הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה באר שבע ב"ל 12178-12-18

לפני
כבוד ה שופט יעקב אזולאי

התובע:
משה בוניבידה
ע"י ב"כ עו"ד מאור מורגנשטרן

נגד

הנתבע:
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ עו"ד הילה גולן יוניסיאן

החלטה

לפני תביעה להכרה בנזקו של התובע כמחלת מקצוע או מיקרוטראומה, בהתאם לנסיבות המפורטות להלן.
רקע
התובע עובד במפעלי ים המלח משנת 1979 ועד היום. משנת 1979 ועד שנת 2002 עבד כמפעיל בתחנת הכוח וכמנהל הפעלה והכשרה. במסגרת תפקידו כמפעיל הפעיל ציוד לשם תפעול מערכת הקיטור תוך עמידה ממושכת וסטטית. במסגרת תפקידו המנהלתי וההכשרתי נדרש לפקח ולהדריך עובדים חדשים, עבודה שבוצעה אף היא בעמידה. העמידה הייתה לאורך רוב שעות העבודה, ולפחות 4 שעות בכל יום עבודה הייתה סטטית עם תזוזות אינהרנטיות קלות.
משנת 2002 ועד שנת 2012 עבד כסמנכ"ל אקולוגיה. במסגרת תפקיד זה ביצע הרצאות ותדרוכים בשטח העבודה ובחדר ישיבות וליווה קבלני חוץ בביצוע עבודתם. עבודת התובע במסגרת תפקיד זה הייתה בעמידה סטטית עם תזוזות קלות לאורך רוב שעות העבודה.
לתובע נגרמה פגיעה בכלי הדם ברגליים – דליות ואי ספיקת ורידים, לטענתו בשל תנאי העבודה המתוארים.
התובע הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי (להלן – "המוסד") לשם הכרה בפגיעתו כמחלת מקצוע או מיקרוטראומה.
תביעת התובע נדחתה בהחלטת פקיד התביעות מיום 6.12.2017, מאחר שלא הוכח אירוע תאונתי או אירועים תאונתיים זעירים אשר הובילו לפגיעה בכלי הדם ברגליים ולא הוכח קשר סיבתי בין המחלה לבין העבודה.
על החלטה זו הגיש התובע את התביעה דנא.
טענות הצדדים
לטענת התובע, רוב רובה של עבודתו בתפקידים השונים, לאורך שנות עבודתו הרבות, היו בעמידה סטטית עם תזוזות קלות. התובע הפנה לפסיקות שונות בהן הכירו בתי הדין באופי עבודה הזהה לעבודתו כגורם לפגיעה בכלי הדם ברגליים.
לטענת המוסד, עמידה ממושכת היא תנוחה ולא תנועה, ולכן אינה עונה על הנדרש כבסיס להכרה בעילת המיקרוטראומה – "תנועות חוזרות ונשנות". הפסיקה עליה הסתמך התובע אינה עדכנית, ופסיקה עדכנית של בית הדין הארצי, המהווה הלכה מחייבת, קובעת שתנוחה אינה יכולה לשמש בסיס למיקרוטראומה. על כן, לא נגרמה לתובע "תאונת עבודה" כמשמעה בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] (להלן – "החוק"). לא הוכחו אירועים תאונתיים זעירים, חוזרים ונשנים, אשר הובילו לפגיעה שיש להכיר בה כמיקרוטראומה.
ההליך בבית הדין
התובע הגיש תצהיר ובו פירט על אודות תנאי עבודתו. בתצהיר ציין כי עבודתו הייתה "כרוכה בעמידה ממושכת חלקה עמידה סטטית וחלקה תוך ביצוע תזוזות...".
התובע תיאר בתצהיר את עבודתו כמפעיל ובתפקיד מנהלתי הכשרתי משנת 1979 ועד שנת 2002 – הפעלת ציוד הקשור במערכת הקיטור, עבודה שנעשתה בעמידה סטטית, במשמרות שכל אחת מהן 8 שעות – 12 ימי עבודה ו-4 ימי מנוחה. משנת 1996, עת החל את תפקידו המנהלתי הכשרתי, נדרש לעבוד בעמידה שעות רבות בפיקוח והדרכה של עובדים חדשים בתפקיד מפעילים.
