הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה באר שבע סע"ש 6144-06-18

לפני כב' השופטת יעל אנגלברג שהם
- דן יחיד -

התובע:

יואל ביתן
ע"י ב"כ עו"ד רחל ארוך וקנין

-
הנתבעת:
הסעות מוני סיטון בע"מ, ח.פ. 511011140
ע"י ב"כ עו"ד ניר קריטי ועו"ד קובי אקריש

פסק דין

תביעה זו עניינה תשלום זכויות התובע בגין עבודתו וסיומה.

רקע עובדתי

1. הנתבעת היא חברה המספקת שירותי הסעה. התובע הועסק על ידי הנתבעת כנהג הסעות באזור קריית גת מיום 23.11.10 ועד ליום 2.1.16 (62 חודשים).

2. התובע מסר בידי הנתבעת מכתב שבו הוא מודיע על התפטרותו (נספח ג' לכתב ההגנה). לטענת התובע, התפטרותו באה על רקע הרעה בתנאי עבודתו.

3. הצדדים חלוקים בעניין זכויותיו הסוציאליות של התובע. התובע העמיד תביעתו על פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד (10,000 ₪), הפרשי שכר עבודה (66,048 ₪) , פדיון חופשה (12,768 ₪), הפרשי פיצויי פיטורים (18,918 ₪), החזר קיזוז הודעה מוקדמת (3,348 ₪), הפרשי הפרשות לפנסיה (14,000 ₪), גמול שעות נוספות (4,687 ₪ ובהמשך תיקן רכיב זה לסך של 67,650 ₪), ניכויים שלא כדין (2,500 ₪).

4. מטעם התובע העיד הוא עצמו ואילו מטעם הנתבעת העיד מנכ"ל הנתבעת מר איציק סיטון (להלן: מר סיטון).

הכרעה

א. הודעה לעובד

5. לטענת התובע, עם תחילת עבודתו סיכם עם מר סיטון שיעבוד 6 ימים בשבוע כאשר בימים א' - ה' יעבוד 8 שעות ביום ושעות נוספות על פי דרישה ואילו ביום ו' יעבוד על פי דרישה וזאת תמורת שכר בסיס בסך של 5,500 ₪ בצירוף גמול שעות נוספות. לטענתו, הנתבעת לא מסרה בידיו הודעה על תנאי עבודתו ורק לאחר מספר שנות עבודה ערכה טופס הודעה לעובד (נספח א' לתצהיר הנתבעת) נושאים תאריך 2.10.12 ו- 1.1.15 אשר פירטו תנאי העסקה בניגוד לאלה שסיכמו איתו בעל פה . ל גרסתו, חזר וביקש לתקן את ההודעה ולשלם לו שכר בסיס על פי הסיכום הראשוני. עוד טוען התובע, כי אילו היה מקבל הודעה לעובד או היה נחתם עימו הסכם עבודה מסודר, סביר להניח שחלק ניכר מהמחלוקות בהליך זה היו נחסכות. לדבריו, לו הייתה הנתבעת מעלה על הכתב את כוונותיה לספק לתובע תנאי עבודה ושכר ירודים שאינם עולים בקנה אחד עם התחייבויותיה בעל פה, סביר שלא היה ממשיך לעבוד בשירותה במשך שנים. התובע העמיד את תביעתו ברכיב זה בכתב התביעה על סך של 10,000 ₪ ואילו בסיכומיו העמיד את תביעתו ברכיב זה על סך של 15,000 ₪.

לטענת הנתבעת, התובע חמק פעם אחר פעם מלחתום על קבלת הודעה על תנאי עבודה וזאת למרות שנמסר לו עותק מההודעה. לדבריה, כבר בתחילת עבודתו ביום 23.11.10 או בסמוך לכך קיבל הודעה בדבר תנאי עבודתו ולאחר ששכרו הועלה נוכח שיפור בתנאי העבודה, קיבל הודעה נוספת ביום 1.1.15. הנתבעת טוענת, כי תנאי העסקה המנויים בהודעה לעובד משקפים את המפורט בתלושי השכר.

6. הוראות סעיף 1 לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), התשס"ב -2002 קובעות כי "מעסיק ימסור לעובד, לא יאוחר מ-30 ימים מהיום שהעובד התחיל לעבוד אצלו... הודעה בכתב שבה יפרט את תנאי העבודה של העובד לפי הוראות חוק זה (בחוק זה הודעה על תנאי העבודה)".

הוראות סעיף 5(ב)(1) לחוק קובעות:

"מצא בית הדין לעבודה כי המעסיק לא מסר לעובדו ביודעין, הודעה לעובד על תנאי העבודה בעניינים שבסעיף 2, בניגוד להוראות סעיף 1... רשאי הוא לפסוק לעובד פיצויים שאינם תלויים בנזק (להלן: פיצויים לדוגמה)".

7. בחקירתו הנגדית נשאל התובע והשיב:

"ת. בערך בשנת 2012 או 2013 פניתי אליו כמה פעמים. התשובה שלו לאחר שפניתי אליו מספר פעמים הוא הוציא לי מכתב על תנאי העבודה בשנת 2013 וחייב אותי לחתום עליו. כל שנה וחצי מחתים אותי על מכתב שמגיע לי שכר הרבה פחות ממה שסיכמנו.
ש. אתה טוען במכתב אי עמידה בהסכמים בינינו, איזה הסכם יש ביניכם, יש הסכם חתום?
ת. שהתחלתי לעבוד.
ש. שהתחלת לעבודה היה בשנת 2011?
ת. כן". (עמ' 16 ש' 21-27 לפרוטוקול)

דברים אלה מהווים הודאת בעל דין שלפיה חתם התובע על הסכם עבודה עם תחילת עבודתו ומשכך, הם תואמים את גרסת הנתבעת. על כן, טענת הנתבעת כי התובע קיבל הודעה לעובד בעת שהחל לעבוד, מתקבלת.

8. זאת ועוד, לטענת התובע ההודעות משנת 2012 ומשנת 2015 אינן משקפ ות את תנאי עבודתו המוסכמים ועל כן לא הסכים לחתום עליהן ואולם לא הוצגה בפני כל ראיה כי פנה והלין בכתב על תוכן ההודע ות וטענתו זו אינה עולה בקנה אחד עם טענתו הראשונה שלפיה כלל לא נמסרה לידיו הודעה על תנאי עבודה.

