הדפסה

בית דין לשכירות בחיפה ש 43224-02-19

בפני
כבוד ה שופט יואב פרידמן

התובעת
ענת קרן

- נ ג ד -

הנתבע
תופיק עודה

החלטה

1. התובעת הגישה תביעה כספית בביהמ"ש לתביעות קטנות. היא הוסיפה לה סעד של חיוב הנתבע כבעל הבית (במובן חוק הגנת הדייר) – לבצע תיקונים. ביום 16.4.19 הועברה התביעה לבית הדין לשכירות, בהחלטת הרשמת.

התובעת היא דיירת מוגנת, והנתבע, לפי טענתה הוא בעל הבית (במובן חוק הגנת הדייר) שחב בחובות תיקון ותחזוקת המושכר לפי חוק הגנת הדייר, ותקנות הגנת הדייר (החזקת הבית ותיקונים).

2. הנתבע טוען כי משכבר אינו נציג הבעלים ולא "בעל בית" (יש לומר כי במונח זה, כפי שהתפרש בפסיקה, סטה המחוקק ממבחן הבעלות הקני ינית הטהור בסע' 1 של חוק הגנת הדייר – הערה שלי י.פ). לפי טענת הנתבע, מכר את כל זכויותיו בחלקה לצד שלישי – מר גלנטי, והעביר חזקה - הכל עד ינואר 2012.

3. איני נכנס לגופה בגדר החלטה זו לשאלת היריבות, וטענות הצדדים שמורות לגופן. החלטה זו נוגעת אך להתיישנות חלק מן התביעה הכספית. לצורך החלטה זו אניח (מבלי לקבוע מסמרות – מדובר רק בהנחה שלצורך הדיון כעת) שהנתבע הוא אכן בעל הדין הנכון.

יש לומר כי הנתבע בכתב הגנתו העלה טענת ההתיישנות, היינו זו נטענה בהזדמנות הראשונה.

4. הסעד הכספי שבתביעה נסכם בה בסכום מצטבר של 17620 ₪ (קרן). בתאריך 17.4.19 הוריתי לתובעת להגיש טבלה ובה תפרט באופן מסודר מקור החוב הנטען הכספי לסוגיו ומועדי היווצרות החוב, שנסכם כאמור ב 17,620 ₪.

5. התובעת אכן הגישה טבלה ובה פירוט טענותיה לגבי מקור החוב הכספי ומועדי היווצרותו.

6. לאחר הגשת אותה טבלה, בתאריך 20.6.19, התקיימה ישיבת קדם משפט, במהלכה הפניתי התובעת לבעייתיות הנוגעת להתיישנות לכאורית של חלק מן התביעה הכספית: סכומים שהוצאו לפי טענתה לפני חודש פברואר 2012 והיא תובעת השבתם, שכן מדובר על 7 שנים שלפני הגשת התביעה. התביעה הוגשה בחודש פברואר 2019. עם זאת, אפשרתי לתובעת לטעון טענותיה על שום מה לא התיישנו אותם סכומים.

7. לאחר שעיינתי בתגובתה של התובעת, ובתשובת הנתבע, אני דוחה טענותיה . הפועל היוצא הינו שכל סכום נתבע שעילת תביעתו נוצרה לפני חודש 2/12, התיישנה עילת התביעה לגביו.

8. ראשית אתייחס לסכומים, ומקורם הנטען.

