הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו תע"א 5906

28 ינואר 2019

לפני:

כב' השופט דורי ספיבק – אב בית הדין
נציגת ציבור עובדים שושנה סוזן סמק
נציגת ציבור מעסיקים גב' כרמן קלינגר

התובעים:

  1. סטניסלב (סלבה) שולמן
  2. אמיר אברם

ע"י ב"כ עו"ד גל גורודיסקי ועו"ד שירה שחם
-
הנתבעת:
נוף ים ביטחון בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד שלמה בכור ועו"ד דוד בכור
-
מתייצבת בהליך:
הסתדרות העובדים הכללית החדשה
ע"י ב"כ עו"ד אלעד פלג ועו"ד אורן שרם

פסק דין חלקי בתובענה ייצוגית

1. התובעים, שהועסקו בתפקידי שמירה ואבטחה על ידי הנתבעת, מייצגים במסגרת התובענה הייצוגית שבפנינו את כלל עובדי הנתבעת שעבדו בתפקידי אבטחה ושמירה בשבע השנים שקדמו ליום הגשת הבקשה לאישור התביעה כייצוגית (5.5.08)).

רקע עובדתי ומהלך ההתדיינות

2. הנתבעת הינה חברה העוסקת, בין היתר, במתן שירותי שמירה ואבטחה. התובע 1 הועסק על ידה מיום 1.9.03 ועד ליום 1.10.04, והתובע 2 מיום 1.1.05 ועד ליום 1.10.06.

ביום 5.5.08 הגישו כנגדה שני התובעים כתב תביעה שכלל שורה של רכיבים. בד בבד הם הגישו בקשה שתובענתם תאושר כייצוגית בכמה מעילותיה. ביום 2.1.12 הם הגישו, ברשות בית-הדין, בקשה מתוקנת שכללה שתי עילות בלבד: אי הפקדה לקרן פנסיה בסעיף תגמולים, ואי תשלום תוספת ותק. הסתדרות העובדים הכללית החדשה ( להלן: "ההסתדרות") התייצבה כצד נדרש להליך, ונטלה חלק בהליכים בתיק זה מראשיתם.

3. ביום 11.9.13 ניתן על ידי בית דין זה פסק דין ( מותב בראשות כב' השופטת הבכירה ( כיום בדימוס) מיכל לויט, להלן " פסק דין לויט"), שבו נדחתה הבקשה לאישור התובענה כייצוגית על שתי עילותיה. ערעור שהגישו התובעים לבית-הדין הארצי נדחה ככל שהוא נגע לעילת תוספת הוותק, אך התקבל ביחס לעילת אי ההפקדה לקרן הפנסיה בסעיף תגמולים ( עע 22606-10-13 שולמן נ' נוף ים (22.1.17, כב' השופט אילן איטח)).

לאחר החזרת הדיון לבית-דין זה, וקיום הליכים נוספים, ניתנה ביום 1.6.17 החלטה המאשרת את ניהול התובענה כייצוגית, בעילה של אי ביצוע הפרשות לפנסיה. בקשת רשות ערעור על החלטה זו נדחתה ( בר"ע 60119-06-17 נוף ים נ' שולמן (26.11.17, כב' השופט ( כתוארו אז) אילן איטח)).

4. לאחר דחיית בקשת רשות הערעור, התקיימו שני דיוני קדם ( ביום 14.12.17 ו ביום 25.4.18), הוגשו תצהירי עדות ראשית, וביום 17.7.18 התקיים דיון ההוכחות בבקשה לאישור התובענה לגופה. לאחריו, הגישו הצדדים סיכומים בכתב.

תמצית טענות הצדדים

5. התובעים הייצוגיים פותחים את טיעוניהם בכך שאין חולק על כך שהנתבעת הפרה את זכותם לפנסיה של עובדיה בתקופה הקובעת. על כן, הם טוענים התובעים שלאחר שהועברו אליהם נתונים מהביטוח הלאומי בדבר חברי הקבוצה בתקופה הרלוונטית, וסכום החבות לכל אחד מהם בגין אי הפרשות לפנסיה, על בית-הדין ליתן סעד כולל וסופי לגבי זהות חברי הקבוצה והסכום המגיע לכל אחד מהם. התובעים מציינים כי לפי נתוני הביטוח הלאומי, מספר העובדים בתקופה הקובעת שעבדו מעל לשישה חודשים עומד על 1,190 עובדים, כשהחבות הפנסיונית בגינם עומדת על סך של 5,414,092 ₪.

התובעים מוסיפים וטוענים כי נתוני השכר שקיבלו מהנתבעת הועברו בצורה לא מסודרת, שאינה מאפשרת יכולת מעשית לפענחם, ובמצב כזה הם מבקשים מאיתנו להתעלם מהם. אשר לעבודת ועדת האכיפה, מציינים התובעים רשימת העובדים הזכאים כפי שהועברה לוועדה ואושרה על ידה עומדת על 125 עובדים הזכאים ל- 323,518 ₪, מתוכם שולם סך של 76,500 ₪ בלבד. התובעים מדגישים כי הוכח במהלך ההתדיינות כי אופן גיבוש רשימת הזכאים על ידי הנתבעת לקה בפגמים רבים, ובאופן כללי תוצאות ביצוע האכיפה על ידי ועדת האכיפה הינן עלובות וכושלות, ועל כן אין מקום לקבוע כי האכיפה הקיבוצית יצרה חלופה אמיתית לתובענה הייצוגית.

התובעים מוסיפים וטוענים טענות לגבי אופן ביצוע התובענה הייצוגית, ככל שזו תתקבל, לרבות מינוי ממונה ופתיחת חשבונות נאמנות, וכן הם מוסיפים וטוענים טענות לעניין פסיקת שכר הטרחה לבא כוחם והגמול שיש לפסוק לשניהם.

6. הנתבעת פותחת את טיעוניה בחזרה על כל טענותיה שנטענו במסגרת הליך אישור התובענה כייצוגית, בדבר כך שלא מתקיימים במקרה הזה התנאים לאישור תובענה ייצוגית לפי החוק, ובכלל זה העדר שאלות משותפות לכלל חברי הקבוצה הנטענת, העדר עילה תביעה אישית, היות ההליך בלתי מתאים בכללותו לבירור בדרך של תובענה ייצוגית בשל הברור העובדתי הנדרש ביחס לכל עובד ועובד, הסכום הגבוה המגיע לכל עובד, ועוד.

בהמשך, חוזרת הנתבעת וטוענת, גם כן כפי שטענה במסגרת הליך אישור התובענה כייצוגית, כי ועדת האכיפה קיימה אצלה ביקורת מסודרת ומורחבת, לתקופה החורגת מתקופת ההתיישנות, שאין כל מקום להטיל דופי בהליך זה, ועל כן דין התביעה להידחות מטעם זה.

