הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה בנצרת ב"ל 38131-04-17

לפני:

כב' הנשיא מירון שוורץ
נציג ציבור (עובדים): מר ג'וזי נתב
נציג ציבור (מעסיקים): מר אריה להב

התובעת
אילנה מעלם
ע"י ב"כ: עו"ד יריב ברוקמן ואח'

-

הנתבע
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ: עו"ד אורנית פיכמן

פסק דין

1. ביום 5.12.16, דחה הנתבע את תביעת התובעת להכיר בליקוי שמיעה כפגיעה בעבודה. כנגד החלטה זו, הוגשה התביעה שלפנינו.

2. עסקינן בתובעת אשר עבדה במפעל תפירה עד לשנת 2013. בשנת 2014 הגישה התובעת את תביעתה הראשונה למוסד לביטוח לאומי. ביום 24.9.15 נדחתה תביעתה על ידי הנתבע. להלן החלטת הנתבע (להלן: ההחלטה הראשונה):
"על פי סעיף 84א(א)(2) לחוק הביטוח הלאומי תנאי להכרה בירידה בשמיעה עקב חשיפה לרעש, כפגיעה בעבודה, הוא שכושר השמיעה בתדירויות הדיבור פחת בשיעור של 20 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים.
תדירויות הדיבור הן – 500, 1000, 2000 הרץ לשנייה.
תנאי זה אינו מתקיים בתביעתך, ועל כן, לצערנו עלינו לדחות את תביעתך".

3. השגתה של התובעת על החלטת פקיד התביעות התבררה במסגרת הליך קודם בתיק ב"ל 25021-05-16. שם, בהסכמת הנתבע, הוחזר עניינה של התובעת למוסד לביטוח לאומי לבחינה מחודשת של תביעתה, לאור העובדה כי בדיקות חדשות לא היו בפני פקיד התביעות, כאשר החליט לדחות את תביעתה. תביעתה של התובעת נמחקה בהתאם.

4. עניינה של התובעת נבחן בשנית ע"י פקיד תביעות. במכתב מיום 5.12.16 נמסר לתובעת כי אין שינוי בהחלטת פקיד התביעות מיום 24.9. 15. כך נקבע:
"הריני להודיעך כי אין שינוי בהחלטינו (צ"ל -בהחלטתנו) מיום 14.9.15 כל שינוי בליקוי השמיעה שנמצא בבדיקה מיום 21.8.15 ביחס לבדיקה מיום 12.5.15 אינו תוצאה של חשיפה לרעש עד שנת 2013".
בעקבות ההחלטה כאמור, הגישה התובעת את תביעתה הנדונה.

5. לטענת הנתבע, כמפורט בכתב ההגנה מטעמו, לא מתקיימים אצל התובעת התנאים הנדרשים בסעיף 84א(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] – התשנ"ה-1995 (להלן – החוק) על מנת להכיר בליקוי השמיעה כפגיעה בעבודה: שמיעתה של התובעת לא פחתה בשיעור של 20 דציבל בממוצע בכל אחת מהאוזניים בתדירויות של הדיבור ואין קשר סיבתי בין ליקוי השמיעה הנטען לבין החשיפה לרעש כדרישת המחוקק.

ההליך שלפנינו

6. לאחר שהוגשו כתבי טענות מטעם הצדדים, התקבלה ביום 28.5.17 הודעה מטעם הנתבע לפיה הוא מסכים לעריכת בדיקת שמיעה מלאה במכון השמיעה באוניברסיטת חיפה לאחריה יבחן הנתבע את עמדתו. ביום 4.6.17 הודיעה התובעת כי היא מסכימה לבדיקה כאמור. הבדיקה בוצעה ביום 23.7. 17.

