הדפסה

בית דין לשכירות בתל אביב -

מספר בקשה: 15
לפני כבוד השופט עמית יריב

המבקשים:

  1. אביגדור צוקר
  2. אלה צוקר

ע"י ב"כ עו"ד הניה הכהן ועו"ד לוריה שמעון

נגד

המשיבים:

  1. מרדכי כהן
  2. דבורה סץ
  3. בצלאל כהן
  4. ליאון צוקר

ע"י ב"כ עו"ד ישי דב גלילי

החלטה
בבקשה לביטול פסק הדין מיום 15.8.2018

לפניי בקשה לביטול פסק דין שניתן בהסכמת הצדדים ביום 15.8.2018. מאחר שהגעתי למסקנה כי אין יסוד לבקשה, וכי היא אינה אלא ניסיון נוסף של המבקשים לדחות את הקץ, ולהתחמק – פעם שלישית – מהתחייבות מפורשת שנטלו על עצמם, אינני נדרש כלל לתגובת המשיבים, וזאת על מנת לחסוך מן המבקשים את החיוב בהוצאות .
אעיר, כי בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין שהוגשה ביום 13.12.2018 – נדחתה בהחלטתי מאותו היום.
רקע עובדתי נחוץ - בתמצית
המבקשים הם בני זוג מבוגרים: המבקש 1 (להלן: "המבקש") הוא, כנטען, יליד 1921, ואילו המבקשת 2 (להלן: "המבקשת") היא, כנטען, ילידת 1932 בקירוב, אשר החזיקו בדירה בת שלושה חדרים בקומה השלישית ברחוב קרל נטר 7 בתל-אביב – יפו (להלן: " הדירה") מכוח הסכם שכירות מוגנת שנכרת ביום 31.7.1977.
המשיבים הם "בעלי הבית" בדירה, כהגדרתם בחוק הגנת הדייר.
ביום 19.11.2017 הגישו הצדדים כולם, באמצעות עו"ד ליפא לזנובסקי, בקשה לאישור הסכם פינוי דייר מוגן, בהתאם להוראות סעיף 12 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב – 1972 (להלן: " החוק"). בקשה זו הוגשה בגדרי תיק בית הדין לשכירות ש 42189-11-17 (להלן: "ההליך הראשון"). ביום 7.12.2017, לאחר שהגישו הצדדים תצהיר מתוקן העומד בתנאי תקנות הגנת הדייר (סדרי דין באישור הסכם), תשכ"ט – 1968, אישרתי, בשבתי כבית הדין לשכירות, את הסכם הפינוי מכוח סמכותי לפי סעיף 12 לחוק (להלן: " הסכם הפינוי").
על פי הסכם הפינוי, התחייבו המבקשים לפנות את הדירה לא יאוחר מיום 15.5.2018, כנגד תשלום דמי מפתח בסך 800,000 ₪.
ביום 17.5.2018, יומיים לאחר המועד שנקבע בהסכם לפינוי המושכר, הגישו המבקשים, באמצעות עוה"ד שושנה ורפאל גלס, תביעה לביטול הסכם הפינוי, נושא הליך זה. במסגרת התביעה טענו המבקשים, כי המבקש לא היה כשיר לחתום על הסכם הפינוי, בשל דמנציה שממנה הוא סובל, וכי המבקשת חתמה על ההסכם מבלי שהבינה את תוכנו. עוד נטען, כי ההסכם קבע פיצוי זעום ביחס לשווי דמי המפתח הראויים.
המבקשים צירפו לתביעה חוות דעת של ד"ר מרגלית בן-אור, פסיכיאטרית מומחית, אשר קבעה כי המבקש לא היה כשיר לחתום על מסמכים, וכי הוא זקוק למינוי אפוטרופוס לכל ענייניו.
לצד התביעה הוגשה גם בקשה לסעד זמני של עיכוב פינויים של המבקשים מן הדירה. ביום 17.5.2018 ניתן צו ארעי (כב' סגנית הנשיא טל לוי-מיכאלי), וביום 23.5.2018 הפעילה כב' סגנית הנשיא את סמכותה מכוח תקנה 369 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 (להלן: " תקנות סדר הדין האזרחי"), וקבעה כי חלף הדיון בסעד הזמני, יוקדם הדיון בהליך לגופו, והתיק הועבר לטיפולי.
