הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה בנצרת ב"ל 3130-05-19

לפני:

כב' השופטת לובנא תלחמי סוידאן

המערער
בנימין חסן
ע"י ב"כ: עו"ד גלעד מרקמן

-

המשיב
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ: עו"ד מחמד גאנם

פסק דין

1. ביום 28/12/94, נפגע המערער, יליד 1951, בגבו בתאונה אשר הוכרה על ידי המשיב כפגיעה בעבודה, ובגינה נקבעו לו 10% נכות החל מיום 1/5/96 .

2. ביום 5/6/18 , הגיש המערער תביעה להחמרת מצב, כאמור בתקנה 36 לתקנות הביטוח הלאומי ( קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 . ביום 14/10/18, וועדה רפואית מדרג ראשון קבעה כ י אין החמרה במצבו ועל החלטתה הגיש המערער ערר.

3. ביום 27/2/19, וועדה רפואית לעררים החליטה לקבל את הערר וקבעה כי למערער 15% נכות החל מיום 5/6/8, וזאת לאחר ניכוי 5% נכות "על רקע שינויים ניווניים" (להלן: "הוועדה").
כנגד החלטת הוועדה הנ"ל הוגש הערעור אשר לפניי.

4. ביום 4/12/19 התקיימה ישיבת שמיעת טיעונים לפני כב' הרשמת מירב ניר שלו, אשר בסופה ניתנה החלטה לפיה, בין היתר, על המערער להודיע עמדתו באשר להמלצת בית הדין שלא לעמוד על הערעור. ביום 10/12/19, הודיע המערער כי הינו עומד על טיעוניו וכן ביקש לקבוע את התיק לדיון בפני שופט. בהודעת הבהרה מטעמו מיום 25/12/19, בהתאם להחלטת כב' הרשמת ניר שלו מיום 18/12/19, המערער הבהיר את מבוקשו כך: "... מבקש לממש את זכותו לטעון בפני שופט קרי, לקיים דיון בפניו. מדובר בזכות קנויה של בעל דין לטעון את טיעוניו בפני הגורם השיפוטי שייתן החלטה בעניינו...". אי לכך, דיון נוסף נקבע לפניי ביום 19/2/19 .

5. עיקר טענות המערער –
א. הוועדה טעתה עת ניכתה נכות בשיעור 5%, מאחר והממצאים בנוגע לשינויים ניווניים היו קיימים לפני הוועדה הרפואית לעררים בגלגולה הקודם, אשר היתה ערה להם ולא ניכתה בגינם נכות, ומשכך מדובר בהחלטה חלוטה.
ב. הוועדה לעררים מיום 22/7/96 התייחסה לקיומם של שינויים ניווניים בעמוד השדרה שהודגמו בבדיקת CT משנת 1996, וחרף קיומם קבעה נכות בשיעור של 10%, ללא ניכוי מצב קודם , אשר ככל והיה קיים היה עליה להצביע על ממצאים אובייקטיביים מוכחים קודמים של הגבלה בתנועות ע"ש שדרה, שכן בהתאם להלכה הפסוקה אין לנכות מצב קודם אלא אם קיים ממצא פוזיטיבי קודם ומוכח של נכות.
ג. ערב התאונה המערער לא סבל מהגבלה תנועתית כלשהי, ולפיכך אין לקבוע כי בהחלטתה מיום 22/7/96 הוועדה ניכתה מצב קודם. בנוסף, אין לראות בהחלטת הוועדה שלא לקבל את חוות דעתו של ד"ר שטהל כניכוי מצב קודם.
ד. המשיב לא הגיש ערעור על החלטת הוועדה לעררים מיום 22/7/96, ומכאן ההחלטה הפכה לחלוטה, ואין לוועדה סמכות לסטות ממנה ולנכות מצב קודם.
ה. יש מקום להשיב את עניינו של המערער לוועדה על מנת שתבטל את ניכוי הנכות בגין מאזן ההשפעות.

6. עיקר טענות המשיב –
א. הוועדה מיום 22/7/96 אומנם לא ניכתה נכות בגין מצב קודם אולם היא ציינה כי קיימים שינויים ניווניים בולטים וציינה כי המערער סובל מכאבי גב תחתון לפחות משנת 1984, וכי חלה החמרה במצבו עקב התאונה.
ב. אין משמעות הדבר כי הוועדה מנועה מלשקול את השפעת אותו מצב קודם על התפתחות מחלה או ההגבלה של המערער יחד עם השפעת התאונה על החמרת המצב. הוועדה לא ניכתה מצב קודם אלא ייחסה להתפתחות המצב הקודם 50% מההחמרה שחלה במצבו של המערער, והיא נימקה את קביעתה.
ג. מדובר בקביעות רפואיות אשר ניתנו לאחר בחינה ודיון ונמצאות בתחום שיקול דעתה הרפואי של הוועדה, לאחר שבחנה ושקלה את כלל השיקולים הנדרשים.
ד. הוועדה מוסמכת וחייבת לשקול ולדון בקשר הסיבתי בין ההחמרה לבין התאונה, וזאת בהסתמך על הוראות הסעיפים 118 ו- 1120 לחוק, ובכך לא נפלה טעות משפטית המצדיקה את התערבות בית הדין.

