הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה בנצרת ב"ל 12756-12-17

לפני:

כב' השופטת רויטל טרנר
נציגת ציבור (עובדים) גב' יהודית שמעוני
נציג ציבור (מעסיקים) מר דוד אביבי

התובע
גיל רונן
ע"י ב"כ עו"ד בנימין פילובסקי

-

הנתבע
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ עו"ד עדי עינב גולן

פסק דין

1. לפנינו תביעה לתשלום קצבה מיוחדת להחזקה אישית בהתאם לתקנות 10(ב) ו-(ג) לתקנות הביטוח הלאומי (מענק מיוחד וקצבה מיוחדת לנכים), התשכ"ה – 1965 (להלן: התקנות).

2. התובע, יליד שנת 1975, לקה ביום 13.3.15 באירוע מוחי אשר הוכר על ידי הנתבע כתאונת עבודה.

3. בשל הפגיעה נקבעו לתובע נכויות בשיעורים הבאים:
30% לפי סעיף 29(1)(ב) – חולשה בפלג גוף ימין.
25% לפי סעיף 33א(3) – תגובה נפשית.
10% לפי סעיף 9(3)(ב)(1) – לחץ דם, מהם יש לייחס רק 50% השפעה של האירוע, כך שסך הכל נקבעו 5% בגין סעיף זה.
לאחר יישום תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגות נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956, הועמדה נכותו המשוקללת היציבה של התובע על 76% החל מיום 13.6.15.
זאת ועוד, לתובע נקבעו 40% מוגבלות בניידות, ובגין כך הוא מקבל קצבת ניידות.

4. ביום 15.3.17 התובע הגיש תביעה לתשלום קצבה מיוחדת לנפגע עבודה – וזו נדחתה על ידי הנתבע, במכתבו מיום 31.10.17 (להלן: מכתב הדחייה הראשון):
"בתוקף תפקידי כפקיד תביעות לענייני שיקום, הריני דוחה את תביעתך לקצבה מיוחדת מיום 15.3.17.
בהתאם לסעיף 112 לחוק (מענק מיוחד וקצבה מיוחדת לנכים) תשכ"ה – 1965 נכה עבודה זכאי לקצבה מיוחדת להחזקה אישית או לשיקום המקצועי אם עונה לכללים שנקבעו בתקנות. רופא המוסד בהסתמך על המסמכים הרפואיים המצויים בתיק ועל סמך הערכת תפקוד שנעשתה לך על ידי אחות מעריכה, לא מצאו שאתה זקוק לעזרה בביצוע פעולות היומיום עקב פגיעתך בעבודה".
כנגד החלטת הנתבע, הוגשה התביעה שלפנינו.

5. להשלמת התמונה נציין כי הנתבע שלח לתובע מכתב דחיה נוסף, מיום 22.1.18, (להלן: מכתב הדחייה המעודכן) בו התייחס להסעות המיוחדות, כדלקמן:
"בתוקף תפקידי כפקיד תביעות לענייני שיקום, בהמשך למכתב הדחייה מיום 31.10.17 שבו נדחתה תביעתך לקצבה מיוחדת מכח אי עמידתך בתנאי תקנה 10(א), הריני להודיעך כי תביעתך נדחית גם בגין האמור בתקנה 10(ב) ו-(ג) לתקנות הביטוח הלאומי (מענק מיוחד וקצבה מיוחדת לנכים), תשכ"ה – 1965, בכל הנוגע לחלופה העוסקת בהיזקקות הנכה לתחבורה ציבורית.
בתקנות אלו נדרש כתנאי לקבלת הקצבה כי תהיה זקוק במידה רבה או בקביעות להסעות שלא בתחבורה ציבורית. רופא המוסד בהסתמך על המסמכים הרפואיים המצויים בתיק, מצא כי אינך עונה על אף אחד מהתנאים המצוינים בסעיפים אלה".

עיקר טענות התובע
6. התובע טען בכתב התביעה כי הנתבע דחה את תביעתו במכתב הדחייה הראשון, מבלי שהתקבל אצלו כל מכתב או הסבר כלשהו בעניין זה ותוך שפעל בחוסר שקיפות, ללא פרוטוקול, ללא זימון התובע או בא כוחו לפגישה עם רופא הנתבע, בניגוד לכללי הצדק הטבעי, שלא כדין ומבלי לבחון את הקצבה לפי חלופת התחבורה הציבורית. דו"ח האחות המעריכה שביקרה את התובע בבית לא נמסר לתובע, ואין בו, כך ניתן לשער, התייחסות מהותית וכנה לסוגיית הנסיעות המיוחדות.

7. במכתב הדחייה המעודכן שגה רופא המוסד בממצאיו, ושגה פקיד התביעות לעניין שיקום משאימץ את חוות דעתו של הרופא. המדובר במכתב דחייה לקוני, שכל שצוין בו הוא כי התובע איננו עומד בתנאי הסעיף. החלטת הנתבע התקבלה בניגוד לכללי הצדק הטבעי, בניגוד להנחיות פנימיות, בניגוד להנחיות המחוקק ולשון התקנות.

8. לגופו של עניין, טוען התובע כי הוא מסוגל לפעולות רבות ומגוונות וכי הוא אינו עונה על תנאי הזכאות לקצבת שירותים מיוחדים, אולם בשל מצבו הרפואי הוא לא מסוגל לעשות שימוש בתחבורה ציבורית ועל כן הוא זקוק להסעה מיוחדת שלא בתחבורה ציבורית.
באשר למצבו הרפואי - התובע סובל מפגימה בוויסות לחץ הדם. בשל יתר לחץ דם הוא נאלץ לשתות כמויות גדולות של נוזלים ועל כן מרבה להתפנות בדחיפות ובתכיפות, כך שבמסגרת עבודתו ונסיעותיו הוא אינו יכול להיקלע לצורך דחוף שכזה במהלך נסיעה בתחבורה ציבורית.
כך גם התובע סובל מפגיעה נוירולוגית הגורמת לחולשה בפלג גוף ימין ולחוסר יציבות וכן מפגיעה נוירו-פסיכיאטרית. החולשה בפלג גוף ימין, מגבילה מאוד אפשרות של נסיעה בעמידה, גם בשל חולשת היד. כן פוגעת החולשה באפשרות ללכת לתחנת האוטובוס, להמתין לו, לנסוע בעמידה, להידחק באוטובוס, לעלות ולרדת ממנו בבטחה.
כמו כן, נוכח מצבו הנוירו-קוגניטיבי, התובע אינו יכול לסבול חוסר שליטה, איחור או חוסר ודאות בנוגע להגעתו לפגישות או לבדיקות, בעוד שעבודתו מחייבת נסיעות מרובות ללקוחות וספקים שכן הוא הפך מעין ספק/שליח של החברה, איש קשר, מייצג של החברה.

