הדפסה

בית דין לשכירות בתל אביב - יפו ש 15163-11-16

לפני כבוד השופט עמית יריב

התובעים:

  1. תמר משולם
  2. יונתן משולם

ע"י ב"כ עו"ד חיים זולטי

נגד

הנתבע:
ארז אברהם קוסטיקה
ע"י ב"כ עוה"ד אבי גביש, ניב יעקב, שמעון חזן וריטה חזן

פסק דין

לפני בקשה לקביעת דמי שכירות לחנות השוכנת ברחוב דרך שלמה 82, תל אביב ( להלן: "החנות").
התובעים הם בעלי החנות והנתבע הוא דייר מוגן בחנות, מכוח הסכם שכירות מוגנת מיום 23.8.2004 ( נספח ג' לכתב ההגנה).
רקע עובדתי
טענות התובעים
התובעים טוענים כי הנתבע מחזיק בחנות, אשר שטחה 133.4 מ"ר, ומשתמש בה לעסקי יבוא של אביזרי תצוגה ומוצרי אריזה שונים.
לטענת התובעים, בהתאם לתקנה 1(3) לתקנות הגנת הדייר ( דמי שכירות בבתי עסק - אי תחולת השיעורים המרביים והפחתות) תשמ"ג-1983 (להלן: "התקנות"), הוראות סעיף 52 א' לחוק הגנת הדייר ( נוסח משולב) תשל"ב-1972 (להלן: "החוק") – אינן חלות על בתי העסק אשר עיקר שימושם לעסקי יבוא, ועל כן, לשיטתם- יש לקבוע כי הנתבע אינו נהנה מתקרת דמי השכירות המוגנים, ועליו לשלם שכר דירה בהתאם לתנאי השוק.
התובעים מציינים כי ביום 28.8.2016 שלח בא כוחם לנתבע דרישה להעלאת דמי השכירות החל מיום 2.5.2014, לסך של 10,700 ₪ לחודש בהתאם להערכת שמאי שנערכה ביום 13.6.2016. התובעים מוסיפים כי ביום 19.9.2016 חלק הנתבע באמצעות בא כוחו על דרישתם וסרב לשלם את דמי השכירות.
התובעים טוענים כי כיום אמור הנתבע לשלם להם דמי שכירות מוגנים בסך 1,531 ₪ לחודש, אשר לא נגבים על ידם עקב המחלוקות שבין הצדדים בקשר לגובה דמי השכירות. על כן, דורשים התובעים לקבוע דמי שכירות אשר על הנתבע לשלם החל מיום 2.5.2014 בסך 10,700 ₪ לחודש.
טענות הנתבע
הנתבע טוען כי החנות משמשת כאולם תצוגה לדוגמות למכירה, ורק כ- 30% מהדוגמות במושכר מיובאות, כשהסחורה הנמכרת – נמכרת ממחסנים אחרים שבבעלותו, ולכן עיקר השימוש בעסק אינו עסקי יבוא, אלא שיווק.
לטענת הנתבע, על פי ההלכה הפסוקה, מכירת סחורה מיובאת אינה בהכרח בגדר " עסקי ייבוא" אלא פעולה נלווית, שאותה יש לראות כפעולה עצמאית שאינה קשורה לייבוא. לכן, טוען הנתבע כי היות שפחות מ-30% מהדוגמות שהוא מוכר הן מיובאות, ועיקר עסקו הוא שיווק, ולאור העובדה כי המכירה כלל אינה מתבצעת בכתובת החנות, וכך גם הייבוא – לא ניתן לומר כי עיקר העיסוק במושכר הוא בייבוא.
הנתבע טוען עוד, כי ביום 1.10.2001 נערך בינו לבין הבעלים הקודמים של החנות – הגב' אסתר עמרם ז"ל חוזה שכירות, אשר לא כלל סעיף לפיו דמי השכירות אינם כפופים למקסימום על פי החוק, ואין סעיף בהסכם השכירות המתיר למשכיר להעלות את דמי השכירות.
הנתבע מוסיף כי בסעיף מטרת השכירות נכתב בהסכם " לכל מטרה ללא כל הגבלה". ולכן, שעה שהבעלים הקודמים הייתה מודעת לפעילות ולמטרה, הרי שהתובעים נכנסו בנעליה והם מושתקים מלכפור כאמור בהסכם.
