הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה באר שבע ק"ג 63623-06-18

בפני
כבוד ה שופט יעקב אזולאי
נציגת ציבור מעסיקים – גב' ציפי בר-נוי

התובעת:
זולייט אלמקייס ת"ז, 069628576
ע"י ב"כ עו"ד יצחק קארו

נגד

הנתבעת:
קרן הגמלאות של חברת נמלי ישראל בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד צליל דהן-קינן

פסק דין

1. התובעת, גב' זולייט אלמקייס, מבקשת בהליך זה סעד הצהרתי לפיו היא הייתה ידועה בציבור של המנוח עמרם אלמקייס (להלן: " המנוח"), שבמועד פטירתו בתאריך 01.01.2017 היה גמלאי של חברת נמלי ישראל (פיתוח ונכסים) בע"מ – (להלן: " הנתבעת").

2. הנתבעת מתנגדת לתביעה מנימוקים דיוניים ומהותיים כאחד. בהיבט הדיוני טוענת הנתבעת כי לא מתקיימים התנאים בהם יינתן לתובעת סעד הצהרתי, וכי עניינה האמיתי של התובעת הינו קבלת קצבת שאירים מקרן הגמלאות של הנתבעת. בהיבט המהותי טוענת הנתבעת כי התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח שהייתה ידועתו בציבור של המנוח.

רקע עובדתי

3. התובעת והמנוח נישאו בשנת 1971.

4. לאחר הנישואין החל המנוח לעבוד כסוור בנתבעת במשך כ-35 שנים, ופרש לגמלאות בשנת 2006.

5. למנוח ולתובעת נולדו 2 ילדים מנישואיהם.

6. בשנת 1985 התגרשו המנוח והתובעת (לאחר 14 שנות נישואין).

7. כאמור, בתאריך 01.01.2017 נפטר המנוח.

8. המנוח והתובעת החזיקו בדירות נפרדות.

9. בפני בית הדין העידו התובעת עצמה; גב' פאני שטילברמן - בתם המשותפת של התובעת והמנוח; גב' אורית ואיסר – שכנה של התובעת; גב' סימה ישראל – גרה בשכנות עם התובעת. מטעם הנתבעת העידה גב' חוה רפפורט – ראש יחידת הדרכה נהלים וגמלאות.

גרסת התובעת והעדים מטעמה

10. לטענת התובעת כפי שעולה מתצהירה, חרף הגירושין, היא המשיכה להיות בקשר רצוף עם המנוח עד לפטירתו, פעם בדירת המנוח ופעם בדירתה, כאשר שתי הדירות היו סמוכות זו לזו. במהלך כל השנים שמרו על קשר צמוד והיו מספר פעמים שהתובעת ישנה אצל המנוח או בדירתה. במישור הכלכלי, כל צד ניהל את חשבונותיו בנפרד, אך קניית המוצרים נעשתה בחלוקה שווה. לטענתה, רוב השנים (10 שנים האחרונות) היו האחד במחיצת השני. הצדדים לא נישאו בשנית הגם שנטען, כי הייתה להם כוונה לעשות כן.

11. לתמיכה בגרסתה לא צירפה התובעת אסמכתאות כתובות כלשהן. תחת זאת, טענה כי ניתן לאמת דבריה בתצהיר הבת ובתצהירי השכנות. נציין כבר עתה כי אף תצהירי התמיכה שהוגשו מטעם הבת והשכנות, לא כללו ראיות אובייקטיביות לתמיכה באמור בתצהיריהן.

עמדת הנתבעת

12 הנתבעת טענה שתביעת התובעת לסעד הצהרתי נעדרת כל תכלית אמיתית לגיטימית, ויש לדחותה על הסף בשל כך.

13. לגופה של התביעה - התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח שהיא הייתה ידועתו בציבור של המנוח.

התובעת פנתה לנתבעת ביום 3.2.17 (נספח ד' לכתב התביעה) תוך שזו מציינת כי בשלוש השנים האחרונות חיה עם המנוח. לפניה הזו לא צורפה כל אסמכתא לתמיכה בטענה זו.

14. במענה לכך, התבקשה התובעת להמציא מסמכים העשויים להעיד על ניהול משק בית משותף כגון: חשבון בנק משותף; ביטוח משותף; חשבונות של הדירה המשותפת; ספח תעודת זהות ובו כתובת משותפת עם המנוח; פירוט כרטיסי טיסה או קבלות המעידות על טיולים משותפים; חוזה שכירות; מכתבים שנשלחו אל התובעת ואל המנוח לכתובת המשותפת; מודעות אבל בהן מופיעה התובעת כבת זוגו, וכן מסמכים המלמדים כי התובעת הוכרה כידועה בציבור על ידי גופים אחרים, כגון המוסד לביטוח לאומי.

יריעת המחלוקת

15. האם יש להכיר בתובעת בגדר "ידועה בציבור" של המנוח במסגרת שאלת זכאותה לקצבת שארים כאלמנת המנוח.

מסגרת נורמטיבית- מעמד "הידועה בציבור"

16. סעיף 28 לחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], תש"ל-1980 (להלן: "חוק הגמלאות") מעניק זכות לקצבת שאיר לבן זוג של זכאי לקצבת פרישה שנפטר (כמו המנוח), אם היה בן זוגו לפחות שלוש שנים שקדמו לפטירתו כפי שקובע סע' 28(א)(1) לחוק הגמלאות; כאשר החוק מגדיר "בן זוג" של זכאי לקצבת פרישה - "... אשתו לרבות הידועה בציבור כאשתו" [ סע' 1(1), לחוק הנ"ל];

17. לעניין הגדרת "שאיריו של נפטר" נאמר: "מי שהייתה אשתו בשעת מותו, לרבות מי שהייתה ידועה בציבור כאשתו וגרה עמו אותה שעה ..." [סע' 4(א)(1), שם].