יתרה מזו. הוראות סעיף 5(ב)(1) לחוק מורות כי מעסיק ימסור לעובד הודעת על תנאי עבודה "לא יאוחר משלושים ימים מהיום שהעובד התחיל לעבוד אצלו". משכך, עילת התביעה קמה במועד זה. היינו, 30 ימים שלאחר תחילת העבודה. בנסיבות אלה, משהחל התובע את עבודתו בשנת 2010, הרי שבמועד הגשת התביעה חלפו כ-8 שנים ממועד היווצרות העילה ועל כן גם אם לא ניתנה לתובע הודעה כדין, הרי שהתביעה לפיצוי ברכיב זה התיישנה ודינה - להדחות.

9. אמנם קביעת התיישנות העילה אינה גורעת מתחולתה של הוראת סעיף 5א לחוק הודעה לעובד שעניינה העברת נטל ההוכחה, מקום שבו לא הומצאה לעובד הודעה כחוק בתקופת עבודתו. בענין זה קבע בית הדין בפרשת מיכל טל כי: " מקום בו לא הומצאה הודעה לעובד בתקופת עבודתו, יועבר הנטל לפי סעיף 5א לחוק כל עוד העילה בגינה מועבר הנטל לא התיישנה ". אלא משכאמור, גרסת התובע שלפיה לא קיבל כל הודעה לא היתה מהימנה, לא מצאתי כי יש להעביר את נטל ההוכחה לכתפי הנתבעת ועל התובע להוכיח את תנאי עבודתו.

ב. הפרשי שכר עבודה

10. לטענת התובע, עם תחילת עבודתו סוכם עמו על שכר בסיס בסך של 5,500 ₪ (29.56 ₪ לשעה) כאשר בפועל הנתבעת שילמה לו שכר בסיס לפי שכר המינימום בתוספת שעות נוספות (שגם הן שולמו בחסר). התובע טוען, כי הנתבעת נותרה חייבת סך של 66,048 ₪ בגין הפרשי שכר הבסיס שסוכם לבין שכר הבסיס ששולם בפועל כמפורט בנספח י' לתצהירו.

לטענת הנתבעת, טענת התובע בדבר הסכמות בעל פה השונות מתנאי עבודתו בפועל או מההודעות שנמסרו לו, לא הוכחה ואף נסתרה. לדבריה, אין היגיון שהתובע יסכם תנאי העסקה, יאשר הודעה בדבר תנאי עבודה ומנגד יטען באיחור של כ- 8 שנים כי לכאורה סוכם איתו בשנת 2010 סיכום אחר. הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי טענת התובע שלפיה שילמה לו שכר נמוך משכר המינימום (טענה שהובאה אך במכתב ההתפטרות, נספח ג' כתב הגנה) היא מופרכת ולא הוכחה והתובע אף חוזר בו ממנה במסגרת סיכומיו.

11. טענת התובע שלפיה סוכם כי יקבל שכר בסיס בסך של 5,500 ₪ אינה מהימנה עלי. ראשית, בעדותו עמד התובע על טענתו כי לא שולם לו שכר מינימום (עמ' 16 ש' 12-16 לפרוטוקול). טענה זו התבררה כלא נכונה והתובע אף חזר בו ממנה במסגרת סיכומיו. שנית, טענת התובע לגבי סיכום שכר בסיס בשיעור של 5,500 ₪ לא נתמכה בכל ראיה שהיא. התובע טען אומנם כי חזר ופנה שוב ושוב בכל תקופת עבודתו בטענה כי אינו מקבל את מלוא שכר עבודתו ואולם בחקירתו הנגדית הודה כי קיבל בתחילת עבודתו טופס הודעה לעובד ואף חתם עליה (עמ' 16 ש' 24-29 לפרוטוקול) כאשר במהלך עבודתו קיבל עוד שתי הודעות וכאשר לטענתו שלו, הוא נדרש לחתום לפחות על גבי אחת מהן (סעיף 10 לתצהירו) ואילו על גבי השנייה סירב לחתום (עמ' 16 ש' 32 לפרוטוקול). יצויין כי בכתב התביעה טען התובע כי מעולם לא קיבל הודעה על תנאי העסקתו ואילו במהלך הדיונים התברר כי קיבל שלוש(!) הודעות שכאלה שבהן צויין כי שכרו עומד על שכר המינימום.

12. זאת ועוד, במכתב ההתפטרות מציין התובע כי הוא מתפטר בדין מפוטר בין היתר עקב "אי עמידה בהסכמים שסוכמו בינינו בתחילת עבודתי" (נספח ג' לכתב ההגנה). ואולם, גם אז התובע אינו מציין מהו אותו הסכם שלטענתו הופר. עוד יודגש כי מתחילת עבודתו של התובע אין כל רמיזה לשכר המוסכם הנטען על ידי התובע וכאמור, עדותו לא עשתה רושם מהימן . בנסיבות אלה, לא מצאתי כי התובע הוכיח טענתו בענין השכר המוסכם ודין טענתו זו להידחות.

משעולה מתלושי השכר כי התובע קיבל תשלום בשיעור שכר המינימום הקבוע בחוק בעבור שעות עבודתו הרגילות, דין תביעתו להפרשי שכר- להידחות.

ג. גמול שעות נוספות

13. לטענת התובע, הנתבעת חייבת בתשלום סך של 67,650 ₪ בגין הפרשי שעות נוספות כאשר הנתבעת לא שילמה לו מידי חודש ממוצע של 41 שעות נוספות וזאת בעבור 55 חודשים.

לטענת הנתבעת, בחקירתו הנגדית של התובע התברר חוסר ההתאמה הקיצוני בין שעות העבודה לכאורה המצוינות ביומנו לבין הכמות שעבד בפועל. הנתבעת מוסיפה ומציינת כי התובע עותר בתביעתו לקבלת שכר בגין שעות שבהן היה בקורס נהיגה מונעת, בגין שעות שבהן יצא מביתו ועד לרגע שובו תוך שהוא "דואג" לצאת מהבית זמן רב לפני המועד הדרוש, וכי אין בסיס לחישובי התובע. עוד היא מציינת כי תמוהה העובדה שהתובע כימת את תביעתו ברכיב זה באופן ממוצע כאשר לדבריו שלו, הוא מנהל יומן עבודה מפורט, אך הוא לא מתבסס על הרישום שערך.

