2015 24.9.2015 24.9.2015
9/2015 6.11.2015 6.11.2015
10/2015 13.12.2015 22.12.2015
11/2015 13.12.2015 14.1.2016
12/2015 10.1.2016 9.2.2016

34. הנתבעת טענה בתצהירה כי תמיד רשמה על ההמחאות את התאריך בו הן נרשמו ונמסרו לידי התובעת. גם אם נקבל טענה זו כנכונה, הרי שמעיון בתאריכים על גבי ההמחאות עולה כי ב מרבית החודשים בשנת 2015 שולמו המשכורות שלא במועדן על פי דין, לעיתים אף באיחור של מספר שבועות.
35. התובעת טענה בתצהירה כי כאשר מסרה הנתבעת לידיה את ההמחאות, רשמה הנתבעת לעיתים תאריכים המוקדמים למועדים בהם נמסרו לידיה ההמחאות , כך שלמעשה מדובר באיחורים אף ארוכים יותר. כך למשל, טוענת התובעת כי משכורת חודש אוקטובר 2015 לא שולמה ביום 13.12.2015 כפי שנרשם על גבי ההמחאה, אלא בסמוך ליום 22.12.2015, המועד בו הופקדה על יד ההמחאה. גם בבגין משכורת חודש נובמבר 2015 נרשם על גבי ההמחאה 13.12.2015, אולם לגרסת התובעת, ההמחאה נמסרה לה רק ביום 14.1.2015, ובאופן דומה ההמחאה בגין שכר חודש דצמבר 2015 נמסרה לה בסמוך ליום 9.2.2016 (לאחר שהוגשה התביעה). מנגד, טוענת הנתבעת כאמור כי המועדים המופיעים על גבי ההמחאות משקפים את מועד תשלום המשכורות. במחלוקת זו, שוכנעתי כי יש לקבל את גרסתה של התובעת. ראשית, גרסתה של התובעת הייתה עקבית לאורך חקירתה (עמ' 17-29 לפרוטוקול):
"ש. את אומרת שהנתבעת נתנה לך המחאות עם תאריך לא נכון?
ת. זה היה יותר מאוחר, שבוע, שבועיים, לא זוכרת, אפילו חודש, אחר כך חודשיים.
ש. היא רושמת לידך צ'ק עם תאריך לא נכון?
ת. גם היה דבר כזה בהתחלה.
ש. ובסוף?
ת. היא שמעה שאי אפשר לעשות את זה וזהו, כשהייתי חולה, בתי הייתה בעבודה, הנתבעת נתנה לה צ'ק בשבילי ובתי חתמה שהיא קיבלה את הצ'ק, היה את התאריך על המסמך שהבת שלי קיבלה בשבילי ומתי שלקחתי את הצ'ק ורצינו לשים בבנק, הסתכלתי שהתאריך לא נכון, היא שמה בכוונה תאריך שעבר חודש, היו דברים כאלה.
ש. על איזה צ'ק אנו מדברים?
ת. לא זוכרת עכשיו, אולי צ'ק אחרון, בצ'ק היא שמה תאריך בסדר, אבל נתנה לי צ'ק אחרי חודש שעבר.
ש. זה כל הזמן קרה?
ת. בערך חצי שנה אפילו יותר.
ש. בהתחלה או בסוף?
ת. בסוף. בהתחלה ביקשה ממני קצת לחכות שבועיים, אמרתי שאין מה לעשות, אחר כך ביקשה עוד, ואמרתי שאני לא יכולה עוד, אחר כך עבר חודש ולא שילמו לי, לא אמרו לי כלום, איך אוכל לעבוד בלי כסף בכלל? אני צריכה לשלם משכנתא, יש לי חשבונות.
ש. כל הזמן היא רשמה תאריך לא נכון על הצ'ק?
ת. בהתחלה אני צריכה לקבל משכורת כל חודש ב-10, היא התחילה לתת לי כל הזמן יותר ויותר מאוחר.
