הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה בנצרת ב"ל 38115-10-19

לפני:

כב' השופטת רויטל טרנר
נציג ציבור (עובדים) מר ג'ואד אגבאריה
נציג ציבור (מעסיקים) מר אלישע שחם

התובע
ברששת שמואל
ע"י ב"כ: עו"ד מריה בורשטיין
מטעם הלשכה לסיוע משפטי

-

הנתבע
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ: עו"ד עדי עינב גולן

פסק דין

התביעה בתיק זה עניינה בהכרה בליקוי בברכו השמאלית של התובע כתוצאה מאירוע תאונתי מיום 7/2/18 ו לחילופין כתוצאה מתנועות חוזרות ונשנות בברך על דרך של מיקרוטראומה.

רקע
התובע עבד בחברת ברוקר JV ישראל בע"מ החל משנת 200 4. לטענת התובע, עד לחודש 11/16 עסק בתפקידים משרדיים שונים, והחל מחודש 11/16 עסק ב תכנון ובנייה של שלושה דגמים חדשים של מכונות, כשחלק מעבודת ההרכבה נעשתה בכיפוף ברכיים או בכריעה על הברכיים.

ביום 07/02/18, לטענת התובע, נגרמה פגיעה לברך שמאל במהלך עבודתו. התובע פנה ביום 09/02/18 לבדיקה רפואית , ללא ציון של נסיבות הפגיעה. בבדיקת דימות שנערכה לתובע ביום 13/04/20 נמצא קרע במניסקוס בברך שמאל.

התובע הגיש לנתבע ביום 04/07/18 תביעה לתשלום דמי פגיעה, אשר נדחתה על-ידי הנתבע ביום 22/10/18, ומכאן תביעה זו.

בתיק התקיים דיון הוכחות ביום 12/03/20 בו שמענו את התובע וכן עד מטעמו, מר שניאור דרור , אשר עובד עמו, ומטעם הנתבע העיד מר אשר פלד, הממונה על התובע. הצדדים הגישו סיכומיהם והתיק עבר למתן פסק-דין.

טענות הצדדים בתמצית
התובע טוען כי הפגיעה בברכו נגרמה כתוצאה מתאונה שארעה במהלך עבודתו, כאשר בעת כריעה וכיפוף ברך, שמע "קליק" מברך שמאל, וחש כאב חד. התובע פנה למעסיק ביום ראשון שלאחר הפגיעה וביקש טופס בל/250, דבר המעיד על קרות האירוע. התובע ציין בפני הרופא המטפל רק מספר חודשים לאחר הפגיעה כי מדובר בתאונת עבודה כיוון שלא חשב להגיש תביעה למל"ל, היות וסבר כי אין נזק קבוע לברכו. רק לאחר שהבין מרופאיו כי נגרם נזק משמעותי לברכו הבין כי עליו להגיש תביעה למל"ל וציין בפני הרופא המטפל כי הפגיעה נגרמה בעבודה. לטענת התובע, העובדה כי במסמכים הרפואיים הראשונים לא נרשם פירוט של נסיבות התאונה מהווה לכל היותר אנמנזה "שותקת" ולא אנמנזה "סותרת".

לחילופין, טוען התובע כי פגיעתו נגרמה במנגנון המיקרוטראומה , שכן עבודת ו החל מחודש 11/16 כללה מספר רב של כיפופי ברך לאורך היום, שנדרשו על מנת לעבוד על חלקים שונים במכונות אותן הרכיב בגבהים שונים. חלק מעבודת התובע (בעיקר השחלת כבלים וחיבורם ) נעשתה לטענתו בכריעה על ברכיו, תוך שהוא מניע את ברכיו לצדדים על מנת להגיע לחלקים שונים וכיוונים שונים של המכונה. לטענתו, תנועות אלו היו דומות במהותן זו לזו ונעשו באופן חוזר ונשנה לאורך זמן ממושך, וכתוצאה מכך נגרמו לתובע בברכו השמאלית פגיעות זעירות, חוזרות ונשנות. עוד טוען התובע בהקשר זה כי מרבית זמן עבודתו על הרכבת המכונות נעשתה בכריעה על הברכיים , וכי תפקידיו הנוספים לא דרשו זמן רב לאורך יום העבודה.

