הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו ת"צ 71153-11-18

04 אפריל 2019
לפני:
כב' השופט דורי ספיבק – אב בית הדין
נציגת ציבור עובדים גב' לאה חלה
נציגת ציבור מע סיקים גב' שרה אבן

המבקשת:
בטי גדז
ע"י עו"ד משה וקרט ועו"ד ליאת בן סימון
-
המשיבה :
מכבי שירותי בריאות
ע"י עו"ד גליה קלינמן ועו"ד אורלי ג'רבי

החלטה

1. ביום 29.11.18 הגישה המבקשת, אחות במקצועה, בקשה לאישור תביעה כייצוגית כנגד המשיבה. במרכז הבקשה טענה לפיה המשיבה משלמת לאחיות ופיזיותרפיסטיות המועסקות בביקורי בית אצל חולים שכר לפי תפוקה, תוך שהיא מפרישה בגין שכר זה לקרן פנסיה ברכיב התגמולים בלבד, ולא גם בגין רכיב הפיצויים, כנדרש על פי דין.

עוד בטרם הגישה המשיבה את תשובתה לבקשה לאישור, היא הגישה את הבקשה שלפנינו, לסילוק על הסף של הבקשה לאישור, שבה נטענות שתי טענות: הראשונה, שבית דין זה נעדר סמכות מקומית לדון בבקשה לאישור, והשנייה, שיש לסלק את הבקשה לאישור על הסף, לאור העובדה שלבקשת האישור לא צורף נוסח תובענה אישית. להלן נכריע בשתי בקשות אלה.

טענת העדר סמכות מקומית

2. טענת המשיבה בדבר העדר סמכות מקומית מבוססת על כך שעבודת המבקשת בוצעה במרפאת מכבי באשדוד, וביקורי הבית שביצעה נעשו בביתם של חולים באשדוד ובסביבה, המצויים כולם בתחום סמכות השיפוט המקומית של בית הדין האזורי בבאר-שבע. הבקשה מתבססת, בין היתר, על שתי החלטות שניתנו על ידי בתי דין אזוריים ( ת"צ 58542-01-13 מוצניק נ' מודיעין אזרחי (10.3.14, סעיף 26 להחלטה); ת"צ 13406-02-16 עאמר נ' באבקום סנטרס (16.2.16)) שבשתיהן נקבע כי הסמכות המקומית לדון בבקשה לאישור תובענה ייצוגית נקבעת לפי מקום עבודתו של מבקש הבקשה. המשיבה מוסיפה וטוענת כי כחודש לאחר הגשת בקשת האישור הגישה התובעת לבית הדין האזורי בבאר שבע תביעה כספית כנגד המשיבה, שבה היא מעלה טענות אישיות נוספות אודות תקופת העסקתה, ובכך היא עצמה גילתה את דעתה כי הסמכות המקומית לדון בטענותיה נתונה לבית-הדין בבאר-שבע.

המשיבה מתנגדת לבקשה. לשיטתה, הסמכות המקומית לדון בבקשה לאישור תובענה ייצוגית אינה נקבעת לפי מקום עבודתו של מגיש הבקשה, אלא בהתאם לזיקות ולאינטרסים של הקבוצה שייצוגה מתבקש בכללותה. המשיבה תומכת את עמדתה זו בעיקר בהחלטה שניתנה על ידי בית-המשפט המחוזי מרכז (57574-12-13 כהן נ' סינרון מדיקל (24.4.14, כב' השופט עופר גרוסקופף ( להלן: פסק דין סינרון מדיקל)).

בתשובה לתגובה שהגישה המבקשת היא טוענת שאין מקום ליישום כללי הסמכות המקומית החלים בבתי המשפט האזרחיים בבית הדין לעבודה, שדיני הסמכות בו שונים באופן מהותי.

3. אשר לדעתנו, נקודת המוצא להכרעה במחלוקת שבין הצדדים הינה הוראת סעיף 5( ב)(1) לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006, הקובעת כך:

"בקשה לאישור תוגש לבית המשפט אשר לו הסמכות העניינית והמקומית לדון בתובענה הייצוגית אם תאושר, ולעניין הסמכות העניינית, יראו את סכום התביעה או שווי נושאה כסכום או כשווי המצטבר של תביעותיהם של כל הנמנים עם הקבוצה שבשמה מוגשת הבקשה לאישור" (ההדגשה הוספה).