18. מעמדם של בני זוג, שלא נישאו, נדון בפסיקה נרחבת, בהקשר לזכות כזו או אחרת . הגם שלא קיימת הגדרה אחת למושג "ידועים בציבור", ישנם עקרונות ויסודות עובדתיים, אשר התגבשו במהלך השנים ומהווים את המסגרת הבסיסית למוסד המשפטי הקרוי ידועים בציבור, אשר על הטוענים להכרה בהם כידועים בציבור, להוכיח את קיומם; ואלה הם: קיום חיי משפחה, וניהול משק בית משותף.

19. לעניין זה נפנה ל - :
• סעיף 55 וסע' 57(ג) לחוק הירושה , התשכ"ה- 1965: "איש ואשה החיים חיי
משפחה במשק בית משותף"

• סע' 1 לחוק הבטחת הכנסה , התשמ"א-1981. "בני זוג" - לרבות איש ואשה
הידועים בציבור כבני זוג ומתגוררים יחדיו;

20. הכרה בגבר או באשה כ"ידוע/ה בציבור" היא עניין שבעובדה הטעונה הוכחה בראיות, כאשר הנטל להוכיח זאת מוטל על טוען למעמד זה. משמע - הטוען למעמד הוא הנדרש להוכיח כוונה לקשר תמידי שיש בו מסימני ההיכר של יחידה משפחתית. ראו: לעניין זה פסיקת בית הדין הארצי לעבודה בע"ע 1016/00 טלינסקי ליובוב - קרן הגמלאות המרכזית (21.06.2001), כדלהלן:

"השאלה בדבר הכרה באישה כ"ידועה בציבור" כאשתו של פלוני היא עניין שבעובדה אותו יש להוכיח בראיות. לעניין זה יש צורך בראיות כי האישה הייתה ידועה בציבור כאשתו של האדם בו מדובר, ושבציבור קיבלו את השניים כבעל ואישה, וכך התייחסו אליהם. יש צורך בראיות שהשניים התכוונו לקשר של תמיד, שיש בו מסימני ההיכר של קיום יחידה משפחתית, אם כי מסיבה זו או אחרת לא ניתן לאותו קשר ביטוי כמתחייב על פי הדין. השאלה אותה יש לברר במקרים כגון אלו היא האם בקשר שבין השניים היה מסימני ההיכר של קיום יחידה משפחתית, וכפועל יוצא מכך, במקרים המתאימים - האם עקב פטירת המנוח נוצר, לגבי מי שטוענת להיות הידועה בציבור שלו, מחסור כלכלי. יצוין כי גם בהעדר מחסור כלכלי, כגון, כאשר הידועה בציבור היא עצמאית מבחינה כלכלית, היא תחשב כ"אלמנה", אם יוכח קיום החיים המשותפים ביחידה משפחתית."

21. בענייננו, מתעוררת השאלה בהקשר לפירוש המונח "ידועה בציבור" בתחום דיני הביטחון הסוציאלי, בו נפסק, משכבר, כי יש לו פירוש ייחודי, המתחשב בקידום מטרת המחוקק, לפתרון הבעיה החברתית אותה באה ההוראה שבחוק לפתור. פירוש כזה מעמיד דרישה ליחסים שנמשכו תקופת זמן ניכרת, כמו גם לתלות כלכלית בנפטר [ראו: דב"ע נג/6-7 בטר - קרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות, פד"ע כז', 135, 140; ע"ע 1254/00, דורה שליאקין ואח' - הממונה על תשלום הגמלאות (26/1/03); דב"ע נ"ד/1-6, דר' מרטה אליאן - קרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות, עבודה ארצי, כרך כ"ז (2), עמ' 13)[.

22. הנה, אפוא, מוסד הידועים בציבור מורכב משני יסודות: "חיי אישות" כבעל ואישה, ו"ניהול משק בית משותף". היסוד האחד - מורכב מחיים אינטימיים, כמו בין בעל ואשתו, המושתתים על יחס של חיבה ואהבה, מסירות ונאמנות, המראה שהם קשרו את גורלם זה בזה;

היסוד השני - ניהול משק בית משותף, שלא מתוך צורך אישי, נוחות, כדאיות כספית או סידור ענייני, אלא, כפועל יוצא טבעי מחיי משפחה משותפים, כנהוג וכמקובל בין בעל ואישה, הדבקים אחד בשני, בקשר של גורל חיים.

23. אין מדובר בשני יסודות מנותקים, אלא, בשני מרכיבים השזורים זה בזה ומעידים על מערכת יחסים של חיי משפחה במשק בית משותף [ע"א 107/87, שרה אלון - פרידה מנדלסון, פ"ד מג(1) 431, 433; להלן - פס"ד אלון]. באשר למשמעות המונח "חיי משפחה" - נהוג לראות בשלושה יסודות, כקובעים את המינימום לקיום מסגרת זו: יחסי אישות; יסוד כלכלי (שארה וכסותה לא יגרע); יסוד אמוציונלי (אהבה, אחווה, שלום ורעות) .

24. לעניין יחסי אישות - אין די ביחסי אישות גרידא, שכן, בכך אינם באים לידי מיצוי "חיי משפחה" [פס"ד אלון, שם, בעמ' 437]. נוסף להם היסוד האמוציונאלי ויש להראות, כי היחסים היו מושתתים על יחס של חיבה, אהבה, מסירות ונאמנות המראה, כי - בני הזוג קשרו את גורלם זה בזה [ע"א 621/69 נסים נ' יוסטר, פ"ד כד (1) 617, 619].

