בית הדין האזורי לעבודה באר שבע ס"ע 49147-08-18

לפני: כב' השופט יוחנן כהן
נציגת ציבור (עובדים) – גב' מרים יעיש
נציגת ציבור (מעסיקים) – גב' דינה כהן

התובע:
Asoum Dalifi Nimeri Elfaki
ע"י ב"כ: עו"ד תמיר שטינוביץ

-
הנתבע:
דוד זגרון
ע"י ב"כ: עו"ד אסף סיידה

פסק דין

1. לפנינו תביעת התובע, מבקש מקלט מסודן, לכספים וזכויות מכוח משפט העבודה המגן. בתביעתו טען התובע כי עבד אצל הנתבע כעובד שכיר בתחום השיפוצים במשך 9 חודשים (מחודש אוגוסט 2017 ועד למועד פיטוריו בחודש אפריל 2018), במהלכם הנתבע ניצל אותו והעסיק אותו תוך רמיסת זכויותיו.

2. התובע טוען, כי הנתבע לא נתן בידיו דוחות נוכחות לתקופת עבודתו ו/או תלושי שכר תקינים, כאשר תלושי השכר אינם משקפים שכרו ו/או תקופת עבודתו ו/או זכויותיו בפועל.

3. עוד טען התובע כי עבד בימים א' – ה' למן השעה 07:00 ועד 16:00, וכמו כן עבד בשעות נוספות על המפורט, ככל הנדרש ובהתאם לצורך.

בתמורה לעבודתו זו, השתכר 400 ₪ בערכי נטו ליום עבודה, כאשר שכרו שולם לו במזומן, חלק מגולם בתלוש השכר וחלק מחוץ לתלוש וב"שחור", וזאת מידי שבוע.

4. התובע טוען כי בסוף חודש אפריל 2018 פוטר מעבודתו, מבלי שנמסרה לו הסיבה בגינה פוטר, הנתבע הגדיל לעשות ולא שילם משכורתו בסך של 2,800 ₪. פיטוריו של התובע נעשו "מעכשיו לעכשיו" ללא שימוע ו/או הודעה מוקדמת, אופן ונסיבות פיטוריו לאחר כתשעה חודשי עבודה מעלים חשש של משש כי פיטוריו נעשו במטרה למנוע רצף, צבירת ותשלום מלוא זכויותיו בדין.

5. בנוסף, טען התובע, כי על הצדדים חל צו ההרחבה בענף הבניין, לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז – 1957 (להלן: "צו ההרחבה"). הנתבע לא החיל את צו ההרחבה בעניינו של התובע ולא שילם את מלוא שכרו ו/או פדה את זכויותיו, בהתאם לצו ההרחבה ובהתאם לדין.

6. מנגד, טען הנתבע בכתב ההגנה, כי עד לפטירת אביו היה יוצר קשר עם התובע ומקשר בינו לבין מזמיני עבודה לשיפוצים לעבודות מזדמנות. לאחר פטירת אביו, החל הנתבע לקחת על עצמו פרויקטים נוספים, ולשם כך נדרש לעובד צמוד.

7. אליבא דנתבע, במהלך חודש ינואר 2018 פתח תיק במס הכנסה, שכן עבודתו החלה להיות בתדירות גבוהה יותר . רק בחודש פברואר 2018, החל לעסוק בתחום השיפוצים באופן מקצועי ולשם כך העסיק את התובע בפועל (נספחים א' ו-ב' לכתב ההגנה).

8. מערכת יחסי עובד-מעסיק בין התובע לנתבע ארכה כחודשיים ימים ותו לא, בהם התובע עבד במשרה חלקית ביותר וקיבל את מלוא הסכומים והתגמולים המגיעים לו כדין.

עוד הוסיף הנתבע כי אם אכן נתקיימו יחסי עובד-מעביד בין הצדדים, הם היו מסוג של משתתף חופשי, אשר לא מקנים לתובע את הזכויות המבוקשות על ידו, שכן הלה לא השלים שנת עבודה אצל הנתבע.

