הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו ת"צ 52452-10-14

לפני:
כב' השופטת הדס יהלום, סגנית נשיא ה
נציג ציבור עובדים מר דב גרינברג

המבקש:
עואד עמאש

ע"י ב"כ עו"ד שלמה בכור

-
המשיבה:
דגנית עין בר תעשיות מזון ואפיה שותפות רשומה

ע"י ב"כ עו"ד אורלי לייבו

החלטה

1. בפנינו בקשת התובע להכיר בתביעתו כתביעה ייצוגית.
הבקשה הוגשה בהתייחס לרכיבים שונים הקבועים בצו ההרחבה בענף המאפיות ובכללם קרן השתלמות , שכר מינימום, דמי חגים, תוספת ותק ותוספת משפחה.
בעקבות ישיבת קד"מ צומצמה הבקשה והועמדה על שני רכיבים, תוספת וותק ו תוספת משפחה.

2. בפנינו נשמע ה עדות המבקש וכן עדות מר מנחם אוברקוביץ מטעם המשיבה.
לאחר מכן הוגשו סיכומים בכתב.

3. אלה העובדות העולות מהראיות:
א. המבקש הועסק משנת 1990 בשותפות מוגבלת בשם "מאפית דגנית משמר השרון" (להלן – דגנית) .
ב. תפקידו היה נהג חלוקה.
ג. החל מיום 1/10/99 מועסק המבקש על ידי המשיבה - שותפות מוגבלת דגנית עין בר תעשיות מזון ואפיה (להלן – המשיבה או דגנית עין בר) .

4. המסגרת הנורמטיבית
הכללים לניהול תובענות ייצוגיות הוסדרו בחוק תובענות יצוגיות תשס"ו-2006
סעיף 3 לחוק קובע באילו עילות ניתן להגיש תובענה ייצוגית:
"(א) לא תוגש תובענה ייצוגית אלא בתביעה כמפורט בתוספת השניה או בענין שנקבע בהוראת חוק מפורשת כי ניתן להגיש בו תובענה ייצוגית; ...
(ב) הגשת תובענה ייצוגית טעונה אישור בית המשפט, ויחולו על הגשתה וניהולה ההוראות לפי חוק זה."

על פי הוראת סעיף 10 (1) לתוספת השניה לחוק, לחוק, ניתן להגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית:
"תביעה בעילה אשר לבית דין אזורי לעבודה הסמכות הייחודית לדון בה לפי סעיף 24(א)(1), (1א) או (3) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, ובלבד שלא נדרש במסגרתה סעד של פיצויי הלנת קצבה, פיצויי הלנת שכר או פיצויי הלנת פיצויי פיטורים לפי הוראות סעיפים 16, 17 ו-20 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958."

5. סעיף 4 לחוק קובע:
"(א) אלה רשאים להגיש לבית המשפט בקשה לאישור תובענה ייצוגית ; כמפורט להלן:
אדם שיש לו עילה בתביעה או בענין כאמור בסעיף 3(א), המעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל החברים הנמנים עם קבוצת בני אדם – בשם אותה קבוצה;....".

קיומה של עילת תביעה אישית הוא תנאי בסיסי וראשון להגשת בקשה לאישור תביעה ייצוגית. על התובע להצביע על קיומה של עילת תביעה אישית הראויה להתברר כתובענה ייצוגית, ואשר שאלת קיומה שולבה בשאלת סיכויי הצלחה להוכחתה.

אשר למידת ההוכחה של עילת תביעה אישית נקבע:
"על התובע לשכנע את בית הדין במידת הסבירות הראויה, ולא על פי האמור בכתב התביעה בלבד, שקמה לו לכאורה עילת תביעה אישית מבוססת, וכי סיכוייו טובים להצליח בה"

ע"ע 629/07 יגאל וירון נ' תבל אבטחה ניקיון ושירותים בע"מ (ניתן ביום 3/1/11).