מנגד, טוען הנתבע כי פניותיו הרפואיות הראשונות של התובע לאחר האירוע הנטען שללו עדות לחבלה, וכי תלונותיו הרפואיות של התובע מעלות גרסאות שונות של האירוע הנטען – אשר מערערת את טענתו בדבר אירוע תאונתי. עוד נטען כי התובע לא הוכיח התקיימותו של אירוע תאונתי, וככל שנגרם לברכו נזק בתאריך הנטען הוא לא נגרם כתוצאה מאירוע תאונתי כהגדרתו בחוק ובפסיקה.

בכל הנוגע לטענת המיקרוטראומה, טוען הנתבע כי לתובע היו מספר תפקידים במפעל בו עבד, כי עבודת ההרכבה של המכונות הייתה רק אחת מהעבודות שביצע, וכי עבודת ההרכבה עצמה לא כללה רק הרכבה בפועל אלא גם מטלות נוספות ומגוונות הקשורות להרכבה עצמה. עוד נטען כי לתובע היה עובד שתפקידו לעזור לו בעבודת ההרכבה, כך שלא כולה בוצע על-ידי התובע עצמו, וכי במהלך עבודת ההרכבה היה התובע בכריעה רק חלק קצר מזמן העבודה. עוד טוען הנתבע כי מדובר היה בפרויקט נקודתי אשר נמשך מספר חודשים, ויש בכך כדי לערער את התשתית הנדרשת למיקרוטראומה.

דיון והכרעה
לאחר שבחנו את טיעוני הצדדים, את הראיות שבפנינו ואת ההלכה הפסוקה בנושא, מצאנו כי יש לדחות את התביעה, היות והתובע לא הוכיח התקיימותו של אירוע תאונתי ולא הניח את התשתית העובדתית הנדרשת להכרה בפגיעה לפי תורת המיקרוטראומה. להלן הנימוקים.

אירוע תאונתי
סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן: החוק) מגדיר תאונת עבודה כ"תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, ובעובד עצמאי - תוך כדי עיסוקו במשלח ידו ועקב עיסוקו במשלח ידו."
סעיף 83 לחוק קובע את חזקת הסיבתיות ולפיה: "תאונה שאירעה לעובד תוך כדי עבודה רואים אותה כתאונה שאירעה גם עקב העבודה, אם לא הוכח ההיפך."
סעיף 150 לחוק מגדיר תאונה כ"אירוע פתאומי שבו גורם חיצוני מביא לחבלה פיסית וכתוצאה ממנה לאבדן כושר התפקוד."

בהתאם להוראות חוק אלו על התובע להוכיח ארבעה רכיבים בטענו להתקיימותה של תאונה: אירוע פתאומי; מעורבות של גורם חיצוני ; חבלה פיזית ; אובדן כושר תפקוד הקשור נסיבתית לחבלה. האירוע הפתאומי ומעורבותו של הגורם החיצוני הם שמבחינים בין "תאונה" לבין "מחלה" אשר נובעת לרוב מגורם פנימי ומתפתחת בהדרגתיות [עב"ל (ארצי) 13853-06-15 נעמה מור יוסף נ' המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 02/09/18)].

במקרה דנן, התובע פנה לבדיקת רופא יומיים לאחר האירוע הנטען, ביום 09/02/18 (נ/4), ותלונותיו "כאבים בברך שמאל, עם נפיחות, ללא עידות לחבלה". אין כל תיאור בתעודה רפואית זו של אירוע תאונתי שהוביל לפגיעה. התובע הופנה לצילום ברכו שנערך ביום 13/02/18 וחזר לאחריו לבדיקת רופא ביום 14/02/20 (נ/4). גם במסמכים אלו אין כל תיאור של אירוע תאונתי. התובע מתלונן על כאבי ברכיים אך אינו מתאר אירוע נקודתי אשר הוביל להם. התובע דיווח למעסיקו על אירוע תאונתי ביום 11/02/18. בטופס בל/250 "כרעתי ברך להתקין את הכבלים ושמעתי "תיק" בברך שמאל ויש בליטה". (נ/3) . עם זאת, על הטופס לא צוין תאריך.