7. ביום 20.8.17, הודיע הנתבע על תוצאות בדיקת השמיעה שנערכה לתובעת במכון השמיעה באוניברסיטת חיפה. להלן תוצאות בדיקת השמיעה:
"שמיעה דו צדדית בתחום הנורמה אך תגובות לא עקביות. מומלץ בירא סף. הספים לקליטת דיבור SRT התקבלו כ – BHL d 10 באוזן ימין, ו - BHL d 10 – 15 באוזן שמאל. הבנת הדיבור – הדסקרימנציה למילים תקינה בשתי האוזניים.
***יש לציין התאמה בין האודיוגרמה לבין ההדים הכוכליאריים. לאור חוסר העקביות מומלץ ווידוי בבדיקת BERA".

8. לאור תוצאות בדיקת השמיעה, הודיע הנתבע כי הינו עומד על טענותיו ומבקש לדחות את התביעה הנדונה. התובעת, מנגד, הודיעה כי "מצב הדברים הינו מורכב ועדין" וכי מדובר בפער גדול בין בדיקות שונות. התובעת ציינה כי "הסכימה להיבדק אצל הנתבע בהנחה פשוטה שתוצאות הבדיקה לא יכולות להיות, וגם לא הגיוני שתהיינה שונות, מבדיקות שהיא ביצעה לאורך השנים ואשר מצביעות בסה"כ על ירידה בשמיעה דומה..." (ראה תגובת התובעת מיום 30.10.17). לפיכך, ביקשה התובעת את עזרת בית הדין והציעה כי ימונה מומחה רפואי בהליך. הנתבע, בתגובתו מיום 27.11.17, הודיע כי הוא מתנגד למינוי מומחה רפואי.

9. ביום 26.6.18, התקיים דיון בהליך זה, במהלכו קיבלו הצדדים את המלצת בית הדין והסכימו למינוי מומחה יועץ רפואי מטעם בית הדין:
"לאור המלצת בית הדין אנו מסכימים, כי ימונה מומחה רפואי מתחום א.א.ג. מטעם בית הדין אשר יחווה דעתו בשאלה האם חלה ירידה בכושר שמיעתה של התובעת בשיעור של 20 דציבל לפחות בתדירי הדיבור במוליכות העצם, בכל אחת מאוזניה. ככל שהתשובה חיובית יקבע המומחה האם הירידה בכושר השמיעה נגרמה כתוצאה מחשיפה לרעש מזיק בעבודתה.
בדיקות השמיעה יוגשו על ידי ב"כ הצדדים בהודעה נפרדת בתוך 10 ימים מהיום.
כן מוסכם, כי לא תובאנה בחשבון בדיקות שבוצעו לאחר הבדיקה שבוצעה באוניברסיטת חיפה ביום 23.7.17".

הסכמת ב"כ הצדדים, כאמור, קיבלה תוקף של החלטה.

10. ביום 20.12.18 מונה ד"ר אנגלנדר משה, לשמש מומחה יועץ רפואי (להלן: המומחה) לשם מתן חוו"ד רפואית בשאלות הבאות:
האם חלה ירידה בכושר שמיעתה של התובעת בשיעור של 20 דציבל לפחות בתדירויות הדיבור במוליכות העצם, בכל אחת מאוזניה?
במידה והתשובה לשאלה הנ"ל תהיה חיובית, האם הירידה בכושר השמיעה נגרמה כתוצאה מחשיפה לרעש מזיק בעבודתה?

11. ביום 10.2.19 התקבלה חוות דעתו של המומחה לתיק בית הדין. המומחה ציין כי הוא מניח שמדובר בחשיפה לרעש והתייחס לשתי בדיקות שמיעה שהונחו לפניו (מיום 21.8. 15 ומיום 14.10. 16). המומחה קבע כי בהסתמך על בדיקות השמיעה כאמור, לתובעת נכות בשיעור 10% בהתאם לסעיף 72 (1)3 ד'. כך סיכם את ממצאיו:
"למעשה 2 בדיקת השמיעה זהות. בבדיקה הראשונה משנת 2015 הולכת העצם בשתי האוזניים היא ברמה של 30/35 דציבל בכל אחת מהתדירויות. בבדיקה משנת 2016 הרישום האודיומטרי למעשה זהה כלומר, לא חלה ירידה בשמיעה באף אחת מהאוזניים בתדירויות הדיבור בהולכת עצם.
אי לכך בהסתמך על בדיקות השמיעה כאמור מגיעים לה לפי סעיף 72 (1) 3 ד' – 10% נכות".