ש. כל הזמן היא נתנה לך צ'ק ועל הצ'ק תאריך לא נכון?
ת. חצי שנה אחרונה, כן. אולי חודש, חודשיים אחרון, מישהו אמר לה שאסור לה לעשות את זה."
שנית, מעיון בנתונים עולה כי בחודשים מסוימים יש התאמה בין מועדי ההמחאות למועדי ההפקדות, דבר אשר עשוי ללמד כי התובעת נהגה להפקיד את ההמחאות בסמוך למועד מסירתן, ואילו הנתבעת לא הציגה העתקים למלוא ההמחאות אשר נמסרו לידי התובעת, כך שלא ניתן היה לעמוד על נכונות טענתה כי התובעת נהגה להשתהות בהפקדת המשכורות. הנתבעת גם לא הציגה הסבר משכנע מדוע תבחר התובעת להפקיד את משכורותיה באיחור, וניתן להניח כי עובד מפקיד את משכורתו בסמוך למועד קבלת המשכורת, דפוס פעולה אשר עולה אף מנתוניה של התובעת.
36. מכל האמור עולה כי יש לקבל את טענתה של התובעת בנוגע לאיחורים חוזרים ונשנים בתשלום משכורותיה.
37. הנתבעת טענתה להגנתה כי האיחורים בתשלום השכר היו בהסכמתה של התובעת ואף לבקשתה, וזאת כדי שהנתבעת תוכל לרכוש עוד סחורה עבור החנות. אין בידי לקבל טענה זו. ראשית, הנתבעת לא הציגה כל ראיה המעידה על הסכמה כזאת מטעם התובעת, וגם לא ראיה כי אכן העיכוב בתשלום השכר נבע מרכישת סחורות מסוימות. שנית, גם בעניין זה עדותה של התובעת הייתה משכנעת ומהימנה (עמ' 17 שורות 20-22):
"ש. בעניין הרכישות שביצעת, נכון שהצעת לנתבעת לדחות את תשלום השכר שלך לפעמים כדי לבצע רכישה של סחורה?
ת. בטח שלא, אני לא עובדת על תודה, אני עובדת שמקבלת כסף."
38. אין לקבל את טענת הנתבעת בסיכומיה כי דרישת התובעת לפיצוי הלנת שכר מהווה הרחבת חזית. התובעת ציינה במפורש בכתב התביעה כי הנתבעת הלינה את שכרה ועוד טענה כי יש לחייב את הנתבעת בתשלום פיצוי הלנת שכר (סעיפים 15 ו- 26 לכתב התביעה). גם בסעיף 11 לתצהירה, חזרה התובעת וטענה כי היא זכאית לפיצוי הלנת שכר בגין האיחורים בתשלום שכר העבודה.
39. סעיף 17 לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958, מסדיר את אופן חישוב פיצוי הלנת השכר. סעיף 18 לחוק קובע כך: "בית הדין האזורי רשאי להפחית פיצוי הלנת שכר או לבטלו, אם נוכח כי שכר העבודה לא שולם במועדו בטעות כנה, או בגלל נסיבה שלמעסיק לא היתה שליטה עליה או עקב חילוקי דעות בדבר עצם החוב, שיש בהם ממש לדעת בית הדין האזורי, ובלבד שהסכום שלא היה שנוי במחלוקת שולם במועדו." במקרה דנן, הנתבעת לא הוכיח ה כי האיחור בתשלום המשכורות נבע מנסיבות עליהן לא הי יתה לה שליטה, ואף אם ביקשה לרכוש סחורה עבור החנות, אין בכך כדי להסיר מן הנתבעת את האחריות לתשלום המשכורות במועד. גם לא נטען על ידי הנתבע ת כי הי יתה מחלוקת בינה לבין התובע ת לגבי המשכורות ששולמו באיחור .