לדברי התובע, "...מדובר היה בעמידה סטטית ממושכת (עם תזוזות אינהרנטיות קלות) ובמעברים בין העמדות השונות מדובר היה בהליכה וטיפוס וירידה מסולמות. להערכתי, לפחות 4 שעות בכל יום עבודה אופי העבודה כרוך היה בעמידה סטטית ממושכת וביצוע תזוזות קלות במהלכה." (סעיף 7 לתצהיר). משנת 1996 עבודתו של התובע הייתה 5 ימים בשבוע, 8 שעות ביום ושעות נוספות.
בתפקידו כסמנכ"ל אקולוגיה, משנת 2002 עד שנת 2012, הרצה התובע והדריך עובדים, עבודה בה עמד במהלך הרצאות, תדרוכים וליווי קבלני חוץ. עבודתו הייתה 5 ימים בשבוע, 8 שעות ביום ושעות נוספות. ההרצאות ארכו כשעתיים והתקיימו כארבע פעמים בשבוע לפחות. לכך התווסף ליווי קבלני חוץ, במשך כשלוש שעות בכל יום.
בדיון שהתקיים ביום 6.11.2019 נשאל התובע מדוע לא העלה בכתב התביעה ובמכתב הנלווה לטופס התביעה את הטענה שעמידתו לוותה בתזוזות. התובע השיב שמדובר בעניין ניסוחי טכני – "כשאתה עומד ומבצע עבודה מסוימת אתה לא רובוט שעומד וזהו. אם אני צריך לסגור מגוף וזה לוקח לי חצי [צ"ל שעה – י.א.] זה סביר להניח שאני עושה תזוזות קטנות. " (עמ' 3 ש' 33-31).
התובע תיאר שינוי שחל בעבודה עם כניסתה של תחנת כוח חדשה למפעלי ים המלח, בשנת 1995-6, אז נכנסה טכנולוגיה חדשה שהקלה את עבודת המפעילים. עד אז, היה צריך להגיע למגוף או לברז, ותוך עבודה צמודה מול מחלקת פיקוד לפתוח ולסגור בעדינות עד ויסות. כל הפעולה של ויסות המגופים הייתה בעמידה. לאחר מכן, עם כניסת הטכנולוגיה החדשה, הדבר נעשה בצורה חשמלית, מה שהקל את עבודת המפעיל באופן משמעותי (ראו הסברי התובע בעמ' 4 ש' 18-1).
התובע ציין שמרחקי ההליכה שנדרש ללכת במהלך שנות עבודתו לא היו קבועים, ושהוא תולה את הפגיעה בעמידה ולא בהליכה (עמ' 5 ש' 20), כאשר העמידה היא תוך תזוזות קטנות ולא "עמידת דום" (עמ' 6 ש' 10-8).
המוסד הזמין למתן עדות את מר יצחק יוניק כעד מטעמו, כעמדת המעסיק. מר יוניק עבד יחד עם התובע במפעלי ים המלח בתפקידיו בתחנת הכוח וכיום מנהל את מחלקת הפעלה. מר יוניק תיאר את אופי העבודה של התובע: "כמפעיל האתר של סדום מאד קשה, רוב השנה מאד חם שם, יש הרבה אבק ורוחות. העבודה סיזיפית ומאד קשה. בהתחלה לא היה את הטכנולוגיה של היום והייתה עבודה מאד קשה עם הרבה הליכות ועמידה." (עמ' 6 ש' 31-29).
מר יוניק אף אישר את סעיפי התצהיר של התובע ואת אמיתותם (נ/1; עמ' 7 ש' 5-4).
הצדדים הגישו לתיק סיכומים, אשר כללו פסיקה אליה הפנו, בסוגיות שעל הפרק.