7. החלטת הוועדה – המערער הופיע בפני הוועדה, בליווי אשתו ובאת כוחו, והעלה את התלונות הבאות:
" כאבים חזקים בגב, בעיקר גב תחתון. נימול ברגל ימין. קושי להסתובב מצד לצד. לא יכול לעשות יחסי אישות. קושי לקום מהכיסא. קושי בעליה וירידה במדרגות, לא יכול בלי עזרה. קושי בהרמת משא. הגבלה בהליכה. ".
באת כוחו של המערער טענה כדלקמן:
" כפי שטען, סובל מכאבים ומגבלה משמעותית בתנועות ע"ש מותני. הממצא נתמך בבדיקת CT מיום 14.10.16, המדגימה בלטי דיסק בגבהים שונים והיצרויות. אנ חנו טוענים שהועדה הרפואית קמא בנימוקיה טעתה שכן מקור הממצאים הדגימו לא רק שינויים ניוונים כתוצאה מתחלואה טבעית משום שהאירוע התאונתי האיץ את השינויים וגרם להחמרה משמעותית במצב. כמו כן סובל מהקרנה לרגליים נימול וירידה בתחושה. מבקשים להתאים עבורו נכות רפואית אורטופדית וניורולוגית.".

בפרק "התייחסות לממצאי בדיקות וצילומים", הוועדה רשמה את הדברים הבאים: "בדיקת CT מיום 14.10.16- שינויים דיסקופטיים בגובה L3S1 עם התפתחות שינויים ניוונים במפרקים בין חול ייתיים והיצרות בנונית של התעלה ופורמינות בגובה L4S1".

הוועדה בדקה את המערער, ואלה היו ממצאיה:
"משתמש במקל הליכה עם צליעה אנטלנית. מתקשה לשבת עם גב זקוף, לורדוזיס מותנית שמורה, ללא כיווץ שרירים. כוח גס ותחושה שמורים בגפיים התחתונות, SLR שלילי דו"צ. ללא קיפוח או גירוי עצבי לפי פיזור דרמטומאלי. הפעלת ע"ש מותני- יישור מלא מלווה בכאבים, הגבלה ב צורה בנונית בכיפוף, הטייה לצדדים ותנועה סיבובית, עמידה מלווה בכאבים".

הוועדה סיכמה את מסקנותיה וקבעה כדלקמן:
"לנוכח תוצאות הבדיקה הגופנית, רישום בדיקות הדימות, עיון בתיקו הרפואי עם ממצאים תומכים על שינויים ניווניים מתקדמים סמוך למועד התאונה הנדונה ובהעדר ממצאים חבלתיים הוועדה קובעת:
20% נכות לפי סעיף 37(7)(ב) עם ניכוי 5% מהנכות על רקע שינויים ניווניים כגורם של רוב תלונותיו, היצרות של הנקבים ותעלה כמחלה התפתחותית במשך 15 שנים".

8. הכרעה – לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, וכלל החומר אשר בתיק, הגעתי למסקנה לפיה דין הערעור להידחות , וזאת מן הנימוקים אשר יפורטו להלן.

9. בהתאם לסעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995, במסגרת ערעור על החלטות וועדות לעררים, מוסמך בית הדין לדון בשאלות משפטיות בלבד. לא אחת נפסק, כי על בית הדין לבחון אם הוועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה (ראו בין היתר עב"ל (ארצי) 10014/98 הוד – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 213, 1999). עוד נפסק בהקשר זה, כי קביעת שיעור הנכות וסעיפי הליקוי הרלוונטיים הינן קביעות רפואיות מובהקות, הנמצאות בתחום סמכויות הבלעדי של הוועדה, וכי בית הדין אינו מוסמך להתערב בהן (עב"ל (ארצי) 217/06 בן צבי – המוסד לביטוח לאומי, מיום 22/6/06), כשאחת החובות המוטלות על הוועדה לעררים, שהינה גוף מעין-שיפוטי, היא חובת ההנמקה שמטרתה לאפשר ביקורת שיפוטית של בית הדין על החלטותיה (דב"ע שם/01-X318 עטיה - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו(1) 60).

10. בניגוד לטענות המערער, מעיון בפרוטוקול הוועדה נשוא הליך זה, עולה כי הוועדה לא ניכתה 5% נכות בגין מצב קודם אלא בגין קשר סיבתי חלקי, כפי שמופיע בבירור בעמוד 5 לפרוטוקול ובפירוט מסקנותיה. הוועדה התייחסה לבדיקת CT עדכנית מיום 14/10/ 16, אשר בוצעה כ- 22 שנים לאחר הפגיעה ב עבודה ו - 20 שנים לאחר קביעת נכותו של המערער בטרם ההחמרה, והפנתה לכך שלפי אותה בדיקה אצל המערער התפתחו, בין היתר, שינויים ניווניים במפרקים הבין חולתיים כשמדובר במחלה אשר התפתחה במשך 15 שנים (יש להעיר כי עולה שב פרוטוקול הוועדה נפלה טעות קולמוס ובמקום 25 שנים נרשם בטעות 15 שנים, הואיל והפגיעה בעבודה אירעה בשנת 1994 ואילו הוועדה התכנסה בשנת 2019, כך שמיום הפגיעה עברו כ- 25 שנים ולא 15 שנים, כפי שנרשם בטעות).