14. ככלל, חב מעסיק בניהול רישום של נוכחות העובד במקום העבודה כאשר העדרו של רישום שכזה, עשוי להטיל על כתפי המעסיק תשלום תמורה שעות נוספות עד ל-60 שעות בחודש. עם זאת יודגש, כי הנטל להוכיח את עצם העבודה בשעות הנוספות נותר על כתפי העובד, כפי שפסק בית הדין הארצי בפרשת ריעני:

"לטעמינו, גם לאחר תיקון 24, מקום בו בית הדין - בתום הליך שמיעת העדויות ואיסוף הראיות - קובע כי לא השתכנע בכך שהעובד הועסק בשעות נוספות כי אז אין מקום לחייב את המעסיק בתשלום גמול שעות נוספות, גם אם המעסיק לא הציג דו"חות נוכחות. טעם הדבר הוא שגמול שעות נוספות הוא במהותו תוספת לשכר, שתשלומה מותנה בהתקיימות תנאי, הוא העסקה בשעות נוספות, כשמהות זו נגזרת מהוראת סעיף 16 לחוק שעות עבודה ומנוחה. תיקון 24 לא נועד לשנות ממהותו של גמול השעות הנוספות כתוספת לשכר, המותנית בתנאי של עבודה בשעות נוספות, פועלו של סעיף 26ב(א)-(ב) - כפי שהרחבנו לעיל - הוא במישור נטלי ההוכחה והשכנוע ". (ע"ע 47715-09-14 עוזי ריעני - אליאסי שיווק בע"מ ואח', 29.3.2017; להלן: פרשת ריעני).

וממשיך בית הדין הארצי וקובע בפרשת ריעני את המצבים השונים העומדים בפני בית הדין בבואו לבחון את מידת הוודאות של עבודה בשעות נוספות והיקפה ואת הנטל הראייתי בסוגיה הנצבת בפניו, וכך קבע:

"המצב הראשון, כאשר בית הדין, לאחר בחינת כלל הראיות בתיק קובע כי עלה בידי אחד הצדדים - בין אם זהו העובד ובין אם זהו המעסיק - לשכנע בקיומה של עבודה נוספת בהיקף מסוים. במקרה כזה ייפסק גמול השעות הנוספות על יסוד ההיקף שהוכח.
המצב השני, כאשר ניתן לקבוע פוזיטיבית שהעובד עבד שעות נוספות, ולכן מתקיים התנאי לחזקה, אך לא ניתן להוכיח את היקף עבודתו בהן מפאת העדר עריכת רישום בידי המעסיק כנדרש. במקרה זה תחול החזקה הקבועה ותוצאתה תהא חבות המעסיק "בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על חמש עשרה שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות".
המצב השלישי, כאשר כפות המאזניים בתום ההליך השיפוטי נותרו מעויינות בנוגע לשאלת התקיימות התנאי, קרי העבודה בשעות נוספות. משמעות הדבר היא כי ההסתברות שהעובד עבד שעות נוספות שקולה להסתברות שלא עבד בהן. בתנאי אי וודאות אלה תוכרע שאלת אחריות המעביד וזכאות העובד על סמך חלוקת נטלי השכנוע. משמעות הדבר היא כי סיווגה של החזקה כמעבירה את נטל השכנוע, ולא רק את נטל הבאת הראיה, יביא להחלת תוצאותיה, קרי המעסיק יחויב "בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על חמש עשרה שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות".
המצב הרביעי, כאשר בית הדין קובע ממצא בדבר העדר עבודה בשעות נוספות. במקרה כזה לא חלה החזקה, שכן יסודותיה - הנגזרים מסיווג גמול השעות הנוספות כתוספת המותנית בתנאי - לא הוכחו וכפות המאזניים אף לא נותרו מעויינות ביחס אליהן. מבלי להתיימר למצות, נעיר כי בגדר המצב הרביעי יכולים להיכלל מקרים בהם מאזן ההסתברויות נוטה לצד גרסת המעסיק בין מחמת ראיות שהניח ובין מחמת שגרסת העובד בדבר עבודה בשעות נוספות נמצאה בלתי מהימנה, כך שבית הדין אינו סומך עליה".

15. בעניינו, חלוקים הצדדים בשאלה האם עבד התובע בשעות נוספות והאם קיבל תמורה מלאה בגינן.

16. כאמור, התובע בכתב התביעה המקורי העמיד את תביעתו לגמול שעות נוספות על הסך של 4,687 ₪ בגין 150 שעות. לדבריו, בכתב התביעה, ההפרש נובע מההשוואה בין תלושי השכר לדוחות שערך. ביום 23.9.19 הגיש התובע כתב תביעה מתוקן במסגרתו העמיד את התביעה לגמול שעות נוספות על 67,650 ₪ כאשר בבקשה לתיקון כתב התביעה טען כי על פי דוחות שמסרה בידיו הנתבעת עולה כי החסירה מידי חודש כ- 24 שעות נוספות.

בתצהיר עדותו הראשית ציין התובע, כי החל את יום העבודה בכל יום בשעה 05:00, עבד עד לשעה 09:00-10:00 ובשעה 12:00-13:00 החל לבצע נסיעות עד לשעה 21:00 בממוצע. עוד טען, כי יומיים בשבוע עבד ברציפות מהבוקר עד לשעה 19:00 ופעמיים ספורות גם בלילה. לדבריו, בשעות שבין הנסיעות (10:00-13:00) נדרש לקחת את הרכב לבדיקות, טיפולים ושטיפת הרכב. התובע העמיד את תביעתו בעבור שעות הביקורת אצל קצין הבטיחות, טיפולים במוסך וניקיון הרכב 10 שעות בממוצע לחודש בסך כולל של 12,000 ₪ ועל 41 שעות נוספות בכל חודש עבודה בסך כולל של 67,650 ₪.

