הדפסה

בית דין לשכירות בחיפה ש 64429-07-20

בפני
כבוד ה שופט יואב פרידמן

מבקשת (דיירת יוצאת)

ילנה גברושבה

נגד

משיבים (בעלת הבית ודייר מוצע)

  1. אילנה לסמן
  2. עלי אלקלק

פסק דין

בפני בקשת רשות לפי סע' 93 של חוק הגנת הדייר, לאשר העברת דיירות מוגנת בדירת מגורים מדיירת יוצא ת (המבקשת) אל דייר מוצע.

1. לא הוגשה הגנה. אלא שהגשתה אינה חובה בביה"ד לשכירות , ונשמעה עמדת בעלת הבית בישיבה עצמה.

2. יוער כי מדובר בבעלת בית (משיבה 1) שלא התנגדה לחלופי הדיירות המוגנת, ביחס לדיירת מוצעת קודמת, בתיק שכירות 6380-03-20 שהתקיים זה לא מכבר. כלומר לא הייתה התנגדות עקרונית למעבר הזכויות מאת המבקשת, החפצה להעביר זכות הדיירות המוגנת שלה לאחר, בדמי מפתח. והמשיבה 1 אף לא הודיעה כי היא מבקשת להחזיר לעצמה חזקה (זו זכותו של בעל בית במקרה בו מוגשים תצהירי דייר יוצא ומוצע, ואף כאשר מתנגד הוא לבקשה והתנגדותו נדחית - עיין בסע' 93 ו 95 של חוק הגנת הדייר).

3. לא אחת נשמעת התנגדות של בעלי בית לחילופי דיירים, שכן קיוו לסיים השכירות המוגנת בנכס שלהם, ולכן אינם ששים לכניסת דייר מוגן חדש שמשמעה שנות שכירות מוגנת ארוכות נוספות. בחלק מאותם מקרים משמיעים בעלי הבית התנגדויות לא סבירות למעבר. עצם האינטרס הכלכלי הערום אינו הופך התנגדות לסבירה או לא סבירה. מאידך התנגדות סבירה אינה נפסלת ככזו, רק משום שמאחוריה אינטרס כלכלי. אינטרס כזה יש לכל הצדדים.
רק התנגדות סבירה של בעל הבית לחילופי הדיירים כוחה עמה לדחות בקשת רשות לפי סע' 95 של חוק הגנת הדייר.

4. באותו הליך קודם שאזכרתי, אישרתי מעבר הזכויות מן המבקש אל הדיירת המוצעת. אלא שהאחרונה הפרה ההסכמה וחזרה בה מהעסקה. לפיכך איתרה המבקשת דייר מוצע חדש, הוא המשיב 2, אליו היא מבקשת להעביר הדיירות המוגנת בתמורת דמי המפתח. אין חולק על שעור חלוקת דמי המפתח בין המבקשת לבין המשיבה 1 כבעלת הבית, היה ותתקבל הבקשה.

אולם זו הפעם מתנגדת המשיבה 1 להעברה, על פי תצהירי דיירת יוצאת ודייר מוצע החדשים שנשלחו, וזאת משני טעמים.

5. הטעם הראשון משפטי, ונגע לאובדן זכות החזרה של הדיירת המוצע ת על פי סע' 105 של חוק הגנת הדייר . לפיכך, כך הילוך הטענה, כבולה הדיירת המוגנת (המבקשת) לעסקה הקודמת. עליה לפעול לאכיפתה, ואין היא יכולה אפוא להתחיל הליך חדש של העברת זכויות מול דייר מוצע אחר, על דרך משלוח תצהירי דייר יוצא ומוצע מולו. דחיתי טעם התנגדות זה ב החלטה שנתתי בישיבת 15.10.20. לא אשוב על נימוקי הדחיה שפורטו שם. אסתפק בציון שנגזרות טענה מעין זו, אינן הולמות המשטר הקבוע בחוק, שנועד להקל בעקרון על מעבר זכויות בדיירות מוגנת (להבדיל משכירות חופשית) , בכפוף להתנגדות בעל הבית (ורק אם מדובר בטעם התנגדות סביר ).

