הדפסה

בית דין לשכירות בירושלים ש 42652-10-17

מספר בקשה: 5
בפני
כבוד ה שופט אמיר דהאן

המבקש (הנתבע)

אליהו חי מגזימוף

נגד

המשיב (התובע)
חיים אגמי

החלטה

זוהי בקשת הנתבע לפסיקת הוצאותיו בגין הליך זה, לאחר שהמשיב – התובע – ביקש למחוק את תביעתו.

רקע והליכים קודמים
ברקע הדברים סכסוך שנתגלע סביב חנות ברח' האשכול 4 בשוק מחנה יהודה בירושלים, הידועה כתת־חלקה 12, חלקה 82 בגוש 30073 (להלן: החנות או המושכר). החנות, שהיא בבעלות הנתבע, הושכרה באמצע המאה הקודמת לאביו של התובע. לאחר פטירת אביו של התובע הגיש הנתבע דכאן (להלן גם: מגזימוף) תביעה לפינוי מושכר בבית־משפט השלום (ת"א 36370-07-16) (להלן: תביעת הפינוי). מנגד הגיש התובע דכאן (להלן גם: אגמי) את תביעתו זו לשינוי ייעוד המושכר. לאחר שהצדדים לא הסכימו על מתווה לקידומו של הליך זה, ולבקשת מגזימוף, הורתה חברתי, כב' השופטת ליפשיץ־פריבס, בהחלטה מיום 15/05/18, על עיכוב הדיון בהליך עד להכרעה בתביעת הפינוי.
ביום 24/12/19 ניתן פסק־דינו של בית־משפט השלום בירושלים בתביעת הפינוי, מפי חברי, כב' סגן הנשיא ארנברג. בפסק־דינו קבע בית־משפט השלום כי אגמי לא עמד בתנאי סעיף 26 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב–1972, ומשכך אינו זכאי לרשת את זכות הדיירות המוגנת של אביו המנוח, ובהתאמה הורה על פינוי המושכר. עוד באותו היום הגיש אגמי הודעה לבית ־הדין שלפיה ניתן פסק־דין בתביעת הפינוי, ומשכך תביעתו־שלו מתייתרת והוא מבקש להורות על מחיקתה, וכך הורה בית־הדין.
ביום 26/12/19 הגיש מגזימוף את בקשתו זו לפסיקת הוצאות. בבקשה טען כי התובענה דנן הוגשה כתביעת־סרק אשר אמורה הייתה להוות משקל־נגד לתביעת הפינוי, אולם חרף זאת הצריכה אותו להתגונן, וזכאי הוא לפסיקת הוצאותיו. ברצוף לבקשתו הגיש מגזימוף שתי קבלות שכר טרחה בסכום כולל של 5,850 ש"ח ששילם לידי ב"כ, וטען כי אף נדרש לתשלום נוסף, שאת סכומו לא פירט ולא הביא לו אסמכתא.
בתגובתו טען אגמי כי לו היה בית־הדין מאשר לו שינוי הייעוד במושכר, הרי שתוצאת תביעת הפינוי הייתה שונה. עם זאת, משניתן פסק־הדין בתביעת הפינוי, הודיע מיד על כוונתו לקיים את פסק־הדין ולא המשיך בהליכים מול מגזימוף. לשיטתו, בהתחשב בכך שאיבד את הנכס העיקרי – זכות הדיירות המוגנת – ובהתחשב בהוצאות שכבר נפסקו לחובתו בבית ־משפט השלום בתביעת הפינוי, אין מקום לפסוק לחובתו הוצאות בהליך זה, ובמידה שתיפסקנה הוצאות, ראוי שתיפסקנה בסכום מינימלי שמשקף את מצבו לאחר ההליך בתביעת הפינוי.
לטענות אלה השיב מגזימוף כי בית־משפט השלום פסק ש התביעה דנן הייתה ניסיון מלאכותי של אגמי לייצר טענת הגנה בתביעת הפינוי, ומשנדחתה טענתו יש לפסוק לזכותו את ההוצאות הריאליות שהוציא ושהתחייב להוציא במסגרת הגנתו בתביעה זו. מגזימוף הוסיף וטען כי העובדה שאגמי הפסיד בתביעת הפינוי אינה יכולה לשמש נסיבה לאי־חיובו בהוצאות במסגרת הליך זה. לשיטתו היה על אגמי להימנע מהגשת הליך ־סרק, ומשלא עשה כן אין סיבה שלא לחייבו בהוצאות שגרם למגזימוף להוציא.

דיון והכרעה
טענתו העיקרית של אגמי הייתה כי לו היה הליך זה מגיע לכדי מיצוי ולא מוקפא עד להכרעה בתביעת הפינוי, היה עולה בידו לקבל היתר לשינוי הייעוד המבוקש, וכך הייתה גם תביעת הפינוי מגיעה לתוצאה שונה. משכך, הייתה להוראת בית־הדין על עיכוב הדיון משמעות הרת־גורל לעניינו של תיק זה, באופן שמצדיק אי־חיובו של אגמי בהוצאות, או למצער, חיובו בהוצאות מופחתות.
אין בידי בית הדין לקבל טענה זו. אמנם צודק אגמי כי לו היה בית־משפט השלום קובע כי עומדת לו זכות דיירות מוגנת, הרי שעיכוב בירורו של הליך זה – היה בו כדי לפ גוע בו. על נקודה זו עמדה גם כב' השופטת ליפשיץ־פריבס בהחלטה לעכב את הדיון, כשהותירה בידי אגמי את האפשרות לטעון לנזקיו בעקבות עיכוב הדיון. מנגד, קידומם של שני ההליכים במקביל עלול היה להביא להכרעות סותרות, אשר מהן ביקש בית ־הדין להימנע. הכרעה בבקשות מכוח דיני הדיירות המוגנת טעונה מיניה וביה קיומה של זכות דיירות מוגנת. משנקבע בפסק־דינו של בית־משפט השלום כי זכות זו אינה עומדת לאגמי, ממילא אין נפקות להליך זה.
בעת הגשת תביעה זו היה אגמי מודע לטענותיו של מגזימוף בדבר מעמדו. חרף זאת עמד על הגשת הבקשה לשינוי הייעוד, ואף ביקש לקדמה במקביל לתביעת הפינוי. במעשיו אלה נטל על עצמו את הסיכון שבמידה שלא יימצא כי עומדת לו זכות דיירות מוגנת, ישליך הדבר גם על תביעה זו. לא נעלם מעיני בית ־הדין, כפי שגם קבע בית־משפט השלום בפסק־דינו, כי תביעה זו לבית הדין באה לעולם שנתיים לאחר פטירת אביו של אגמי, ולמעלה משנה לאחר הגשת תביעת הפינוי. בית־משפט השלום ראה בכך משום ניסיון לשנות את הדין. כך או כך, מצבו של אגמי והסיכונים שבפניהם עמד היו ידועים לו, ומשבחר ליטול אותם עלול הוא לשאת בסיכון התממשותם. בהגשת הליך זה אילץ אגמי את מגזימוף להתגונן מול טענותיו, ומשכך ראוי ונכון כי ייפסקו למגזימוף הוצאות הגנתו.
כמצוות הפסיקה, מנהגו של מותב זה הוא לפסוק את ההוצאות הריאליות שהוציא או התחייב להוציא בעל דין. נוכח התנהלות הצדדים לא נמצא מקום לחרוג מהמנהג לקולא או לחומרא.
לאור האמור, מורה בית־הדין כי אגמי ישא בהוצאותיו המוכחות של מגזימוף בתביעה זו, בסך כולל של 5,850 ש"ח. סך זה חושב כך שיכלול מע"מ, וישולם בתוך 90 יום, ולאחר מכן ישא הפרשי ריבית והצמדה.
ניתנה היום, י"ב טבת תש"פ, 09 ינואר 2020, בהעדר הצדדים.