בטבלה מס' 1 תבעה התובעת סכום חוב של 445 ₪ לשנה, לתקופת 6 השנים שמ-2007 עד 2012, כולל; ועוד 8 חודשים ל-2013. הסכום מתייחס לתאורת חדר מדרגות (עלות חשמל) שבגינו נדרשה התובעת לשלם חלקה ע"י ועד הבית, שווי עבודתה הנטענת בנקיון חדר המדרגות (הטענה היא שבעל הבית הוא שחייב לדאוג לתחזוקה), ושווי עבודתה הנטענת בטיפוח גינה בחלק קטן מן החצר. נתבע אפוא כאן, סך של 2,966 ₪. מתוך סכום זה 296 ₪ מתייחסים לשמונת החודשים של 2013. סכום נוסף של 371 ₪ , הוא חלק יחסי של 10 מבין 12 חודשים, המתייחס לעשרת החודשים שמ-3/12 ועד 12/12: 10/12 * 445 ). כלומר, מדובר על סך של 667 ₪ שמתייחס לתקופה שמ-3/12 ואילך. יתר הסכומים מתייחסים לתקופות קודמות שלפני ועד 2/12. המועד האחרון לתובעם הינו אפוא ינואר 2019 (7 שנים ממועד היווצרות העילה וכוח התביעה – ראה להלן בהמשך ).

טבלה מס' 2 מתייחסת להוצאות שהוציאה התובעת, הנוגעות לתחזוקת הבית המשותף. סכום של 1,400 ₪ נדרשה להוציא כתשלום לאיש המקצוע שהביא הנתבע להחליף צינור פגום, בשל דרישת דיירת שדירתה הוצפה. התובעת מודעת לכך שהעלות אמורה להתחלק בינה לבין בעל הבית (סעיף 68 של חוק הגנת הדייר) , והיא תובעת אפוא כאן 700 ₪, אלא שמועד התשלום היה בשלב כלשהו ב-2006, ומאז ועד הגשת התביעה חלפו כ-13 שנה.

סכום של 1,080 ₪ שהוציאה התובעת בגין עלות ניקוי שטיחים אחרי עבודה של עבודות תיקון מרפסת ע"י הנתבע. אלא שסכומים אלה הוצאו במהלך 2008, ומאז ועד שהוגשה התביעה חלפו בין 10 ל-11 שנה.

סכום של 3,000 ₪ כקנס שהוטל על התובעת בבית המשפט לעניינים מקומיים, עקב עבירה על פי חוק עזר עירוני. הכל בגין ביצוע תיקון שלא הניח דעתו של מהנדס העיר (המקור ל הגשת כתב האישום שהוליך להשתת הקנס, חשוב פחות לצורך סוגיית ההתיישנות. מדובר ככל הנראה על צו הסרת סכנה וחיוב בביצוע תיקון – י.פ.). אלא שמדובר על קנס שלפי הנטען הושת ב-2010, היינו גם כאן יכולה הייתה התובעת להגיש בגינו תביעה כנגד הנתבע כבר אז. התובעת אינה מפרטת מתי שולם אותו סכום על ידה שהיא תובעת השבתו, אך עניין זה נזקף לחובתה כמי שתובעת ההשבה והנתונים בידיה . היא מי שצריכה לפרט אימתי שולם, ולהציג הנתונים. אשוב ואזכיר כי התביעה החלה דרכה בבית המשפט לתביעות קטנות שסמכותו מוגדרת בסעיף 60 של חוק בתי המשפט. סעיף 60(א)(2) אינו רלבנטי ועניינו במתן צו להחלפת מצרך או תיקונו. סעיף 60(א)(1) דן בתשלום סכום כספי ולא בסעדים הצהרתיים. כלומר התביעה ממילא לא יכולה הייתה להיות לסעד של הצהרה שהתובעת אינה חבה בסכום של 3,000 ₪ והנתבע הוא זה שחייב לשלם את סכום הקנס, שכן סעד זה אינו בסמכותו של בית המשפט לתביעות קטנה שלו הוגשה התביעה . ממילא לא נטען בכתב התביעה כי מבוקש סעד הצהרתי, אלא סעד כספי של השבת סכום הקנס . משכך, התובעת עצמה בכל מובן, היא שיצרה מצג כי מדובר בסכום ששולם על ידה, והיה עליה להמחיש מתי שולם, ומדוע לא התיישנה התביעה להשבתו, הכל בשים לב ל מועד השתת הקנס). כוח התביעה – היה נתון מרגע שנשאה התובעת בתשלום הקנס. גם בתשובתה לא פירטה התובעת מתי שילמה את הקנס. אי הצגת הנתונים ע"י מי שהנתונים בשליטתו, מקימה לחובתו חזקת ההימנעות מהצגת ראיה, וחזקה אפוא שגם כאן מדובר על סכום ששולם הרבה לפני תקופת 7 השנים שלפני הגשת התביעה בפברואר 2019.