9. התובע מוסיף וטוען כי לנתבע ישנה מדיניות פסולה, לפיה הוא מונע קצבה מיוחדת בחלופת ההסעה המיוחדת למי שלא מתקיימים בו קריטריונים נוספים שרמ"ים או למי שאין לו בעיות בניידות וזאת שלא כמצוות תקנה 10 לתקנות (להלן: תקנה 10).

עיקר טענות הנתבע
10. הנתבע טען בכתב ההגנה כי בהתאם לחוות דעת רופא המוסד, לתובע אין מגבלה רפואית המצריכה הסעות שלא בתחבורה ציבורית. חוות הדעת ניתנה במסגרת סמכותו של רופא המוסד כמו גם החלטת פקיד השיקום. משניתנה החלטה כאמור, הרי שאין עוד מקום לטענות המתייחסות למכתב הדחייה הראשון.

11. זאת ועוד, ועדה לעררים (ניידות) קבעה לתובע 40% מוגבלות בניידות, כך שהוא זכאי החל מיום 1.8.17 לקצבת ניידות חודשית, אשר עומדת על סך של 684 ₪ לחודש.
לגישת הנתבע, מי שהינו בעל רכב וזכאי לקצבת ניידות מכוח הסכם הניידות, אינו זכאי בנוסף גם לקצבה מיוחדת בגין הסעות שלא בתחבורה ציבורית (בסיכומיו חזר בו הנתבע מטענתו לפיה קצבת הניידות שוללת זכאות לקצבה מיוחדת, בציינו שככל שהתובע יזכה בתביעתו תינתן לו אפשרות הבחירה בין השתיים).

ראיות שנשמעו בדיון
12. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו, וכן ביקש לזמן לעדות את העדים הבאים: גב' כרמל סטינגר, מנהלת אגף שיקום במשרד הראשי של הנתבע, מר אודי קורמן, פקיד השיקום וד"ר פבלו פיזרו, רופא המוסד.
התובע נחקר בבית הדין על תצהירו. כך גם העידו לפנינו גב' סטינגר, מר קורמן וד"ר פיזרו.

המסגרת הנורמטיבית
13. השאלה המרכזית בתיק הינה האם התובע זכאי להסעות מיוחדות בהתאם לתקנה 10, וכיצד יש לפרש את לשון התקנה.

14. לאחרונה ניתן פסק דין בתיק ב"ל (נצ') 22197-12-16 אליהו ביטון נ' המוסד לביטוח לאומי (23.12.2019 – להלן: עניין ביטון). באותו עניין נדונה, בדומה למקרה דנן, שאלת זכאותו של התובע להסעות מיוחדות בהתאם לתקנה 10. ב"כ התובע בענייננו ייצג גם את התובע בעניין ביטון, כך שהטענות בשני ההליכים כמו גם ההפניה לפסיקה ולאסמכתאות היו דומות, שלא לומר זהות בחלקן הארי. מכל מקום, השאלה המשפטית שנדונה בעניין ביטון, הובילה את בית הדין שם לפרשנות משפטית סדורה ומובנית, אשר מצאנו לנכון לאמצה ולקבלה, ועל כן הניתוח המשפטי בתיק זה נשען על הדיון אשר הוצג באותו עניין.

15. סעיף 112 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: החוק) עוסק בקבלת קצבה מיוחדת לנכים שנקבעה להם דרגת נכות יציבה או שאינה יציבה של 75% לפחות, ואשר לפיו:
"(א) נכה עבודה שנקבעה לו דרגה יציבה בשיעור של 75% לפחות, זכאי, בנוסף לכל גמלה אחרת –
(1) לקצבה מיוחדת להחזקתו האישית או לשיקומו המקצועי עקב נכותו, בסכומים ולפי כללים שנקבעו..."

16. תקנה 10, מגדירה זכאות למתן קצבה מיוחדת להחזקה אישית כך:
(א) נכה, שעקב נכותו זקוק לעזרה בביצוע פעולות יום יום, זכאי לקיצבה מיוחדת בסכום השווה ל-20% מהקיצבה המיוחדת המקסימלית.
(ב) נכה, שעקב נכותו תלוי בעזרה רבה מהזולת בביצוע רוב פעולות היום יום, או זקוק להשגחה או להסעות שלא בתחבורה ציבורית במידה רבה, זכאי לקיצבה מיוחדת בסכום השווה ל-40% מהקיצבה המיוחדת המקסימלית.
(ג) נכה, שעקב נכותו תלוי בעזרה רבה מהזולת בביצוע כל פעולות היום יום או הזקוק להשגחה מתמדת או הזקוק בקביעות להסעות שלא בתחבורה ציבורית, זכאי לקיצבה מיוחדת בסכום השווה ל-60% מהקיצבה המיוחדת המקסימלית.
(ד) נכה שעקב נכותו תלוי לחלוטין בעזרת הזולת בביצוע כל פעולות היום יום זכאי לקיצבה מיוחדת בסכום השווה לקיצבה המיוחדת המקסימלית.
(ה) היזקקות להסעה מיוחדת לא תובא בחשבון לגבי נכה המקבל קיצבה להחזקת רכב.