6. תנאים נוספים לאישור תובענה כייצוגית נקבעו בסעיף 8 לחוק, כדלקמן:
"(א) בית המשפט רשאי לאשר תובענה ייצוגית, אם מצא שהתקיימו כל אלה:
(1) התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ויש אפשרות סבירה שהן יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה;
(2) תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין;
(3) קיים יסוד סביר להניח כי ענינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת; הנתבע לא רשאי לערער או לבקש לערער על החלטה בענין זה;
(4) קיים יסוד סביר להניח כי ענינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בתום לב.
(ב)...
(ג) (1) בית המשפט רשאי לאשר תובענה ייצוגית אף אם לא התקיימו התנאים האמורים בסעיף קטן (א)(3) או (4), אם מצא כי ניתן להבטיח את קיומם של תנאים אלה בדרך של צירוף תובע מייצג או בא כוח מייצג או החלפתם, או בדרך אחרת; אישר בית המשפט תובענה ייצוגית בהתאם להוראות פסקה זו, יתן בהחלטתו הוראות לשם הבטחת ייצוג וניהול עניינם של חברי הקבוצה בדרך הולמת ובתום לב כאמור באותו סעיף קטן.
(2) מצא בית המשפט כי התקיימו כל התנאים האמורים בסעיף קטן (א), ואולם לא מתקיימים לגבי המבקש התנאים שבסעיף 4(א)(1) עד (3), לפי הענין, יאשר בית המשפט את התובענה הייצוגית אך יורה בהחלטתו על החלפת התובע המייצג.
(ד)...".

7. אשר למשמעות המונח "שאלות מהותיות של עובדה או משפט" נפסק בעניין וירון לעיל כדלקמן:
"יש לפרש את השאלות העולות מן התובענה תוך זיקה להקשר התעסוקתי ולמצב שוק העבודה באותו ענף; לחוקיותן של הזכויות הנתבעות בכתב התביעה; לשאלה האם התעוררה מחלוקת אמיתית באשר לזכאותו של התובע המייצג לסעד המבוקש; ולכלל נסיבות העניין".

8. תחולת צו ההרחבה בענף המאפיות
המבקש משתית את הבקשה על הוראות צו ההרחבה בענף המאפיות, שנכנס לתוקף ביום 18/2/71.
בצו ההרחבה נקבע, כי הוראות ההסכם הקיבוצי בענף האפיה יחולו על :
"כל העובדים והמעסיקים במאפיות בישראל".

לעומת זאת, בהסכם הקיבוצי בענף האפיה נקבע:
"2. סוג ההסכם והיקפו (תחולת ההסכם והחלה על קונדטוריות)
ההסכם חל על כל המאפיות בארץ שבעליהם חברים בארגון של צד ב'... ועל כל הפועלים העובדים ו/או יעבדו במאפיות של צד ב'".

בסעיף ההגדרות שבהסכם הקיבוצי נקבע:
""עובד" "פועל" – כל עובד העובד בעבודת כפיים (פועל בעל מקצוע או בלתי מקצועי, זמני או קבוע) כולל נוע ר עובד"

9. המבקש טוען כי על פי לשון צו ההרחבה, הוראותיו יחולו על כל עובדי המאפיות בישראל, בין אם הם עובדי כפיים ובין אם לאו.
המבקש מפנה בענין זה להוראות סעיף 28(א) לחוק ההסכמים הקיבוצים, בו נקבע שצו ההרחבה יפרט את הוראות החיקוק וכן את סוגי העובדים והמעסיקים עליהם יחול הצו.
עוד מפנה לפסק הדין בעניין ע"ע (ארצי) נב/3-162 מצובע שאלתיאל נגד טכנו ראלקו בע"מ, פד"ע כד 3(1) 555 , בו הבחין בית הדין הארצי בין המונחים שבהצעת חוק הסכמים קיבוצים "צו ההרחבה .... יגדיר את ההוראות שהו רחבו, את העובדים והמעבידים שעליהם חל הצו ואת תחולת תוקפו..." לבין ההוראה שבחוק "... ויפורטו בו ההוראות שהו רחבו, וסוגי העובדים והמעסיקים שעליהם חל הצו".
לטענת המבקש, על פי פסק הדין בענין טכנו ראלקו, המונח שנקבע בחוק "יפרט" הינו רחב יותר מהמונח שנקבע בהצעת החוק " יגדיר" ולכן, לענייננו, צו ההרחבה אכן יחול על כל עובדי המאפיות בישראל (כפי שנקבע בצו) ולא רק על עובדי כפיים (כפי שנקבע בהסכם הקיבוצי) .