לגופה של התביעה, פותחת הנתבעת את טיעוניה בטענה כי מדובר בתביעה שהתיישנה. בהמשך, היא טוענת שקבוצת העובדים העומדת בתנאי הזכאות, הינה מצומצמת בהרבה מזאת לה טוענים התובעים, שכן יש להפחית ממנה מספר " תת-קבוצות": את כל העובדים שעבדו פחות משנה; עובדים מבוגרים שעברו את גיל פרישת חובה; עובדים צעירים ( גבר מתחת לגיל 21 ואישה מתחת לגיל 20); עובדים שבוצעו עבורם בפועל הפרשות פנסיוניות; ועובדים שבעניינם הוסדר נושא הפנסיה באמצעות גמר חשבון פרטני.

7. ההסתדרות הגישה סיכומים קצרים, שבהם הדגישה שמקריאת סיכומי התובעים עולה שהם עצמם מלינים על אופן ביצוע תובענה ייצוגית כפי שזה הותווה לאחרונה בהלכת רשת בטחון ( עע 17587-10-15 פרץ נ' רשף בטחון (28.3.18)). ההסתדרות תוהה כיצד יכולים התובעים לטעון, פעם אחת, כי יש להעדיף את מסלול התובענה הייצוגית, כפי שנקבע בהלכה מחייבת זאת, ופעם שניה, להגיש עתירה לבג"ץ כנגד אותה הלכה, לטעון לגביה שהיא אינה יעילה, אינה הוגנת וכי קיים ספק בדבר כדאיותה והיתכנותה. ההסתדרות מוסיפה כי התובעים עצמם טוענים כי אם יוחלט על המשך ניהול התובענה, יימשכו ההליכים שנים, ומכאן שיש לקבוע כי האכיפה הקיבוצית הינה עדיין עדיפה על פני ניהול תובענה ייצוגית.

8. התובעים בסיכומי התשובה שהגישו, חזרו על טיעוניהם, והדגישו שחרף הביקורת שיש להם על הלכת רשף, והניסיון להביא לשינויה באמצעות עתירה שהגיש בא כוחם לבג"ץ ( באותו התיק) הרי שמקובל עליהם שלעת הזו היא מהווה את ההלכה, ולכן יש לפעול על פיה.

דיון והכרעה

9. בפסק הדין התקדימי רשת בטחון ( עע 17587-10-15 פרץ נ' רשף בטחון (28.3.18, כב' השופטת חני אופק גנדלר), להלן: פסק דין רשף בטחון)), שבו הוכרעה תובענה ייצוגית דומה לזו שלפנינו, שעסקה אף היא באכיפת זכויות פנסיוניות של עובדים בענף השמירה, היתווה בית הדין הארצי את הדרך שבה על בית דין זה ללכת בנותנו פסק דין המקבל תובענה ייצוגית. כך בכלל, וכך באופן ספציפי בכל הנוגע לתובענה ייצוגית לאכיפת זכויות פנסיוניות שלא שולמו בזמן אמת לעובדים בענף השמירה. בטרם ניכנס לעובי הקורה, מצאנו לנכון לצטט מתוך פסק דין זה את הדברים הבאים, שיש בהם להשליך על מורכבות המשימה שלפנינו:

"התשתית המשפטית הנוגעת למתן פסק דין המקבל תובענה ייצוגית ( שלא על דרך פשרה או הסתלקות) והכולל הוראות ביצועיות – עודנה מצויה בהתהוות, במערכת הכללית – בכלל, ובמערכת בתי הדין לעבודה – בפרט. תובענות ייצוגיות נגד מעסיקים עשויות לעורר סוגיות ואתגרים שונים מאלה המתעוררים במערכות יחסים אחרות, ואלה עשויים להשפיע על דרך ביצוע פסק הדין, וגם מטעם זה מתחדד מיעוט הנסיון הרלבנטי שנצבר. הכרעה בדרך של פסק דין בתובענה ייצוגית היתה – ובמידה רבה עודנה – משולה לפסיעה בתלם הנחרש תוך כדי הצעידה בו, על הקושי הטמון בכך".

נקדים ונציין, כבר בפתח שלב הדיון וההכרעה, כי בשלב זה החלטנו ליתן פסק דין חלקי בלבד, שיכריע במחלוקות המשמעותיות שבין הצדדים לעניין זהות העובדים החברים בקבוצה, תוך שאנו מעכבים את המשך ההתדיינות וההכרעה בתיק זה עד לאחר שיינקטו הליכי אכיפה נוספים על ידי ועדת האכיפה של ההסתדרות, הכל כפי שנסביר וננמק להלן.

הגדרת הזכאות

10. יחסי העבודה בענף השמירה הוסדרו בהסכם קיבוצי שנחתם ביום 12.7.72 בין ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, מצד העובדים, לבין הארגון הארצי של מפעלי השמירה בישראל, מצד המעבידים. הוראות ההסכם הקיבוצי הנ"ל, הורחבו בצו הרחבה בענף השמירה שפורסם בדצמבר 73', והוחלו על כלל ציבור העובדים בענף השמירה והאבטחה. בין יתר הוראות הסכם 72' שהורחבו בצו ההרחבה בענף השמירה, הורחבה גם ההוראה המתייחסת להבטחת זכויותיהם של העובדים להפרשות לפנסיה בשיעור 6%.

לאור כל זאת, אין למעשה מחלוקת בין הצדדים על כך שהמקור המשפטי המבסס את זכותם של התובעים, וחברי הקבוצה, הינו ההסכם הקיבוצי משנת 1972, וצו ההרחבה משנת 1973. למען הסדר הטוב, נציין כי קיומה של עילה אישית וקבוצתית בתיק זה כבר נקבע במסגרת פסק דין לויט מיום 11.9.13, קביעה שאושרה על ידי ערכאת הערעור (( ראו פסקאות 33-34 לחוות דעתו של כב' השופט אילן איטח, עע 22606-10-13 (22.1.17) ונזכיר כי את מהלך ההתדיינות כבר פירטנו לעיל בתחילת פסק דין זה).

על פי הגדרת " עובד" הקבועה בהסכם הקיבוצי, וההגדרה הדומה, על דרך ההפניה, המצויה בצו ההרחבה, קבוצת העובדים הזכאים לסעד אינה כוללת את כלל עובדי הנתבעת, אלא רק " כל עובד שכיר בעבודת שמירה ואבטחה, וכן כל עובד שכיר המועסק בעבודת כפיים אצל מעביד בענף השמירה" (ראו לעניין זה גם: עע 50681-02-16 קנדי נ' ניצנים חברה לאבטחה וניהול פרויקטים (9.1.19); וכן סעיף 13 לפסק הדין בעניין רשף).