6. טעם ההתנגדות השני בו א כריע כעת , נוגע לזהות הדייר המוצע הספציפי , ולניסיון הלא טוב שהצטבר מולו כדייר מוגן, בנכס אחר. זאת כעולה מ החלטה בבקשה שהגיש לביטול פסק דין באין הגנה, שחייב אותו בפינוי, והחלטה בבר"ע שדחתה לגופה בקשת הרשות לערער. הוריתי על הגשת ההחלטות, ואפשרתי תגובה לצדדים לאחר הגשתם, בטרם הכרעה.

בפסק דין זה אני מתעלם מ"רעשי רקע" ממן חלופי האשמות שבין המייצגים בתגובותיהם, שאינם נצרכים לשם הכרעה. אציין אך כי ברור היה מן ההחלטה בישיבה, ואף לגופו של ענין, שהיה צריך להגיש את שתי ההחלטות השיפוטיות עליהן נסמכת המשיבה 1 לעיון ביה"ד , על מנת שיוכל לבחון לגופן טעמי ההתנגדות, ולא רק לעיון הצד השני . אך הפגם נרפא משהוגשו פסקי הדין בתגובתה האחרונה של בעלת הבית, ויכול שגרס בא כוחה כי די באזכור ההליך בעולם של מאגרים משפטיים. ואלו לצד שכנגד (המבקשת) נשלחו ההחלטות, והיא נתנה תגובתה לגופה.

7. עיינתי אפוא בשתי ההחלטות עליהן נסמכת התנגדות בעלת הבית, ובתגובות הצדדים (הדייר המוצע לא הגיב למרות שאפשרתי לו לעשות כן עד 15.10.20, תוך ציון שממילא החלטות אמורות להיות בידיו , שהרי היה המבקש באותם הליכים, ולכן אי המצאתם לידיו לא ישמש טעם להארכת מועד לתגובתו). ראיתי לקבל התנגדות בעלת הבית ולדחות בקשת הרשות. לטעמי, במקרה דנן, ההתנגדות סבירה.

8. המושכר המוגן בו עסקינן הנו דירת מגורים בת 2 חדרים בשטח רשום של 56.72 מ"ר, ברח' שבתאי לוי 19 חיפה, הידועה כתת חלקה 7/8 בגוש 12456.

9. בזמנו ניתן פסק דין שחייב הדייר המוצע בפינוי דירה אחרת, אותה שכר כדייר מוגן. אותו פס"ד ניתן ב 2.1.97 , באין הגנה. בעל הבית שם היה אחר (לא המשיבה 1) . המושכר מאידך, היה באותו בנין עצמו, ומטעם בעל הבית העיד מר לסמן, ככל הנר אה בעלה של בעלת הבית בתיק שבפני (שבאותה פרשה היה מנהל הנכסים של בעל הבית. בהחלטת כב' השופטת סלע (ראה לעיל) צוין שמר לסמן, לדבריו, גבה מן הדיירים דמי השכירות בשל בעל הבית , וקיבל אחוזים מהגביה). הדייר המוצע (בהליך כאן) הגיש שם בקשה לביטול פסק הדין שניתן נגדו, שנתיים ותשעה חודשים לאחר שניתן אותו פס"ד. בית משפט השלום דחה הבקשה בהחלטה מפורטת מיום 3.6.03, שהתייחסה גם לסיכויי ההגנה ולגופו של סכסוך. החלטה זו אפוא מטבע הדברים, היא ש מהווה עיקר הבסיס להתנגדות בעלת הבית בהליך שבפני.

10. בתמצית:

באותה החלטה מיום 3.6.03 שניתנה בת.א 8121/96 (שלום חדרה) נדחו טענותיו של הדייר המוצע (שם – מבקש הביטול) כי לא קיבל את כתב התביעה או את פסק הדין לפינוי שניתן באין הגנה . נדחו אף טענותיו כאילו לא הבין הסכמי שכירות לא מוגנת עליהם חתם במאי 97' ויוני 98' , בעקבות אותו פסק דין (שביקש לבטל) אשר הורה על פינויו כדייר מוגן. החתימה עליהם אף המחישה כי היה מודע לפסה"ד שהורה על פינויו. צוין בהחלטה שבעל הבית שם נמנע מפינויו של מבקש הביטול, לאור העובדה שהאחרון חתם על הסכמי השכירות החופשית ב 97' ו ב 98' , באותו מושכר. צוין כי אפילו ההתחייבויות על פי הסכמי השכירות החופשית הנ"ל - הופרו . צוין כי מבקש הביטול אינו חושש לשנות גרסאותיו לפי הכדאיות. צוין כי פיגר בתשלומי שכר הדירה המוגן תקופה ארוכה, חרף הזדמנויות שניתנו לו. לאור מכלול הנתונים שצוינו בהחלטה, נדחתה אף בקשתו למתן סעד מן הצדק.