התובע ציין בסיכומיו שעמידה, אם סטטית ואם תוך ביצוע תזוזות, הוכרה כתשתית עובדתית מספקת לצורך מינוי מומחה בכל הקשור לפגיעה בכלי דם במקצועות שונים בהם נדרש העובד לעמוד על רגליו שעות ארוכות, כפי שנדרש התובע. לטענת התובע הוא הוכיח תשתית עובדתית של עבודה בעמידה לאורך שעות במהלך שנות עבודתו הרבות. גם העד מטעם המוסד, מר יוניק, תמך בדבריו וחיזק את אמינות גרסתו.
התובע ציטט חוות דעת רפואית שניתנה במסגרת ב"ל 7301-07 רודיטי נ' המל"ל (פורסם בנבו, 4.1.2011), אשר הסבירה את המנגנון המיקרוטראומטי של הקשר בין עמידה ממושכת לבין דליות ופגיעה בכלי הדם ברגליים. לפי חוות הדעת שם " ...כל עליה בלחץ הוורידי שנגרמת על ידי פרק זמן של עמידה, קצר או ארוך יותר, תחשב כמיקרו-טרואמה לדופן ולשסתומים הוורידיים, אשר במצטבר לאורך שנים גורמת להאצת תופעות המחלה." (ס' 10 לסיכומי התובע).
בנוסף לכך, טען התובע שנוהל המוסד, המעוגן בחוזר נפגעי עבודה 45/2014 (להלן – "נוהל המוסד"), הכיר בעמידה כתשתית עובדתית המצדיקה בדיקה על ידי מומחה רפואי. גם פקידת התביעות, אשר הסתמכה בהחלטתה על נוהל המוסד, דחתה את תביעת התובע מאחר שחשבה שעבודתו כרוכה בעמידה המשולבת עם עבודה משרדית – כפי שנטען במכתב מיום 21.11.2017.
התובע הפנה למספר לא מבוטל של תיקים בהם מונה מומחה רפואי לבחינת פגיעה בכלי דם כתוצאה מעמידה ממושכת בעבודה. בין המקרים, אחות במחלקה הגריאטרית שהמוסד הסכים למינוי מומחה בעניין פגיעתה בכל הדם (ב"ל 9513-11-16); מהנדסת ולבורנטית – לאחר שמיעת ראיות ניסחו הצדדים עובדות מוסכמות למינוי מומחה (ב"ל 63118-07-17); מוכר דגים שעבודתו בעמידה מול שולחן עבודה – הצדדים הסכימו על עובדות לבחינת מומחה רפואי (ב"ל 19818-10-14); ועוד.
כן הפנה התובע בסיכומי התשובה להחלטה בב"ל 39134-06-18 (חי') דניאל ארז נ' המוסד לביטוח לאומי (החלטה מיום, 19.3.2020), בה הוכרה תשתית עובדתית לצורך מינוי מומחה לבחינת הקשר הסיבתי בין עבודת התובע לפגיעה בכלי הדם ברגליו. במקרה זה התובע עבד כקורא מונים ובמחלקת גבייה בחברת חשמל, כאשר עבודתו כללה הליכה, טיפוס ועלייה במדרגות ומידה מול מונים ומול לקוחות.
בנוסף לכך, טען התובע שבתיק נוסף שבו הוצגה תשתית עובדתית דומה מאד – של עמידה ממושכת, חלקה עמידה סטטית וחלקה עמידה תוך ביצוע תזוזות, אמנם נדחתה התביעה, ואולם, בערעור שהוגש ניתנה הסכמת המוסד להחזרת התיק לבית הדין האזורי לעבודה לשם מינוי מומחה (ב"ל 31409-10-17). על כן, טען התובע, אין סיבה שלא להפנות את התובע גם בתיק זה למומחה רפואי.
המוסד טען מנגד בסיכומיו - כי התובע שינה את התשתית העובדתית לאורך ההליך, כאשר במכתב ב"כ התובע מיום 29.3.2017 (נ/2) ובכתב התביעה טען שעבד שעות רבות בעמידה סטטית ואילו בתצהיר טען שהעמידה הייתה סטטית עם תזוזות אינהרנטיות קלות. אופי ואופן התזוזות הקלות לא פורטו, כמו גם ההליכה, משכה ומרחקיה.