11. לטענת הנתבעת, מספר העובדים העומדים בתנאי הזכאות עומד על 125 עובדים, הזכאים בסך הכל לפיצוי בסך 323,518 ₪ ( כשמתוך זה כבר שילמה הנתבעת, במסגרת הליך האכיפה, סך של 76,500 ₪). לטענת התובעים, מספר העובדים העומדים בתנאי הזכאות גבוה בהרבה, ועומד על לא פחות מ- 1,190 עובדים, כשהחבות הפנסיונית להם עומדת על סך של 5,434,092 ₪.

הסיבות לפער הגדול הזה שבין עמדות הצדדים, הינן השמטתן והוצאתן מגדר הקבוצה של שבע " תת קבוצות" (כהגדרת הנתבעת עצמה). נעבור עתה אם כן לדון בכל אחת מהן, ולהכריע האם אכן יש מקום להוציאה מגדר קבוצת הזכאים, אם לאו.

גריעת עובדים שהיו בתקופת נסיון

12. אין מחלוקת בין הצדדים על כך שאין להביא בגדר חברי הקבוצה עובדים שהועסקו במשך פחות משישה חודשים ברציפות. זאת, לאור הוראת סעיף ד' לצו ההרחבה, הקובעת כי עובד בענף השמירה מתקבל לעבודה לתקופת ניסיון בת 6 חודשים וכי ( רק):

"לאחר שעבר את תקופת הניסיון, ייחשב כקבוע ויחולו עליו כל תנאי העבודה זכויות וחובות הקבועים בהסכם זה החל מיום כניסתו לעבודה".

13. ברם, לטענת הנתבעת, אין די בכך, ויש להוציא מגדר הקבוצה כל עובד שלא השלים שנת עבודה מלאה. זאת, לנוכח כך שצו ההרחבה קבוע מפורשות ביחס לתקופת הנסיון כי " בהסכמה הדדית תהיה התקופה ניתנת להארכה ב-6 חודשים נוספים", ולאור טענתה העובדתית של הנתבעת, לפיה נהגה הנתבעת בצורה קבועה ושיטתית להאריך את תקופת הנסיון, משישה חודשים לשנה, לכל עובד ועובדת ( ראו בסעיף 19 א' לסיכומי הנתבעת) .

לאחר ששקלנו את טענות הצדדים לכאן ולכאן, הגענו לכלל מסקנה לפיה דין טענת הנתבעת להידחות, ומכאן כי בקבוצה יש לכלול את כל העובדים שהשלימו שישה חודשי עבודה, וננמק:

ראשית בסעיף 22 לכתב התביעה בתובענה הייצוגית ( שהוגש ביום 21.6.17), טענו התובעים כי " הנתבעת לא האריכה את תקופת הניסיון של עובדיה". מעיון בסעיף 12 לכתב ההגנה ( שהוגש ביום 12.12.18) עולה שהנתבעת כלל לא טענה במסגרתו טענה גורפת לפיה היא נהגה להאריך את תקופת הנסיון של כל עובדיה משישה חודשים ל-12 חודשים. כל שטענה הנתבעת לעניין זה, הינה כי תקופת הניסיון ניתנת להארכה, מבלי לפרט האם אכן האריכה את תקופת הניסיון למי מהעובדים חברי הקבוצה. נדגיש, כי ככל שביקשה הנתבעת לטעון טענה עובדתית שכזו, היה עליה להעלותה במפורש כבר בכתב הגנתה, ומשלא עשתה כן, היא היתה מנועה לדעתנו מלטעון טענה שכזו בהמשך ההתדיינות;

שנית גם בתצהיר העדות הראשית שהגישה הנתבעת ביום 5.7.18, שלהבנתנו היה ההזדמנות האחרונה שלה לטעון טענות עובדתיות, היא לא טענה כלל, במענה לטענות התובעים, כי נהגה באופן רוחבי ושיטתי להאריך את תקופת הנסיון של עובדיה משישה ל- 12 חודשים. כל שטענה לעניין זה ( ראו בסעיף 43 א' לתצהיר שלו) היה כי תקופת הניסיון הקבועה בצו ההרחבה הרלוונטי הינה שנה שלמה, טענה שלמעשה אין מחלוקת – נכון לשלב הסיכומים – שהיא אינה נכונה. למען הסר ספק, נבהיר שהנתבעת גם לא צירפה לסיכומיה אסמכתא כלשהי בדבר כך שבפועל היא אכן האריכה את תקופת הניסיון למי מעובדיה;

שלישית במהלך חקירתו הנגדית של מר שלו, הוא העיד כך ביחס לסוגיית הארכת תקופת הניסיון ( עמ' 50 ש' 12 לפרוטוקול):

"ש. למה אמרת שלפי ההסכם הקיבוצי תקופת הנסיון היא שנה?
ת. מכיוון שתקופת נסיון ניתנת להארכה בהסכמה מחצי שנה לשנה.
ש. מאיפוא אתה לומד על ההסכמה הזאת ומי צריך להסכים?
ת. העובד.
ש. איך אתה יודע שכולם הסכימו?
ת. זו התנהלות החברה, המנהל ניגש לעובד ואומר לו שמאריכים את התקופה, יש נייר מסודר.
ש. האם אתה יכול להראות לי דוגמא אחת של נייר כזה?
ת. לא, אם הייתי חושב שאני צריך לחפש אז אולי הייתי מוצא את זה".

הנה כי כן, שלו עצמו העיד שבידי החברה מצויים " ניירות מסודרים" שלכאורה לא היה אמור להיות לה כל קושי להציגם בשלב ההוכחות, בדבר כך שהיא נהגה להאריך את תקופת הניסיון לכל עובדיה. למרות זאת, הנתבעת לא הגישה אותם או חלק מהם כראייה. על כן, אין מנוס מלקבוע שהנתבעת לא הוכיחה את טענתה כי נהגה להאריך את תקופת הניסיון לכל עובדיה או לחלק מהם;

