הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה באר שבע סע"ש 9463-09-17

לפני: כבוד השופט יוסף יוספי

התובע:
חי רחמים רמי יוספאן
ע"י ב"כ: עו"ד משה דנוך

-
הנתבעת:
מדינת ישראל – המשרד לבטחון פנים – ש ירות בתי הסוהר
ע"י ב"כ: עו"ד דמיטרי קו גן

פסק דין

1. התובע, אשר שירת כסוהר ב נתבעת משנת 2003 וסיים את עבודתו בחודש 6/15 , הגיש את התביעה דנן בגין הרכיבים הבאים: הכרה בימי מחלה כאירוע של חבלה בעבודה, וכפועל יוצא פדיון 152 ימי מחלה בסך 91,236 ₪, הכרה בוותק של 3 שנות שירות חובה בעבור התקופה שממועד הפרישה (6/15) ועד חודש 1/19. בנוסף, ביקש התובע כי ה נתבעת ת מציא לו תחשיב מפורט, מדויק ונהיר של כל ההתחשבנות מיום הפרישה ועד להכרה במלוא הגימלה בשיעור 40.83%, לרבות התייחסות להחזרי המענק. כמו כן, עתר התובע למתן פיצוי לדוגמה בגין התנהלות פוגענית ורשלנית של הנתבעת, אשר טיפלה בעניינו באיחור רב, הן בכינוס הוועדה הרפואית (משר ד הבריאות) והן בחישוב זכויותיו, לרבות ותק מקצועי, רמת פעילות ותמריצים. עוד עתר התובע לקבל הלנת שכר, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.

2. התובע, אשר התגייס ל נתבעת בשנת 2003 , עבד במספר תפקידים ב נתבעת, כאשר עובר לפרישתו שימש כסוהר בטחון במשמרות מתחלפות. ביום 16.8.11, במהלך משמרת , התמוטט התובע והועבר אל בית החולים סורוקה בבאר שבע. מאז האירוע לא חזר התובע לעבודתו, ונאלץ לפרוש בחודש 6/15 בעקבות התכנסותה של ועדה רפואית מיוחדת של השב"ס ביום 25.3.15.
יצוין, כי פגיעתו של התובע לא הוכרה כפגיעה בעבודה/בשירות , וכן לא מולא דו"ח חבלה (סוגיה אשר תתברר בהמשך פסק הדין). לאחר דין ודברים בין התובע ל נתבעת, הוענקו לתובע 40.83% גמלה חודשית, וזאת לאחר הכרה בשלוש שנות שירות בצה"ל.

3. עוד עולה, כי החל מיום 9.7.14 נעדר התובע מעבודתו עקב מחלה. ביום 26.11.14 התקיימה ועדה רפואית של השב"ס בעניינו של התובע, במסגרתה נקבע כי התובע יכול לחזור לעבודה , אך לאור המלצת האורתופד בוצעה בדיקת רופא תעסוקתי , אשר לאחריה הוחלט לזמנו לוועדה רפואית נוספת.
בסופו של יום, בעקבות חוות דעת של הרופא התעסוקתי מיום 28.1.15, שוחרר התובע משירות על ידי הוועדה הרפואית ביום 25.3.15, וזאת במסגרת החלטה מפורטת ומנומקת, אשר במסגרתה הביע את הסכמתו לפרוש עקב אי כשירות רפואית. ביום 17.4.16 ניתן מענה לפניית התובע מיום 28.6.15 ביחס לאירוע מיום 16.8.11, המועד בו פונה התובע לבית חולים סורוקה במהלך המשמרת. במסגרת התייחסות ה נתבעת הוסברה לתובע השתלשלות העניינים באותו היום, וכן הוסבר מדוע לא מולא דו"ח חבלה; בין השאר כי לא היתה חבלה , ונסיבות האירוע אינן קשורות לעבודתו אלא היה חשש לאירוע מוחי שבעקבותיו פונה לבית החולים בהוראת רופא השירות .

