הדפסה

בית דין לשכירות בתל אביב -

מספר בקשה: 20
לפני כבוד השופט עמית יריב

המבקשים:

  1. מרדכי כהן
  2. דבורה סץ
  3. בצלאל כהן

נגד

המשיבים:

  1. אלה צוקר
  2. אביגדור צוקר
  3. ליאון צוקר

החלטה

לפניי בקשה להורות על שחרור סך של 100,000 ₪ מתוך דמי הפינוי שנותרו בנאמנות בהמשך לתוצאותיו של ההליך דנן – הן בבית הדין לשכירות, הן בבית המשפט המחוזי – והן בבית המשפט העליון.
הבקשה הוגשה ביום 12.2.2020, ויום אחד לפני המועד שנקצב לתשובת המשיבים – הוגשה בקשת פסלות ועמה בקשת ארכה להגשת תשובה עד להכרעה בבקשת הפסלות. בקשת הפסלות נדחתה בהחלטה מנומקת בו ביום (26.2.2020), וחרף זאת – ביום 27.2.2020 – הוגשה בקשת ארכה. הבקשה נדחתה בהחלטה מנומקת, אך נקבע כי אם תשובה תוגש עד יום 1.3.2020 בשעה 13:00 – היא תתקבל לתיק. תשובה הוגשה עד למועד הנדחה, שאז הוריתי למבקשים להשיב לתגובה עד יום 8.3.2020. מחמת טעות, ניתנה החלטה עוד טרם הגשת התשובה, ובהחלטה מיום 8.3.2020 – הוריתי על ביטול ההחלטה שניתנה באותו היום, ועל קבלת התשובה לתיק, תוך מתן אפשרות חריגה להגיש תשובה שנייה מטעם המשיבים. כעת הגיעה העת למתן החלטה בבקשה, לאחר קבלת העמדות במלואן.
יובהר, כי החלטה זו מבוססת על ההחלטה שניתנה ביום 8.3.2020, למעט שינויים שנעשו בעקבות התשובה לתגובה והתשובה השנייה של המשיבים.
דין הבקשה להתקבל בחלקה.
בפסק הדין מיום 15.8.2018, נקבע, בהתאם להסכמת הצדדים, כדלקמן:
"התביעה לביטול ההסכם נדחית. הסכם הפינוי יתוקן כמוסכם ומועד הפינוי יהיה 16.12.18.
ככל שלא תפונה הדירה במועד זה, ניתן יהיה לבצע את פסה"ד כפס"ד של פינוי ללא צורך בהתראה נוספת מאת לשכת ההוצל"פ וכן דמי הפינוי יופחתו לסך של 700,000 ₪ במקום הסכום החוזי המוסכם."
אין מחלוקת, כי הדירה לא פונתה ביום 16.12.2018. בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין נדחתה בהחלטתי מיום 13.12.2018. בקשת רשות ערעור על ההחלטה נדחתה ביום 10.2.2019 (רע"א 58834-12-14, כב' השופטת אביגיל כהן), כאשר בקשה למתן סעד ארעי נדחתה ביום 25.12.2018 ובקשה למתן סעד זמני נדחתה ביום 30.12.2018, ובקשת רשות ערעור בגלגול שלישי לבית המשפט העליון נדחתה ביום 10.3.2019 (רע"א 1707/19, כב' השופט נעם סולברג). מכאן שהיה על המשיבים – שניהם – לפנות את המושכר ביום 16.12.2018 לכל המאוחר. כך בוודאי משנדחה הערעור.
הערעור שהוגש על ההחלטה נדחה בפסק דין מנומק ביום 10.6.2019 (ע"א 35431-12-18, הרכב כב' סגן הנשיא ישעיהו שנלר, כב' סגן הנשיא ד"ר קובי ורדי וכב' השופטת עינת רביד), אולם במסגרת פסק הדין, ובבחינת לפנים משורת הדין, הוארך המועד לביצוע הפינוי עד יום 31.12.2019, בכפוף לתשלום דמי שכירות בסך 5,000 ₪ (בשונה מדמי השכירות המוגנים).
ביום 4.7.2019 קיבל בית המשפט המחוזי בקשה לתיקון טעות סופר בפסק הדין, שנבעה מכך שבפסק הדין שלערעור התייחסו הצדדים לסכום לפני הסנקציה (800,000 ₪) ולא לסכום שלאחר הסנקציה (700,000 ₪). על החלטה זו של בית המשפט המחוזי הגישו המשיבים בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. בקשת רשות הערעור נדחתה ביום 20.11.2019 (רע"א 6482/19, כב' השופט עוזי פוגלמן).
מכאן שסכום הבסיס לתשלום הוא 700,000 ₪, משוערך כדין ליום 16.11.2017, בהתאם להוראותיו של סעיף 50 לפסק הדין בערעור, כפי שתוקן בהחלטה מיום 4.7.2019.
לבקשת המבקשים לשחרר לידיהם סך של 100,000 ₪ מן הפיקדון שבנאמנות מתנגדים המשיבים משני טעמים:
מתוך היתרה, בסך 100,000 ₪, יש להפחית את הפרשי ההצמדה ואת הריבית לתקופה שמיום 16.11.2017 ועד לתשלום בפועל;