ולבסוף בניסיון לתקן את מחדלה זה, צירפה הנתבעת לסיכומיה ( כנספח 1) טופס " דוגמא להסכמה על הארכת תקופת הניסיון", שעליו חתם ( לכאורה) עובד אחד שלה ביום 2.1.00. כידוע, לא ניתן לצרף לסיכומים ראיות חדשות, ועלינו להתעלם מהן ( עא 496/89 אל-קאלאב נ' אוניברסיטת בן-גוריון (5.8.91)). ברם, אפילו נניח – לטובת הנתבעת – כי מדובר בראיה קבילה, הרי שאין באותה ראיה שצורפה כדי להועיל לה. זאת, מן הטעם הפשוט שהתובענה הייצוגית שבפנינו הוגשה ביום 19.5.08, ועניינה באי ביצוע הפרשות לפנסיה בין מאי 2001 למאי 2008 ( בשל מגבלות ההתיישנות). מכאן, שהיה על הנתבעת להוכיח שבתקופה הזו היא נהגה להאריך את תקופת הניסיון של עובדיה, ומובן שאין בטופס של עובד אחד שהוארכה תקופת הניסיון שלו בינואר 2000 כדי להוכיח זאת ( ונדגיש בהקשר זה שהנתבעת אף לא הגישה את הטפסים להארכת תקופת הניסיון של התובעים עצמם, שאחד מהם התחיל לעבוד בספטמבר 2003 והשני בינואר 2005, אף שלכאורה, וככל שטענתה בעניין כך שתקופת הניסיון של כל העובדים הוארכה, וקיימות ברשותה אסמכתאות על כך, הרי שלא היה אמור להיות לה כל קושי לאתר לכל הפחות את המסמכים בעניין זה המתייחסים לתובעים עצמם).

גריעת עובדים שלא הועסקו בעבודות שמירה ואבטחה

14. אין מחלוקת בין הצדדים על כך שמתוך סך עובדי הנתבעת, יש לגרוע את העובדים שלא הועסקו בעבודות שמירה ואבטחה. כפי העולה מחומר הראיות, הנתבעת גרעה מרשימת הזכאים מספר גדול של עובדים, בנימוק שהם לא הועסקו בשמירה.

15. לאחר ששקלנו את מסכת הראיות ואת טענות הצדדים, הגענו לכלל מסקנה שאין להתיר לנתבעת לגרוע מרשימת הזכאים עובדים, בנימוק שהם לא היו עובדים שמירה, וננמק:

ראשית מעיון בכתב ההגנה המתוקן, עולה שהנתבעת אמנם טענה כי חלק מחברי הקבוצה " אינם עובדי שמירה או אבטחה" (סעיף 12 לכתב ההגנה המתוקן), אך היא טענה זו באופן כללי וסתמי, בלי לפרט אודות סוגי עובדים ותפקידים שלשיטתה אינם נחשבים לתפקידי שמירה או אבטחה, ועל כן צו ההרחבה אינו חל עליהם;

שנית גם בתצהיר העדות הראשית, שהיה לדעתנו ההזדמנות האחרונה שהיתה לנתבעת להסביר ולנמק מדוע יש לגרוע מן הקבוצה עובדים מסוימים, הסתפקה הנתבעת באמירה כללית וסתמית לפיה לשיטתה יש לגרוע מהקבוצה עובדים שלא הועסקה בעבודות שמירה/אבטחה ( ראו בסעיף 54 ו' לתצהיר שלו). זאת, מבלי לפרט ולהסביר מיהם אותם " לא שומרים" שלא היו זכאים להפקדות לפנסיה, כך לשיטתה, ומבלי שטרחה לצרף מסמכים כלשהם התומכים באותה טענה סתמית;

שלישית, רק במהלך חקירתו הנגדית של מר שלו, שמענו לראשונה הסבר כלשהו בדבר אותה קבוצת " לא שומרים" שיש לכאורה לגרוע מהקבוצה ( עמ' 50 ש' 2), וכך העיד:

"ש. איך אתה יודע מי לא הועסק בשמירה?
ת. לפי הגדרת התפקיד, גם יודעים מי הלקוח ואיזה שירות סיפקנו שם....
ש. האסמכתא היחידה שראיתי האם הועסקו או לא הועסקו בשמירה היא הרישום בנספח של אלה שלא היו זכאים, הטור השמאלי בנספח ב' לתצהירך?
ת. כן.
ש. לגבי עובדים שלא הועסקו בשמירה האם חוץ מהרשימה הזאת יש לכם אסמכתאות לכך שאותם אנשים לא הועסקו בשמירה?
ת. כן, יש אצלנו במחלקת שכר רשום באיזה פרוייקט העובד עבד...
ש. יש לך כאן נתונים?
ת. עכשיו לא, אבל כשרשום שעובד היה פקיד קבלה נניח בבניין ברמת גן, אז הוא עבד שם וזו היתה המשימה ולא היה משהו אחר.
ש. אבל תסכים איתי שאתם מסרתם חשבונית לחברה הזאת?
ת. נכון.
ש. ומסרתם להם חשבון לתשלום?
ת. אנחנו מנהלים מהלך עסקים...
ש. יכול להיות שבאותה דרישת תשלום שמסרת כתוב ' שומר' או בחשבונית כתוב שירותי שמירה ואנו לא יודעים את זה?
ת. מה שרשום על החשבונית לא מבטא באמת את השירות שסיפקנו, אסביר, יש למשל רשות מקומית שמבצעת אירוע של יום העצמאות, באירוע הזה הם יכולים לבקש שחלק מהאנשים יהיו חמודים לפי דרישת המשטרה והם רוצים עכשיו עוד 100 סדרנים, אני בכלל לא בטוח שבחשבונית כתובת את הפירוט הזה של ביצוע העבודה בפועל....
ש. הבנו מה זה פקיד מודיעין, עכשיו תסביר לי מה זה פקיד לובי והאם זה אותו הדבר?
ת. זה כמעט אותו הדבר, מכיוון שיש לנו לא מעט משימות היום בבנייני יוקרה ואז שם הדרישה שתודעת השירות תהיה כמו של פקיד בבית מלון.
ש. ואז הוא פקיד לובי ולא מודיעין?
ת. אמרתי לך שזה משהו מינורי
ש. מיהו פקיד חניון?
ת. כמובן שזה לא אותם אנשים שמבצעים בידוק בטחוני בחניון, היו לא מעט משימות שנדרשנו להעסיק קופאים בחניונים".