12. לאחר קבלת חוות דעת המומחה, ביום 24.2.19 פנה הנתבע בבקשה להעביר אל המומחה מסמכים אשר לא נמסרו לעיונו. בקשת הנתבע התקבלה.

13. ביום 24.3.19 התקבלה בבית הדין חוות דעתו המשלימה של המומחה. לאחר שבחן את בדיקות השמיעה הנוספות שנשלחו אליו - בדיקות שמיעה מיום 1.9. 14 ומיום 23.7. 17, סיכם כך:
"...אני משער שהכוונה היא להחמרה (במידה ויש) בין הבדיקה הראשונה מתאריך 1.9.14 לבין הבדיקה האחרונה מתאריך 23.7.17 שכן אלו הן הבדיקות הקובעות.
תדירויות הדיבור הינן 1000, 500 ו 2000 הרץ. בבדיקת השמיעה בשנת 2014 הולכת העצם בתדירויות הדיבור הללו היא של 20 דציבל וסף שמיעה לדיבור ... היה של 25 דציבל בכל אוזן.
עיון בבדיקת השמיעה משנת 2017 מראה כי לא רק שאין החמרה אלא יש אפילו שיפור וממוצע הולכת עצם בכל אוזן הוא פחות מ 15 דציבל וסף שמיעה לדיבור 10 דציבל.
בכל מקרה הבדיקות גם מבחינת הרישום הגראפי אינן מתאימות לליקוי שמיעה משרה רעש וגם אינני רואה ירידה בשמיעה של למעלה מ 20 דציבל".

14. בהמשך, הגישו הצדדים הודעות במסגרתן היו חלוקים באשר לנפקות חוות דעתו של המומחה, כאשר התובעת טוענת כי דין התביעה להתקבל (תוך שאינה מבקשת להפנות אל המומחה שאלות הבהרה), בעוד הנתבע מבקש לאמץ את מסקנותיו של המומחה ולדחות את התביעה.

15. התובעת במסגרת תגובתה לבקש ת הנתבעת לדחיית התביעה, העלתה טעמים לפיהם יש לקבל את התביעה, כדלקמן:
א. המומחה נתפס לטעות שכן הוא הבין לאור השאלות שהופנו אליו כי מדובר בשאלה של החמרה ולא כך.
ב. התובעת מפנה לחוו"ד המשלימה שם התייחס המומחה לבדיקת שמיעה משנת 2014 לגביה מצא כי הולכת העצם בתדירויות הללו היא 20 דציבל וסף שמיעה לדיבור היה של 25 דציבל בכל אוזן – ולטענתה, בכך, קביעתו של המומחה עומדת בסתירה להחלטת הנתבע.
ג. עולה בוודאות משתי חוות הדעת שהוגשו ע"י המומחה כי הבדיקות משנת 2014, 2015 ו 2016 מעידות על ירידת שמיעה בשיעור הדציבלים הרלוונטיים לפי החוק – מעל 20 דציבל. לטענתה אילו היינו מתייחסים לחוות הדעת הראשונה בלבד, בה ציין המומחה כי הוא מבין כי מדובר בחשיפה לרעש, אזי לא היה מתעורר כל ספק בעניין.
ד. המומחה בחוו"ד המשלימה התייחס לבדיקה משנת 2017 בהקשר אליה מצא כי אין "החמרה". בהקשר לבדיקה זו טוענת התובעת כי אין לפנינו שאלה של החמרה. מעבר לכך, הבדיקה משנת 2017 נערכה מספר שנים לאחר שהפסיקה התובעת להיחשף לרעש. לא זו אף זו הרי שהשיפור בשמיעתה של התובעת מחזק את העובדה שאכן עבדה ברעש.
ועוד מציינת התובעת בהקשר לבדיקה משנת 2017 כי צוין על גביה הערה של הבודקת לעניין חוסר העקביות והמלצתה לבדיקת BERA.
ה. מדובר בתביעה שהוגשה לראשונה בשנת 2014 עת שהתובעת עבדה ברעש עד שנת 2013.

