הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה באר שבע הע"ז 48871-07-16

בפני:
כבוד ה שופט יוסף יוספי

בעניין:

המאשימה:
מדינת ישראל
ע"י ב"כ עו"ד רינת איילון

נגד

הנאשמים:
1.א.מ. טכנולוגיות שיבוב בע"מ
2.מאיר הרץ

ע"י ב"כ עו"ד עודד אלון

גזר דין

1. במסגרת הכרעת הדין מיום 25.11.18, הורשעו הנאשמים בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום, וזאת לאחר שחזרו בהם מהכפירה.
לפיכך, הורשעה הנאשמת 1 בהעסקה שלא כדין, עבירות על פי סעיף 2(א)(1) וסעיף 2 לחוק עובדים זרים, תשנ"א – 1991 , וכן בהעסקה ללא ביטוח – עבירות על פי סעיף 2(ב)(3) לחוק עובדים זרים תשנ"א – 1991.
הנאשם 2 הורשע באחריות נושא משרה עבירות על פי סעיפים 5, 2(א)(1) ו – (2), 2(ב)(3) לחוק עובדים זרים, תשנ"א – 1991.

2. עוד נקבע כי הנאשם 2 יגיש טיעונים בעניין בקשתו לאי הרשעתו, וכן נאשמת 1 תטען טענותיה לעונש , ולמאשימה תינתן הזדמנות להגיב לטענות הנאשמים.

3. בהחלטה מיום 03.04.2019 נקבע כי עניינו של נאשם 2 יועבר לשירות המבחן לקבלת תסקיר.

4. ביום 09.09.2019 הוגש התסקיר בעניינו של נאשם 2, במסגרתו הומלץ להמנע מהרשעתו בדין.

5. המאשימה התנגדה להמלצת התסקיר, ולפיכך קבע בית הדין דיון בתיק , במסגרתו נשמעו טיעונים לעונש ביחס לנאשמת 1 וכן ביחס לנאשם 2 בנושא אי הרשעה.

6. לאחר מספר דחיות, ובין השאר עקב משבר הקורונה, התקיים דיון בבית הדין ביום 24.05.2020, במסגרתו נחקר נאשם 2 והצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה, בהמשך לטענות אותן טענו, עובר להגשת התסקיר וגם לאחריו.

7. לטענת המאשימה, נסיבותיו האישיות של הנאשם 2 ונסיבות המקרה אינן חריגות ויוצאות דופן, ולא עלה בידי הנאשם להוכיח פגיעה קשה וקונקרטית עקב הרשעתו במידה רבה יותר מנאשמים אחרים שהורשעו בנסיבות דומות. הנאשם 2 לא הביא כל אסמכתא לתמיכה בטענותיו. העבירות נעברו במשך תקופה ממושכת , וחלקו של הנאשם 2 בביצוען היה מלא. ההמלצה של שירות המבחן לביטול ההרשעה אינה מפתי עה, היות ומדובר בעבירות כלכליות ולא בעבירות אלימות או בעבירות על טוהר המיד ות, ורוב מבצעי העבירות בהן הורשע נאשם 2 היו אנשים נורמטיביים.

כמו כן, נאשם 2 לא עמד במבחנים שנקבעו בפסיקה בעניין אי הרשעה. דווקא בעבירות בהן הורשע נאשם 2 יש לעמוד על הרשעה , כי מדובר בעבירות כלכליות שההרתעה לגביהן צריכה להיות בדרך של הרשעה וקנס. אימוץ המלצת שירות המבחן י פגע בהרתעה, היות ונאשם 2 ייצא ללא ענישה.

עוד טענה המאשימה ביחס לעונש של שני הנאשמים, כי מדובר בתקופת העסקה שלא כדין לתקופה ממושכת של למעלה משנה, וללא ביטוח לתקופה של ארבעה חודשים. מתחם הענישה לעבירות העסקה שלא כדין צריך להיות בין 20% ל – 50%, כלומר בין 23,000 ₪ ל – 58,400 ₪. וביחס לעבירות הביטוח בין 10,000 ₪ ל – 20,000 ₪. לגבי הנאשם 2, מתחם הענישה צריך להיות בין 12,000 ₪ ל – 30,000 ₪.

לסיכום, טענה המאשימה כי יש להשית על נאשמת 1 קנס בגובה 27,000 ₪ על עבירת העסקה שלא כדין ו – 14,000 ₪ על העבירה של ה יעדר ביטוח רפואי. על הנאשם 2 יש להשית קנס בגובה 25,000 ₪ על העבירות של אחריות נושא משרה. עוד טענה המאשימה , כי ככל שבית הדין יבחר שלא להרשיע את נאשם 2, הרי שיש להורות ליתן תסקיר מבחן משלים, שישית ענישה ממשית על נאשם 2 בדמות צו לשל"צ. עוד ביקשה המאשימה כי הנאשמים יחתמו על התחייבות להימנע מעבירות בהן הורשעו למשך 3 שנים מיום מתן גזר הדין, כאשר ההתחייבות תהיה בגובה הקנס המקסימ לי הקבוע בחוק.

8. לטענת הנאשמים, יש לאמץ את המלצת קצינת שירות מבחן שלא להרשיע את נאשם 2 בעבירות שיוחסו לו, היות ובעניינו מתקיימים נימוקים מיוחדים , לרבות זאת שמדובר באדם שמעולם לא הורשע, וההליך דנן גרם לו להרתעה. מאז תחילתו ש ל ההליך, הנאשם נמנע מהעסקתם של עובדים זרים, הגם שהדבר כרוך בעלויות כספיות משמעותיות. מדובר במפעל שמספק שירותיו למוסדות בטחוניים, ועצם הרשעת הנאשם עלול להביא לכך שהנאשמים לא יוכלו להמשיך בעבודתם הרגילה, דבר שעשוי להוביל לפיטורים של 30 עובדי המפעל.

ביחס לעבירת הביטוח, מדובר בעובד שהועסק למעלה מ – 6 שנים, שמתוכן לאורך 4 חודשים הועסק ללא ביטוח, כאשר סוכנות הביטוח הנפיקה אישור לפיו היו מחילים על העובד בכל מקרה כיסוי ביטוחי.
באשר להעסקה שלא כדין, הרי שנאשמת 1 פנתה לכל הגורמים להאריך את רשיונו, ומשלא התקבל אישור כאמור במשך תקופה , סברו שאין מניעה להמשיך ולהעסיק את העובד הזר.

לסיכום, טענו הנאשמים שעל בית הדין לאמץ את המלצת שירות המבחן ולא להרשיע את נאשם 2, כך שהעונש ש ייקבע בעניינו הוא התחייבות לאי ביצוע עבירה.
לגבי נאשמת 1, התבקש בית הדין להשית עליה קנס בשיעור מינ ימלי בלבד, תוך פריסתו למספר תשלומים גבוה ככל שניתן.

דיון והכרעה

9. במסגרת פרשת מוחמד סעד קבע בית המשפט העליון את המתווה לפיו יש לגזור את עונשם של מורשעים בהתאם ל תיקון מספר 113 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977, שעניינו הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה (להלן: "תיקון 113").

בין השאר, קבע ביהמ"ש העליון את הדברים הבאים:

"22. בתיקון 113 קבע המחוקק מנגנון תלת-שלבי לגזירת העונש. בשלב הראשון - המקדמי, נדרש בית המשפט לבדוק האם הנאשם שלפניו הורשע בכמה עבירות, להבדיל מהרשעה בעבירה יחידה. במידה ומדובר בכמה עבירות, על בית המשפט לקבוע האם הן מהוות אירוע אחד או כמה אירועים נפרדים. אם מדובר באירוע אחד, ימשיך בית המשפט 'כרגיל', אל שני השלבים הבאים (קרי, יקבע מתחם ענישה לאירוע כולו ויגזור עונש כולל לכל העבירות הקשורות לאותו אירוע
40יג(א) לחוק העונשין)). לעומת זאת, במידה ובית המשפט מצא כי בעבירות שבהן הורשע הנאשם מדובר בכמה אירועים, יקבע עונש הולם לכל אירוע בנפרד, ולאחר מכן יוכל לגזור עונש נפרד לכל אירוע (בד בבד עם קביעה האם ירוצו העונשים בחופף או במצטבר), או עונש כולל לאירועים כולם (סעיף 40יג(ב) לחוק העונשין); בעקבות המסקנה שהתקבלה בשלב הראשון ימשיך בית המשפט לשני השלבים הבאים: בשלב השני קובע בית המשפט מתחם ענישה ראוי בהתחשב בעבירה ובנסיבות הקשורות בביצועה; ובשלב השלישי נבחנות הנסיבות שאינן קשורות לעבירה, ובהתחשב בהן גוזר בית המשפט על הנאשם עונש המצוי במתחם הענישה שנקבע בשלב השני (אלא אם מתקיים אחד משני חריגים שיפורטו להלן). כאן המקום לציין כי הנסיבות הקשורות לביצוע העבירה הנבחנות בעת קביעת מתחם הענישה (כמפורט בסעיף 40ט לחוק העונשין), והנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה הנבחנות בגזירת העונש (כמפורט בסעיף 40יא לחוק העונשין) אינן רשימה סגורה, ואין בנסיבות שציין המחוקק ופֵרטן במפורש, כדי לגרוע מסמכות בית המשפט לשקול נסיבות נוספות (סעיף 40יב לחוק העונשין).
קביעת מתחם הענישה

23. הנתיב שעל בית המשפט לילך בו בבואו לקבוע את מתחם הענישה, מעוגן בסעיף 40ג(א) לחוק העונשין:
"בית המשפט יקבע מתחם עונש הולם למעשה העבירה שביצע הנאשם בהתאם לעיקרון המנחה, ולשם כך יתחשב בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה כאמור בסעיף 40ט".

מתחם הענישה יקבע אפוא בהתאם לעיקרון ההלימות, ועל מנת ליישמו יתחשב בית המשפט בשלושה אלה: ראשית, בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה ובמידת הפגיעה בו; שנית, במדיניות הענישה הנהוגה; ושלישית, בנסיבות הקשורות בביצוע העבירה. נבאר שיקולים אֵלו להלן, אך לפני כן נדגיש כי עקרון ההלימות מביא בחשבון את חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ואת מידת אשמו של הנאשם. כלומר, יש להתחשב לא רק בסוג העבירה שבוצעה, אלא גם בנסיבות שבהן בוצעה ובמידת אשמו של הנאשם בביצועהּ. על כן, אין זה מן הנמנע כלל, שלאותה עבירה יהיו כמה מתחמי ענישה שונים הנגזרים מן הנסיבות הספציפיות שבהן נעברה. אולם גם זאת יש לעשות במידה, כפי שכתב השופט ג'ובראן:

"כמוסכם על הכל, נקודת המוצא לבחינת העונש ההולם דבר עבירה הוא בקביעת מתחם הענישה הראוי לעבירה בנסיבותיה (ובכללן מידת האשם של מבצע העבירה). ברי, כי אין משמעות הדבר שבכל מקרה ומקרה 'יומצא הגלגל מחדש', וייקבע מתחם ענישה המותאם לנסיבות הספציפיות של ההליך. קביעה שכזאת הייתה מרוקנת מתוכן את סעיף החוק והיא נוגדת את תכליתו. מאידך, אין לקבוע מתחם ענישה כללי, הכולל קשת רחבה מאוד של מעשים אפשריים. ככל שעסקינן בעבירות דוגמת עבירת השוד, בה ניתן להצביע על מדרג של חומרה, עלינו לזהות את מתחם הענישה הראוי לקבוצות המעשים הדומים בנסיבותיהם..." (ע"פ 7655/12 פייסל נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו], פסקה 7 (4.4.2013)).

24. ודוק: רק השיקולים הקשורים בעבירה משוקללים בקביעת מתחם הענישה. נסיבותיו האישיות של הנאשם אינן מובאות בחשבון בשלב זה, וממילא לא יובילו לשוני בין מתחמי הענישה של שני נאשמים אשר לקחו חלק דומה בביצוע אותה עבירה באותן הנסיבות, כפי שסבר בטעות בית המשפט המחוזי (פסקה 43 סיפא לגזר הדין). נסיבותיו האישיות של הנאשם יובאו במניין השיקולים בקביעת העונש המתאים בתוך מתחם הענישה; לא בקביעת המתחם עצמו. עוד מן הראוי לציין בהקשר הזה כי המחוקק אמנם לא התייחס להיקפו הרצוי של מתחם הענישה, אולם ברי כי מתחם רחב מאוד לא ישרת את תכליתו של תיקון 113 (השופט עמי קובו "פירוש לתיקון מס' 113 לחוק העונשין בעניין הבניית שיקול הדעת בענישה" עלון השופטים 14, 3 (2012)).

25. אלה הן אמות המידה אשר אותן יבחן בית המשפט בבואו לקבוע את מתחם הענישה:

(א) הערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה ומידת הפגיעה בו. קרי, חומרת העבירה (דברי ההסבר, בעמוד 447).

(ב) מדיניות הענישה הנוהגת.

(ג) נסיבות הקשורות בביצוע העבירה כמפורט בסעיף 40ט: בבואו לבחון את הנסיבות המפורטות להלן, יתחשב בית המשפט "בהתקיימותן... ובמידה שבה התקיימו, ככל שסבר שהן משפיעות על חומרת מעשה העבירה ועל אשמו של הנאשם" (סעיף 40ט(א) לחוק העונשין). הנסיבות המפורטות שם הן מגוונות. יש שבכוחן להשפיע לקולא או לחומרה; יש שלקולא בלבד; ויש שלחומרה בלבד (סעיף 40ט(ב) לחוק העונשין). הנסיבות שבכוחן להשפיע לקולא או לחומרה הן (לפי ספרורן שם): (1) התכנון שקדם לביצוע העבירה; (2) חלקו היחסי של הנאשם בביצוע העבירה ומידת ההשפעה של אחר על הנאשם בביצוע העבירה; (3) הנזק שהיה צפוי להיגרם מביצוע העבירה; (4) הנזק שנגרם מביצוע העבירה; (5) הסיבות שהביאו את הנאשם לבצע את העבירה. הנסיבות שבכוחן להשפיע לקולא בלבד הן: (6) יכולתו של הנאשם להבין את אשר הוא עושה, את הפסול שבמעשהו או את משמעות מעשהו, לרבות בשל גילו; (7) יכולתו של הנאשם להימנע מהמעשה ומידת השליטה שלו על מעשהו, לרבות עקב התגרות של נפגע העבירה; (8) מצוקתו הנפשית של הנאשם עקב התעללות בו על ידי נפגע העבירה; (9) הקרבה לסייג לאחריות פלילית כאמור בסימן ב' לפרק ה'1. הנסיבות שבכוחן להשפיע לחומרה בלבד הן: (10) האכזריות, האלימות וההתעללות של הנאשם בנפגע העבירה או ניצולו; (11) הניצול לרעה של כוחו או מעמדו של הנאשם או של יחסיו עם נפגע העבירה.

גזירת עונשו של הנאשם

26. לאחר שבית המשפט קבע את מתחם הענישה ההולם למעשה העבירה, עליו לגזור את העונש המתאים לנאשם בתוככי אותו מתחם שנקבע בשלב הקודם. בעשותו כך, על בית המשפט להתחשב בנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה, כאמור בסעיף 40ג(ב) לחוק העונשין:

"בתוך מתחם העונש ההולם יגזור בית המשפט את העונש המתאים לנאשם, בהתחשב בנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה כאמור בסעיף 40יא, ואולם בית המשפט רשאי לחרוג ממתחם העונש ההולם בשל שיקולי שיקום או הגנה על שלום הציבור לפי הוראות סעיפים 40ד ו-40ה".

27. הנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה מפורטות בסעיף 40יא לחוק העונשין. בית המשפט רשאי להתחשב בהתקיימותן "ובמידה שבה התקיימו, ככל שסבר כי ראוי לתת להן משקל בנסיבות המקרה" (שם). אלה הן הנסיבות: (1) הפגיעה של העונש בנאשם, לרבות בשל גילו; (2) הפגיעה של העונש במשפחתו של הנאשם; (3) הנזקים שנגרמו לנאשם מביצוע העבירה ומהרשעתו; (4) נטילת האחריות של הנאשם על מעשיו, וחזרתו למוטב או מאמציו לחזור למוטב; (5) מאמצי הנאשם לתיקון תוצאות העבירה ולפיצוי על הנזק שנגרם בשלה; (6) שיתוף הפעולה של הנאשם עם רשויות אכיפת החוק; ואולם כפירה באשמה וניהול משפט על ידי הנאשם לא ייזקפו לחובתו; (7) התנהגותו החיובית של הנאשם ותרומתו לחברה; (8) נסיבות חיים קשות של הנאשם שהיתה להן השפעה על ביצוע מעשה העבירה; (9) התנהגות רשויות אכיפת החוק; (10) חלוף הזמן מעת ביצוע העבירה; (11) עברו הפלילי של הנאשם או העדרו.

28. ככלל יגזור בית המשפט את העונש המתאים לנאשם בתוך מתחם הענישה, אשר נועד כאמור להגשים את עקרון ההלימות. ברם, בית המשפט מוסמך לקבוע עונש החורג ממתחם הענישה, במידה והתקיים אחד משני חריגים: האחד הוא חריג לקולה, אם "מצא כי הנאשם השתקם או כי יש סיכוי של ממש שישתקם" (סעיף 40ד(א) לחוק העונשין); והשני הוא חריג לחומרה, אם "מצא כי יש חשש ממשי שהנאשם יחזור ויבצע עבירות, וכי החמרה בעונשו והרחקתו מהציבור נדרשות כדי להגן על שלום הציבור" (סעיף 40ה לחוק העונשין). שני שיקולים נוספים שבית המשפט רשאי להתחשב בהם בבואו לקבוע את עונשו של הנאשם הם הרתעה אישית והרתעת הרבים (סעיפים 40ו ו-40ז לחוק העונשין). אולם, בשונה משני השיקולים הראשונים שצוינו לעיל (שיקום והגנה על שלום הציבור), בגינם רשאי בית המשפט לחרוג ממתחם הענישה, הרי שבית המשפט איננו מוסמך לחרוג ממתחם הענישה בשל שיקולי הרתעה (על מדרג ההיררכיה בין שיקולי הענישה השונים ראו קובו, בעמוד 5)".

ראו: ע"פ 8641/12 סעד – מדינת ישראל (מיום 5.8.13).

מתחם הענישה נקבע לפי עקרון ההלימות, קרי; יש לקבוע עונש הולם בגין העבירות על חוק עובדים זרים שביצעה הנאשמת, תוך התייחסות לערך החברתי שנפגע מביצוען, למידת הפגיעה שנגרמה ולמדיניות הענישה במקרים כגון דא. בנוסף, יש לקחת בחשבון את הנסיבות הקשורות בביצוע העבירות מצד הנאשמת בהתאם ל תיקון 113.

10. בתיק עפ"א (ארצי) 47/08 יאיר שערים 2000 בע"מ – מדינת ישראל (מיום 26.10.09), חזר בית הדין הארצי והתייחס לחומרת העבירות בהן הורשעו הנאשמים במקרה דנן בזו הלשון:

"בית דין זה כבר הביע את דעתו באשר לחומרת העבירה של העסקת עובד זר בניגוד לדין. בפס"ד נפתלי קבע הנשיא אדלר באשר לחומרת עבירה של העסקת עובד זר ללא היתר כדין, כי "מדובר בעבירה חמורה, במיוחד כאשר העסקת עובדים זרים ללא היתר הופכת להיות בעיה חברתית ומוסרית. העסקת עובדים זרים, ללא היתר וללא הפיקוח של החוק ומשרד העבודה והרווחה המבטיח להם תנאי עבודה הוגנים, פוגעת גם בתנאי עבודתם של עובדים מקומיים רבים הצריכים להתחרות בשוק העבודה עם "עבודה זולה". אנו מצווים מכוח עקרונות הדמוקרטיה של מדינת ישראל ומורשת ישראל להעניק יחס הוגן לזר. לפיכך, אין להטיל קנס סמלי או נמוך על המעסיק פועלים זרים ללא היתר מבלי שקיימים נימוקים מיוחדים..." [ע"פ 1001/01 מדינת ישראל – ניסים נפתלי (לא פורסם, 17.6.02)].".

מהאמור לעיל עולה, כי יש לתת את הדעת לכך שמדובר בעבירה הפוגעת במדיניות הכלכלית של המדינה, בשוק העבודה המקומי בכלל ובעובדים ישראלים בפרט, והיא נובעת ממניעים כלכליים לרוב מצד העוברים אותה. לפיכך, יש מקום לפסוק עונש מרתיע בהתאם.

11. בפסקי דין שניתנו בבית הדין הארצי במקרים דומים, אישר בית הדין הארצי את הסכומים הבאים, תוך שהוא הותיר על כנם את גזרי הדין של בתי הדין האזוריים לעבודה:

ע"פ (ארצי) 22084-05-11 אביטל – מדינת ישראל (מיום 26/1/12). בתיק זה הוטל על הנאשם קנס בגובה 62,000 ₪ בגין העסקת 5 עובדים זרים שלא כדין.

ע"פ (ארצי) 24932-12-11 ברהום – מדינת ישראל (מיום 17/10/13). בתיק זה הוטל על הנאשם קנס בגובה 35,000 ₪ בגין העסקה שלא כדין ביחס ל- 2 עובדים זרים.

12. במקרה דנן, עסקינן באירוע בודד במסגרת ביקורת שערכה המאשימה מיום 11.1.15, בה נתפס עובד בודד נשוא כתב האישום . לפיכך, מתחם הענישה צריך לנוע בין 10% ל – 50% מהקנס המירבי שעומד על 116,800 ₪, היינו , הקנס צריך לנוע בין 16,800 ₪ לסך של 58,400 ₪.

גזר דינה של נאשמת 1

13. בנסיבות העניין, במסגרת גזר דינה של הנאשמת 1, מצאתי לנכון להעניק משקל לנסיבות הבאות:

א. הנאשמת 1 נעדרת עבר פלילי.
ב. הנאשמת אינה מעסיקה עובדים זרים מאז הביקורת.
ג. המדובר בנאשמת המעסיקה עשרות עובדים לאורך השנים, תוך שהיא דואגת לאישורים ולרשיונות מתאימים כפי שהיה בעניינו של העובד נשוא כתב האישום דנן , לגביו ביקשה היא להאריך את רישיונו לעבוד ופנתה בהתאם לרשויות. הנאשמת לא קיבלה תשובה , ולפיכך סברה שאין מניעה שימשיך בעבודות.
ד. חלוף הזמן ממועד ביצוע העבירות עד למתן גזר הדין, למעל ה מחמש שנים.

14. לאחר ששקלתי את כלל הנסיבות, הגעתי למסקנה כי יש לגזור את עונשה של נאשמת 1 בהתאם למתחם הענישה, ואין לחרוג ממנו לכאן או לכאן. יצוין כי לאור המפורט לעיל, יש לפסוק לכיוון הרף התחתון.

לפיכך, הנני גוזר על נאשמת 1 את העונשים הבאים:

15. ביחס לעבירה של העסקה שלא כדין

א. קנס בשיעור 22,000 ₪. הקנס ישולם ב – 10 תשלומים חודשיים שווים ורצופים. התשלום הראשון יבוצע ביום 2.8.20, ויתר ה תשלומים יבוצעו בכל 2 לחודש עוקב. היה ותשלום לא יבוצע במועדו, יעמוד כל הסכום לפרעון מיידי.

ב. כמו כן, הנאשמת תחתום על התחייבות בסך 116,800 ₪ להמנע מביצוע העבירות בהן הורשעה, וזאת למשך 3 שנים מיום גזר הדין, כאמור בסעיף 72 לחוק העונשין תשל"ז – 1977.

הנאשמת תפנה אל מזכירות בית הדין לקבל שובר תשלום וכן לשם חתימה על התחייבות.

16. ביחס לעבירה של העסקה ללא ביטוח רפואי

כאמור לעיל, טענה המאשימה כי מרחב הענישה צריך לנוע בין 10,000 ₪ ל – 20,000 ₪ .
בנוסף לשיקולים שהוזכרו בסעיף 13 לעיל, מצאתי להוסיף כי בנסיבות המקרה דנן העובד נשוא כתב האישום הועסק למעלה משש שנים, כאשר רק במשך 4 חודשים מתוך התקופה לא נערך לו ביטוח רפואי . לכ ך יש להוסיף את ה מכתב שהומצא, בו נכתב כי בכל מקרה ביטוח י היה מוענק כיסוי רפואי לעובד .
לכן בהתאם לאמור לעיל, ובשים לב לסכומים שנפסקו במקרים דומים, הנני משית על הנאשמת 1 קנס בסך 8,000 ₪ בגין העסקת עובד זר מבלי שהסדירה לו ביטוח רפואי, זאת בניגוד ל הוראות סעיף 2(ב)(3) לחוק עובדים זרים, תשנ"א – 1991.

הקנס דלעיל ישולם ב – 4 תשלומים חודשיים שווים ורצופים. התשלום הראשון יבוצע ב – 02.08.2020, ויתר התשלו מים יבוצעו בכל 2 לחודש עוקב. היה ותשלום לא יבוצע במועדו, יעמוד כל הסכום לפרעון מיידי.

גזר דינו של נ אשם 2

17. ביחס לנאשם 2 ולסוגיית אי הרשעתו, הרי שמתוך העקרונות המנחים את בתי המשפט בנושא של הימנעות מהרשעת נאשם שביצע עבירה יפים לעניינו הדברים הבאים:

"שורת הדין מחייבת כי מי שהובא לדין ונמצא אשם, יורשע בעבירות שיוחסו לו. זהו הכלל. הסמכות הנתונה לבית המשפט להסתפק במבחן מבלי להרשיעו בדין, יפה למקרים מיוחדים ויוצאי דופן. שימוש בסמכות הזאת כאשר אין צידוק ממשי להימנע מהרשעה מפר את הכלל. בכך נפגעת גם שורת השוויון בפני החוק".

רא ו: ע"פ 2513/96 מדינת ישראל- שמש, פ"ד נ(3) 682.

במסגרת פרשת כתב נסקרו על ידי כבוד השופט לוין מספר עקרונות, אותם יש לבחון כדי להכריע בשאלת הה ימנעות מהרשעה, והכל כמפורט להלן:

"...א) האם מדובר בעבירה ראשונה או יחידה של הנאשם?

ב) מה חומרת העבירה והנסיבות שבהן בוצעה?

ג) מעמדו ותפקידו של הנאשם והקשר בין העבירה למעמד ולתפקיד;

ד) מידת הפגיעה של העבירה באחרים;

ה) הסבירות שהנאשם יעבור עבירות נוספות;

ו) האם ביצוע העבירה על ידי הנאשם משקף דפוס של התנהגות כרונית, או המדובר בהתנהגות מקרית?

ז) יחסו של הנאשם לעבירה, האם נוטל הוא אחריות לביצועה? האם הוא מתחרט עליה?

ח) משמעות ההרשעה על הדימוי העצמי של הנאשם.

ט) השפעת ההרשעה על תחומי פעילותו של הנאשם..."

ראה: ע"פ (עליון) 2083/96 כתב- מדינת ישראל (מיום 21/8/97).

מהאמור לעיל עולה, כי עסקינן בשיקולים של שיקום הנאשם אל מול שיקולים של האינטרס הציבורי, וממילא אין המדובר ברשימה סגורה וממצה של עקרונות אותם צריך לבחון במקרים כגון דא.

עוד נקבע שהסמכות לבטל הרשעה מופעלת במשורה , ונקודת המוצא היא שיש להרשיע בדין אדם אשר הוכחה אשמתו. רק במקרים חריגים בהם מתקיימות נסיבות יוצאות דופן, יש לבטל הרשעה.

ראו : ע"פ (ארצי) 57610-01-14, מדינת ישראל – חדוות הורים בע"מ (מיום 08.11.14).

כן ראו:
ע"פ (ארצי) 6291-05-10, א. כפיר אחזקות – מדינת ישראל (מיום 31.1.12).

18. לאחר בחינת טענות הצדדים בהליך דנן, ולאחר עיון בתסקיר המבחן ובטיעוני הצדדים, מצאתי כי יש מקום לאמץ את המלצת שירות המבח ן כפי שהובאה בתסקיר מיום 9.9.19. ונפרט.

19. השתכנעתי כי בנסיבות העניין מתקיימים הנסיבות והתנאים ה מצדיקים את אימוץ המלצת שירות המבחן, לפיה אכן יש ל המנע מהרשעתו של נאשם 2 בדין.
הנאשם 2 משמש החל מחודש 1/20 כדירקטור ו כמנהל יחיד בנאשמת 1, ולפיכך הוא הרוח החיה בנאשמת 1, שלמעשה מנהל אותה ביום יום. גירסתו של נאשם 2 לפיה החברה מספקת שירותים לתעשיות הב טחוניות החיוניות ביותר, כגון התעשיה האווירית, קמ"ג, אלביט ועשות אשקלון , לא נסתרה.

20. כמו כן, לא נסתרה ג ירסת הנאשם 2, לפיה במידה ויורשע לא יוכל להמשיך בפעילותו אל מול לקוחות החברה, וזאת בהיעדר סיווג ביטחוני מתאים עקב הרשעתו בפלילים.
הנאשם 2 נחקר בעניין זה וענה:
"ראשית, אני לא יכול להיכנס לאף מתקן ביטחוני, הם תמיד מבקשים מהמשטרה אישור שאין לי הרשעה. קמ"ג אני לא יכול לעבור את השער הראשון בלי אישור".

21. דבריו של הנאשם 2 חזרו על עצמם גם במסגרת ההליך אל מול שירות המבחן, וכן נתמכו באישור משרד רואי החשבון. עולה כי הרשעה במקרה דנן תוביל לפגיעה אנושה במשלח ידו של הנאשם 2, אשר החברה בניהולו ובבעלותו מספקת סחורה למפעלים ב טחוניים וממשלתיים. המדובר בחברה שהייתה שייכת בעבר למשפחתו הגרעינית של נאשם 2, ומאז נמצאת בבעלותו ובניהולו הבלעדי.
בנוסף, וכפי שפורט לעיל, נסיבות העבירה במקרה דנן מאפשרות חריגה מהכלל לפיו יש להרשיע ; היות והנאשם 2 פעל בזמן אמת להאריך את רשיונו של העובד נשוא כתב האישום, אשר עבד בנאשמת תקופה של למעלה מ – 6 שנים, ומתוך תקופה זו במשך 4 חודשים בלבד לא נערך לתובע ביטוח רפואי.

22. יצוין כי הנאשם 2 הציג אסמכתא של סוכנות הביטוח איתה התקשר החל משנת 2012, במסגרתה ציינה זו כי חברת הביטוח הייתה מתייחסת בחיוב במידה והיה נדרש טיפול רפןאי, וזאת בזכות היחסים העסקיים עם חברת הביטוח.
מתסקיר המבחן עלה כי מעבר לנסיבות המיוחדות של המקרה דנן, ההליך דנן היווה גורם הרתעתי ומציב גבול לנאשם 2, אשר אף חלה הרעה במצבו הרפוא י עקב ההליך דנן, דבר שהצריך פנייה לטיפול מתאים (מפאת צנעת הפרט נסתפק בכך ).
עוד עלה, כי נאשם 2 כבר אינו מעסיק עובדים זרים, הגם שהדבר פוגע בכושר הייצור של החברה.

23. הנה כי כן, מכל האמור לעיל, עולה כי עסקינן במקרה בו שיקולי ההרתעה נסוגים אל מול הנזק הצפוי למשיב 2 כתוצאה מהרשעתו.

24. לאור כל האמור לעיל, ולאחר שהחלטתי לאמץ את האמור בתסקיר שירות המבחן במלואו, אני מבטל את הרשעתו של נאשם 2 בתיק זה, ומטיל עליו צו מבחן למשך שנה כפי שהמליץ שירות המבחן.
בנוסף, יחתום הנאשם 2 יחד עם נאשמת 1, על התחייבות בסך 116,800 ₪, להמנע מהעבירות בהן הורשעו וזאת למשך שנה מיום גזר הדין, כאמור בסעיף 72 לחוק העונשין תשל"ז – 1991.

25. גזר הדין ישוגר לצדדים בדואר רשום לפי בקשתם.

26. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 45 ימים מיום המצאת גזר הדין.

27. עותק מגזר הדין יישלח לשירות המבחן.

ניתן היום, ז' תמוז תש"פ, 29 יוני 2020, בהיעדר הצדדים.