לדעתנו, אין בעדות כבושה וכללית זו, כדי לשכנע אותנו שחלק מעובדי הנתבעת – ודאי לא חלק משמעותי – אכן הועסק בתפקידים שצו ההרחבה אינו חל עליהם. כך לדוגמא, על פני הדברים, בניגוד לעדות זו ובהעדר ראיה לסתור, יש לקבוע כי צו ההרחבה חל גם על סדרנים באירועים גדולים, גם על שומרים בכניסה למגדלי מגורים ( על אף הניסיון לכנותם " פקידי לובי"), והוא חל ככלל גם על שומרים בחניונים ( על אף הניסיון לכנותם " קופאים בחניונים"). נדגיש, כי אין משמעות קביעתנו זו כי חברת שמירה אינה יכולה להוכיח כי קבוצה זאת או אחרת מקרב עובדיה אינם באים בגדר הגדרת " שומרים ומאבטחים". כל שאנו קובעים, ודי בכך לצורך ההכרעה שבפנינו, כי הנתבעת לא הוכיחה דבר בהקשר זה בהתדיינות שלפנינו;

רביעית בקשר לטענה הספציפית לפיה אין להחיל את צו ההרחבה על שומרים בלובי של בנייני מגורים ומשרדים, נציין כי במספר רב של פסקי דין שניתנו על ידי בית-דין זה מצאנו כי תחולת צו ההרחבה בענף על עובדים אלה כלל לא היתה במחלוקת ( ראו: סע"ש 2044-11-13 דדיאשוילי נ' מיקוד ישראל (2.3.16, כב' השופטת ( כתוארה אז) רוית צדיק); תעא 7826-06 מזורסקי נ' מיקוד ישראל (28.3.12, כב' השופטת אורנית אגסי); עב 4090/06 להב נ' חברת השמירה (18.3.07, מותב בראשות השופטת חנה בן-יוסף); סעש 22976-01-13 פרובר נ' מיקוד ישראל (7.7.14, כב' השופטת שרון אלקיים); עב 7823/06 לוינסקיה נ' אפי אבטחה (4.9.09, מותב בראשות כב' השופטת נטע רות); דמ 61299-09-16 גיל נ' רומח שמירה ואבטחה (16.1.18, מותב בראשות כב' סגנית הנשיאה הדס יהלום); עב 7261/04 מילמן נ' בלאו (21.5.07, מותב בראשות כב' השופטת סיגל דוידוב-מוטולה); עב 4801-06 גונטאר נ' א.ד.א שמירה אבטחה ניקיון וכ"א (7.8.08); דמ 17184-02-15 פז נ' בן-בטחון (25.9.17, כב' השופט אורן שגב)). למקרה שבו היתה מחלוקת בעניין תחולת צו ההרחבה, ונקבע כי הצו חל, ראו: סעש 48723-08-15 צורף נ' בר ניהול מגדלי יוקרה (17.9.17, מותב בראשות כב' השופטת ( כתוארה אז) רוית צדיק)). ולפחות במקרה אחד, אף פסק בית-דין זה כי יש מקום להחלת צו ההרחבה על שומרים בלובי, גם אם תפקידם כולל מטלות נלוות שאינן בתחום השמירה ( סעש 23494-04-15 בייגל נ' מגדלים – בלס ניהול נכסים (5.2.17));

חמישית מאחת מתשובותיו של מר שלו בחקירתו הנגדית, ניתן היה להבין, ולו במשתמע, כי המבחן שאותו הפעילה הנתבעת כדי לקבוע האם שומר בבניין מסוים זכאי לזכויות מכוח צו ההרחבה, היה האם המשטרה חייב להציב שומר בבניין, אם לאו ( עמ' 45 ש' 12 ואילך). הוא המשיך והסביר כי שומרים שהוצבו בכניסה לבניינים, שתפקידם היה למנוע מאנשים לא רצויים להיכנס לבניין, כונו על ידי הנתבעת " פקידי מודיעין", ולא שומרים, ורק אלה שהוצבו על פי דרישות המשטרה, ושעברו הכשרה ביטחונית, קיבלו סטטוס וזכויות מכוח צו ההרחבה בענף. לא מצאנו כל בסיס נורמטיבי לפרשנות כה מצמצמת של הוראות צו ההרחבה;

ולבסוף בדיון להשלמת סיכומים בעל-פה שקיימנו ביום 20.11.18, ביקשנו לברר עם בא כוח הנתבעת האם יש בידיו פסיקה נוגדת, הקובעת כי צו ההרחבה אינו חל על פקידי לובי. בתשובה לכך ציין בא כוח הנתבעת כי כל שיש בידיו בעניין זה הינו חוות דעת שניתנה על ידי מינהל ההסדרה והאכיפה משרד הכלכלה, ובהמשך לכך אף הגיש ביום 21.11.18 את אותה חוות דעת. לאחר שעיינו בה, איננו סבורים שיש בה כדי לשנות את מסקנתנו. מה שהוגש הוא מסמך קצר שנשלח למאן דהו ביום 25.12.14, ושבו נאמר בצורה לא מנומקת, ובמענה לשאלה שהופנתה למינהל, כי אין צורך בקבלת רישיון קבלן שירות עבור פקידי דלפק. מהמכתב לא ניתן להבין כלל מהו תיאור התפקיד המדויק שאליו הוא מתייחס ( צורפה רק התשובה, בלי שצורפה השאלה שנשאל אגף ההסדרה), אין בו כל התייחסות ספציפית לתחולת צו ההרחבה, וממילא אפילו זו אכן היתה עמדת אגף ההסדרה, אין מדובר בקביעה נורמטיבית המחייבת את בית-דין זה.

גריעת עובדים שלא עברו את גיל פרישה חובה

16. הנתבעת טענה, מבלי לנמק, שיש להוציא מגדר הקבוצה עובדים שלא עברו את גיל פרישת חובה. עיינו בהוראות צו ההרחבה, ולא מצאנו בו הגבלת גיל או קביעה לפיה עובד שהגיע לגיל פרישת חובה אינו זכאי להפרשות לפנסיה. על כן, אנו קובעים כי יש להכליל בקבוצה גם עובדים שהגיעו לגיל זה.

גריעת עובדים צעירים

17. הנתבעת טענה, כי יש להוריד מרשימת הזכאים נשים שהם מתחת לגיל 20, וגברים שהם מתחת לגיל 21, תוך שהיא מסתמכת בהחלטה זו על פסק דינו של בית-הדין הארצי ( סקכ 51/09 'סאוט אל עמאל נ' שר התעשיה והתעסוקה (3.1.12)), שבו נקבע שאין מקום להורות על ביטול גיל המינימום (21 לגברים ו-20 לנשים) שנקבע בצו ההרחבה הכללי לפנסיה חובה. ברם, עילת התביעה במקרה שלפנינו אינה מבוססת על צו ההרחבה הכללי , אלא על צו ההרחבה בענף השמירה, ובו לא קיים גיל מינימלי דומה. על כן, איננו מקבלים את עמדת הנתבעת בדבר גריעת העובדים הצעירים מרשימת הזכאים.

גריעת " תת קבוצות" נוספות

18. נבהיר כי אין מחלוקת בין הצדדים על כך בדבר כך שיש להפחית מרשימת חברי הקבוצה את כל העובדים שקיבלו פיצוי בגין פנסיה או ניכויים במסגרת גמר חשבון בכתב ( ראו הסכמה לכך בסעיף 85.2 לסיכומי התובעים); עובדים שחתמו על כתב ויתור וסילוק ( ראו הסכמה לכך בסעיף 85.3 לסיכומי התובעים); וכן עובדים שקיבלו תשלום עם סיום העבודה, שלא במסגרת הליך שיפוטי, באמצעות ההסתדרות ( ראו הסכמה לכך בסעיף 85.4 לסיכומי התובעים). עם זאת, נבהיר שעל מנת לקבל פטור מתשלום על פי אחת מקטגוריות אלה במסגרת תובענה זו לעובד ספציפי זה או אחר, יהא על הנתבעת להציג מסמך בכתב המעיד על השתייכותו של העובד לאחת מקטגוריות אלה.