היסוד הכלכלי - מתאפיין בניהול משק בית משותף "כשהכוונה היא לניהול תקציבי של יחידה משפחתית כגוף כלכלי. כאשר עסקינן בידועים בציבור, זהו יסוד מצטבר ליסודות הנפשיים, והוא המעיד על קשר בין בני-זוג העולה לדרגה של חיי משפחה" [בן דרור, בעמ' 33].

מגורים משותפים הם בסיס, לא בלעדי, להוכחת חיים כזוג. לצורך הקביעה כי איש ואשה ניהלו חיי משפחה במשק בית משותף, מרכיב המגורים בצוותא הוא מרכיב חיוני ביותר וגם אם אין במגורים משותפים משום תנאי מכריע, הרי שיש בהם ראיה חזקה לחיי המשפחה בין בני הזוג. קשה לראות בשני אנשים כ"משפחה" אם אינם מבלים את חייהם המשותפים במקום מגורים משותף בו שוהים שניהם [בן דרור, בעמ' 34].

על הדרישה למגורים יחדיו, לשם הכרה בזכאות לקצבת שאיר, עמד בית-הדין הארצי לעבודה משכבר הימים, בפסק הדין דב"ע מד/0-62 המוסד לביטוח לאומי - זהבה משעלי פד"ע טז, 3 (להלן: " פס"ד משעלי"), בו נדונה, בין היתר, פרשנות המונח "אשתו" בחוק הביטוח הלאומי [נ"ח] תשכ"ח-1968, אשר, כמו בענייננו, כולל בהגדרת המונח גם את "הידועה בציבור כאשתו וגרה עמו". באותה פרשה נאמר כך [שם, בעמ' 7]:

"מעצם המונח 'ידועה בציבור' משתמעת בדרך כלל, קוהביטציה. אין זה משנה שדווקא עת מדובר ב'ידועה בציבור', אותה קוהביטציה תמצא את ביטויה, או את הדגש לביטויה, בנתונים אחרים מאשר עת המדובר בזוג נשואים כדין".

25. על רקע זה נפסק בפס"ד משעלי, כי יש לבחון את כלל נסיבות העניין כדי לקבוע אם התקיימו בין שניים יחסים של ידועים בציבור. בתוך כך נקבע, שהעדר מגורים משותפים, כשלעצמו, אין בו כדי להכריע את הכף לשלילת מעמד. לעניין אופי המגורים במשותף, אמר ביה"ד הארצי כך:

"התנאי שאשה גרה עם גבר, במשמעות של קוהביטציה יכול ויינתנו לו ביטוים שונים בגילים שונים, במצבי בריאות שונים או בתנאים כלכליים שונים. אשר יקבע הוא המכלול לפי נסיבותיו ולא פרט זה או אחר".

על הלכות אלה חזר בית-הדין הארצי לעבודה בדב"ע נו/255-0 עטר - המל"ל פד"ע לב 385; וכן עב"ל 59/03 גבריאלה סבן - המל"ל (29.1.2004, במאגר ממוחשב, והאסמכתאות שם, להלן: פרשת סבן); ע"ע 1113/02 יוהאנה טודוראנג'אן - מעיין משה ומעיין צביה (5.1.2004, במאגר ממוחשב); כמו גם עב 8010/01 (ת"א) חנה זליקוביץ - מגן קרן פנסיה מרכזית לקואופרציה (25.12.2002, במאגר ממוחשב); ראו עוד: שחר ליפשיץ "נשואים בעל כורחם ? ניתוח ליברלי של מוסד הידועים בציבור", עיוני משפט, כה 741.

26. בפרשת סבן לעיל, בית הדין הארצי עמד על כך שיש לשקול בכל מקרה את הנסיבות כולן ואת שינוי העתים, ובכלל זה צורות קשר בלתי קונבנציונאליות, היינו, ללא נישואין, שהגישה אליהן הפכה להיות גמישה. בפרשה הנ"ל הוכר מעמדה של המערערת כ"ידועה בציבור" הזכאית לקצבת שאירים מהמוסד לביטוח לאומי, על אף שבני הזוג שמרו על בעלותם בדירות נפרדות, שהיו סמוכות זו לזו. אולם, בני הזוג התגוררו דרך קבע האחד אצל משנהו תקופות ממושכות, במהלך 15 השנים בהן התקיים הקשר ביניהם, עד שהמנוח נאלץ לעבור לבית הורים. הוכח שבני הזוג ניהלו חיים משותפים, והם הוכרו כידועים בציבור, בקרב בני משפחתם ובקרב חבריהם. נקדים אחרית לראשית - לא כך בענייננו.

27. ביקורים תכופים של הגבר בבית האישה, או להפך, ויחסי קרבה ממושכים ביניהם, כשלעצמם, אין בהם כדי להעיד על מגורים יחדיו וניהול משק בית משותף באופן קבוע ורצוף [ראו: ע"ע 183/99 אהרון - הממונה על תשלום הגמלאות, פ"ד לז 396, 410; ע"ע 144/03 לב - הממונה על תשלום הגמלאות (15.3.2004, במאגר ממוחשב)].

28. לאחר שפרסנו עקרונות אלו נפנה ליישמם במקרה שבפנינו.

בעניינו, הסעד שהתבקש בתביעה הוא כאמור, הצהרה שהתובעת הייתה ידועה בציבור של המנוח. על פי סעיף 28 לחוק הגמלאות, הזכאות לקצבת שאירים מותנית בכך שהתובעת תהיה "שאירה". נציין כי תנאי הזכאות ל"שאיר" שהוא "בן זוג" כוללים הוכחת הזוגיות במשך שלוש שנים לפני פטירת המנוח.