4. בפרשת סינרון מדיקל עמד כב' השופט גרוסקופף על הפרשנות הנכונה לשיטתו של הוראת חוק זה:

"מעיון בנוסח החוק עולות בצורה ברורה המסקנות הבאות:

ראשית, המבחן אותו הציב המחוקק לקביעת הסמכות המקומית והסמכות העניינית הוא מבחן אחד; 

שנית, על פי המבחן שקבע המחוקק בית משפט רוכש סמכות מקומית ועניינית לדון בהליך של תובענה ייצוגית ( ובכלל זה בבקשה לאישור תובענה כייצוגית) אם עומדת לו הסמכות "לדון בתובענה הייצוגית אם תאושר"; 

שלישית, המחוקק דחה את הגישה לפיה הסמכות לדון בתובענה ייצוגית נקבעת על פי עילת התביעה האישית בלבד ( אחרת היה הסעיף מנוסח כך: "בקשה לאישור תוגש לבית המשפט אשר לו הסמכות העניינית והמקומית לדון בתביעה האישית של המבקש"); 

רביעית,  לעניין הסמכות העניינית מצא המחוקק צורך להבהיר במפורש כי היא איננה נקבעת לפי סכום התביעה האישית אלא לפי השווי המצטבר של עילות התביעה של חברי הקבוצה....

הנקודות שצוינו לעיל עולות באופן ברור מלשון החוק, ודומני שקשה לחלוק עליהן. ואולם, כשלעצמי, נוסח החוק הולך צעד נוסף, ולמעשה מלמדנו על אימוץ גישת העילה הקבוצתית הן לעניין קביעת הסמכות העניינית והן לעניין הסמכות המקומית. הטעם לכך פשוט: משנדחתה גישת העילה האישית, ומשנאמר במפורש כי הן שאלת הסמכות העניינית והן שאלת הסמכות המקומית נקבעות על פי מצב הדברים שייווצר אם התובענה הייצוגית תאושר, על כורחך אתה אומר שסוגיות הסמכות העניינית והמקומית נקבעות על פי העילה הקבוצתית ולא על פי העילה האישית. כך ביחס לסמכות העניינית ( עניין שהמחוקק הבהירו במפורש בסיפא של הסעיף) וכך גם ביחס לסמכות המקומית. אם לא תאמר כן, אין זה ברור מדוע נקבע מבחן אחד לשתי סוגיות הסמכות, ואף אין זה ברור מדוע את שאלת הסמכות המקומית יש לבחון לפי מצב הדברים שייווצר " אם תאושר" התובענה.

5. השופט גרוסקופף המשיך וקבע, כי לא רק לשון החוק תומכת בעמדה לפיה הסמכות המקומית נקבעת לפי העילה הקבוצתית, להבדיל מהאישית, אלא גם התכלית העומדת בבסיס כללי הסמכות המקומית, כשהיא מיושמת בהקשר הספציפי של התכליות העומדות בבסיס מנגנון התובענה הייצוגית. על מנת לקצר, לא נחזור על כל דבריו שם, והמבקש לעיין בניתוח המלא יעיין שם. נסתפק רק בשורה התחתונה של הניתוח שנעשה שם, שהיא כי:
"מרכז הכובד בהליך התובענה הייצוגית, כפי שעוצב בחוק תובענות ייצוגיות, ניתן לאינטרס של ההגנה של חברי הקבוצה על זכויותיהם, וזאת תוך העדפתו על פני האינטרס האישי של המבקש, יוזם ההליך".
6. לאור כל האמור, נקבע בפרשת סינרון מדיקל, כי יש להעדיף:

"פרשנות ליברלית המאפשרת הגשת תובענה ייצוגית בכל מקום בו קיימות זיקות מספיקות לחלק מחברי הקבוצה, על פני גישה שמרנית, המצמצמת את הסמכות המקומית לבתי המשפט המצויים במחוז בו רשאי היה המבקש להגיש את תביעתו האישית".