17. לגישתו של התובע, מבוטח אשר אינו יכול לעשות שימוש בתחבורה ציבורית, בשל נכותו, ולכן עושה שימוש ברכבו הפרטי לצורך נסיעות, נכנס בגדר תקנה 10 וזכאי לקצבה מיוחדת. במילים אחרות, עמדת התובע היא כי משמעות הביטוי "זקוק להסעות שלא בתחבורה ציבורית" הינה כי המבוטח זקוק לנסוע שלא בתחבורה ציבורית בשל נכותו.
מנגד, לגישתו של הנתבע יש לפרש את הביטוי "זקוק להסעות שלא בתחבורה ציבורית" כמתייחס למבוטח אשר נזקק לעזרה של צד שלישי בהסעות שלא בתחבורה ציבורית, ואינו חל על מי שמסוגל לנסוע בעצמו ברכבו.
לפיכך, נדרשים אנו ליתן פרשנות לתקנה 10.

18. בפרשת ביטון נפסק כי יש לאמץ את הפרשנות שמציע הנתבע, ולאחר ששקלנו את טיעוני הצדדים, מצאנו כי אכן פרשנות הנתבע היא הנכונה. כך נקבע בעניין ביטון:
"על תכלית תקנה 10 העוסקת בקצבה מיוחדת, ניתן ללמוד מסעיף 112 לחוק, המסביר כי עניין לנו בקצבה המצטרפת לגמלת נכות מעבודה ומטרתה לסייע בהחזקה האישית או בשיקום המקצועי של הנכה. כלומר, הקצבה באה להשתתף בהוצאות שעשויות להיגרם לנכה בשל נכותו, בבואו לממש סידורים שונים או הליכי שיקום. לסידורים אלו יש תוכן משתנה בהתאם לסוג הנכות של הנפגע ובכך עוסקת התקנה. ונסביר.
תקנה 10 (ס"ק ב'-ג') מתייחסת לנכה התלוי בעזרה רבה מהזולת. עזרה זו באה לידי ביטוי בביצוע רוב/כל פעולות היומיום או בדרך של השגחה או בדרך של הסעות שלא בתחבורה ציבורית (במידה רבה/בקביעות).
מטרת הקצבה המיוחדת שעניינה סיוע בביצוע פעולות היום יום (לבישה, אכילה, שליטה בהפרשות, רחצה, ניידות עצמית בבית והקשור בהן) היא ליתן סיוע כספי לנכה שמצבו מחייב קבלת עזרה מהזולת.
בדומה, הזכאות לקצבה מיוחדת קמה גם למי שעקב נכותו נזקק להשגחה על ידי אחר (עזרה מהזולת). זה המקום להדגיש כי תקנה 10(ו)(2) מגדירה "השגחה" כך: "השגחה ופיקוח על הנכה למניעת נזק או סכנה לעצמו או לאחרים". מכאן, ברי כי השגחה ופיקוח על הנכה לא תעשה על ידי הנכה, כי אם על ידי עזרה מהזולת.
ברוח זו, יש לפרש גם את החלופה הנוספת שבגינה מקנות תקנות 10(ב) ו-10(ג) את הקצבה, קרי למי שזקוק להסעות שלא בתחבורה ציבורית, בין במידה רבה (תקנה 10(ב)) ובין בקביעות (תקנה 10(ג)). ההיזקקות האמורה משמעה שהנכה תלוי בעזרת הזולת להסעות שלא בתחבורה ציבורית. הסעה על ידי אחר, גם אם ברכבו של הנכה ובין בדרך אחרת שאינה הסעה בתחבורה ציבורית, תזכה את הנכה בקצבה מיוחדת להחזקה אישית."

19. במילים אחרות, תקנה 10 עניינה במבוטח אשר נזקק לעזרה של צד שלישי, וכאשר אנו עוסקים במבוטח אשר בשל נכותו אינו יכול לעשות שימוש בתחבורה ציבורית, הוא יהא זכאי לקצבה מיוחדת בהתאם לתקנה 10 כאשר הוא נזקק לעזרה של צד שלישי לעניין תחבורה, כלומר שצד שלישי יסיע אותו ממקום למקום.

20. כפי שנקבע גם בעניין ביטון, מסקנה זו נתמכת בפסק הדין של בית הדין הארצי בתיק 0-33/לד אליעזר מלכין נ' המוסד לביטוח לאומי , ה(1) 274 (1974) שם נקבע כדלקמן:
"בנכה שאינו חבר קיבוץ, יעמוד עובד המוסד שהוסמך לכך על המצב בשוק העבודה, ועל השכר הדרוש להבטחת השירות לנכה, ובהתאם לכך יקבע את סכום הקצבה המיוחדת. סביר להניח שבמקרה כזה תשולם קצבה מיוחדת בסכום שנקבע כאמור גם אם השירות לנכה יינתן על-ידי בן משפחה, בתנאי שלא יהיה ספק בכך שאמנם מקבל הנכה את השירות הראוי. ככלות הכל, לא במקרה מדובר בהוצאה משוערת ולא בהוצאה ממשית....
משבאים לקבוע, לעניין תקנה 10 לתקנות בדבר קצבה מיוחדת, את "ההוצאות המיוחדות המשוערות הדרושות להחזקתו האישית של הנכה" שהנו חבר קיבוץ, יש להציג את השאלה מהו השכר שישולם לאדם מבחוץ שיגיש את השירות, או מהו השכר ליום עבודה שהקיבוץ מחייב בו כל פעילות בענף משקי או בשירותים. הקטן משני הסכומים הוא שיהיה "ההוצאה המשוערת", ויודגש שוב, שאין מדובר ב"הוצאה ממשית" אלא בהוצאה משוערת, ובדין כך".

21. הפרשנות האמורה לתקנה 10 מבוססת גם על העובדה כי הקצבה המיוחדת עשויה להגיע לכמה אלפי שקלים בחודש, כלומר מדובר בסכום אשר עולה בהרבה על הוצאות של החזקת רכב פרטי ונהיגה בו על ידי המבוטח שאינו יכול לעשות שימוש בתחבורה ציבורית. על כן, הקצבה המיוחדת מטרתה למעשה הענקת תמיכה כספית למבוטח אשר נעזר באחר לצורך הסעות ולא לצורך החזקת רכב.