9. התובעת בתגובתה טוענת כי תקופת ההתיישנות הרלבנטית הינה זו הנוגעת למקרקעין (סע' 5(2) של חוק ההתיישנות). מדוע?: שכן מקור הסכסוך הוא ביחסי דייר מוגן ובעל בית, היינו בעניינים הנוגעים למקרקעין. אין ממש בטענה זו. החלק שבתביעה אליו מתייחסת החלטה זו, הינה תביעה כספית , גם אם מקור הסכסוך הוא ביחסי בעל בית ודייר מוגן , ובטענה להפרת חיוביו של בעל הבית. תקופת ההתיישנות הרלבנטית היא זו הקבועה בסעיף 5(1) של חוק ההתיישנות, היינו 7 שנים כאמור, והתקופה מתחילה מרוצה למן היום שבו נולדה עילת התובענה (סע' 6 לחוק). קביעה זו שבחוק פורשה כך שהמרוץ מתחיל מרגע שקם לתובע כוח התביעה , היינו שמתקיימות מכלול העובדות המזכות התובע בסעד הנתבע (ר' למשל: סע' 8 לע"א 6623/11 אברהם אלבו נ' זמיר פלדמן). אין רלבנטיות לתקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 5(2) של חוק ההתיישנות (התיישנות במקרקעין). התביעה אינה תביעה במקרקעין. והחלק אליו מתייחסת ההחלטה אינו אלא תביעה כספית לכל דבר וענין.

10. הנטל להפנות לכלל השעיה מתאים של מרוץ ההתיישנות ולהוכיח תחולתו רובץ על התובעת , מרגע שממחיש הנתבע חלוף תקופת ההתיישנות הרלבנטית הקבועה בחוק. ראה למשל פסקה 47 לפסק דינו של השופט מלצר בע"א 3260/11 רחל ברכה משרד עורכי דין נ' אפריקה ישראל להשקעות. התובעת הפנתה לסע' 89 (1) לפקודת הנזיקין, כדי לבסס טענה של עוולה נמשכת (ראה בהמשך). גם אין תחולה לסע' 8 של חוק ההתיישנות (ובדין לא הפנתה אליו התובעת).

לגבי סע' 89(2) של פקודת הנזיקין (למעלה מן הצורך שכן התובעת לא הפנתה אליו): לא מדובר בענייננו על גילוי מאוחר של העובדות המקימות עילת התביעה והסעד הכספי הנתבע מכוחה . לא אוביקטיבית ולא סוביקטיבית . התובעת הרי הייתה מודעת בפועל (לשיטתה) כי ניקתה חדר המדרגות , כל אימת שעשתה כן, כי תחזקה חלק מן החצר כל אימת שעשתה כן, ו כי נשאה בחלק מן עלות החשמל של תאורת חדר המדרגות כל אימת ששלמה. לשיטתה על בעל הבית לשאת במחצית מכל אלה. כוח התביעה בסעד כספי קם אפוא והיה נתון מיום שבו ביצעה עבודות התחזוקה של הגינה או חדר המדרגות (לשיטתה – הנתבע התכחש לכך) . כלומר, ביחס לכל עבודה ועבודה מבין אלו, יכולה הייתה להגיש התביעה בגין שוויה או מחצית עלות שוויה תוך 7 שנים מרגע ביצוע העבודה על ידה. בגין מחצית העלות היחסית בה נשאה בגין חשבון החשמל המתייחס לתאורת חדר המדרגות, יכולה הייתה לתבוע בתוך 7 שנים ביחס לכל חשבון וחשבון, מעת ששילמה חלקה לגביו, ויכולה הייתה לתבוע השבת הקנס שהוטל בבית המשפט לעניינים מקומיים תוך 7 שנים מיום ששילמה אותו, אם שילמה (איני נכנס לגדרי השאלה, כלום הטלת הקנס ע"י ערכאה שיפוטית המוסמכת להטילו, הן על בעל הבית והן על דייר מוגן, מקימה בכלל עילת תביעה לגופה של דיר מוגן כלפי בעל הבית). כל "אירוע" כזה מקים עילת תביעה נפרדת, ומתחייל מירוץ ההתיישנות שכן כל העובדות הידועות , וכוח התביעה נתונים מרגע קרות האירוע. ברור שהדיון פה הנו רק במה שקשור להתיישנות ואין ציפיה שתוגש תביעה נפרדת בגין כל עבודה או כל הוצאה. ניתן לתבוע בגינן במאוחד באותה תביעה – ובלבד שלא חלקה התיישנות על כולן או חלקן.

