הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה באר שבע ע"ר 57642-06-20

לפני כב' השופטת יעל אנגלברג שהם
נציג ציבור (עובדים) – מר אפרים ויגדר
נציגת ציבור (מעסיקים) – גב' ציפי בר נוי

המערער:

HAILE TARIKU
ע"י ב"כ עו" ד עופר בן אב "י

-
המשיבים:

  1. ב.ד. גידול ירקות בע"מ, ח.פ. 514175041
  2. דרור דידי

ע"י ב"כ עו"ד א מיר מלכי-אור

פסק דין

בפני ערעור על החלטת כב' הרשמת אייד בזיני מיום 22.6.20 (להלן: ההחלטה) המורה למערער להפקיד ערובה בסך של 1,500 ₪ להבטחת תשלום הוצאות המשיב ים בתיק סע"ש 8944-12-19.

רקע עובדתי

1. המערער, אזרח אריתריאה, מבקש מקלט בישראל, הועסק על ידי המשיבה 1 בחקלאות . המערער טען, כי הועסק מחודש 7/12 ועד לחודש 2/14, כאשר לטענתו (השנויה במחלוקת בין הצדדים) לא קיבל תשלום מלוא זכויותיו.

2. ביום 3.12.19 הגיש המערער כנגד המשיבים, תביעה לתשלום זכויותיו עקב עבודתו.

3. ביום 21.5.20 הגישו המשיבים כתב הגנה וכן בקשה להורות למערער להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיהם היה והתביעה כנגדם תדחה או תימחק, שכן התובע אינו תושב או אזרח ישראל. המשיב 2 טען כי אין יסוד לתביעה כנגדו שכן לא העסיק את המערער באופן עצמאי אלא פעל בשירות המשיבה 1 ואין כל עילה להרמת מסך ההתאגדות כלפיו . עוד טענו המשיבים, כי המערער הועסק על ידי המשיבה 1 מיום 17.7.12 ועד למחצית חודש 4/13 בלבד, כי שילמו למערער את מלוא זכויותיו כמפורט בתלושי השכר (שצורפו לכתב ההגנה), כי המערער הפסיק את עבודתו במפתיע מבלי שנתן כל הודעה מוקדמת וכי עומדת למשיבה 1 טענת קיזוז. עוד טענו המשיבים כי למעלה ממחצית תביעת המערער התיישנה.

4. המערער התנגד לבקשה לחייבו בהפקדת ערובה וטען כי תביעתו כנגד המשיב 2 מבוססת על כך שלא נמסרו לידיו תלושי שכר. עם זאת, הסכים למחיקת התביעה כנגדו ללא חיוב בהוצאות. המערער טען כי מעיון תלושי השכר עולה לא שולם לו חלף הפרשות לפיצויים אלא לכאורה רק חלק גמל מעסיק ודי בכך כדי להוות ראשית ראיה להוכחת בתביעתו. עוד מציין המערער כי בהליך דומה של עובד אחר אצל המשיבה 1 באותן נסיבות, נדחתה בקשת המשיבה 1 להפקדת ערובה (63219-06-19) ואף הערעור על החלטה זו נדחה (ע"ר 37469 -02-20).

5. ביום 22.6.20 ניתנה החלטת כב' הרשמת אייד בזיני אשר קיבלה את הבקשה להפקדת ערובה, וקבעה:

"... לאחר שבחנתי טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי יש לחייב את התובע בהפקדת ערובה, אם כי בשיעור מתון.
בהתאם לתקנה 161א(ב) החלה בע נייננו הכלל הוא כי יש מקום לחייב בערובה אלא אם עמד התובע באחד מהחריגים הקבועים בתקנה.
לעניין זה, התובע לא צירף ראשית ראייה, כאשר אין די בראשית ראיה רק לעצם קיומם של יחסי עובד ומעסיק ואף לא למקצתה של התביעה.
עיון בכתב תביעה ובגובה מעלה כי התובע לא הציג ראשית ראיה כאמור למרבית מרכיבי תביעתו, ומתלושי השכר עולה דווקא כי לתובע שולמו לכאורה רכיבים אותם תבע, כגון הבראה, כלכלה, חגים, מענק שנתי, שעות נוספות ותגמולי מעסיק.
ערה אני להחלטת חברתי הרשמת ליבר לוין בעניין דומה, אולם גם אם טענתו של התובע כי מתלושי השכר עולה כי לא הופרשו תשלומים לקופת פיצויים נכונה היא, הרי שהמדובר בראשית ראיה למקצת מן התביעה ואין די בכך כדי לפטור את התובע מהפקדת ערובה כאמור. בעניין זה אציין כי התובע תבע פיצויי פיטורים ורק כטענה חלופית עתר להפרשות לפיצויים וזאת מבלי לכמת סעד חלופי זה.
לאמור יש להוסיף כי חלקה של התביעה התיישן, ובאשר לזה שלא התיישן כאמור לא הציג התובע ראשית ראייה כנדרש בתקנה.
זאת ועוד, ובאשר לתביעת התובע כנגד הנתבע 2, הרי שגם לטענה להרמת מסך לא הציג התובע ראשית ראיה, ואף במסגרת תגובתו לא התנגד למחיקת התביעה כנגד הנתבע 2, ללמדך כי אין בידי התובע ראשית ראיה להרמת מסך כאמור.
התובע אף לא הוכיח יכולת כלכלית או טעמים מיוחדים אשר יש בהם להצדיק, פטור מהפקדת ערובה.
לאור האמור לעיל, ובאיזון שבין זכות התובע לגישה לערכאות לבין זכותה של הנתבעת שלא להיגרר להליכי סרק, יפקיד התובע ערובה בסך 1,500 ₪ תוך 45 ימים אחרת התביעה תימחק.
אשר לשאלת ההוצאות ועל מנת שלא להכביד על התובע יתר על המידה, זו תילקח בחשבון בתום ההליך.
לעיוני ביום 7.8.20".

על החלטה זו משיג המערער בערעור זה.

6. הצדדים הסכימו כי פסק הדין בערעור יינתן על בסיס החומר המצוי בתיק בית הדין ללא צורך בקיומו של דיון.

טענות הצדדים

7. לטענת המערער, שגתה כב' הרשמת בהחלטתה לעניין הצגת ראשית ראיה שלפיה רכיב הפרשות המעסיק לקופת פיצויים בהתאם לאמור בתלושי השכר אומנם לכאורה מהווה ראשית ראיה, אך מדובר "למקצת מהתביעה" וכי אין די בכך כדי לפטור אותו מהפקדת ערובה. לטענתו, בבקשה זהה בתיק אחר, בנסיבות העסקה זהות כמעט לחלוטין כאשר נתבעו אותם רכיבי תביעה ונטענו אותן טענות, קבעה כב' הרשמת ליבר לוין כי יש לראות באי תשלום הפרשות לטובת פיצויי פיטורים משום ראשית ראיה, ואילו כב' הרשמת אייד בזיני קבעה כי אין די בכך כדי להוות ראשית ראיה על אף העובדה שהחלטת כב' הרשמת ליבר לוין אושרה בערעור על ידי כב' השופט יוספי. המערער טוען כי בהחלטת כב' הרשמת אין כל התייחסות לפסק הדין של כב' השופט יוספי שקבע שמעבר לראשית הראיה בעניין הפרשות לפיצויי פיטורים ישנה ראשית ראיה גם לרכיבי תביעה נוספים שנתבעו מכוח צו ההרחבה בענף החקלאות וכי היה עליה לאמץ את גישת בית הדין בערעור זה . עוד טוען המערער, כי ההחלטה לחייב בערובה ניתנה ביחס למשיבה 1 שכן בעניין המשיב 2 אין הוא מתנגד למחיקת התביעה כנגדו.

בד בבד עם הגשת הערעור הוגשה בקשה למחיקת המשיב 2 ללא צו להוצאות. ביום 29.6.20 נמחקה התביעה כנגד הנתבע 2 תוך שהתובע חויב בהוצאות בסך של 1,200 ₪ לתשלום בסיום ההליך.

8. לטענת המשיבים, משנמחקה התביעה כנגד המשיב 2 והמערער חויב בהוצאות בסך של 1,200 ₪ בתשלום בתום ההליך, דין הערעור כלפי המשיב 2 להימחק כבר מהטעם הזה. עוד טוענים המשיבים, כי הערעור מבוסס על חומר שלא הוגש לכב' הרשמת אייד בזיני וכל כולו של הערעור הוא השוואה בין התיק דנן לבין התיק האחר, דברים שלא היו בפני כב' הרשמת ואינם יכולים להיות מוצגים בערעור. טענה נוספת בפי המשיבים היא כי אין להתערב בהחלטת הרשמת המהווה החלטה דיונית שערכאת הערעור אינה מתערבת בה.

המשיבים טוענים, כי בהחלטת הרשמת לא נפלה טעות, היא שקלה את השיקולים הראויים והגיעה להחלטה מאוזנת וככל שנפלה בה טעות, הרי שזה בקביעת סכום ערובה נמוך בהתייחס להוצאות הצפויות להוצאות המשיבים כאשר הטענה היחידה בערעור היא שהחלטת הרשמת שונה מהחלטה אחרת שהתקבלה תיק אחר ואשר אינה מהווה מעשי בית דין או תקדים מחייב בהליך זה.