16. הנתבע, במסגרת תגובתו, טען כי דין התביעה להידחות ובין היתר, מהטעמים הבאים:
א. מעבר לכך שכושר שמיעתה של התובעת לא פחת בשיעור 20 דציבל לפחות בכל אחת מאוזניה, הרי שליקוי השמיעה לו טוענת התובעת אינו מחשיפה לרעש.
ב. בדיקת השמיעה שנערכה לתובעת במכון השמיעה – אוניברסיטת חיפה נערכה בהסכמתה וגם לפי בדיקה זו כושר שמיעתה של התובעת לא פחת בשיעור 20 דציבל לפחות בכל אחת מאוזניה.
ג. המומחה נתן את חוות דעתו וללא שהונחו לפניו מלוא הבדיקות הרלוונטיות ולכן אין ללמוד מחוות דעתו הראשונה כי כושר שמיעתה של התובעת פחת בשיעור של 20 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים ויתרה מכך המומחה כלל לא השיב לשאלת הקשר הסיבתי בחוות דעתו זו.
ד. לאחר שהונחו בפני המומחה בדיקות השמיעה הרלוונטיות הוא קבע בחוו"ד המשלימה באופן ברור כי כושר השמיעה לא פחת בשיעור הנדרש ולא התייחס לשאלת ההחמרה בלבד אלא שקבע כי לא קיים קשר סיבתי.
ה. הנתבע מתנגד לטענת התובעת כי הבדיקה משנת 2017 אינה רלוונטית. לטענתו, התובעת אינה יכולה כעת לחזור בה מהסכמותיה ואינה יכולה לבחור את הבדיקות מהן מבקשת להתעלם.

17. טענות הצדדים בעניינים אלו יקבלו מענה, ככל שיעלה הצורך, בהמשך פסק דין זה.

18. ביום 30.6.19 ניתנה החלטת בית הדין ביחס למחלוקת האמורה, במסגרתה נקבע כי קביעותיו של המומחה אינן מעניקות מענה מספיק להכרעה בתביעה:

"עיינתי בשתי חוות הדעת שהוגשו לתיק והגעתי לכלל מסקנה כי אלה אינן מעניקות מענה מספיק, על מנת לאפשר הכרעה בהליך על בסיסן, בעניינה של התובעת, כפי שיוסבר להלן:
א. בחוות דעתו הראשונה, נמנע המומחה מלהתייחס במנומק לשאלת הקשר הסיבתי אשר הופנתה אליו בהודעת המינוי. כל שנעשה היה קביעת קיומה של ירידה בשמיעה וכן קביעת נכות (הגם שלא התבקשה) בשיעור 10%. בכך למעשה, ניתן להסיק באופן עקיף, כי המומחה לא מצא קושי בקיומו של קשר סיבתי בין החשיפה לרעש לבין הירידה בשמיעה.
ב. בחוות דעתו המשלימה, נדרש המומחה לסוגיית החמרה (גם זו לא הועלתה ולא התבקשה חוות דעתו בעניין) והוסיף ביחס לבדיקות הנוספות שעמדו בפניו משנת 2014 ומשנת 2017, כי אלה אינן מתאימות מבחינת הרישום הגרפי לליקוי שמיעה משרה רעש. המומחה אינו מסביר כיצד מתיישבת מסקנתו זו, עם מסקנתו בחוות דעתו הראשונה, במסגרתה קבע קשר סיבתי כאמור, בעצם העובדה כי העניק נכות.