22. תקנה 10(ה) קובעת כי "היזקקות להסעה מיוחדת לא תובא בחשבון לגבי נכה המקבל קיצבה להחזקת רכב". בהקשר לכך נקבע בעניין ביטון כדלקמן:
"בכך, יש כדי לתמוך בפרשנות עליה עמדנו לעיל, שכן נכה המקבל קיצבה להחזקת רכב מקבל החזר בעבור הוצאות הנסיעה שלו כך שקצבה מיוחדת הינה בבחינת, לכאורה, כפל גמלאות, ולהיפך.
הביטוי "הסעה מיוחדת", מלמד כי קיים צורך מעשי שהנכה יוסע באופן מיוחד, באשר הוא אינו יכול לנסוע בעצמו ברכב ואינו יכול לעשות שימוש בתחבורה ציבורית כאחד האדם בשל הנכות שנותרה לו עקב הפגיעה בעבודה.
בהקשר זה נוסיף, כי נכה בעל דרגת נכות גבוהה העושה שימוש בתחבורה ציבורית לצורך סידורים כגון קניות וכדומה אינו זכאי להחזר בגין תחבורה ציבורית, בה משתמש, ללא קשר לגובה ההוצאות שהוא נדרש לשלם. גם נכה קשה הנוהג ברכבו שלו ולשם כך נדרש להוצאות לצורך סידורים כגון קניות וכדומה, גם הוא מוציא בעבור הוצאות אלה מכיסו ולפעמים הוצאותיו הן פחותות מנכה אחר המשתמש בתחבורה ציבורית. לכן איננו סבורים כי יהיה זה נכון שהאחרון יזכה בגמלה מיוחדת רק מהטעם שאינו מסוגל לעשות שימוש בתחבורה ציבורית שעה שהוא מסוגל לנהוג ברכבו, בעוד שנכה המשתמש בתחבורה ציבורית והוצאותיו הן יותר גבוהות לא יזכה לגמלה מיוחדת.
סבורים אנו, כי המחוקק ראה מקום להעניק גמלה מיוחדת למי שלצורך החזקתו האישית או שיקומו זקוק להסעה, שעלותה הנה הרבה מעבר לנסיעה בתחבורה ציבורית או נסיעה ברכב פרטי אישי, כגון נסיעה מיוחדת במוניות או כל הסעה אחרת על ידי אחר, שלא ניתן לבצעה באמצעות תחבורה ציבורית."

23. התובע נשען על פסק הדין של בית המשפט העליון בבג"ץ 6682/96 עומרי יוסף נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח' (2.12.96 – להלן: בג"ץ עומרי) שם נקבע כך: "בהסכמת הצדדים, אנו עושים את הצו על תנאי למוחלט, במובן זה שפסק הדין בתיק נ"ו/0-50 יבוטל, ועניינו של העותר יוחזר לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה, שידון בשאלה אם העותר זקוק עקב נכותו ל"הסעות שלא בתחבורה ציבורית במידה רבה", וזאת בהתעלם מהיותו בעל רכב". אולם, פסק הדין בבג"ץ עומרי ניתן כאמור בהסכמת הצדדים, ללא הנמקה, ולא הוצג פרוטוקול הדיון ולכן איננו יכולים לעמוד על הנסיבות שהובילו להסכמת הנתבע באותו עניין. מעבר לכך, גם במקרה דנן אין אנו עוסקים בשאלה האם התובע הינו בעל רכב אם לאו, אלא האם הוא מוסע על ידי אחר בשל כך שאינו יכול לעשות שימוש בתחבורה ציבורית.

24. בעניין ביטון, הציג בית הדין נימוקים נוספים לפרשנות האמורה לתקנה 10, ומצאנו כי יש להביאם כלשונם:
"בטרם נעילת פרק זה ומעבר לנדרש נוסיף כי בהתאם לסעיפים 86-88 לחוק וכן בהתאם לתקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה), תשכ"ח-1968 (להלן: "תקנות הביטוח הלאומי – מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה"), נכה עבודה שלא נמצא זכאי לקצבה מיוחדת להחזקתו האישית, בין היתר, מהסיבה שהוא מסוגל לנהוג בעצמו, עדיין יהא זכאי להחזר הוצאות שונות מהמוסד לביטוח לאומי, ובהן החזר דמי נסיעה בתחבורה ציבורית, לצורך קבלת טיפול רפואי בקשר לפגיעה בעבודה או לצורך שיקומו וכדומה.
כך, בתקנות הביטוח הלאומי – מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה נקבע כדלקמן:
"7. נפגע הצריך להשתמש באמצעי תחבורה, לשם קבלת טיפול רפואי, יהיה זכאי לקבל מהמוסד, באמצעות השירות הרפואי שבטיפולו הוא נמצא, תשלום לכיסוי הוצאות אלה לפי התעריף המקובל לגבי אמצעי התחבורה הציבוריים הזולים ביותר המתאימים למצב בריאותו; לא יכול היה הנפגע, בשים לב למצב בריאותו ומקום מגוריו, להזדקק לאמצעי השירות הרפואי, ישלם לו המוסד, באמצעות השירות הרפואי, סכום השווה להוצאות הנסיעה באמצעי תחבורה אחרים לפי התעריף המקובל לגבי אמצעי התחבורה הזול והמתאים ביותר בנסיבות המקרה.
7א. (א) המוסד יחזיר לנפגע באמצעות השירות הרפואי שבטיפולו הוא נמצא הוצאות כלכלה ולינה לפי תעריפי כלכלה ולינה המשתלמים לעובד המדינה בדרגה ט' בדירוג הממשלתי על פי הכללים שנקבעו בתקנון שירות המדינה; הוצאות כלכלה לארוחת-צהריים ישולמו לנפגע רק אם הוא צריך היה לשהות מחוץ למקום מגוריו בשעות 12.00-16.00.
(ב) המוסד יפצה את הנפגע על הפסד זמנו, במידה שנגרם לו במישרין על-ידי מתן הטיפול הרפואי, ובלבד שהנפגע אינו זכאי באותו זמן לדמי-פגיעה.
(ג) בעד הפסד זמן כאמור בתקנת משנה (ב) ישולם סכום השווה להפסד השכר אך לא יותר מהחלק השמיני מדמי-פגיעה מקסימליים ליום לכל שעת עבודה שהפסיד הנפגע ובלבד שלא יעלה על דמי הפגיעה המקסימליים ליום עבודה".
ראו דוגמא נוספת בתקנה 10ד' לתקנות, שעניינה קצבה מיוחדת לשיקום מקצועי או לצרכי עיסוק, וזו לשונה:
"קבע פקיד השיקום כי לצורך שיקומו המקצועי או הבטחת עיסוקו של הנכה יש צורך בכיסוי הוצאות מיוחדות קבועות עקב נכותו של הנכה, תשולם לנכה קצבה מיוחדת לכיסוי הוצאות אלה".
יוצא אפוא, כי המחוקק ומחוקק המשנה היו ערים לכך שלנכה עבודה בעל נכויות גבוהות ישנן הוצאות שונות הנובעות מהפגיעה בעבודה וכתוצאה ממנה. לכן ניתן לראות בבירור כי ניתן מענה לאותן הוצאות במספר הוראות אשר רק את חלקן הזכרנו לעיל. מדובר במענה הניתן להוצאות הכרוכות בטיפול בנכה, שיקומו המקצועי וכן בהתאמות השונות המתחייבות מאותה נכות."