10. לא נוכל לקבל עמדתו זו של המבקש.
ההלכה היא כי צו ההרחבה יכול להרחיב תכולת הסכם קיבוצי, על כל העובדים מסוגם של העובדים שחל עליהם ההסכם הקיבוצי. הצו אינו יכול להרחיב הוראות שלא קיימות בהסכם הקיבוצי, ובכלל זאת אינו יכול לחול על עובדים אשר לא חל עליהם הסכם קיבוצי.
כך נקבע בעניין דב"ע נו/3-303 לשכת המסחר תל אביב יפו נגד י.ד. אלקטרוניקה, פד"ע ל 249 וכן בעניין ע"ע (ארצי) 2580-03-11 דורון נגר נ' ליטוס מחשבים בע"מ (מיום 1/3/15) סעיף 33:

"על פי לשון סעיף 25 ל חוק הסכמים קיבוציים, סמכות שר העבודה היא להרחיב הוראות בהסכם הקיבוצי, לא לשנותן, לא לתקנן, אלא להרחיבן כמות שהן. מקום שקיים הבדל בין הוראה מורחבת בצו הרחבה להוראה המקורית בהסכם הקיבוצי אותו הרחיבו, נוסח ההוראה בהסכם הקיבוצי היא הקובעת. הסיבה לכך היא ברורה, בצו ההרחבה לא ניתן ליצור יש מאין, כל מה שניתן הוא להעתיק ולהדביק. שינוי הוראה בהסכם הקיבוצי בעת הרחבתה בצו הרחבה היא בגדר אולטרה וירס...." (ההדגשה במקור).

11. האם צו ההרחבה חל על המבקש
בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי (שהובאו לעיל) צו ההרחבה יחול רק על פועלים או עובדים שהם בבחינת "פועלי כפיים".

12. המשיבה מפנה בסיכומיה לפסיקת בית משפט העליון בשבתו כבג"ץ, בשאלה מי הוא עובד כפיים.
בעניין בג"ץ 10980/04 איגוד הממונים על בטיחות ברשות המקומית נ' שרת החינוך (מ יום 23/1/07) הפנה בית משפט העליון לפסיקת בתי הדין לעבודה , לפיה עובד כפיים הוא :
"עובד שתכליתו היא יציר כפיו".
בעוד שעובד שאינו עובד כפיים:
"עשוי להשתמש לצורך ביצוע העבודה בידיו, אולם תכלית עבודתו אינ ה יציר כפיו" .

וכן נאמר , בפיסקה 15 לפסק הדין:
"מובנו המסורתי" של הביטוי :"עבודת כפיים" מכוון לעובדות שתכליתן מוצר שהוא יציר כפיו של העובד. על פי רוב היה מונח זה מכוון לעבודה שהיא פיזית במהותה, אולם אין הדבר מתחייב".

13. התובע תיאר בתצהירו ובעדותו את אופי העבודה.
כך נאמר בתצהיר , סעיף 9:
"במסגרת עבודתי במשיבה כמחלק, היה עליי להגיע למאפיה בכל יום עבודה בסביבות השעה 02:45 לפנות בוקר, לפרוק את הסחורה שנותרה מיום קודם, להעמיס את הסחורה החדשה לחלוקה לאותו היום ולחלק את הסחורה בקו החלוקה שלו. בדרך כלל הייתי סיים את החלוקה בנקודת החלוקה האחרונה, בסביבות השעה 11:00. עם סיום קו החלוקה הייתי חוזר לביתי, למעט יום ו' אז היה עליי לחזור למאפייה, לערוך טיפול למשאית ולהמתין למנהלת החשבונות עד אשר זו תתפנה לערוך עימי את ההתחשבנות של הכספים שגביתי מהספקים במהלך אותו שבוע. בימים אלה הייתי מסיים את עבודתי בסביבות השעה 14:00. בימי ו' נדרשתי להעמיס כמות רבה יותר של סחורה ועל כן, הייתי מסיים את עבודתו בימי ו' בסביבות השעה 12:00".