הלכה פסוקה היא כי "בהוכחת אירוע יש לייחס משקל רב לאנמנזה, רישומי בית החולים, מתוך ידיעה שהיא פרי ניסיון שרישומים אלה מהימנים ומדויקים שכן יש להניח כי אדם הפונה לטיפול רפואי ימסור את העובדות הנכונות על מנת לזכות בטיפול נכון...." [עב"ל (ארצי) 176/99 דניאל גרץ – המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 16.7.2002)]. המשקל הרב שבית הדין מייחס לאנמנזה הראשונה מבוסס לא רק על כך שמדובר בגרסה קרובה לאירוע של הנפגע, אלא גם "על ההנחה, שהנפגע ימסור לגורמים המטפלים את העובדות הנכונות כדי לזכות בטיפול רפואי המתאים למצבו" [עב"ל (ארצי) 8200-11-15 גיא אלמוג - המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 15.5.2017)]. לפיכך, המשקל שאנו נותנים לעובדה שמהתיעוד הרפואי הסמוך לאירוע עולה כי התובע לא סיפר לרופא על אירוע תאונתי הינו גבוה. זאת גם בהתחשבות בגרסת המערער כי דיווח למעסיק על האירוע ביום 11/02/18, דיווח אשר היה מאוחר לפנייתו לרופא.

כאמור לעיל בטופס בל/250 של התובע נרשם כי הפגיעה אירעה תוך כדי ש"כרעתי ברך". תיאור זה דומה לתיאור בטופס התביעה מהנתבע "כאשר כרעתי ברך להתקנת כבלים למכונה" (נ/1). עם זאת , ביום 20/03/18 פנה התובע לטיפול רפואי בו נכתב "תלונות על כאבי ברך שמאל, שנה, בשבועות האחרונים החמירו, בזמן קימה שמע קליק" (נ/4). ביום 01/06/18 פנה התובע לטיפול רפואי נוסף בו נכתב " כאבים בברך שמאל לדבריו כאבים לפני כ 4 חודשים לאחר חבלה סיבובית של ברך ו מאז סובל מכאבים" (נ/11).

בהודעת התובע לחוקרת הנתבע נאמר " ...ותוך כדי הרכבת הכבלים בין הבסיס לארון החשמל הרגשתי מין קליל תיק כזה, בברך מצד שמאל, זה היה בשעה 15:00 אחה"צ, ובזמן שאני כורע ברך הייתי בערך כדקה על ברך שמאל, אולי 2 דק', ובזמן שאני על הברך אני שמעתי מין קליק כזה שיצא מכיוון הברך והרגשתי שמשהו מוזר באיזור הפיקה והרגשתי כאבים... ". התובע ענה לשאלת החוקרת "ש: מה גרם לך למה ששמעת בברך? ת: אולי עשיתי איזו תנועה או משהו, אולי לצד לא זוכר בדיוק אבל הרגשתי צליל מהברך וכאב פתאומי וחד". מנגד, בעדותו בבית הדין לגבי האירוע הנטען אמר התובע "לא רכנתי, כרעתי על הברכיים תוך כדי העבודה", וכאשר נשאל לעניין התנועה שלטענתו עשה עם הברך ומדוע אמר לרופא כי מדובר בחבלה סיבובית, השיב כי לא היה מדובר בחבלה סיבובית אלא "הרגשתי בברך משהו לא בסדר" – ומדבריו של התובע בפנינו אנו למדים כי הכאב בברך לא החל בעקבות תנועה פתאומית או חבלה חיצונית.

המסמכים והעדויות המתוארים לעיל מעמידים בפנינו למעשה תיאורים שונים של האופן בו התרחשה הפגיעה הנטענת או של תנועות התובע בעת שהתרחשה הפגיעה: "כאשר כרעתי ברך", "בזמן קימה", "חבלה סיבובית", "בזמן שאני על הברך" ו "אולי לצד". אף אם נקבל את טענת התובע כי חש כאב במועד הנטען, תוך כדי שהוא כורע על הברכיים, הרי שלמעשה התובע אינו זוכר אם ביצע תנועה כלשהי בעת שחש כאב. נוכח תיאורים שונים אלו, וקושי התובע לזכור והעדר העדים לאירוע, לא שוכנענו כי אכן היה אירוע מוגדר אשר ניתן לראות בו תאונה כהגדרתה בחוק. התיאורים השונים מתיישבים יותר עם כאבים אשר החלו תוך כדי עבודת התובע בעת שהוא כורע על ברכיו, כלומר אין מדובר באירוע פתאומי חיצוני כי אם בעומס עבודה רגיל ומתמשך שבמהלכו ארע כאב . משכך אין מנוס אלא לדחות את טענת התובע לגבי תאונת עבודה אשר ארעה לו ביום 07/02/18.