25. התובע התייחס בסיכומיו לפסיקה אשר מלמדת לגישתו כי אין קשר בין נהיגה עצמית ברכב לבין הזכאות לגמלה, ובמיוחד לשלושה פסקי דין אשר עוסקים במבוטחים שאינם נכים סיעודיים ויש להם רכב ורישיון נהיגה, ובכל זאת זכו לקבל את הגמלה. אולם, לאחר בחינת שלושת המקרים, מצאנו כי אין בהם כדי לשנות את הפרשנות שאימצנו לתקנה 10, ויוסבר:
א. ב"ל (חיפה) 359/97 חדוה הורנשטיין נ' המוסד לביטוח לאומי ( מיום 20.8.00): מדובר במבוטח אשר בשל נכות נפשית התבודד מהסביבה והיה זקוק ליציאות מהבית באמצעות הסעה פרטית ולליווי אישי. באותו עניין, לא נדונה פרשנות תקנה 10 בנוגע להסעה על ידי אחר , אלא רק השאלה האם יש להחיל את התקנה על מבוטח הסובל מנכות נפשית אשר נובעת מנכות פיזית.
ב. ב"ל (ב"ש) 27647-10-13 ענת דנקורט נ' המוסד לביטוח לאומי ( מיום 3.5.17): מדובר בתובעת שסבלה מאנמיה אפלסטית. בעניינה התקיים הליך קודם שבעקבותיו נקבע כי הינה זכאית לגמלה מיוחדת. מקריאת הניתוח המשפטי לתקנה 10 עולה כי בית הדין יצא מנקודת הנחה כי תקנה 10 מטרתה לסייע בהוצאות המשמעותיות הנובעות מקבלת עזרה בהסעות: "הסעות במוניות או בכל כלי תחבורה שאינו ציבורי, יש לו עלות חריגה ומכבידה" ובאותו מקרה התובעת העידה ואישרה כי אין לה רכב וכי בדרך כלל בני משפחתה מסיעים אותה או שהיא נעזרת במוניות.
ג. תב"ע נו/120-0(נצרת) ג'ורג' חמיס נ' המוסד לביטוח לאומי ( מיום 15.2.97): מקריאת פסק הדין לא עולה במפורש כי התובע שם נהג בעצמו , אלא עולה על דרך השלילה כי לתובע כלל לא היה רכב, ולכן מדובר בנסיבות השונות מאלו שבמקרה דנן.

מן הכלל אל הפרט
26. על יסוד הפרשנות שבחרנו לאמץ, לפיה תקנה 10 חלה על מי שמוסע על ידי אחר, נבחן את יישומה של התקנה בענייננו. נקדים ונציין כבר בשלב זה כי לאחר שבחנו את מכלול הראיות שעמדו בפנינו, החלטנו לדחות את התביעה מאחר ובענייננו שוכנענו כי התובע נוהג ברכבו ואינו מוסע על ידי אחר, ולפיכך הוא אינו עומד בתנאי תקנה 10, על פרשנותה עמדנו לעיל. להלן נימוקינו.

27. התובע הצהיר בסעיף 9 לתצהירו כך: "...העבודה שלי מחייבת נסיעות מרובות ללקוחות וספקים כי הפכתי להיות מעין ספק/שליח, איש קשר, מייצג, של החברה – משימות המחייבות נסיעות מרובות, בכל רחבי הארץ...". הנה כי כן, התובע הצהיר על נסיעות מרובות ברכבו בכל רחבי הארץ, ואף הגדיל לעשות עת הגדיר עצמו "שליח". התובע לא הזכיר בתצהירו כלל הסעה על ידי אחר, והדבר אף לא עלה ולו ברמז.

28. בעוד שבתצהירו הצהיר התובע על נסיעות מרובות, בעדותו ניסה למתן את ריבוי הנסיעות עת העיד כי "...אין על בסיס יומיומי נסיעות, יש ימים שאין נסיעות בכלל, ויש ימים שאני נוסע ואני מגיע, נוסע יום אחרי יום וחוזר הביתה, אבל כל השעות הפעילות שלי בערך בין שעה ביום, שעתיים ביום, זה יכול להגיע ל-4 שעות ביום..." (ע' 14 ש' 3-5 לפרוטוקול).

29. בעוד שבתצהירו הצהיר התובע על נסיעות בכל רחבי הארץ, בעדותו העיד כי "נסיעה הכי ארוכה שלי זה לאור יהודה, הכי רחוק זה אור יהודה" (ע' 14 ש' 14 לפרוטוקול).

