הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה באר שבע סע"ש 24538-01-18

לפני: כב' השופט יוחנן כהן
נציגת ציבור (עובדים) – גב' רחל מצרי-לבני
נציג ציבור (מעסיקים) – מר מרדכי בסר

התובע:
גבי קמין
ע"י ב"כ: עו"ד ענת ברק

-
הנתבעים:

  1. אימפופיקס בע"מ, ( חברות-515371243)
  2. דקל בן לולו, ( ת"ז-XXXXXX062) – ניתן פסק דין

ע"י ב"כ: עו"ד עזרא (עוזי) ארטורה

פסק דין

1. התובע, הועסק אצל הנתבעת, אשר במועד הרלבנטי לתביעה, סיפקה מוצרים חד פעמיים ומוצרי ייבוא לסניפי "קופיקס" שונים. התובע הוביל את אותם המוצרים אל הסניפים השונים והיה אחראי על סידורם. הצדדים חלוקים הן על משך תקופת העסקת התובע והן על הגדרת תפקידו, כאשר לטענת התובע תפקידו הוגדר כאיש מכירות שטח והוא הועסק מיום 22.8.16 ועד לחודש 2.18. ואילו לטענת הנתבעת תפקידו הוגדר כנהג חלוקה והפצה וזאת מחודש 8.16 ועד לחודש 1.18.

2. ביום 10.1.18 הגיש התובע את כתב תביעתו כנגד הנתבעת במסגרתו עתר לתשלום סך של 171,131 ₪ בגין הפרשי שכר ושעות נוספות, הלנת שכר חודש אוקטובר 2017, פיצוי בגין אי מסירת הודעה על תנאי העסקה, פיצוי בגין התעמרות בעבודה וכן החזר ניכויים שלא כדין. יצוין כי במסגרת כתב התביעה, טען התובע כי במועד הגשת תביעתו הוא זומן לשימוע בכוונה לסיים את העסקתו בטענות סרק עלומות וככל הנראה הוא יפוטר מהעבודה.

3. בטרם יפורטו טענות הצדדים נבהיר כי לאחר סיום שמיעת העדויות בתיק, הודיע התובע כי בהת אם להמלצת בית הדין הוא מוחק את הנתבע 2 מההליך. בהתאם לפסק הדין החלקי שניתן ביום 8.6.20- הנתבע 2 נמחק מההליך ללא צו להוצאות.

טענות התובע

4. לטענת התובע, הנתבעת העסיקה אותו בשעות עבודה רבות, מעל 12 שעות ביום, בניגוד לדין וזאת עד לתקופה האחרונה להעסקתו, אז החליטה הנתבעת לשנות את תפקידו מאיש מכירות למחסנאי. הנתבעת ניצלה את גילו של התובע (בן 74) ורמסה את כבודו כאדם וכעובד תוך ידיעה שהשכר נחוץ לו למחייתו והוא תלו בו כמקור פרנסתו. במהלך תקופת העסקתו, עזבו את הנתבעת כ- 10 עובדים, כאשר הוא היה העובד היחיד שהחזיק מעמד לאורך תקופה ללא כל תלונות על תפקודו (סעיף 4 בתצהיר התובע). במהלך תקופת העסקתו נהגה הנתבעת לקזז משכרו דוחות תנועה וסכומים נוספים לרבות מע"מ, ללא שאלה נעשו כדין ולא ברור מה מקור הקיזוז והאם הועבר למאן דהוא. ידוע לתובע כי חלק מהקיזוזים לא הועברו ליעדם שכן הוא נתבע על ידי חברת בלו סקאי 2000 השכרת רכב בע"מ, שהינה חברת הליסינג של הרכב עליו נהג במסגרת העסקתו, שם הוא נתבע בגין תשלומים שכבר הופחתו משכרו, כמו למשל השתתפות עצמית (כתב התביעה צורף כנספח ת/ 2 לתצהיר התובע). כמו כן עוקל חשבון הבנק של התובע על ידי העירייה, שכן הנתבעת לא העבירה את הקנסות שקיזזה משכרו ליעדם. הנתבעת סירבה להעביר לידי התובע אישור אודות תשלום הקנסות לעירייה. עוד טען התובע כי על הרכב שהוא נהג נסעו עובדים נוספים כך שלא ניתן לקבוע בוודאות שכל התאונות או הקנסות מיוחסים לו. עוד נטען כי הנתבע 2 נהג להתעמר בו, זילזל בו ומנע ממנו זכויות.

5. התובע, הועסק כאיש מכירות שטח ולכן הוצמד לו רכב מסחרי שנועד לאספקת סחורה. בזמן קליטתו לעבודה, הו עסקו 9 נהגים, על 3 רכבים. הנתבע 2 החליט מי נוה ג והוא היה גם מסדר את קו החלוקה, מורה איזה רכב לקחת ולאן לנסוע. בכל רכב היו שני אנשים, כך היה למשך שלושה חודשים. לאחר התקופה האמורה עזבו 7 מתוך 9 נהגים, תוך תרעומת על שעות העבודה הארוכות, יחסי עבודה גרועים עבודה פיזית קשה וכו (סעיף 19 בתצהיר התובע). התובע נותר עם עובד נוסף, מיכאל, אשר גם הוא עזב לאחר חודש נוסף. דניאל, האחראי על הנהגים היה יוצא מידי פעם לקווי חלוקה. בניגוד ליתר הנהגים, שגם לאחר מכן הצטרפו (חן ושגיא), התובע היה יוצא לבד לחלוקה. תפקידו של התובע כלל אספקת מוצרים לכל סניפי ונקודות המכירה של רשת "קופיקס" מ קרית שמונה ועד באר שבע (130 סניפים בזמן הרלבנטי לתביעה). התפקיד החל בהעמסת הסחורה לרכב הטרנזיט, בהתאם לקו החלוקה בכל יום. לעיתים היה נדרש להעמיס את הסחורה יום לפני כן. היה על התובע לספק 250-400 פריטים, תלוי במקום האספקה. במקום האספקה היה על התובע לסדר את המוצרים על גבי לוחות, בהתאם להוראות הנתבע 2. בהתאם לקו החלוקה היה התובע פורק ומעמיס סחורה בתום היום או ביום למחרת. התובע נדרש להעמיס ולפרוק כ-60 קרטונים ביום, כשלא הייתה עזרה הוא היה עושה זאת לבד. כל קו חלוקה היה מונה 10-15 סניפים. התובע היה נדרש להגיע לסניף בשעה 7:00, כאשר העבודה בסניף הייתה אורכת כשעה, כאשר זה כלל מציאת חניה, פריקה ידנית של הקרטונים מספר פעמים, הגעה לחנות, הורדת סחורה מהלוח ומיונה, סידר הסחורה בקרטונים, ספירת הסחורה על ידי מנהל הסופר או בית הקפה, סידור פריטים חדשים על גבי הלוח, הוצאת תעודת משלוח לסניף, ספירת הפריטים על ידי המנהל וצילום הלוח והעברת התמונה אל הנתבע 2. לאחר מכן היה על התובע לסחוב את הארגזים לרכב ולעבור לנקודה הבאה (סעיף 37 בתצהירו). כאשר לא היה מחסנאי התובע היה נדרש לעשות גם את עבודת האיסוף, האריזה, והפריקה, אולם גם כאשר לא היה מחסנאי התובע גם היה עושה את העבודה האמורה כי התובע היה מגיע לפני המחסנאי למחסן או אחרי שהוא מסיים את יום עבודתו. התובע צירף אל תצהירו דוגמאות של תעודות משלוח ותיאר את דפוס עבודתו (סעיפים 39-51). כמו כן ציין התובע כי יש זמן נסיעה בין סניף אל סניף ולעיתים נדרש התובע להגיע אל סניפים בצפון המרוחקים ממקום מגוריו כשעתיים וחצי. לעיתים לא הייתה חניה ליד הסניפים והתובע היה נדרש למצוא חניה מרוחקת וללכת מספר פעמים לרכבו. התובע ביקש שיצטרף אליו עובד נוסף שיסייע לו, אך הנתבע 2 לא נעתר לבקשה (סעיף 55 לתצהיר התובע). הנתבע 2 ביקש מהתובע להגיע למקום החלוקה לא יאוחר מ-7:00 בבוקר ולכן הוא נדרש לצאת מביתו בשעה 5:00 ממושב ניר בני ם, לנסוע למחסן במושב ביצרון, להעמיס ולסדר את המוצרים ברכב ולצאת. או שלעיתים הוא היה עושה זאת בסוף יום עבודה (סעיף 56 בתצהירו).