לטענת הנתבע, כל השנים שולמו דמי שכירות מוגנים, והדבר העיד על הסכמת הצדדים למוסכם בהסכם השכירות, ולכן הם מנועים היום מלדרוש דמי שכירות כלכליים חופשיים.
הנתבע מוסיף כי התקנות פורסמו 21 שנים לפני החתימה על חוזה השכירות, דבר המעיד כי כוונת הצדדים היתה שדמי השכירות יהיו בהתאם לחוזה השכירות, ולחלופין כי דמי השכירות יהיו כפופים לתקרת המקסימום.
הנתבע טוען כי בהתאם לחוק, דמי השכירות יעלו רק מיום בו שלח המשכיר הודעה לשוכר בגין העלאת דמי השכירות החודשיים וכי בענייננו התובעים לא שלחו לו מעולם הודעה כזו.
הנתבע מציין כי התובע נמנע מלקבל את דמי השכירות החודשיים במשך שלוש שנים וזאת מבלי להסביר מדוע.
לטענת הנתבע, התובע מסתובב סביב עסקו עם מצלמות, תוך שהוא מטריד אותו ובולש אחריו תקופה ממשוכת, ולאור כך הגיש תלונה נגד התובע בגין פגיעה בפרטיות והטרדה.
הנתבע מוסיף כי הבניין בו ממוקמת החנות נחזה להיות אתר בנייה, דבר אשר גורם נזק לכל הדיירים בבניין ומהווה סכנה לכלל העוברים, העובדים והגרים בו. לאור זאת, מבקש הנתבע למנות שמאי על מנת להעריך את שווי המושכר.
טענות העולות מכתב התשובה
התובעים טוענים כי ידיעתה כביכול של הבעלים הקודמים לגבי טיב ומטרת השכירות של הנתבע אינה ידועה להם כלל והיא מוכחשת על ידם. התובעים מוסיפים כי ככל שהיו הסכמות עם הבעלים הקודמים, הן בנות למעלה מ-15 שנה ואינן מחייבות אותם, ולכן הם זכאים לקביעה מחודשת של דמי השכירות הכלכליים עבור החנות.
לטענת התובעים, אין כל מניעה חוקית או אחרת על פיה הם מנועים להגיש עתה – לאחר 12 שנות שכירות, את הבקשה הנוכחית לקביעת דמי השכירות הכלכליים הראויים.
התובעים טוענים כי כל טענותיו של הנתבע בקשר לסירובו של התובע לגבות את דמי השכירות אינן רלבנטיות כלל למחלוקת נשוא תיק זה, וכי הם רשאים לסרב לגבות את דמי השכירות המזעריים שהוצעו להם על ידי הנתבע על מנת לשמור על זכויותיהם לקביעת דמי השכירות הכלכליים הרואיים.
התובעים מכחישים את טענותיו של המשיב בקשר להטרדות כביכול של התובע כנגד הנתבע ופגיעה בפרטיותו.
דיון והכרעה
השאלה הטעונה הכרעה בהליך שלפניי היא האם פעילותה של החנות נכללת בגדרי סעיף 1(3) לתקנות, כך שהיא משוחררת ממגבלת דמי השכירות?
הנתבע ציין בכתב הגנתו כי בבעלותו 16 נכסים אותם הוא שוכר בשכירות חופשית, כאשר פעילות הייבוא שהוא עושה ( ואינו מכחיש, כמובן) מתבצעת אל ה נכסים האחרים, ולא לכתובת החנות ( ראו סעיף 12 לכתב ההגנה המתוקן), וכי הוא מעסיק 20 עובדים במושכר, אשר לטענתו משמש כאולם תצוגה בלבד ( ראו סעיף 53 לכתב ההגנה המתוקן).
הנתבע אף הצהיר בחקירתו כי בבעלותו שתי נגריות בהן הוא מציג את סחורתו לצורך מסחר בארץ, כאשר כל חומרי הגלם לפעילות הנגריות, כולל העץ – גם הם מיובאים ( ראו עמ' 61 ש' 8-4 לפרוטוקול).
בדיון שהתקיים בפני כב' השופטת לימור ביבי בתאריך 14.5.2017, טען בא כוחו של הנתבע כלהלן:
"התביעה טוענת טענה מהשרוול שעסקי היבוא שלי הם העיקריים ולכן אנו צריכים כעת להביא 300-200 רשימוני יבוא".
עם זאת, למרות שב"כ הנתבע הודה בקיומם של 200 עד 300 רשימוני ייבוא – גילה הנתבע רק 7 מהם במסגרת תצהיר גילוי המסמכים.