פגיעה לפי תורת המיקרוטראומה
על מנת להוכיח תביעה בעילת המיקרוטראומה על התובע להניח תשתית עובדתית מתאימה לפגיעה לפי תורת המיקרוטראומה. דרישה זו תוארה בעניין אשר יניב כך: "קיומן של פגיעות זעירות שכל אחת מהן הסבה נזק זעיר בלתי הדיר, עד שהצטברות הנזקים הזעירים הללו זה על גבי זה הביאה בסיכומם הכולל לנזק הממשי הפוגע בכושר עבודתו של הנפגע. הדוגמה המובאת בדרך-כלל להמחשת אופן קרות הנזק האמור הינה של טיפות מים המחוררות חור באבן שהן פוגעות בה. לגבי אותן פגיעות זעירות שהינן תוצאה של תנועות חוזרות ונשנות, התנועות אינן חייבות להיות זהות אלא 'זהות במהותן' כהגדרת הפסיקה, דהיינו דומות האחת לרעותה ובלבד שיפעלו על מקום מוגדר. תדירותן אינה חייבת להיות קבועה וסדירה, אלא על התנועות לחזור ולהישנות בתכיפות הנמשכת על פני פרק זמן מספיק לגרימת הנזק המצטבר הפוגע בכושר עבודת הנפגע" (עב"ל 313/97 המוסד לביטוח לאומי נ' אשר יניב, פד"ע ל"ה, 529, 533).

לעניין הנחת התשתית העובדתית המתאימה נקבעו בפסיקה העקרונות הבאים:
התנועות ה"חוזרות ונשנות" אינן חייבות להיות זהות, די שיהיו דומות במהותן. "דהיינו דומות האחת לרעותה ובלבד שיפעלו על מקום מוגדר" (עניין אשר יניב).
התנועות אינן צריכות להיות רציפות וללא הפסקה ביניהן, ניתן לבודד את התנועות מתוך מכלול פעולות התובע ביום עבודתו [עב"ל (ארצי) 465/07 עופר יהודאי נ' המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 20/12/07)]. עם זאת, יש להראות כי התנועות מבוצעות "בתכיפות הנמשכת על פני פרק זמן מספיק לגרימת הנזק המצטבר הפוגע בכושר עבודת הנפגע" (עניין אשר יניב).
אין די בכך שהעובד ביצע פעולות החוזרות על עצמן ויש לבחון האם ביצע תנועות החוזרות על עצמן. "יש לאבחן בין פעילות חוזרת על עצמה הכוללת מספר רב של תנועות לבין התנועות המרכיבות אותה" [עב"ל (ארצי) 1012/00 אלי שבח נ' המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 28/07/02)]. במקרה של פעילות מגוונת אשר ניתן לאבחן בה תנועה גופנית החוזרת על עצמה ברצף על פני פרק או פרקי זמן משמעותיים ניתן יהיה להכיר בקיומה של תשתית עובדתית מספקת לעילת המיקרוטראומה [עב"ל (ארצי) 90/06 אמנון כובש נ' המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 17/08/06)].
עבודה פיסית קשה ומאומצת אינה מבססת, בפני עצמה, תשתית עובדתית להכרה במיקרוטראומה: "השימוש במונח מיקרוטראומה אינו יכול להפוך, כבמטה קסם, 'מאמצים קשים', לסדרת פגיעות זעירות מוגדרות החוזרות ונשנות אין ספור פעמים" [דב"ע (ארצי) מו/0-64 מיכאלי נ' המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם), כפי שצוטט בדב"ע (ארצי) מח/77 - 0 מזרחי נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יט 538 (1988)].
שהות בתנוחה, גם אם קשה וגורמת לפגיעה, אינה עונה להגדרת התנועה החוזרת במסגרת תורת המיקרוטראומה. "..אין להרחיב את תורת המיקרוטראומה גם לעניין תנוחה, כפי שנפסק בעבר על ידי בית דין זה ..." [עב"ל (ארצי) 19905-02-13 המוסד לביטוח לאומי נ' מוייז יניפיליז (ניתן ביום 03/07/14)].

במקרה דנן, אין מחלוקת כי התובע התכופף בעזרת ברכיו ועבד על ברכיו במהלך חלקים מיום עבודתו. לשם הנוחות נתייחס מעתה לעבודה על הברכיים ולהתכופפות בעזרת הברכיים כאל "שימוש בברכיים". עיקר תיאור שגרת עבודתו נמצא בהודעת התובע ואנו מקבלים אותה כמהימנה לעניין אופן ביצוע העבודה ופרקי הזמן בהם השתמש בברכיו. מקובלת עלינו גם עדות התובע כי לא השתמש בשרפרף לישיבה נמוכה אלא עבד על ברכיו.