6. התובע הציג רישום נוכחות שערך בעצמו ובזמן אמת (נספח 16 בתצהיר) ועל בסיס האמור בו ערך תחשיב שעות נוספות (נספח 17 בתצהיר) , כאשר לטענתו הנתבעת לא שילמה לו כלל תשלום בגין עבודה בשעות נוספות (תלושי שכר צורפו כנספח 18). לטענת התובע, הנתבעת מסרבת לגלות חומרים המצויים ברשותה בין היתר על קווי החלוקה והשעות שעבד וכן את הצילומים ששלח בהודעות וואטסאפ מכל סניף וסניף לאחר סידור הסחורה וכך למעשה יתגלו שעות העבודה שלו. התובע הועסק 5 ימים בשבוע, ולפחות פעם בחודש ביום שישי ובמוצאי שבת וזאת לקראת שינוי קו מוצרים. הנתבע 2 היה מהלך אימים על התובע בסנקציות כספיות ובפיטורים עת חזר ואמר שהוא עובד לאט ואף אחד לא יקבל אותו לעבודה בגיל 73. לטענת התובע היה פיקוח צמוד עליו של הנתבע 2 (סעיפים 68-78). עוד טען התובע כי הנתבע 2 היה מורה לו לקחת רכב זה או אחר. התובע צירף מסמכים המלמדים לגרסתו כי הוא לא היה היחיד שעשה שימוש ברכב (נספחים 21-25 בתצהירו). כך צירף התובע חוזי שכירות והסכמי ליסינג שנחתמו על ידי עובדים אחרים. הקיזוזים שנעשו משכרו בגין דוחות חניה או השתתפות עצמית נעשו ללא אישורו וללא שהוצגו בפניו אסמכתאות. ההפך הוא, בכל המקרים הוא לא היה אשם ובכל זאת היה נדרש לשלם השתתפות עצמית. התובע ממשיך לקבל אל ביתו דוחות חניה ובגין האמור אף עוקל חשבון הבנק שלו (נספחים 24-28 לתצהירו), כאשר לטענתו אין לו דרך לבדוק אם קיזזו משכרו את אותן דוחות שנדרשים שוב. עוד תיאר התובע בתצהירו שלושה אירועים המלמדים כי הנזקים שנגרמו לרכב כלל לא היו באשמתו (סעיפים 92-98) ולאחרונה גם קיבל כתב תביעה מאת חברת בלו סקיי שהוא נדרש לשלם לה 46,843 ₪ בין היתר בגין השתתפות עצמית אותה שילם כבר כאמור. כמו כן החברה הגדילה לעשות עת הפיקה בתלוש שכרו לחודש 5.17 ניכוי מפרעה וקנסות תנועה ומספר ימים לאחר מכן הפיקה תלוש חדש והוסיפה לניכויים גם ניכוי 2,000 ₪ בגין השתתפות עצמית. בכל פעם שהיה מנוכה משכרו של התובע כספים, הוא היה פונה אל הנתבע 2 לקבל הסבר והוא נענה שמדובר בנזקים שהוא גרם לרכב. הגם הסבריו , זה לא עזר (סעיפם 99-103 בתצהיר). לחברה אין אישור מטעמו לניכויים האמורים. עוד טען התובע כי במהלך עבודתו נדרש להחליף רכבים עם נהגים אחרים, על כן לא בהרכח שהקנסות על אותו הרכב היו שלו. עם זאת התובע לא הכחיש כי קיבל קנסות אולם הוא לא ידע איזה קנסות אכן שלו ואיזה מהם של עובד אחר (סעיף 108 בתצהיר).

7. בחודש 7.17 פרצה שריפה במחסן הנתבעת שכילתה את הסחורה. הנתבעת עשתה שימוש במחסן אביו של הנתבע 2 במושב מנוחה, ולאחר תקופה הסחורה עברה למחסן אחר בצומת ראם. באו תה התקופה הוא עבד יחד עם רעיה וגיל במחסן. בחודש 10.17 נלקח ממנו הרכב ולא הייתה לו דרך להגיע אל העבודה והעובדים האחרים היו אוספים אותו. התובע התנגד לשינוי בתפקידו, כאשר למעשה הוא הפך למחסנאי ומנקה במקום נהג חלוקה. במהלך היום לא הייתה עבודה, ו ההרגשה של התובע הייתה שהנתבע 2 מנסה לשבור את רוחו ולגרום לו לעזוב מרצונו. התובע המשיך להגיע בכל יום לעבודה. לטענת התובע, הנתבעים המשיכו להטיל עליו לחץ כלכלי, כאשר בחודש 10.17 הוא לא קיבל תשלום כלל, לאור העובדה כי הנתבעים בחרו לקזז משכרו הלוואה אותה נטל בתשלום אחד בסך 4,000 ₪ למרות שסוכם כי הסכום ינוכה ב-4 תשלומים ועל כן לא קיבל שכר באותו החודש. המשכורות לא הועברו בזמן וגם לא באופן חופף למתואר בתלוש (דפי חשבון בנק צורפו כנספח 30). באחד מהימים, הגיעו נציגים של קופיקס למחסן והודיעו שהם נועלים את המחסן והם לא יכולים עוד להכנס. הנתבע שהה בחול אותה העת. לאחר מספר ימים הוא דרש מהתובע לנסוע לעבוד במחסן במושב מנוחה, אולם בסופו של יום הנתבע הודיע לתובע כי אין עבודה ואין לו לאן לחזור (סעיף 119 בתצהירו), מאז אותה שיחה סירב הנתבע לשוחח עמו. התובע פנה באמצעות ב"כ אל הנתבע ביום 22.11.17 (נספח 31 לתצהיר) והוא נותר ללא פרנסה. הנתבע ניתק עמו את היחסים במטרה שילך מרצונו ובכך יחסוך את תשלום פ"פ וההודעה המוקדמת (סעיף 123 בתצהיר). התובע לא התייאש והגיע לעבודה. משהנתבע הבין כי התובע לא יתפטר הוא זימן אותו לשימוע ביום 26.12.17 ליום למחרת (נספח 32 לתצהיר), ללא פירוט הסיבות לזימון. לאחר בקשות ב"כ התובע דאז, השימוע נדחה.

8. לאור כל האמור הגיש התובע כתב תביעתו ועתר לתשלום הפרשי שכר בגין עבודה בשעות נוספות בסך 78,819 ₪. לטענתו , שכר ו עמד בהתחלה על 7,500 ₪ ולאחר מכן עלה ל-8,000 ₪. תחשיב השעות הנוספות צורף כנספח 37 לתצהיר. במסגרת סיכומי התובע, עתר הוא לחילופין לתשלום הפרשי שכר בגין עבודה בשעות נוספות על פי הוראות חוק הגנת השכר, תשי"ח -1958, דהיינו בגין 60 שעות נוספות לחודש ובסך כולל של 61,488 ₪ (סעיף 42 בסיכומי התובע). הלנת שכר חודש 10/17- לטענת התובע הוא לא קיבל שכר לאותו החודש (צורף כנספח 38 בתצהירו). מעיון בתלוש עולה כי הוא זכאי לסך של 6,218 ₪ ועל כן על הנתבעת לשלם זאת בצירוף פיצויי הלנה; אי מסירת הודעה על תנאי עבודה- הנתבעת הפרה את חובתה למסירת הודעה לעובד בהתאם לדין, גם כאשר שונו תנאי העסקתו. על כן עתר התובע לתשלום פיצוי בסך 5,000 ₪; התעמרות במקום העבודה- לטענת התובע הנתבע 2 התעמר בו, בכך שראה בו "כעבד". הוא התקשר אליו בשעות לא שגרתיות, מנע ממנו לצאת מהעבודה לדברים אישיים חשובים כדוג' הלווית חמו, העסיק אותו במשך שעות רבות, קיזז מכספו כספים כדוג' קנסות ודוחות ולא העביר ליעדם ועיקלו לו את החשבון, רוקנו לו מתוכן את התפקיד ולא הטילו עליו משימות חדשות וכו ' (סעיפים 146-166). לאור האמור עתר התובע לתשלום פיצוי בסך 50,000 ₪. התובע צירף העתק תלונה אותה הגיש במשטרה כנגד הנתבעת בגין גניבה (נספח 39). עוד טען התובע כי הנתבעת חייבה אותו בסכומים הכוללים מע"מ; ניכויים שלא כדין- במהלך תקופת העסקתו ניכתה הנתבעת כאמור משכרו של התובע קנסות, השתתפות עצמית וניכויים בסך של 31,904 ₪, כאשר הוא לא התיר לה לעשות כן. כמו כן הנתבעים ניכו מעבר למותר על פי דין, דהיינו מעבר ל-25%. התובע הלין על הדברים אך ללא הועיל. בפועל כאמור התגלה לו שהכספים גם לא הועברו ליעדם, על כן עתר התובע להשבת סך של 31,904 ש"ח.