40. בע"ע 33774-10-10 מרכז תרבות באופקים ע"ש סמואל רובין – אמיר אוזן, מיום 30.5.2016, נקבע בכל הנוגע לחיוב בפיצויי הלנה: "פיצויי ההלנה נועדו "לשמש תמריץ כלכלי מרתיע מפני הפרת הוראות החוק". תכלית נוספת היא "מתן פיצוי הולם לעובד אשר לא זכה לקבל את שכר עבודתו במועד, תוך הכרה בכך שכאשר מדובר באי תשלומו של שכר עבודה, עליו מתבסס האדם למחייתו וכנגדו העמיד את כושר עבודתו, לא די בשמירה על ערך הכסף ויש לקחת בחשבון את הפגיעה הנגרמת לכבודו של העובד כאדם ולתנאי מחייתו הבסיסיים". אשר לאופן הפעלת שיקול הדעת, כפי שנפסק בע"ע 473/09 מוטור אפ בע"מ נ' יניב ורד, מיום 1.11.2011, מוקנה לבית הדין שיקול דעת רחב בכל הנוגע לפסיקת פיצויי הלנה והפחתתם. באשר לדרך הפעלת שיקול הדעת נפסק כי "יש לבצע איזון עדין, הלוקח בחשבון את תכלית החוק; את הצורך בהרתעת מעסיקים; את חשיבות תשלום השכר במועד לשם פרנסת העובד ומשפחתו; את הפגיעה הנגרמת לכבודו של העובד כתוצאה מאי קבלת שכר במועד עבור עבודתו; את החשש כי אי קבלת השכר במועד יפגע בזכותו של העובד לקיום בכבוד; ומאידך את משמעותה הקשה של פסיקת פיצויי ההלנה לקניינו של המעסיק ויכולתו להפעיל את עסקו, כך שהנזק הנגרם כתוצאה מפסיקתם של פיצויי הלנה גבוהים – לרבות לעובדים אחרים של המעסיק עלול להיות כבד מהתועלת שתושג באמצעותם .... במסגרת זו יש לבצע שקלול של כלל נסיבות המקרה, לרבות התנהגות הצדדים ותום לבם, סוג המעסיק, סיבות ההלנה, מאפייני ההלנה (דוגמת משך האיחור, גובה השכר המולן והאם מהווה כל שכרו של העובד) ועוד, תוך הקפדה על עקרונות של סבירות ומידתיות".
41. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ולאור ההלכה הפסוקה הרלוונטית לנסיבות העניין, אני סבורה כי יש למקום לפסוק פיצויי הלנת שכר בשיעור המגלם בתוכו פיצוי משמעותי בגין הלנות השכר החוזרות ונשנות. לא שוכנעתי כי המשכורות ששולמו לתובעת באיחור או הפרשי השכר – לא שולמו במועד בגין הסכמה או טעות כנה או בגין מחלוקות לגבי עצם החוב. למעשה, כפי שהוסבר לעיל, כל הראיות בתיק מלמדות על התנהלות בלתי עקבית ובלתי תקינה מצידה של הנתבע ת. בהתחשב בהתנהלותה של הנתבע ת, ובמכלול השיקולים שפורטו בפסיקה לעיל, יש להעמיד את פיצוי הלנת שכר על סך של 4,000 ₪.
פיצויי פיטורים
42. סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים קובע כדלקמן: "התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לענין חוק זה כפיטורים".
