הדפסה

בית דין לשכירות בירושלים ש 8678-05-21

בפני
כבוד ה שופט אמיר דהאן

תובע (דייר)

יעקב בן שאול

נגד

נתבע (בע"ב)
אברהם אביש צינוירט

פסק דין

  1. זוהי תביעתו של דייר מוגן לקבוע מחדש את דמי השכירות בדירת מגורים ולהפחיתם.
  2. התובע מתייחס בתביעתו להליך קודם שבו נקבעו דמי השכירות (ש 4839-07-13), ומבקש בהתייחס להליך קודם זה את הסעדים הבאים מן העילות הבאות:

א. חישוב נוסף והפחתה של דמי השכירות אשר נקבעו בש 4839-07-13 , מכיוון שהם חורגים מתקנות הגנת הדייר (דמי שכירות בדירות), התשל"א–1971;
ב. מתן פסק דין הצהרתי ולפיה פסק ־הדין של בית־הדין לשכירות בש 4839-07-13 אינו תקף בהיותו נוגד את התקנות הנ"ל.
3. הנתבע הגיש בקשה למחיקת ההליך על הסף בטענה כי שכר הדירה נקבע בפסק־הדין ב ש 4839-07-13 , מאחר שהדייר הרחיב והכפיל את שטח הנכס. ערעור שהוגש על פסק־הדין (ע"א 20099-04-15) נדחה גם הוא. משכך המדובר בטענות ערעוריות מובהקות , שכבר נדונו ונדחו בשתי ערכאות ובית ־הדין מתבקש לבטל מעשה בית־דין של של בית־הדין שקדם לו ואף של בית־המשפט שלערעור, וזאת אינו מוסמך לעשות . עוד נטען כי סעיף 46 לחוק הגנת הדייר עליו נשענת התביעה בטל כבר מ 1980 ואין לבית הדין סמכות לקבוע מחדש את שכר הדירה אלא מן העילות האמורות בסעיף 51 לחוק. הנתבע טען גם כי התובע הגיש תביעתו בהעדר נקיון כפיים שכן לא ציין שהוגש ערעור על פסק הדין הקודם וכי ערעור זה – נדחה.
4. התובע השיב כנגד כי בית הדין בערכאות קודמות לא נדרש לשאלת תחשיב ההעלאה לפי התקנות ולשאלה של שכר הדירה המקסימלי על פי החוק והתקנות .
דיון והכרעה
5. בית־הדין מצא כי הדין עם הנתבע, וכי דין התביעה להיות מסולקת על הסף מחוסר עילה כבר בשלב זה .
6. כפי שצוטט מעלה, העילה היחידה שנטענה ברשימת הסעדים היא העילה של היעדר התאמת פסק־הדין בש 4839-07-13 לחישוב שיעורי ההעלאה המותרים הקבועים בתקנות , ומכ אן נדרשו הכרזה על בטלותו ושינוי התעריף מחדש כדי שיתאים לתקנות . בית הדין מציין כי בהמשך כתב התביעה מוצע חישוב, אך חישוב זה אינו תואם את העילה ולא את הסעד המבוקשים משום שהוא יוצא מתוך סכום בסיס ותאריך אחר מאשר אלה שנקבעו בפסק הדין בש 4839-07-13 ואושרו בערעור עליו ומשכך, אין מקום להתייחס אליו.
7. עיון בפסק הדין בש 4839-07-13 מצביע כי נקבע שם ששכר הדירה עמד על 240 ש"ח בשנת 1986 הן כממצא עובדתי והן כקביעה משפטית כי התובע טען כבר סכום זה בהליך אחר ומנוע לפיכך מלטעון טענה נוגדת . משכך חושבו בפסק הדין ההעלאות על־פי תחשיב המיישם את השיעורים שבתקנות. תחשיב זה הגיש צד אחד (הנתבע בעל הבית דכאן), והצד השני (התובע הדייר דכאן) לא חלק עליו בערכאה ראשונה ו גם לא בערכאת ערעור.
8. וזה נוסח הקביעה פסק־הדין מיום 17.2.2015 מאת חברתי, כב' ס גנית הנשיא השופטת ד' פיינשטיין:
"מכאן שבין אם אקבע כי המשיב מושתק מלטעון כנגד טענות שהעלה בהליך קודם, ובין אם אקבע כי אני מתרשמת שאין להאמין לטענותיו החדשות של המשיב, הרי שהמסקנה היא אחת: המשיב הסכים לשלם שכר דירה בגובה של 240 ₪ בשנת 1986.
על כן אני מקבלת את התחשיב שערך המבקש בדבר ההצמדות שיש להוסיף לשכר הדירה משנת 1986. תחשיב זה לא נסתר על ידי המשיב, שכן הוא לא הגיש תחשיב חלופי, אלא ניסה לטעון כאמור כי ההסכמות היו בשנת 97 לתשלום סך של 228.20 ₪. היות ודחיתי את טענותיו היסודיות של המשיב, הרי שאני קובעת מקבלת את תחשיביו של המבקש וקובעת כי שכר הדירה הוא 1915.71 בערכי שנת 2012".
9. עיון בהודעת הערעור ע"א 20099-04-15 מעלה כי התובע דכאן כלל לא העלה בערעור טענה כלשהי בעניין ה תחשיב או התאמתו לתקנות, אלא חזר וטען כי קביעתו של בית ־הדין בדבר סכום הבסיס של 240 ש"ח שגויה ויש להמירה בסכומים אחרים . טענה זו נדחתה בערעור.
בפסק־הדין בערעור ע"א 20099-04-15 נאמר :
"לבית משפט קמא הוגשה תביעת המשיב לקביעת דמי שכירות. בית המשפט הסתמך על עדותו של המערער במסגרת הליך קודם, לפיה דמי השכירות שהוסכם עליהם הועמדו על 240 ₪ לחודש. בית משפט קמא לא קיבל כראיה לעניין תוכנו את המסמך שהגיש המערער המשקף לכאורה הסכמה אחרת.
פסק דינו של בית משפט קמא, מקובל עלינו מטעמיו. אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין על יסוד הערכת הראיות וקביעת המהימנות. ממצאים אלה תומכים במסקנה משפטית ואין לגלות בה טעות שבחוק".
10. עצם קיומו של הערעור לא נזכר כלל בתובענה שבפניי, דבר המהווה טעם לפגם ומצדיק כשלעצמו סילוק על הסף .
11. בסופו של יום נמצא כי התובע – הדייר לא השלים עם פסק הדין של בית המשפט המחוזי ב ע"א 20099-04-15 וסבור כי יש לו עילה בפני בית דין זה להכריז על בטלותו של פסק הדין שלערעור כי לדעתו החישוב חרג משיעורי המקסימום הקבועים בתקנות. אלא ש בית־הדין בהליך קודם קבע קביעה משפטית של חישוב על־פי שיעורים קבועים בחקיקה. החקיקה כידוע, הינה מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה . התקנות הן בידיעה שיפוטית , בית ־הדין שקדמני קבע קביעה שיפוטית כיצד לחשב על ־פיהן. התובע דכאן לא ערער על התאמת החישוב לתקנות הגם שהגיש ערעור. ערעורו של התובע – נדחה גם הוא. משכך הפכה קביעת התחשיב להיות חלוטה ו היא משתיקה כול תביעה בעילה של חוסר התאמה לכללי החישוב הקבועים בתקנות. טענה זו הינה טענה ערעורית מובהקת והתובע דכאן הוא שבחר שלא לטעון אותה בערעור, ואין הוא יכול להעלותה בשנית .
12. בשולי הדברים, למעלה מן הצורך, ועל־מנת לשמור על כבודו המקצועי של ב"כ הקודם של התובע אשר הגיש את הערעור, ייאמר כי בדין לא נכללה טענת חריגה מן התקנות במסגרת הערעור. בית־הדין דכאן בדק גם הוא פעם נוספת את החישוב על־פי התקנות ומצא כי החישוב בוצע כהלכה על־פי השיעורים הקבועים בתקנות. כלומר : סכום של 240 ש"ח, כי יוצמד ל שיעורים הקבועים בתקנות לתקופה שמ־1986 עד שנת 2012, יתן אכן תוצאה של 1,914.83 ש"ח ו הוא החישוב הנטען שאישר בית־הדין ושאושר גם בערעור.