ובעדות אמר:
"...היינו מגיעים למאפיה בשתיים וחצי בלילה והולכים לחזרות. מורידים את החזרות ידנית אני והעוזר שלי על המשטח למטה. לפעמים זה בקרטונים ולפעמים בארגזים, תלוי בלקוח. סופרים את ההחזרות אחד אחד. אחרי שמניחים הכל על הריצפה, קושרים את הסחורה ושמים את מספר הנהג ומשאירים את זה שם. לא משתמשים במלגזה אלא ידנית. זה לוקח בין רבע שעה לחצי שעה. תלוי בנהגים. אחרי זה מחזירים את הארגזים הריקים. כל זה במשך 15 שנה שעבדתי בנתבעת, לא היה לי רמפה והכל היה ידנית. לכל נהג יש את הכלי ברזל שמושך את הארגז איתו. זו עבודה פיזית לכל דבר. מושכים ביחד עשרה, חמישה עשר ארגזים. כשמסיימים להחזיר את הארגזים עוברים להעמיס את האוטו. אין לי רמפה במשאית מאחורה. הם מכינים את הסחורה בתא, המחסנאי אומר לי שמוכן ותחזור רברס. מרימים את הדלת של המחסן, אני בודק את הסחורה שלי ורואה שהכל בסדר ולא חסר כלום, אני והעוזר שלי עם הברזל מכניסים את הסחורה למשאית. המלגזה רק מביאה לתא ולא מכניסה לתוך המשאית. אחרי שמעמיסים הולכים למחשב ומכניסים נתונים, סוגרים ונוסעים לחלוקה. בחלוקה, צריך להוריד את הארגזים. יש 25 עד 30 נקודות. בכל נקודה אני צריך לעלות ולהכין ללקוח, עשרים או מאה כמה שצריך. אני מכין את הארגזים כמה שצריך, עם העוזר והעוזר שלי עומד למטה ותופס ומוריד לריצפה. אני מכין את הסחורה כי היא רשומה על שמי ואני לא סומך על העוזר. לפעמים החנות ליד הדלת של המשאית ולפעמים צריך למשוך עשרה, חמישה עשר מ'. זה כל הזמן עבודה פיזית. יש לקוחות ששמים את הסחורה ולוקחים חזרות ויש לקוחות שאנחנו חוזרים בסוף היום אחרי החלוקה לקחת את החזרות. אחרי שאנחנו מסיימים חלוקה, אני חוזר הביתה עם העוזר שלי ומכין את ההחזרות. זה לוקח כמעט שעה. אני עושה את זה בבית כדי שאוכל להחזיר את זה מיד כשאני מגיע מוקדם בבוקר לעבודה.

וכן הוסיף כי לפחות בסופרמרקט אחד, היה מסדר את הסחורה בתוך החנות.

14. מנכ"ל המשיבה טען שעיקר העבודה של הנהגים ובכללם התובע, היא ההובלה וכן היותם אנשי מ כירות, המקבלים פרמיה על כל מכירה.
לדבריו, התובע מקבל את הסחורה כשהיא ארוזה, בתא על משטחים.
עוד העיד כי כאשר מגיעים ללקוח, המיכל נשאר בדרך כלל בארגז הלחם , ה נהג והעוזר מורידים את הסחורה מהמשאית, מניחים על העגלה ודוחפים לחנות.

באשר לעדות התובע כי סחב את הסחורה בידיו, השיב:
"יש לו את כל האפשרויות כולל עגלה והבחירה שלו אם לקחת בידיו או לא. לפעמים בחירה שלהם זה לקחת שני ארגזים ולהיכנס לחנות. במיוחד אם זה כמויות קטנות. את יעילות העבודה הוא קובע".

מעדותו עלה שחלק מעבודתו של התובע היא עבודה פיזית, אלא שעל פי עדותו חלק הארי של העבודה אינו פיזי.
נציין שהמנכ"ל אינו נהג. המשיבה לא הביאה לעדות נהגים , על מנת שיסתרו את עדותו של המבקש.