להשלמת התמונה אציין, כי כבר ביום 22.5.2018, כתבה כב' סגנית הנשיא בהחלטתה במסגרת בקשה מס' 2 בתיק:
"נוכח מצבו של מבקש 1, עניין שמשתקף, הן מהודעה זו והן מן הבקשה עצמה – תשקול באת כוחו את אופן ניהול ההליך על ידי מי שאינו כשיר לשיטתה. לרבות האפשרות של מינוי אפוטרופוס"
מתגובת המשיבים לתביעה עלה, כי בטרם חתמו המבקשים על הסכם הפינוי, נבדק המבקש בידי פסיכוגריאטר מומחה, ד"ר איליה גורביץ', אשר ערך לו בדיקת "מיני-מנטל", בדיקה המיועדת לבחון את קיומה של דמנציה ואת מידת חומרתה, ומומחה זה אישר בחוות דעת רשמית כי המבקש כשיר להתקשר בהסכם.
התיק נקבע לשמיעת הוכחות, ונשמעו בו עדויות של חלק מן הנוכחים במהלך המשא ומתן לקראת כריתת הסכם הפינוי, כמו גם עדויותיהם של שני המומחים הרפואיים. בסיומו של דיון ההוכחות השני, ביום 15.8.2018, ציינתי לפני הצדדים כדלקמן:
"לאחר תום שמיעת הראיות, ומתוך שאני מסייג את הדברים ומזכיר שטרם נשמעו הסיכומים כך שיתכן שהצדדים יצליחו להציע ניתוח ראייתי שלא עלה בדעתי, נראה כי סיכויי התביעה נמוכים מאד. על כן, מוצע שהתובעים יסכימו כי תביעתם תדחה, והם יפנו את הדירה במועד מוסכם תוך שתיקבע סנקציה למקרה של אי פינוי במועד. בנסיבות כאלה, לא יעשה צו להוצאות והנתבעים יוותרו על הקנס בגין הפרת הסכם הפינוי. " (עמ' 47 לפרוטוקול הדיון, ש' 22 ואילך).
הצדדים הסכימו להצעה זו, ויוער, כי באולם נכחה לא רק המבקשת, אלא אף בנם של המבקשים, אשר מונה כאפוטרופוס לגוף המבקש עוד במחצית חודש יוני 2018, אם כי הוא נמנע מלציין עובדה זו במהלך הדיון.
בהתאם, ניתן פסק דין הקובע את מועד הפינוי ליום 16.12.2018 – קרי, ארבעה חודשים לאחר מתן פסק הדין, ושבעה חודשים לאחר מועד הפינוי החוזי המוסכם, ללא קנס בגין הפינוי.
ביום 4.11.2018 הגיש בנם של המבקשים, הוא האפוטרופוס שמונה למבקש, בקשה לדחות את מועד הפינוי (בקשה מס' 13 בתיק, להלן: "בקשת הדחייה"), בה ציין:
"[...] אבי שמאז המשפט הדרדר [כך במקור – ע"י] מצבו וכעת אינו מתמצא בסביבתו ואינו מתפקד באופן עצמאי לחלוטין ונעזר בתמיכה 24 שעות ביממה 7 ימים בשבוע.
[...]
סומך ובטוח שנמצא בסופו של יום את הסידור ההולם עבורם.
הבקשה בזאת הארכה של 4 חודשים נוספים מיום 16/12/2018
לביצוע פסק הדין, באם וימצא סידור הולם לפני הודיע [כך במקור – ע"י] על כך אודה לכבודו בעם [כך במקור – ע"י] יענה לבקשתי."
הבקשה נדחתה בהחלטה מנומקת בו ביום.
ביום 19.11.2018 הגישה המבקשת בקשה להשיב לידיה את הפיקדון שהפקידה כתנאי לסעד הארעי, וביום 27.11.2018, בהעדר התנגדות, ניתנה החלטה המורה על השבת הפיקדון.
רק לאחר כל אלה – נזכרו המבקשים להגיש את בקשתם.
כאן המקום לציין, כי בנם של המבקשים, לאון צוקר, הוא האפוטרופוס לגוף, היה נוכח בשני הדיונים שהתקיימו בתיק, הן בדיון ביום 19.7.2018 והן בדיון ביום 15.8.2018, היה ער להסדר המוצע, וכאמור – הגיש בקשות בתיק לאחר מכן. קרי – אין מדובר באפוטרופוס שמונה וגילה, להפתעתו, את דבר פסק הדין, כי אם במי שהיה מעורב בניהול ההליך לכל שלביו.