זאת, בין היתר בשים לב לכך שהזיקות המקומיות של המבקש לייצג הן במקרים רבים שרירותיות; בהינתן שבאותם מקרים שבהם הזירה המקומית אינה מאפיין שרירותי אלא מאפיין את כלל חברי הקבוצה, ממילא תוגש הבקשה לאותו מחוז שיפוט; ובשים לב לכך שגישת העילה השיפוטית מאפשרת לבא כוח המייצג לבחור את מקום השיפוט הרצוי להבנתו מבחינת האינטרס של חברי הקבוצה. נוכח כל זאת, נקבע כי:

"בכל מקרה בו חלק לא זניח של חברי הקבוצה יכול היה להגיש תביעה אישית במחוז שיפוט מסוים, די בכך על מנת להקנות סמכות לבתי המשפט הפועלים באותו מחוז לדון בהליך התובענה הייצוגית".

7. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים לכאן ולכאן, הגענו לכלל מסקנה כי הפסיקה בעניין סינרון מדיקל בדבר " מבחן העילה הקבוצתית" נכונה וישימה אף באשר לבקשות אישור המוגשות לבתי-הדין לעבודה. להלן ננמק מדוע אנו סבורים כך:

ראשית קיים כיום כבר גוף פסיקה משמעותי בבתי המשפט האזרחיים התומך בפרשנות זו. בית המשפט העליון אמנם טרם נדרש לדיון והכרעה בסוגיה זו, ועל כן אין בה עדיין תקדים מחייב, אך באמרת אגב בפסק דין שלמה תחבורה ( רעא 3698/11 שלמה תחבורה נ' ש.א.מ.ג.ר. שירותי אכיפה (6.9.17)) היפנה כב' השופט יורם דנציגר לפסק דין סינרון מדיקל סנטר ( ראו בסעיף 7 לחוות דעתו) וחיווה דעתו שעולה ממנו לכאורה הסכמה עם פסק דין זה. מעבר לכך, במספר פסקי דין מחוזיים שניתנו בסוגיה מאז פסק דין סינרון מדיקל סנטר, אימצו בתי המשפט המחוזיים פסיקה זו, בדבר מבחן העילה הקבוצתית לעניין הסמכות המקומית ( ראו למשל: תצ ( חי') 12244-06-16 קוליאן נ' מאפייה ואספרסו בר (1.11.16, כב' השופטת בטינה טאובר); תצ ( חי') 67344-03-16 הפטר נ' משה סידס ובנו (18.4.16, כב' השופט אלכס קיסרי); תצ ( חי') 45530-12-15 גולדרינג נ' חצי חינם (9.6.16, כב' השופט יגאל גריל));

שנית מהוראת תקנה 9 לתקנות תובענות ייצוגיות, תש"ע-2010, הקובעת כי במקרה שבו נדחתה בקשה לאישור תובענה ייצוגית, על התובע להגיש " תובענה נפרדת לבית המשפט המוסמך", עולה בבירור שגם מתקין התקנות מצא להבהיר כי יתכן שבית המשפט המוסמך לדון בבקשה לאישור אינו אותו בית המשפט המוסמך לדון בתובענה האישית, והוראת תקנה זו מתייחסת על אף לשונה הן לסמכות עניינית והן לסמכות מקומית;

שלישית המשיבה הסתמכה על החלטות שניתנו על ידי בתי הדין האזוריים בעיין מוצניק ובעניין עמאר שכבר הזכרנו, אך מעיון בשתי ההחלטות עולה שהן אינן מפורטות ומנומקות, ומעיון בהן עולה שמדובר בהחלטות שניתנו על יסוד כללי הסמכות המקומית הקבועים בתקנות בית-הדין לעבודה ( סדרי דין), תשנ"ב-1991, מבלי התייחסות לכך שבמקרה הספציפי של תובענות ייצוגיות קיימות הוראת חוק מיוחדת ותקנות סדרי דין ספציפיות – וגוף פסיקה שאותו הבאנו מעלה – המסדיר את הסמכות המקומית לדון בבקשות לאישור;