השימוש בברכיים כלל תנועות ומנחים שונים – כיפוף ברכיים, עמידה סטטית על הברכיים ו"צעידה" על הברכיים לצדדים או למרחק קצר. זאת בנוסף לעבודה בעמידה, בישיבה ואף בשכיבה אשר גם הן היו לאורך יום העבודה. המדובר בתנועות ייחודיות שונות, אשר היו כרוכות אומנם בהפעלת הברכיים, אך הן שונות זו מזו. מעבר לכך, לא ניתן מהראיות שבפנינו לקבוע את פרקי הזמן בהם בוצעה כל תנועה בפני עצמה. כך תיאר התובע את עבודתו בהקשר לברכיים: "...הפעולות שהייתי צריך לעשות דבר ראשון הרכבת הבסיס, כל מיני חלקים מכניים וכבלים דבר שדרש להתכופף הרבה ולכרוע ברך...", "...כאשר אני מתכופף עם הגב, ולפעמים יש צורך לכופף את הברכיים על מנת להרכיב ברגים שבאים מלמטה...", "...זה גם דורש כריעת ברך לקום ושוב לכורע ברך וככה זה חוזר על עצמו...", "...כולל אותן פעולות של כיפוף הברכיים וכן כריעת הברכיים בניתוק וחיבור הכבלים וצינורות המים." טענת התובע כי "צעד" על ברכיו לא נזכרה באופן ברור בהודעת התובע או בפרוטוקול, אך צוינה במפורט בסיכומיו.

מכל המתואר לעיל עולה כי ניתן להבחין בשתי תנועות של הברכיים: הראשונה היא תנועת כיפוף הברך, הנדרשת כדי לעבוד בגבהים השונים של המכונות, והשנייה היא תנועת "צעידה" על הברכיים בעת התקנת המכונות, במעבר בין המכונה לארון החשמל או בעת עבודה על המכונה מצדדיה השונים. כל אחת מתנועות, אלה אם הייתה חוזרת ונשנית על פני פרק זמן מספק, הייתה יכולה ליצור תשתית עובדתית להכרה במיקרוטראומה. אולם, התובע לא השתמש בברכיו לעבודתו לאורך כל התקופה בגינה הוגשה התביעה, וגם בימים בהם כן עבד תוך שימוש בברכיו, לא נמשך השימוש בברכיים לאורך כל יום העבודה, כפי שנסביר להלן.

מהודעת התובע עולה כי פרקי הזמן בהם נדרש לתנועות בברכיים השתנו בהתאם למכונות אותן הרכיב באותה העת. בארבעת החודשים הראשונים (הרכבת שתי המכונות הראשונות) הוא השתמש בברכיו במשך כשעה וחצי במצטבר ובממוצע בכל יום עבודה. כשבועיים לאחר הרכבת כל מכונה, נדרש התובע לעבודות אחרות, כלומר מתוך ארבעת החודשים הללו, במהלך כחודש במצטבר היה התובע בהפסקה מביצוע עבודות על ברכיו: "רוב הזמן אני בעמידה בזמן הרכבת הבסיס שכולל חלקים מכניים וארון החשמל, ולפעמים יש צורך בכריעת ברך." וכן:
"ש: כמה זמן אורך השחלת הכבלים והחיווט שלהם בבניית מכונה אחת?
ת: במשך חודש וחצי."

מהודעת התובע בפני החוקר עולה גם כי בששת החודשים הבאים (הרכבת שתי המכונות הנוספות) הוא השתמש בברכיו במשך כשעתיים במצטבר ובממוצע בכל יום עבודה. מתוך ששת החודשים הללו , במהלך יותר מחודש במצטבר היה התובע בהפסקה בין מכונות, כשבועיים לאחר כל מכונה, שאז לא השתמש בברכיו לעבודת ההרכבה . בחמשת החודשים הבאים (הרכבת שתי המכונות האחרונות) הוא השתמש בברכיו במשך כשעה במצטבר ובממוצע בכל יום עבודה. מתוך חמשת החודשים הללו עולה שבמהלך כחודש במצטבר היה התובע בהפסקה בין מכונות, כשבועיים לאחר כל מכונה, כלומר לא השתמש בברכיו לעבודת ההרכבה.