17. בחקירתו הנגדית, טען התובע, כי חישוביו מבוססים על יומן שבו רשם את שעות העבודה בזמן אמת (עמ' 5 ש' 19-20 לפרוטוקול; עמ' 6 ש' 8-21 לפרוטוקול). לדבריו, יום העבודה מתחיל ברגע שהוא יוצא מהבית ומסתיים כאשר הוא מגיע לביתו וזאת לדבריו היות שהוא נוהג ברכב השייך לנתבעת (עמ' 14 ש' 5-6 לפרוטוקול). אלא שבחקירתו מתברר כי לא ניתן לקבל את חישוביו. ראשית, התובע לקח בחשבון את זמן הנסיעה לעבודה, עובדה המוסיפה כשעה לכל יום עבודה. שנית, התובע לא לקח בחשבון כלל הפסקות ביום העבודה, לא הפסקות שבין השעה 09:00-10:00 לשעה 12:30 עת נדרש לנסיעה נוספת ולא הפסקות שמטבע הדברים נטל לצורכי אכילה או טיפול בענייניו האישיים. כך למשל, ביקש התובע לכלול בחישוב שעות העבודה את הזמן שבו השתתף בקורס לנהיגה מונעת (עמ' 13 לפרוטוקול).

18. מר סיטון נשאל בעניין דוחות הנוכחות וטען כי הנהגים מקבלים סידור עבודה לטלפון הנייד באמצעות אפליקציה (כך לפחות בשנתיים האחרונות לעבודתו של התובע). לדבריו, בחן את רישומי התובע אל מול סידורי העבודה כאשר יש פערים בין השניים וכאשר לטענתו רישום השעות בתלושי השכר משקפים את שעות העבודה של התובע (עמ' 37 ש' 24 - עמ' 38 ש' 12 לפרוט וקול).

בעניין הרישומים שהגיש התובע טען מר סיטון:

"ש. אתה טוען כמה פעמים בפרט סעיף 20 שלא צורפו אסמכתאות שהתובע עבד שעות נוספות.
ת. ראית את הטבלאות שצירף לא קשור למציאות רושם שעות עבודה למטה רושם 350 אני עושה במחשבון יוצא 250 איך אני יכול לבדוק אם מלכתחילה החישוב טעות.
ש. אתה חולק על כך שכתב ל נכון שביום א' עבד כך וכך או שלא יודע חשבון?
ת. אני חולק על כך שנתונים שהוא רושם לא נכונים, לא תואמים את שעות העבודה שהוא עבד באמת וגם בסוף הסכמה של כל השעות שהוא רושם לא תואמת. לכאורה אומר חסר 100 אם נעשה חשבון בשעות שהוא אומר לא מה אני אומר יש פער. (עמ' 36 ש' 3-9 לפרוטוקול; הדגשות שלי – י.א.ש)..

בהמשך הסביר מר סיטון :

"ש. אתה משלם לו לפי שעה לפי מה אתה יודע כמה לשלם.
ת. יש סידור עבודה לפי שעות מהיכן להיכן. משלמים לו גם זמן שיוצא לנקודה, יש הפסקה שהולך וחוזר אחר צהריים, צהריים.
ש. על זה אתה משלם.
ת. ברור.
ש. על זה שיש לו הפסקה את משלם.
ת. לא משלמים על הפסקה.
ש. הפסקה של חצי שעה משלם.
ת. זה לא הפסקה. יש סידור בוקר, אחר צהריים ערב בפרק הזמן שיש לו שעות פנויות הוא חופשי לעיסוקיו ובלילה לתענוגיו. הוא מקבל כסף על שעות שעובד.
ש. בשלוש שעות של הפסקה הוא זמין.
ת. מדובר על 4-6 שעות.
ש. הוא צריך להיות זמין לך.
ת. לא.
ש. הוא צריך לקחת את האוטו למוסך.
ת. מבחינתי לא צריך להיות זמין, קיבל סידור עבודה צריך לבצע" (עמ' 36 ש' 17-32 לפרוטוקול)

19. הנתבעת אומנם לא הציגה את סידורי העבודה ואולם אין חולק כי אלה הועברו לידי התובע אשר בחר שלא להציגם והסתמך על רישומים שערך לדבריו ביומנו האישי. לא מצאתי, כי ניתן להסתמך על רישומים אלה. ואסביר.

לא שוכנעתי מעדותו של התובע כי הוא פנה (כפי שטען) בדרישות חוזרות לקבלת תשלום בגין שעות נוספות כאמור, ככלל עדותו עשתה רושם לא מהימן. כך גם לא מצאתי כי ניתן לקבל את הטבלאות שערך התובע אשר לדבריו מבוססות על רישומי יומנו. ראשית, אם נכונה טענת התובע כי ערך את הרישום בזמן אמת וכאשר רישום זה היה בידיו בעת הגשת תביעתו המקורית, לא ברור מדוע לא ציין דבר בעניין זה במועד הגשת התביעה. שנית, הבקשה לתיקון כתב התביעה הוגשה בטענה שהתיקון נדרש לאחר קבלת רישומי הנתבעת ואולם בסופו של יום התובע כלל לא הגיש את רישום הנוכחות שמסרה בידיו הנתבעת אלא הסתמך כאמור על רישומים שלדבריו ערך בעצמו. שלישית, עיון בטבלאות והשוואתם לרישום ביומנים מעלה כי לא ניתן לקבל את ריכוז השעות, כך למשל ביום 6.6.11 טען התובע ל -14 שעות עבודה מהשעה 05:00 ועד לשעה 19:00. על פי הרישום ביומנו של התובע עבד התובע משעה 05:30 ועד לשעה 16:00 לכל היותר כאשר בין השעות 07:00 לשעה 14:30 אין כל רישום של עבודה וככל שהיה עובד בשעות אלה, לא הופחתה מהן הפסקה; ביום 8.6.11 רשם התובע בטבלה כי מדובר בחג שבועות בגינם הוא זכאי לתשלום בגין 8 שעות כאשר ביומן רשם כי החל את יום העבודה בשעה 05:30 עד לשעה 15:30 לערך. כשנשאל התובע אודות פער בין רישומיו לביצוע בפועל השיב , כי " יכול להיות שטעיתי" (עמ' 14 ש' 29)

20. משמתקבלת טענת הנתבעת, שלפיה הריכוז בטבלאות אינו משקף נכונה אף את הרישומים שנעשו על ידי התובע ביומן וכאשר הרישומים עצמם אינם משקפים את שעות העבודה בפועל, נשמט המסד לטענת התובע בדבר עבודתו בשעות נוספות. אכן, לא מן הנמנע כי התובע עבד שעות נוספות אלא שעיון בתלושי השכר מעלה, כי מידי חודש שולמו לתובע שעות נוספות אם כי לא בשיעור הנטען על ידו.