11. מהפרוטוקול עולה כי הוועדה קבעה באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי רוב תלונותיו של המערער נגרמו כתוצאה ממחלה אשר התפתחה ב- 25 שנים האחרונות לאחר הפגיעה, זאת מאחר וממצאים על קיומם של שינויים ניווניים מתקדמים הופיעו כבר בסמוך למועד התאונה – כפי שהוועדה מיום 22/7/96 קבעה תוך הפנייה לבדיקת CT משנת 1996, ומכאן נקבע קיומו של קשר סיבתי חלקי בלבד ב ין ההחמרה אשר נמצאה במצבו של המערער לבין הפגיעה , כשהיא משייכת 50% מההחמרה לפגיעה בעבודה, ו- 50% מההחמרה לאותה מחלה התפתחותית אשר התפתחה במקביל להשפעת התאונה על מצבו, ובכך הוועדה קבעה את שיעור ההשפעה לפי בית הלל וזאת לאור קביעתה לפיה אותם שינויים ניווניים הם הגורם ל-"רוב" תלונות המערער.

12. המערער צירף לערעורו את פרוטוקול הוועדה הרפואית לעררים מיום 22/7/96, בטרם ההחמרה, והעלה טענות רבות בנוגע להחלטה זו, אשר לטעמי אינן רלוונטיות להכרעה בהליך זה אשר עניינו החלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 27/2/19 .
מעיון בפרוטוקול הוועדה מיום 22/7/96 עולה כי היא לא ביצעה ניכוי בגין מצב קודם ולא התייחסה כלל לקיומו של מצב קודם , אלא התייחסה לקיומו של הליך ניווני אשר לא בהכרח אמור , באופן אוטומטי , לקבל לצדו נכות כלשהי במועד בו התכנסות הוועדה ביום 22/7/96. מהחלטת אותה וועדה עולה כי קבעה בזמנו כי למערער 10% נכות בגין התאונה, וזאת לאחר שהיתה מודעת לממצאים ההדמתיים אשר הונחו לפניה, אך על פניו נראה כי באותו מועד, ולטעמה, אותם ממצאים טרם "הבשילו" לאחוזי נכות כלשהם, ומכאן וועדה זו לא התייחסה לניכוי בגין קשר סיבתי חלקי.

13. החלטת הוועדה נשוא הליך זה ניתנה לאחר כ- 23 שנים לאחר ההחלטה מיום 227/96, כשהיא מדגישה את התפתחות אותם שינויים ניווניים במשך השנים הרבות מאז הפגיעה, והקשר החלקי בינם לבין מצבו של המערער.

12. ועוד, העובדה לפיה הוועדה היתה מודעת לקיומם של ממצאים בדבר שינויים ניווניים מתקדמים סמוך למועד הפגיעה אין בה, כשלעצמה, כדי להביא למסקנה אותה מבקש המערער לקבל ולפיה הוועדה ניכתה מצב קודם. מהחלטת הוועדה עולה כי אותם ממצאים ניווניים התפתחו עד כדי כך שהביאו נכון ליום התכנסותה, להשפעה בשיעור של 50% על מצבו של המערער.

13. החלטת הוועדה לעניין קיומו של קשר סיבתי חלקי בין ההחמרה במצבו של המערער לבין הפגיעה בעבודה הינה החלטה רפואית מקצועית ברורה ומנומקת, ונסמכת על ממצאים הדמתיים עדכניים אליהם היא הפנתה, ובכך לא נפל פגם משפטי כלשהי בהחלטתה.

14. סיכומו של דבר, לא מצאתי כל טעות משפטית בפעולות הוועדה מושא הערעור או במסקנותיה, ומכאן דין הערעור להידחות.

15. על אף שמדובר בהליך מתחום הביטחון הסוציאלי, ולאור התוצאה אליה הגעתי, והעובדה לפיה בקשתו של המערער לקביעת ישיבה נוספת בפני שופט התבררה כבקשת סרק, כשבישיבה מיום 19/2/19 לא הועלה כל נימוק או טיעון חדש מעבר לטיעונים אותם כבר העלה המערער בכתב ו/או בע"פ, בנסיבות העניין החלטתי לחייב את המערער לשלם למשיב שכ"ט עו"ד, בסך של 1,000 ₪, אשר ישולם תוך 30 ימים מהיום , שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

16. ככל ומי מהצדדים יבקש לערער על פסק דין זה, עליו להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, וזאת תוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין.

ניתן היום, ג' אדרג' אדר תש"פ,(28 28 פברואר 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

לובנא תלחמי סוידאן , שופטת