המשמעות אפוא הייתה כי לאור פסק הדין שחייב מבקש הביטול בפינוי, כאשר נדחתה בקשתו לסעד מן הצדק, איבד הוא מעמדו כדייר מוגן במושכר. אך הוסיף להתגורר באותו מושכר עוד כמה שנים, מכוח הסכמי שכירות חופשית שנתיים שנחתמו עמו מאז .

בקשת רשות ערעור שהוגשה על אותה החלטה שדחתה בקשת הביטול - נדחתה אף היא, בהחלטת כב' השופט סוקול מיום 17.11 .04 בבר"ע (מחוזי חי') 682/03.

11. ב"כ המבקשת בתגובתו הפנה לכך כי מאז ניתן כלפי הדייר המוצע אותו פסק דין של פינוי ביחס למושכר המוגן , מוסיף הדייר המוצע להתגורר כל השנים באותו מושכר עצמו, ולא פונה ממנו. שכן חתם כאמור מאז על הסכמי שכירות חופשית באותו מושכר , לאורם אכן לא פונה ממנו . צורפו הסכמי השכירות החופשית השנתיים, לשנים האחרונות שמ 2015 עד 2020 . לא זו אף זו, אין טענה כי אינו משלם דמי השכירות החופשית כל השנים, ולראיה חוזי השכירות החופשית מחודשים עמו מדי שנה.

ואם זה לא מספיק: המשכירים באותה שכירות חופשית , באותה דירה אחרת שבאותו בנין עצמו, הנם מאיר לסמן וזוגתו – אילנה לסמן . האחרונה הנה לא אחרת מבעלת הבית במושכר נשוא ההליך בפני, היינו המשיבה 1.

12. טוענת אפוא המבקשת כי לו קינן חשש אמיתי בלב בעלת הבית, ביחס למבקש , לא היתה מוסיפה ומשכירה לו כל השנים את אותה דירה ממנה פונה כדייר מוגן, ועוד בשכירות חופשית, בדמים גבוהים יותר מדמי שכירות מוגנת. וכי טעם ההתנגדות ניגף מאליו כבלתי סביר, משעה שאין טענה שהדייר המוצע אינו עומד בחיובי השכירות החופשית שלו, כל השנים מאז.

13. אלא מה?: יש הבדל מהותי בין דיירות מוגנת לדיירות חופשית. למשיבה 1 עצמה ידוע הניסיון הרע שהיה לבעלה עם הדייר המוצע, כדייר מוגן.

14. נשווה לנגד עיננו תרחיש חלופי ומשיק: בתרחיש זה אין לבעלת הבית המשיבה שום קשר עבר עם הדייר המוצע, ולא היא שהשכירה לו (בעצמה או באמצעות בעלה) שום דירה. לא בשכירות חופשית, ולא בשכירות מוגנת. נניח שאדם אחר כל השנים עד היום, הוא בעל הבית והמשכיר. נניח שאף לבעלה של המשיבה, מר מאיר לסמן, אין שום קשר או ניסיון עבר מול הדייר המוצע, ולא הוא שהשכיר לו דירה מעולם, בין בשכירות חופשית, ובין בשכירות מוגנת. לא עבור עצמו או רעייתו, ולא כמנהל נכסים של בעל בית קודם.

בתרחיש זה שציירתי מגיעות לידי המשיבה אותן החלטות עצמן עליהן היא נסמכת כעת בהתנגדותה (ההבדל היחיד שמנהל הנכסים שם אינו מר לסמן אלא אדם אחר כאמור), והיא טוענת בדיוק כפי שהיא טוענת כעת , על בסיס אותן החלטות שיפוטיות , שעם דייר מוצע כזה אין לה חפץ ביחסי שכירות מוגנת בדירתה.