עניין זה אף עלה במסגרת בקשה מספר 13 בתיק, שם קבעתי בהחלטה מיום 6.11.2017 כי:
"מאחר שכפי שציין ב"כ המבקשים בעצמו, ב"כ המשיב הודה בקיומם של כ- 300 רשימוני יבוא, אך גילה רק 7 מהם. בנסיבות אלה אינני סבור שיש צורך בהצגתם של 293 הרשימונים הנוספים, שכן ניתן להחיל את כלל הראייתי הקובע, כי בעל דין שלא צריך מסמך המצוי בידיו או בשליטתו ( ואין ספק שהרשימונים כולם מצויים בידי המשיבים או שהם יכולים להשיגם ללא מאמץ מיוחד) – חזקה שאילו צורפו היו פועלים נגד אותו בעל דין. חזקה ראייתית זו, אשר אין ספק שניתן יהיה להחיל בענייננו, מייתרת את הצורך ליתן צווים לרשות המסים. ולא יהיה קושי לקבוע כי אילו הוצגו הרשימונים, היו מלמדים כי הם מופנים כולם לכתובת המושכר נשוא ההליך. על כן ומן הטעמים הללו, אינני רואה כל צורך להמשיך ולדון בסוגיות של גילוי המסמכים בהליך, והבקשה נדחית."
יש לציין, כי גם לאחר החלטה זו, הנתבע לא ביקש לצרף רשימונים נוספים ולא נתן כל הסבר, גם לא בסיכומיו, מדוע לא גילה את 293 הרשימונים הנוספים עד לתום הבאת הראיות בתיק.
נכון הדבר כי הנטל להוכיח שסעיף 1(3) לתקנות מונח על כתפו של מעלה הטענה, אולם מאחר שיש לתובעים קושי מובנה להרמת הנטל בענייננו, שכן מטבע הדברים, מלוא המידע והנתונים בדבר אופי הפעילות מצוי בידי הנתבע, די שירימו את הנטל הראשוני, המטה את מאזן ההסתברויות, על מנת להעביר את הנטל אל כתפי הנתבע.
בענייננו, די בכך שהנתבע מודה כי הוא מקים פעילות ענפה של ייבוא, כמו גם בעובדה שגם לשיטתו של הנתבע, מהווה החנות רכיב מרכזי בפעילותו העסקית (בהיותה אולם התצוגה הראשי של הסחורה שהוא מוכר ביתר החנויות) , כדי להצדיק מתן צו גילוי מסמכים שיחייב את הנתבע לגלות את רשימוני הייבוא.
משעה שהנתבע, באמצעות בא כוחו, הודה כי ברשותו עשרות רבות של רשימוני ייבוא ( 200 עד 300), אך בפועל הגיש רק שבעה – אני סבור שלאור הכלל הראייתי שלפיו בעל דין שנמנע מהבאת ראיה – חזקה שאילו הובאה הייתה פועלת נגדו, ניתן לקבוע כי הנטל הראשוני המוטל על כתפי התובעים הורם, וניתן לקבוע כי במאזן ההסתברויות, סביר יותר שהמושכר משמש בעיקר לעסקי הייבוא מאשר להיפך.
אציין, כי פסק הדין שעליו מבקש הנתבע עצמו להסתמך בכתב ההגנה מטעמו, הוא ע"א 414/89 דוד סביליה נ' שבתאי תגר פורסם בפ"ד מד(3) עמ' 388, שם קבע בית המשפט כי:
"גם ברשימוני היבוא מצויינת כתובת ביתו של המערער ככתובתו של היבואן, ואין כל איזכור לכתובת בה נמצא המושכר".
כלומר, בעניין סביליה הסתמך בית המשפט, לשם קביעת מקום העיסוק בייבוא, על רשימוני הייבוא ועל הכתובת הנקובה בהם. מכאן עולה חשיבות הצגת הרשימונים לשם בירור המחלוקת בין הצדדים. אין כל ספק, כי הרשימונים מצויים בחזקתו הבלעדית של הנתבע, ועל כן – עליו היה הנטל להציגם, כדי להוכיח שמתוך 300 רשימונים שעליהם הצהיר בדיון המקדמי, רק בודדים נוקבים את כתובת המושכר ככתובת היבואן. סירובו של הנתבע להציג מסמכים אלה, בוודאי לאור קביעות בית המשפט העליון בעניין סביליה, מלמדות כי הנתבע מנע מבית המשפט ראיות רלוונטיות, המצויות ברשותו, ואשר יכלו לשפוך אור על העובדות. מכאן שחזקה שמסמכים אלה היו פועלים לרעתו, וניתן לקבוע, כעניין עובדתי, על יסוד החזקה האמורה, כי פרט לשבעה הרשימונים שהוצגו, נקובה כתובת המושכר ביתר הרשימונים.