מסקנת ביניים – האכיפה הקיבוצית לא יצרה " חלופה אמיתית"

19. כאן המקום לציין כי בפסק דינו של בית-הדין הארצי, שבו התקבל הערעור על פסק דין לויט והתיק הוחזר לבית-דין זה להמשך דיון ( עע 22606-10-13 (שולמן נ' נוף ים (22.1.17, כב' השופט ( כתוארו אז) אילן איטח)) נפסק כי לא קיימת בתיק זה מניעות סטטוטורית מכוח של הסייג הקבוע בפרט 10(3) לתוספת השניה לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006. זאת, שכן במועד הגשת הבקשה לאישור שבפנינו טרם בא לעולם הסכם האכיפה, שמכוחו נקטה ונוקטת ההסתדרות בפעולות לאכיפה קיבוצית בענף השמירה בכלל, ובתיק שבפנינו בפרט.

עם זאת, בית-הדין הארצי המשיך וציין שאף בהיעדרה של מניעות סטטוטורית, יש לבדוק האם מתקיים התנאי לאישור תובענה כייצוגית, לפיו תובענה ייצוגית תהא הדרך היעילה וההוגנת להכריע במחלוקת. בקשר לכך, יש לבחון האם פעולות האכיפה שננקטו על ידי ארגון המעסיקים וההסתדרות, שתכליתן להביא לאכיפת הזכויות הפנסיוניות של העובדים, מובילות למסקנה לפיה הנתיב הייצוגי אינה הנתיב ה"יעיל וההוגן" להמשיך בו, ותחתיו יש להעדיף את המסלול הקיבוצי. במועד מתן פסק דינו של בית-הדין הארצי, נקבע כי לא הוצג די מידע המספיק כדי לקבוע האם אכן " האכיפה הקיבוצית יצרה חלופה אמיתית ואפקטיבית לתובענה הייצוגית" (סעיף 54 לפסק הדין), ועל כן הוחזרה הבקשה לבחינה חוזרת של בית-דין זה.

20. בהמשך לכל זאת, ניתנה על ידינו ביום 1.6.17 החלטה מפורטת, שבה קבענו כי האכיפה הקיבוצית לא יצרה חלופה אמיתית ואפקטיבית לתובענה הייצוגית. על מנת שלא להאריך, לא נחזור על הנימוקים שעמדו ביסוד החלטתנו זו ( והמבקש ללמוד אותם יעיין שם). החשוב לענייננו הוא האמירה המסכמת הבאה, בסעיף 20 לאותה החלטה:

"סוף דבר, לעת הזו לא הוכח בפניי שהאכיפה הקיבוצית יצרה ' חלופה אמיתית ואפקטיבית' לתובענה הייצוגית. לפיכך, הטענה נדחית. עם זאת, כפי שהודגש והובהר בגדר החלטה זו, אין בקביעה זו כדי לשלול את האפשרות כי בהמשך ההתדיינות – לרבות ועד למועד שבו יתקיים דיון ההוכחות בתובענה הייצוגית לגופה – יעלה בידי המשיבה להוכיח כי פעולות האכיפה הקיבוצית שננקטו בעבר ( כמו גם פעולות שיינקטו בהמשך הדרך) יוצרות ' חלופה אמיתית ואפקטיבית'. במקרה שכזה, יתכן שיהיה מקום להורות על ביטול האישור שניתן לניהול התובענה כייצוגית".

להשלמת התמונה, נוסיף כי בקשת רשות הערעור שהגישה הנתבעת לבית-הדין הארצי על החלטה זו, נדחתה ( בר"ע 60119-06-17 נוף ים ביטחון נ' שולמן (26.11.17, כב' השופט ( כתוארו אז) אילן איטח)) תוך שבית הדין הארצי מדגיש כי " דין הבקשה להידחות, בראש ובראשונה משבית הדין האזורי לא ' סגר את הדלת' לפני המבקשת ( וההסתדרות) להוכיח כי האכיפה הקיבוצית היא ' חלופה אמיתית ואפקטיבית'".

21. האם עלה בידי הנתבעת וההסתדרות להוכיח, במהלך הדיון ההוכחות שהתקיים בפנינו, כי האכיפה הקיבוצית אכן יצרה " חלופה אמיתית ואפקטיבית"? על כך אנו משיבים בלאו רבתי. מעבר לשורת הפגמים המשמעותיים בתהליך האכיפה הקיבוצי שעליהם הצבענו בהחלטה מיום 1.6.17 – שאף לא אחד מהם תוקן במהלך ההתדיינות בפנינו בתובענה הייצוגית לגופה – הרי שכמפורט לעיל, מצאנו כי חלק משמעותי מהגריעות שביצעה הנתבעת מסך חברי הקבוצה – גריעות שאושרו על ידי ועדת האכיפה – נעשו שלא כדין. כפי שקבענו, לא היה מקום להוציא מרשימת הזכאים את רוב אלה שהוגדו על ידי הנתבעת כ"לא שומרים" ובכלל זה שומרים בלובי, שומרים בחניונים ועוד; לא היה מקום להוציא מהרשימה העובדים הצעירים ( מתחת 20 לאישה, ומתחת 21 לגבר); לא היה מקום להוציא מהרשימה את העובדים המבוגרים ( שהגיעו לגיל פרישה). מכאן שסביר, כי סך חברי הקבוצה קרוב בהרבה לסך הכולל אשר לו טענו התובעים (1,190 עובדים) מאשר לסך הכולל לו טענה הנתבעת (125 בלבד).

התמונה המצטיירת הינה, אם כן, עגומה. האכיפה הקיבוצית, לפחות במקרה שלפנינו – ואין לנו אלא לקוות שאיננו מקרה מייצג – הייתה לא אמיתית, לא אפקטיבית, ואין להתפלא על כך שכתוצאה ממנה שולמו לעובדי הנתבעת עד כה פחות מ- 75,000 ₪, אף שכפי הנראה הפיצוי הנכון והאמיתי לחברי הקבוצה עומד על לפחות עשרת מונים מסך זה. זאת, אף אם נניח לטובת הנתבעת וההסתדרות שהתחשיב שהציגו לנו התובעים, שלפיו החבות הפנסיונית הנכונה עומדת על מעל ל- 5 מיליון ₪, אף הוא מוגזם.