המשיבים טוענים, כי המערער אינו תושב ישראל או אזרח מדינה בעלת אמנה ועל כן חלות עליו הוראות תקנה 116א(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב-1991 המחייבות בהפקדת ערובה אלא אם יראה המערער ראשית ראיה לתביעה או כי ניתן להיפרע ממנו או טעמים אחרים. המשיבים טוענים, כי המערער לא טען להתקיימות טעמים אחרים ולא הראה כי ניתן להיפרע ממנו ואף לא הציג כל ראשית ראיה התומכת בתביעתו, בטענה לתקופת העסקתו או בטענה כי לא שולמו לו זכויותיו במלואן כאשר הראיה היחידה שהוצגה בתיק הם תלושי השכר שצרפו המשיבים ומהם עולה כי המערער קיבל שכר כדין, לרבות זכויותיו הסוציאליות, היינו, המשיבים הציגו ראשית ראיה להוכחת דחיית התביעה.

אשר לרכיב אי ביצוע הפרשות לפיצויי פיטורים טוענים המשיבים כי לאור תקופת העסקתו הקצרה וסיום עבודתו בהתפטרות לא זכאי היה לקבל כספים אלה, אך גם אם טענתם זו תידחה, הרי שלאור תקופת עבודתו הקצרה ובכפוף לתקופת ההתיישנות זכאי המערער לכל היותר סך של כ-903 ₪ שהוא כ- 1.5% מסכום התביעה ואין לראות בכך ראשית ראיה שיש בה כדי להצדיק סטייה מהכלל המחייב תובע שאינו תושב ישראל בהפקדת ערובה.

הכרעה

9. הוראת תקנה 116א לתקנות, הקובעת כדלקמן:

(א) שופט בית הדין או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.
(ב) היה התובע מי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות בעלת האמנה לפי תקנות לביצוע אמנת האג 1954(סדר הדין האזרחי), התשכ"ט- 1969, יורה שופט בית הדין או הרשם לתובע, לבקשת נתבע, להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע, זולת אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו או שהוא הראה כי הנתבע יוכל להיפרע את הוצאותיו ממנו אם התביעה תידחה או אם ראה שופט בית הדין או הרשם לפטור את התובע מטעמים מיוחדים שירשמו.
(ג) הורה שופט בית הדין או הרשם על הפקדת ערובה ולא הופקדה ערובה בתוך המועד שנקבע, תימחק התובענה, זולת אם הורשה התובע להפסיקה."

כעולה מלשון התקנה, מקום שהתובע (המערער) אינו תושב ישראל (או לחילופין תושב מדינה שאמנת האג חלה עליה), הרי שנקודת המוצא היא שיש לחייבו בהפקדת ערובה במקרים שבהם הוגשה בקשה לכך, כאשר הנטל מוטל על כתפי התובע להוכיח (ולו בראשית ראיה) כי יש בסיס לתביעתו. בנוסף, על בית הדין לבחון כל מקרה לגופו תוך התייחסות לבחינת הראיות והיקפן, בחינת יכולת הפירעון, וכן בחינת טעמים מיוחדים שהובאו בפניו.

בבג"ץ 7016/16 עדאלה - המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל ואח' נ' שרת המשפטים הוגשה עתירה לביטולה של תקנה 116א. העתירה נדחתה, וכך נקבע:

"אכן, התקנה משנה את ברירת המחדל ביחס להטלת ערובה על תובעים שאינם תושבי ישראל, ובמובן זה - כפי שמודה גם המדינה - טומנת בחובה פגיעה מסוימת בזכות הגישה לערכאות. אלא שפגיעה זו הרי היא מידתית וסבירה: ראשית, התקנה אינה חוסמת את דרכם של תובעים שאינם תושבי ישראל מלהגיש את תביעתם מלכתחילה; הטלת ערובה אינה נעשית באופן מוּכְני (אוטומטי), אלא רק לאחר שהנתבע הגיש בקשה מתאימה. שנית, גם לאחר הגשת הבקשה נתון לבית המשפט שיקול דעת רחב, ובידו לפטור תובע מהפקדת ערובה באחד משלושה מצבים: אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו; אם הראה התובע כי הנתבע יוכל להיפרע את הוצאותיו ממנו אם תידחה התביעה; או אם ראה בית הדין לעשות כן 'מטעמים מיוחדים שירשמו'. שלישית, החלטת בית הדין האזורי להורות על הפקדת ערובה איננה סופית, והיא ניתנת להשגה לפני בית הדין הארצי לעבודה" (בג"ץ 7016/16 עדאלה - המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל ואח' נ' שרת המשפטים ואח' (7.9.1 6).