האם היה הדבר מהווה טעם התנגדות קביל?: דומני שכן. אמנם עומד הדייר המוצע בתשלומי השכירות החופשית בדירה שהוא שוכר בבניין, לפחות בשנים האחרונות (אין טענה אחרת). אולם נקבע בענייננו שכדייר מוגן איחר באופן כרוני בתשלום דמי השכירות המוגנת, הפר התחייבויות גם ביחס לחוזי שכירות חופשית שנחתמו מולו ביחס ל שנתיים לאחר שניתן פסה"ד לפינוי, התעלם מתביעת הפינוי, טען בהמשך טענות סרק שנדחו כי לא קיבל כתב תביעה, כי אינו מבין משמעות חוזי שכירות פשוטים עליהם חתם, וכי אף לא קיבל כביכול פסק הדין , והגיש כעבור כמעט 3 שנים בקשה לביטול אותו פסק הדין בניסיון לשוב ולזכות במעמד של דייר מוגן. בהינתן קביעות אלה במצטבר, ניתן לומר לגביו כי גם אם לא היה ניסיון רע עמו בשנים האחרונות, והוא עומד בתשלומי שכירות חופשית, דיינו ב כל אלה במצטבר, על מנת שיקום לבעל בית טעם התנגדות סביר להכנסתו כדייר מוגן לנכס שלו . אין חובה לגור בדיירות מוגנת, והזכות לכך אינה קנויה אוטומטית, אלא רק אם אין לבעל הבית טעם התנגדות סביר. ניתן לגור גם בשכירות חופשית בדמים לא גבוהים במיוחד (שחזקה שמשקפים התמורה המקובלת לפי גודל הדירה , מיקומה ומצבה). כך עושה הדייר המוצע בפועל (דמי השכירות החופשית בדירה שהוא שוכר באותו בנין, אף היא דירת שני חדרים, עומדים כיום על 1900 ₪).

15. כעת נשוב לעובדות המקרה בענייננו. לשלימות התמונה אציין כי ב"כ המשיבה מפנה לכך כי הדירה המושכרת על ידי המשיבה ובעלה לדייר המוצע אינה אותה דירה נשוא תביעת הפינוי נגדו, אלא דירה אחרת שבניין, אליה עבר לאחר שנדחתה סופית בקשתו לביטול פסה"ד, בפסה"ד של כב' השופט סוקול. כלומר הדייר המוצע הוסיף להתגורר באותה דירה תחת חוזי שכירות חופשית למשך כמה שנים, ואז עבר לדירה אחרת בבנין שמשכירה לו המשיבה 1 בשנים האחרונות, גם כן בשכירות חופשית. ענין זה חשוב פחות. הרלבנטי כעת הנו שהמשיבה 1 עצמה ובעלה, משכירים לו דירה בשכירות חופשית, מזה שנים . האם עובדה זו, שמשכירת הדירה לאותו דייר מוצע בשכירות חופשית, אינה אלא בעלת הבית המשיבה (ובעלה) , ואותה שכירות חופשית הולכת ונמשכת מזה שנים ארוכות בלא שנשמע כי אינו עומד בחיוביו, מ שנה מן התוצאה המתחייבת ביחס לאותו תרחיש חלופי שציירתי? במבט ראשון נחזה שעשוי אכן שיש כאן שוני רלבנטי, שיגזור תוצאה שונה. בעלת הבית והדייר המוצע אינם זרים זה לזה, ומזה שנים ארוכות היא עצמה ובעלה משכירים לו בשכירות חופשית דירת מגורים באותו בנין עצמו. לפיכך יטען הטוען (ואכן טען) כי ברי שאין בלבה חשש ממשי , כי אין לסמוך על הדייר המוצע שיעמוד בהתחייבויותיו.
שאחרת , אם היה חשש כזה, לא היתה מחדשת היא עמו מדי שנה חוזה השכירות החופשית, ואף בדמים גבוהים יותר מאשר דמי שכירות מוגנים.

16. אלא שטיעון זה גם אם נחזה הוא שובה לב במבט ראשון, אינו שלם. ולא נעלם ממני האינטרס המובנה של המשיבה שלא "לאבד" דמי השכירות החופשית מאת הדייר המוצע בדירה שהוא שוכר כיום באותו בנין (בחלוף שנת השכירות הנוכחית לגבי אותה דירה , שנה לגביה הוא מחויב בתשלום מכוח החוזה שחתם), ככל שתאושר בקשת המבקשת . כפי שצוין , עצם קיומו של אינטרס כספי אינו שולל סבירות ההתנגדות (אם כי יכול הוא לגרום לעתים להצבת טעם התנגדות לא סביר) .