המומחה אינו קובע מסקנה ברורה ביחס למכלול הבדיקות, אינו מפרט ומנמק את החלטתו, בכל הנוגע לשאלת הקשר הסיבתי ולא ניתן להסיק מסקנה חד משמעית מן האמור בחוות הדעת, אשר לדעת בית הדין אינה שלמה".

19. בהתאם לכך, מצא בית הדין לנכון להפנות למומחה שאלת הבהרה, אשר במסגרתה יתבקש המומחה לקבוע על יסוד מכלול הבדיקות שעמדו בפניו, האם חלה ירידה בשמיעה בשיעור הנדרש והאם יש קשר סיבתי בין עבודה בחשיפה לרעש מזיק בתקופה הרלוונטית, לבין הליקוי. להלן ההבהרה והשאלות שהופנו למומחה:
"א. בניגוד לסברת המומחה, כפי העולה מחוות הדעת, אין עסקינן בבחינת החמרת מצב כלשהי.
ב. התובעת עבדה בחשיפה לרעש מזיק עד שנת 2013.
ג. השאלות שנשאלו, הנוגעות לירידה בשמיעה מעל 20 דציבל בתדרי הדיבור ושאלת קיומו או אי קיומו של קשר סיבתי בין הירידה בשמיעה לבין חשיפה לרעש, נוגעות למכלול הבדיקות כאמור לעיל המונחות בפני המומחה.
בהתאם, מתבקש המומחה להשיב על השאלות כדלקמן:
א. על יסוד מכלול בדיקות השמיעה שהונחו לפניך, האם חלה ירידה בכושר שמיעתה של התובעת בשיעור של 20 דציבל לפחות בתדירויות הדיבור במוליכות העצם, בכל אחת מאוזניה? אנא פרט ונמק את תשובתך תוך הפנייה לבדיקות הרלוונטיות עליהן הנך מבקש להתבסס.

ב. בשים לב כי עבודתה של התובעת בחשיפה לרעש מזיק הסתיימה בשנת 2013, האם על יסוד ממצאי בדיקות השמיעה המונחות לפניך, קיים קשר סיבתי בין ליקוי השמיעה לבין החשיפה לרעש? אנא פרט ונמק את תשובתך תוך הפנייה לבדיקות הרלוונטיות עליהן הנך מבקש להתבסס".

20. ביום 17.7.19 נתקבלה חוות דעתו המשלימה של המומחה, בה השיב על השאלות הנ"ל, כדלקמן:
"א.

  1. בבדיקת השמיעה מתאריך 1.9.14 – אין ירידה בשמיעה של לפחות 20 דציבל בתדירויות הדיבור בהולכת עצם.
  2. בבדיקת שמיעה מתאריך 12.5.15 – אין ירידה בשמיעה של לפחות 20 דציבל בתדירויות הדיבור בהולכת עצם.
  3. בבדיקת שמיעה מתאריך 21.8.15 – יש ירידה בשמיעה מעל 20 דציבל בתדירויות הדיבור בהולכת עצם.
  4. בבדיקת שמיעה מתאריך 14.10.16 – יש ירידה מעל 20 דציבל בתדירויות הדיבור בהולכת עצם.
  5. בבדיקת שמיעה מתאריך 23.7.16 (צ.ל – 23.7.17 , מ.ש) – אין ירידה בשמיעה של לפחות 20 דציבל בתדירויות הדיבור בהולכת עצם.

ב. יגרם נזק שמיעתי כתוצאה מרעש כל עוד נמשכת החשיפה. ברגע שתיפסק החשיפה לרעש תיפסק גם הירידה בשמיעה (אלא אם כן תהינה סיבות אחרות לא רלוונטיות לנושא הנדון). התובעת סיימה את עבודתה בשנת 2013 והירידה בשמיעה בהולכת עצם בתדירויות הדיבור נמצאה לראשונה בתאריך 21.8.15, זמן רב לאחר תום החשיפה. אי לכך אין כאן כל קשר סיבתי ומה עוד שהרישומים בבדיקות השמיעה כלל אינם מתאימים לליקוי שמיעה מושרה רעש".