30. כאמור, התובע כלל לא הזכיר בתצהירו הסעה על ידי אחר. מנגד, בעדותו העיד לראשונה על כך שבשנה הראשונה שלאחר התאונה אחד מהעובדים שלו שימש כנהגו. מפאת חשיבות הדברים, נביאם כלשונם:
"ש. התייחסת לעניין הטיפולים במים, אתה התייחסת להקשר של התחבורה, אתה ציינת שאי אפשר להגיע לטיפול במים באוטובוס, הכוונה למיקום? היכן זה נמצא?
ת. דבר ראשון שאני עברתי את האירוע שלי, אני הייתי ממש תפוס, לא ראו את זה עליי, אבל מבחינת היד, ממש לקח לי די הרבה זמן לשקם את עצמי, גם בראש, להבין את המצב שאני נמצא בו, ואחד החבר'ה הצעירים שעבד אצלי כחייל משוחרר בעבודה מועדפת, הוא היה גולש, והוא היה הנהג שלי כשהלכתי, כשנסעתי לכל מיני בדיקות, הוא הסיע אותי להדסה, נסעתי לכל הבדיקות.
ש. כמה זמן זה נמשך, כמה זמן הוא נהג עבורך?
ת. שמו נרין. זה היה שנה ראשונה, משהו כזה.
ש. כל כמה זמן אתה נדרש היום לנהג?
ת. תלוי איך אני קם בבוקר, זה מאוד פשוט, אני יכול להגיד שבלילה לפעמים יש לי הירדמויות בידיים או ברגל שאני פשוט לא מצליח לישון מזה, והתחושה שלי היא, כף הרגל פתאום מאבדת, נהיית שמוטה לגמרי, כף הרגל, זה כמו שאני הולך, הנעליים האלה הן נעליים אורטופדיות, רחבות מאוד.
ש. כל כמה זמן זה קורה כשאתה נזקק שיסיעו אותך?
ת. זה יכול להיות מחר, זה יכול להיות הכל בסדר גמור שבוע, שבוע וחצי, זה יכול להיות שלוש ימים רצוף.
ש. החבר'ה שעובדים אצלך במפעל?
ת. חלקם כן.
ש. הם באים איתך לנסיעת עבודה?
ת. הם מסיעים כי זה גם חשוב לי לצאת מהבית, זה נותן לי את ההזדמנות, את האופציה להיפגש עם הספקים, לא רוצה להישאר ...
ש. זה יכול להיות נסיעה ללקוחות או לטיפול כזה או אחר? גם וגם?
ת. נסיעות עבודה, לא זכור לי משהו שהיה פרטי, אולי היה פרטי, אבל לא זכור לי. אני יכול להגיד שאני יכול לתת לאחד החבר'ה את הרכב כי הביטוח מכסה לכל העובדים".
(ע' 16 ש' 16-28 וע' 17 ש' 1-14 לפרוטוקול).

31. יוצא אפוא, שהתובע הציג גרסה חדשה שלא עלתה בתצהירו על כך שהיה לו נהג בשם נרין, שהסיע אותו במשך כשנה לאחר התאונה. על אף האמור, התובע נמנע מזימונו של נרין לעדות, וידועה ההלכה אשר לפיה צד אשר נמנע מזימונו של עד אשר יש בעדותו כדי לסייע בידו, חזקה שאילו העיד אותו עד היה מעיד לחובתו. לפיכך, אי זימונו של נרין לעדות, משיקוליו השונים של התובע, פועל לחובתו.
אם לא די בכך, התובע המשיך בגרסתו החדשה והעיד כי גם כיום הוא זקוק להסעות על ידי עובדים במפעלו, א ולם גם הפעם התובע בחר שלא להעיד ולו אחד מהם בעניין זה, וסיבותיו עמו. גם כאן, יש בכך כדי לפעול לחובתו.
נוסיף ונאמר בעניין זה כי התובע העיד כי עובדיו מסיעים אותו כאשר מדובר בנסיעות עבודה ולא הזכיר הסעה בענייניים פרטיים שלו. לו אכן כך הדבר, היינו מצ פים שעניין מהותי זה יעלה בתצהיר. מעבר לכך, לא מצאנו כל הסבר המניח את הדעת להיזקקותו הנטענת של התובע להסעות במסגרת העבודה דווקא ולא במסגרת ענייניו הפרטיים, ונדגיש – התובע העיד כי יש ימים בהם הוא נוסע להנאתו שעות רבות, ללא כל קשר לעבודה: "...אני נוסע, ונהנה מזה, זה מוציא אותי החוצה. אני אוהב לנסוע, אני אפילו נהנה לנסוע על הקטע של הרעידות, אני נהנה מזה, זה מרגיע אותי. יש ימים שאני יכול לנסוע, לא קשור לעבודה, רק 4,5 שעות, לא לעבודה, בשביל להוריד לפעמים את הרעד, או לנסוע בדרכים לבנות" (ע' 12 ש' 24-27 לפרוטוקול). התובע אף העיד כי הוא נוסע למאגרי המים בעמק או לים כמעט כל יום, למשחקי כדורסל של הבן שלו, וכד' וכי תמיד היה לו רכב משלו (ע' 17 ש' 18-27 וע' 18 ש' 1-14 לפרוטוקול).

32. תימוכין לאורח חייו העצמאי, לרבות בנסיעותיו, מצאנו גם בדו"ח הערכה מיום 29.8.17, אז עבר התובע הערכה תפקודית בביתו על ידי אחות מעריכת סיעוד מטעם הנתבע. באותה הערכה ציינה האחות המעריכה כי התובע "נצפה הולך בעצמו...מתגורר בבית קרקע 3 מדרגות מובילות לדירה....לדבריו...מפזר את הילדים בגנים, מגיע למפעל...עושה נסיעות שליחות עבור המפעל...". עוד ציינה האחות כי אין כל שירותי עזרה וכי לעניין ניידות התובע "מתקשה בהליכה ממושכת ו/או בעליה במדרגות" אך סיווגה את רמת החומרה תחת הגדרת "סיוע קל". לגבי שליטה על סוגרים ציינה המעריכה כי "לדבריו שולט על השתן...". בעניין האחרון נאמר כי בתצהירו, התובע הצהיר שהוא מחויב רפואית לשתות כמות גדולה של נוזלים ועל כן הוא נזקק להתפנות כל זמן קצר, כך שאינו יכול להיקלע לצורך דחוף שכזה במהלך נסיעה בתחבורה ציבורית.