במילים אחרות, הבחינה אינה מתמצית רק בתנאי הזכאות לפי סעיף 28(א)(1) לחוק הגמלאות, אלא גם - האם מתקיימים בתובעת יסודות הגדרת "שאיר" שבסעיף 4(א)(1) לחוק הגמלאות, שהינם היות התובעת "ידועה בציבור" של המנוח ו"גרה עמו" במועד פטירתו.

האם התובעת הייתה ידועתו בציבור של המנוח והאם גרה עמו בתקופה הסמוכה לפטירתו?
כאמור. על התובעת מוטל הנטל להוכיח את היותה ידועתו בציבור של המנוח ואת דבר מגוריה עמו במועד פטירתו. ככלל, מגורים משותפים מבססים קיומם של חיי זוגיות הכוללים תלות או שיתוף כלכלי, אף אם היעדרם אינו בהכרח שולל אותם (עע 19306-10-15 יפה שמיע – מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ (בניהול מיוחד) (מיום 10.8.17, סעיף 23 לפסק הדין).

29. לאחר שעיינו בכל המסמכים והראיות שהובאו בפנינו ולאחר ששמענו את כל העדויות, מצאנו כי אין להכיר בתובעת כידועה בציבור של המנוח, מהנימוקים שנפרט לקמן.

30. התובעת לא הביאה ראיות ישירות בעלות משקל להוכחת טענה זו. הראיות והטענות שהתובעת מבקשת מבית הדין להסיק כי הייתה ידועה בציבור של המנוח וגרה עמו במועד פטירתו הן: תצהיר עדותה, תצהיר בתם המשותפת ותצהירי עדות שתי שכנות/חברות של המנוח והתובעת. עוד הוצגו תמונות מהחיים המשותפים של הצדדים וחשבון מים בודד של דירת התובעת.

31. בין המנוח לבין התובעת התקיימה מערכת יחסים רבת שנים שהתבטאה בעיקר ביחסי תלות הדדיים. מחד גיסא, המנוח תמך כלכלית (חלקית) בתובעת ומאידך גיסא, דאגה התובעת לשתף את המנוח בחגים ושבתות ובאירועים משפחתיים לרבות בילויים משותפים בארץ. חרף זאת, לא שוכנענו כי התקיימה ביניהם מערכת יחסים של מחויבות הדדית המאפיינת ידועים בציבור ואף לא שוכנענו כי הם התגוררו יחדיו באופן קבוע ועל כך נרחיב בהמשך.

32. כאמור, גרסת התובעת היא שבסמוך לאחר גירושיה מהמנוח, היא המשיכה להיות בקשר רצוף עמו עד לפטירתו, פעם בדירתו ופעם בדירתה, כאשר שתי הדירות היו סמוכות זו לזו.

33. חרף גרסתה, התובעת לא הרימה את הנטל הרובץ לפתחה לבסס ולהוכיח תביעתה בדבר היותה ידועה בציבור של המנוח, כנדרש על פי הפסיקה. בכלל זה לא הוכיחה התובעת את היסודות הנדרשים בדבר ניהול חיי אישות כבעל ואשה וניהול משק בית משותף. להלן נבהיר:

התובעת לא הציגה ראיות המלמדות על קיום חיי שיתוף או כוונה של השניים לקשור גורל משותף. כמו כן, לא הוצגו בפנינו מסמכים המלמדים על שיתוף כלכלי שוטף בחיי היום יום בינה לבין המנוח. לא הוכח כי נשאו במשותף בתשלומים השוטפים בגין מיסי עירייה, חשבונות חשמל, גז, מים וכד'.

התובעת אף לא הציגה בפני בית הדין ראיות המלמדות על רכישת מוצרים בני קיימא יחדיו, כגון ריהוט או מוצרי חשמל או רכב במהלך היכרותם. בחקירתה הבהירה התובעת כי בקניות משותפות עשו "חצי חצי" אבל לא שמרה קבלות, כמו-כן הצהירה כי לה ולמנוח לא היו חשבונות בנק משותפים (פר' עמ' 6 ש' 10-15).

34. כך גם הוצג בפנינו, חשבון המים שצירפה התובעת. עיון בו מלמד כי זה הופק עבור דירת התובעת לחודשים 11-12/2016 בהם לכאורה התגוררה אצל המנוח. צריכת המים והסכום ששולם אינו עומד בהלימה לטענתה כי דירתה שימשה רק לצורכי אירוח. לבד מכך, לא הוכח בפנינו מי שילם עבור החשבון הגם שמצויים פרטי האשראי אשר חויב בגין תשלום צריכת המים. לא ברור מה מנע מהתובעת להציג הפירוט הנדרש הגם שמדובר בתשלום של דירתה ולא דירת המנוח לגביה נטען ששם היו "מגורים משותפים". עוד עולה תמיהה - מדוע צורף חשבון המים של דירת התובעת ולא חשבון המים של דירת המנוח. למעשה עניין זה משמיט את הקרקע ביחס לטענת "המגורים המשותפים". מלבד חשבון מים בודד, לא הוצגו חשבונות נוספים כגון: תשלומי ארנונה, תשלומי חשמל ששולמו במשותף וכדומה. התובעת אמנם טענה כי היא והמנוח ערכו קניות משותפות לביתם אלא שעל אף שנתבקשה להמציא מסמכים לתמיכה בטענתה, לא הומצאו מסמכים על ידה.

35. לא הוכח בפנינו כי התובעת והמנוח היו בני זוג וניהלו חיי אישות כבעל ואישה המורכבים מחיים אינטימיים. לא היה זכר או רמז אובייקטיבי לכך שמערכת היחסים ביניהם היא מערכת יחסים זוגית.