המשיבה 1 זכאית לדמי הפינוי המלאים, מאחר שלא נקטה כל צעד לעיכוב הפינוי, ועל כן אין זה הוגן שהיא תישא בנזק (או ב"קנס") הנובע מאי-ביצוע הפינוי.
אשר לטיעון הראשון, הצדק עם המשיבים, אם כי באופן חלקי. על פי פסיקת בית המשפט המחוזי, לסכום שנקבע – יש להוסיף שערוך. בהחלטתי מיום 8.3.2020, קבעתי כי "שערוך" פירושו הפרשי הצמדה וריבית, אולם לאחר שעיינתי בתשובה לתגובה ובתשובה השנייה של המשיבים, אני סבור כי "שערוך" יש להבין כתוספת הפרשי הצמדה בלבד, ללא תוספת ריבית. "שערוך" – בפירושו המילוני – הוא "הערכה מחדש", קרי – מהו השווי הנוכחי של הסכום שנפסק. במובן זה, שערוך הסכום מחייב תוספת הפרשי הצמדה בלבד. תוספת ריבית משמעה שיש לאפשר למשיבים ליהנות מן העובדה שלא פינו את המושכר במועד, בבחינת חוטא היוצא נשכר – גם החזיקו במושכר פרק זמן ארוך משמעותית מן המוסכם, וגם הפכו את דמי הפינוי למעין "תוכנית חיסכון" מיטיבה. על כן, לסכום דמי הפינוי, 700,000 ₪, יש להוסיף את הפרשי ההצמדה, ששווים נכון להיום הו א 1,427 ₪.
אשר לטענות המבקשים, כאילו הם זכאים לקזז מדמי הפינוי גם הוצאות נוספות – אני סבור שבכך צודקים המשיבים בתשובתם השנייה, שבה טענו כי היה על המבקשים להעלות טענה זו כבר בבקשתם הראשונה, ולא להותירה לתשובה לתגובה – ועל כן, אינני רואה להתיר קיזוז נוסף כלשהו מדמי הפינוי. ככל שלמבקשים יש עילת תביעה – ועניין זה לא התברר לפניי – יגישו תובענה מתאימה.
אשר לטיעון השני, בדבר זכותה של המשיבה 1 לקבל את דמי הפינוי המלאים – טיעון זה מוטב היה לו לולא הועלה כלל. כזכור, מועד הפינוי שנקבע היה 16.12.2018. כזכור עוד, הפינוי בפועל בוצע ביום 31.12.2019 – איחור של מעל שנה, וזאת מבלי שניתן עיכוב ביצוע פסק הדין. למעשה, הפעם הראשונה שבה נקבע שהמשיבים רשאים שלא לפנות את הדירה ביום 16.12.2018 הייתה עם מתן פסק הדין בערעור, ביום 10.6.2019, שגם אז ניתן פרק זמן נוסף, לפנים משורת הדין ו בכפוף לתשלום דמי שכירות ריאליים.
המשיבה 1 טוענת, כי זכותה לקבל את דמי הפינוי המלאים נובעת מהיות זכויותיה בהסכם הפינוי "ביחד ולחוד" עם המשיב 2. אמת ונכון. אלא שהמשיבה 1 שכחה, שגם חובתה לפנות את המושכר הייתה "ביחד ולחוד" עם המשיב 2, ואין ספק שההפרה שהפרה את חובתה לפנות את המושכר – הייתה אף היא "ביחד ולחוד" עם המשיב 2. על מנת להיות זכאית למלוא דמי הפינוי, היה על המשיבה 1 לפנות את הדירה ביום 16.12.2018, ומשלא עשתה כן – ברי כי אין היא יכולה לצאת מרוויחה מהפרה זו.
למעשה, אם נבחן את הסוגיה לעומקה נגלה, כי הפרת ההתחייבות מצד המשיבה 1 חמורה אף יותר מזו של המשיב 2: המשיב 2 העלה טענות נגד חובתו לפנות את המושכר, ביקש לבטל את פסק הדין, ביקש לעכב את הביצוע והגיש ערעור על ההחלטה שלא לבטל את פסק הדין. אין בכך כדי להצדיק את הפרתו של פסק הדין, אבל חמורה עוד יותר התנהלותה של המשיבה 1, אשר מבלי שהעלתה כל טענה שהיא נגד פסק הדין, ומבלי שעוכב ביצועו של פסק הדין – פשוט נמנעה מלקיימו.
משכך, אין יסוד לטענה כי המשיבה 1 זכאית למלוא דמי הפינוי. לא כל טענה ראוי לה שתיטען, ולמעשה, אני סבור כי יש לחייבה בהוצאות על העלאת טענות סרק אלה.
התוצאה היא, שאני קובע כי המבקשים ישלמו למשיבים, ביחד ולחוד, סך 1,427 ₪ מתוך הסכום המופקד בנאמנות אצל הנאמן, עו"ד ליפא לזנובסקי, הם הפרשי ההצמדה האמורים.
המשיבה 1 תישא בהוצאות המבקשים בסך 3,000 ₪, הניתנים לקיזוז מן הסכום האמור בסעיף 1 3 לעיל. לאחר ביצוע האמור, רשאי הנאמן להעביר את הסכום המופקד בנאמנות בידיו לידי המבקשים.
ניתנה היום, כ"ה ניסן תש"פ, 19 אפריל 2020, בהעדר הצדדים.