4. עוד יצוין, כי עניינו של התובע נבחן שוב על ידי רופא השירות ד"ר וינר, אשר קבע כי לא נית ן לשייך את חופשות המחלה לתאונה משנת 2011, וכן שיש באפשרות התובע להגיש תביעה למשרד הבטחון בעניין זה , כפי שעלה שאכן עשה התובע.
ביום 29.11.16 נקבעו לתובע 24% נכות לצורך גמלאות, והודעה נמסרה לו ביום 30.1.17. ביום 6.9.17 הוגשה התביעה דנן. בעקבות תיקון 63 לחוק שירות המדינה (גמלאות), תש"ל-1970 , מיום 6.1.19 שולמו לתובע על ידי הנתבעת הפרשי גימלה.

5. לטענת התובע, התביעה הוגשה רק בחודש 9/17 היות ופניותיו למיצוי זכויות אל מול השב"ס נוהלו במשך שנתיים לאחר פרישתו בחודש 6/15.
התובע שירת בשירות סדיר במשמר הגבול כלוחם וכחובש, וכן ביחידת המסתערבים אשר הוא היה בין מקימיה, ולאחר מכן המשיך בשירות קבע ביחידה באזור יהודה ושומרון.
בשנת 2003 התגייס לשירות בתי הסוהר וביצע תפקידים מגוונים, לרבות ביחידות בעלות סיווג גבוה, ועובר לפרישתו שימש כסוהר בטחון במשמרות.
ביום 16.8.11 בסמוך לשעה 10:30 בבוקר התמוטט התובע ונחבל בכל חלקי גופו, לרבות בגבו, עקב חולשה וכאבי ראש שפקדו אותו בשל עייפות מצטברת מהעבודה במשמרות.
עובר לפגיעתו התלונן התובע על כך שלא חש בטוב. לבסוף פונה התובע לביה"ח סורוקה בניידת טיפול נמרץ, לאחר שרופא של השב"ס חשד כי מדובר באירוע מוחי. לא חר סדרת בדיקות שוחרר התובע לביתו, והכאבים בגבו לא חלפו עד היום.
רק בסמוך למועד פרישתו גילה התובע כי בתיקו האישי חסר דו"ח חבלה בגין האירוע. התובע פנה לקצינת נפגעים לברר את פשר העניין, היות והיה בטוח שה נתבעת הכיר ה באירוע.
התובע לא נחשף מעולם לפרוטוקול הוועדה מיום 26.11.14, ולא קיבל העתק שלו , אלא ראה אותו לראשונה עם הגשת תצהירי ה נתבעת. החלטת הוועדה היתה פסולה, לא ראויה ובניגוד לכללי הצדק הטבעי, היות ולא ניתנה לתובע זכות טיעון על מנת להציג את גירסתו. הנתבעת לא הכירה בתעודות המחלה בגין כאבי גב , למרות שבסופו של דבר התובע "הופרש" מסיבות בריאותיות באמצעות ועדה של ה נתבעת.
סוגיית ההכרה בשלוש שנות ותק לגימלאות עקב שירות חובה נפתרה אך באופן חלקי, היות וההכרה ניתנה רק בעבור התקופה שמחודש 1/19 ולא מחודש 6/15 (מועד פריש תו). ההכרה בוותק בגין השירות במשטרה ובצה"ל אושרה לאחר שהגיש שתי קב ילות ולאחר מספר פניות לגורמים שונים, כאשר רק לאחר שלוש שנים סוגיה זו באה על פתרונה. התובע זומן לוועדה רפואית של משרד הבריאות רק לאחר למעלה מחצי שנה , וזאת עקב מחדל של ה נתבעת. אמנם, לבסוף קיבל תוספת של 2.4% לגימלה החודשית , אך הדבר מעיד על התנהלות ה נתבעת בעניינו.
לסיכום, טען התובע כי הוא זכאי גם להוצאות משפט לדוגמה ולשכ"ט עו"ד, היות וה נתבעת הפר ה באופן מכוון ושיטתי את זכויותיו המגיעות לו עם פרישתו, וזאת למרות ששירת בנאמנות ובהצטיינות יתרה , ואף נבחר לסוהר מצטיין.

6. לטענת הנתבעת, מדובר בתביעה עם עילות שונות ורבות, אשר חלקן התייתרו במהלך ההליך עקב הידברות בין הצדדים , וכן לאור תיקון החקיקה ב-2019, בגינו זכה התובע להכרה בתוספת של תקופת השירות בצה"ל , אשר הצטרפה לתקופת השירות המזכה בגימלה ; ו כן זכה לתשלום הפרשים הנובעים מהכרה זו החל מחודש 1/19, מועד החלת תיקון 63 לחוק שירות המדינה גמלאות.
באשר לתביעה להכרה באירוע כחבלה בשירות - יש לדחותה עקב שיהוי, וכן בה יעדר הוכחה שבגינה יש לייחס לה חופשת מחלה 4 שנים מאוחר יותר. לא היתה עדות לחבלה בתיקו האישי של התובע, והוא ציין זאת רק 4 שנים לאחר האירוע.
התובע קיבל פירוט והסברים מדויק ים ביחס לכלל ההתחשבנויות בינו לבין ה נתבעת, לרבות התייחסות להחזרי המענק לאחר פרישתו. לא ניתן לאשר רטרואקטיבית הפרשי גימלה אלא רק פרוספקטיבית. תביעת רשלנות נגד המדינה אינה נמצאת בסמכות העניינית של בית הדין , ומכל מקום גם לא הוכחה התנהלות פוגענית.
התובע קיבל הפרשי גימלה עבור הזכויות שהוכרו לו לפי חוק הגמלאות מיום הפרישה, הן בגין החלטת הוועדה הרפואית וההכרה במילואים בתנאי קבע, ומיום 6.1.19 בגין ההכרה בשירות חובה. התובע ידע על קיומה של הוועדה (של משרד הבריאות) בזמן אמת, והוא בחר מסיבותיו לא לערער על החלטותיה. התובע ידע בז מן אמת על החלטת הוועדה הרפואית, והתביעה לוקה בשיהוי רב. לא מולא דו"ח חבלה ולא הוכח שהתובע לא היה מסוגל למלא אותו בעצמו. אין אזכור ביומן המרפאה על חבלה, וגם אין עדות לממצא כלשהו או תלונה או חבלה מצד התובע במסגרת טיפולו בבית החולים. גם במסגרת הוועדות הרפואיות שהתקיימו בנתבעת בשנים 2014-2015 לא העלה התובע טענות בדבר אירוע חבלה משנת 2011 אשר הוביל לכאורה לפרישתו. בוועדה משנת 2014 הצהיר התובע כי יש לו כאבים מזה חצי שנה, דהיינו זמן רב אחרי האירוע הנטען.
לתובע לא היתה זכאות לפיצוי בגין ימי מחלה לא מנוצלים, וזאת מכיוון שלא הוכח שחופשות המחלה שנוצלו לא נבעו מהאירוע משנת 2011.
לתובע ניתנו הסברים מפורטים בנושא. בטרם התיקון לחוק הגימלאות התובע לא היה זכאי לתוספת, היות והתגייס לשב"ס ביום 4.3.03 , דהיינו לאחר 31.12.00. ה נתבעת פעל ה בהתאם לדין , וממילא התובע אינו זכאי לפיצוי או להוצאות ולהלנת שכר בגין התנהלות פוגענית וטיפול רשלני מצד המדינה. התובע קיבל מענה בנוגע לדו"ח החבלה. התובע לא טרח להזמין את מפקד מחוז דרום בנתבעת להעיד בהליך.
בנוסף, ביחס לסיבה לסיום שירותו בנתבעת, התברר כי התובע מנהל נגד הנתבעת הליך בביהמ"ש השלום בגין התנכלות בעבודה, לשון הרע והגנת הפרטיות, שם העלה טענות דומות נגד גורמים שונים ב נתבעת, וכן הוא מנהל הליך אל מול קצין תגמולים להכרה בחבלתו.
לפיכך, ביקשה הנתבעת לדחות את רכיבי התביעה אשר נותרו במחלוקת וכן לחייב את התובע בהוצאות משפט ו בשכ"ט עו"ד.

דיון והכרעה

7. בתיק זה התקיימה מסכת ראיות , במסגרתה נחקרו העדים על תצהיריהם; התובע , ומנגד גב' מאיה שריקי מונטיליו, גב' בכר גלית וגב' מיכל אולו. לאחר מכן, הגישו הצדדים סיכומיהם בכתב.

8. לאחר עיון בכתבי הטענות ו בתצהירים על נספחיהם, ולאחר שמיעת מסכת הראיות, כמו גם לאחר בחינת סיכומי הצדדים, מצאתי כי יש לדחות את התביעה במלואה, ואפרט.

9. מהתמונה שנפרשה בפני בית הדין עלה, כי הנתבעת נהג ה כלפי התובע באופן ענייני, סבלני ומקצועי. ה נתבעת הקשיב ה לתובע ושמע ה את טענותיו השונות לאורך שנים , והכל בלב פתוח ובנפש חפצה. מסקנה זו נלמדת, בין השאר, מכך שאחוזי גימלת הפרישה של התובע הועלו והגיעו עד לגובה 40.83%. הנתבעת השיב ה לפניות התובע לאורך השנים , והדבר משתקף מהמסמכים השונים ומהעדויות שנשמעו , במסגרתם לא נסתרה גירסת הנתבעת ביחס להשתלשלות האירועים וביחס לזכויות להן טען התובע.

10. כבר בפתח ההכרעה דנן נבהיר כי עולה שדין טענת התובע בדבר זכאותו להכרה בימי המחלה כנובעים מאירוע החבלה מיום 16.8.11, להדחות. המדובר בתביעה אשר נגועה בשיהוי ניכר, בשים לב כי התביעה דנן הוגשה בשנת 2017. יצוין, כי במהלך ההליך דנן התברר כי התובע עתר לקצין התגמולים על מנת שהאירוע יוכר על ידי משרד ה בטחון כפגיעה במהלך השירות . בשונה מההליך אצל קצין התגמולים, ההליך דנן אינו יכול לעסוק בסוגיית הקשר הסיבתי בין האירוע לשירות בבתי הסוהר.
מעבר לשיהוי הרב מצד התובע בהגשת התביעה דנן, אשר יש בו כדי להשליך על דחיית טענותיו ביחס לאירוע, הרי שגם לגופו של עניין עלה כי לא נפל פגם בהתנהלות הנתבעת (כפי שצוין) בכלל, וביחס לאירוע מיום 16.8.11 בפרט.