9. הנתבע טען כי , התובע נשלח לבצע שיפוץ בבית העסק "אולימפוס ספא" בבאר שבע, שם ביצע עבודה חלקית וגרם נזק ממשי הן ללקוח והן לנתבע אשר נדרש לכסות אחר הטעויות שעשה התובע.

לאחר האירוע הנ"ל, פנה הנתבע לתובע וציין בפניו שאינו יכול להמשיך ולפגוע בתדמית של הנתבע. המענה של התובע לאמירה זו היה שבכל מקרה הוא עובר לתל-אביב ושאינו מתכוון להמשיך ולעבוד עבור הנתבע.

התובע לא פוטר אלא עזב את מקום העבודה לאחר שידע כי הנתבע אינו מרוצה מעבודתו, ולא כפי שטען בכתב התביעה.

10. בנוסף, התובע התנהג בחוסר תום לב, כאשר בנוסף לכלל הכספים והתגמולים שקיבל, הנתבע מטוב ליבו שילם 1,500 ₪ לתובע בעבור שכר עבודה שעבד אצל חברו של הנתבע. התובע התחייב להחזיר את הסך של 1,500 ₪ לנתבע, אולם לא החזיר את החוב.

11. עוד טען הנתבע כי תנאי העבודה של התובע היו עבודה במשך 5 ימים בשבוע (בימים א'- ה') מהשעה 07:00 עד 16:00, ולא יותר מכך.

מהלך הדיון

12. בישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 31.12.2019 העידו התובע והנתבע.

13. התובע הגיש סיכומיו בכתב ביום 18.2.2020, והנתבע הגיש סיכומיו ביום 16.3.2020.

חלות צו ההרחבה בענף הבניין

14. מחומר הראיות עולה כי תחום עיסוקו של הנתבע הוא בשיפוצים (סעיף 3 לתצהיר התובע; סעיף 6 לתצהיר הנתבע).

15. צו ההרחבה בענף הבנייה קובע את תחולתו על –

"כל העובדים ומעבידים בישראל, בענף הבנייה והעבודות הציבוריות, למעט עובדים שתנאי עבודתם הוסדרו או יוסדרו בהסכמים קיבוציים ומעבידיהם".

16. בשאלת תחולתו של צו הרחבה מסתמך בית הדין על הסיווג האחיד של משלחי יד, שנקבע על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (דב"ע נד/3-83 רפי פרנסה – דוד ימין, פד"ע יד' 264; דב"ע נו/3-272 עוף טנא תעשיות בע"מ – מואסי מוחמד ). עיון בספר הסיווג האחיד של ענפי הכלכלה 1993 תחת הכותרת "בינוי (בניה ועבודות הנדסה אזרחית)" מעלה, כי מעבידים העוסקים בבניה ועבודות ציבוריות, מוגדרים כדלקמן –

"מפעלים העוסקים בעבודות פיתוח באתרי בנייה; בניית שלדי מבנים; נגרות ומסגרות ברזל אלומיניום במבנים; התקנת מתקני מים, חשמל ומיזוג ומערכות אחרות במבנים; עבודות גימור הבניין; בנייה; הרכבה והצבה של מבנים מוכנים; שיפוצי מבנים ותחזוקת מבנים ועבודות קבלנות אחרות" (ההדגשה שלי, י.כ).

17. משמע, הנתבע העוסק בשיפוצים נכלל על פי הסיווג האחיד של ענפי הכלכלה כמעסיק בתחום הבנייה.

18. לפיכך, בשים לב למהות עיסוקו של הנתבע, הוראות צו ההרחבה בענף הבנייה חלות על יחסי העבודה שבין הצדדים.