ורביעית צודקת המשיבה בטענתה, שבבית הדין לעבודה נוהגת גישה מחמירה ודווקנית בכל הנוגעת לשאלת הסמכות המקומית, הרבה מעבר לזו הנהוגה בבתי המשפט האזרחיים ( ראו: ברע 8040-03-14 מרכז החינוך העצמאי נ' רדנר (18.5.14, והאסמכתאות שם)). עם זאת, לא מצאנו דבר בגישה זו המצדיק אימוץ מבחן העילה האישית להכרעה בשאלת הסמכות המקומית לדון בתובענות ייצוגיות בבית דין זה. נהפוך הוא, כל הרציונאלים שהובילו לאימוץ גישת העילה הקיבוצית בבתי המשפט האזרחיים, שעליהם עמדנו קודם לכן, חלים להבנתנו אף בבית דין זה ואף ביחס ליחסי עבודה ודיני עבודה.

8. ומן הכלל אל הפרט – משקבענו כי מבחן העילה הקבוצתית הוא המבחן הנכון לצורך הכרעה בשאלת הסמכות המקומית לדון בבקשת האישור, ובהינתן שהמבקשת טענה בבקשתה כי רוב חברי הקבוצה מועסקים במחוזות תל אביב והמרכז, ואף הגישה תצהיר התומך בטענתה זו, די בכך על מנת להעביר את הנטל לסתור טענה זו לידי המעסיקה, שבידיה נתוני ההתפלגות של חברי הקבוצה המועסקים בכל מחוז. נדגיש, כי המשיבה במענה לטענה עובדתית זו של המשיבה לא טענה שאין היא נכונה, ולא הביאה ראיות כלשהן לסתור אותה. כל שטענה בקשר לכך הינו שהמבקשת לא הוכיחה את סמכותו המקומית של בית-דין זה לדון בבקשה לאישור. ברם, בכך נתפסה לדעתנו המשיבה לכלל טעות, שכן היא זו המבקשת את העברת הדיון לבית-דין בבאר-שבע, ועל כן עליה הנטל – ולא על המבקשת – להוכיח כי קיימת תשתית עובדתית הסותרת את טענות המבקשת בדבר מקום העסקתם של רוב חברי הקבוצה שהיא מבקשת לייצגה. ואם לא די בכל האמור, הרי שהמבקשת אף הסכימה – ולמעשה ביקשה – כי המשיבה תמציא לתיק את נתוני התפלגות עובדיה לפי מקום עבודה, על מנת להוכיח את טענתה בדבר סמכותו המקומית של בית-דין זה, והמשיבה היא שהתנגדה לכך בתוקף ( ראו בתגובה שהגישה ביום 2.4.19). בנסיבות אלה, אין לנו אלא להפעיל את החזקה הראייתית הידועה, שלפיה יש להניח לטובת המבקשת שככל שהיו מוצגים הנתונים המבוקשים, היה בהם כדי לתמוך בטענותיה דווקא.

9. התוצאה מכל האמור הינה, כי דין בקשתה של המשיבה – לסילוק על הסף של הבקשה לאישור בשל העדר סמכות מקומית – להידחות.

החובה לצרף נוסח תובענה אישית

10. לטענת המשיבה, דין הבקשה לאישור להיות מסולקת על הסף, גם לאור כך שלא צורף אליה נוסח של התובענה האישית שמבוקש לאשרה כייצוגית. המשיבה טוענת שצירוף זה נדרש על פי הוראת סעיף 6( א) לחוק תובענות ייצוגיות ועל פי הוראת תקנה 5 לתקנות תובענות ייצוגיות, והיא אף מפנה בהקשר זה להחלטת בית משפט השלום באשקלון ( ת"צ 27406-06-15 נס נ' י.י.פ. ים אחזקות וניהול (25.10.15 )), שסילק בקשה לאישור על הסף, מן הטעם שלא צורף לה כתב תביעה. עוד היא מדגישה כי הדרישה לצירוף כתב התביעה אינה דרישה טכנית, אלא מהותית כך שעובדת אי צירופו אינה מאפשרת את קיום ההליך, שבו נדרש מבקש האישור להוכיח, בין היתר, קיומה לכאורה של עילת תביעה כנגדה.

לטענת המבקשת, אין בסיס לטענותיה אלה של המשיבה, שכן הוראות הדין שאליהן היא עצמה מפנה אינן קובעות חובה לצרף כתב תביעה אישית, אלא רק לצרף כתב תובענה ייצוגית, וכך היא עשתה, תוך שהיא פירטה בו גם את העילות האישיות שלה.

11. אשר לדעתנו – נקודת המוצא לבחינת המחלוקת שבין הצדדים הינה הוראת סעיף 5( א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות, הקובעת כך:

"מי שמבקש להגיש תובענה ייצוגית יגיש לבית המשפט בקשה בכתב לאישור התובענה הייצוגית ויצרף אליה את נוסח התובענה ( בחוק זה – בקשה לאישור); השר רשאי לקבוע הוראות בדבר אופן הגשת בקשת האישור, הפרטים שיש לכלול בה והמסמכים שיש לצרף אליה" (ההדגשה לא במקור).

מהנוסח שלעיל לא עולה – כפי שטוענת המשיבה – כי נוסח התובענה שיש לצרף הינו " כתב תביעה אישי", שכן אחרת היה המחוקק כותב במפורש " ויצרף אליה את נוסח תביעתו האישית". נהפוך הוא, לשון הסעיף כפשוטה תומכת במסקנה הפרשנית לפיה הנוסח שיש לצרף הינו הנוסח של אותה תובענה ייצוגית הנזכרת ברישא, דהיינו שיש לצרף " כתב תובענה ייצוגית", בדיוק כפי שעשתה המבקשת.

12. מסקנה פרשנית זו נתמכת גם במספר הוראות מתוך תקנות תובענות ייצוגיות. כך קובעת תקנה 5 כי:

"אישר בית המשפט את התובענה כתובענה ייצוגית, יראו את נוסח התובענה שצורף לבקשה לאישור ככתב תביעה ויראו את המבקשת כתובע..".

דהיינו, לאחר אישור תובענה כייצוגית, ישמש הנוסח שצורף ככתב התביעה בתובענה הייצוגית עצמה, ומכאן ברור כי הכוונה ל"כתב תביעה ייצוגי" כדוגמת זה שצירפה המשיבה, להבדיל מכתב תביעה אישי.

13. זאת ועוד, תקנה 6( א) מוסיפה וקובעת כי במקרה של אישור תובענה ייצוגית בשינויים לפי סעיף 13 לחוק, על מבקש האישור להגיש כתב תביעה מתוקן. גם מתקנה זו עולה לדעתנו המסקנה הפרשנית, שהנוסח שיש לצרפו לבקשה לאישור הינו " כתב תביעה ייצוגי". שאם לא כך, היה מקום לקביעה כי בכל מקרה של אישור יש להגיש כתב תביעה מתוקן, שיכלול את פרטי הקבוצה המיוצגת בתביעה הייצוגית, השאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ושאר היסודות הנדרשים לצורך בירור תובענה ייצוגית, שברור שאינם נכללים במסגרת " כתב תביעה אישי".

ולבסוף, נזכיר כי הוראות חוק תובענות ייצוגיות מתירות הגשת בקשות לאישור לא רק על ידי מי שקיימת לו עילת תביעה אישית, אלא גם על ידי רשויות ציבוריות הבאות בגדר סעיף 4( א)(2) לחוק, וארגונים הבאים בגדר סעיף 4( א)(3) (ראו: רע"א 6897/14 רדיו קול ברמה נ' קולך – פורום נשים דתיות (9.12.15, סעיף 30 ואילך לחוות דעתו של כב' השופט יורם דנציגר)). הוראות סעיף 5 לחוק – המחייבות את צירוף נוסח התובענה – חלות כמובן גם על בקשות לאישור המוגשות על ידי רשויות ציבוריות וארגונים. מכאן עולה שהנוסח שיש לצרפו הינו נוסח התובענה הייצוגית, שכן רשות או ארגון המגישים בקשה לאישור ודאי שאינם יכולים לצרף נוסח תביעה אישית, מן הטעם הפשוט שלא עומדת להם תביעה אישית, והם רק מבקשים לייצג את הקבוצה.