36. לטענת התובעת, היא "רחצה וסעדה" את המנוח (סעיף 14) כאשר הוכח בפנינו כי למנוח היה מטפל קבוע שלן באופן קבוע בביתו של המנוח, ראיה המחלישה את גרסת התובעת.

37. לעניין התמונות המשותפות שצורפו, אומנם ניתן ללמוד כי אכן הייתה מערכת יחסית חברית בין המנוח לתובעת. ואולם, אין לראות באותם תמונות אירועים משותפים אסמכתא לחיי אישות וחיי שיתוף בין בני זוג בגדר ידועים בציבור. לא הוכח בפנינו המועד בו צולמו התמונות, המיקום או הנסיבות וממילא אין בהן כדי לבסס מסקנה לקיומם של יחסי אישות וחיי שיתוף לצורך הקביעה כי מדובר בידועה בציבור. בשים לב כי המנוח והתובעת התגרשו בשנת 1985 ועד למועד פטירתו חלפו כ- 32 שנים, מדובר בתקופה רבת שנים והגיונם של דברים והשכל הישר מביא למסקנה כי מצופה היה, ככל שהצדדים ראו עצמם כבני זוג לכל דבר ועניין, שהדבר היה מוצא ביטוי במסמכים החשובים והרלוונטיים לבני זוג במסגרת ניהול משק בית משותף וניהול חיי אישות כבעל ואישה. לכך נוסיף, כי לא ברור מה מנע מהתובעת והמנוח במשך אותן 32 השנים שחלפו, לפנות למוסד לביטוח לאומי ולבקש להכיר בתובעת כאלמנת המנוח.

המנוח והתובעת גרו בדירות נפרדות

38. באשר לתנאי המגורים המשותפים נקבע בפסיקה כי:

"דרישת המגורים יחדיו ראויה להתפרש לא כפשוטה אלא במובנה המושגי, והיא באה להדגיש הצורך בקיום מבחן אובייקטיבי של ניהול משק בית משותף להכרה בידועה בציבור... זאת בנוסף למבחן הכוונה של קשירת גורל ורצון לחיים יחדיו. עם זאת יודגש, שעובדת קיום מגורים יחדיו מקימה חזקה הניתנת לסתירה של קיום משק בית משותף" (ראו: ע"ע(ארצי) 513/06 קריסלדה קסידסיד – מבטחים מוסד סוציאלי של העובדים בע"מ)

39. עוד נקבע בעניין כי "מגורים במשותף הם ביטוי למהות היחסים ולכוונת הצדדים לחיות חיי שיתוף של איש ואשתו" (ע"ע 1223/01 נאווה ברזילי – נורית וימן).

יובהר כי גם בהעדר מגורים משותפים אין כדי לפטור בחינת הפרמטרים החשובים לשיתוף בחיי בני זוג. זאת משהעדר מגורים אינו שולל קיום חיי שיתוף. יפים לעניין זה הדברים שהובאו בפסיקה שניתנה בבית הדין הארצי (ואושרה על ידי בג"ץ) בע"ע 1818-05-14, החברה המנהלת של קרן הגמלאות של חברי "דן" – פלונית (להלן: " עניין פלונית"), כדלקמן:

"השאלה בדבר מגורים משותפים, כאמת מידה לבחינת הזכאות לקצבת שאירים, עלתה פעמים אין ספור לבירור בפסיקתו של בית דין זה, תוך שמחד, הוכר משקלם של המגורים תחת קורת גג אחת כמבסס בדרך כלל קיומם של חיי זוגיות הכוללים תלות או שיתוף כלכלי בין בני זוג, ומאידך, מלמדת אותנו הפסיקה, כי היעדרם של מגורים משותפים לא בהכרח שולל קיומם של חיי שיתוף כאמור. על רקע זה, חוזרת בפסקי הדין העוסקים בסוגיה פעם אחר פעם ההנחיה, לפיה יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו.
....
הנה כי כן, אף אם המגורים בנפרד היו תוצאה של אילוץ ...עדיין יש לבחון אם התקיימה בין הצדדים מערכת יחסים שיש בה סממנים של שיתוף, ולעניין זה, לאור תכלית תשלום הקצבה, מתבקשת בעיקר בחינת קיומו של קשר ושיתוף כלכלי בין בני הזוג.
....
הנה כי כן, במקרים מסוימים, היעדרם של מגורים משותפים לא ישקול לחובתו של מבקש קצבת השאירים, ולא יטה כשלעצמו את הכף לקבוע כי הייתה פרידה בין בני הזוג. כך למשל במקרים בהם התקיים אילוץ שחייב את בני הזוג שלא להתגורר תחת קורת גג אחת, כגון במצב מיוחד כמחלת נפש או מחלה ממושכת אחרת, אשפוז במוסד כלשהו או אלימות במשפחה. אלא שבכך אין כדי לפטור מן הצורך בבחינת סממנים אחרים של שיתוף בחיי בני הזוג."

40. באשר לסוגיית המגורים המשותפים, התובעת גרסה כי היא התגוררה עם המנוח עד ליום פטירתו ובכך יש להצביע על היותם בני זוג. גרסת התובעת לעניין מגוריה עם המנוח בכל התקופות שצוינו על ידה התגלתה במסגרת ההליך כבלתי קוהרנטית ומלאת אי דיוקים. להלן נבקש למקד זרקור ביחס לגרסאות השונות שהציגה התובעת:

במכתב ששלחה התובעת מיום 15.2.2017 טענה כי התגוררה עם המנוח ב-3 השנים האחרונות לחייו. מאידך, נטען בסעיף 8 לכתב התביעה כי היא התגוררה עמו ב- 10 השנים האחרונות בדירתו. כמו גרסאות אלו אינן סותרות עצמן די הצורך, מעיון בתצהירה של התובעת עולה גרסה שלישית, לפיה השניים התגוררו יחדיו ב- 6 השנים האחרונות לחייו. אם בכל אלה לא די כדי לשקף העדר מהימנות, יצוין כי בסיכומיה כבר ידעה התובעת לבשר גרסה רביעית, לפיה לאורך 32 השנים התגוררו לסירוגין ורק ב-3 השנים האחרונות לחיי המנוח התגוררה עמו באופן מלא.