13. סוף דבר, נמצא כי :
כול טענה לחריגת תחשיב בית־הדין מן התקנות צריכה הייתה לעלות בערעור שהוגש , ולא עלתה .
טענות התובע בעניין סכום הבסיס לחישוב לא צויינה כעילת התביעה אלא רק נטענה כדרך אגב בטבלה המוצעת מבלי לציין שנטענה כבר ב ע"א 20099-04-15 ונדחתה .
טענות התובע הן טענות ערעוריות מובהקות, והסעדים שהוא מבקש הם סעדים ערעוריים מובהקים . אלה סעדים של ביטול פסק־דין ותיקונו בשל שגיאה שבדין. משכך אין לדון בטענות אלה בהליך חדש והן אינן מקימות עילת תביעה , אלא לכל היותר עילה לכאורה לבקשה להארכת מועד ל הגשת הליך של רשות ערעור לבית־המשפט העליון.
הנחתו המשפטית היסודית של התובע כי בית הדין אינו מוסמך לשנות את שכר הדירה מעבר לסכומים מקסימליים הקבועים בתקנות אינה תואמת את סעיף 51 לחוק הגנת הדייר. סעיף 51 לחוק מסמיך את בית הדין לשנות ולפסוק מחדש את דמי השכירות בדירת מגורים גם ללא תלות בשינויים הקבועים בתקנות וזאת נוכח שינוי בנתונים העלולים להשפיע על דמי השכירות.
תוצאות והוצאות
14. נוכח בקשת הנתבע למחיקת התביעה ולא לדחייתה – נ מחקת התביעה על הסף מחוסר עילה .
15. משנמחקה התובענה על הסף , שקל בית ־הדין את השיקולים כאמור בתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט –2018, לעניין הוצאות. שיקולים אלה אמורים על־פי התקנות להיות מפורטים והם:
א. תוצאות ההליך – מחיקת התובענה על הסף בהעדר עילה ;
ב. הערכת המשאבים אשר נדרשו לניהולו של ההליך ומורכבותו – לעניין זה מצא בית־הדין כי ההליך נוהל בקצירת האומר והנתבע אף לא הוצרך להגיש כתב תשובה/הגנה מטעמו.
ג. התנהלות בעלי הדין לרבות הארכת ההליך שלא לצורך – לעניין זה מצא בית־הדין כי הצדדים לא האריכו את ההליך שלא לצורך , אך יש לזקוף לחובת התובע את העובדה שלא הזכיר בתובענה את הערעור על ההליך הקודם ואת תוצאותיו.
ד. הבטחת זכות הגישה לערכאות – לעניין זה מצא בית־הדין כי יש להחמיר עם התובע כמי שביקש למעשה לנהל הליך על גבי הליך שכבר הסתיים לפני שש שנים. מקרים כאלה הם מקרים שבהם על בית הדין לצמצם את הגישה לערכאות שאינ ן ערכאות ערעור ולשמור כי פסקי דין אכן יפסיקו את הדין.
ה. שוויון בין בעלי הדין – בית־הדין שק ל את פערי הכוחות בין בעלי הדין ומצא כי אין הם מצדיקים התייחסות מיוחדת לעניין הוצאות.
ו. התעריף המינימלי המומלץ או חריגה ממנו – בית ־הדין מצא כי אין מקום לחרוג מהתעריף המינימלי המומלץ הקובע סך של 435 ש"ח לחדר ראשון ועוד 209 ש"ח לכל חדר נוסף בדירה (לרבות מטבח שהוסף על ‏־ידי הדייר ונזכר בהליך קודם) ובחישוב זה יכלל סכום השווה למע"מ.
16. התובע ישלם הוצאות הנתבע בהליך זה בסך 1,243 ש"ח.
הסכום ישולם בתוך 90 יום, ולאחר מכן ישא הפרשי ריבית והצמדה כחוק עד ליום התשלום בפועל.
זכות ערעור – כחוק.
ניתן היום, י"ט תשרי תשפ"ב, 25 ספטמבר 2021, בהעדר הצדדים.