בנסיבות אלה, משלא מצאתי כי התובע הרים את הנטל להוכיח כי עבד שעות נוספות שבעבורן לא קיבל תשלום כחוק, דין תביעתו ברכיב זה להידחות.

ד. פדיון חופשה

21. לטענת התובע, זכאי הוא ל-54 ימי חופשה בגין שלוש השנים האחרונות לעבודתו והשנה השוטפת, על בסיס שכר בסך של 5,500 ₪ בסך כולל של 12,768 ₪. לחילופין , טוען התובע זכאי הוא לתשלום על בסיס שכר המינימום בסך של 9,848 ₪.

לטענת הנתבעת, זכאי התובע לתשלום ימי חופשה בגין שלוש השנים האחרונות לעבודתו בלבד.

בסיכומיו זנח התובע תביעתו זו. משכך, דינה להידחות.

ה. הפרשי פיצויי פיטורים

22. לטענת התובע, התפטר בדין מפוטר עקב הרעה מוחשית בתנאי עבודה לצד משבר אמון שנוצר בינו לבין הנתבעת. לדבריו, בתחילת עבודתו סוכם עמו על שכר בסיס בסך של 5,500 ₪ ואולם בפועל במשך 4 שנות עבודתו הראשונות שולם לו שכר המינימום. לטענתו רק בחודש ינואר 2015 הועלה שכרו במעט, אך גם ז ה לא הגיע לכדי השכר המוסכם והוא חזר והפציר בנתבעת עד שנאלץ להתפטר. לטענתו, יש לראות בנסיבות סיום עבודתו כמתפטר בדין מפוטר והוא זכאי לפיצויי פיטורים בסך 62 חודשי עבודה על בסיס שכר של 5,500 ₪ בשיעור כולל של 28,416 ₪ בהפחתת הסכומים שהופרשו לקרן הפנסיה (9,498 ₪) ועל כן ההפרש עומד על סך של 18,918 ₪. לחילופין, טוען התובע, כי גם אם יחושבו פיצויי הפיטורים לפי שכר מינימום בתקופה הרלוונטית ( 4,650 ₪), זכאי הוא להפרשי פיצויי פיטורים בסך של 14,527 ₪ ולחילופי חילופין זכאי הוא לרכיב פיצויים שלא הופרש לקרן הפנסיה בסך של 16,077 ₪ ולחילופין לתשלום מינימלי בסך של 4,041 ₪ בהתאם לשיעור ההפרשות הקבוע בצווי ההרחבה לפנסיה בגין השנים 2010-2012.

לטענת הנתבעת, התובע התפטר מעבודתו מיוזמתו מבלי שעלה בידו להוכיח קיומה של הרעה מוחשית בתנאי עבודתו המצדיקים התפטרות בגין מפוטר. לטענתה, אין יסוד לטענת התובע שלא קיבל שכר מינימום; העובדה שמכתב ההתפטרות לא צורף לראיות התובע מעידה על חוסר תום לב מצד התובע וממילא עיון במכתב מעלה כי לטענותיו אין בסיס. עוד מציינת הנתבעת כי על פי טענות התובע מדובר בתנאי עבודה שנהגו מתחילת עבודתו אצל הנתבעת ועל כן אין מדובר בהפרות כנטען על ידי התובע וממילא לא הוכחה טענתו כי פנה בהתראה "מספר רב של פעמים" לגבי כוונתו לסיים את עבודתו אצל הנתבעת.

23. הוראות סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים התשכ"ג-1963 (להלן בפרק זה: החוק) הקובעות דינו של מתפטר כדין מפוטר קובעות:

"התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי עבודה או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לעניין חוק זה כפיטורים".

עם סיום עבודתו מסר התובע בידי הנתבעת מכתב התפטרות שבו ציין כדלקמן:

"אני מודיע לך גם בכתב על כך שאני נאלץ לעזוב את עבודתי בחברתכם ולהפסיק את מקור פרנסתי מהסיבות הר"מ
אי תשלום שכר מינימום כחוק.
אי תשלום שעות נוספות על פי חוק ועל פיה שעות הרבות שעבדתי בפועל.
הורדות לא חוקיות משכר העבודה.
אי תשלום תנאים סוציאליים על פי החוק.
אי עמידה בהסכמים שסוכמו בתחילת עבודתי בחברת מוני סיטון בע"מ.
גריעת ימי חופשה שלא על פי החוק.
סידור עבודה שלא מאפשר במקרים רבים לעמוד בזמנים של הנסיעות והתייצבות במקום האיסוף או הפיזור והטלת קנסות בשל כך.
התנהגות לא נאותה בי כעובד שלכם.
עוד הפרות של תנאי עבודה".

24. לא מצאתי כי התובע הוכיח כי תנאי סעיף 11(א) לחוק מתקיימים בעניינו. ראשית, לטענת התובע עצמו, מתחילת עבודתו לא שולם שכרו כפי שסוכם עימו . אלא שלדבריו, על אף האמור, המשיך לעבוד עוד שנים רבות. בנסיבות אלה, לא ניתן לראותו כמי שתנאי עבודתו הורעו. משאין חולק כי קיבל שכר מינימום לפחות, אין גם לומר כי מדובר בנסיבות שלא ניתן לדרוש מעובד להמשיך לעבוד. שנית, טענת התובע כי חזר והתריע על פגיעה בתנאי שכרו, אינה מ הימנה. ולא נתמכת בכל ראיה שהיא. הפנייה הראשונה שהציג התובע אל הנתבעת היא מכתב ההתפטרות שנכתב רק לאחר שניתנה הודעת פיטורים בעל פה (כך על פי דבריו) כאשר לא הוצגה כל התראה בכתב. עדות התובע לא עשתה רושם מהימן והוא לא הציג כל תמיכה לטענתו כי פנה והתריע על פגיעה בתנאי שכרו ועל כוונתו לעזוב את העבודה ככל שאלה לא יתוקנו.