11. התובעת ניסתה להתמודד עם בעיתיות זו ע"י ניסיון לתאר את עילת התביעה כמעשה או מחדל נמשכים, וכעוולה מתמשכת. ניסיון זה נדון לכישלון. התובעת הפנתה לפסק הדין בעא 9413/03 ‏ אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים ולסע' 89 לפקודת הנזיקין. הניסיון היה לטעון כי בעל הבית חייבים תמיד לתקן את הליקויים במבנה, ושכירות בדמי מפתח (דיירות מוגנת) היא עסקה מתמשכת, ומדובר אפוא על עוולה מתמשכת , בשל הפרה נמשכת של החובה. התובעת אינה מבחינה בין התביעה הכספית לבין הסעד של צו העשה אותו ביקשה, לחייב את הנתבע לדאוג לתיקון. היא גם לא מבחינה בין מקור החובה הנטען (חוק הגנת הדייר והתקנות שמכוחו), לבין התיישנות העילה על פי אותו מקור. החלטה זו מתייחסת כאמור לאותו חלק בתביעה הכספית אשר התיישן.

אם הפר בעל הבית חובות התחזוקה שלו ביחס לנכס, ונגרמו בשל כך הוצאות ברות תביעה לדייר המוגן, אותן הוצאות רשאי הוא הרי לתבוע מעת שהוציאן (לחילופין אם לשיטת התובעת נלך – חלק מתביעתה הכספית מתייחסת כאמור לעבודה שעבדה היא בנ יקיון המדרגות ובטיפוח החצר והיא תובעת מחצית שוויה). בגין כל סכום וסכום או כל עבודה ועבודה, רשאית הייתה התובעת להגיש תביעה מעת שנשאה בסכום או עבדה, בתוך 7 שנים. כל עבודה שאת שוויה לא תבעה בתוך 7 שנים מיום טיפוח הגינה או ניקיון המדרגות – התיישנה. כל סכום כספי בו נשאה ואותו לא תבעה מהלך 7 השנים מיום בו נשאה בו – התיישן.
כל אירוע כזה היה בר תביעה מעת שהתרחש, ואז החל מ רוץ ההתיישנות בעניינו שכן קם מעת שהתרחש כוח התביעה בעטיו. אין מדובר במועד תשלום חוזי נדחה. מדובר לפי הנטען על הפרה נמשכת של חובות התחזוקה מצד בעל הבית, המקימה עילות תביעה מתחדשות בגין כל שווי עבודה או הוצאה בה התחייבה התובעת בשל הפרת החובה הנטענת , מעת שעבדה או נשאה בהוצאה . ואז גם יכולה היתה לתבוע בגין כל עבודה או הוצאה (אני שב ומדגיש כי איני נכנס לגופה של השאלה כלום אכן זכאית התובעת לסכומים שתבעה) .