41. מאחר שהתובעת עצמה משנה גרסתה פעם אחר פעם, ברי כי לא ניתן לסמוך על מוצא פיה כמסד לביסוס מסקנה בדבר מגוריה המשותפים עם המנוח. למצער, ניתן היה לצפות כי התובעת תציג אסמכתאות שיהא בהם כדי לשמש תנא דמסייע לגרסתה. ואולם, התובעת בחרה במובהק להימנע מצירוף אסמכתאות לגבי המגורים המשותפים לכאורה בדירת המנוח. מכל מקום, אחר שאף נתנו דעתנו לעדותה של התובעת, באנו לכלל מסקנה כי לא ניתן לאמץ אף גרסה מתוך שלל הגרסאות שהוצגו בפנינו. למעשה, התובעת עצמה התקשתה ליתן מענה מניח את הדעת לסתירות בנדון. כך, לשאלת בית הדין איך מסבירה התובעת את הסתירה בין האמור בסע' 8 לכתב התביעה (10 שנים) לבין האמור בסע' 6 לתצהירה (6 שנים) היא השיבה: "זה היה יותר הדוק ב-6 השנים האחרונות" (עמ' 5 ש' 31)

42. אם לא די בכך. שלל הגרסאות אינו מתיישב עם העובדה כי השניים החזיקו שתי דירות מגורים. התובעת רכשה בגפה את דירת עמידר בה התגוררה עם המנוח בתקופת נישואיהם. לטענתה, זה קרה בתחילת הגירושין (עמ' 6 ש' 30-31). לא שוכנענו כי היה היגיון כלכלי להחזיק שתי דירות מבלי לשקול אפשרות להשכיר לפחות דירה אחת. בעניין זה נשאלה התובעת וזו השיבה "לא חיפשנו הגיון בשום צורה כלכלית" (עמ' 6 ש' 25-28). לגרסתה, היא החזיקה בדירה לצורך הכנת ארוחות שבת וחג ולאירוח המשפחה המורחבת. כאשר נשאלה מדוע הכינה את הארוחות בדירתה ולא בבית המנוח, השיבה: "היה לי מטבח יותר גדול עם כל הכלים. הוא היה גר לבד ולא היה לו כלום". בכל ההערכה, התשובה עצמה מעידה על מופרכות הטיעון וכמעט שאינה צריכה ראיה. לאמור, החזקה בדירה נוספת אך לשם הכנת ארוחות ואירוח המשפחה המורחבת, אינו מתפרש כסביר. ובכלל, אם האירוח נעשה בדירתה, לא ברור כיצד המגורים היו בדירת המנוח. אם סברה התובעת כי דירתה מרווחת יותר, ייפלא על שום מה לא עבר המנוח להתגורר עמה בדירתה, ומדוע נצרכה לצמצם עצמה לדירתו, המונה חדר שינה אחד, בפרט מקום בו לטענתה "לא היה לו כלום".

43. יתר על כן. רצף האירועים לעיל אינו מתיישב עם גרסת התובעת לפיה "מיד אחרי הגירושים הבנו שעשינו טעות" (עמ' 5 ש' 28-29). ככל שכך, לא ברור מדוע התובעת נאלצה לרכוש את הדירה בגפה, שכן, אם מדובר במקח טעות ניתן לסבור שגם המנוח היה נושא בעול רכישת הדירה.

44. תמיהה נוספת – הוברר כי המנוח נאלץ להתגורר בבית אמו תקופה מסוימת ולשכור דירת עמידר (עמ' 5 ש' 5) . ואולם, אם נכונה טענת התובעת, מצופה היה כי השניים יעברו לגור ביחד.

45. לטעמנו, מדובר בעדות שכל תכליתה לייצר גרסה כדי לתמוך בטענה להכרה כידועה בציבור. ריבוי הגרסאות אינו מלמד אחרת ופוגם באמינות התובעת. ראוי כי הדברים ייאמרו כבר בשלב זה, התובעת הותירה בנו רושם לא מהימן. אופן מתן התשובות שיוו חוסר מהימנות והעדר קוהרנטיות. דרך הילוכה של התובעת לימדה על גרסאות שנולדו במענה לשאלות קונקרטיות שהוצגו בפניה, על מנת ליישב הצורך להכרה כידועה בציבור. אין הדברים מכוונים בהכרח לתוכן עדותה של התובעת, שלוותה באי בהירות ובניסיון פתלתל להיצמד לגרסה הנוחה בעיניה בזמן נתון, כי אם ובעיקר לדרך המתחמקת במתן התשובות ובעיקר לאופן התנהלותה בזמן אמת.

46. כך, נוסף על האמור, בדירת המנוח היה חדר שינה אחד. לא קיבלנו כל הסבר מניח את הדעת כיצד יכולה הייתה התובעת לגור בדירת חדר של המנוח, שבו נמצא גם המטפל. בוודאי שלא ניתן מענה כלשהו לשאלה מדוע לא התגוררו בדירתה, המונה 2 חדרים ומטבח מרווח, כך לטענתה (עמ' 7 ש' 2-5). התובעת נשאלה על כך, והשיבה: " הוא לא רצה. היה לנו יותר קל שאני אעבור לגור אצלו. היה לו נוח בפינה שלו". תשובותיה התמוהות של התובעת בנדון, מקרינות במידה רבה על מידת האמון שניתן לייחס לאיזה מבין שלל אמירותיה בנדון. אין לקבל את הגרסה כי בכל פעם שרצתה לבשל היא שמה פעמיה לדירתה, רק בגלל הנוחות של מטבח גדול וכלים נאים. מה מנע ממנה להעביר את כלי המטבח לדירת המנוח.