21. ביום 15.12.19 התיר בית הדין לתובעת להפנות למומחה שתי שאלות הבהרה נוספות . להלן שאלות ההבהרה שהופנו למומחה:
"א. בחוות דעתך המשלימה מיום 5.7.19 קבעת בין היתר כי:
"בבדיקת השמיעה מתאריך 01.9.14- אין ירידה בשמיעה של לפחות 20 דציבל בתדירויות הדיבור בהולכת עצם.
בבדיקת שמיעה מתאריך 12.5.15- אין ירידה בשמיעה של לפחות 20 דציבל בתדירויות הדיבור בהולכת עצם.
בבדיקת שמיעה מתאריך 21.8.15- יש ירידה של מעל 20 דציבל בתדירויות הדיבור בהולכת עצם.
בבדיקת שמיעה מתאריך 14.10.16- יש ירידה של מעל 20 דציבל בתדירויות הדיבור בהולכת עצם.
בבדיקת שמיעה מתאריך 23.7.16 (צ.ל - 23.7.17 , מ.ש) - אין ירידה בשמיעה של לפחות 20 דציבל בתדירויות הדיבור בהולכת עצם".
אם כן, כיצד הנך מסביר שינויים כאלה ברמת השמיעה, וזאת בהתחשב בכך שלא דווחו בתיעוד הרפואי סיבות לירידה בשמיעה פרט לחשיפה לרעש?

ב. בעב"ל (ארצי) 469/09 שאולי - המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 27.10.11), נקבע על סמך חוות דעתך, כי "די בכך, שימצא במבוטח ליקוי שמיעה של 20 דציבל ומעלה, אשר מקורו, לפחות באופן חלקי, הינו מחשיפה לרעש מזיק כדי שיתקיים התנאי השני, ואין צורך, שליקוי השמיעה יגרם כולו מחשיפה לרעש מזיק" (להלן: "עניין שאולי").
כלומר, די בכך שהרעש יהווה סיבה חלקית בלבד ואין צורך שליקוי השמיעה ייגרם כולו מחשיפה לרעש מזיק.
האם נכון לומר, בהתחשב בעובדה כי התובעת עבדה בתנאי רעש מזיק על פי התקנות, כי רעש הוא לכל הפחות סיבה חלקית לפגיעה בשמיעתה?
ובהתאם לפסק הדין הנ"ל - מרגע שמדובר בסיבה חלקית, הרי שקיים קשר סיבתי? אנא נמק".

22. ביום 2.1.20 נתקבלה חוות דעתו המשלימה של המומחה, בגדרה השיב על שאלות ההבהרה האמורות:
"א. ליקוי שמיעה בהולכת עצם איננו יכול להשתפר. במידה ולתובעת היה ליקוי עצבי בשמיעה בתאריכים 21.8.15 ואילו בבדיקה מאוחרת יותר בתאריך 23.7.19 (צ.ל – 23.7.17, מ.ש) , הבדיקה העצבית נמצאת תקינה פירושו של דבר (בלשון זעירה) (צ.ל. "זהירה", מ.ש) כי הדבר מעיד על חוסר אמינות של הנבדקת בשנת 2015.

ב. אינני סבור כי לתובעת נגרם נזק כתוצאה מחשיפה לרעש. אינני מכיר את פסק הדין המוצג בשאלה. תפקידי לשמש מומחה רפואי ולא משפטי ולדעתי שאלה זו משפטית בעיקרה ועל כך יחליט בית המשפט".

23. ביום 2.2.20 הגיש הנתבע בקשה מטעמו, במסגרתה התבקש בית הדין לדחות את התביעה, לנוכח קביעותיו של המומחה בחוות דעתו ובחוות דעתו המשלימות.