עוד יודגש, כי דבר מינויו של אפוטרופוס לגוף לא הוצג לבית המשפט בשום מועד טרם הגשת בקשת הביטול הנוכחית, אף שכאמור – המינוי הוא מחודש יוני 2018. מאחר שהמינוי הוא לגופו של המבקש, אין בכך כדי להשליך על ניהול ההליך, שהרי גם מי שמונה לו אפוטרופוס לגוף, עדיין רשאי לעשות ברכושו, כך שלא ניתן לומר שהסכמתו – לאו הסכמה היא. עם זאת, דומה שהיה ראוי שהאפוטרופוס לגוף יצהיר על כך במסגרת ההליך שלפניי.
דיון ומסקנות
הבקשה שלפניי היא בקשה לביטולו של פסק הדין. אלא שסדרי הדין המוכרים לנו אינם מכירים בביטולו של פסק דין שניתן לאחר דיון במעמד הצדדים. תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי מאפשרת להגיש בקשה לביטול פסק דין שניתן על פי צד אחד, קרי – בהיעדר הגנה. אין הליך של ביטול פסק דין שניתן לאחר שמיעת הצדדים, בוודאי לא ביטול פסק דין שניתן בהסכמה לאחר תום שמיעת הראיות בהליך. יוער, כי תקנה 201 קוצבת גם פרק זמן בן שלושים ימים ממועד המצאת פסק הדין, כך שאין ספק שגם המועד להגשת בקשת ביטול לפי תקנה 201 (אפילו הייתה התקנה חלה במקרה זה) חלף-עבר זה מכבר, והטעמים שניתנו לאיחור הניכר (כארבעה חודשים, שלושה וחצי אם ננטרל את ימי הפגרות) אינם מניחים את הדעת, בוודאי אם ניקח בחשבון שהאפשרות לפנות בבקשה למינוי אפוטרופוס הועלתה על ידי כב' סגנית הנשיא לוי-מיכאלי עוד בתחילתו של ההליך, כך שבוודאי לא ניתן לטעון שהאפשרות "התגלתה" לפתע פתאום, רק בנובמבר 2018, או כי לא היה בכך צורך קודם לכן.
אולם גם אם אניח, לטובת המבקשים, כי ככל שייקבע שהמבקש לא היה כשיר ליתן הסכמתו להסדר הפשרה, ועל כן ניתן לראותו כמי ש"לא השתתף" בהליך, לא יהיה בכך כדי לסייע למבקשים, ואבאר.
באי כוחם של המבקשים – עוה"ד רפאל ושושנה גלס – הגישו את התביעה בשם המבקשים שניהם , כך שאין ספק שהמבקש היה מיוצג בהליך שהתנהל לפניי. ייצוגו היה מקצועי ומסור, ולקח בחשבון את האינטרסים של המבקש. על כן, ככל שניתנה הסכמת באי-כוחו של המבקש להסדר הפשרה, חזקה שהסכמה זו משקפת גם את עמדתו.
ואולם אם נקבל את הטענה כי המבקש לא חתם על ייפוי הכוח וכי הוא לא היה כשיר ליתן לעוה"ד גלס ייפוי כוח לייצגו בהליך, ובהתאם – גם ליתן הסכמת ו להסדר פשרה – אזי ממילא לא פסק הדין שניתן בטל, כי אם עצם הגשת התביעה לביטול פסק הדין בהליך הקודם מטעם התובע, היא הבטלה. שהרי אם ייפוי הכוח בטל מעיקרו, מחמת שהמבקש לא היה כשיר לייפות את כוחם של באי כוחו – הדבר נכון לא רק ביחס להסכמה לסיום המחלוקת, אלא בעצם הגשת ההליך. ואם יש למחוק את המבקש כתובע בהליך – הליך לביטול פסק הדין שנתן תוקף להסכם הפינוי – ממילא עדיין עומד בתוקפו הסכם הפינוי, ומכוחו מצוי המבקש בהפרה מהותית, שיש בה כדי לחייבו בפיצוי החוזי המוסכם.