התנהגות זו של התובעת מלמדת יותר מכל על התנהלות של שניים שהיו אומנם ביחסי ידידות, אך התנהלו כפרודים לכל דבר ועניין והדבר מתיישב עם הצורך בהחזקת שתי דירות. בענייננו, לא מדובר במי שהכירה את המנוח לאחר גירושיה אלא השניים ניהלו במשך 14 שנים חיים משותפים עד לגירושיהם, התגוררו יחדיו תחת אותה קורת גג ורק לאחר שהתגרשו גמרו אומר בליבם לגור בנפרד.

47. נציין כי גם תצהירי התמיכה שצירפה התובעת של הבת והשכנות לא תרמו לתמיהות שמנינו. כך, בתה של התובעת, הגב' שטילברמן, לא ידעה לציין כתובת עדכנית של דירת אביה, הגם שלפי הנטען מדובר היה בדירה בה לכאורה התגוררו השניים בשנים שקדמו לפטירתו (עמ' 7 ש 29-30). הבת נשאלה מתי בדיוק ההורים התנהלו כזוג, ועל כך השיבה באופן מתחמק " כל הזמן היו בקשר" (עמ' 8 ש' 4). ביחס להוצאות המשותפות ציינה הבת כי הקניות היו משותפות והם נחלקו בזה באופן שווה.

גם הגב' ואיסר אורית, המתגוררת מעל דירתה של התובעת, ציינה כי כשהילדים היו קטנים התובעת הייתה יותר בביתה וכאשר הם גדלו היא הייתה יותר אצל המנוח. לא נאמר מפיה כי השניים חיו במשותף. ביחס לקניות היא השיבה כי המטפל היה עורך את הקניות.

48. ביחס לעדותה של הגב' סימה ישראל, זו ציינה כי רק 17 שנים חיה בשכנות עם המנוח והתובעת, שכנות שהחלה מיד לאחר שנישאו השניים. העדה מצינת כי היא חתמה כערבה לכך שתשולם השכירות ע"י המנוח. לאחר שעזבה העדה את ביתה אישרה בהגינותה , כי לא ראתה את המנוח מגיע לדירת התובעת אלא רק מתוך ידיעה (עמ' 11 ש' 29-32). ביחס לגרסאות הסותרות שמסרה התובעת באשר למשך הזמן שבו היא גרה עם המנוח מציינת העדה כי ב- 10 השנים האחרונות הם התקרבו מאוד. ב – 6 השנים האחרונות הוא חלה והתובעת טיפלה בו וב - 3 שנים האחרונות היא הלכה לגור אצלו. גרסה אחרונה זו אינה אלא עדות שמועה, שכן, שכנה זו הודתה כי לא גרה בשכנות למנוח או לתובעת ב-10 השנים האחרונות לחייו.

49. יתר על כן. התובעת לא צירפה תצהיר של בתה הנוספת, או של שכנים אחרים שיכולים לתמוך בחיים המשותפים. כך, גרסת הבת שצורפה הייתה לא אמינה ומגמתית, וניבטו ממנה בקיעים המעידים על חוסר האמון שבית הדין יכול לתת לעדותה. גם בחירת התובעת להביא תצהיר של שכנה שלא התגוררה בצמידות אליה בכל השנים האחרונות עובר לפטירת המנוח, מחזקת המסקנה כי התובעת בחרה להימנע מהבאת עדויות שכנים שחיו במהלך אותן שנים בצמידות אליה.

הלכה היא מלפנינו כי הימנעות מהבאת ראיות, ולמצער אי מתן התייחסות לניסיונות שבוצעו להבאת הראיות, ככל שבוצעו ניסיונות כאמור, מסייעת לחזק המסקנה כי אילו הובאו אותן ראיות היו הן פועלות לחובת התובע, וכמאמר בית המשפט בהקשר זה: " כלל הנקוט בידי בית המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה היתה פועלת נגדו" (ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 595, בעמ' 603).

50. סיכום ביניים: העולה מניתוח העובדות ומארג הראיות גם יחד, מניב מסקנה כי התובעת לא עמדה בנטל להוכיח כי התגוררה עם המנוח בסמוך לפטירתו. כהיבט משלים ייאמר, כפי שפירטנו לעיל, כי גרסתה של התובעת, לא נמצאה מהימנה ולא אמינה וכפועל יוצא מקביעה זו אנו קובעים כי התובעת לא הניחה בסיס להתערבות בהחלטת הממונה על הגמלאות.

מדובר בהחלטה מנהלית אשר לא מצאנו טעם להתערב בה.

51. לעומת זאת, גרסתה של נציגת הנתבעת, הגב' רפפורט, הותירה רושם מאוד מהימן ועדותה הייתה עקבית וקוהרנטית. החלטתה הייתה עניינית מקצועית ומנומקת ולא מצאנו לקבל את טענת התובעת כי זו ניתנה באופן שרירותי ומחמת שהממונה אינה עורכת דין. ממונה אינו נדרש להיות עורך דין ויש להצר על כך כי התובעת בחרה משיקוליה להטיח האשמות שווא כלפי אופן התנהלותה של הממונה. הוכח בפנינו, כי שיקולים עניינים, שכל ישר והגיונם של דברים מחד, והעדר ראיות אובייקטיביות מאידך, הוביל להחלטה שכאמור לא מצאנו שנפלו בה פגמים, ובוודאי שלא נפלו פגמים חמורים או שההחלטה הייתה בלתי סבירה באופן קיצוני המצדיק חריגה מן הכלל.