המוסד הפנה אף הוא לפסיקה, לפיה תנוחה אינה מקיימת את יסודות המיקרוטראומה, מאחר שאינה כוללת תנועה חוזרת ונשנית; ואין להרחיב ולפרוץ את גדרי הלכת המיקרוטראומה כיציר פסיקה אשר אינו מעוגן בחקיקה. בפסקי הדין נדונו מקרים בהם התבקשה הכרה בתנוחה, כגון רכינה (עב"ל 31471-04-17), לא מהווה תשתית עובדתית להכרה במיקרוטראומה. גם עמידה ממושכת כשלעצמה, לפי הפסיקה שהוצגה, אינה יכולה להקים תשתית עובדתית למיקרוטראומה, מאחר שאינה כוללת תנועות חוזרות ונשנות (עב"ל 14410-10-17; עב"ל 11714-12-16; עב"ל 31471-04-17; ועוד).
משלא הונחה תשתית עובדתית של אירועים תאונתיים זעירים, הרי שאין לבחון את הקשר הסיבתי ואין להכיר בתנוחה של עמידה כתשתית עובדתית למיקרוטרואמה. העובדות המתוארות לא מקימות תשתית עובדתית של תנועות חוזרות ונשנות, ועל כן אין למנות מומחה רפואי. כן טען שפסקי הדין אליהם הפנה התובע הם פסקי דין של בתי דין אזוריים ואינם מהווים הלכה מחייבת.
משלא הוכחה תשתית עובדתית של אירועים תאונתיים זעירים חוזרים ונשנים, ומשעמידה סטטית וממושכת אינה בבחינת תנועות חוזרות ונשנות, אלא מהווה תנוחה, אין למנות מומחה רפואי ויש לדחות את התביעה.
דיון והכרעה
הלכת המיקרוטראומה כפגיעה בעבודה מבוססת על "קיומן של פגיעות זעירות שכל אחת מהן הסבה נזק זעיר בלתי הדיר, עד שהצטברות הנזקים הזעירים הללו זה על גבי זה הביאה בסיכומם הכולל לנזק הממשי הפוגע בכושר עבודתו של הנפגע". כן נפסק כי לשם הכרה בפגיעה כמיקרוטראומה נדרשים שני יסודות: האחד, אירוע חיצוני של תנועה חוזרת ונשנית; והשני, נזק בלתי הדיר שנגרם מהתנועה. התנועות אינן צריכות להיות זהות, קבועות וסדירות באופן מוחלט, אך עליהן להיות "זהות במהותן" ולחזור ולהישנות באופן רציף וניתן לאבחון. גם אם יום העבודה כולל פעולות שונות, יש לחלץ ולבודד פעולות חוזרות ונשנות, זהות במהותן, והן אלו שיהוו תשתית להכרה במיקרוטראומה (ראו: עב"ל 313/97 המוסד לביטוח לאומי נ' אשר יניב פד"ע לה 529 (1999); עב"ל 1012/00 אלי שבח נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם בנבו, 28.7.2002); עב"ל 465/07 עופר יהודאי נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם בנבו, 20.12.2007); עב"ל 32417-01-12 דליה חסידי נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם בנבו, 2.12.2012)).
אם כן, יסוד הכרחי להכרה במיקרוטראומה הוא התנועה, ולו מינימלית. לדוגמה, בעניין אורן לוי, הוכרה פגיעה בברכיים כמיקרוטראומה לאחר שהוכח כי "...בכל אחד מימי עבודתו ובמשך כשעתיים עד שלוש בכל יום המערער ביצע כריעה ממושכת על הברכיים תוך ניעות חוזרות ונשנות של הברכיים וחיכוכן בקרקע, כאשר בכל פעם נמשכו תנועות חוזרות ונשנות אלו לכל הפחות חצי שעה ברציפות." (עב"ל 23454-10-17 אורן לוי נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם בנבו, 15.01.2019)).
בניגוד לכך, הפסיקה לא הכירה בתנוחה, לא נוחה ככל שתהיה, כמהווה תשתית להכרה בעילת המיקרוטראומה. כאשר מדובר במצב סטטי ולא בפעולה החוזרת ונשנית, אין בכך די לשם ההכרה (עב"ל 49533-12-10 שלמה ביטון נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם בנבו, 23.1.2012).