יוער עוד, כי ביטולו של פסק הדין רלוונטי רק ביחס למבקש. המבקשת הייתה כשירה לחלוטין, ואין כל בדל של ראיה המלמד אחרת, היא נכחה בשני הדיונים, לוותה בייצוג משפטי צמוד, וביחס אליה אין כל טענה להעדר הסכמה לייצוג. הטענה בדבר "לחץ" של באי-כוחה ושל בית המשפט, מוטב היה לולא נטענה כלל, ויש בה כדי להטיל דופי בלתי מוצדק בבאי-כוחה הקודמים.
לכאורה, נראה שדי בכך על מנת לדחות את הבקשה לביטול פסק הדין, לא רק מן הטעמים הדיוניים שהוצגו, אלא בעיקר משום שביטולו של פסק הדין מחזיר על כנו את הסכם הפינוי המקורי, זה מחודש נובמבר 2017, קרי – מעמיד את המבקש במצב של הפרה מהותית ויסודית של ההסכם.
למעלה מן הצורך, ובהסתייגות הנובעת מכך שהראיות בהליך נשמעו עד תום, אולם הצדדים לא סיכמו את טענותיהם לאור ההסכמה שגובשה, אציין, כי ניתוח הראיות שהוצגו מוביל למסקנה לכאורית, שלפיה הסכם הפינוי מחייב את המבקשים, כי המבקש היה כשיר להתקשר בו בעת חתימתו וכי תנאי החוזה אינם מקפחים.
השאלה שנדונה בהליך שלפניי הייתה אם המבקש היה כשיר לחתום על הסכם הפינוי לא במועד שבו נדונה השאלה (בחודשים יולי ואוגוסט 2018), כי אם במועד החתימה, קרי – ביום 16.11.2017. לעניין זה הובאו שתי חוות דעת: חוות דעתו של ד"ר איליה גורביץ' (להלן: " ד"ר גורביץ'"), פסיכיאטר ופסיכו-גריאטר, אשר בדק את המבקש ונתן חוות דעתו ביום 18.10.2017, כחודש ימים לפני מועד החתימה, וחוות דעתה של ד"ר מרגלית בן-אור (להלן: "ד"ר בן-אור"), אשר בדקה את המבקש ביום 13.5.2018, קרי – כחצי שנה לאחר החתימה. אלא שבעוד ד"ר גורביץ' הסתמך על בדיקת מיני -מנטל שערך בעצמו, והגיע למסקנה שהמבקש כשיר לחתום על הסכם הפינוי (המסקנה קדמה לחתימה), הרי שהד"ר בן-אור לא ערכה למבקש בדיקת מיני-מנטל בעצמה, מאחר שלא זכתה לשיתוף פעולה ממנו, אלא הסתמכה על תיעוד שערך רופא אחר, ד"ר רון צ'ליק, המציין את תוצאות בדיקת מיני -מנטל שנערכה למבקש במרץ 2017. ודוק: ד"ר בן-אור לא ערכה את הבדיקה בעצמה, כאמור, אך היא גם לא קיבלה את נתוני הגלם של הבדיקה שערך ד"ר צ'ליק, לא שוחחה עמו, ולא ניתחה בעצמה את ממצאי אותה בדיקה. כך שהיא הסתמכה, למעשה, אך ורק על התוצאה המספרית, ועל התיאור המצומצם המופיעה בסיכום של ד"ר צ'ליק (וראו לעניין זה עמ' 5 לפרוטוקול, ש' 12 – 13).
מדובר, לטעמי, בכשל מקצועי חמור, שיש בו כדי לפגום במהימנותה של חוות הדעת של ד"ר בן-אור ובמשקל שניתן לתת לה. למעשה, ד"ר בן-אור ערכה חוות דעת תוך שהסתמכה על מסמך רפואי מבלי שבדקה מיהו עורכו, באיזה אופן התנהלה הבדיקה, ומבלי לראות את חומרי הגלם של הבדיקה.