הגב' רפפורט פעלה מתוקף תפקידה ועל בסיס החומר שהיה מצוי בפניה או יותר נכון בשל העדר ראיות שיתמכו בגרסת התובעת. הממונה אינה נדרשת להכיר את סעיפי החוק או את הפסיקה הנוהגת, לשם כך היא נעזרת בייעוץ משפטי שהנתבעת נוטלת. יובהר כי שיקול דעת מנהלי נבחן לא בהתבסס על השאלה האם הגורם שהפעיל את הסמכות המנהלית היה בקיא בדין או בפסיקה אלא תוך בחינת סבירות שיקול הדעת, אופן הפעלתו והאם ההחלטה מתיישבת עם העקרונות הקבועים בדין או בפסיקה.

52. לא מצאנו לקבל איזה מבין הגרסאות הסותרות של התובעת ביחס לשנים שבהם נטען כי גרה עמו בדירה משותפת. העדר ראיות אובייקטיביות בכל הנוגע ל-32 השנים טרם פטירת המנוח, מוביל למסקנה כי לא הוכח בפנינו במבחן אובייקטיבי קיומם של משק בית משותף וחיי זוגיות.

מסקנתנו בדבר היעדר תא משפחתי המקיים משק בית משותף מבוססת על החסר המהותי הקיים בתמונה הכוללת ועל העדר דיותם של הפרמטרים, לרבות בדבר משך ההיכרות, העדר חשבון משותף, העדר צוואה, ביטוח משותף, חשבונות של "הדירה המשותפת", ספח תעודת זהות ובו כתובת משותפת עם המנוח, קבלות או תמונות המעידות על טיולים משותפים, חוזה שכירות, מכתבים שנשלחו אל התובעת ואל המנוח לכתובת המשותפת, מודעות אבל בהן מופיעה התובעת כבת זוגו, וכן מסמכים המלמדים כי התובעת הוכרה כידועה בציבור על ידי גופים אחרים כגון המוסד לביטוח לאומי. כל אלה, בהצטרפם לעדויות שנגלו בפנינו ולהעדר האסמכתאות הכתובות בעניין העדר מגורי התובעת עם המנוח בשנים האחרונות לחייו, תומכים במסקנה כי לא התקיימו חיי שיתוף וחיי זוגיות כידועים בציבור.

53. מהראיות שבפנינו, עולה כי גם אם הייתה תלות כלכלית מסוימת של התובעת במנוח, הגם שהן התובעת והן המצהירות מטעמה אחזו בגרסה כי השניים השתתפו בהוצאות באופן משותף, הרי שעל פי הפסיקה אין בהוכחת תלות כלכלית כלשהי של התובעת במנוח כדי לעמוד בגפו כתנאי מספיק, אלא יש הכרח להוכיח קיומם של חיים משותפים ביחידה משפחתית, מה שלא הוכח בעניינו. על כן, אין בעובדה כי התובעת נתמכה כלכלית ולו חלקית על ידי המנוח, ככל שכך, כדי לקבוע שהיא ידועה בציבור ולזכותה בקצבת שארים של המנוח מבלי שהוכח קיום קשר כיחידה משפחתית.

54. לא הוכח כי התובעת והמנוח היוו יחידה משפחתית אחת, המאופיינת על ידי קשר גורל ורצון לחיות במשותף, כמו גם ניהול משק בית משותף. למעשה, התובעת לא השכילה להרים את הנטל המוטל על כתפיה להוכיח כי מתקיימים בה המבחנים שנקבעו בפסיקה לצורך הגדרתה "כידועה בציבור" של המנוח.

כפי הנראה, חרף גירושי הצדדים, הם המשיכו לעבור שבתות וחגים יחד ואף לחגוג באירועים משפחתיים. אולם, אין בכך כדי להוכיח כי התובעת הייתה ידועה בציבור של המנוח. התרשמנו כי בין המנוח לתובעת היתה מערכת יחסים טובה וקרובה של תמיכה הדדית, אולם אין היא מגעת כדי מערכת יחסים של ידועים בציבור הזכאים לזכויות על פי הדין.

התוצאה

55. סיכומו של דבר - התובעת לא הוכיחה שהיא הייתה "ידועה בציבור" של המנוח ולא הוכיחה כי גרה עם המנוח במועד פטירתו. גרסתה נתמכה בעדויות אופי בלבד, עדותה לא היתה עקבית וקוהרנטית וניכר שהיתה מגמתית כדי לבסס תשתית לצורך הכרה כידועה בציבור.

מטיב היחסים בין השניים ניתן ללמוד כי לאחר הגירושים היתה מערכת יחסית חברית וקרובה שהתבטאה בעיקר בביקורים הדדיים אולם לא הוכח כי יחסים אלו הגיעו בסמוך לפטירת המנוח לסף הנדרש, כדי קשר זוגי השקול במהותו לקשר משפחתי אמיתי המבוסס על שותפות גורל וקשירת הקשר בקורת גג משותפת.

56. אשר על כן, החלטנו לדחות את התביעה ולהותיר את החלטת הממונה על כנה. אנו קובעים כי התובעת אינה עונה להגדרת ידועה בציבור ואינה זכאית לגמלת שאירים מטעם הנתבעת.

57. הואיל ומדובר בתביעה בתחום הביטחון הסוציאלי – אין צו להוצאות.

58. ערעור בזכות לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים.

ניתן היום, כ"ח ניסן תש"פ, 22 אפריל 2020, בהעדר הצדדים.

נציגת ציבור (מעסיקים)
גב' ציפי בר נוי

יעקב אזולאי, שופט