רואה החשבון של הנתבע – מר ברוך מלכה ( להלן: "רו"ח הנתבע") העיד כי המסמכים שנתבקש להציג בפני בית המשפט ולא גולו, וביניהם הדו"ח המאוחד המוזכר בסעיף 3 לתצהירו, מאזני החברה לעשר השנים האחרונות, כרטסת הלקוחות של החברה ( הכוללים בין היתר את 293 רשימוני היבוא שלא גולו) וכן יתר המסמכים – כולם ללא יוצא מן הכלל מצויים והיו מצויים בידי הנתבע והחברה ( ראו עמ' 20-15 לפרוטוקול).
מכאן, שרו"ח הנתבע למעשה מודה כי מסקנותיו נובעות מחומרים ומסמכים שהנתבע בחר שלא לגלות, מהטעמים השמורים עמו, על אף דרישות הגילוי החוזרות מטעם התובע. משכך, ובהעדר יכולת לבחון את מסקנותיו של רו"ח מלכה על יסוד חומרי הגלם, לא ראיתי לייחס משקל משמעותי לעדותו ולחוות דעתו.
הנתבע הצהיר בתצהירו כי בעלת הבית הקודמת – הגב' עמרם ז"ל, ידעה והסכימה כי ימשיך את פעילותו במושכר לרבות פעילות הייבוא ( ראו סעיף 8 לתצהירו). אולם, במהלך חקירתו טען הנתבע כי הייבוא של החברה מתבצע מהחלק האחורי של נגריה שבבעלותו הנמצאת ברחוב חזנוביץ ( ראו עמ' 61 ש' 8-4 לפרוטוקול) (להלן: "הנגרייה").
טענה זו של הנתבע אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם הטענה בדבר הסכמת הבעלים הקודמים; שהרי אם, כטענת הנתבע, ניתנה רשות לניהול פעילות הייבוא מן המושכר – יש בכך הודאה בעובדת קיום פעילות הייבוא מן המושכר; ואם מנהל הנתבע את עיקרי הייבוא מן הנגרייה – ממילא לא יכלה בעלת הבית הקודמת ליתן הסכמה לפעילות שאינה מתקיימת.
מעבר לכך שהנתבע שינה את גרסתו, ובכך יש כדי לפגום במהימנותן של שתי הגרסאות גם יחד, התובעים שלחו חוקר פרטי לבדוק את הנגרייה כהגדרתה לעיל. החוקר, מר אייל כידור ( להלן: "חוקר התובעים") אשר ביקר בנגריה, השיב בחקירה הנגדית כי:
"תשמע, לא נכנסתי פנימה. עמדתי בתוך הנגריה, פגשתי את העובד שם, צילמתי את הכל, מדובר במבנה פח, שם אין שום משרדים, אין שם אף אחד. עמדתי שם שעה וחצי" ( עמ' 27 ש' 2-1 לפרוטוקול).
עדותו של מר כידור הייתה קוהרנטית, הוא השיב תשובות יסודיות לשאלות שנשאל, ועדותו הייתה מהימנה בעיניי.
בנוסף, עדי הנתבע טענו כי בחנות אין אפשרות חניה ואין אפשרות פריקה ( ראו עדותו של מר אהרון קדושים, בעלים של חברת הובלה שטען כי אין אפשרות פריקה סמוך לחנות ( עמ' 48 ש' 20-19 לפרוטוקול), אולם בחקירתו הנגדית הודה כי אינו יודע לאן המשאיות השייכות לו מגיעות וכי אינו יודע היכן הנהג הפועל מטעמו עוצר ( ראו עמ' 47 ש' 26-25 ועמ' 48 ש' 9-1 לפרוטוקול)).
יתרה מכך, חוקר התובעים צירף לדוח חקירתו צילומים שבהם נראות בבירור משאיות המשמשות להובלת סחורה, חונות מול החנות ופורקות סחורה ( ראו דוח חוק התובעים מיום 3.11.2017).