לעומת חוות דעת זו, חוות דעתו של ד"ר גורביץ' הסתמכה על בדיקת מיני-מנטל שערך ד"ר גורביץ' בעצמו, וחשוב מכך: ד"ר גורביץ' הצליח לתת בעדותו הסברים משכנעים וקוהרנטיים לתופעה התמוהה של נבדק שציוני המיני-מנטל שלו משתנים מבדיקה לבדיקה. כך, ייחס ד"ר גורביץ' את מצבו הגופני של המבקש לשינויים במשטר התרופתי שלו (וראו לעניין זה עמ' 11 לפרוטוקול, ש' 12 – 20), וכן ציין כי לפי מיטב הבנתו הרפואית, המבקש אינו סובל מאלצהיימר, אלא מדמנציה וסקולרית , וכפי שהסביר:
"מקובל לחלק את תחומי השיטיון לשני סוגים, סוג אחד נקרא מחלת אלצהיימר וזה הסוג השכיח. אצלי לא כתוב שיש לו אלצהיימר, גם במסמך שאני מחזיק מקופ"ח לא כתוב שיש לו אלצהיימר. סוג שני נקרא דמנסיה וקסולרית [ וסקולרית – ע"י], הסתיידות כלי דם, מהלך כזה הוא מהלך יותר מדורג ויותר תנודתי. דווקא מקרים כאלה מגיעים יותר לדיונים בבתי משפט, משום שקיימים פערים ביכולות של הנבדק כתוצאה משינוי במלחים או בלחץ הדם." (עמ' 11 לפרוטוקול, ש' 26 – 30)
בנסיבות אלה, וכן לאור התרשמותי מעדויות שני המומחים, אני סבור כי יש להעדיף את עדותו של ד"ר גורביץ', המגובה בבדיקה מקצועית שערך הוא בעצמו, ובהסבר רפואי מניח את הדעת לפערים בין בדיקות שונות, על פני עדותה של ד"ר בן-אור, אשר הסתמכה על תוצאות בדיקה שלא ערכה בעצמה (ואף לא ראתה את "תוצרי הגלם" של הבדיקה), ומבלי שהתייעצה עם עורך הבדיקה. על כן, המסקנה העובדתית המתבקשת היא כי במועד החתימה על הסכם הפינוי, היה המבקש כשיר לחתום ולהתחייב.
אשר לטענות שהועלו ביחס למצבה של המבקשת, את אלה קל עוד יותר לדחות. הוצגו לפניי הקלטות מתוך המשא ומתן הטרום חוזי. בהקלטות אלה נשמעת המבקשת כשהיא בקיאה היטב בנושאים הנדונים, שואלת את מתווך המקרקעין שאלות ענייניות, וככלל – מחומר הראיות עולה כי המבקשת הייתה להוטה לעזוב את הדירה ולקבל תשלום בגין השבתה לבעל הבית – ונזכיר, המדובר בזוג מבוגר מאוד, ובדירה בקומה השלישית ללא מעלית, כך שהלכה למעשה, נראה כי אין היא מתאימה לצורכיהם.
ברי, כי קביעה שיפוטית שלפיה קמה חזקה שאדם שעבר גיל מסוים אינו כשיר לקבל החלטות או להתקשר בחוזים אך מפאת גילו (כפי שנטען בכתב התביעה) היא קביעה מסוכנת, הלוקה בגילנות (Ageism). על כן ברור, שמקום שהוכח שהמבקשת הייתה מודעת היטב למשמעות ההתקשרות, שאלה שאלות ענייניות וקיבלה מענה ענייני, אין כל הצדקה לפסול את התקשרותה היא.
לעניין הטענות שהועלו בכתב התביעה, כאילו סכום דמי הפינוי אינו משקף את שוויים הנכון של דמי המפתח, אציין כי לא מצאתי תימוכין גם לטענה זו. אזכיר, כי כאשר דייר מוגן מבקש לעזוב את דירתו מיוזמתו, חוק הגנת הדייר אינו מקנה לו זכות לפיצוי כלשהו, אפילו לא להשבה של דמי המפתח.
דייר מוגן המבקש לקבל תמורה כספית בגין זכויותיו כדייר מוגן, וזאת כאשר בעל הבית אינו תובע את פינויו בהתאם לחלופות הקבועות בסעיף 131 לחוק, רשאי לנסות ולמצוא דייר חלופי תחתיו. או-אז, מציג הדייר המוגן את דמי המפתח המוצעים תמורת הדירה, וכן את החלק שהוא דורש לעצמו, על פי המנגנון הנקוב בסעיף 85 לחוק הגנת הדייר. במצב כזה, וככל שאין מניעה להעברת זכות הדיירות המוגנת, מובטח לדייר המוגן שיקבל תמורה בגין דמי המפתח: או מהדייר הנכנס או מבעל הבית, ככל שזה החליט להחזיר לעצמו את הזכויות במושכר.