תקופת עבודתו של התובע אצל הנתבע

19. בין הצדדים נטושה מחלוקת ביחס לתקופת העסקתו של התובע בשירות הנתבע. לטענת התובע, הוא עבד בשירות הנתבע במשך 9 חודשים למן חודש אוגוסט 2017 ועד למועד פיטוריו בחודש אפריל 2018 (סעיף 7 לכתב התביעה, סעיף 4 לתצהיר התובע). מנגד, טען הנתבע כי התובע עבד אצלו במשך חודשיים בלבד, ורק מחודש פברואר החל לעסוק הנתבע בתחום השיפוצים באופן מקצועי, ולשם כך העסיק את הת ובע בפועל (סעיפים 9, 15-16 לכתב ההגנה).

20. ככלל נקבע בפסיקה, כי נטל ההוכחה ביחס לתקופת עבודה רובץ על העובד-התובע (ר' דב"ע נד/3-23 חיים פרינץ נ' נתי גפן ואח' [פורסם בנבו]), אלא שלאחר חקיקת חוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), התשס"ב – 2002 (להלן: "חוק הודעה לעובד"), עבר נטל ההוכחה בסוגיה זו אל כתפי המעסיק, וזאת ביחס לפרטים שאמורים להופיע בהסכם העבודה או בהודעה לעובד על תנאי העבודה (ר' בשינויים המחוייבים ע"ע 300162/96 חברת בתי מלון פנורמה ירושלים בע"מ – וואיל סנדוקה ומאהד סנדוקה [פורסם בנבו] (1.6.04), ע"ע (ארצי) 154-10 שניידר נגד ניצנים אבטחה בע"מ [פורסם בנבו] (3.5.11)).

21. סעיף 2(א)(2) לחוק הודעה לעובד מחייב את המעסיק למסור לעובד פרטים בדבר "תאריך תחילת העבודה" ואילו סעיף 5א' לחוק, שנכנס לתוקפו ביום 11/8/11, קובע כי בתובענה של עובד נגד מעסיקו, בה שנוי במחלוקת עניין מהעניינים לפי סעיף 2, והמעסיק לא מסר לעובד הודעה בה הוא חייב לפי סעיפים 1 או 3 לחוק תהיה חובת ההוכחה בעניין הרלוונטי על המעסיק. כמו כן, חלות על הנתבע חובות רישומיות, ובין היתר רישום דוחות נוכחות.

22. אין חולק כי לא קיים בין הצדדים הסכם עבודה חתום או הודעה על תנאי עבודה, ממנה ניתן ללמוד על מועד התחלת העסקת התובע (ראה עדות הנתבע, פרוטוקול מיום 31.12.19, עמ' 16, ש' 17-21). כמו כן, לא הגיש הנתבע דוחות נוכחות.

על כן, ומשהנתבע לא עמד בחובה המוטלת עליו על פי דין, הנטל להוכיח את הטענה כי התובע לא עבד 9 חודשים, אלא חודשיים בלבד, מוטל על הנתבע.

23. לאחר שבחנו את מסכת הראיות והעדויות, כמו גם את טיעוני הצדדים בסיכומיהם, הגענו לכלל מסקנה כי יש להכיר בתקופת עבודה של שישה חודשים בלבד. להלן נפרט כיצד הגענו למסקנה זו.

24. כעולה מגרסת הנתבע, כפי שפורטה במהלך חקירתו הנגדית, העסיק את התובע עוד קודם לחודש פברואר 2018:

"... לגבי התלושים, אם אני בינואר פתחתי, ולא הוצאתי לו תלוש בינואר כי הוא לא רצה ממני תלוש בגלל שהוא היה בחולות...
ש. הוא ביקש ממך לא להוציא תלוש בינואר?
ת. כן".
(פרוטוקול מיום 31.12.19, עמ' 16, ש' 22-27, הדגשות הוספו; י.כ)?

25. גרסה זו סותרת את האמור בסעיף 9 לתצהיר הנתבע לפיו, רק מחודש פברואר 2018 החל הנתבע להעסיק את התובע בפועל.

26. ברם, לא ניתן להתעלם מהראיה המרכזית מלבד העדות בעל-פה, שהוצגה על ידי התובע לעניין תקופת העסקתו – פלט שיחות ממכשירו הסלולרי של התובע למכשירו הסלולרי של הנתבע, לתקופה שמחודש אוגוסט 2017 ועד אפריל 2018. במסגרת הדיון שהתקיים בפני כב' הרשמת רעות אייד-בזיני ביום 10.12.2018, טען ב"כ התובע שהוא מבקש את הגילוי כיוון שיהיה בו כדי להוכיח שהתובע היה בקשר טלפוני עם הנתבע כל אותה תקופה נטענת של תשעה חודשים, מחודש אוגוסט 2017 ועד אפריל 2018.

מעיון בתדפיסי השיחות עולה כי אכן התבצעו שיחות שוטפות בין התובע לנתבע החל מיום 1.8.2017 ועד ליום 16.8.2017, וכן התבצעו שיחות שוטפות בין התובע לנתבע מיום 16.11.2017 ועד סוף חודש מרץ 2018. אולם, במהלך התקופה שמיום 16.8.2017 ועד ליום 16.11.2017, לא בוצעה בין הצדדים ולו שיחת טלפון אחת. התובע לא נתן כל תשובה המניחה את הדעת כיצד במשך התקופה שמיום 16.11.2017 עד 30.3.2018, התקיימו שיחות טלפוניות רבות בין הצדדים וכך גם בתקופה שמיום 1.8.17 עד 16.8.17, ואילו במשך שלושה חודשים שמרו הצדדים על "שקט תעשייתי" מוחלט:

"ש. יכול להיות מצב ששלושה חודשים לא דיברת איתו?
ת. אני לא יודע בדיוק בתשעה חודשים שאני עבדתי אם דיברתי איתו".
(פרוטוקול מיום 31.12.19, עמ' 8, ש' 29-30, הדגשה הוספה, י.כ).

ובהמשך:

"ש. למה בחודש אוגוסט, ניהלת מהלך 10 ימים שונים, שיחות טלפון עם בעל הבית. איך אתה מסביר את ההבדל בין אוגוסט, לחודש ספטמבר, אוקטובר, שבהם לא דיברתי בכלל. מה היה הבדל, מה השתנה?
ת. מה שרשמתם זה אתם יודעים, אני לא אמור לדעת וזה לא מה שקרה.
ש. אם אני מבין נכון, אתה לא מכיר במסמך הזה ואתה לא מאשר את השיחות האלה, את כולן?
ת. מאיפה הבאתם את זה בכלל?"
(פרוטוקול מיום 31.12.19, עמ' 11, ש' 22-27, הדגשות הוספו; י.כ).

27. לעניין זה נבקש לציין כי מחומר הראיות עלה כי בתחום השיפוצים בו עסקו הצדדים, מתקיימות שיחות טלפון על בסיס שוטף, נוכח אופי העבודה, ולא מצאנו בעדות התובע כל תשובה המניחה את הדעת לתדפיס השיחות שהוא עצמו ביקש להביא בפני בית הדין, והתובע אף לא הביא כל ראיה או עדות אשר יש בה כדי לסתור את הנתונים שבפלט השיחות.

בנסיבות העניין, מצאנו לקבוע כי מתקופת העבודה הנטענת של תשעה חודשים יש להפחית שלושה חודשים בהם לא התקיים כל קשר בין התובע לנתבע, כך שתקופת העבודה של התובע אצל הנתבע תעמוד על שישה חודשים.

שעות נוספות

28. לטענת התובע, עבד בימים א' – ה' למן השעה 7:00 ועד 16:00, וכמו כן עבד בשעות נוספות על המפורט, ככל הנדרש ובהתאם לצורך. הנתבע לא נתן בידי התובע מלוא תלושי שכר תקינים ו/או דוחות הנוכחות לתקופת עבודתו, ובנסיבות אלו העמיד התובע תביעתו עבור שעות נוספות בערך 125% בסך 20 שעות חודשיות, בהתאם להוראות תיקון 24 לחוק הגנת השכר, תשי"ח – 1958 , ובסך הכל בסך של 11,250 ₪ (סעיפים 9 ו-23 לכתב התביעה).

29. מנגד, טען הנתבע, כי תנאי המשרה של התובע היו כדלקמן:

עבודה בימי ראשון עד חמישי בין השעות 07:00 עד 16:00 ולא יותר מכך. התובע מעולם לא עבד שעות נוספות ומעולם לא עבד בימי שישי (סעיפים 29 ו-52 לכתב ההגנה).

30. הגישה לפיה, יש לחייב את המעסיק בתשלום גמול שעות נוספות, מקום בו לא הציג דוחות נוכחות, קיבלה תפנית בפסק הדין "עוזי ריעני" שניתן על ידי בית הדין הארצי (ע"ע (ארצי) 47715-09-14 עוזי ריעני – אליאסי שיווק בע"מ ואח' (מיום 29.3.17)).

יפים לענייננו קביעות בית הדין הארצי בעניין ריעני:

"10. לטעמינו, גם לאחר תיקון 24, מקום בו בית הדין – בתום הליך שמיעת העדויות ואיסוף הראיות – קובעי כי לא השתכנע בכך שהעובד הועסק בשעות נוספות כי אז אין מקום לחייב את המעסיק בתשלום גמול שעות נוספות, גם אם המעסיק לא הציג דוחות נוכחות. טעם הדבר הוא שגמול שעות נוספות הוא במהותו תוספת לשכר, שתשלומה מותנה בהתקיימות תנאי, הוא העסקה בשעות נוספות, כשמהות זו נגזרת מהוראת סעיף 16 לחוק שעות עבודה ומנוחה. תיקון 24 לא נועד לשנות ממהותו של גמול השעות הנוספות כתוספת לשכר, המותנית בתנאי של עבודה בשעות נוספות, פועלו של סעיף 26ב(א)-(ב) כפי שהרחבנו לעיל – הוא במישור נטלי ההוכחה והשכנוע.

11. לצורך יישומו של סעיף 26ב ניתן איפוא להבחין בין מספר מצבים אפשריים ביחס למידת הוודאות בהתקיימות התנאי של עבודה בשעות נוספות, העומד ביסוד תשלום גמול שעות נוספות, ולמידת הוודאות בהיקפה של העבודה הנוספת. ואלה הם:

המצב הראשון, כאשר בית הדין, לאחר בחינת כלל הראיות בתיק קובע כי עלה בידי אחד הצדדים – בין אם זהו העובד ובין אם זהו המעסיק – לשכנע בקיומה של עבודה נוספת בהיקף מסוים. במקרה כזה ייפסק גמול השעות הנוספות על יסוד ההיקף שהוכח;

המצב השני, כאשר ניתן לקבוע פוזיטיבית שהעובד עבד שעות נוספות, ולכן מתקיים התנאי לחזקה, אך לא ניתן להוכיח את היקף עבודתו בהן מפאת העדר עריכת רישום בידי המעסיק כנדרש. במקרה זה תחול החזקה הקבועה ותוצאתה תהא חבות המעסיק "בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על חמש עשרה שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות";

המצב השלישי, כאשר כפות המאזניים בתום ההליך השיפוטי נותרו מעויינות בנוגע לשאלת התקיימות התנאי, קרי העבודה בשעות נוספות. משמעות הדבר היא כי ההסתברות שהעובד עבד שעות נוספות שקולה להסתברות שלא עבד בהן. בתנאי אי וודאות אלה תוכרע שאלת אחריות המעביד וזכאות העובד על סמך חלוקת נטלי השכנוע. משמעות הדבר היא כי סיווגה של החזקה כמעבירה את נטל השכנוע, ולא רק את נטל הבאת הראיה, יביא להחלת תוצאותיה, קרי המעסיק יחויב "בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על חמש עשרה שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות";

המצב הרביעי, כאשר בית הדין קובע ממצא בדבר העדר עבודה בשעות נוספות. במקרה כזה לא חלה החזקה, שכן יסודותיה – הנגזרים מסיווג גמול השעות הנוספות כתוספת המותנית בתנאי – לא הוכחו וכפות המאזניים אף לא נותרו מעויינות ביחס אליהן. מבלי להתיימר למצות, נעיר כי בגדר המצב הרביעי יכולים להיכלל מקרים בהם מאזן ההסתברויות נוטה לצד גרסת המעסיק בין מחמת ראיות שהניח ובין מחמת שגרסת העובד בדבר עבודה בשעות נוספות נמצאה בלתי מהימנה, כך שבית הדין אינו סומך עליה. ויודגש, מסקנה זו אינה מכרסמת בדעת הרוב בעניין בוסקילה, שכן גם שם נאמר כי "על מנת שתידחה התביעה לפי תיקון 24 לגמול עבור עבודה בשעות נוספות, נדרש כי המעסיק ישכנע את בית הדין כי יש לדחות את התביעה. מתי ואיך יקרא הדבר, אין לקבוע נוסחאות וכל מקרה יוכרע עובדתית לפי חכמתו של בית הדין היושב בדין".

31. ענייננו בא בגדר המצב הרביעי, שכן לאחר ששמענו את מכלול העדויות ובחנו את הראיות, מצאנו כי יש לדחות את טענת התובע בדבר עצם העסקתו בשעות נוספות, וזאת בהיעדר גרסה עובדתית מפורטת ממנה ניתן ללמוד כי התובע הועסק בשעות נוספות, ועל כן, אין אנו מקבלים את תביעתו ברכיב זה.

32. כל שטען התובע במסגרת תצהירו היה: "עבדתי בימים א' – ה' למן השעה 07:00 ועד 16:00, וכמו כן עבדתי בשעות נוספות על המפורט ככל שנדרשתי ובהתאם לצורך" (סעיף 6 לתצהיר התובע).

בהיעדר גרסה עובדתית מפורטת או ראיה ממנה ניתן ללמוד כי התובע הועסק בשעות נוספות, משמעות הדברים היא כי גרסת התובע בדבר עבודה בשעות נוספות לא הוכחה, ועל כן, נדחית על ידינו.

נסיבות סיום יחסי העבודה

33. הצדדים חלוקים באשר לנסיבות סיום העסקת התובע. התובע טען כי בסוף חודש אפריל פוטר מעבודתו, מבלי שנמסרה לו הסיבה בגינה פוטר (סעיף 9 לתצהיר התובע).

הנתבע טען, מנגד, כי התובע נשלח לבצע שיפוץ בבית העסק "אולימפוס ספא" בבאר שבע, שם ביצע עבודה חלקית וגרם לנזקים.

לאחר האירוע הנ"ל, פנה הנתבע לתובע וציין בפניו שאינו יכול להמשיך ולפגוע בתדמית שלו. המענה של התובע לאמירה זו היתה שבכל מקרה הוא עובר לתל-אביב ושאינו מתכוון להמשיך ולעבוד אצל הנתבע. התובע לא פוטר אלא עזב את מקום העבודה לאחר שידע שהנתבע אינו מרוצה מעבודתו, ולא כפי שצוין בכתב התביעה (סעיפים 19-22 לתצהיר הנתבע).

34. בהתאם להלכה הפסוקה, כאשר קיימת מחלוקת עובדתית לגבי נסיבות הפסקת העבודה, מוטל נטל ההוכחה על הטוען לפיטורים (דב"ע נו201-3 שמש ירושלים בע"מ נ' מאיר ניסימיאן [פורסם בנבו] (25.6.97)] ואין לראות מעשה כאקט של פיטורים או של התפטרות אלא אם כן אלו נעשו באופן מפורש וחד משמעי – "היסוד של פיטורים והן של התפטרות הוא שהצד הפועל נתן ביטוי שאינו משתמע לשתי פנים לכוונתו להביא את יחסי העובד והמעביד הקיימים בין השניים, לידי גמר" (ר' דב"ע נא/3-1 מפעלי ים המלח בע"מ נ' דוד שיינין, [פורסם בנבו] פד"ע כב' עמ' 271).

עוד נקבע כי כאשר יש להכריע, מי מבין הצדדים הביא את היחסים לידי סיום, דהיינו אם מדובר בפיטורים או בהתפטרות, יש לתת את הדעת למכלול העובדות הרלוונטיות ומהן להסיק את המסקנה (דב"ע ל/3-18 נוח בנצילוביץ נ' אתא בע"מ, [פורסם בנבו] פד"ע ב' 41).

35. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, מצאנו כי דין התביעות הקשורות לשאלת נסיבות סיום יחסי העבודה להידחות, משלא עלה בידי התובע להוכיח שפוטר מהעבודה, כפי שיפורט להלן.

36. גרסתו של התובע לא שכנעה. בכתב התביעה ובתצהירו טען באופן כללי שפוטר מעבודתו, אולם לא הציג כל גרסה ברורה לעניין זה, לא ציין תאריך ספציפי בו פוטר ואף לא הציג כל מסמך בכתב או עדות שיש בה כדי לתמוך בטענתו.

נמצאו סתירות בגרסת התובע, בעוד בכתב התביעה טען כי פוטר בסוף חודש אפריל 2018 והנתבע אף לא שילם משכורתו בסך של 2,800 ₪ (סעיף 12 לכתב התביעה), הרי שבחקירתו הנגדית טען "ביום האחרון אמר לי תלך הבית, ונתן לי 2,800 ₪, אחר כך אני מתקשר אליו והוא לא עונה לטלפון" (פרוטוקול מיום 31.12.19, עמ' 10, ש' 3-4).

37. לעניין התביעה לפיצויי פיטורים, ביקש ב"כ התובע למחוק התביעה בשים לב שהתובע עבד תשעה חודשים, אולם עמד על יתר רכיבי התביעה.

38. משלא השתכנענו מגרסת התובע ומשלא עלה בידו להוכיח שפוטר מעבודתו אצל הנתבע, דין תביעותיו לדמי הודעה מוקדמת ו פיצוי בגין פיטורים שלא כדין – להידחות.

הפרשות לפנסיה ולפיצויים

39. יחד עם זאת, נוכח קביעתנו לפיה על יחסי הצדדים חל צו ההרחבה בענף הבנייה, אזי התובע זכאי להפרשות לגמל ולפיצויים החל מיום עבודתו הראשון ובמשך ששת חודשי עבודתו.

40. באשר לשכר הקובע, התובע טען כי השתכר 400 ₪ ליום בערכי נטו, כאשר שכרו שולם לו במזומן, חלק מגולם בתלוש וחלק מחוץ לתלוש וב"שחור", וזאת מידי שבוע.

41. הנתבע טען כי אכן שילם לתובע 400 ₪ ליום עבודה, אך השכר כאמור שולם בזמן שהתובע הועסק כעובד יומי חד-פעמי. לאחר מכן קיבל התובע את שכרו בהתאם לתלושי השכר שניתנו לו (סעיף 53 לכתב ההגנה).

42. כמפורט לעיל, לאחר חקיקת חוק הודעה לעובד, עבר נטל ההוכחה בסוגיה זו אל כתפי המעסיק. הנתבע לא הצליח להרים את הנטל המוטל עליו לעניין השכר הקובע ואף אישר "בחצי פה" את הנטען על ידי התובע בדבר שכר יומי בשיעור 400 ₪ ליום. על כן, טענת התובע לעניין השכר הקובע- מתקבלת.

43. משהתובע היה זכאי להפרשות בשיעור 6% לפנסיה החל מיומו הראשון בעבודה ובמשך 6 חודשי עבודתו, אזי התובע זכאי לסך 3,152 ₪ (6 חודשים * 6% * 8,756 ₪).

44. כמו כן, התובע היה זכאי בהתאם לצו ההרחבה להפרשות לפיצוים בשיעור 6% החל מיומו הראשון בעבודה ובמשך 6 חודשי עבודתו בסך 3,152 ₪.

דמי חג

45. כאמור בסעיף 25 לכתב התביעה, התובע תבע סך של 800 ₪ בגין 2 ימי חג (יום העצמאות ויום בחירה).

46. הנתבע טען כי לשם קבלת דמי חגים היה על התובע להשלים שלושה חודשי עבודה, ומשלא השלים תקופה כאמור (אלא רק חודשיים עבודה), הוא אינו זכאי לתשלום בגין דמי חגים.

47. נוכח קביעתנו לפיה תקופת עבודתו של התובע אצל הנתבע היתה 6 חודשים, אזי זכאי התובע לשני ימי חג כפי שתבע בסך 800 ₪ (יום עצמאות ויום בחירה).

פדיון חופשה

48. מעיון בתלושי השכר עולה כי לתובע לא נפדו ימי חופשה. הנתבע לא הציג פנקס חופשות ו/או דוחות נוכחות המעידים על תשלום או פדיון ימי חופשה.

49. בשים לב לקביעתנו לפיה התובע עבד שישה חודשים בשירות הנתבע, אזי זכאי התובע ל-6 ימי חופשה בשיעור 2,400 ₪ (6* 400 ₪) .

דמי הבראה

50. התובע חזר בו מהתביעה לדמי הבראה, בשל תקופת עבודתו (פרוטוקול מיום 31.12.19, עמ' 5, ש' 10-11), לפיכך, התביעה לדמי הבראה נדחית.

התביעה לפיצוי בגין העדר הודעה על תנאי עבודה

51. כפי שפירטנו לעיל, אין חולק כי הנתבע לא הציג ואף לא הוכיח כי מסר לתובע הודעה בכתב בדבר תנאי העסקתו.

52. בנסיבות אלה, מצאנו לחייב הנתבע לשלם לתובע פיצוי בגין אי מסירת הודעה בכתב לעובד בדבר תנאי העבודה, בסך 2,000 ₪.

פיצוי בגין הפרת חוק הגנת השכר

53. התובע טען כי התלושים אשר נמסרו בידו הינם פיקטיביים ולא משקפים נכונה את מלוא שכרו ו/או היקף עבודתו ו/או זכויותיו בפועל, ועל כן מבקש הוא פיצוי בהתאם לחוק הגנת השכר.

54. נוכח מסקנתנו לפיה תלושי השכר לא שיקפו את גובה שכרו של התובע, תקופת עבודתו ואף נוכח עדות הנתבע לפיה, לא הנפיק תלוש לתובע לחודש ינואר 2018 על אף שהתובע עבד בחודש זה (עמ' 16 לפרוטוקול, ש' 22-27), מביאה לתוצאה לפיה יש לחייב את הנתבע לתשלום פיצוי לתובע נוכח הפרת חוק הגנת השכר.

55. לפיכך, הנתבע ישלם לתובע פיצוי בגין הפרת חוק הגנת השכר בסך 2,500 ₪.

אחרית דבר

56. הנתבע ישלם לתובע, בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין, הסכומים כדלהלן:

א. הפרשות לפנסיה בסך 3,152 ₪.
ב. הפרשות לפיצויים בסך 3,152 ₪.
ג. דמי חג בסך 800 ₪.
ד. פדיון חופשה בסך 2,400 ₪.
ה. פיצוי בגין העדר הודעה על תנאי עבודה בסך 2,000 ₪.
ו. פיצוי בגין הפרת חוק הגנת השכר בסך 2,500 ₪.

סכומים אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.

57. כמו כן ישלם הנתבע לתובע בגין הוצאות משפט סך של 2,500 ₪ בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין.

58. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין.

ניתן היום, ג' חשוון תשפ"א, (21 אוקטובר 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

נציגת ציבור (עובדים)
גב' מרים יעיש

יוחנן כהן, שופט

נציגת ציבור (מעסיקים)
גב' דינה כהן

נציגת ציבור (עובדים)
גב' מרים יעיש

יוחנן כהן, שופט

נציגת ציבור (מעסיקים)
גב' דינה כהן