15. האבחנה בין מי שעובד עבודת כפיים לבין מי שאינו עובד עבודת כפיים, היא אבחנה קשה ביותר.
במיוחד קשה היא עם ההתקדמות הטכנולוגית, שכן אין להשוות "עבודת כפיים" שנעשתה בשנת 1966 עת נכנס לתוקפו ההסכם הקיבוצי (או 1971 – עת הורחב ההסכם בצו ההרחבה) לעבודת כפיים הנעשית היום, במאה העשרים ואחת.
לו היינו יורדים לעומק הניתוח העובדתי, ובוחנים את עבודתם של הפועלים המועסקים בהכנת הלחם, דומה שהיינו מוצאים הבדל עצום בין העבודה שנדרשה להכנת לחם לפני 40 שנה, לזו הנדרשת היום.
הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר מדובר בתעשיה באופן כללי, כאשר מפעלים שלמים הפכו מתעשיות ידניות לחלוטין לתעשיות המנוהלות על ידי מחשבים, ואילו תפקידם של העובדים הוא בעיקר פיקוח על עבודת הייצור אך אין הם נוגעים כלל בחומרי הגלם.
לכן, הגדרות שניתנו לפני ארבעים וחמישים שנה לעבודת כפיים, ספק אם הן רלוונטיות לימינו.

16. העיתים השתנו ואילו ההסכמים הקיבוציים וצווי ההרחבה לא השתנו ולא התאימו עצמם, בהגדרותיהם, לתעשיה בשנות האלפיים, על כל השינויים מרחיקי הלכת שחלו בה במהלך השנים.
העדר עדכון של ההגדרות בהסכמים הקיבוציים ובצווי ההרחבה, מחייבת את בתי הדין לעבודה ליצוק תוכן פרשני למונחים שבמובן מסויים, אבד עליהם הכלח.
במסגרת עבודה פרשנית זו, לטעמנו, חובה עלינו לפרש את המונח עבודת כפיים באופן רחב יותר מהפרשנות שניתנה לו בעבר, כך שיכנסו תחת כנפי ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה, גם אוכלוסיות אשר לא היו נכללות בגדר "עובדי כפיים" בהגדרה הבסיסית של מונח זה.
בעניין זה מקובלת עלינו פסיקת חברתי כב' השופטת ויסמן בענין תע"א (תא) 4394/07 משה לוי נגד עמישב שרותים בע"מ (מיום 16/2/11) לפיה , יש לפרש את המונח באופן שיכלול בתוכו קשת רחבה יותר של עובדים.

17. מהראיות עלה שהמבקש שימש כנהג, אך ב מסגרת תפקידו זה , ביצע גם עבודות חלוקה פיזיות של לחם, לרבות המעסה ופריקה מהמשאית וכן הובלה לחנות, לעיתים באמצעות עגלה ולעיתים באופן ידני.
עוד העיד, ועדותו לא נסתרה, כי בחלק מהמקרים סידר את הסחורה במדפי החנות.

בין אם היה זה חלק עיקרי של עבודתו ובין אם חלק קטן ביותר, כטענת המשיבה, עדיין מדובר בעבודה פיזית.

18. זאת ועוד. חלק בלתי נפרד מ פעילות המאפייה, מלבד ייצור הלחם , הוא אריזת ו ולאחר מכן שינוע הלחם לחנויות.
אין מדובר במאפיה שמייצרת מוצרי מאפה, והלקוחות באים לקנות ממנה.
מדובר במאפיה המייצרת לחם ומשנעת אותו ללקוחות. למעשה, הובלת
הלחם לחנות היא חלק משרשרת הפעולות שהן בעצם טיבה וטבעה של המאפייה.
מנכ"ל המשיבה העיד שמבחינתו כל העובדים שנוגעים בלחם עד להיותו ארוז, הם עובדי כפיים. לכן, לטענתו , עובדים שמקבלים את החלות ה ארוזות ומניחים בארגזים, אינם עובדי כפיים.
לטעמנו, כל חוליה בשרשרת מהווה חלק מתהליך הייצור של המפעל. בכלל זאת עובדים שעוסקים בלישה ובאפיה, אורזים וכן עובדים שמשנעים את הלחם לחנויות. ניתוק חלק אחד מהחוליה , יגרום לכך שהמאפיה לא תספק את המוצר שלשמו הוקמה.
מבחינה זו עבודת הנהג והחלוקה של הלחם ללקוחות, הינה חלק משרשרת הייצור.
נציין במאמר מוסגר כי ההבחנה שטוען לה מנכ"ל הנתבעת, אינה עומדת במבחן המציאות שכן על פי הודאתו, אינו משלם תוספת ותק לאף עובד במאפיה, גם למי שאין חולק כי הוא בגדר "עובד כפיים".