43. בע"ע 26706-05-11 שבתאי נ' טכנובר בע"מ, מיום 10.6.2013, סוכמה ההלכה בנושא זכותו של העובד המתפטר לפיצויי פיטורים לפי סעיף 11(א) האמור כך:
"כבר נפסק, כי עובד המבקש להוכיח זכאותו לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 11( א) לחוק פיצויי פיטורים, צריך לעמוד בשלושה תנאים: ראשית, עליו להוכיח כי אכן הייתה " הרעה מוחשית בתנאי העבודה" או " נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו"; שנית, עליו להוכיח כי התפטר בשל כך ולא מטעם אחר, דהיינו, עליו להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין ההתפטרות לבין ההרעה או הנסיבות הללו; שלישית, עליו להוכיח כי נתן התראה סבירה למעביד על כוונתו להתפטר והזדמנות נאותה לתקן את ההרעה או את הנסיבות ככל שהיא ניתנת לתיקון. לתנאי השלישי קיים חריג, לפיו אי מתן התראה לא ישלול את הזכות לתשלום פיצויי פיטורים כאשר ברור כי המעביד אינו יכול או אינו מתכוון לפעול לתיקון ההרעה המוחשית או הנסיבות, או במקרים בהם תנאי עבודתו של העובד נחותים מתנאי העבודה על פי הוראות החוק במידה ניכרת [ דב"ע ( ארצי) שנ/10 - 3 כהן – הלר פיסול ותכשיטים בע"מ, פד"ע כא 238; ע"ע (ארצי) 354/07 אחים אוזן-חברה לבנייה פיתוח וייזום בע"מ – ולי טקין ואח', ניתן ביום 27.1.2012 וההפניות שם]."
44. כפי שהוסבר בהרחבה לעיל, הנתבעת נהגה להלין את שכרה של התובעת, ויש בכך כדי להוות נסיבות שבהן אין לדרוש מן התובעת כי תמשיך בעבודתה. זאת במיוחד מאחר ולא מדובר היה בהלנה של ימים ספורים, אלא לעיתים הלנה של מספר שבועות, והתובעת חזרה והדגישה בעדותה כי הייתה זקוקה למשכורות וכי העיכוב בתשלום השכר פגע בה (עמ' 17 שורות 22-26, עמ' 18 שורות 16-18). הלנה חוזרת ונשנית של שכרו של עובד מהווה פגיעה ממשית בתנאי עבודתו. התובעת לא הייתה חייבת להמשיך ולהשלים עם התנהלות זו של המעסיקה, שכן אי כיבוד זכותה הבסיסית והקוגנטית לקבל את שכרה במועד – מהווה נסיבות המצדיקות התפטרות מכוח סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים.
45. ביום 13.1.2016 שלחה התובעת לנתבעת התראה על הרעה בתנאי עבודתה וזאת בגין כך שלא שולם לה לטענתה שכר עבור החודשים נובמבר ודצמבר 2015. באותו מכתב (נספח ד' לתצהיר התובעת), ציינה התובעת כי ככל שתשלום השכר לא יבוצע תוך עשרה ימים, היא תתפטר מעבודתה בדין מפוטרת, וזאת בהתאם לסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים. יצוין, כי על פי רישומי הנוכחות, במועד בו כתבה התובעת את מכתבה, היא הייתה בחופשת מחלה , וגם בשבוע שלאחר מכן.
46. למחרת, ביום 14.1.2016, מסרה הנתבעת לתובעת מכתב במסגרתו הודיעה כי בשל מחסור בעבודה, התובעת תשהה בחופשה ליומיים. כמו כן, מסרה הנתבעת באותו היום לתובעת את ההמחאה בגין משכורת נובמבר 2015.
47. ביום 20.1.2016, השיבה הנתבעת (באמצעות בא כוחה) למכתבה של התובעת מיום 13.1.2016. במכתבה, הודיעה הנתבעת לתובעת כי שכר חודש נובמבר 2015 שולם וכי שכר חודש דצמבר 2015 מוכן עבורה בחנות וכי עליה להגיע ולקבל את ההמחאה. עוד כתבה הנתבעת כי התובעת אינה מבצעת לאחרונה את עבודתה כראוי, וכי עליה לשפר את תפקודה ככל שברצונה להמשיך בעבודה.