המבקשים פתחו בהליך כזה, ואף הגישו לבית הדין לשכירות בתל-אביב בקשת הרשאה (תיק ש 67056-01-17), אליו צירפו תצהיר דיירת מוצעת של גב' קלרה שפיגל, שהייתה מוכנה, כנטען, לשלם דמי מפתח בסך 1,600,000 ₪, ומתוך סכום זה היו המבקשים צפויים לקבל סך של 960,000 ₪. אלא שהמבקשים לא המשיכו בניהול ההליך, ולמעשה – זנחו אותו (וראו לעניין זה פסק דינה של כב' השופטת לימור ביבי מיום 25.6.2017).
מכאן שהמבקשים לא הצליחו למצוא דייר מוגן שירכוש את זכויותיהם בסכום שהעריכה השמאית מטעמם. עוד יצוין, כי התחשיב שערכו המבקשים בכתב התביעה שגוי מיסודו, מאחר שהוא מתייחס לשווי הבעלות, ולחלופין – לארבעה שלישים משווי דמי המפתח המלאים, וזאת כאשר אין חולק שהמבקשים הם שביקשו לעזוב את המושכר, קרי – הם לא פונו מכוח עילה הנקובה בסעיף 131 לחוק הגנת הדייר, ועל כן אינם זכאים אלא לחלקם בדמי המפתח. הפער בין 960,000 ₪ - סכום שהייתה הדיירת המוצעת מוכנה לשלם לכאורה, אך לא שילמה בפועל, ובין 800,000 ₪, סכום דמי המפתח שהוסכם בין המבקשים ובין המשיבים – אינו משקף עושק או תנאים בלתי סבירים , בוודאי כאשר פינוי הדירה נעשה ביוזמתם של המבקשים ובהתאם לצורכיהם.
מן האמור עולה, כי גם אילו ניתן פסק דין על יסוד חומר הראיות שהוצג בתיק, ובהנחה שהמבקשים לא היו מציגים טיעון משפטי יוצא דופן או ניתוח מפתיע של הראיות בסיכומיהם – היו המבקשים נדרשים לעמוד בהתחייבותם ולפנות את הדירה. אלא שבמקרה כזה, הם היו נדרשים לשאת בהוצאות בשיעור ניכר ומשמעותי, וכן לשאת בפיצוי בגין הפרת ההסכם. על כן, הלכה למעשה, הסדר הפשרה שהוצע והתקבל בסופו של דיון ההוכחות היה הסדר מיטיב ביותר עם המבקשים: הם קיבלו ארכה בת שבעה חודשים ביחס למועד הפינוי שהתחייבו עליו, כך שלמעשה – עליהם לפנות את הדירה שנה וחודש לאחר חתימת הסכם הפינוי; המשיבים ויתרו על זכותם לפיצוי המוסכם בגין הפרת ההסכם; והמשיבים ויתרו (גם אם לא בהמלצת בית המשפט ובלחצו) על הוצאות ההליך ושכר טרחת עורך דינם. מנגד, הוויתור היחיד שעשו המבקשים הוא על "זכותם" להפר את החוזה.
יוער, כי אם כוונתם של המבקשים לבטל את פסק הדין, ולחזור לשלב הבאת הראיות – זו, כמובן, דרישה מופרכת, אשר אינה יכולה לעמוד: הליך משפטי אינו משחק, שכאשר אינו עולה יפה לשביעות רצונו של מי מהצדדים, ניתן לערוך "איפוס מחדש" ( Reset), ולהתחיל מהתחלה. על פי רוב, בעל דין זוכה להזדמנות אחת להביא את עניינו, את טיעוניו ואת ראיותיו לפני ערכאה דיונית. עליו להקפיד ולהביא את הראיות הטובות ביותר שבנמצא, כי הזדמנות נוספת לא תהיה – אלא בנסיבות חריגות וקיצוניות במיוחד, שאינן קיימות בענייננו.
יוער, כי המבקשים אינם טוענים כלל כי באי כוחם הקודמים התרשלו בייצוגם – ובצדק אינם טוענים כך. עורכי הדין גלס ניהלו את ההליך, כפי שציינתי כבר, בלהט רב, ולא הותירו אבן שלא הפכוה בניסיון להביא ראיות. על כן, מקום שבו אדם היה כשיר משפטית לנהל את ההליך (שהרי מונה לו אפוטרופוס לגוף, ולא לרכוש), והיה מיוצג בהליך – חזקה שהתחייבותו תקפה.