33. לאור כל האמור לעיל, ונוכח 'התפתחות' גרסתו של התובע בעדותו לעניין הסעות שהוא מקבל על ידי אחרים אשר לא גובתה בראיות אובייקטיביות מספקות, לא שוכנענו שהתובע מוסע על ידי אחרים (לפחות לא באופן משמעותי), בין במסגרת העבודה ובין בחייו הפרטיים. התרשמנו שהתובע נוהג ברכבו בעצמו, מיוזמתו ואף להנאתו. די בקביעתנו זו לבדה כדי לדחות את התביעה.

34. נוסיף ונאמר, בבחינת למעלה מן הצורך, כי גם לו היינו מקבלים את גרסתו של התובע בדבר הסעתו על ידי אחרים, הרי שתקנות 10 (ב) ו-(ג) מתייחסות לנכה הזקוק להסעות על ידי אחרים (שלא בתחבורה ציבורית) במידה רבה ו בקביעות, בהתאמה. לדידנו, גם מגרסתו של התובע בעדותו לא עולה כי הוא נזקק להסעות על ידי אחרים במידה רבה וכל שכן בקביעות, אלא באופן אקראי.
כאשר נשאל התובע בחקירתו באשר לתדירות ההסעות, הציג גרסה מעורפלת ולא ברורה: "תלוי איך אני קם בבוקר....זה יכול להיות מחר, זה יכול להיות הכל בסדר גמור שבוע, שבוע וחצי, זה יכול להיות שלוש ימים רצוף" – כך שמעדותו של התובע לא ברור מתי בדיוק נזקק לאותן הסעות על ידי אחרים . אין בטענה זו, אף אם נקבלה, כדי לענות לדרישת תקנה 10 בדבר הסעות במידה רבה או הסעות בקביעות על ידי האחר. זאת ועוד, התובע בעדותו תיאר כי הוא נוהג שעות רבות, בין היתר כדי להקל על מכאוביו וקשייו הפיזיים, ומדבריו עולה כי הוא מבצע נסיעות אלו בעצמו. כך כאשר תיאר התובע את הנסיעות שהוא מבצע על כבישי חצץ, לא טען כי הוא נעזר באחרים כדי לצאת לנסיעות אלו אלא הוא נוהג בעצמו (ע' 12 ש' 24-27 לפרוטוקול). גם כאשר התייחס התובע לנסיעות שהוא נדרש לבצע לצרכי עבודה, וכפי שתואר כבר לעיל, ציין בעיקר את הנסיעות שהוא מבצע בעצמו ולא באמצעות אחרים: "ברגע שאנו מסיימים לספק סדרה מסוימת או מערך מסוים של מוצרים וצריך לספק אותם, אז אני הנהג של החברה, זה מה שאני עושה" (ע' 13 ש' 9-10 לפרוטוקול).

35. הלכה למעשה, מבחינת עדותו של התובע עולה כי הסעתו על ידי אחרים אינה משמעותית, עקבית ורציפה בשגרת יומו, ונביא עוד מעדותו כדי להבהיר זאת:
"ש. אתה אמרת שאתה יכול להתנייד ברכב פרטי או במונית מיוחדת או בהסעה מיוחדת, גם פה מדובר על משהו שאתה משער? בדקת מוניות והסעות מיוחדות בפועל או שתמיד שהעזרה הייתה עם הרכב שלך שאם אתה זקוק מישהו מסיע אותך?
ת. זה לא תמיד, לא תמיד יש לי הסעה, אני לא צריך שמישהו יחתל אותי ויקלח אותי.
ש. אי פעם הזמנת מוניות?
ת. לא, תמיד היה לי רכב ליד הבית. יש לי עוד רכב נוסף ספייר, יש לי שני רכבים, סוזוקי וסובארו, שניהם שלי ואני יכול להגיד שברגע שהייתה לי תקלה והלך לי הגיר, לא היה מצב שנתקעתי בלי רכב."
(ע' 18 ש' 7-16 לפרוטוקול).

מדברים אלו אנו למדים בבירור כי חשוב לתובע להיות עצמאי בנסיעותיו וכי הוא ממעט להיעזר על ידי אחרים לצורך נסיעות פרטיות או עסקיות. על כן, לא שוכנענו כי התובע נעזר בהסעות על ידי צד שלישי באופן המוגדר בתקנה 10, וגם מטעם זה דין התביעה להידחות.

מספר הערות נוספות
36. בנוסף לאמור עד כה, ובבחינת מעבר לנדרש, נתייחס להלן לעוד מספר נקודות שיש בהן, לדידנו, כדי לתמוך במסקנה אליה הגענו.

37. בכל הנוגע לניסיונו בנסיעה בתחבורה ציבורית לאחר הפגיעה, התובע העיד כי הוא השתמש בתחבורה ציבורית רק בשדה התעופה באוטובוס המוביל למטוס, וכי כלל לא עשה שימוש בנסיעה שגרתית בארץ לאחר הפגיעה:
"ש. זאת אומרת שממספר הפעמים הספורות האלה שאתה התנסית בשדה התעופה, אתה מסיק באופן כללי שיש לך קושי?
ת. חד משמעית".
(ע' 11 ש' 7-9 לפרוטוקול).

ובהמשך:
"ש. למעשה אוטובוס בארץ רגיל, מבחינה נסיעה שגרתית, ביום חול, את זה לא בדקת?
ת. לא. רק בטרמינל...".
(ע' 11 ש' 23-25 לפרוטוקול).