48. אין לקבל את טענות הנתבעת כי התובעת התפטרה ללא התראה וכי היא עצמה עשתה את המוטל עליה כדי לתקן את מחדליה. אומנם, בסמוך לקבלת מכתב ההתראה של התובעת, שילמה הנתבעת את שכר חודש נובמבר, אולם נמנעה ללא כל סיבה מוצדקת מלמסור לתובעת באותו מועד גם את משכורת חודש דצמבר. ויודגש, כי כאשר מסרה הנתבעת לתובעת את משכורת חודש נובמבר, היה זה יום 14.1.2016, כך שבאותו מועד חלף כבר המועד לתשלום משכורת חודש דצמבר – ובכל זאת, בחרה הנתבעת לשלם לתובעת רק את משכורת חודש נובמבר.
49. הכלל המחייב את העובד במתן התראה ביחס להרעה כתנאי להתגבשות הזכאות לתשלום פיצויים פיטורים נועד לאפשר למעסיק לתקן את דרכיו, תיקון המותנה במודעתו של המעסיק להרעה ולמשמעותה הנטענת. במקרה בו ההרעה הנטענת מתבטאת בהפרה ברורה הרי שההנחה היא שהמעסיק מודע היטב לקיומה ובנסיבות הללו לאור תכלית ההתראה, יש מקום להגמיש את הדרישה לתתה בנסיבות שכאלו (עב 7855/07 שי גלד נגד ג.ג אולפני ישראל ירושלים בע"מ, מיום 5.1.09). בענייננו, הנתבע ת עצמ ה הודתה באיחורים בתשלום המשכורות, ונוכח ההתראה הברורה מצד התובעת כי המשכורות לא משולמות בזמן, הרי שלו הייתה הנתבעת מעוניינת בהמשך יחסי העבודה, היה עליה להגיב למכתב ההתפטרות, לשלם מיידית את חובה, להתחייב כי בעתיד ישולם שכרה של התובעת במועדו ועל יסוד זה לבקשה לחזור בה מהתפטרותה. בפועל, המשיכה הנתבעת להלין את שכרה של התובעת לחודש דצמבר 2015, תוך שהיא מתחמקת מחובתה כמעסיקה בכך שהיא מודיעה לתובעת – המצויה בחופשת מחלה – כי עליה להגיע לחנות כדי לאסוף את ההמחאה.
50. עדותה של הנתבעת בהקשר זה לא הייתה משכנעת, שכן תחילה טענה כי לא קיבלה כל מכתב התפטרות מצד התובעת, אולם לאחר מכן אישרה כי קיבלה את מכתב התובעת מיום 13.1.2016. הנתבעת גם לא נתנה כל הסבר משכנע מדוע במכתבה מיום 14.1.2016 לא הציגה כל התייחסות לטענותיה של התובעת בדבר אי תשלום המשכורות או מדוע לא שילמה את משכורתה האחרונה. כל שטענה הנתבעת היה כי לא ידעה איך ליצור קשר עם התובעת, וכי רואה החשבון שלה המליץ לה להוציא את התובעת לחופשה (עמ' 21 שורות 25-28, עמ' 22 שורות 1-2). הנתבעת לא ידעה לומר מדוע לא נתנה לבתה של התובעת את ההמחאה של משכורת דצמבר ביחד עם משכורת נובמבר, או מדוע לא שלחה לתובעת את המשכורת בדואר או באמצעות שליח, ורק חזרה ואמרה כי פעלה בהתאם להוראות רואה החשבון שלה (עמ' 23 שורות 20-28, עמ' 24 שורות 1-2). זאת ועוד, הנתבעת טענה בחקירה כי שלחה מכתב לתובעת גם ביום 3.2.2016 (עמ' 21 שורות 6-8), אולם לא ידעה להציג את המכתב האמור או אסמכתא כלשהי כי מכתב זה נשלח אכן לתובעת.