טענות הנתבעת

9. הנתבעת הכחישה טענות התובע וטענה כי התביעה מופרכת לחלוטין. בכתב ההגנה טענה הנתבעת טענות מקדמיות בדבר התיישנות והעדר עילה ומכח האמור ביקשה לדחות התביעה (סעיף 3 בכתב ההגנה) . לטענת הנתבעת, התובע הועסק אצלה כנהג חלוקה מיום 22.8.16 ועד ליום 20.2.18. עד ליום 20.2.18 שהה התובע לטענתו בחופשת מחלה שלאחריה עזב את המקום העבודה ללא מתן הודעה מוקדמת ותוך גרימת נזקים רבים לנתבעת. התובע מסתיר כי לאחר השימוע מחודש 1.18 לא חזר הוא למקום העבודה ולא שלח אישורים נוספים אודות חופשת המחלה שלו. רק במועד הדיון המוקדם, התברר לראשונה כי התובע בחר לעזוב את העבודה (סעיף 6 בתצהיר הנתבע 2). התובע לא הועסק שעות נוספות רבות והרישום שנערך על ידו הינו שקרי. למרות שבכתב התביעה טען התובע לעבודה בת 12 שעות, הרי שבתצהיר הוא טען לעבודה בת 15 שעות כל יום, נתון המלמד על חוסר מהימנותו (סעיף 8 בתצהיר הנתבע 2). הנתבעת צירפה העתק מאישורי המחלה של התובע (נספח א לתצהיר הנתבע). לטענת הנתבעת, זכויות התובע לא נפגעו והוא מעולם לא קיבל יחס משפיל או פוגעני מאת הנתבעת. התובע נטש את מקום העבודה תוך שהוא טוען שהוא בחופשת מחלה - שחלה מיד אחר השימוע שנערך לו, חופשה ממנה לא חזר עד היום. עוד נטען כי כל קיזוזי השכר נעשו כדין. לטענת הנתבעת, בחודש 1.18 נערך לתובע שימוע לאחר שהוא נתפס בגניבה. סרטון הגניבה הוצג גם לעו"ד התובע בשימוע שנערך.

10. תפקידו של התובע כלל אספקת מוצרים, שאינם מוצרי מזון, לסניפי הרשת של "קופיקס" כאשר התובע נדרש בין היתר להעמיס את המוצרים, למצב אותם בסניפים ולהוציא תעודות משלוח וזיכוי בכל סניף והוא לא היה איש מכירות מעולם. בעת קבלתו לעבודה, הוסבר לו אודות מהות תפקידו והדרישה לכח פיזי בשל העמסת הקרטונים וכן בשל שעות נהיגה מרובות בין הסניפים ברחבי הארץ. התובע הציג בפני הנתבעים כי ה וא בעל כישורים מתאימים. הנתבעים לא ניצלו את גילו המתקדם, ההפך הוא. הנתבעים בחרו להעסיקו על אף גילו המתקדם מתוך רצון אמיתי לסייע לאנשים ב גיל מתקדם ולשלבם בעבודה. מכאן ברור כי לא הייתה כל אפליה כלפי התובע (סעיף 17 בתצהיר הנתבע 2). הנתבעת הבהירה כי בתפקיד התובע, לא נדרש עובד נוסף והעסקת עובד נוסף הייתה מתבצעת בהתאם לצרכי הנתבעת 1 לפי שיקול דעת מקצועי ובהתאם לקו וי החלוקה. רכבו של התובע היה מועמס ראשון כאשר כלל העובדים היו עוזרים לו בהעמסה, בין היתר כדי שגם יסיים מוקדם. לטענת הנתבעת התובע לא עבד שעות נוספות, אלא במקרים בודדים, לפני חגים או לחץ וגם אז מדובר בשעות בודדות ולא כנטען על ידו. שעות העבודה היו משתנות בהתאם לקו החלוקה, אם כי לרוב העבודה הייתה מסתיימת בשעה 17.00 (סעיף 20 בתצהיר הנתבע 2). לטענת הנתבעת, התובע הועסק במשרת אמון והוא לא הועסק בשעות נוספות משום שאופי העבודה היה כזה שהוא היה מתחיל את יום העבודה שלו בשעה 7:00 או 8:00 ומסיים בשעות הצהריים או אחרי הצהריים המוקדמות. תפקידו היה מאין ניהולי כאשר הוא היה עצמאי בשטח והיה אדון לעצמו. הוא היה מקבל החלטות לגבי המוצרים אותם יש לפרוק או לסדר על הסטנדים, איזה מוצרים להוסיף, אי זה להוריד, איזה מלאי לחדש וכו'. כמו כן הוא היה מחליט לאיזו נקודה להגיע ראשון ואיזה מוצרים להוריד לכל נקודה (סעיף 23 בתצהיר הנתבע 2). התובע ניהל את הזמן שלו והוא היה בעל חופש פעולה ועצמאות ושכרו היה גבוה בהרבה מעל המקובל – לא היה מדובר בשכר של עובד מחסן (סעיף 25 בת צהיר הנתבע 2). כמו כן לא הייתה כל אפשרות פיקוח על התובע ועל שעות עבודתו- הוא היה איש שטח. לראיה, התובע לא קבל על אי תשלום השעות הנוספות. לא יתכן כי ניהל יומנים משך שנתיים ולא בא בדרישה לשעות נוספות. לתובע אין ראיה ולו ראשית ראיה להוכחת טענותיו בדבר שעות עבודתו כנטען על ידו. לא ברור מי ערך את הרשימות המומחשבות אותן הגיש התובע, האם נערכו בדיעבד או בזמן אמת וכו'. לא יתכן כי עובדים ונהגים אחרים הועסקו 8-9 שעות והוא הועסק 15 שעות ביום. התובע היה צריך לסיים את יום עבודתו בשעה 17:00, או בשעה 18:00 לכל המאוחר. על התובע מוטל הנטל להראות ראיות מהותיות כדי שהנטל יעבור לכתפיו של המעביד.

11. כמו כן טענה הנתבעת כי התביעה של התובע לתשלום שעות נוספות עולה על מספר השעות הנוספות החודשיות לפי סעיף 26(ב)ב לחוק הגנת השכר – 60 שעות (סעיף 32 בתצהיר הנתבע). בניגוד לנטען על ידי התובע, הנתבע קיבל יחס טוב והוגן, כולם עזרו לו. לתובע היו תמיד בעיות כלכליות והוא כל הזמן היה מבקש מפרעות ומקדמות על חשבון השכר. וכל פעם הוא קיבל. כל הזמן עזרו לו ונתנו לו הלוואות וכן סייעו לו בימי חופשות שביקש. ברוב הזמן הנתבע 2 שהה בסין וההתנהלות של התובע הייתה למול רעיה, על כן הטענות המיוחסות לנתבע 2 בדבר התעללות והתעמרות בתובע- דינן להדחות. התובע היה מתחנן שלא לקבל את שכרו בהעברה בנקאית או צ'ק, אלא רק במזומן, הגם כי זה היה מאמץ גדול עבור הנתבעת לעשות כן, היא נענתה לבקשותיו ועל כן, לא ברורה הטענה להתעללות. התובע היה שיאן תאונות ודוחות וכל הקיזוזים נעשו כדין. לאור הנזקים שגרם התובע, חשבה הנתבעת לפטר בזמנו את התובע אבל ריחמו עליו כי ידעו שמצבו הכלכלי לא טוב והוא יתקשה למצוא עבודה. גם כשהחברה הפסיקה את פעילותה המסחרית בעקבות שריפה במחסנים, היא המשיכה לשלם לתובע את שכרו למרות שישב בביתו ולא עבד ימים ארוכים. מעיון ברישום השעות שערך התובע עולה כי גם באותה התקופה בה לא עבד כאמור, הוא ציין שעבד שעות נוספות (סעיף 38 בתצהיר הנתבע 2). בשלב מסוים, פעילות החברה הצטמצמה עקב השריפה ולכן לא היה עוד צורך בנהגים ועובדים רבים. על מנת להמנע מפיטורי התובע ובהסכמתו הועבר התובע לתפקיד אחר וזאת תוך ששכרו לא נפגע וזאת חלף פיטורים. תנאיו של התובע לא השתנו ושכרו נותר כשהיה, מה גם שתפקידו לא הצריך רכב והוא מעולם לא זכה לרכב צמוד. הרכב שימש את התובע לעבודה ולא היה חלק מתנאי העבודה, ורעיה הייתה אוספת אותו לעבודה. לא ברור כיצד התובע טוען מחד לחוסר מעש ומצד שני, לעבודה בשעות נוספות רבות. לענין שכר חודש אוקטובר, טענה הנתבעת כי לבקשת התובע, הועמדה עבורו מפרעה בסך 4,000 ₪, שאכן נוכתה משכרו כפי שסוכם ולכן הקיזוז נעשה כדין. אין למעסיק חובה ליתן מפרעות או הלוואות והנתבעת עשתה כן, מתוך רצון טוב. מכל מקום טענה הנתבעת כי התביעה להלנת השכר התיישנה. כמו כן התובע עותר לקבל את סך 4,000 ₪ אותו קיבל כהלוואה והוא לא מקזז את הסך האמור מהתביעה ולכן הוא תובע בכפל (סעיף 128 בתצהיר הנתבע 2). הנתבעת לא רצתה לפטר את התובע, אולם בשל תקרית ותלונות מצד לקוחות החברה אשר גרסו כי התובע נחשד בגניבה מאחת מחנויות הרשת, נקרא התובע לשיחת שימוע, לאחריה ועוד בטרם התקבלה ההחלטה בעניינו הוא יצא לחופשת מחלה ממנה לא חזר.

