הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה באר שבע פ"ה 29947-04-19

לפני כב' השופטת יעל אנגלברג שהם
- דן יחיד -
התובע:

יגאל בוזגלו
ע"י ב"כ עו"ד אריאלה רוקח אבן חיים

-
הנתבעת:
חברת נמל אשדוד בע"מ, ח.פ. 513569772
ע"י ב"כ עו"ד טל מדר ועו"ד יעקב מלישקביץ'

פסק דין

עניינה של תביעה זו היא בקשה לביטול פסק דין אשר נתן תוקף לפשרה אליה הגיעו הצדדים.

רקע עובדתי

1. התובע עובד אצל הנתבעת החל משנת 2003. ביום 6.7.17 הגיש התובע לבית הדין תביעה כנגד הנתבעת לסעדים כספיים שונים (סע"ש 13233-07-17; להלן: התביעה הראשונה) בתביעה זו תבע התובע פיצוי בגין הפרשי שכר שנגרעו ממנו בסך כולל של 37,293 ₪ וכן פיצוי בגין פגיעה בו במסגרת פגיעה בהתארגנות בסך של 200,000 ₪.

2. ביום 27.6.18 הגיש התובע תביעה נוספת כנגד הנתבעת דנן וכנגד מר קיטאי מנהלו הישיר של התובע (64301-06-18), לתשלום הסך של 63,063 ₪ כפיצוי בגין התעמרות בעבודה וכן למתן צו למינוי התובע לתפקיד מ"מ מנהל מחלקה אצל הנתבעת (להלן: התביעה השנייה).

3. ביום 8.7.18 התקיים דיון בתביעה הראשונה בפני המותב שכלל את כב' השופטת רחל גרוס ונציג הציבור מר חיים נוסן הנגבי. במסגרת הדיון נשמעו הוכחות התובע ולאחר מכן, ובטרם מוצה הליך ההוכחות, הגיעו הצדדים לידי הסכמה אשר נרשמה בפרוטוקול כדלקמן:

"1. מודיעים לביה"ד כי הגענו להסכם לסילוק מלא ומוחלט של כל התביעות ומבלי להודות בכל טענה שהיא, הנתבעת תשלם לתובע סך של 20,000 ₪ (ברוטו) בגין הפרשי שכר וזאת עד ליום 9.8.18.
2. הסכום ישולם בהעברה בנקאית ביחד עם משכורת חודש יולי 2018.
3. התובע חוזר בו מטענותיו כלפי ההנהלה בנתבעת כפי שנטענו בכתב התביעה.
4. עם מתן תוקף של פסק דין להסכם שבין הצדדים, אין לצדדים תביעות כלשהן זה כלפי זה הנובעים מיחסי עובד ומעסיק שביניהם, ומסיומם.
5. הצדדים מבקשים מביה"ד ליתן להסכם הפשרה תוקף של פסק דין.

להסכמה זו ניתן תוקף של פסק דין.

4. ביום 4.11.18 הגיש התובע בקשה לביטול פסק הדין בטענה כי נפלה טעות שבהיסח הדעת עת ניסח בית הדין את הסכם הפשרה וכי סעיף 4 להסכם הפשרה התווסף באקראי. בדיון שהתקיים ביום 27.3.19 בבקשה לביטול פסק הדין, רשם בית הדין (כב' השופטת גרוס) את המלצתו כדלקמן:

"כפי שבית הדין המליץ טרם ההפסקה, בית הדין שב וממליץ כי בנסיבות המיוחדות של המקרה בהן סעיף 3 לכאורה אינו עולה בקנה אחד עם האמור בסעיף 4 להסכם הפשרה וכן סעיף 4 כולל עובדה אשר אינה נכונה כאילו יחסי העובד ומעסיק שבין הצדדים הסתיימו, הצדדים יסכימו כי הסכם הפשרה יתייחס רק לתביעה הנוכחית. ככל שהצדדים לא יסכימו, בנסיבות העניין הרי שאין מנוס מהגשת תביעה לביטול הסכם הפשרה ופסק הדין אשר תיבחן על ידי בית הדין".

אלא משלא הגיעו הצדדים לידי הסכמה ולאחר שכל צד טען את טענותיו, מחק התובע את בקשתו תוך שהוא מציין כי יגיש תביעה נפרדת לביטול הסכם הפשרה ופסק הדין.

5. ביום 25.11.18 ניתן פסק הדין בתביעה השנייה (על ידי כב' השופט צבי פרנקל ונציגי הציבור מר ישראל עמישי ומר מאיר סהר) שבמסגרתו נדחתה התביעה כנגד הנתבעת דנן וזאת על רקע פסק הדין בתביעה הראשונה. ערעור שהוגש על ההחלטה לסלק את התביעה על הסף תלוי ועומד בפני בית הדין הארצי.

6. ביום 14.4.19 הגיש התובע את התביעה דנן שבמסגרתה הוא עותר לביטול פסק הדין. הנתבעת התנגדה לבקשה. ביום 26.7.20 התקיים דיון במסגרתו נשמעו ראיות הצדדים ולאחר מכן הגישו הצדדים את סיכומיהם. מטעם התובע העידו הוא עצמו וחברו מר אורן יעקובוביץ ואילו מטעם הנתבעת העיד רמ"ח ציוד בנתבעת, מר דן גת.

טענות הצדדים

7. לטענת התובע, מדובר בטעות שבהיסח הדעת הן של בית הדין עת ערך וניסח את הסכם הפשרה שנערך בין הצדדים בסיועו בהוספת סעיף 4 להסכם הפשרה והן בטעות של התובע שבעת החתימה על הסכם הפשרה לא שם ליבו להוספת הסעיף כאשר אלמלא טעות זו, לא היה מתקשר בהסכם.

התובע טוען, כי ההסכם נוסח בסיועו של בית הדין תוך ידיעה שהתובע עדיין עובד של הנתבעת וכי יחסי העבודה בין הצדדים ממשיכים לחול. בית הדין לא התכוון ליצור מציאות עובדתית שבה נשללת מהתובע זכותו הבסיסית להגן על זכויותיו בעבודה ולקבל את יומו בפני בית הדין. לדברי התובע, הצעת הפשרה הוצעה בפתח הדיון בטרם נשמעו ראיות הצדדים והמילים " בכתב התביעה" בסעיף 3 הוספו לבקשת התובע כדי לצמצם את החזרה מטענותיו כך שתחול באופן דווקני רק לגבי התביעה הנוכחית שנדונה והוא לא הסכים ולא היה מסכים לוותר על כל טענותיו. התובע מוסיף וטוען כי הנתבעת מנגד לא ביקשה להוסיף ולציין את ה תביעה הנוספת בהסכם הפשרה משום שידעה שהוויתור על הטענות הוא רק לגבי התביעה הנדונה וזאת על אף שידעה כי התובע הגיש תביעה נוספת 10 ימים קודם לחתימת ההסכם.

8. התובע טוען, כי עותק מודפס של ההסכם נמסר לחתימת הצדדים רק לאחר דין ודברים וניסוח סופי בעל פה וכי ההסכם לא הוקרא לצדדים טרם מסירתו לחתימה כאשר סעיף 4 הוסף להסכם על ידי בית הדין שאישר שמדובר בנוסח קבוע של הסעיף. לדברי התובע, בעת חתימת ההסכם לא שם לב להוספת סעיף 4 וגילה את הטעות רק כאשר נודע לו על ההליך לדחיית תביעתו הנוספת.

לטענת התובע, בית הדין אשר הבין את הטעות שארע, המליץ לנתבעת להסכים למחיקת הסעיף או לחילופין להסכים לביטולו של הסכם הפשרה ופסק הדין, שכן סעיף 4 אינו עולה בקנה אחד עם סעיף 3 והוא כולל עובדה שאינה נכונה. לטענתו, הנתבעת בחוסר תום לב בחרה שלא לקבל את המלצת בית הדין. עוד טוען התובע, כי נפל פגם מהותי בכריתת הסכם, לא הייתה גמירות דעת של התובע ולא השתכללה הסכמה. בנסיבות אלה, הוא ניתן יהא לביטול.

9. לטענת הנתבעת, אין לאפשר את ביטולו של פסק דין הנותן תוקף להסכם הפשרה בין הצדדים ולחילופין ניתן לעשות שימוש בכלל " העיפרון הכחול" ולקבוע כי הסכם הפשרה לא יחול על תביעות שעילתן תקום בעתיד, אך כן יחול על כל תביעה שהחזיק התובע כנגד הנתבעת עד למועד חתימת הסכם הפשרה.

הנתבעת טוענת, כי בתום דיון ההוכחות הגיעו הצדדים להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין ובו נכללו בין היתר שני סעיפים. האחד, קובע כי התובע חוזר בו מטענותיו כלפי הנהלת הנתבעת כפי שנטענו בעל פה והשני קובע שהצדדים מוותרים על כל תביעה שיש להם אחד כלפי השני הנובעת מיחסי עובד-מעסיק ביניהם (להלן: סעיף הויתור). לדברי הנתבעת כ-4 חודשים לאחר החתימה על הסכם הפשרה עתר התובע בבקשה "לתיקון טעות סופר" ומשזו נדחתה, הגיש התובע את התביעה דנן לביטול פסק הדין שנתן תוקף להסכם הפשרה. לעמדת הנתבעת, התובע מתחרט על הסכמתו להסכם שכן הוא מעוניין לדון בתביעה נוספת שהגיש כנגד הנתבעת 12 ימים טרם החתימה על הסכם הפשרה. לדברי הנתבעת, טענות התובע בדבר פגם שנפל בכריתתו של ההסכם המהווה " טעות" כביכול מצידו עולה כדי חוסר תום לב שכן מדובר בסעיף מפורש, ברור וחד משמעי שהיווה תנאי בלעדיו אין להסכמת הנתבעת לתשלום סכום הפשרה ואשר בניגוד להצהרות התובע מדובר בטענה שהומצאה בדיעבד שכן הוא עיין והכיר היטב את הסכם הפשרה בטרם חתם עליו לאחר שנועץ בבאת כוחו ובנציגת ארגון העובדים. עוד מציינת הנתבעת, כי סכום הפשרה שולם לתובע במלואו.

10. הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי אין יסוד לטענת התובע שלפיה סעיף 3 הוסף להסכם לדרישתו. הנתבעת טוענת כי עניינם של סעיפים 3-4 להסכם הפשרה הוא שונה וכי כל אחד מהם הוסף מטעם אחר. סעיף 4 להסכם הוא ויתור על תביעות נוספות והיוו ה מלכתחילה תנאי בל יעבור להסכמת הנתבעת לחתימה על הסכם הפשרה ואילו סעיף 3 להסכם הפשרה נוגע לכך שהתובע יחזור בו מהטענות הנפסדות שהעלה בכתב התביעה כנגד הנתבעת. לדברי הנתבעת, אלמלא שני סעיפים אלה, לא הייתה מסכימה להסכם הפשרה , זו הייתה גמירות דעתה.

11. הנתבעת טוענת, כי ישנה חשיבות להסכם הפשרה ולפסקי דין המאשרים אותם החל משיקולים של איכות היחסים בין צדדים לפשרה דרך קיומם של חיי מסחר תקינים ועד לשיקולי מדיניות שיפוטית והקלת העומס על בתי המשפט ומשכך יש ליתן תוקף להסכמי פשרה ובוודאי שלא לעודד חזרה ממנה למעט כאשר יש טעם מיוחד כבד משקל ומשכנע. לדברי הנתבעת, החשיבות של שמירה על הסכמי פשרה היא כה רבה עד כי אפילו גילוי האמת נדחה מפניה, לכן כאשר צדדים הסכימו על דרך סיום הסכסוך, אין בירור אמת משמש מטרה מבחינת ההליך השיפוטי. הנתבעת טוענת, כי במקרה דנן, מדובר בפסק דין שנתן תוקף להסכם פשרה בין צדדים ואשר הפך לחלוט ואין צד להסכם יכול (סתם כך) להתנער מהסכם פשרה עליו חתם. קל וחומר, שעה שכובד ומולא במלואו על ידי הנתבעת.

הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי טענות התובע בדבר טעות לא הוכחו ואף אם היה בהם ממש, לא היה בכך כדי להועיל משום שלא מתקיימים התנאים לביטול הסכם מחמת פגם בכריתתו על פי חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. בין השאר, משום שהתובע לא הודיע תוך זמן סביר על הביטול. הנתבעת טוענת, כי התובע השתהה כ-4 חודשים עד שהגיש בקשה לתיקון הסכם הפשרה ו-9 חודשים עד שהגיש את התביעה לביטול ותוך כדי התקופה ביקש לאכוף את ההסכם ומכאן חזקה כי נחשף לטעות לראשונה כאשר עתר לאכיפת ההסכם. עוד היא מוסיפה, כי טענת התובע כאילו נעדר גמירת דעת בנוגע לחתימת הסכם הפשרה כולו ולפיכך יש לראות את ההסכם כבטל, לקוחה מעולם הדימיון. גמירות דעתו של התובע בא לידי ביטוי בכך שהפשרה הושגה לאחר שהתייעץ עם נציגותיו וחתימתו וחתימת באת כוחו בקבלתו את סכום הפשרה, בבקשתו לאכיפת הסכם הפשרה על פי פרשנותו. אומד דעתם של הצדדים אינו נגזר מאומד דעתו של אחד מהם אלא מ אומד דעתם המשותף כפי שבא לידי ביטוי בהסכם הפשרה.

12. אשר לטענות התובע לעניין "השתתפות בית הדין בניסוחו של הסכם הפשרה" – טוענת הנתבעת כי בית הדין אינו צד להסכם הפשרה ואין שום משמעות למה שהתכוון או לא התכוון מותב בית הדין אלא יש לפרש את ההסכם לפי אומד דעתם וכוונתם המשותפת של שני הצדדים ובמקרה שבו אומד דעתו של אחד הצדדים שונה מזה של הצד השני, יש לפרש את ההסכם על פי תכליתו האובייקטיבית. שבענייננו, היא שהסכום ששולם לתובע שולם כנגד ויתור על כל תביעה שהייתה לו באותה העת כנגד הנתבעת וכן כנגד חזרה מהטענות שטען בכתב התביעה. זו הפרשנות הנכונה היחידה שניתן לתת להסכם הפשרה. הנתבעת מפנה לעדותו הפתלתלה של התובע וט וענת שאין ליתן בה אמון וטוענת כי התובע מכזב ומנסה לתעתע בבית הדין עת הוא טוען שלא קרא את הסכם הפשרה בשעה שחתם עליו. לעמדת הנתבעת, גם אם היו דברים אלה דברי אמת, אין בכך כדי להועיל שכן באת כוחו קראה את ההסכם, היא שלוחתו של התובע לכל דבר ועניין ובאה בנעליו ואם בחר התובע שלא לקרוא את ההסכם טרם חתימתו ולסמוך רק על שלוחתו אין הוא יכול להטריד את בית הדין בתביעת סרק רק בשל מחדלו. הנתבעת טוענת, כי אין ליתן אמון בעדותו ובגרסאותיו של התובע וכן בעדותו של המצהיר מטעמו אשר לא הייתה לו כל ידיעה אישית על הדברים. לחילופין, טוענת הנתבעת, כי ככל שיקבל בית הדין את התביעה יש להורות לתובע להשיב באופן מידי את סכום הפשרה ששולם לו זה מכבר.

הכרעה

המצע המשפטי

13. הלכה פסוקה היא פסק דין שנתן תוקף להסכם פשרה הוא בעל שני פנים. הפן האחד הסכמי והפן האחר הוא של פסק דין.

ביטול פסק דין שבהסכמה אפשרי אם נתגלה בו פגם שבעטיו ניתן לבטל את ההסכם ששימש בסיס לפסק הדין כגון: טעות או מרמה אשר יכולים לשמש עילה לביטול ההסכם גם אלמלא אושר בפסק דין. נטל ההוכחה על קיומו של פגם כזה, מוטל על הטוען לכך (ע"א 690/88 הדי רובין – שמעון רובין (10.6.90); ע"א 7024/97 ניסים אדיקה – אהוד תמיר (18.12.00)).

עוד נקבע, כי מדיניות שיפוטית ראויה היא עידוד של השגתן של פשרות וכיבודן, הן לשם הקלת העומס בבתי המשפט והן בשם שמירת יחסים טובים בין הצדדים ועל כן רק טעמים כבדי משקל שבהם יוכיח צד כי נפלו פגמים חמורים בהסכם עצמו יצדיקו את ביטול פסק הדין (ע"ע 364/03 אור צורים, מי צורים (שותפות מוגבלת) ואח' - משה קוטאי ואח' ( 21.8.05)).

עם זאת, להווי ידוע שביסוד קיומו של הסכם מצויים גמירות דעת ומסוימות. ויפים לענין זה דברי המלומד ים ג. שלו וא. צמח בספרם "דיני חוזים" (מהדורה רביעית (2019)):

"תנאי עיקרי ויסודי ליצירת החוזה הוא גמירת דעתם של הצדדים להתקשר זה עם זה בחוזה המסוים. בתנאי גמירת הדעת באה לידי ביטוי הדרישה למפגש רצונות הצדדים והסכמתם ההדדית להתקשר בחוזה. ... גמירת הדעת שבה מדובר בחוק היא גמירת דעתם של הצדדים; מקום שהצדדים לא הגיעו לידי גמירת דעת, לא יוכל בית המשפט ליצור אותה בדיעבד " (עמ' 159-160) .

בחינת קיומה של גמירות הדעת נעשית על פי מבחן אוביקטיבי ומבחן סוביקטיבי הנלמדים ממכלול נסיבות הענין (שם בעמ' 164-165).

מן הכלל אל הפרט

14. כאמור, מושכלות ראשונים הם כי חוזה (והסכם פשרה בכלל זה), נכרת עת מתקיים מפגש רצונות בין הצדדים. אם כך, השאלה העומדת להכרעה היא – האם התקיים מפגש רצונות שכזה עת נכרת הסכם הפשרה שלו ניתן תוקף של פסק דין.

15. לאחר ששמעתי את עדוית הצדדים שוכנעתי כי בגיבוש הסכם הפשרה מיום 8.7.18 נפל פגם במפגש הרצונות.

תביעת התובע בתביעתו הראשונה נסובה על תשלום שכרו וטענותיו לפגיעה בו על רקע היותו שותף בהתארגנות העובדים. מספר ימים לפני ישיבת ההוכחות הגיש התובע תביעה נוספת בסך של 63,063 ₪ ו למתן צו למינוי לתפקיד מ"מ מנהל מחלקה. התובע עצמו טען, כי בשלב זה לא ידע האם הוגשה התביעה לבית הדין ולצד שכנגד ועל כן לא ציין את דבר קיומה במסגרת הסכם הפשרה, אך מנגד ביקש לשמור לעצמו את טענותיו בעניין זה ועל כן ביקש לסייג את ויתורו לתביעה הנוכחית. לבית הדין הוגש עותק העמוד הראשון של התביעה השנייה כשהוא נושא חותמת "התקבל" של משרדו של עו"ד פיינברג (ב"כ הנתבעת) מיום 28.6.18, היינו, עוד קודם לישיבת ההוכחות. עם זאת, מר גת שהעיד מטעם הנתבעת טען, כי בעת שהתקיים הדיון בתביעה הראשונה וגובש הסכם הפשרה, עצם קיומה של התביעה לא היה ידוע לנתבעת ולו היה מודע לה , היה עומד על כך שהסכם הפשרה יתייחס אליה במפורש.

16. התובע טען, כי היות שהיה מודע לקיומה של התביעה הנוספת ביקש להוסיף בסעיף 3 להסכם הפשרה את המלים "בכתב התביעה". הנתבעת מנגד טענה, כי סעיף זה שבמסגרתו נרשם כי התובע חוזר בו מכל טענותיו כלפי ההנהלה, הוסף לבקשתה. לא מצאתי סתירה בין הדברים. בהחלט ייתכן כי בשיח שהתקיים הנתבעת היא שביקשה לרשום את המילים "התובע חוזר בו מטענותיו כלפי ההנהלה בנתבעת" וכי שהתובע הוא שביקש לסייג ועל כן הוספו המילים "כפי שנטענו בכתב התביעה".

התובע מוסיף וטוען, כי לא היה ער לקיומו של סעיף 4 להסכם הפשרה אשר אינו עולה בקנה אחד הן עם סעיף 3 לפסק הדין והן עם המצב העובדתי שלפיו התובע עדיין עובד בנתבעת. הצדדים הסכימו כי הסכם הפשרה נוסח על ידי כב' השופטת גרוס, וכעולה מעדויותיהם ההסכם נכתב על גבי נוסח סטנדרטי של בית הדין. התובע טוען, כי לא עיין בנוסח הסכם הפשרה טרם חתם עליו כאשר הסכם הפשרה נכתב בעמוד 29 לפרוטוקול ואילו חתימתו מתנוססת על עמוד 30 לפרוטוקול כ אשר לדבריו סמך על דברי כב' השופטת. מר גת מנגד, טען תחילה כי נמסרו מספר טיוטות, אך בהמשך חזר בו וציין "אני זוכר שהשופטת הקריאה. היו גרסאות הקריאו גרסה של הסכמה שלא היה הסכמה. היה דין ושיח ושינו את הניסוח " (עמ' 17 ש' 11-12 לפרוטוקול) ובהמשך הוא אומר כי עיין בגרסה המודפסת, אך לדבריו לא חתם על ההסכמה כאשר אין חולק כי חתימתו היא זו שמופיעה בשם הנתבעת. עוד הוא מציין בהמשך כי "אני זוכר שעיקר הוויכוח היה על הסכום" (עמ' 17 ש' 24 לפרוטוקול).

17. לא הייתה מחלוקת בין הצדדים כי בסעיף 4 נפלה טעות עת צוין שאין לצדדים תביעות זה כלפי זה "הנובעים מיחסי עובד ומעסיק שביניהם, ומסיומם" (הדגשה שלי – י.א.ש.) שכן אין מחלוקת שבמועד חתימת הסכם הפשרה ולמעשה עד היום , התובע עובד בנתבעת. אין גם הגיון בטענת הנתבעת שלפיה התובע מוותר על כל טענותיו עד למועד פרישתו. העובדה שהנתבעת מסכימה שנפלה טעות בסעיף 4 מהווה למעשה הודאת בעל דין שהיא "כמאה עדים דמי" שגם בעיון של באי כוח (שני) הצדדים עת קראו את הסכם הפשרה שנמסר לעיונם, הם נפלו לכלל טעות. מכאן, כי טענת הנתבעת שלפיה התובע (וכך כנראה גם הנתבעת) עיינו בעיון בהסכם הפשרה ולא סמכו על הסברי בית הדין קודם לפשרה, אינה יכולה להתקבל.

18. לכך מתווספים הדברים שאמר בית הדין עצמו במסגרת הבקשה לביטול פסק הדין עת המליץ על צמצום הסכם הפשרה במסגרת התביעה הראשונה ועת רשם כי הוראות סעיף 4 אינן עולות בקנה אחד עם הוראות סעיף 3 ואלה מביאים לכלל מסקנה, כי מדובר בטעות בניסוח הסכם הפשרה.

מדברים אלה, עולה כי גם אם הנתבעת סברה כי מדובר בהסכם המהווה סילוק מלא וסופי של כל תביעות התובע כלפיה, הרי שהתובע לא התכוון לכך ועל כן לא התקיים מפגש רצונות אמיתי בין הצדדים ואין בפני חוזה מחייב ולכל הפחות שוכנעתי כי מצד התובע מדובר בניסוח שאינו משקף את ההסכמה מצידו והוא רשאי לבטל את החוזה. עוד יצוין כי מעדותו של מר גת עולה כי לו היה מודע לתביעה השניה היה דורש כי זו תצוין במפורש אלא שמהראיות שהובאו בפני עולה, כי באי כוחו היו מודעים לקיומה של התביעה . משכך, העדר התיחסות מפורשת אליה סותרת את טענת הנתבעת כי ההסכם נועד גם לסילוקה של תביעה זו.

19. על יסוד כל האמור – יש לראות בבקשת התובע לביטול פסק הדין משום הודעת ביטול ועל כן הסכם הפשרה מיום 8.7.18 – מבוטל ו כך גם בטל פסק הדין שניתן מכוחו .

התובע ישיב לנתבעת את כל הכספים שקיבל מכוח הסכם הפשרה וזאת תוך 30 יום.

בנסיבות העניין, יישא כל צד בהוצאותיו כאשר הוצאות הליך זה תילקחנה בחשבון במסגרת ההליך בתיק 13233-07-17.

ניתן היום, י"ז תשרי תשפ"א, (05 אוקטובר 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.