51. משכך, לא השתכנעתי כי הנתבעת התכוונה לשנות ממנהגיה ולשלם לתובעת את שכרה במועד, או כי הייתה מודעת להתנהלותה הבעייתית כמעסיקה. לא הוכח בפני כי הנתבעת התכוונה לתקן את הלנות השכר החוזרות ונשנות, אלא נהפוך הוא – מכתבה של הנתבעת מיום 20.1.2016 היה מתחמק ללא כל הבנה לטעויות שנעשו על ידה עד אותו מועד או התחייבות לתקן את דרכיה בעתיד. כל שניסתה הנתבעת לעשות במכתבה האחרון היה להפנות אצבע מאשימה כלפי התובעת, בטענה כי היא גורמת לנזקים – טענה אשר לא הוכחה. בנסיבות אלו, יש לראות את מכתבה של התובעת כהתראה מספקת בדבר כוונה להתפטר לפי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים
52. אין לקבל את טענתה של הנתבעת כי המניע להתפטרות התובעת לא נגע לתנאי שכרה. התובעת העידה באופן מהימן ועקבי כי הייתה זקוקה לשכרה וכי העיכוב בתשלום השכר פגע ביכולתה לשלם תשלומים שוטפים כגון תשלומי המשכנתא. זאת ועוד, כפי שעולה מדיווח המל"ל שצורף לתצהירה, התובעת לא החלה לעבוד במקום עבודה אחר במשך שישה חודשים לאחר סיום עבודתה אצל הנתבעת. העובדה כי לאחר מכן החלה לעבוד בחנות שפתחה בתה, אין בה כדי לשלול את הקשר הסיבתי בין הלנות השכר לבין ההתפטרות. זאת ועוד, גם טענותיה של הנתבעת כי התובעת ביצעה את עבודתה באופן לקוי, לא הוכחו. למעט העובדה כי התובעת הודתה בחקירה הנגדית כי הי יתה אחראית על ביצוע הזמנה של סחורות, לא הוכח בפני כי התובעת הזמינה סחורות בניגוד להנחיות של הנתבעת, או כי הזמנת סחורות גרמה לנזקים כלשהם.
53. בכל הנוגע לחישוב פיצויי הפיטורים, ובהתאם לפסק דינו של בית הדין הארצי בע"ע 44824-03-16 י.ב. שיא משאבים בע"מ נ' ‏ADHENOM BERH TEAMI, מיום 4.6.2017, הואיל ושכרה של התובעת חושב על בסיס שעתי, והשתנה מחודש לחודש, הרי שיש לחשב את השכר הקובע הממוצע לכל תקופת העבודה. סך המשכורות של התובעת לכל תקופת עבודתה אצל הנתבעת (שכר יסוד, חופשה, מחלה, חגים ויום בחירות) הינו בסך 135,821 ₪. התובעת עבדה 26 חודשים, ולכן שכרה הקובע הינו בסך 5,224 ₪. בהתאם לכך, התובעת זכאית לפיצויי פיטורים בסך 11,318 ₪.
54. לעניין פיצוי הלנת פיצויי פיטורים, שוכנעתי כי קיימת הייתה מחלוקת כנה בין הצדדים לעניים נסיבות סיום עבודתה של התובעת וקיומם של התנאים המצדיקים התפטרות מכוח סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, ולכן אין לחייב את הנתבעת בתשלום פיצויי הלנה בגין פיצויי הפיטורים.
דמי הבראה
55. התובעת טוענת ליתרה של תשעה ימי הבראה שלא שולמו לה.
56. בהתאם לנטען בכתב התביעה ובכפוף לקביעתי כי אין רציפות בין שתי תקופות ההעסקה השונות, הרי שתקופת עבודתה של התובעת הייתה מחודש דצמבר 2013 ועד לחודש ינואר 2016, שנתיים וחודשיים. בגין תקופה זו זכאית התובעת ל-12 ימי הבראה (חמישה ימים בגין השנה הראשונה, שישה ימים בגין השנה השנייה, ויום אחד בגין החודשיים הנוספים). בהתאם לתעריף יומי המוסכם על הצדדים של 378 ₪, זכאותה של התובעת לדמי הבראה בגין כל תקופת העבודה הינו בסך 4,526 ₪.