24. ביום 9.2.20 הגישה התובעת תשובה "לבקשת הנתבע ולתשובות המומחה". נטען, כי בהתאם לבדיקות השמיעה שהוצגו מטעם התובעת, ואשר בוצעו בקופת החולים, הרי שיש מקום להכיר בתובעת כמי ששמיעתה נפגעה כתוצאה מתנאי עבודתה ובירידה בשמיעה בשיעור של לפחות 20 דציבל. לטענת התובעת, היא עבדה במקום עבודה הנחשב על פי התקנות כמקום עבודה רועש, כך שלפחות חלק מהפגיעה בשמיעתה נובע מהסביבה הרועשת בה עבדה.

כן נטען, כי אין להביא בחשבון את תוצאות בדיקת השמיעה המאוחרת מיום 23.7.17, שכן מדובר בבדיקה לא אמינה, כאשר גם אין להתייחס לבדיקות המאוחרות להחלטת הנתבע מיום 24.9.15. על כן, יש לחזור אל הבדיקות הראשונות שבוצעו בקופת החולים, וביניהן לבחור את זו המעידה על החמרה. נטען כי מדובר בבדיקות אובייקטיביות ואמינות וכי בהתאם לבדיקות אלו, מצא המומחה ליקוי בשמיעה של 20 דציבל לפחות.

דיון והכרעה

25. המחלוקת בין הצדדים הינה בשאלה, האם ליקוי השמיעה לו טוענת התובעת, עונה על דרישת סע' 84א(א)(2) לחוק, אשר לשונו כדלקמן:
"(א) אין רואים בליקוי שמיעה עקב חשיפה לרעש, תוצאה של פגיעה בעבודה אלא אם התקיימו כל אלה:
(1) המבוטח נחשף בעבודתו לרעש התקפי ומתמשך, העולה על המותר...;
(2) כושר השמיעה פחת, בשיעור של 20 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים;".

26. כלומר, בהתאם להסדר החקיקתי המיוחד הקבוע בסעיף 84א לחוק, לצורך הכרת פקיד התביעות בליקוי השמיעה כפגיעה בעבודה, על פקיד התביעות לבדוק, מקדמית, התקיימות של התנאים הבאים: חשיפת המבוטח לרעש מזיק, ירידה בכושר השמיעה של 20 דציבל לפחות בכל אוזן והגשת תביעה במועד. לאחר מכן, על פקיד התביעות לבחון את הקשר הסיבתי בין החשיפה לרעש בעבודה ובין הליקוי האמור.

בהקשר זה, נקבע בפסק הדין שניתן בעב"ל 188/08 המוסד לביטוח לאומי - דוד אלון והליכים אחרים (מיום 12.11.2008), כי "מבחן הפחתת השמיעה בשיעור של 20 דציבל בתדירויות הדיבור, הינו מבחן סף טכני פורמאלי שנועד לסנן מבין התביעות להכרה בליקוי שמיעה כפגיעה בעבודה, את אלו שלקוי השמיעה בהן הינו פחות מ – 20 דציבל בכל אחת מהאוזניים".

27. לנוכח המחלוקת בין הצדדים ולצורך בחינתה של השאלה העיקרית האמורה, מונה המומחה אשר הגיש חוות דעת שבסיכומן למעשה קובע כי לא חלה ירידה בשמיעה של 20 דציבל בתדירויות הדיבור וממילא, אין המדובר בליקוי שמיעה שנגרם מרעש מזיק, כפי שהתרשם המומחה מכלל בדיקות השמיעה שהונחו לפניו.

28. הצדדים חלוקים באשר לנפקות חוות דעתו של המומחה כאשר התובעת טוענת כי דין התביעה להתקבל, בעוד הנתבע מבקש לאמץ את מסקנותיו של המומחה ולדחות את התביעה.