12. לטענת הנתבעת, לא פעם ולא פעמיים נעלם התובע במהלך שעות העבודה והוא היה מתרץ זאת (סעיף 49 בתצהיר הנתבע 2), התובע עשה סידורים פרטיים על חשבון שעות העבודה. לא בכל יום היה התובע אוסף סחורה אלא לעיתים רק פעמיים בשבוע. בתצהיריה ובסיכומיה פירטה הנתבעת והצליבה נתוני דוח השעות של התובע למול השעות שהמופיעות בתעודות המשלוח אותן הנפיק התובע בזמן אמת המלמדת על המצאותו בנקודה מסוימת במהלך יום העבודה (סעיפים 55-127 בתצהיר הנתבע 2). ביחס לקיזוזים משכרו של התובע הרי שמשכרו של התובע קוזזו הנזקים, הקנסות והדוחות בהתאם להסכם שימוש ברכב עליו חתם התובע עם קבלתו לעבודה (סעיפים 132-133 בתצהיר הנתבע 2 והמצורף שם). על כ ן יש לקבוע כי הקיזוזים נעשו כדין. מעבר לכך התובע חייב בכספים רבים שלא קוזזו משכרו בגין תאונות וקנסות שביצע בהתאם לתביעה אותה הגישה חברת בלו סקיי כנגד התובע וכנגדה. ביחס לסידור המוצרים הדגישה הנתבעת כי מדובר במוצרים קטנים שלוקח לסדר אותם לא יותר משלוש דקות אולם התובע מנסה לצייר זאת כזמן ממושך. הנתבעת צירפה העתק מהודעות המלמדות כי טענות התובע אינן נכונות והנתבעת אישרה לתובע לצאת לדברים אישיים (נספח כח). זאת ועוד עתרה הנתבעת לקיזוז כספים מאת התובע בגין אי מתן הודעה מוקדמת וכן בגין הנזקים אותם גרם בסך 8,000 ₪. בנוסף אחרי שסיים התקבלו דוחות חניה שלו בסכום של כ-2,000 ₪ אותם יש לקזז מכל סכום שיפסק. כמו כן ביקשה הנתבעת לקז ז את סכום התביעה אותה הגישה בלו ס קיי כנגדם. אין בידי הנתבעת התכתבויות הקבוצה, לאור העובדה כי החליף מספר מכשירי סלולר. לאור כל האמור לעיל, ביקשה הנתבעת לדחות התביעה.

ראיות ועדויות הצדדים

20. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית וכן מסמכים נלווים להוכחת טענותיו. מטעם הנתבעת 1 הגיש תצהיר הנתבע 2, הגב' רעיה זמצוב- מנהלת אדמיניסטרציה של הנתבעת 1, מר זטקובצקי דניאל ומר בכור גיל. כמו כן הגישה הנתבעת מסמכים תומכים להוכחת טענותיה. יצוין כי הנתבעת הודיעה על משיכת תצהירו של מר דניאל ועדותו לא נשמעה (עמ 44, שורה 30). הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.

דיון והכרעה
אי מסירת הודעה בדבר תנאי העסקה

21. התובע החל העסקתו אצל הנתבעת בחודש 8.16. התובע טען כי הנתבעת לא מסרה בידו טופס הודעה לעובד, גם כאשר השתנו תנאי העסקתו. הנתבעת לא הציגה העתק הודעה לעובד או הסכם העסקה שנחתם עם התובע ו/או נמסר בידו. כבר נפסק כי "בסעיף 2 לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002 (להלן - חוק הודעה לעובד) הטיל המחוקק על המעסיק חובה למסור לעובד הודעה על תנאי העסקתו או שינוי בהם, ואף הגדיר באופן מפורט בסעיף 2 לחוק את תוכן ההודעה על תנאי העבודה. בהמשך אף הותקנו תקנות הודעה לעובד (תנאי עבודה) (צורת הודעה ופרטיה), תשס"ב-2002, שבהן נקבעה בתוספת צורת ההודעה באופן מפורט. על פי סעיף 5א לחוק הודעה לעובד ככל שהמעסיק לא מסר לעובד הודעה בהתאם להוראות החוק בנושא שיש לכלול בהודעה לעובד, ואותו נושא שנוי במחלוקת, חובת ההוכחה היא על המעסיק (בכפוף לכך שהעובד העיד על טענתו באותו עניין בתצהיר). (ראו: ע"ע 2385-02-17 אחמד אבו מוחסן - קיבוץ בית הערבה מיום 11.2.21). חשיבות רבה קיימת למסירת הודעה מתאימה לעובד בדבר תנאי העסקתו, שכן תכליתה ליידע את העובד באופן שקוף ומלא על כל תנאי עבודתו, לייתר שאלות ביחס לתנאי העבודה ולמנוע מחלוקות משפטיות לגבי תנאי העבודה המוסכמים, כפי שהתעוררו בענייננו.

22. בהעדר הצגת הסכם העסקה ו/או טופס הודעה לעובד, תישא הנתבעת בפיצוי בסך 3,500 ₪ בגין אי מתן הודעה בכתב לעובד וזאת לאור הקבוע בסעיף 5 לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה).

הפרשי שכר ושעות נוספות

23. התובע עתר כאמור לתשלום הפרשי שכר בגין עבודה בשעות נוספות בסך של 78,819 ₪ וזאת על בסיס רישומי שעות עבודה אותם ערך ואלו הוגשו לתיק בית הדין (נספחים 16-17 לתצהיר התובע) . לחילופין, עתר התובע לתשלום 60 שעות נוספות חודשיות בהתאם להוראות חוק הגנת השכר. הנתבעת טענה כי לא הייתה לה יכולת פיקוח על שעות העבודה של התובע ומשרתו הייתה משרת אמון. על כן הוא לא זכאי לתשלום שעות נוספות בהתאם לחריג שבחוק שעות עבודה ומנוחה, ובכל מקרה, הוא לא הועסק במסגרת השעות הנטענות על ידו, אלא הועסק בשעות נוספות רק לעיתים בודדות - בזמן לחץ או בחגים.

24. סעיף 30(א)(6) לחוק שעות עבודה ומנוחה מאפשר החרגה של החוק על עובדים שתנאי עבודתם ונסיבותיה אינם מאפשרים למעסיק כל פיקוח על שעות העבודה והמנוחה שלהם. נפסק כי השאלה אינה קיומו של פיקוח בפועל, אלא אם תנאי העבודה ונסיבותיה אפשרו פיקוח כאמור (דב"ע לג/4-2 אברהם רון – מועצה מקומית מצפה רמון, פד"ע ד 386) זאת, כאשר פיקוח אפשרי גם בשעה שהעבודה מתבצעת מחוץ לחצרים, אך בתלות בנסיבות הספציפיות של כל מקרה (ע"ע 570/06 עו"ד עמוס אגרון – עו"ד זיוה כץ, (מיום 14.10.07) וכן סע"ש 39717-11-12 צבי ינקו ואח' נ' שחר צח (מיום 6.8.18)).

25. עוד בהקשר זה נפסק בע"ע 27280-06-16 ניסים לנקרי נ' אינופרו -פתרונות טכנולוגיים חדשניים בע"מ (מיום 31.10.17), כך: " המגמה בפסיקתו של בית הדין לעבודה היא לפרש את החריגים בצמצום כך שהחוק יפרוש כנפיו גם על עובדים הנדרשים לעבודה תדירה מחוץ לחצרי המעסיק, כגון נהגים וסוכני מכירות, ואין בעצם העבודה התדירה מחוץ לחצרי המעסיק להחריגם מתחולת החוק. המבחן לתחולתו של סעיף 30(א)(6) לחוק הוא בקיומה של אפשרות פיקוח (להבדיל מפיקוח בפועל) על מסגרת שעות העבודה והמנוחה בכללותה (להבדיל מפעולות העובד בגדרי יום העבודה). בהינתן דגשים אלה לפרשנות סעיף 30(א)(6) עולה כי סעיף זה יחול בעיקר באותם מקרים חריגים בהם אין כל אפשרות פיקוח על מסגרת שעות העבודה. ואולם, כאשר מסגרת העבודה ניתנת בעיקרה לפיקוח (כגון פגישות מחוץ לחצרי המעסיק שהן מתוכננות) - הרי שאין מקום להחלת החריג בסעיף 30(א)(6) לחוק. אמנם, אין לכחד כי מלאכת הפיקוח על עובד המצוי דרך קבע מחוץ לחצרי המעסיק מורכבת יותר ממלאכת הפיקוח על עובד בחצרי המעסיק. אולם – וזה העיקר – הנטל לשכנע כי זו בלתי אפשרית, באופן המצדיק החרגת העובד מתחולת החוק, יורם במקרים חריגים ומצומצמים. זאת, בשים לב לקיומם של כלים ניהוליים והשתכללותם של אמצעים טכנולוגיים (ובלבד שפגיעתם בפרטיות העובד אינה עולה על הנדרש). מכל מקום, בחירה ניהולית של מעסיק ליתן לעובד דרגת חופש גבוהה בניהול זמן עבודתו אינה מצדיקה, כשלעצמה, החרגתו מתחולת חוק שעות עבודה ומנוחה". ראו לענין זה גם ע"ע טפקו – ייצור מערכות בקרה אנרגיה ומתקנים לשמירת איכות הסביבה בע"מ – טל פד"ע לה 703 (2000); ע"ע 88/06 סמי בוג'ו – קל בניין בע"מ (28.11.2010)); ע"ע 570/06 עו"ד עמוס אגרון – עו"ד זיוה כץ [ (14.10.2007); ע"ע 61148-08-16 כ.ש. מרכזי תיפעול לרכב בע"מ - גבריאל עטיאס [ (05.06.2018) (להלן- עניין עטיאס); ע"ע 30933-09-16 קבוצת פיטרו הכט בע"מ נ' דותן דהן (7.5.18)).

באשר למאפייניו של תפקיד הדורש 'מידה מיוחדת של אמון אישי' נפסק בעניין אגרון כי ככלל מדובר ב-"עובד בכיר, בעל אחריות מיוחדת, שמקבל שכר גבוה התואם את האמון האישי המיוחד לו הוא זוכה", ו-"ההיבט של 'מידה מיוחדת' צריך להתבטא הן בשעות עבודתו של העובד והן בשכרו". המאפיינים של עובד בתפקיד הדורש "מידה מיוחדת של אמון אישי" הם: שכר גבוה; חשיפה למידע רגיש של המפעל; אחריות מיוחדת ואפשרות להחליט באופן עצמאי (ראו גם את פסק דינו של כבוד השופט אילן סופר בעניין עטיאס). בעניין בסט ביי נקבע כי כדי שחוק שעות עבודה ומנוחה לא יחול על עובד בשל "מידה מיוחדת של אמון אישי" "צריכה להתקיים זיקה קרובה ומיוחדת של בעל התפקיד בו מדובר ל"תפקיד הנהלה" עליו לא חל החוק, כגון – מנהל לשכה של מנהל חברה גדולה או נהג המנכ"ל". כמו כן נקבע כי 'אפשר גם שהחוק לא יחול על עובד השותף לסודות המפעל או שהוא איש סודה של ההנהלה".

26. לאחר שבחנו טענות הצדדים, הראיות והמסמכים שהוגשו לפנינו , וכן לאחר יישום המבח נים שנקבעו בפסיקה, מסקנתנו הינה כי התובע אינ ו בא בגדר עובד שתנאי עבודת ו ונסיבותי ו אינם מאפשרים למעסיק כל פיקוח על שעות העבודה והמנוחה שלהם. לא התרשמנו כי שכרו של התובע היה גבוה משמעותית משכרו של עובד אחר, שהתובע היה חשוף למידע רגיש של המפעל או שהייתה לו אחריות מיוחדת ואפשרות להחליט באופן עצמאי. התובע ביצע משימות שהנתבעת 2 הנחתה אותו לבצע, בהתאם לקו החלוקה שנמסר לו על ידי הנתבעת 2. כמו כן התרשמנו כי הנ תבעת בחרה שלא לפקח על התובע, הגם כי יכלה לעשות כן. כך יכולה הייתה הנתבעת להתחקות אחרי שעות עבודת ו של התובע באמצעות תעודות המשלוח אותן נדרש התובע לשלוח אל הנתבע 2, בעת סיום עבודתו אצל לקוח, או באמצעות איתוראן או גיפי אס אותו הייתה מתקינה הנתבעת ברכב עליו נסע התובע . כלים אלה היו יכולים לסייע לנתבעת בפיקוח על שעות עבודתו של התובע ותמוהה מדוע לא פעלה לעשות כן. אשר על כן, אנו קובעים כי על העסקת התובע חל חוק שעות עבודה ומנוחה.

27. האם זכאי התובע לתשלום שעות נוספות? כאמור לעיל, הנתבעת לא פיקחה על שעות עבודתו של התובע ולא הציגה דוחות נ וכחות או כל אסמכתא אחרת המלמדת על שעות העסקתו. התובע הציג רישומי נוכחות מצידו. סעיף 26ב (א) לחוק הגנת השכר תשי"ח-1958 קובע כי: "בתובענה של עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית, שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה שבעדן נתבע השכר, תהא חובת ההוכחה על המעסיק כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעסיק לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה". לכך יש להוסיף את העברת הנטל למעסיק במקרה של העדר הודעה לעובד, וזאת בהתאם לסעיף 5א' לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), התשס"ב – 2002 וראו בעניין זה גם את סעיף 8 בפסק הדין בע"ע 18024-12-18 יורם אביחסרה נ' יעקב זכאי (מיום 19.5.19) והפסיקה המאוזכרת שם (להלן- עניין אביחסירה). סגן נשיאת בית הדין הארצי השופט אילו איטח קבע שם כי "כאשר עסקינן במחלוקת על שעות עבודה, בין רגילות ובין נוספות, נדרש העובד להעמיד גרסה עובדתית, ביחס להיקף המשרה הרגיל וביחס להיקף שעות העבודה הנוספות, לפי מהות המחלוקת. העמדת גרסה זו נדרשת כתנאי להפעלתו של סעיף 5א לחוק הודעה לעובד ושל סעיף 26א'(ב) לחוק הגנת השכר (ע"ע (ארצי) 24946-09-14 ריאן זינאת - איי אס אס אשמורת בע"מ (4.8.16); וראו לאחרונה בהקשר נוסף: ע"ע (ארצי) 34111-07-15‏ גנאדי אוקראינסקי - שח שנוע ולוגיסטיקה בע"מ (7.2.19))".

28. מבחינת הראיות שהוגשו לתיק עולה כי התובע ביצע שעות נוספות. כך מהתכתבויות שצורפו לתיק עולה כי לעיתים סיים התובע את העבודה בשעות מאוחרות ולא כנטען על ידי הנתבעת לקראת השעה 17:00. כך ביום 13.6.17 רשם התובע לנתבע 2 בשעה 18:40 "סיימתי. תן לי כתובת בת"א" ביום 14.6.17 כתב התובע " הזכינית בטבריה לא מוכנה שאשאיר אצלה את הספינרים", ב1.5.17 כתב התובע הודעה בדבר המלאי בשעה 21:11, ביום 14.5.17 כתב הנתבע 2 לתובע בשעה 6:37 "איפה אתה ומדוע אתה לא עונה" ב-3.4.17 שלח הנתבע 2 הודעה בשעה 6:16 " בוקר ??? ", ביום עבודה שמועדו אינו ברור כתב התובע הודעה לנתבע 2 בשעה 19:28 שהוא "בתחנה המרכזית נתניה", ביום עבודה נוסף שמועדו לא ברור כתב התובע בשעה 18:45 " אני בהרצל חיפה". יודגש כי המדובר בדוגמאות בלבד. גם לגרסת הנתבעת, התובע הועסק בשעות נוספות, במקרים בודדים, בתקופת לחץ או חגים. חרף האמור, עיון בתלושי שכרו של התובע אינם מלמדים, באף חודש עבודה, על תשלום בגין עבודה בשעות נוספות. אשר על כן, אנו קובעים כי התובע זכאי לתמורה בגין עבודה בשעות נוספות בהן הועסק.

יחד עם זאת, לא התרשמנו כי התובע הועסק בשעות הנוספות כנטען על ידו. כך לדוג לא הסביר התובע הכיצד יתכן כי ברישומיו ציין שהחל את יום עבודתו בשעה 6:00, בעוד שתעודת משלוח ראשונה שלו מהעיר כפר סבא נשלחה בשעה 10:09 (סעיף 57 בתצהיר הנתבע 2); ברישומיו ליום 16.5.17 ציין התובע את מועד סיום העבודה בשעה 22:30, כאשר תעודת ההחזר אחרונה הוצאה בשעה 19:30, התובע לא הסביר את הדברים. עוד ביום 19.6.17 ציין התובע ברישומיו כי החל יום עבודתו בשעה 6:00, כאשר בהתאם לתעודת המשלוח מכפר סבא, זו נשלחה רק בשעה 10:11 (סעיפים 86-87 בתצהיר הנתבע 2); ביום 28.6.17 שלח התובע הודעה לקבוצת וואטסאפ בשעה 6:46 ושאל לאן הוא נוסע היום? על כן רישומיו כאילו החל יום העסקתו בשעה 6:00, לא מתיישבים ע ם השכל הישר (סעיפים 93-94 בתצהיר הנתבע) . ויודגש- מדובר בדוגמאות רבות אותן הביאה הנתבעת לתמיכה בגרסתה לפיה הרישומים אותם ערך התובע- אינם אותנטיים. בהקשר זה נציין כי לא השתכנענו מכל הדוגמאות, אלא רק מחלקן. מכל מקום דוגמאות אלה, הביאו אותנו לכדי מסקנה כי אין לקבל את הרישומים אותם ערך התובע.

כמו כן, התרשמנו כי במהלך הנסיעות אותן נסע התובע , לאורך כל שעות היום, לא תמיד היה רק לרשות העבודה. כך הודה התובע כי במהלך היום רכש תרופות והשיב: "אז מה?" (עמ 23, שורות 15-17). כמו כן סביר להניח כי במהלך יום העבודה שהה הוא בהפסקות אוכל וריענון. עיון בהתכתבות בין הצדדים מלמדת כי ישנם ימים בהם הנתבע 2 ניסה לאתר את התובע, אך הוא לא הגיב זמן רב ולא ברור אם באותה העת היה לרשות העבודה או היה עסוק בענייניו האישיים ( ראו העתק ההודעות שצורפו למייל תצהיר גילוי המסמכים מטעם התובע).

29. עוד בהקשר הדברים האמורים נציין כי התובע לא הניח את דעתנו בשאלה מדוע לא הציג רישומי הנוכחות שלו אותם ערך לגרסתו במהלך העסקתו (עמ 16, שורות 28-29), או לפחות מדוע לא עימת את הנתבע 2 עם העובדה כי השעות בהן הוא מועסק הן רבות ובגינן לא משולמת לו תמורה כדין. לשאלת ב"כ הנתבעת מדוע לא הציג את רישומי הנוכחות השיב "אותה תשובה שנתתי בגלל הקשר אחר, בגלל אילוצים" (עמ 17, שורות 2-3). יודגש כי האילוצים אליהם התכוון התובע הינם אילוצים כלל יים (כפי שהעיד בעמ 12, שורות 28-30). אלא שעיון בהודעות אותן צירף התובע אל תצהיר גילוי המסמכים מטעמו ילמדו כי התובע עשה פניות אל הנתבע 2 בעניינים שונים, לדוג' בעניין הקיזוזים משכרו, בעניין הקנסות וגם בעניין תשלום השכר באיחור. עם זאת בחר התובע שלא לציין קיומ ם של דוחות הנוכחות המלמד ים על עבודה בשעות נוספות רבות ללא תמורה.

30. אשר על כן, ולאור העובדה כי מחד, התרשמנו כי התובע הועסק שעות נוספות, ומאידך לא ניתן להוכיח את היקף עבודתו, לאור העובדה כי הנתבעת לא ערכה רישום שעות עבודה כנדרש, הרי שיש להחיל במקרה זה את החזקה הקבועה בסעיף 26ב בחוק הגנת השכר ונחייב את הנתבעת "בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על חמש עשרה שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות".

31. אשר על כן, בהתאם לתחשיב אותו פירט התובע בסעיף 42 לסיכומיו ובהעדר תחשיב נגדי, אנו קובעים כי על הנתבעת לשלם לתובע הפרשי שכר בגין עבודה בשעות נוספות בסך 61,488 ₪. הסכום האמור יישא בהפרשי הצמדה וריבית מיום סיום העסקת התובע בחודש 2.18 ועד למועד התשלום בפועל.

ניכויים שלא כדין

32. התובע עתר להשבת הניכויים שנוכו משכרו בגין קנסות, השתתפות עצמית וניכויים בסך של 31,904 ₪. התובע לא הכחיש כי נרשמו דוחות על שמו ושהוא קיבל קנסות אך הלין על כך שהכספים נוכו משכרו מבלי שהוכח בפניו כי מדובר בקנסות או דוחות שלו, או בנזקים אותם הוא ביצע, כאשר לגרסתו עובדים נוספים נסעו על אותו הרכב.

33. הנתבעת הציגה הסכם שימוש ברכב עליו חתם התובע בחודש 10.17 במסגרתו התחייב התובע לשלם את הקנסות או הדוחות, אלא שהסכם זה נחתם בחודש 10.17 בלבד, כאשר התובע החל העסקתו בחודש 8.16. עיון בתלושי שכרו של התובע ילמדו כי החל מחודש 12.16 החלה הנתבעת לקזז משכרו של התובע "קנסות תנועה", "השתתפות עצמית", "מפרעות" ו "הלוואות". בסיכומיו התייחס התובע לשני סוגי ניכויים: השתתפות עצמית וקנסות (סעיף 47 בסיכומיו), על כן במסגרת פסק דין זה נתייחס אך לניכויים אלה.

34. סעיף 25 לחוק הגנת השכר קובע מהם הניכויים המותרים משכר עבודה:

"ניכויים משכר עבודה (תיקון מס' 28) תשע"ד-2014
25.  (א)  לא ינוכו משכר עבודה אלא סכומים אלה:
(1)   סכום שחובה לנכותו, או שמותר לנכותו על פי חיקוק;
(2)   תרומות שהעובד הסכים בכתב כי ינוכו;
(3)   דמי חבר בארגון עובדים שהעובד חבר בו, שיש לנכותם מן השכר על פי הסכם קיבוצי או חוזה עבודה או שהעובד הסכים בכתב כי ינוכו, והתשלומים הרגילים לועד העובדים במפעל;
(3א) תוספת לדמי החבר שמותר לנכותם על-פי פסקה (3), המיועדת למימון פעילות מפלגתית, זולת אם הודיע העובד למעסיקו בכתב על התנגדותו לתשלום התוספת;
(3ב) דמי טיפול מקצועי-ארגוני לטובת הארגון היציג כמשמעותו בחוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז-1957, שיש לנכותם על פי הסכם קיבוצי או חוזה עבודה משכרו של עובד שאיננו חבר בשום ארגון עובדים, או שהעובד הסכים בכתב לניכוי כאמור; שר העבודה, לאחר התייעצות עם ארגון העובדים המייצג את המספר הגדול ביותר של עובדים במדינה, ובאישור ועדת העבודה של הכנסת, יקבע בתקנות את מקסימום דמי הטיפול המקצועי-ארגוני שמותר לנכותם לפי פסקה זו;
(4)   סכום שהוטל כקנס משמעת בהתאם להסכם קיבוצי או על פי חיקוק
(5)   תשלומים שוטפים לקופות גמל ובלבד שתשלומים כאמור לקופת גמל שהעובד בלבד חייב לשלם לה לא ינוכו משכרו של העובד אם הוא הודיע למעסיקו בכתב על התנגדותו לתשלומם;
(6)   חוב על פי התחייבות בכתב מהעובד למעסיק, בתנאי שלא ינוכה על חשבון חוב כאמור יותר מרבע שכר העבודה;
(7)   מקדמות על חשבון שכר עבודה, אם אין המקדמות עולות על שכר עבודה בעד שלושה חדשים; עולות המקדמות על שכר עבודה לשלושה חדשים – חלות על היתרה הוראות פסקה (6).
(ב)  על אף האמור בסעיף קטן (א), חדל עובד לעבוד אצל המעסיק, רשאי המעסיק לנכות משכרו האחרון של עובד כל יתרה של חוב שהעובד חייב לו, לרבות מקדמות."

בהתאם להלכה הפסוקה הניכוי המותר לפי סעיף 25(ב) ל חוק הוא " סכום קצוב ומוכח, או בלתי שנוי במחלוקת, שהרי לא יעלה על הדעת כי יאפשר המחוקק למעביד לעשות דין לעצמו ולהחליט מה חייב לו העובד, כמה חייב, ומדוע חייב, ולנכות כל סכום משכרו, כישר בעיניו. אלא על מעביד הסבור כי נותרו "יתרות-חוב" שחב לו העובד, להתכבד ולהגיש תביעה נגדית, או בהתקיים נסיבות לקיזוז לטעון לקיזוז בכתב הגנתו - ולהוכיח את טענתו" (דב"ע (ארצי) 3-101 יעקב עמנואל - שופרסל בע"מ [פורסם בנבו] פד"ע כח 241, 258 (1995)).

35. בענייננו, החל מחודש 5.17 קוזז משכרו של התובע סכומים משתנים בגין "השתתפות עצמית" ובסך כולל של 15,161.93 ₪. בסעיף ד' להסכם שימוש ברכב נקבע כי "בכל מקרה של נזק לרכב הצמוד, מסיבה כלשהי, תוכל החברה בכפוף לשקילת שיקולים רלוונטיים כגון אופי שטח הנסיעה, נסיבות התאונה ו/או נסיבות גרימת הנזק לרכב, לחייב את העובד בסכום הנזק שלא יעלה על גובה "ההשתתפות העצמית"...". ראשית נבהיר כי הסכם זה נחתם אך בחודש 10.17 וכל קיזוז קודם למועד האמור, נעשה ללא הסכמת התובע ועל כן נעשה שלא כדין. כמו כן נציין כי אף ביחס לניכויים שנעשו לאחר חתימת התובע על הסכם השימוש הרכב, דעתנו אינה נוחה, שכן הנתבעת לא רק שלא הוכיחה שדווקא התובע גרם לנזקים הנטענים, אלא היא גם לא הוכיחה את גובה הנזק אותו ייחסו לתובע. כעולה מההודעות שצורפו לתיק, התובע התנגד לניכויים האמורים וביקש לברר מי הגורם שגרם למכות ברכב , תוך פירוט שמות נהגים אחרים, שיתכן ונהגו ברכב, וכן הלין על גובה הסכום שנוכה. גם לאחר שהוגשה תביעה זו, לא השכילה הנתבעת להוכיח כי אכן התובע גרם לנזקים בגובה הסכומים שנוכו לו.

ממסמכים שצורפו לתיק למדנו כי התובע אכן הודה שגרם לנזקים מסוימים, גם למול חברת השכרת הרכב, בלו סקיי, אלא שגובה הנזק לא הוכח, בשים לב להתנגדות התובע לקיזוזים האמורים. עוד לא הוכיחה הנתבעת כי הרכב עליו נהג התובע היה רכב שהוצמד אך ורק אליו משך כל תקופת העסקתו והנזקים שנגרמו לרכב, נגרמו בהכרח על ידו. מקובלת עלינו עמדת התובע כי מהחשבוניות שצורפו תיק בגין חיוב הנתבעת בהשתתפות העצמית על ידי חברת בלו סקיי, לא ניתן לדעת כי מדובר בנזקים שנגרמו לרכב עליו נהג התובע (סעיף 71 בסיכומי התובע). בסיכומיה, טענה הנתבעת כי התובע קיבל על עצמו את האחריות לנזקים והפנתה לשיחות מוקלטות של התובע עם חברת ההשכרה (סעיף 38 בסיכומיה), אלא שההקלטות לא צורפו. ההלכה בנוגע לאי הבאת ראיה או הזמנת עדים שיש בהם כדי לשפוך אור על הנסיבות ששנויות במחלוקת ולתמוך בגרסתו של אותו צד ידועה, ומחדלה של הנתבעת בעניין זה פועל לחובתה.

36. אשר על כן אנו מורים על קבלת התביעה, כך שהנתבעת 1 תשיב לתובע את הסכומים שנוכו משכרו שלא כדין בגין "ההשתתפות העצמית" בסך של 15,163.93 ₪.

37. באופן דומה, קיזזה הנתבעת משכרו של התובע החל מחודש 12.16 ועד חודש 10.17 "קנסות" בסכומים משתנים ובסך כולל של 6,094 ₪ (סעיף 89 בסיכומי התובע) (יצוין כי בתצהיר נטען כי סכום הקיזוז עמד על 6,494 ₪). לאחר שבחנו טענות הצדדים, הראיות והעדויות שנשמעו בפנינו הגענו למסקנה כי אף ביחס לרכיב זה, דין התביעה להתקבל. ראשית נבהיר כי הסכם שימוש ברכב נחתם רק בחודש 10.17, כאשר הניכויים נעשו כבר מחודש 12.16. כמו כן הנתבעת לא הציגה בפנינו העתק הקנסות שיוחסו לתובע וקוזזו משכרו. כעולה מההודעות שצורפו, אף בענין זה הלין התובע אודות הניכויים (סעיף 92 בסיכומי התובע). הנתבעת נמנעה כאמור מהצגת העתק הקנסות אותם קיזזה משכרו של התובע, הגם כי הנתבע 2 הודה כי הדוחות הוצאו על שם חברת בלו סקיי (עמ 22-23, שורות 32, 1-3 בהתאמה), ועל כן יכלה הנתבעת לפנות אליה לקבל העתק הדוחות ולהציגם בפנינו. הנתבעת צירפה אל ראיותיה העתק מדוח חניה על שם עובד אחר, יחזקאל שגיא, דהיינו יש והקנסות שקוזזו נעשו על ידי עובד אחר. הנתבעת לא הוכיחה כי הקנסות שקוזזו יש ליחסם לתובע דווקא. אשר על כן, גם בענין הקנסות שקוזזו לא ניתן לומר כי מדובר בסכום קצוב.

38. אשר על כן, על הנתבעת להשיב לתובע הסכומים שנוכו משכרו בגין "קנסות" בסך של 6,094 ₪.

הלנת שכר חודש 10/17

39. בתביעתו עתר התובע לתשלום שכרו לחודש 10.17 במלואו בסך של 6,218 ₪ שכן לגרסתו הנתבעת פעלה שלא כדין עת קיזזה משכרו ניכויים שגובהם עולה על המותר על פי דין.

40. עיון בתלוש שכרו של התובע לחודש 10.17 מלמד כי באותו החודש שולם לתובע שכר יסוד בסך 8,000 ₪ וקוזזו שעות העדרות ויום וחצי מחלה- עליהם לא מלין התובע, שכן הוא תובע את שכרו לאחר קיזוז הסכומים האמורים.

כמו כן באותו התלוש קוזזו קנסות תנועה בסך 500 ₪ וכן השתתפות עצמית בסך 2,925 ₪ אותם הורינו לנתבעת להשיב לתובע, בפרק הקודם. בנוסף קיזזה הנתבעת משכרו של התובע את סך ההלוואה אותה נטל בסך של 4,000 ₪. התובע לא חולק על ההלוואה אותה נטל, והדברים עולים קנה אחד גם עם ההתכתבות בין הצדדים, אלא שלגרסת התובע, קוזז משכרו מעבר למותר כאמור על פי דין וכן בניגוד למוסכם.

סעיף 25 (א)(6) לחוק הגנת השכר קובע כי מותר לנכות משכר עובד " חוב על פי התחייבות בכתב מהעובד למעסיק, בתנאי שלא ינוכה על חשבון חוב כאמור יותר מרבע שכר העבודה". אין חולק כי תלוש שכרו של התובע לחודש 10.17 לא היה תלוש שכרו האחרון של התובע, על כן הנתבעת לא יכלה לנכות משכרו את סכום ההלוואה אותה נטל במלואה, ככל והיא עולה על רבע משכרו. לפני הניכויים עמד שכרו של התובע על 6,218 ₪. על כן יכלה הנתבעת לקזז משכרו של התובע עד רבע משכרו דהיינו סך של 1,554.5 ₪ ולא סך של 4,000 ₪.

41. התובע עתר לתשלום מלוא שכרו. כאמור בפרק הקודם הורנו על השבת הניכויים בגין השתתפות עצמית וקנסות אל התובע. בכל הנוגע להלוואה אותה נטל התובע יובהר כי התובע לא חלק על עצם ההלוואה, אלא רק על אופן וגובה הניכוי משכרו בחודש 10.17. על כן אין מקום להורות על השבת סכום ההלוואה אותה נטל התובע, והפיצוי יבוא לידי ביטוי בסכום ההלנה.

42. הלנת שכר- משקבענו כי הנתבעת קיזזה משכרו של התובע קיזוזים שאינם כדין, הרי מסקנתנו הינה כי הנתבעת הלינה שכרו של התובע לחודש 10.17 . כמו כן קיזזה הנתבעת בחודש 10.17 משכרו של התובע הלוואה שסכומה עולה על סכום הניכוי המותר על פי דין (מעל 25% משכר ברוטו). הנתבעת לא סיפקה הסבר מניח את הדעת לאופן קיזוז הכספים משכרו של התובע, בשים לב להתנגדותו של התובע לקיזוזים ולדרישת הסברים מטעמו. לא השתכנעתי כי אי תשלום השכר הבא לידי ביטוי בקיזוז הסכומים נבע מטעות כנה, בשל עניין שלא היה בשליטתה של הנתבעת או ממחלוקת בעניין עצם החוב בהתאם לקבוע בסעיף 18 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958. לבית הדין נתון שיקול דעת רחב בפסיקתו פיצויי הלנת שכר, ראו ע"ע 43694-12-11 ו-ע"ע 53128-12-11 חברת אפי אבטחה בע"מ – יעקב (קובי) מרדכי מיום 28.8.2017.
 
42. בענייננו ובשים לב לעובדה כי במהלך תקופת העסקתו, בהתחשב בעיקרון המידתיות בהפעלת שיקול הדעת על פי ההתאמה בין המטרה לבין האמצעי והיחס שבין הפגיעה לבין השגת התכלית – אנו קובעים כי על הנתבעת לשלם לתובע פיצוי י הלנת שכר בסך 1,200 ₪.

התעמרות בעבודה

43. התובע עתר לתשלום פיצוי בסך 50,00 ₪ בגין התעמרות בעבודה. בכתב תביעתו טען התובע כי היה חשוף ליחס פוגעני (עמ 46 בכתב התביעה). בתצהירו הרחיב התובע וטען כי הנתבע 2 ראה אותו כעבד ולא כעובד (סעיף 146 בתצהיר), כאשר לדוג ' הוא לא נתן לו לצאת לדברים אישיים כדוג' הלוווית חמיו, עבודה בשעות רבות, הטלת עיקולים בשל אי תשלום קנסות לכאורה ועוד (סעיפים 146-166). בסיכומיו, טען התובע לראשונה כי מדובר בהתעמרות "כלכלית", זאת לאור קיזוז הסכומים משכרו, אי העברתם ליעד ם, בשל התנהלות הנתבעת הוטלו עיקולים על התובע וכן בגין שינוי תפקידו ללא הסכמה.

44. לאחר שבחנו טענות הצדדים הראיות והעדויות ששמענו, הגענו למסקנה כי דין התביעה להדחות ברכיב זה. לא התרשמנו כי ה נתבעת התעמרה בתובע במהלך עבודתו ונסביר.

45. הפסיקה והספרות הכירה בתופעה של התנכלות בעבודה, או בשמה האחר "התעמרות במסגרת העבודה", כלשון הצעת החוק למניעת התעמרות בעבודה , התשע"ה – 2015 [וראו בעניין זה גם שולמית אלמוג, "התנכלות תעסוקתית" (mobbing), עבודה חברה ומשפט יא' (התשס"ו) 223] (ראו בעניין זה: ע"ע (12029-11-13 יוליוס מלק - מדינת ישראל הקריה למחקר גרעיני (24.11.2016) . ביולי 2015 עברה בכנסת בקריאה טרומית הצעת חוק פרטית למניעת התעמרות בעבודה , התשע"ה-2015. אמנם מאז לא חלה התקדמות בהליכי החקיקה, עם זאת הצעת החוק מהווה בסיס לפסיקות בתי הדין האזוריים לעבודה בסוגיה הנדונה (ראו בעניין הסקירה בפסק הדין סע"ש 67012-07-18 עו"ד אילנית מיכאלי - עירית ירושלים מיום 21.02.2021) .
 
46.     במאמרה של אלמוג, תוארה התופעה כ"התנכלות תעסוקתית" וזו הוגדרה כ"התנהגות חוזרת ונשנית כלפי עובדים שרישומה הוא פגיעה שאינה פיזית, אשר נחווית לרוב על-ידי העובדים כהשפלה". עוד צוין, כי ביטוייה המעשיים של ההתנכלות התעסוקתית עשויים להיות רבים ומגוונים, וכי ניתן ככלל לסווגם לשלוש קטגוריות: פגיעה בעובדים באמצעים מילוליים-תקשורתיים (צעקות, ביקורת לא מוצדקת וכדומה); פגיעה במעמדם של העובדים (באמצעות הפצת שמועות, השפלה וכדומה); ומתן משימות משפילות (מטלות שאין בהן צורך או מניעת עבודה בפועל). בנוסף, צוין, כי מקובל לראות התנכלות תעסוקתית לא כמקרה חד פעמי, אלא כחשיפה מתמשכת למעשים המתוארים .

47. כעולה מהצעת החוק למניעת התעמרות בעבודה מצוין כי מטרת החוק היא " לאסור התעמרות בעבודה , בשירות או במוסד להשכלה לבוגרים, כדי להגן על כבוד האדם וחירותו, על רווחתו ועל חופש העיסוק" (סעיף 1). כמו כן הוגדרה התעמרות בעבודה כ"התנהגות פוגענית המופנית כלפי אדם באופן חוזר ונשנה, לא במסגרת אירוע "חריג" וחד-פעמי אלא במספר אירועים נפרדים, ויוצרת עבור האדם סביבה עוינת במסגרת עבודה". עוד צוין, כי ביטוייה המעשיים של התעמרות בעבודה הם רבים ומגוונים. כך ההתעמרות יכולה לבוא לידי ביטוי בצעקות, בקללות, בהאשמות שווא, בהפצת שמועות מזיקות, בגרימת נידויו של אדם או החרמתו, במתן משימות משפילות, בפגיעה בדימויו, בפגיעה ביכולתו לבצע את תפקידו או בפגיעה בסיכוייו להצליח או להתקדם בעבודה וכיוצא באלה.

בענייננו, לא התרשמו כאמור כי התובע חווה התעמרות. ראשית, התובע שינה גרסתו בין כתב התביעה והתצהירים לבין סיום כתבי הטענות אותו הגיש. כאשר בתחילה תיאר את ההתעמרות כהשפלות והעסקה בתנאים קשים ולאחר מכן טען "להתעמרות כלכלית". בתוך כך טען התובע לדוג' כי הנתבע 2 לא אישר לו לצאת לה לוויה של חמיו, אלא שעיון בהודעה שצורפה אל סיכומי הנתבעת 1 (בין היתר), תלמד כי התובע כתב לנתבע :
"דקל.
חמי נפטר.
ההלוויה היום בשבע.
אעבוד עד שש וחצי ואסע להלוויה."
בתגובה השיב לו הנתבע 2 "ברור".

כמו כן מיתר ההודעות בין הצדדים לא התרשמנו כי התובע סבל מהתעמרות בעבודה. התובע ביקש וקיבל מפרעות שכר והלוואה לטובת נופש. התרשמתי כי גילו של התובע בהעסקתו אצל הנתבעת 1 לא היווה שיקול, כאשר ככל ולתובע היה קושי פיזי בביצועה, הוא יכול היה לעזוב את העבודה ולחפש עבודה קלה יותר ואין באופן ההעסקה כדי התעמרות. יוזכר, כי התובע לא התפטר בדין מפוטר, כאשר רק בדיון המוקדם עלתה לראשונה טענה מפי ב"כ שהתובע עזב את העבודה "כי לא יכל עוד" (עמ ' 4 שורות 7-10). יודגש כי הדברים אינם עולים בקנה אחד עם המתואר במסגרת כתב התביעה אותו הגיש התובע, שם כתב כך: "בימים אלה זומן התובע לשימוע בכוונה לסיים את העסקתו בטענת סרק עלומות שאינם ביניהן לבין המציאות דבר וחצי דבר.." (ראו פרק 'פתח דבר' בכתב התביעה). העובדה כי הנתבעת לא פעלה כדין בניכויי השכר, אין בה כדי להביאנו לכדי מסקנה כי התובע חווה התעמרות במקום העבודה. בכל הנוגע לשינוי בתפקידו של התובע, הרי שככל והתובע לא רצה לשנות תפקידו מנהג חלוקה למחסנאי, וככל והוא סבר שהיה בשינוי משום הרעת תנאים, עמדה בפניו האפשרות להתריע על ההרעה בפני הנתבעת וככל והייתה הנתבעת עומדת על שינוי התפקיד- התובע יכול היה להתפטר בדין מפוטר (ככל ואכן היה מוכיח הרעה). התובע לא פעל כאמור לעיל.

48. לאור כל האמור לעיל, דין התביעה ברכיב זה- להידחות.

טענת קיזוז

49. בכתב ההגנה (סעיף 118), טענה התבעת טענת קיזוז, במסגרתה התבקש בית הדין לקזז מכל סכום שיפסק לזכות התובע את ההודעה המוקדמת שלא מסר כנדרש ממנו בחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א – 2001 וכן את הנזקים הרבים אשר גרם בסכום של 8,000 ₪. כמו כן נטען כי לאחר שעזב התובע הצטברו דוחות חניה וקנסות נוספים בסכום של 2,000 ₪. בסיכומיה, זנחה הנתבעת 1 את טענת הקיזוז ויש לראות בה כמי שויתרה על טענתה.

50. למעלה מן הדרוש נציין כי בכל מקרה נראה שטענת הקיזוז הייתה נדחית, אף לגופו של ענין. ראשית הנתבעת לא הוכיחה את הנזקים הנטענים על ידה וכל זאת בשים לב לנפסק לעיל בדבר אי חוקיות הניכויים. זאת ועוד, בכל מקרה הנתבעת לא הוכיחה כי עמדה על כך כי התובע יתן לה הודעה מוקדמת כנדרש ממנו בדין לטענתה, ונראה כי ויתרה על התייצבותו בפועל.

סוף דבר

51. אשר על כן, על הנתבעת 1 לשלם לתובע הסכומים הבאים:

הפרשי שכר בגין עבודה בשעות נוספות- בסך 61,488 ₪. הסכום האמור יישא בהפרשי הצמדה וריבית מיום סיום העסקת התובע בחודש 2.18 ועד למועד התשלום בפועל.
השבת הניכויים בגין "ההשתתפות העצמית"- בסך של 15,163.93 ₪.
השבת הניכויים בגין "קנסות" - בסך של 6,094 ₪.
הלנת שכר חודש 10.17- בסך 1,200 ₪.

52. בבחינת סכום ההוצאות שעלינו להשית על הנתבעת, לקחנו בחשבון את התנהלותה במסגרת ההליך. כך במסגרת ההליך חרגה הנתבעת מן המ ועדים שנקבעו לה להגשת תצהירים, דחתה הנתבעת מועדים ברגע האחרון הסמוך לדיון וכן הגישה הנתבעת תצהירים נוספים מטעמה ללא שהותר לה לעשות כן על ידי בית הדין . בהחלטות שונות קבעתי כי התנהלות הנתבעת האמורה תלקח בחשבון בפסיקת ההוצאות (החלטות מיום 2.5.19, 30.5.19, 3.7.19). לאור האמור לעיל ובשים לב לסכום הנפסק החלטנו כי הנתבעת תשא בהוצאות התובע ובשכ"ט עו"ד בסך של 7,000 ₪. הסכום האמור וכן הסכומים שנפסקו לעיל ישולמו תוך 30 ימים מיום תן פסק הדין, אחרת יישאו בהפרשי הצמדה וריבית כדין.

53. זכות ערעור כדין.

ניתן היום, ו' תשרי תשפ"ב, (12 ספטמבר 2021), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.

רחל מ

גב' רחל מצרי לבני
נציגת ציבור (עובדים)

יוחנן כהן
שופט

מר מרדכי בסר
נציג ציבור (מעסיקים)