יש הבדלים מהותיים בין שכירות חופשית לבין שכירות מוגנת בדירת מגורים. אסתפק בשניים, שהם הרלבנטיים בעיני לצורך בחינת סבירות ההתנגדות, ועניינם במקרה של הפרת חיובי השכירות המוגנת, כפי שאירע מול הדייר המוצע הספציפי , ולו בעבר הרחוק. נתוני המקרה במצטבר היו כה בוטים, עד שהצדיקו סירוב למתן סעד מן הצדק, למרות שבדירת מגורים עסקינן.

ראשית, במקרה של שוכר בשכירות חופשית המפר חיוביו, יכול המשכיר לנקוט כלפיו בהליך מהיר לפינוי מכוח פרק ט"ז4 לתקנות סדר הדין האזרחי , התשמ"ד – 1984, הקובע הליכי בירור מזורזים, תוך שהוא מותיר את הסעד הכספי לתביעה נפרדת, בלא צורך בבקשה לפיצול סעדים (או תו סדר דין נותר על כנו גם בתקנות סדר הדי החדשות, שתיכנסנה לתוקף בינואר הקרוב). זו אפשרות דיונית שנעשה בה שימוש תכוף, ויש לה השלכות של ממש, במקרה של הפרה מצד השוכר המזכה את בעל הבית בעילת פינוי תקיפה . דומה כי היא עצמה עשוי שתוליך לעתים להקפדה של ממש מצד שוכרים על קיום חיוביהם, באופן שלא יעמיד לבעל הבית עילת פינוי בתביעה שבירורה נקבע בלו"ז מזורז (וסדר דין שמאפשר פישוטה בחלק ניכר של המקרים).

אין אפשרות מקבילה ביחס לדייר מוגן שקמה לגביו עילת פינוי תקיפה (מרשימת העילות הסגורה שבסע' 131 של חוק הגנת הדייר, בצירוף לעילת הנטישה יצירת הפסיקה) . לא ניתן לתבוע פינויו מכוח פרק ט"ז4 האמור, ש כן פרק זה אינו חל ביחס לדייר מוגן (תק' 215ז לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). ההבדל, גם אם מוצדק הוא לגופו, יכול להיות משמעותי ביותר, לרוב אכן הנו משמעותי, כאשר ביחס לדייר מוגן תתברר תביעת הפינוי בתור הרגיל בערכאות העמוסות, ואילו תביעה על פי פרק ט"ז4 זוכה לקדימות, על פי הלו"ז הקבוע בה.

שנית, יהא סדר הדין שבו הוגשה התביעה לפינוי אשר יהא: בשכירות חופשית, אם הוכיח בעל הבית כי קמה לו בדין עילת פינוי כלפי השוכר – דין תביעת הפינוי להתקבל , וחסל.

לא כך בהכרח ביחס לדייר מוגן. ביחס לאחרון , עשוי (לא חייב אמנם) שביהמ"ש יקבע סעד מן הצדק , בדמות סכום כספי (מעבר לחוב הכספי ככל שנפסק), אשר תשלומו בפועל במועד שנקבע , יזכה הדייר המוגן בהמשך מגורים בנכס כדייר מוגן, חרף קיומה של עילת פינוי שנקבעה כתקיפה ומוצדקת. לא אחת נקעה נפשו של בעל הבית מאותו דייר מוגן שהפר חיוביו , ואז אין בסעד מן הצדק, גם אם נקבע בסכום ממשי, כדי להביא לתוצאה המיוחלת מבחינתו של פינוי, לאחר שנות הפרה (וסכסוך) ארוכים. ויוער כי לעניין סעד מן הצדק יש להבדיל בין שכירות מוגנת בעסק לבין שכירות מוגנת בדירת מגורים. הנטייה להכיר בסעד מן הצדק בדירת מגורים אינה נמוכה, אם כי אינה אוטומטית, ובהחלט תלוית נסיבות.

17. לכן, ובפריזמה שלימה יותר , יכול אותו בעל בית עצמו , גם אם ניסיון העבר שלו עם דייר מוגן ספציפי הנו רע, להסכים להשכיר לו דירה, שמא אותה דירה עצמה, בשכירות חופשית, ולו כזו אותה יחדש מדי שנה בחוזה שכירות חדש. אם לא ישבע רצון מהתנהלותו של השוכר, או לא יגיע עמו לסיכום המקובל על שניהם בדבר גובה השכירות לשנה הבאה , אין הוא חייב להשכיר לו שוב בשנה הבאה. לא כך ביחס לדייר מוגן. ואם יפר שוכר בשכירות חופשית חיוביו (בראש וראשונה חובת התשלום) , באופן שיזכה המשכיר בפינוי, יוכל הוא להגיש אותה תביעת פינוי בסדר דין מזורז וכך להקטין נזקיו. בשעה שביחס לדייר מוגן שאינו מקיים חיוביו , לא עומדת לו ברירה זו.

אכן גם אם "למד הדייר המוצע את הלקח" ולא הפר חיובי השכירות החופשית שלו מזה שנים, אותו ניסיון רע שהיה עמו וחייב ליטיגציה בחלוף שנים מעת שניתן פסה"ד לפינוי – היה במקור כדייר מוגן. יכולה אכן המשיבה לדידי לטעון בסבירות , כפי שטענה, כי לאור ניסיון העבר, אין היא חפצה ביחסי שכירות ארוכי טווח עמו בנכס שלה , שהנם ברירת הדין בשכירות מוגנת; אלא אך ביחסי שכירות שבכוחה לחדש או להפסיק מדי שנה, בכפוף להוראות הדין והחוזה .

18. איני קובע מסמרות בטענות התנגדות נוספות שהעלה ב"כ המשיבה לראשונה, ב סע' 9 לתגובתו. הטענה היא שנודע לו כי לדייר המוצע שני בנים בגירים שמתכוונים לדור עמו באותו מושכר מוגן של 2 חדרים, ככל שתאושר בקשת הרשות. ויש אף בכך טעם התנגדות מוצדק, מבחינת הבלאי לדירה, ביחס למצב הקיים בו גרה בדירה אך המבקשת כדיירת מוגנת. ככל שהנטען כאן נכון, נחזה שיש כאן אכן טעם התנגדות סביר ומוצדק. אך איני קובע מסמרות, מן הטעם הבא: טיעון התנגדות זה בא זכרו רק בשלב תגובת בעלת הבית, ולמבקשת לא הייתה אפשרות להתייחס אליו. אם לא ראתה המשיבה להגיש כתב הגנה, שכאמור אינו חובה (אך פרקטיקה מומלצת, ודאי כאשר המשיבה מיוצגת) , לכל הפחות היה עליה לרכז טעמי התנגדותה בישיבה, ולא לפרוס אותן לפרוסות. יש טעמים שמצדיקים בירור עובדתי, ויש כאלה שניתן להתייחס אליהם אך על בסיס מסמכים וטענות , כמו טעמי ההתנגדות שהוצפו על ידי המשיבה בדיון. ואם מדובר בטעם עובדתי שלא נודע במקור, הרי ניתן היה לבקש לחקור הדייר המוצע כדי לבדוק סוגיה זו.
הדבר לא התבקש, וטעמי ההתנגדות שהוצבו הם אך אותם שני טעמים בהם הכרעתי. הראשון – נדחה. השני – התקבל. איני נכון לקבוע מסמרות בטעם התנגדות נוסף שמועלה לראשונה אך בתגובה.

דברים דומים יש לומר גם ביחס לנימוק ההתנגדות הנוסף שנטען לראשונה אך בתגובת בעלת הבית, ונוגע לעיסוקו של הדייר המוצע.

19. אני דוחה אפוא בקשת הרשות. לאור העובדה שהתנגדות אחת נדחתה והשניה התקבלה, ולאור נסיבות המקרה (כאשר על פני הדברים למבקשת לא אמורה הייתה להיות ידיעה מוקדמת אודות ההיסטוריה של יחסי השכירות מול הדייר המוצע כדייר מוגן) , אמנע מעשיית צו להוצאות. ברור שבידי המבקשת להוסיף ולתור אחר דייר מוצע אחר , ולהתחיל התהליך מחדש.

ניתנה היום, כ"ח תשרי תשפ"א, 16 אוקטובר 2020, בהעדר הצדדים.