בהתייחס לדליות ולפגיעה בכלי דם ברגליים, עמידה ממושכת שאינה סטטית הוכרה בפסיקת בית הדין הארצי כבסיס לתשתית עובדתית לצורך עילת המיקרוטראומה (עב"ל 25106-09-11 ננה טורי נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם בנבו, 2.7.2012); עב"ל 28951-10-11 יהודה שטרית נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם בנבו, 27.5.2013)).
כפי שהציג התובע בסיכומיו, בכל הקשור לדליות ברגליים, נוכח אי הבהירות בסוגיה, פורסם חוזר נפגעי עבודה בנושא "הנחיות למבחן תביעו בגין דליות ברגליים כפגיעה בעבודה" 45/2014 ביום 11.3.2014. בחוזר נכתב:
"אף שעמידה ממושכת אינה בגדר אירוע תאונתי ואף לא בגדר אירועים תאונתיים זעירים ואף שאין מדובר במחלת מקצוע בהתחשב בכך שמומחים לכלי דם תמימי דעים באשר לתרומה המשמעותית שיש לעמידה ממושכת על החמרת הדליות ברגליים אין לדחות תביעות אלו אלא להיוועץ עם מומחה רפואי בשאלת התרומה של תנאי העבודה על החמרת המחלה ובדבר משקלם היחסי של תנאי העבודה אל מול גורמי הסיכון של המבוטח." (ההדגשה במקור)
בהחלטה שניתנה לאחרונה בב"ל (נצ') 35067-03-19 אפרים לאונר נ' המוסד לביטוח לאומי (החלטה מיום 10.3.2020) דנה כבוד השופטת אורית יעקבס בשאלה מהי התשתית העובדתית הנדרשת בסוגיית הדליות, לאור פסיקת בית הדין הארצי ולאור נוהל המוסד:
"הנה כי כן, התשתית העובדתית הנדרשת לשם ביסוס עילת המיקרוטראומה בהתייחס לדליות ברגליים היא עמידה ממושכת, שאינה סטטית שמלווה בהליכות קצרות. כך שעל המבוטח להראות, מחד - שעבודתו אינה כרוכה בעמידה סטטית, ומאידך - שהיא לא מבוצעת בהליכה מרובה; עליו להוכיח שהייתה תנועה בעבודתו, והיא בוצעה, לכל היותר, ברדיוס מוגבל של מטרים בודדים."
יצוין כי, אמנם, החלטות אשר הפנו את התובעים למומחה רפואי לבחינת מומחה רפואי בסוגיית הדליות הן החלטות של בתי דין אזוריים, אולם לא ניתן להתעלם משכיחותם וכן מכך שגם כאשר בית הדין האזורי הכריע שלא למנות מומחה רפואי, בהליך הערעור על פסק הדין ניתנה הסכמת המוסד למינוי מומחה (ראו לדוגמה, ב"ל 31409-10-17 חוטה טרז נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם בנבו, 12.12.2018); ב"ל (י-ם) 9482-11-16‏ ‏ מיכל שריסט נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם בנבו, 21.3.2019)). ‏
מהראיות שהובאו לפני בית הדין עולה כי התובע ביצע את עבודתו כשהוא עומד על רגליו, לעיתים עמידה סטטית ממושכת ולעיתים בתזוזה קלה. לטענת הנתבעת, התובע שינה גרסתו כך שבתחילה טען לעמידה סטטית ללא תזוזות ובתצהיר ובעדותו טען לעמידה שחלקה סטטית וחלקה תוך תזוזות קלות.
לא מצאתי לקבל טענה זו.
הצדדים אינם חלוקים על כך שעבודת התובע נעשתה ברוב רובה בעמידה. המחלוקת היא אם נעשתה בעמידה סטטית או בעמידה תוך תזוזות קלות. כך או כך, לפי המשתקף מנוהל המוסד ומפסיקת בתי הדין האזוריים – שאמנם אינה מחייבת אך מנחה – נדרש למנות מומחה רפואי כדי להיוועץ בו בשאלת התרומה של תנאי העבודה על החמרת המחלה ובדבר משקלם היחסי של תנאי העבודה אל מול גורמי הסיכון.