משכך, אין התובע זכאי לפיצויי פיטורים מלאים אלא בשיעור שהיה על הנתבעת להפריש בעבורו בהתאם לצו הפנסיה וזאת על בסיס שכר המינימום הקבוע בחוק בכל תקופה ותקופה .

25. בסיכומיו (סעיף 37) הציג התובע תחשיב על פי השיעורים הקבועים בצווי ההרחבה לפנסיית חובה ועל בסיס שכר המינימום בכל אחת מהתקופות. חישוב זה כולל אמנם תקופה שהתיישנה ואולם משלא טענה הנתבעת כל טענה בדבר התיישנות, אין מניעה מלחייבה בתשלום זכויות התובע בגין כל התקופה שבגינה הי ה על הנתבעת להפריש בעבורו לקרן הפנסיה .

הנתבעת טענה כי זכאות התובע קמה רק לאחר שישה חודשי עבודה, היינו, מחודש מאי 2011. התובע טען כי זכויותיו שולמו רק מחודש ינואר 2013. דא עקא, בתלוש השכר לחודש דצמבר 2012 עולה כי שולם רטרואקטיבית סך של 3,795 ₪ וכן תשלום נוסף בחודש נובמבר 2012 בסך של 359 ₪, היינו ס ך כולל של 4,154 ₪. מחצית מסכום זה, היינו סך של 2,077 ₪, יש לזקוף על חשבון פיצויי הפיטורים. מכאן, כי הנתבעת הפרישה בעבור התובע לפיצויים סך של 11,575 מתוך 13,539 ₪ שלהם היה זכאי ועל כן ההפרש שלו זכאי התובע עומד על סך של 1,964 ₪.

ו. החזר קיזוז הודעה מוקדמת

26. לטענת התובע, הנתבעת לא שילמה לו הודעה מוקדמת כחוק ואף קיזזה את ההודעה המוקדמת משכרו. לטענתו, זכאי היה לקבל תשלום מלא עבור תקופת ההודעה מוקדמת כאשר הנתבעת הייתה רש אית לבחור האם להעסיקו בפועל בתקופה זו, אם לאו. התובע מעמיד תביעתו ברכיב זה על סך של 3,348 ₪ שקוזז שלא כדין ובסיכומיו הוסיף ותבע סך של 5,500 ₪ בגין חלף הודעה מוקדמת.

לטענת הנתבעת, התובע התפטר באופן חד צדדי וחדל מלהגיע למקום העבודה וזאת בניגוד להוראות החוק. לדבריה, לפי תלוש שכר של חודש דצמבר 2018 קיזזה אומנם 18 ימי הודעה מוקדמת אולם שילמה לו בגין 13 ימי חופשה שצבר ומכאן יוצא כי קיזזה 6 ימים בלבד. לטענתה, לא הייתה הסכמה לוויתור חלף התשלום בגין העדר הודעה מוקדמת מטעם התובע.

27. משהתפטר התובע, אין הנתבעת חייבת בתשלום חלף הודעה מוקדמת אלא בתשלום עבור תקופת ההודעה המוקדמת שמסר לה התובע ושאותה עבד בפועל. יתרה מזו, ככל שלא עבד התובע בכל תקופת ההודעה המוקדמת שאותה נדרש למסור לנתבעת, זכאית היתה הנתבעת לקזז את חלף ההודעה בגין התקופה שאותה לא עבד.

28. בתצהיר עדותו הראשית כתב התובע כי ההודעה על הפסקת העבודה ניתנה ביום 24.12.15 כאשר לדבריו, עבד עד ליום 2.1.16 ולאחר מכן ניצל את ימי חופשתו. בחקירתו הנגדית טען התובע כי מסר הודעה מוקדמת בעל פה כשבועיים וחצי לפני סיום עבודתו ובגין יתר הימים ביקש לנצל ימי חופשה וכך עשה בפועל .

משלא נסתרה טענת התובע כי הודיע על התפטרותו ביום 24.12.15, מסתיימת תקופת ההודעה מוקדמת ביום 24.1.16. לא היתה גם מחלוקת כי בפועל יצא התובע לחופשה ביום 2.1.16 כאשר נותרו 18 ימי עבודה עד לתום תקופת ההודעה המוקדמת. באותו המועד עמדו לזכות התובע 13 ימי חופשה. בתלוש השכר לחודש דצמבר 201 5, שילמה הנתבעת לתובע בגין 13 ימי חופשה וקיזזה 18 ימי הודעה מוקדמת, כך שבפועל קוזזו לתובע בעבור 6 ימי הודעה מוקדמת . עוד אוסיף כי גם טענת התובע כי יום עבודתו בחודש ינואר 2016 לא שולם אין לה יסוד שכן בתלוש השכר לחודש דצמבר 2015 שולם בגין "עבודה נוספת" . משכך, לא הרים התובע את הנטל להוכיח כי הוא זכאי להחזר ברכיב זה ותביעתו זו, נדחית.

ז. הפרשי הפרשות לפנסיה

29. לטענת התובע, לפני שהחל לעבוד אצל הנתבעת הייתה לו קרן פעילה בחברת מבטחים ולכן הייתה הנתבעת מחויבת להפקדות בשיעור מינימאלי של 20.5% משכרו (7.5 הפרשות מעסיק לגמל, 7% הפרשות עובד לגמל ו-6% הפרשות מעסיק לפיצויים). לטענתו, על הנתבעת היה להפריש מיום עבודתו הראשון ואולם הנתבעת החלה להפריש רק בחודש ינואר 2013, בחלוף 26 חודשים מתחילת עבודתו. התובע מוסיף וטוען, כי פנה לנתבעת בבקשה להעביר כספים לקופת הפנסיה, אך משזו דחתה את פניותיו ועל מנת לשמור על רצף זכויות בקרן, הפקיד את הכספים בעצמו ועל חשבונו. התובע העמיד את תביעתו ברכיב זה עלה סך של 23,870 ₪ מתוכם יש לקזז את הסכומים שהופרשו לקרן וכן סך של 1,357 ₪ ששולם על ידי הנתבעת בגין רכיב זה. לחילופין, טוען התובע, כי גם אם תתקבלנה כל טענות הנתבעת, עדיין עליה להשלים סך של 2,461 ₪ על פי שיעור ההפרשות הקבוע בצווי ההרחבה הכלליים במשק על בסיס שכר מינימום בעבור השנים 2010-2012.