"ארוע עוולתי נמשך, המוליד עילות תובענה מתחדשות ונזק מתחדש, עשוי להתרחש, בין היתר, בעוולות הרשלנות והסגת הגבול. הפרת החובה באופן מתמשך, עשויה להוליד עילה חדשה מדי יום, וההתיישנות תחול על אותו מקטע של עילות מתחדשות אשר ממועד היווצרותן ועד להגשת התביעה חלפה תקופת ההתיישנות. היא לא תחול על אלה שממועד היווצרותן כאמור ועד למועד הגשת התביעה טרם חלפה תקופת ההתיישנות. " (פרשת אלנקווה הנ"ל, שם בפס' 32 לחוות דעתה של השופטת פרוקצ'יה (דעת רוב באותה פרשה) ).

יש כאמור להבדיל בין העילה, לבין התיישנות התביעה בגינה. אכן, כשיטת התובעת, הפרה נמשכת של החובה המולידה עילות תביעה כספיות זו אחר זו, עשויה להביא לתוצאה שחלק מן התביעות הכספיות התיישן, אם לא הוגשה תביעה בגינו בתוך 7 שנים מעת שקם כוח התביעה, וחלק אחר לא התיישן. אולם במקרה דנן, קם כוח התביעה כאמור ביחס לכל הסכומים שפורטו בסעיף 8 מעת ששלמה התובעת או עבדה בתחזוקת הגינה וחדר המדרגות , למעט סכום של 667 ₪.

12. א. התובעת טענה בישיבה כי לא הייתה מודעת שרק תביעה בבית המשפט עוצרת את מרוץ ההתיישנות, אולם אי ידיעתה אינה יכולה להקנות לה זכויות עודפות שאינן מוקנות בדיני ההתיישנות, ביחס לבעל דין מיוצג.

ב. התובעת טענה כי התיישנות פוגעת בזכות הקניין, בכך שהיא משמיטה חובות של החייב כלפי הנושה. זה טיעון נכון כמובן, אולם גם הוא אינו מעלה או מוריד, שכן מוסד ההתיישנות נקבע בדין מכוח חוק חרות, וטעמיו עמו. מבלי להרחיב יתר על המידה, טעמים אלו, כפי שנזכרו בהלכה, נוגעים להעסקת בית המשפט בענייני ההווה ולא העבר, מתוך ראיה של טובת כלל המתדיינים, אי פגיעה בנתבע מבחינת החובה לשמר ראיות ויכולת התייחסות לתביעה לפרק זמן בלתי מוגבל, ואף יצירת סוג של מצג כלפיו בחלוף השנים, לפיו פטור הוא בשלב מסוים מאימתה של תביעה. מכל מקום, מרגע שנקבע מוסד ההתיישנות, עומד הוא על רגליו שלו, גם אם תוצאתו, שעה שנקבע שיש התיישנות, הינה חסימת היכולת הדיונית לתבוע. זאת אף משעה שמדובר בתביעה מוצדקת (ממילא אם אינה מוצדקת – אין נזק מחסימתה).

13. אני קובע אפוא כי תביעתה הכספית של התובעת התיישנה, למעט סכום של 667 ₪. כמו כן, תביעה זו אינה מתייחסת לסכום של 9,725 ₪ שהינו סכום שנתבעה התובעת לשלם למר גלנטי (הרוכש הנטען מן הנתבע) בתביעתו של מר גלנטי נגד התובעת, בגין חלקה בהוצאות שיפוץ.
כפי שציינתי בישיבה מיום 20.6.19, החלטה זו אינה נוגעת לסכום נתבע זה – ברור שאיני מחווה כל עמדה לגופה, ביחס לזכאות לגופה.

ניתנה היום, י"ח אלול תשע"ט, 18 ספטמבר 2019, בהעדר הצדדים.