באשר לעבודת התובע כמפעיל בתחנת הכוח של המפעל – התובע נדרש לעמוד ולהפעיל מכונה – סגירה ופתיחה של מגוף, תפעול לוח בקרה וכדומה. הוא עסק כמפעיל במשך 23 שנים, כולל 6 שנים בהן שימש בתפקיד מנהלתי הכשרתי. עבודתו הייתה 5 ימים בשבוע, כ-8 שעות ביום. ברי כי עבודה זו אינה יכולה להתבצע ב"עמידת דום" וכי התובע נדרש לתזוזות אינהרנטיות קלות, וכפי שציין התובע בעדותו מדובר בעניין טכני של ניסוח ותו לא.
בנוסף לכך נדרש התובע לתזוזה במעבר בין העמדות השונות. כמו במקרה של קורא המונים (ב"ל 39134-06-18), גם כאן הסבירות וההיגיון הבריא תומכים בכך שלא מדובר בעמידה סטטית ללא כל תזוזה כלל, ושנדרשת תזוזה, קלה לפחות, כהעברת משקל מרגל לרגל.
באשר לעבודת התובע כסמנכ"ל אקולוגיה – לפי תצהיר התובע, שלא נסתר על ידי המוסד, בעבודתו זו ביצע הרצאות ותדרוכים בשטח העבודה ובחדר הישיבות. זאת, במשך 10 שנים, 5 ימים בשבוע, 8 שעות ביום. העבודה נעשתה בעמידה סטטית תוך ביצוע תזוזות קלות. בנוסף לכך, נדרש ללוות קבלני חוץ בעבודתם, עבודה שהצריכה עמידה עם תזוזות קלות במשך כ-3 שעות בכל יום.
התובע העיד על עבודתו כמפעיל, שעד אמצע שנות ה-90 הייתה כרוכה בעבודה מאומצת יותר עקב מכשור ישן, עד כניסתה לעבודה של תחנת כוח חדישה ומשוכללת (עמ' 4 ש' 10). בתשובה לשאלות ב"כ המוסד השיב התובע שאין חשיבות למרחקים אותם הלך במפעל, בין עמדה לעמדה, והמרחקים השתנו במסגרת העבודה בין עמדה לעמדה (עמ' 5). יצוין כי העד מטעם המוסד, מר יצחק יוניק, תמך בעדותו של התובע בכל האמור בה.
נוכח האמור, מצאתי כי התובע הניח תשתית עובדתית מספקת לשם מינוי מומחה רפואי בשל פגיעתו בכלי הדם. עדות התובע שלפיה עמד על רגליו שעות רבות במהלך יום העבודה, בתפקידו כמפעיל ובתפקידו כסמנכ"ל אקולוגיה, כאשר חלק מן העמידה היא סטטית, חלקה תוך ביצוע תזוזות קלות וחלקה בעמידה, נמצאה אמינה בעיני ומהווה תשתית עובדתית מספקת לצורך מינוי מומחה.
כאמור, הלכה היא כי השפעת הפעולות המקימות את עילת המיקרוטראומה צריכה להיות זהה וממוקדת למקום מוגדר. זאת ועוד, תדירותן אינה חייבת להיות קבועה, אלא על התנועות לחזור ולהישנות בתכיפות הנמשכת על פרק זמן מספיק לגרימת הנזק המצטבר הפוגע בכושר עבודת הנפגע. במקרה דנן, לאור תקופת עבודתו הממושכת של התובע והתנועות שלהן הוא נדרש, מצאתי כי התובע הרים את הנטל להוכיח קיומן של תנועות חוזרות ונשנות בתדירות ממושכת המצריכה מינוי מומחה, זאת גם לאור הנחיות נוהל המוסד הברורות.
על יסוד כל האמור, מצאתי כי יש למנות מומחה רפואי לבחינת הקשר הסיבתי שבין מצבו הרפואי של התובע ברגליו לבין תנאי עבודתו.
החלטה על מינוי מומחה תישלח בנפרד.

ניתנה היום, י"ט אייר תש"פ, 13 מאי 2020, בהעדר הצדדים.