57. בחודש יוני 2015 שילמה הנתבעת לתובעת חמישה ימי הבראה בתעריף יומי של 427 ₪, תעריף גבוה מן התעריף הקבוע בצו ההרחבה . סך תשלום ההבראה באותו חודש עמד על 2,135 ₪. לתצהיר הנתבעת צורף תלוש של חודש פברואר 2016 אשר בו נכלל רק תשלום של שבעה ימי הבראה בסך כולל של 2,989 ₪. כנגד סכום זה, קיזזה הנתבעת בתלוש השכר תשלום בגין אי מתן הודעה מוקדמת בסך 5,000 ₪.
58. הנתבעת לא הייתה רשאית לקזז מתשלום דמי ההבראה סכום כלשהו בגין תמורת הודעה מוקדמת. התובעת התפטרה כאמור על יסוד סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים תוך שהיא נותנת התראה לנתבעת כנדרש. בהתאם לפסיקת בית הדין הארצי בע"ע 1947-10-11 בן ביטחון (1989) בע"מ נ' מסגנאו, מיום 27.8.2013, בנסיבות התפטרותה של התובעת ונוכח מכתב ההתראה ששלחה לנתבעת , אין לדרוש ממנ ה לתת בנוסף לכך גם הודעה מוקדמת ולעבוד במהלכה בתנאים המרעים עמה (ראו גם סע"ש (נצ) 3902-01-12סולימני נ' טובול, מיום 30.9.2013). קביעה זו מתיישבת גם עם הוראת סעיף 10 לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים והתפטרות התשס"א- 2001.
59. כפועל יוצא מכך, זכאית התובעת להפרש דמי הבראה בסך 1,537 ₪.
טענות הקיזוז
60. טענתה של הנתבעת להפרשי תמורת הודעה מוקדמת נדחית כאמור לעיל. בכל הנוגע לטענות הנתבעת כי התובעת דיווחה על 40 שעות עבודה אשר לא התבצעו בפועל, הרי שמעיון בסיכומיה של הנתבעת עולה כי היא זנחה טענה זו, וממילא טענה זו לא הוכחה בפני.
סיכום
61. על יסוד כל האמור לעיל, תביעת התובעת מתקבלת בחלקה, והתובעת זכאית לסכומים הבאים:
א. פיצויי פיטורים בסך 11,318 ₪.
ב. דמי הבראה בסך 1,537 ₪.
ג. פיצוי הלנת שכר בסך 4,000 ₪.

62. בהתאם לכך, זכאית התובעת מן הנתבעת לסך של 16,855 ₪, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה ממועד הגשת כתב התביעה ועד למועד פסק הדין. על הנתבעת לשלם סכומים אלו תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין, אחרת יתווספו לסכומים הפרשי ריבית והצמדה ממועד קבלת פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.
63. לעניין הוצאות המשפט, כל צד יישא בהוצאותיו, וזאת מן הנימוקים הבאים: מחד, תביעתה של התובעת התקבלה לגבי חלק מרכיבי התביעה, כך שהגשת התביעה הייתה מוצדקת. מאידך, קיים פער ניכר בין סכום התביעה המקורי לבין הסכומים אשר נפסקו לטובת התובעת בסופו של יום. היה על התובעת לברר טרם הגשת התביעה את העובדות הרלוונטיות לתקופת העסקתה ולהעמיד את התביעה על הסכומים הנכונים כפי שנעשה במסגרת תצהיר העדות הראשית מטעמה – דבר אשר עשוי היה להוביל לכך כי התיק יתנהל מלכתחילה במתכונת של דיון מהיר. עוד יצוין, כי התובעת אומנם לא קיבלה את רשותו של בית הדין לתקן את התביעה, אולם מדובר היה בפועל בהפחתה של סכומי התביעה ולא בהוספה של רכיבי תביעה או הגדלתם.
64. הצדדים רשאים לפנות לבית הדין הארצי בבקשת רשות ערעור וזאת תוך 15 ימים ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום, י"ח תמוז תשע"ז, (12 יולי 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .