הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה באר שבע ד"מ 47135-06-19

לפני: כב' הרשמת עינת לסרי

התובע:
נאהד אלסעדה
ע"י ב"כ עו"ד מוחמד טהה אבו סנינה

-
הנתבע:
דרור אלמגור
ע"י ב"כ עו"ד דניאל מזרחי

החלטה

בפניי בקשת הנתבע לחייב את התובע, תושב השטחים, בהפקדת ערובה, בסך שלא יפחת מ- 4,000 ₪, להבטחת הוצאותי ו באם תביעתו של התובע תדחה (להלן- הבקשה), וזאת בהתאם לתקנה 116א(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב – 1991 (להלן – " התקנות").
הרקע לבקשה הינו תביעת התובע לתשלום סך של 16,928 ₪ בעבור זכויות מעבודתו במשקו של הנתבע וסיומה.
לטענת הנתבע, בהתאם לתקנה 116א(ב) לתקנות, יש לחייב את התובע בהפקדת ערובה שכן הוא אינו תושב ישראל.
בכתב הגנתו, הכחיש הנתבע את עצם קיומה של מערכת יחסי עבודה בינו לבין התובע וטען כי ככלל, מעסיקם של העובדים הפלסטינאים העובדים במשק שברשותו הוא מר מופיד אבו טרבוש (להלן- מר אבו טרבוש) המשמש כ'קבלן העסקה'. עם זאת, מבדיקה שנערכה על ידו, התובע מעולם לא הועסק במשק שברשותו לא במישירין ולא בעקיפין.
לטענת הנתבע, תביעתו של התובע היא תביעת סרק בלתי מבוססת שכן התובע לא הציג כל ראשית ראיה לא לעצם העסקתו (המוכחשת) אצל הנתבע ו לא לזכויות הנטענות על ידו ואף לא תמך תביעתו או תגובתו לבקשה, בתצהיר.
עוד נטען, כי לא יוכל להיפרע את הוצאותיו מהתובע באם תידחה התביעה כנגדו ו הוא יימצא בחסרון כיס וזאת בין היתר, משום שהתובע לא ציין את כתובתו בכתב התביעה כנדרש בתקנות , עילה שהוכרה בפסיקה לשם חיוב בהפקדת ערובה.
הנתבע הפנה לפסיקות בית הדין האזורי סע"ש 35997-08-15 עלי דראגמה - קיבוץ בית הערבה (מיום 11.10.2017); סע"ש 11800-09-17 חמואל דוד - NOUBA HASSAN ADAM IBRAHIM (מיום 9.8.2018); סע"ש 52604-12-16 מוחמד מחאריק - אלידורי דורון בנייה בע"מ (מיום 30.7.2017).
הבקשה נתמכה בתצהיר החתום על ידי הנתבע.
לטענת התובע, הטלת ערובה תחסום את דרכו מלברר זכויותיו בפני בית הדין, וכי עצם היות המשיב תושב השטחים אינה לכשעצמה טעם להטלת הערובה. הבקשה לחייבו בערובה היא בקשה קנטרנית וסתמית שהוגשה בחוסר תום לב וכל מטרתה היא להכביד על התובע ולסרבל את ההליכים.
בתגובתו טען התובע כי עם הגשת כתב ההגנה, אשר הוגש רק שנה וחצי לאחר הגשת כתב התביעה ו גם זאת רק לאחר בקשתו כי ינתן פסק דין בהעדר הגנה , הגיש תצהיר גילוי המסמכים מטעמו בצירוף המסמכים הרלוונטיים.
התובע טוען כי הנתבע לא הגיש כל ראיה מטעמו ואין בטענותיו כדי לשכנע כי יש לחייב את התובע בערובה, מה גם שמדובר בהליך ד"מ אשר יסתיים בקיומו של דיון אחד.
לטענת התובע, יש להשית על הנתבע הוצאות כבדות בסכום שלא יופחת מ 5,000 ₪ וזאת משעה שהגשת כתב ההגנה נעשתה באיחור לא סביר . כן , טען בעניין מועד הגשת הבקשה הסמוך למועד הדיון הקבוע בתיק.
התובע הפנה לסע"ש 11934-03-16 מוחמד סאלח מחמוד בני מוניא - יאיר אזולאי בית אריזה (מיום 15.10.2019).
דיון והכרעה
הוראת תקנה 116א לתקנות קובעת כי :
"(א) שופט בית הדין או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.
(ב) היה התובע מי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות בעלת האמנה לפי תקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי), התשכ"ט-1969, יורה שופט בית הדין או הרשם לתובע, לבקשת נתבע, להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע, זולת אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו או שהוא הראה כי הנתבע יוכל להיפרע את הוצאותיו ממנו אם התביעה תידחה או אם ראה שופט בית הדין או הרשם לפטור את התובע מטעמים מיוחדים שירשמו.
(ג) הורה שופט בית הדין או הרשם על הפקדת ערובה ולא הופקדה ערובה בתוך המועד שנקבע, תימחק התובענה, זולת אם הורשה התובע להפסיקה."
הנה כי כן, בהתאם לאמור בתקנות, ככל שמדובר בתובע אשר אינו תושב ישראל או אחת המדינות שאמנת האג חלה עליהן, הכלל הוא חיוב התובע בהפקדת ערובה אלא אם כן הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו או הוכיח יכולת פירעון במקרה שיפסקו נגדו הוצאות או שמתקיימים טעמים מיוחדים המצדיקים לפטור אותו מהפקדת ערובה.
בדברי ההסבר לתיקון התקנות האמור נקבע כי תכלית התיקון היא הצורך הגובר להבטיח כי ככל שהתובעים יפסידו בתביעתם וייפסקו הוצאות כנגדם, הנתבעים יוכלו להיפרע מתובעים שאינם תושבי ישראל וזאת מאחר ולרוב תובעים אלו אינם בעלי נכסים בישראל ומשכך עלול להיווצר קושי באיתורם. עוד נקבע שם כי :
"על מנת להיפטר מהפקדת ערובה, על התובע להביא "ראשית ראיה" להוכחת התביעה, וזאת באמצעות אסמכתאות המוכיחות את התביעה, בין היתר אודות קיומם של יחסי עבודה בין התובע לנתבע בתקופה המנויה בכתב התביעה ובנוסף לכך שיש יסוד לכך שהנתבע לא שילם את שכרו של התובע כפי שהתחייב, או לא קיים חבות אחרת שלו."
אמנם המונח ראשית ראיה לא הוגדר בחקיקה, אולם מקובל לראותו כראיה שיש בה ממש, גם אם אינה תומכת בכל פרטי ודקדוקי התביעה ואינה מהווה מערכת שלמה של ראיות (ראה: ע"א 688/89 הילולים (אריזה ושיווק) בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (20.5.1991)).
אין הכוונה לחייב את התובע להציג את מלוא ראיותיו כבר בשלב זה. יחד עם זאת, ברי כי אין די באמירה בעלמא של התובע כי זכויותיו לא שולמו ועליו להציג מסמך כתוב אשר ניתן יהיה להסיק ממנו על קיפוח זכויותיו ואשר יתמוך לכאורה בכך שאין מדובר בתביעה מנופחת ומוגזמת. (לעניין זה ראה: סע"ש 20132-09-16 MIRHWI GEBREMRIAM נ' טוטאל פתרונות כ"א בע"מ ).
מן הכלל אל הפרט
לאחר שעיינתי בבקשה ובמסמכים המצויים בתיק בית הדין ולאחר ששקלתי את זכות התובע לגישה לערכאות מחד גיסא וזכות הנתבע שלא להיגרר להליכי סרק מאידך גיסא, מצאתי כי יש לדחות את הבקשה לחייב את התובע בהפקדת ערובה.