לטענת הנתבעת, התובע סירב לחתום על מסמכים שנדרשו לצורך העברת כספים לקרן פנסיה עבורו ולכן נדחה מועד ההפרשה לפנסיה. לטענתה, בסופו של יום שולמו לתובע ולקרן הפנסיה כל הסכומים המגיעים לו על פי דין. הנתבעת טענה, כי התובע צירף רק חלק מדוח ההפרשות ורק משנת 2013 ואילך. עוד מציינת הנתבעת, כי התובע לא מפרט מה הסכום שלו הוא זכאי מהנתבעת שכן הוא אינו מקזז את הסכומים שהפרישה בפועל. כמו כן, יש לדחות את בסיס החישוב של התובע שכן השיעור המינימאלי שהיה על מעסיק להפריש לקרן פנסיה של עובד במועד תחילת עבודתו היה נמוך מהשיעור שלפיו ערך התובע את חישוביו. הנתבעת מוסיפה וציינה כי הסכום שהתובע עותר לו במסגרת תצהירו, גבוה לאין שיעור מה סכום שלו הוא עותר במסגרת הסיכומים. עוד מציינת הנתבעת כי אין לקבל את חוות דעת המומחה שצורפה לתצהירו בשל העדר התייצבות עורך חוות הדעת לחקירה בבית הדין ואין לייחס כל משקל לפגישה בין התובע לבין סוכנת הביטוח וממילא עולה משיחה זו שהובהר לתובע שלא ניתן להמשיך את קרן הפנסיה הקודמת בהיותה קרן פנסיה של עצמאים.

30. משנקבע כי שכרו של התובע עומד על שכר המינימום הקבוע בחוק, אין יסוד לחישובי התובע המבוססים על שכר של 5,500 ₪ לחודש. כך גם אין לקבל את טענת התובע כי שיעורי ההפרשות של המעסיק עמדו על סך של 7% משכרו. אכן, לא נ סתרה טענת התובע כי עובר לעבודתו אצל הנתבעת היתה לו קופת פנסיה פעילה וכעולה מצו ההרחבה לפנסיית חובה, על פניו היה על הנתבעת להמשיך להפריש לקופה הפעילה של התובע. דא עקא, חובה זו כפופה לכך שהתובע הודיע לנתבעת על קיומה של קופה שכזו. בענין זה חלוקים הצדדים כאשר הנתבעת מוסיפה ו טוענת שכל פניותיה לתובע לפתיחת קופת פנסיה נתקלו בסירוב לשיתוף פעולה, דבר שהביא לעיכוב בהעברת ההפרשות.

זאת ועוד, התובע עצמו פנה לסוכנת הביטוח ונאמר לו כי לא ניתן להמשיך להפריש לקופה הקיימת היות שמדובר בקרן פנסיה ותיקה. בהינתן האמור ומשלא הוכח כי התובע הודיע לנתבעת על קיומה של קרן פנסיה פעילה זכאי התובע לתשלום ההפרשות מחודש מאי 2011 ואילך.

31. עיון בתלושי השכר לחודשים מאי 2011 – אוקטובר 2012 מעלה כי הנתבעת לא הפרישה בעבור חודשים אלה. התובע קיבל בתקופה זו שכר יסוד כולל בסך של 69,690 ₪. מתלוש השכר לחודש נובמבר 2011 עולה כי הנתבעת הפרישה בעבור התובע את השיעורים הנטענים על ידו (7.5% תגמולי מעסיק ו-6% פיצויי פטורים). מכאן, כי הנתבעת אימצה את השיעורים שבקופת התובע. כפועל יוצא מכך, זכאי היה התובע להפרשות לקופת הפנסיה (תגמולי מעסיק + פיצויי פיטורים) בסך של 9,408.15 ₪. בחודש דצמבר 2012 הפרישה הנתבעת סך של 3,795 ₪ מתוכם 580 ₪ בעבור חודש זה והיתרה בסך של 3,215 ₪ על חשבון הפרשות עבר. עם סיום עבודתו של התובע קיבל סך נוסף בשיעור של 1,357 ₪. משכך, נותרה הנתבעת חייבת לתובע בעבור הפרשי פנסיה ופיצויים סך של 4,836 ₪ ((3,795+3,215) – 9408).

ח. ניכויים שלא כדין

32. לטענת התובע, ניכתה הנתבעת משכרו תשלומים על חשבון "החזר נזקים" בסך כולל של 2,000 ₪ בטענה כי גרם נזקים לרכב וזאת בניגוד להוראות סעיף 25 לחוק הגנת השכר התשי"ח-1958. התובע עתר לתשלום החזר בסך של 2,500 ₪. בסיכומיו העמיד התובע את שיעור הניכוי שלא כדין על הסך של 2,700 ₪. לעמדת התובע הסכומים נוכו משכר בין החודשים אוקטובר 2011 – אוקטובר 2013 ללא הצדקה וללא הסכמתו; הטופס שהציגה הנתבעת (נספח ד' לתצהיר הנתבעת נושא תאריך 4.11.14) מתייחס לתקופה שלאחר ביצוע הניכוי; הנתבעת לא הוכיחה את התרשלותו או אחריותו לגרימת הנזק; החתימה על המסמך אינה שלו ולא הוצגה שומה של הנזק.

לטענת הנתבעת, חתם התובע על מסמך בדבר השתתפות עצמית בתאונות דרכים שלהן הוא אחראי והוא אף לקח אחריות על תאונה בטופס שהועבר לחברת הביטוח (נספח ה' לתצהיר הנתבעת). לדבריה, אחת לשנתיים נחתם מסמך חדש של אחריות והסכמה לניכוי ועל כן עוד טרם חתימת נספח ד לתצהיר הנתבעת חתם התובע על מסמכים דומים אשר נגנזו; התובע לא הציג כל ראיה לטענתו כי החתימה אינה חתימתו ואף הודה כי הסכים לניכויים בגין רשלנותו.

33. הוראות סעיף 25 לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958 קובעות כי:

"(א) לא ינוכו משכר עבודה אלא סכומים אלה:-

(1) סכום שחובה לנכותו, או שמותר לנכותו על-פי חיקוק;
....
(6) חוב על פי התחייבות בכתב מהעובד למעביד, בתנאי שלא ינוכה על חשבון חוב כאמור יותר מרבע שכר העבודה;
(7) ..." .

הוראות סעיף 25 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, קובעות מהם הניכויים המותרים משכר עבודה והתנאים הם, כי על הסכום להיות קצוב ומוכח או בלתי שנוי במחלוקת. יודגש כי לא יעלה על הדעת, כי המחוקק יאפשר למעביד לעשות דין לעצמו להחליט מה חייב לו העובד, כמה חייב ומדוע ולנכות כל סכום משכרו כישר בעיניו (דב"ע נד/3-201 יעקב עמנואל - שופרסל בע"מ, (30.1.95); דב"ע שנ/3-119 חב' עיתונות מקומית בע"מ - אשר בן-עמי, (18.11.90)).

יתרה מזו, סעיף 25 לחוק, אוסר על ניכויים פרט לאלה המנויים בו במפורש ואין בין הניכויים המותרים, פיצויים או תשלום נזקים בשל הפרת חוזה עבודה או נזקים שגרם עובד ברשלנותו, שאינם בגדר סכום קצוב ומוכח ושהעובד לא נתן הסכמתו לקיזוזים (המ' 213/61 גוסטב פשייר - מפעלי טקסטיל נצרת בע"מ (1961)).

34. המחלוקת בין הצדדים נגעה בשניים אלה – הסכמת התובע לקיזוזים וסכום הקיזוז.

אשר להסכמת התובע – בתצהיר עדותו הראשית הודה התובע כי "אכן סוכם עם מנכ"ל הנתבעת שאשא בהשתתפות עצמית לנזק לרכב במקרה שאני אפעל ברשלנות" (סעיף 23 לתצהיר התובע). עוד מציין התובע כי "יחד עם זאת, אין במסמך המופיע כנספח ד שבכתב ההגנה בכדי לחייב אותי. אין בו כל פרט מזהה על אירוע תאונתי ספציפי או על נזק שגרמתי לכאורה או על כך שאני לוקח אחריות לנזק כפי שנטען על ידי הנתבע".

בחקירתו הנגדית העלה התובע לראשונה טענה כי חתימתו על נספח ד' זויפה. לא מצאתי ליתן אמון בטענה זו. התובע נשאל מדוע לא העלה טענתו זו קודם לכן והשיב "עכשיו אני רואה שזה מזויף. לא ראיתי את זה בחיים " אלא שכאמור, התובע מתייחס בתצהירו במפורש לקיומו של מסמך זה ואף לתוכנו. עובדה זו ולאור העדר מהימנותו הכללית של התובע, מביאים למסקנה כי אין לקבל את גרסתו כי המסמך אינו נושא את חתימתו.

35. דא עקא, המסמך נושא תאריך מיום 4.11.14 שהוא מאוחר לביצוע הקיזוזים. מר סיטון נשאל בעניין זה והשיב:

ש. אני מציגה לך את תצהירו של התובע, סעיף 23 א' לתצהיר, הוא טוען לניכויים משכרו הוא מפרט מתי בדיוק היו ניכויים ואיזה חודש היו, הניכויים האלה, מתי היו אתה יכול לומר.
ת. כתוב.
ש. כל מיני ניכויים 2011, 2012, 2013 זה לפני המכתב שהצגת נספח ד'.
ת. לא נכון. שעובד מתקבל לעבוד אצלנו בחברה יש טפסים של הצהרת בריאות, גיליון הרשעות נהיגה, העדר עבירות מין, הרשעות. החברה מאוד מסודרת שמבקשת ובודקת את המועמד לפני הקליטה זו. זה טופס שהנהג חותם ומסכים שאם יש נזק לאוטו במסגרת עבודתו שהוא אשם למרות השתתפות עצמית שלנו 5,000 ₪ הוא משתתף בסך של 1,500 ₪. כל שנתיים עושים ריענון תיק. הטופס נשאר אותו דבר.
ש. היכן המסמך הקודם.
ת. לא יודע. יכול להיות שגונזים. לא רלוונטי כל שנתיים המסמך מת.
ש. יש מסמך שנחתם לאחר הניכויים ואין מסמך לפני.
ת. אני יכול לנסות לחפש. זה תנאי לקבלת עובד. היו עובדים שלא הסכימו אז לא התקבל. עובד צריך לקבל אחריות על הרכב שנוסע בו. לאחר בירור הנהג בא אם קורה תאונה, הנהג מודה או לא בתאונה וכך זה עובד" (עמ' 28 ש' 1-15 לפרוטוקול).

מהעדויות עולה כי התובע לא הלין על הניכויים בזמן אמת. עיון בנספח ה' לתצהיר הנתבעת מעלה כי התובע מודה בשלושה אירועי תאונה אלא שלא צורף כל מסמך על שיעור הנזק.

36. בנסיבות אלה, הגם שעדותו של מנכ "ל הנתבעת היתה מהימנה עלי, משלא הוצג המסמך שהיה בתוקף במועד ביצוע הניכויים, ומשלא הוצגה כל שומה לכל אחת מהתאונות, לא ניתן להתיר את הניכויים משכר התובע ועל הנתבעת להשיב לתובע את הסך של 2,500 ₪.

אחרית דבר

37. על יסוד כל האמור תשלם הנתבעת לתובע כדלקמן:

השלמת הפרשות לפיצויי פיטורים בסך של 1,964 ₪.
הפרשי פנסיה סך של 4,836 ₪
החזר ניכויים בסך של 2,500 ₪.

תביעות התובע לתשלום פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד, הפרשי שכר והפרשי גמול שעות נוספות, פדיון חופשה והחזר קיזוז הודעה מוקדמת – נדחות.

משהעמיד התובע את תביעתו על הסך של כ-195,000 ₪, משנדחתה מרבית תביעתו של התובע, יישא התובע בהוצאות הנתבעת בסך של 8,000 ₪. אשר ישולמו תוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום.

ניתן היום, כ"ו טבת תשפ"ב, (30 דצמבר 2021), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.