המשך האכיפה במסלול האכיפה הקיבוצי

22. לכאורה, הנכון היה לקבוע קביעה סופית, בגדר התדיינות זו, לפיה האכיפה הקיבוצית נכשלה – דהיינו שהיא לא סיפקה חלופה אמיתית ויעילה לאכיפה בתובענה הייצוגית – ולעבור ולפסוק בתובענה הייצוגית לגופה על פי המתווה לפסיקה שכזו כפי שנקבע בהלכת רשף. למרות זאת, הגענו לכלל מסקנה, שנכון במקרה הזה ליתן לוועדת האכיפה הזמנות נוספת למלא את תפקידה, להכין רשימה עדכנית ונכונה של עובדים זכאים, ולדאוג שיקבלו בהקדם האפשרי את המגיע להם. זאת, בטרם נכריע בתובענה, וננמק מדוע:

ראשית ההסתדרות בסיכומיה ציינה כי מתווה הביקורת המורחבת כפי שבוצע בנתבעת היה הראשון במתכונת הזו, כאשר " מאז – עם התקדמות פעילות ועדת האכיפה, כמו גם הנחיות והוראות שונות שניתנו על ידי הערכאות המשפטיות – התפתח ו'השתכלל' המתווה הנ"ל". לאור זאת, ולאור נכונות הנתבעת עצמה לנקוט בפעולות אכיפה נוספות, מציעה ההסתדרות שוועדת האכיפה תנקוט בפעולות שונות בהתאם להוראות בית-הדין, לרבות גיבוש רשימת זכאים מעודכנת באמצעות רואת החשבון מטעמה גב' לירון קליינר, והכל תוך מתן דיווח לבית-הדין ( סעיף 7 לסיכומיה, וכן בדיון השלמת הסיכומים, עמ' 60 ש' 1). הנה כי כן, משמודה ההסתדרות עצמה כי בשנים האחרונות היא " התקדמה" ו"השתכללה" בפעולות האכיפה, נכון לדעתנו לתת לה הזדמנות נוספת לפעול – והפעם על פי ההנחיות ובהתאם לקביעות שבפסק דין זה – לאכיפת זכויות עובדי הנתבעת;

שנית גם הנתבעת בסיכומיה חוזרת ומבקשת מאיתנו, במקום להמשיך בנתיב האכיפה באמצעות התובענה הייצוגית, לאשר את המשך האכיפה הקיבוצית במסלול האכיפה המובל על ידי ועדת האכיפה, תוך שהיא מתחייבת לשיתוף פעולה מלא ופורה עימה ( ראו למשל בסעיפים 5, 7 ו- 9 לסיכומיה). על רקע זה, אין לנו אלא להניח שאכיפה בדרך הקיבוצית עשויה להביא לתשלום החוב הפנסיוני, או חלק גדול ממנו, באופן מהיר ויעיל יותר מאשר בדרך התובענה הייצוגית;

שלישית בא כוח התובעים עצמם אמנם טען בעוז כנגד האכיפה הקיבוצית שנעשתה עד כה – ובצדק טענו כן, כפי שהעלו ממצאינו מעלה – אך בד בבד הוא אינו משלים עם הלכת רשף, שהיא פסק הדין המנחה בכל הנוגע לביצוע תובענה ייצוגית. עתירה לבג"ץ שהוא עצמו הגיש כנגד פסק דין זה תלויה ועומדת, ובמקביל הוא ביקש תחילה מבית-דין זה שלא לפסוק לפי הלכת רשף ( ראו סעיף 9 לסיכומיה), ובהמשך לכך הבהיר שאף שלשיטתו אכיפת בהתאם להלכת רשף תוביל לתוצאה " עגומה" ועשויה להימשך שנים רבות ( ראו בסעיף 7 לסיכומי התשובה) הרי שהיא עדיפה על תוצאה לפיה תידחה התובענה הייצוגית. זאת ועוד, במהלך דיון להשלמת סיכומים שקיימנו ביום 20.11.18, התעדכנו בדבר קשיים נוספים הכרוכים בביצוע הלכת רשף. כך למשל, ביקשנו לברר עם בא כוח התובעים, המייצג את התובעים גם בעניין רשף, האם במהלך החודשים הרבים שחלפו מאז ניתן פסק הדין בעניין רשף, מונה כבר ממונה לביצוע פסק הדין באותו תיק. התשובה שקיבלנו היתה שעדיין לא ו"עדיין לא ניסינו לחפש ואין לנו הסכמה על זהות הממונה, אנו נמצאים בשלב שבו אנו מנסחים את כתב המינוי לממונה" (עמ' 59 ש' 2). הנה כי כן, דומה שצודקות הנתבעת וההסתדרות בטענתן שהליכה במתווה רשף עשוי לגרום להתמשכות הליכי האכיפה על פני שנים. מכאן ההיגיון והצורך במתן " הזדמנות נוספת" לוועדת האכיפה להשלים את פעולותיה;

רביעית גם מפסיקת בית-הדין הארצי מן העת האחרונה ( עע 54650-09-16 שובל נ' בטחון שרותים אבידר (20.6.18)) עולה שקיימת העדפה ברורה, גם במקרים שבהם מסתבר שמדובר בעילת תובענה ייצוגית מבוססת, להגיע להסכמות בדבר אכיפה באמצעות ועדת האכיפה, והכל תוך הגשת דוחות מעדכנים בדבר הליך האכיפה לבית-דין זה ( לעניין זה ראו למשל את סעיף 11 לפסק דינה של כב' השופטת חני אופק גנדלר מיום 24.10.18 בתיק אבישר שלעיל). לזכותה של ההסתדרות, שהיא גם חובתה, להמשיך ולפעול באמצעות ועדת האכיפה לאכיפה מלאה של זכויות העובדים שקופחו, לרבות תוך פנייה לבית דין זה בהליך מתאים במקרה שבו פעולות האכיפה שלה נתקלות בקשיים, ראו גם: בג"ץ 106.16 קוזק נ' ג'י פור אס פתרונות אבטחה (12.7.16); עע 24390-09-16 נלקן נ' רעם בטחון בינלאומי (16.12.18), סעיף 28 לפסק דינה של כב' השופטת לאה גליקסמן).