29. עיינו במכלול קביעותיו של המומחה שהובאו בחוות הדעת ובחוות דעתו המשלימות שהוגשו לתיק ובטענות הצדדים. לא שוכנענו בטענות התובעת לפיהן היא עומדת בתנאי סעיף 84א(א)(2) לחוק, לפיו יש להצביע על ירידה בכושר השמיעה בשיעור של 20 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים בתדירויות הדיבור – ממצא שלא הוכח כי עולה ממכלול חוות דעתו של המומחה המפרטות את תוצאות מכלול בדיקות השמיעה יחד עם בדיקת השמיעה העדכנית ביותר.

30. יש לזכור כי בהתאם להלכה הפסוקה, בית הדין מייחד משקל מיוחד לחוות דעת שמוגשת על ידי מומחה הפועל מטעמו וזאת מן הטעם שהאובייקטיביות של המומחה מטעם בית הדין גדולה יותר ומובטחת במידה מרבית מעצם העובדה, שאין הוא מעיד לבקשת צד ואין הוא מקבל שכרו מידי בעלי הדין. עוד נפסק כי בית הדין יסמוך את ידו על חוות דעת המומחה ומסקנותיו "ולא יסטה קביעותיו אלא אם כן קיימת הצדקה עובדתית או משפטית יוצאת דופן לעשות כן". (ראו אזכורי ההלכות בעב"ל 389/09 לגזיאל שמואל – המוסד לביטוח לאומי, מיום 14.2.2011)

31. לא שוכנענו כי המקרה דנן מצדיק סטייה מחוות דעתו של המומחה ונסביר:

א. ראשית אנו קובעים, כי בעניינינו חוות דעת המומחה הרפואי והשלמתה על דרך מתן מענה לשאלות ההבהרה ברורה, מקיפה ומנומקת, ועל כן אנו מאמצים אותה.

ב. שנית, התובעת טוענת כי עב דה במקום עבודה הנחשב על פי התקנות כמקום עבודה רועש, כך שלפחות חלק מהפגיעה בשמיעתה נובע מהסביבה הרועשת בה עבדה. בתמיכה לטענתה, התובע ת מפנה לפסק הדין שניתן בעניין שאולי.
אין לקבל את טענת התובעת בהקשר זה. חשיפה לרעש מזיק בעבודה אינה מלמדת בהכרח כי ליקוי השמיעה (ככל שקיים כזה) הינו תוצאה מחשיפה לרעש . המקרה הנדון אף התייחס לכך המומחה הרפואי עת קבע את הדברים הבאים –
"יגרם נזק שמיעתי כתוצאה מרעש כל עוד נמשכת החשיפה. ברגע שתיפסק החשיפה לרעש תיפסק גם הירידה בשמיעה (אלא אם כן תהינה סיבות אחרות לא רלוונטיות לנושא הנדון). התובעת סיימה את עבודתה בשנת 2013 והירידה בשמיעה בהולכת עצם בתדירויות הדיבור נמצאה לראשונה בתאריך 21.8.15, זמן רב לאחר תום החשיפה. אי לכך אין כאן כל קשר סיבתי ומה עוד שהרישומים בבדיקות השמיעה כלל אינם מתאימים לליקוי שמיעה מושרה רעש".

אף האמור בפסק הדין שניתן בעניין שאולי אין בו כדי לסייע לתובעת, שכן בהתאם לאותו עניין יש צורך "...שימצא במבוטח ליקוי שמיעה של 20 דציבל ומעלה, אשר מקורו, לפחות באופן חלקי, הינו מחשיפה לרעש מזיק...", דבר שאינו מתקיים אצל התובעת. המומחה נשאל מפורשות בסוגיה וחיווה את דעתו כי " אינני סבור כי לתובעת נגרם נזק כתוצאה מחשיפה לרעש..." (חוות דעתו המשלימה של המומחה מיום 23.1.20).

סוף דבר

32. התביעה נדחית.

33. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

34. לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 יום מקבלתו.

ניתן היום, ט"ו באדר תש"פ (11 מרץ 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

מר ג'וזי נתב
נציג עובדים

מירון שוורץ, נשיא
אב"ד

מר אריה להב
נציג מעסיקים