ייאמר עוד, כי הטענה שבהעדר חתימת האפוטרופוס אין תוקף להתחייבותו של המבקש אינה יכולה לעמוד: גם כיום, למעלה משנה לאחר חתימת ההסכם, לא הוכרז המבקש פסול דין, ולא מונה לו אפוטרופוס לרכוש. על כן, מן הבחינה המשפטית, המבקש כשיר בהחלט לקבל כל החלטה ולעשות כל פעולה ברכושו.
סוף דבר והכרעה
הנה כי כן, לא זו בלבד שאין כל הצדקה לבטל את פסק הדין שניתן, אלא ש:
פסק הדין אינו נמנה עם סוג פסקי הדין הניתנים לביטול; וגם
הבקשה לביטול הוגשה באיחור, והטעמים שהוצגו לאיחור אינם מהווים "טעם מיוחד" לצורך הארכת מועד שנקבע בחיקוק (גם אילו התעלמנו מכך שאין מדובר בפסק דין שניתן לביטול) ; וגם
אילו התקבלה בקשת הביטול, היה בכך כדי לבטל לא את פסק הדין בהליך, אלא את השתתפותו של המבקש בהליך, קרי – פסק הדין המקורי, זה מן ההליך הראשון, המאשר את הסכם הפינוי, היה ממשיך לחול עליו, לרבות זכותם של המשיבים לפיצוי בגין הפרת חוזה, כך שמצבו היה גרוע יותר; וגם
אילו התקבלה בקשת הביטול, כך שהיה ניתן פסק דין על יסוד הראיות (שנשמעו עד תום), הייתה התביעה לביטול הסכם הפינוי נדחית לגופה מן הטעמים שנמנו לעיל.
מכל הטעמים האמורים – יש לדחות את הבקשה לביטול פסק הדין. אעיר, כי הבקשה כולה מעוררת תחושה לא נוחה, של מי שעושים שימוש לרעה בסבלנותו של בית הדין, ובעקרון החשוב של זכות הגישה לערכאות. המבקשים התקשרו מרצונם, ואף מיוזמתם, בהסכם פינוי. הפרו אותו בטענות שווא, ואז שבו והתחייבו בהסכם בתנאים מועדפים (מבחינת משך הזמן עד לפינוי ). גם בהסכם זה הם לא עמדו, ולאחר שנדחתה בקשתם לדחייה במועד המימוש, הם שבים ומבקשים לבטל את פסק הדין, ועושים זאת במועד שבו כמעט ברור שאין בכוונתם לקיים את פסק הדין שניתן על יסוד הסכמתם. מדובר בהתנהגות פסולה וחמורה, שיש בה חוסר הפנמה של עקרון סופיות ההליך.
כאמור, משלא התבקשה תשובת המשיבים – על מנת שלא להכביר הוצאות – נחסכו מהמבקשים ההוצאות הנכבדות שהיו מושתות עליהם אילו נדרשו המשיבים להתייחס. עם זאת, אני סבור שמקום שבו בעל דין מגיש בקשה בלוח זמנים קצר, בחוסר תום-לב, ועל מנת לתקוף, בפעם השנייה, הסכמה שנתן מרצונו הטוב והחופשי, ובענייננו – כשהיה מיוצג בידי עורכי דין – יש מקום לחייבו בהוצאות משמעותיות לטובת אוצר המדינה. אני סבור שהבקשה כפי שהוגשה, ובמועד שהוגשה, מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט, ניצול שלא בתום-לב של זכות הגישה לערכאות, וככלל – התנהלות פסולה, שיש לקבוע בגינה "תג מחיר" משמעותי.
אם אינני עושה צו להוצאות לטובת אוצר המדינה במקרה זה, אין זה משום שאני סבור שהתנהלותם של המבקשים הייתה בתום-לב או כי יש להם זכות אמיתית. הטעם היחיד לכך שאני נמנע – בזו הפעם – מחיובם בהוצאות משמעותיות, הוא גילם המתקדם ומצבם הרפואי הלא-פשוט. מוצע למבקשים לקחת בחשבון, כי אי-חיובם בהוצאות לטובת אוצר המדי נה במקרה זה הוא חריג, וכי אין כל ערובה שחריג זה יתקיים גם בעתיד.
הבקשה נדחית אפוא. פסק הדין יעמוד בתוקפו, לרבות מועד הפינוי שנקבע, והסנקציה שנקבעה בגין הפרת ההסכמות.

ניתנה היום, ח' טבת תשע"ט, 16 דצמבר 2018, בהעדר הצדדים.