בנקודה זו יש לציין כי הנתבע נמנע מלהביא את הצילומים ממצלמות האבטחה המותקנות לטענתו בחנויות ובמחסנים השונים, דבר שיכול היה לשמש ההוכחה להיכן מבוצע הייבוא בפועל ובאילו מועדים.
מתצהירו של מר רון קוסטיקה – בנו של הנתבע ( להלן: "רון"), עולה כי הוא עובד בחברה משנת 2013, ובמסגרת עבודתו בה הוא מבצע מכירות במגוון החנויות וכן אחראי על הייבוא ( ראו סעיף 4 לתצהיר עדותו הראשית).
אולם, בחקירתו הנגדית התברר כי הוא כלל לא בקיא בענייני הייבוא: הוא לא ידע להשיב מהו היקף היבוא החודשי של החברה, לא ידע מהם הסכומים אותם משלמת החברה עבור הייבוא ובאופן כללי, נראה כי הידע שלו בכל הכרוך בהליכי ייבוא – אפסי ( ראו עמ' 40 ש' 31-17, ועמ' 43 ש' 21-11 לפרוטוקול).
בנוסף, בתצהירו רון טען כי את פעילות הייבוא הוא מבצע במשרד הממוקם בנגרייה ברחוב חזנוביץ, שם מצוי המחשב בו הוא שולח בדואר האלקטרוני את הזמנות הייבוא, מסמכי הייבוא, הפקס, הסורק והמדפסת.
אולם בחקירתו התברר כי תצהירו אינו מדויק, שכן טען כי " אנחנו לא עובדים ממוחשב. יש ספרי חשבוניות." (ראו עמ' 41 שורה 18 לפרוטוקול).
מכאן, שתמוהה הטענה כי תפקיד הייבוא מוטל על רון, זאת בעיקר בשל העובדה שבחקירתו הודה כי אינו מכיר את מאזני החברה, את דוחות הייבוא ואת סיכומי מחזור הייבוא, ואף טען כי " כל מה שקשור לנייר" הוא לא עיסוקו וכי הוא אחראי על ייבוא עובדים ( ראו עמ' 41 ש' 32-31, ועמ' 42 ש' 6-1 לפרוטוקול).
מכל האמור עולה, כי עדויות הנתבע והעדים מטעמו נסתרו פעמים רבות בחקירותיהם אל מול ממצאי החוקר הפרטי, שסתר את הטענות בדבר ניהול פעילות הייבוא מן הנגרייה, ולאחר שנמנעו מלהציג את רשימוני הייבוא, כך חזקה היא שרשימונים אלה מופנים אל כתובת המושכר, כשל הנתבע בהצגת ראיות המלמדות כי פעילות הייבוא מתנהלת ממקום אחר. בנוסף, עדותו של רון שהתיימר להיות הממונה על הייבוא – הותירה רושם עגום למדי, כאמור, וגם עדותו של הנתבע עצמו התאפיינה בהתחמקות משאלות, ובתשובות עמומות.
למעלה, עד לרגע זה לא ברור מאין, לשיטתו של הנתבע, מתנהלת פעילות הייבוא – פעילות המחייבת קיום מערכות תקשורת וטלפוניה לכל הפחות.
הנתבע חזר בסיכומיו על הטענות כי התובעים מתנכלים לו ואף התייחס לשתי תביעות פינוי שהגישו התובעים נגדו, המהוות לטענתו הוכחה כי התובעים עושים כל אשר לאל ידם על מנת לפגוע בזכויותיו ולמרר את חיו.
אולם, טענות הנתבע והפנייתו לתביעות הנוספות אינן נוגעות למחלוקת בתיק דנן, ויתרה מכך, גם אינן מוכיחות כל התנכלות מצד התובעים.
בסיכומיו, חזר הנתבע על הטענה כי הסכמותיה של בעלת הבית הקודמת מחייבות את התובעים ומונעות מהם מלהגיש תביעה זו, אך הנתבע לא הוכיח כלל כי הגב' עמרם ידעה והסכימה מפורשות לכך שדמי השכירות לא יועלו ולא יתעדכנו בהתאם לדמי השכירות הכלכליים החופשיים החלים על החנות עקב עיסוקו של הנתבע. גם אם נניח כי הייתה הסכמה של גב' עמרם – הסכמה זו איננה מחייבת את התובעים והם רשאים לממש את זכותם החוקית לתבוע דמי שכירות ריאליים. על כן, התובעים זכאים לדרוש ולגבות את דמי השכירות הכלכליים העדכניים המגיעים להם.
הנתבע אף טען בסיכומיו כי התובעים התעלמו מחלקה של פעילות הייבוא מכלל פעילות החברה. טענה זו אינה יכולה לעמוד משני טעמים. ראשית, הנתבע הוא שמנע אפשרות לבחון את נתוני הייבוא ביחס להיקף הפעילות הכללית, כאשר סירב למסור מסמכים חשבונאיים. שנים, והוא עיקר – את היקף הייבוא ביחס לפעילות יש לבחון ביחס לנכס הקונקרטי, ולא ביחס לכלל הפעילות העיקרית של העוסק.
המסקנה העולה מכל האמור היא, שאני קובע כי הנתבע מקיים במושכר פעילות שעיקר – פעילות של ייבוא, ועל כן מוחרג המושכר מתקרת דמי השכירות, בהתאם להוראות תקנה 1 (3) לתקנות.
אלא שהתובעים לא הגישו חוות דעת ערוכה כדין להוכחת שיעור דמי השכירות הנהוגים באזור, ועל כן, לכאורה, לא הוכיחו נתון זה. אמנם בית הדין לשכירות רשאי לקבל ראיה אף אם זו לא הייתה קבילה בהליך משפטי אחר, אולם אני סבור כי גם לגמישות ראייתית זו יש להציב גבולות, ומקום שבו לא הוגשה חוות דעת ערוכה כדין ללא כל הצדק סביר, אין מקום לפסוק דמי שכירות על יסוד מסמך שלא נערך לתכלית זו.
עם זאת, ולאור קביעתי שלפיה זכאים התובעים לדמי שכירות חופשיים בהתאם למקובל בשוק, אני סבור כי לא תהיה תועלת ממשית במתן סעד הצהרתי גרידא, והותרת שיעור דמי השכירות להתדיינות נוספת בין הצדדים. בנסיבות אלה, אני סבור כי ראוי שבית הדין ימנה שמאית מטעמו לקביעת דמי השכירות, וכל אחד מן הצדדים יוכל לטעון ביחס לחוות הדעת השמאית, בהתאם לזכותו על פי תקנות סדר הדין האזרחי.
תוצאה זו משלבת טעמים שביעילות דיונית – שהרי אילו הסתפקתי בקביעה ההצהרתית, ממילא היה מתנהל כעת הליך חדש עם טעמים שבצדק, שבעיקרם הציפייה כי הליך יוכרע לגופו, ולא מחמת טעות בהתנהלות הדיונית של מי מהצדדים.
סוף דבר
העולה מן המקובץ הוא, שאני קובע כי תקנה 1(3) לתקנות חלה על הנתבע ועל החנות, וכי התובעים זכאים לדמי שכירות חופשיים, כמקובל בשוק השכירות העסקית, בגין המושכר.
אשר למועד שהחל ממנו יחולו דמי השכירות החופשיים, אני סבור כי המועד הראוי הוא מועד הגשת התביעה לבית הדין לשכירות, יום 7.11.20 16. הטעם לכך הוא, שאף שאינני סבור כי יש ליתן תמריץ לצדדים להפנות כל מחלוקת להכרעה שיפוטית, אזי בענייננו, לא מצאתי הצדקה של ממש להמתנה בת שנתיים וחצי בין משלוח הדרישה הראשונית, בחודש מאי 2014, ועד להגשת התביעה לבית הדין, בחודש נובמבר 2016. בנסיבות אלה, המועד הקובע לחישוב דמי השכירות החופשיים יהיה מועד הגשת התביעה.
אני ממנה את השמאית גב' אורית שפט, מרחוב קפלן 17 תל-אביב – יפו, טלפון 03-XXXX373, כשמאית מטעם בית המשפט, לשום את דמי השכירות הראויים בגין המושכר . עד יום 1.11.2018 תודיע השמאית אם היא מוכנה ליטול על עצמה את המינוי, ומה שכר הטרחה שהיא מבקשת בגין עבודתה.
הוצאות ההליך ייפסקו במסגרת פסק הדין המשלים, שבו יקבע סכום דמי השכירות.
המזכירות תעביר העתק מפסק הדין למומחית מטעם בית המשפט.
תזכורת פנימית לפניי ליום 2.11.2018.
ניתן היום, ו' חשוון תשע"ט, 15 אוקטובר 2018, בהעדר הצדדים.