10. מן הכלל אל הפרט - הגם שאין חולק בדבר חשיבות זכות הגישה לערכאות, קיימת מנגד זכותם של נתבעים להבטחת פירעון עתידי של הוצאותיהם, ועל בית הדין מוטלת החובה לאזן באופן ראוי בין זכויות הצדדים.

כאמור, תקנה 116א קובעת כי הנטל להוכיח קיומה של ראשית ראיה ויכולת פירעון, מוטל על כתפי התובע (המערער בענייננו). המערער לא עמד בנטל להוכיח אף אחת מהן.

11. בכל הנוגע ליכולת פירעון או קיומם של טעמים מיוחדים אחרים, לא טען המערער דבר וממילא לא הוכיח כי קיימת לו יכולת פירעון . המחלוקת היחידה בין הצדדים נוגעת לשאלה – האם הציג המערער ראשית ראיה לתביעתו. עיון בכתב התביעה מעלה כי המערער העמידה על הסך של 59,451 ₪. בדיון המוקדם צמצם המערער את תביעתו לסך של 48,224 ₪ כאשר לדבריו צמצום הסכומים נעשה בהתחשבות בטענת ההתיישנות. דא-עקא, בין הצדדים מחלוקת בסיסית בנוגע לתקופת עבודתו של המערער כאשר המערער לא הציג כל ראשית ראיה לטענתו בעניין תקופת העבודה והוא נסמך כל כולו על תלושי השכר שהציגה המשיבה 1 שמהם עולה לכאורה כי המשיב קיבל כמעט את כל רכיבי תביעתו. בין הצדדים קיימת מחלוקת לגבי שנת עבודה שלמה והיא מהווה את עיקר תביעתו של המערער.

יתר על כן, הצדדים חלוקים בענין נסיבות סיום עבודתו של התובע וזכאותו לפיצויי פיטורים. התובע העמיד את תביעתו לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשה ברכיב פיצויי הפיטורים כתביעה חלופית שאף לא כומתה. זאת ועוד, ככל שנסמך המערער על תלושי השכר שצרפה המשיבה 1 לכתב ההגנה כבסיס "לראשית ראיה" הרי שתביעתו לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות ברכיב פיצויי פיטורים עומדת לכל היותר על כ-900 ₪ המהווים פחות מ-2% מתביעתו המתוקנת שלה כאמור לא הציג כל ראשית ראיה .

12. בנסיבות אלה, מצאנו כי בהחלטתה בחנה כב' הרשמת ושקלה את הזכויות השונות, וכן ערכה כראוי את האיזון הנדרש בין זכויות הצדדים עת הטילה על המערער הפקדת ערובה בסך של 1,500 ₪ בלבד. משכך, לא מצא נו מקום להתערב בהחלטה זו. יצוין עוד, כי כיום לאחר שנמחקת תביעת המערער כנגד המשיב 2 הוא חויב בתשלום הוצאותיו של 1,200 ₪.

13. למעלה מן הצריך נוסיף, כי בקשה לחיוב בערובה נבחנת לגופו של תיק על נסיבותיו הספציפיות והחלטת כב' הרשמת ליבר-לוין בתיק אחר, אינה מהווה החלטה מחייבת. יתרה מזו, משהייתה כב' הרשמת אייד בזיני ערה להחלטת כב' ליבר-לוין, אין בעובדה שסברה אחרת כדי להטיל פגם בהחלטתה.

14. לאור כל האמור לעיל, לא מצאנו כי נפל כל פגם בהחלטת כב' הרשמת שלפיה יש לחייב את המערער בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המשיבה 1 , ודין הערעור - להידחות.

15. משנדחה הערעור, איננו נדרשים להכרעה בבקשה לעיכוב ביצוע, ודינה להידחות.

המערער יפקיד את הערובה וזאת תוך 30 יום מהיום.

16. משנדחה הערעור, יישא המערער בהוצאות המשיבה 1 בסך של 1,500 ₪ אשר ישולמו בתום ההליך .

ניתן היום, י"ח תמוז תש"פ, (10 יולי 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

מר אפרים ויגדר
נציג ציבור (עובדים)

יעל אנגלברג שהם
שופטת

גב' ציפי בר נוי
נציגת ציבור (מעסיקים)