נדגיש, כי במקרה שלפנינו אמנם לא הגיעו הצדדים להסכמה דיונית כדוגמת זו אליה הגיעו הצדדים בעניין אבידר, אך לדעתנו עקרונות ההסכמה הדיונית באותה פרשה יכולים לשמש אותנו לצורך פסק דין חלקי זה. נבהיר עוד, שבניגוד למקרים מן העת האחרונה, שבהם הוחלט להעביר את המשך הליך האכיפה לוועדת האכיפה, תוך דחיית התובענה הייצוגית, סבורים אנו כי במקרה שלפנינו קיימת חשיבות רבה להותרת התובענה הייצוגית תלויה ועומדת עד להשלמת הליך האכיפה. זאת, כיוון שכפי שמצאנו מעלה, התוצאות של הליך האכיפה במקרה שלפנינו עד כה היו כה עגומות, ושיעור האכיפה ביחס לזכויות המגיעות כמעט שזניח, עד שנכון לאפשר לתובעים להותיר את " חרב התובענה הייצוגית" שהניפו מעל לראשה של הנתבעת, אף שסביר להניח שלא יהיה צורך לעשות בה שימוש.

הוראות לוועדת האכיפה

23. מעיון בסיכומי הצדדים, עולה שאין בידינו לגבש, על בסיס הראיות והמסמכים שהגישו הצדדים, את רשימת הזכאים, לצורך אכיפתה על ידי ועדת האכיפה, ונסביר. הסברנו בפירוט מדוע רשימת הנתבעת אינה מקובלת עלינו, נוכח ההפחתות הרבות שבוצעו ממנה שלא כדין, אך מה בדבר רשימת העובדים הזכאים, שהוצגה על ידי התובעים, על בסיס הנתונים שהועברו אליהם מהביטוח הלאומי בשלב גילוי המסמכים? (נספח 2 לסיכומיהם). האם לא ניתן לקבל אותה כרשימת הזכאים? גם כאן, התשובה היא שלילית, שכן בסעיף 60 לפסק דין רשף נקבע כך לעניין משמעות נתוני הביטוח הלאומי:

"... כדוגמא להגמשתן של דרכי ההוכחה לשם ייעול הביצוע בתובענה ייצוגית, אנו קובעים כי תקופת ההעסקה המופיעה בדוחות הביטוח הלאומי תהווה נקודת מוצא לקביעתה, באופן המעביר את נטל השכנוע לכתפי המעסיקה והעובד לטעון כנגד כך".

24. אשר על כן, להלן הוראותינו להמשך ההליכים באמצעות ועדת האכיפה:

א. על ועדת האכיפה לגבש ביחד עם הנתבעת רשימת זכאים חדשה, בהתאם להוראות מתווה האכיפה, להוראות הנוספות בדבר " תת-הקבוצות" שקבענו בפסק דין חלקי זה שנגרעו שלא כדין מרשימת הזכאים הקודמת, וכן בהתאם להערות הנוספות ביחס למתווה האכיפה, כפי שניתנו בהחלטתנו מיום 1.6.17. כל זאת, כשנקודת המוצא הינה דוחות הביטוח הלאומי המצויים כבר בתיק. גיבוש הרשימה יושלם לא יאוחר מיום 1.5.19.

ב. בהמשך לכך, ועדת האכיפה תמשיך את הליך האכיפה בהתאם להוראות האכיפה שבהסכם הקיבוצי. לאור הזמן הרב שחלף מאז החלו ההליכים בתיק זה, תתבקש ועדת האכיפה לעשות כל הניתן על מנת להאיץ את ההליכים ולהביאם לידי סיום בהקדם.

ג. ההסתדרות תגיש לתיק זה הודעת עדכון מדי שלושה חודשים – הראשונה תוגש ביום 1.5.19 – וזאת עד להשלמת הליך האכיפה.

ד. לאחר שיוגש דוח סופי על ידי ההסתדרות, ייקבע מועד לתזכורת בפנינו, שבגידרו – בהנחה שהליך האכיפה יניב את התוצאות המקוות ויביא לאכיפה מיטבית של זכויות עובדי הנתבעת – יוכלו התובעים, בהמלצת בית-הדין, להסתלק מהתובענה הייצוגית. ככל שזה לא יהיה מצב הדברים, יתאפשר לכל צד לטעון בדבר המשך ההליכים, והחלטה תינתן.

פסיקת הוצאות

25. כידוע, על פי ההלכה הפסוקה יש ככלל להמתין עד ליום ההליכים בתובענה ייצוגית, בטרם פסיקת גמול לתובעים הייצוגיים ולבאי כוחם. כמו כן, לכאורה הדרך הנכונה לילך בה בהקשר זה הינה לפסוק גמול ושכר הטרחה שיהוו אחוז מסוים מסך מימוש פסק הדין. זאת לכאורה הדרך ללכת בה גם כאשר הליך האכיפה בפועל מבוצע באמצעות ועדת האכיפה ( ראו עניין אבידר, סעיף 18 לפסק הדין מיום 24.10.18)).

למרות זאת, סבורים אנו שבמקרה שלפנינו הנכון לפסוק סכום משמעותי כבר עתה הן לתובעים והן לבאי כוחם, על חשבון הגמול ושכר הטרחה שייפסקו בסוף ההליך. זאת, בהינתן השנים הרבות שחלפו מאז החלו ההליכים בתיק זה והמאמץ האדיר שהושקע על ידי בא כוח התובעים. בגדר מאמץ זה אנו כוללים את המספר הגדול של הבקשות והתגובות שהוגשו, לרבות הליכים בבית-הדין הארצי, כשבחלק גדול מהן לא נפסקו הוצאות ריאליות גם כשמדובר היה בבקשות שהתקבלה. כטעם נוסף לפסיקת גמול והוצאות משפט משמעותיים " על חשבון" שכר הטירחה כבר בשלב זה של ההתדיינות אנו מציינים את העובדה שכבר עתה ברור – מפסק דין חלקי זה – כי התובעים ובאי כוחם תרמו תרומה משמעותית ביותר לאכיפת זכויות חברי הקבוצה, בסכומים גדולים ומשמעותיים.

סוף דבר

26. ועדת האכיפה תפעל בהתאם למתווה האכיפה לתשלום החוב הפנסיוני לעובדים הזכאים, והכל בהתאם להוראות שניתנו לה בסעיף 24 לפסק דין זה.

ההסתדרות תגיש הודעות מעדכנות בדבר התקדמות הליך האכיפה מדי שלושה חודשים, החל מיום 1.5.19 ועד להשלמת הליך האכיפה ( המזכירות תקבע תזכורת פנימית ליום 2.5.19).

הנתבעת לשלם לכל אחד משני התובעים גמול בסך 15,000 ₪, ולבא כוח התובעים שכר טרחה בסך 90,000 ₪. שני הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מהיום.

ניתן היום, כ"ב שבט תשע"ט, (28 ינואר 2019), בהעדר הצדדים.

גב' שושנה סוזן סמק,
נציגת ציבור עובדים

דורי ספיבק, שופט
אב"ד

גב' כרמן קלינגר ,
נציגת ציבור מעסיקים