כימות סכום התביעה האישית ודרך חישובו

14. על אף כל שאמרנו עד כה, סבורים אנו שבכל זאת יש מקום לחייב את המבקשת להגיש בקשה מתוקנת לאישור התובענה ייצוגית, שאליה יצורף כתב תביעה ייצוגית מתוקן, וננמק:

ראשית אין מחלוקת בין הצדדים כי היה על המבקשת לפרט את עילתה האישית הן בבקשה לאישור והן בכתב התביעה שצורף, באשר הוכחה של עילת תביעה אישית לכאורה הינו אחד התנאים לכך שיינתן לה אישור לניהול התובענה כייצוגית. זאת, הן לאור הוראת סעיף 4( א)(1) לחוק לפיה כתנאי לכך שיותר למבקשת לייצג את הקבוצה עליה להוכיח כי לכאורה " יש לה עילה בתביעה", ולאור הפסיקה העניפה שעמדה על כך שהוכחת עילת תביעה אישית – חלמעט במקרים שבהם הוגשה הבקשה על ידי רשות ציבורית או ארגון –הינה תנאי לאישור ( ע"ע 21520-02-14 גולדברגר נ' אגודת השומרים (26.3.18, סעיפים 29-30 לפסק דינו של כב' השופט ( כתוארו אז) אילן איטח, והאסמכתאות שם));

שנית מעיון בבקשה לאישור וגם בכתב התביעה שצורף, עולה שהמבקשת אמנם טענה כי עומדת לה עילת תביעה, אך היא נמנעה מלכמתה. זאת, על אף שסכום התביעה האישית עשוי להיות רלוונטי לצורך הכרעה בבקשה לאישור ( רע"א 2128/09 הפניקס נ' עמוסי (5.7.12, סעיף 18 לפסק דינו של כב' המשנה לנשיא ( בדימוס) אליעזר ריבלין; ת"צ 1334/09 דויטש נ' Comverse (28.8.16, סעיפים 195 – 197 להחלטת כב' השופטת צילה צפת, שאושר על ידי כב' השופטת ( כתוארה אז) אסתר חיות ב- רע"א 9745/16 Comverse נ' דויטש (8.8.17), וכן בפסיקת בית הדין הארצי: עע 20957-05-11 שרעבי נ' רשת בטחון (21.11.17));

ושלישית פירוט סכום התביעה האישית כמו גם אופן חישובו המדויק נדרש אף על מנת שבית-הדין יוכל – כבר במסגרת הבקשה לאישור – לעמוד על מידת המורכבות הכרוכה בחישוב זכותו של כל אחד מחברי הקבוצה, עניין שיש לו רלוונטיות לצורך הכרעה האם תובענה ייצוגית הינה הדרך היעילה וההוגנת להכריע במחלוקת ( ראו: ברע 7386-02-16 "קסטרו מודל" נ' שחם (14.5.18, סעיף 47 לפסק דינה של כב' השופטת לאה גליקסמן)).

סוף דבר

15. הבקשה לסילוק על הסף בשל העדר סמכות מקומית נדחית, כמו גם הבקשה לסילוק על הסף בשל אי צירוף נוסח תובענה אישית.

על המבקשת להגיש בקשה מתוקנת לאישור תובענה ייצוגית, שאליה יצורף נוסח מתוקן של כתב תביעה, שבו יכלל פירוט סכום התביעה האישית ואופן חישובו המדויק.

הבקשה המתוקנת תוגש עד ליום 1.5.19. תשובת המשיבה לבקשה תוגש עד ליום 1.7.19. תגובה לתשובה תוגש עד ליום 6.9.19. הדיון המוקדם בבקשה לאישור יידחה ליום 12.9.19 בשעה 09.00, ודיון ההוכחות בבקשה לאישור יידחה ליום 2.1.20 בשעה 11.00.

בשים לב לתוצאה אליה הגענו, יישא כל צד בהוצאותיו בבקשה זו.

ניתנה היום, כ"ח אדר ב' תשע"ט, (04 אפריל 2019), בהעדר הצדדים.

גב' לאה חלה,
נציגת ציבור עובדים

דורי ספיבק, שופט
אב"ד

גב' שרה אבן ,
נציגת ציבור מעסיקים