11. ממסכת הראיות והעדויות עלה, כי נערך רישום מפורט בזמן אמת ביחס לאירוע מיום 16.5.11, ולפיו לא נערך דו"ח חבלה, היות והתובע חש ברע וסבל מתסמינים אשר ה עלו חשד לקיומו של אירוע מוחי (בהתאם לאבחנ ת רופא השב"ס), ולפיכך פונה באמבולנס לביה"ח סורוקה.
כמו כן, לא הובאה בפנינו רשומה רפואית של ביה"ח סורוקה, במסגרתה היה רשום כי לתובע נגרמה חבלה, ואף ביומן המבצעים של ה נתבעת לא נרשם אזכור של חבלה.
עוד עלה, כי התובע לא מסר לאף גורם בנתבעת ( וגם לא במסגרת הוועדות הרפואיות בפניהן עמד לאחר האירוע מיום 16.8.11) כי נחבל באותו אירוע וכי מאז סובל הוא מכאבים בגבו. בהקשר זה ראוי לציין, כי בוועדה הרפואית משנת 2014 ציין התובע כי יש לו כאבי גב בחצי השנה האחרונה, דהיינו למעלה משנתיים לאחר האירוע שבמחלוקת. גם הוועדות הרפואיות בעניין התובע קבעו כי חופשות המחלה בהן שהה התובע אינן נובעות מהאירוע משנת 2011. אמנם, על ה כי התובע חש ברע ביום האירוע, אך החבלה לה הוא טוען בהליך דנן לא הוכחה.
במסגרת עדותו בבית הדין תיאר התובע כי ביום המקרה עבר סדרת בדיקות בביה"ח סורוקה ואף שוחרר באותו היום. יצוין, כי בהליך דנן לא צורף דו"ח האמבולנס ו אף לא דו"ח הטיפול מביה"ח סורוקה, מחדל אשר נמצא בעוכריו של התובע , היות והאנמנזה בזמן אמת יכלה לשפוך אור על נסיבות המקרה ועל נטל הוכחתו. התובע לא פנה בסמוך לאירוע וגם לא בשנים הראשונות לאחריו לגורם רפואי בתלונות על כאבים בגבו , אלא עשה זאת לראשונה כמעט שלוש שנים לאחר המקרה.
עוד עלה מעדות התובע, כי ברישומי הנתבעת נרשמו דברים מפיו של התובע בזמן אמת ; ומהם עולה כי התובע שוחרר עוד באותו היום מביה"ח , ויכל בימים הבאים לפעול לתיקון הדו"ח או למילוי דו"ח חבלה, וכל זאת בשים לב כי הוא איש מערכת הבטחון ובעל ניסיון.
בעדותו מאשר (מודה) התובע כי פנה לראשונה לקצינת הקבילות רק ביום 28.6.15 בקשר לאירוע מחודש 8/11, ועלה כי קיבל תשובה לפנייתו. כאשר עומת התובע עם כך שלא מסר על החבלה הנטענת לוועדות הרפואיות שהתכנסו בעניינו בימים 26.11.14, 25 .3.15, לא היתה בפיו תשובה בנושא. לתובע גם לא היתה תשובה ביחס לכך שמסמכים רפואיים מיום 28.1.15 ומיום 23.3.15 אינם תומכים בגירסתו.

12. מנגד, העידו מטעם הנתבעת שלוש עדות, שעדויותיהן נמצאו איתנות ומשקפות דברים כהוויתם.
ראשונה העידה גב' שריקי מונטיליו, אשר מחודש 8/2015 ועד 5/2018 שימשה כראש צוות פרישה וגימלאות בענף ת"ש וגימלאות. יצוין, כי התובע ניסה לקעקע את עדותה ואמינותה בטענה כי העדה היתה רעייתו של מפקד המחוז בתקופה הרלוונטית; אך עלה כי אין לכך כל רלבנטיות, וממילא לא נטען דבר מפורט בעניין, לרבות ביחס להתנהלות מפקד המחוז בתקופה הרלבנטית, לרבות הערה כללית בסיכומי התובע.
מעדותה של עדה זו עלה, כפי שצוין לעיל, כי ה נתבעת פעל ה אל מול התובע בלב פתוח ו בנפש חפצה, עת אחוזי פרישתו הועלו במשך הזמן , וה נתבעת אף הוד תה כי עשתה טעות ודאגה לתקן אותה.
עוד הסבירה העדה מדוע הליך העמדתו של התובע בפני ועדה רפואית ארך חודשים. התובע פרש ב-6/15, ולבסוף עמד בפני שתי ועדות רפואיות בחודשים 8/16 ו-10/16, וזאת לאחר פנייה למשרד הבריאות בחודש 12/15. עלה כי מדובר בוועדות של משרד הבריאות ש מתקיימות בשלושה מחוזות , ולפיכך התהליך אורך זמן, אך כל הזכויות משולמות רטרואקטיבית , כפי ששולם לתובע מיום פרישתו.

גם מעדותה של גב' אולו עלה כי ה נתבעת נהגה כשורה עם התובע. עדות זו חיזקה את גירסת הנתבעת, לפיה נמסרו לתובע בזמן אמת התחשיבים ביחס לסכומים אשר שולמו לו.
העדה ציינה כי היא בקיאה בסוגיית הוותק של התובע מתקופת שירותו בשירות קבע, במשטרה ובמילואים בתנאי קבע, וכן ביחס לתיקון (תיקון 63) שנכנס לתוקף החל מחודש 1/19. גירסת העדה נותרה איתנה, והתובע לא הוכיח טעות מצד הנתב עת בחישובי זכויותיו, לרבות באשר לגובה הגימלה.

בנוסף, העידה גב' בכר, אך עדותה היתה קצרה , היות ונשאלה שאלות אשר אינן בתחום ידיעתה.
יצוין, כי עדה זו לא נחקרה על האמור בחלק הארי בתצהירה, שם פירטה את הנהלים של ה נתבעת במקרי ם של טיפול בנפגעים במהלך השירות; ולפיהם על הסוהר למלא דו"ח חבלה ולדווח למפקדו הישיר, כאשר רק במקרה ומצבו הרפואי אינו מאפשר לו לעשות כן, ייחתם הדו"ח על ידי קצין מש"א יחידתי. מכאן עולה, כפי שציינה העדה בתצהירה, כי כאשר סוהר חש ברע אין צורך למלא דו"ח חבלה.
בתצהירה תיארה העדה את השתלשלות העניינים בעניינו של התובע מיום האירוע בתאריך 16.8.11 , וזאת באופן מפורט ביותר , ממנו עלה כי בשום שלב לא נמסר מפי התובע כי נחבל , וכי הוא פנה לראשונה בשנת 2015 ביחס ל"דוח החבלה". ביום 17.4.16 ניתן לתובע מענה מפורט ביחס לטענותיו בדבר אי הימצאותו של דו"ח חבלה; תוך שה נתבעת לאורך כל הדרך , כמו גם בהליך דנן , ציי נה כי לא היה מקום למילוי דו"ח חבלה היות והתובע חש ברע ופונה באמבולנס בחשד לאירוע מוחי.
גם מעדות זו עולה, כי רופא הנתבעת קבע שלא ניתן לשייך את חופשת המחלה של התובע בשנים 2014-2015 לאירוע משנת 2011, תוך שהוא מציין כי לתובע ניתנו אישורים רפואיים לכך שהוא כשיר רפואית לחדר כושר, וכן שבבדיקות משנת 2014 לא נמצאו ממצאים פתולוגיים. בנוסף, גם מעדות זו עולה כי לתובע ניתנה אפשרות לפנות בתביעה למשרד הבטחון להכרה באירוע , כפי שהתברר כי כך עשה.

13. כפי שצוין לעיל בפסק הדין דנן, ביום 18.11.1 5, חצי שנה בקירוב לאחר פרישתו, פנה התובע לראשונה (לקצינת הקבילות) כדי לדווח על חבלה מיום 16.8.11 .
הדבר מהווה שיהוי משמעותי היורד לשורשו של עניין, וזאת בשים לב כי עלה ממסכת הראיות שהחובה למלא דו"ח חבלה חלה על הסוהר; למעט במקרים בהם אינו יכול לעשות זאת מטעמים רפואיים, נסיבה אשר לא התקיימה בעניין התובע.
מן העדויות והראיות, לרבות מגירסת התובע ומגירסת העדה גב' בכר, עלה כי ביומן המבצעי אין רישום בדבר חבלה בזמן אמת ובכלל.

14. מכל האמור לעיל עולה, כי יש לדחות את תביעת התובע על כל רכיביה כפי שפורטו בתצהירו מיום 19.5.20, וזאת לאחר שעלה כי הנתבעת פעל ה בהתאם לנהלים, הן במישור הרפואי, והן במישור המנהלי.
רישומי הנתבעת מזמן אמת מיום 16.8.11 ואילך לא נסתרו . הנתבעת הסביר ה היטב מדוע לא מולא דו"ח החבלה בגין האירוע מאותו היום , וזאת בשים לב כי החובה למילוי דו"ח שכזה היתה מוטלת על התובע, אשר היה כשיר רפואית לעשות זאת לכל המאוחר ביום שלמחרת, בשים לב כי שוחרר מביה"ח עוד באותו יום. לכך יש להוסיף את השיהוי בפנייתו של התובע, ו כן שעניינו נבדק שוב על ידי רופא הנתבעת; אשר שלל קשר בין חופשת המחלה לאירוע, והכל באופן מנומק וענייני. בנוסף, התובע לא התלונן על חבלה בפני הוועדות הרפואיות ו בפני הרופאים אשר דנו בעניינו בשנים 2014-2015. מכאן עולה, כי דין תביעתו ביחס לימי המחלה להדחות.
בדין גם נהגה ה נתבעת עם התובע ביחס לגובה הגימלה וההפרשים שבגינה. כאשר התברר ל נתבעת כי טע תה ביחס לקיזוזים אותם ביצעה לת ובע, וכן ביחס לגובה הגימלה, תיקנה ה נתבעת את טעות ה, והעמידה לבסוף את אחוזי הגימלה על 40.83%; כאשר התובע זכה להעלאת אחוזי הגימלה בין השאר גם בגלל מצבו הרפואי בהתאם לקביעת הוועדה.
עוד עלה, כי יש לדחות את גירסת התובע ביחס להפרשי גימלה אשר לטענתו מגיעים לו רטרואקטיבית עקב התיקון לחוק הגימלאות. התובע לא סתר את גירסת ה נתבעת, לפיה תחולת התיקון אינה רטרואקטיבית אלא רטרוספקטיבית, דהיינו מיום פרסומו ביום 6. 1.19; כך שלא ניתן לאשר לו הפרשי ג ימלה בגין ההכרה בשירות חובה מיום פרישתו (30.6.15) , וגירסת ה נתבעת נותרה איתנה גם בסוגיה זו. בהקשר זה יצוין, למעלה מן הצורך, כי ממילא התובע לא עמד בתנאי הנדרש עובר לתיקון, היות והצטרף לשב"ס לאחר 1.1.01.

15. הנה כי כן, עסקינן בתובע אשר אין חולק כי הינו בעל רקורד עשיר בתרומה לבטחון המדינה בתחומים השונים, אך בנסיבות העניין הגיש את תביעתו בשיהוי של 4 שנים. מיום פרישתו ואף עובר לכך נהגה בו ה נתבעת בהגינות. התובע זכה למענה מגורמים שונים ב נתבעת, לרבות מקצינת הקבילות, ועניינו נבדק בלב פתוח ובנפש חפצה, הן במישור הרפואי והן במישור המנהלי. הנתבעת תיק נה את אחוזי גימלתו ו אף שילמה לו את ההפרשים הנובעים מהתיקון בחוק הגימלאות , והתובע לא הצביע על טעות כלשהי ואף לא הביא תחשיב מטעמו ביחס לגובה הגימלה ואחוזיה.
לא מצאתי כי בנסיבות המקרה דנן ומהשתלשלות האירועים זכאי התובע לפיצוי כלשהו מצד הנתבעת.
עולה כי הנתבעת נהג ה בתובע באופן הגון וענייני , וגירסת הנתבעת נותרה איתנה גם לאחר שמיעת העדויות, לאחר שעדויות העדים מטעמה אף חיזקו את טענותיה, שאף נתמכו במסמכים שונים.

16. בשולי הדברים, אך לא בשולי חשיבותם, אציין כי במהלך ניהול ההליך דנן עלה , כי התובע פנה בתביעה למשרד הבטחון להכרה באירוע מיום 16.8.11, וכן בתביעה אזרחית בבימ"ש השלום ( בגין התנכלות בעבודה, לשון הרע והגנת הפרטיות); אך ההכרעה דנן הינה אך ורק ביחס לטענות ולסעדים שנטענו בפנינו.

אחרית דבר

17. דין התביעה להדחות.

לפנים משורת הדין, אינני עושה צו להוצאות , וזאת לאור פרישתו של התובע אשר היתה מטעמים רפואיים.

18. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין.

ניתן היום, כ"ה תמוז תשפ"א, (05 יולי 2021), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.