אין מחלוקת, כי חל על התובע האמור ברישא לתקנה 116א(ב), שכן התובע הינו תושב הרשות הפלסטינאית. עם זאת מצאתי כי עלה בידו של התובע להראות קיומה של 'ראשית ראיה' לחלק מן התביעה.
למען הסר ספק יובהר כבר עתה, כי קביעות אלו הן לכאוריות בלבד, ומבלי שיש בהן כדי לקבוע מסמרות באשר לסיכויי ההליך.
כאמור לעיל, הנתבע מכחיש את עצם קיומם של יחסי העבודה בינו לבין התובע וטוען כי מעולם לא הועסק במשקו, לא באופן ישיר ולא באופן עקיף " בבדיקה במשק הנתבע, עולה, שהעובד הספציפי נשוא כתב התביעה. מעולם לא הוצב במשק הנתבע לעבודה. הנתבע אינו מכיר את התובע. התובע מעולם לא הוצב לעבודה במשק"( ס' 14 לכתב ההגנה).
עם זאת, התובע צירף לתצהיר גילוי המסמכים מטעמו תלושי שכר לתקופה הנתבעת על ידו (להלן- תלושי השכר) בהם מצויין כי שם המעסיק הוא "אלמגור דרור" בצירוף מספר הזהות של הנתבע וכן, צורפו דוחו"ת מדור התשלומים בשירות התעסוקה (להלן- "מת"ש) בהם מצויין כי התובע עבד בשירות "אלמגור דרור אגם" במהלך החודשים 3/2014-11/2014.
משכך, מאחר ו בהתאם להלכה הפסוקה תלושי השכר מהווים ראיה לאמיתות תכנם ועל המבקש לסתור את תוכנם, מוטל נטל הראיה (דב"ע (ארצי) מז/146 – 3 יוסף חוג'ירת – שלום גל והמוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] פד"ע כ 19 (1988) ו כן, נפסק כי במערכת היחסים בין תושב שטחים לבין המעסיק, המוסדרת בחוק שירות התעסוקה, תשי"ט-1959, רישומי שירות התעסוקה משקפים נכונה את מערכת יחסי העבודה ועל המבקש לסתור את נתונים הללו, מוטל נטל כבד, מצאתי כי התובע הרים את הנטל הנדרש לקיומה של 'ראשית ראיה' באשר לקיומה של מערכת יחסי עבודה בינו לבין הנתבע.
התובע טוען לתחולתו של צו הרחבה בענף חקלאות משנת 2001 (להלן – צו ההרחבה ). עיון בדו"ח המת"ש מעלה כי מצויין בו שהענף בו הועסק התובע על ידי הנתבע הוא ענף החקלאות ומאחר ולא נטען אחרת על ידי הנתבע - אבחן את קיומה של 'ראשית ראיה' לזכויות הנטענות בכתב התביעה, בהתאם להוראותיו של הצו.
באשר לרכיב החזר הוצאות נסיעה, בהוראות סעיף 39 לצו ההרחבה נקבע כי -
" (א) כל הפועלים הקבועים, עונתיים קבועים, והזמניים יקבלו הוצאות נסיעה במלואן ממקום מגוריהם למקום עבודתם ובחזרה, לפי התעריפים הרשמיים בתחבורה הציבורית"
עיון בתלושי השכר מעלה כי , לכאורה, לא שולם ל תובע בגין רכיב זה.
באשר לרכיב שי לחגים, בהוראות סעיף 34 לצו ההרחבה נקבע כי –
"שי לחגים
(א) כל עובד קבוע ועונתי קבוע יקבל שי לקראת ראש השנה וחג הפסח, בהתאם לחוזר משותף שייחתם על ידי הצדדים לפני כל חג."
בהתאם לאמור בצו ההרחבה, משעה שהתובע עבד, לכאורה, 9 חודשים במשק הנתבע, יש לראות בו עם סיום 6 חודשי הניסיון כ "עובד קבוע" ועל כן, קמה לו זכאות לרכיב זה בחלקיות הנדרשת מתקופת העסקתו.
עיון בתלושי השכר מעלה כי, לכאורה, לא שולם לתובע בגין רכיב זה.
באשר לרכיב דמי הביגוד , בהוראות סעיף 43 לצו הרחבה נקבע כי –
"פירוט הזכויות הסוציאליות
להבטחת הזכויות הסוציאליות לעובד הזמני, או עובד בניסיון, הקבוע, העונתי קבוע והחודשי – יפריש המעסיק משכרו הכולל של העובד או ממשכורתו הכוללת לקרן הביטוח או לקרן הפנסיה שעליה יוסכם וכן ינכה משכרו של העובד את השיעורים כדלקמן:
.......
תמורת ביגוד - 2.0%;
......."
עיון בתלושי השכר, מעלה כי לכאורה, לא הופרש לתובע בגין רכיב זה בתקופת היותו עובד זמני.
בהתייחס לטענת הנתבע כי יש לקבל את הבקשה ולו מהטעם שלא צורף תצהיר לכתב התביעה או לתגובה לבקשה, אציין כי ההוראה בתקנות סדרי הדין האזרחי המחייבת תמיכה בתצהיר אינה חלה בבית הדין לעבודה ( ע"ע (ארצי) 43323-01-14 יניב גרינברג - Wind River Systems Inc ( 23.7.2015)) ועל כן, השאלה אם נדרש תצהיר בבקשה שאיננה בקשה לסעד זמני נבחנת בשים לב לסוג הטענות המועלות בה (ע"ע (ארצי) 367391-09-12 כנעאן - מפעל מתכת חניתה בע"מ (17.1.2013) ).
בנסיבות דנן, בהן המסמכים עצמם מלמדים על קיומה של 'ראשית ראיה' כמפורט, לא סברתי כי אי צירופו של תצהיר הינו עילה לחיוב התובע בהפקדת ערובה. זאת ועוד, עיון בתצהיר הנתבע מעלה כי לא נטענות בו כלל טענות עובדתיות, כך שלא ניתן לומר כי עצם צירוף תצהיר מטעמו של הנתבע , מקנה לו יתרון כל שהוא בעניין זה.
גם טענתו הנוספת של ה נתבע, הנוגעת לכתובתו של התובע, אינה מצדיקה את חיובו בהפקדת ערובה כמבוקש. בכתב התביעה צויין מפורשות כי התובע הוא תושב העיר חלחול שבתחום השיפוט של הרשות הפלסטנאית ובתגובתו ציין כי הוא גר ברח' יונס הנביא ואף הסביר כי במקום מגוריו אין חלוקה למספרי בתים. חיוב תובע בהפקדת ערובה רק מהעילה כי אין במקום מגוריו חלוקה מדוייקת למספרי בית, אינה מתקבלת על הדעת.
לפיכך, סבורני כי נתון לבית הדין שיקול דעת במקרים כגון אלה, להחליט אם להיעתר לבקשה, אם לאו, תוך בחינת טענות הצדדים ונסיבות העניין. במקרה שלפנינו, יש לזכור כי הורם הנטל לקיומה של 'ראשית ראיה' הן לקיומה של מערכת יחסי העבודה בין התובע ןהנתבע והן לזכויות הנטענות בכתב התביעה. לפיכך, אין די בטענה אודות אי מסירת כתובת מלאה ומדויקת, בנסיבות העניין.
לאור כל האמור לעיל, הבקשה לחיוב התובע בהפקדת ערובה - נדחית .
הנתבע יישא בהוצאות הבקשה בסך של 1,500 ₪ בתוך 30 ימים.
ניתן היום, א' אדר תשפ"א, (13 פברואר 2021), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.