מכל האמור לעיל עד כה עולה כי במשך התקופה הכוללת של הרכבת הארונות, אשר נמשכה כאמור כשנה, לא נדרש התובע לבצע תנועות בברכיו במשך כל חודשי העבודה, וכי היו הפסקות ממושכות בין התקנת כל ארון וארון, במהלכן לא נדרש התובע להתכופף עם ברכיו או "ללכת" על ברכיו תוך כדי כריעה.

בתקופות בהן נדרש התובע לבצע פעולות של כיפוף ברכיים או "צעידה" על הברכיים, לא מדובר היה בפרקי זמן משמעותיים לאורך יום העבודה:
"ש: כמה בממוצע בזמן היית בכריעת ברך ביום?
ת: זה לכרוע ולעלות בערך בממוצע של זמנים-כשעה."
ובמקום אחר ציין התובע כי משך הזמן בו השתמש בברכיו היה 5-10 דקות לכל היותר בכל פעם: "קורה שאני כורע ברך לזמן ארוך של מספר דקות יכול לקחת בין 5-10 דק אם אני רואה שאני מתעייף אני מחליף לברך השנייה, אני לא חושב על זה זה מגיע אוטומטית וזה בין 5-10 דק לשתי הברכיים" (ההדגשה אינה במקור).

עוד עולה מעדותו של התובע כי גם בתקופת ההרכבה, עבודתו הייתה מגוונת, ולא כללה רק פעולות חוזרות ונשנות עם הברכיים:
"ש. באותם ימים שיש הרכבה, מה אתה עושה במשרד?
"ת. זה יכול להשתנות מיום ליום, תפקידי במפעל אני לא אחד שעובד אך ורק בתפקיד אחד, אלא יש המון פעילויות שנותנים לי לעשות ומה שאני מתמחה בהם."

יוער כי גם לגישת מנהלו של התובע, מר פלד אשר, עבודתו של התובע על ברכיו נמשכה זמן מועט בלבד בכל יום, ולא בכל יום עבד בהרכבה ועל ברכיו:
"ש: תוכל לפרט לי על בניית המכונות?
ת: ההרכבה דורשת הרכבה של מכלולים מכניים, צנרת, וחיווט של כבלים חשמלים, לפעמים צריך להתכופף או להיות על הברכיים כמה דק'.
ש: כמה פעמים בממוצע ביום שמואל נמצא על הברכיים?
ת: קשה לי לדעת וזה עניין של תקופות, תקופות שהוא מרכיב הוא יתכופף מס' פעמים ביום קשה לי לדעת כי אני לא רואה אותו עובד אבל בממוצע בערך כחצי שעה ביום."
עם זאת, ייחסנו משקל מועט בלבד לעדותו של מר פלד היות והודה כי אינו בקי בסדרי עבודתו של התובע ולא ראה את עבודתו באופן שוטף. קביעותינו נסמכות בעיקר על עדויות התובע בעצמו.

מעבר לכך, השימוש בברכיים התבצע לסירוגין ולא באופן רציף. התובע לא התקין את המכונות, השחיל כבלים וכו' במרוכז בחלק אחד של היום, אלא ביצע את עבודת ההתקנה הפיזית במקביל לשאר תפקידיו:
"ש: כמה פעמים בממוצע אתה כורע ברך בבניית הבסיס?
ת: בין חמש ל10 פעמים בממוצע ביום."
"ש: אתה מרכיב שלב ואז אתה חוזר לתוכנית ועושה את הרישומים שלך במקום ולפי התוכנית הולך ומרכיב חלק נוסף?
ת: כן."

היוצא מהמפורט לעיל הוא כי לאורך תקופת העבודה שנמשכה כ -15 חודשים, היה התובע בהפסקה מעבודת הרכבת המכונות לאורך שלושה וחצי חודשים, לא רצופים, לכל הפחות. בתקופות בהן כן הרכיב את המכונות נמשכה העבודה שכללה שימוש בברכיים לא יותר משעתיים ביום ולרוב אף פחות מכך. המדובר בשימוש בברכיים על כל אופניו השונים, הכוללים תנועות שונות ואף מנחים סטטיים. מכלל חומר הראיות לא ניתן להבחין בין התנועות השונות והמנחים הסטטיים לעניין הזמן המדויק של כל תנועה ומנח. התנועות שביצע התובע בברכיו בוצעו במקוטע לאורך היום, לאורך פרקי זמן קצרים, בפני עצמם וגם במצטבר. לא ניתן לראות בפרקי הזמנים המוגבלים בהם כופף התובע את ברכיו או "צעד" על ברכיו, בנפרד מפרקי הזמן בהם שהה במצב סטטי על ברכיו, כמשך זמן העונה על ההגדרה של "בתכיפות הנמשכת על פני פרק זמן מספיק". בהקשר זה נפסק כי "על מנת להוכיח שליקוי מסוים יוכר כפגיעה בעבודה בעילת המיקרוטראומה, על המבוטח להוכיח קיומו של רצף אירועים חוזרים ונישנים, משך זמן ממושך ובתדירות גבוהה." [עב"ל (ארצי) 53422-03-15 בכור נ' המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביו ם 06/03/16)]. לשיטתנו, לא ניתן לראות במספר הפעמים המוגבל בהן כופף התובע את ברכיו, בהתאם לעדותו, כעונה על דרישה זו.

מצאנו לנכון לציין גם את פרק הזמן המוגבל בו עבד התובע בהרכבת המכונות. פרק הזמן הכולל בו עבד על המכונות היה כשנה ושלושה חודשים, אך משך הזמן בפועל, בהתחשב בריבוי תפקידיו הנוספים במפעל ובפרקי ההפסקה בעבודה בין מכונה למכונה, היה פחות משנה. אמנם אין פרק זמן מינימלי להכרה בפגיעה בעילת המיקרוטראומה, אך פרק זמן של פחות משנה יכול להוות שיקול, הנוסף לשיקולים אחרים, שלא להכיר בפגיעה על פי עילת המיקרוטראומה [ראו לעניין זה עב"ל ארצי 35304-06-18 יצחק ביטון נ' המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 25/03/19) ; עב"ל (ארצי) 1354-11-18 קרן טפירו נ' המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 06/03/19) ; עב"ל (ארצי) 477/05 הלל נ' המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 06/06/06)] .

יובהר כי פרקי הזמן בהם עבד התובע כאשר הוא נשען בכריעה על ברכיו אינם יכולים לבסס תשתית עובדתית להכרה במיקרוטראומה, שכן אין בהם תנועה של הברכיים כי אם תנוחה סטטית, אף אם מופעל על הברכיים עומס כבד בתנוחה זו. בהקשר זה נפסק כי "אין די בעצם השהייה בעמדת רכינה על הברך למשך פרקי מסוימים לצורך ביצוע פעולות האחזקה, בין אם ברכינה על הברך על הסולם ובין אם ברכינה על הברכיים מתחת לשולחנות, כדי להקים תשתית מיקרוטראומיתית, שכן מדובר במצב סטטי" [עב"ל (ארצי) 49533-12-10 שלמה ביטון נ' המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 23/01/12)]

יפים הדברים שנאמרו בעניין בן סימון בו נדון מקרה קרוב לענייננו. שם היה מדובר על רתך שביצע עבודתו בתנוחות שונות, חלקן על ברכיו. הוא עבד במשך כ-30 שנה, בהן נמצא על ברכיו קרוב ל-4 שעות מדי יום. כך נפסק:
"לאור האמור, כאשר מדובר במיקרוטראומה ברכית, על המבוטח להוכיח רצף של תנועות ברכיים חוזרות ונשנות, או חבלות בברכיים חוזרות ונשנות ללא הרף על פני ציר הזמן.
כעולה מעובדות המקרה שלפנינו, עבודת המשיב לא כללה רצף של תנועות ברכיים חוזרות ונשנות וחבלות ברכיים חוזרות ונשנות, כפי שהדבר למשל אצל רצף הגורר עצמו על ברכיו במהלך עבודתו על הרצפה. במקרה שלנו מדובר היה במצב סטטי של כריעת ברכיים בעבודת ריתוך צינור שלא התבצעה בעמידה או בשכיבה."

סיכום
על יסוד כל האמור לעיל, התביעה נדחית.

היות ומדובר בתביעה מתחום הביטחון הסוציאלי, אין צו להוצאות.

זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום, ח' סיון תש"פ (31 מאי 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

מר ג'ואד אגבאריה
נציג ציבור (עובדים)
רויטל טרנר, שופטת
מר אלישע שחם
נציג ציבור (מעסיקים)