ברי כי ההבדל בין נסיעה באוטובוס בשדה התעופה לבין נסיעה "רגילה" בארץ עשוי להיות שונה בתכלית. התובע העיד בעצמו על המיוחדות שבנסיעה בשדה התעופה, כדלקמן: "אני עולה לאוטובוס, מה שאני נתקלתי, אתה עומד ומחכה לאוטובוס חצי שעה, שיבואו לאסוף אותך לשדה התעופה, והוא עוצר ונוסע ועוצר ונוסע, וכולם נמצאים שם עם המזוודות, לשבת אני לא רואה איפה" (ע' 11 ש' 17-19 לפרוטוקול). מהאמור לעיל עולה כי חששו של התובע מנסיעה בתחבורה ציבורית איננו מבוסס על ניסיון ממשי שערך, כי אם על השערה שאיננה מבוססת. במאמר מוסגר נציין כי התובע העיד שהוא טס לחו"ל מספר פעמים לאחר הפגיעה (ע' 11 ש' 1-6 לפרוטוקול), כך שנראה שהקושי אותו תיאר באשר לנסיעה באוטובוס בשדה התעופה לא מנע ממנו לטוס פעמים נוספות.

38. התובע טען בסיכומיו טענות שונות באשר לפגמים שנפלו בהתנהלות הנתבע, כמו גם למדיניות דחיית תביעות מסוג זה, השוללת קצבה מיוחדת מנפגעי עבודה ומשווה את מעמדה לקצבה לשירותים מיוחדים (שר"מ) במחלקת הנכות הכללית. נציין כבר כעת, בקצרה, שלא שוכנענו כי בענייננו נפל פגם בהתנהלות הנתבע המצדיק את קבלת התביעה. ההליך בעניינו של התובע התנהל בדרך המקובלת, ההחלטות בעניינו התקבלו על ידי הגורמים המוסמכים לכך ומתוקף תפקידם, וההחלטה בעניינו אף לא חרגה ממתחם הסבירות. יחד עם זאת, כפי שנקבע גם בעניין ביטון, טוב יהיה אם הנתבע יפעל על מנת לקבוע כללים ברורים בכל הקשור להסעה מיוחדת.

39. הצדדים הרחיבו לעניין המסוגלות הרפואית של התובע לעשות שימוש בתחבורה ציבורית , אולם מדובר בשאלה שבמומחיות רפואית, ולכן אין להכריע בה ללא קבלת חוות דעת מתאימה. נוכח התייחסותו הנרחבת של התובע בסיכומיו לעדותו של ד"ר פיזרו, נציין כי ד"ר פיזרו העיד כי שתיית היתר של התובע לא קשורה לפגיעתו בעבודה (ע' 49 ש' 9-12 לפרוטוקול) וכך גם כי יתר לחץ דם "לא משפיע על שום דבר" באשר לסוגיה הנדונה בענייננו (ע' 52 ש' 25 לפרוטוקול). בנוסף, ד"ר פיזרו העיד כי לתובע אין מגבלה להשתמש בתחבורה ציבורית (ע' 50 ש' 11-21 לפרוטוקול) והסביר כי למעשה המסמך הרפואי החשוב והאמין ביותר מבחינת חוות דעתו הוא דו"ח מעריכת התלות שלא תואם לטענות התובע (ע' 50 ש' 26-28 לפרוטוקול), וכי יכול להיות שאחוזי הנכות של התובע ניתנו לו שלא בצדק (ע' 51 ש' 7-15 לפרוטוקול), כך שהוא ציין את דעתו שלו בבוחנו זכאות לקצבה מיוחדת. ד"ר פיזרו הוסיף כי לא ראה ב תיעוד הרפואי כי לתובע פגיעה קוגניטיבית שיכולה לגרום לו לקושי בנסיעה בתחבורה ציבורית (ע' 53 ש' 23-27 וע' 54 ש' 7-8 לפרוטוקול).
יוצא, שבניגוד לטענת התובע בסיכומיו, ד"ר פיזרו לא העיד כי מהמסמכים הרפואיים עולה שהתובע מנוע מנסיעה בתחבורה ציבורית, ויתרה מכך, הוא אף העיד כי "אין התאמה בין הממצאים להפרעות הכל כך קשות" (ע' 54 ש' 21-22 לפרוטוקול).
ד"ר פיזרו העיד גם באשר לעמדה המשפטית העדכנית של הנתבע כי "איך אפשר להגיד שזקוק לנסיעה מיוחדת? הוא נוסע עצמאית עם הרכב שלו" (ע' 50 ש' 20-21 לפרוטוקול). לסיום נקודה זו נציין כי אומנם עדותו של ד"ר פיזרו לא הייתה אחידה וסדורה באופן מלא , אולם לא ניתן להסיק מעדותו כי החלטת הנתבע לא הייתה סבירה וכי מבחינה רפואית יש לתובע מניעה מנסיעה בתחבורה ציבורית. כאמור, הקביעה הרפואית בנוגע למניעות בנסיעה בתחבורה ציבורית צריכה להיעשות על ידי מומחים רפואיים ולא על ידי בית הדין.

40. בטרם נעילה נציין כי בניגוד לטענת התובע בסיכומיו, הוצע לו מספר פעמים להיבדק על ידי פסיכיאטר מטעם הנתבע אולם הוא סרב לכך (ע' 6-7 וע' 8 ש' 22-26 לפרוטוקול). זאת ועוד, התובע טען בסיכומיו כי הנוירולוג והפסיכיאטר מטעם הנתבע לא התייצבו לדיון ההוכחות. בעניין זה נדגיש כי ב"כ התובע הוא שהזמין את העדים מטעם הנתבע ולמעשה ויתר על עדות הרופאים למעט עדותו ד"ר פיזרו.

סיכום

41. לאור כל האמור לעיל, מאחר שהתובע נוהג בעצמו ברכב ומאחר שלא שוכנענו כי התובע זקוק להסעה מיוחדת הרי שהוא אינו עומד בתנאי תקנה 10.
על כן, אנו דוחים את התביעה.

מאחר ומדובר בתובענה מתחום הביטחון הסוציאלי, אין צו להוצאות.

42. זכות ערעור בפני בית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין.

ניתן היום, כ"ה ניסן תש"פ (19 אפריל 2020) בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

גב' יהודית שמעוני
נציגת ציבור (עובדים)
רויטל טרנר, שופטת
מר דוד אביבי
נציג ציבור (מעסיקים)