19. סוף דבר, אנו קובעים שהמבקש ביצע עבודת כפיים כהגדרתה בהסכם הקיבוצי בענף האפייה ולפיכך, חלות על העסקתו הוראות צו ההרחבה בענף האפייה.

20. האם למבקש זכות תביעה אישית
תוספת ותק
משקבענו שחלות על המבקש הוראות צו ההרחבה בענף האפייה, הרי שזכאי הוא לתוספת ותק הקבועה בצו.

21. המבקש טוען שזכאי לתוספת ותק החל מתחילת עבודתו בשנת 1990, עת החל לעבוד במאפיית דגנית.
המבקש משתית את טענתו על הוראות סעיף 18 לחוק הסכמים קיבוציים.
לטענת המבקש, המשיבה היא למעשה מיזוג של מספר ישויות משפטיות ובניהן מאפיית דגנית וכי המיזוג מהווה חלופי מעסיקים במקום העבודה.
בתצהיר המבקש אינו מציין דבר לגבי המעבר בשנת 1999 למשיבה, וההסכם עליו חתם במועד זה.
בסיכומים, המבקש מזכיר ברמז את העובדה שעם המעבר לעבודה במשיבה, חתם על הסכם עבודה חדש. עוד מזכיר ברמז קיומו של "כתב ויתור" (סעיף 96 לסיכומים).

22. במסגרת חובת תום הלב של המבקש בבקשה לאישור תביעה ייצוגית, מצופה היה מהמבקש להציג, כבר במסגרת הבקשה, את המערך ההסכמי כולו. מערך זה הובא במסגרת תגובת המשיבה ובסיכומיה, ונפרטו להלן.
מהראיות עולה כי ביום 28.10.97 נרשמה שותפות "דגנית עין בר תעשיות מזון ואפיה" (להלן – דגנית עין בר) היא המשיבה בפנינו.
שותפות זו הינה התאגדות של מספר מאפיות, בינהן מאפייה בבעלות "דגנית משמר השרון שותפות מוגבלת" (להלן – דגנית) שבה הועסק המבקש משנת 1990.
עובדי מאפיית דגנית, ובינהם המבקש, פוטרו מדגנית בשנת 1999 וקיבלו פיצויי פיטורים. המבקש פוטר ביום 30/9/99.

ביום 3/10/99 נערך הסכם עבודה בין המבקש לבין המשיבה דגנית עין בר .
במסגרת ההסכם הוצהר:
"והואיל והעובד מצהיר כי קבל מדגנית את כל המגיע לו בגין עבודתו ובגין סיומה ואף חתם על כתב קבלה וסילוק המצורף להסכם זה ומסומן כנספח א;
...
והואיל והעובד הביע הסכמתו להתחיל לעובד בעין בר בחלוקת/שיווק המוצרים (להלן – התפקיד) החל מיום 1.10.99 על בסיס הסכם עבודה אישי וכעובד חדש לכל דבר ועניין;

והואיל והעובד מצהיר בזאת כי ידוע לו כי אין רציפות זכויות ותנאי עבודה בין עבודתו בדגנית לבין עבודתו בעין בר;".

המבקש חתם על כתב קבלה וויתור בנוגע לעבודתו אצל דגנית (סעיף 15 לסיכומי המשיבה).

23. המבקש אישר בעדותו כי בעת המעבר מדגנית, קיבל מכתב פיטורים מדגנית ועבר למשיבה "מהתחלה, כעובד חדש".

המבקש אישר שלא הוכרח לעבור לעבוד במשיבה , אלא הוצגו לו התנאים והוא הסכים לחתום על ההסכם.

24. המשיבה טוענת בסיכומיה שמקום העבודה השתנה.
לטענתה, מאפית דגנית היתה ממוקמת בקיבוץ משמר השרון ואילו המאפיה של המשיבה נמצאת בקיבוץ עינת, במרחק של 36 ק"מ מקיבוץ משמר השרון. המבקש לא סתר זאת (בעדותו או במסגרת סיכומי התשובה).

25. טענת המבקש, כי מדובר במיזוג בין חברות, לא הוכחה.
התשתית העובדתית שהוצגה על ידי המשיבה, כרקע להקמת השותפות, לא נסתרה.
הוכח שהמבקש, כמו עובדים נוספים, פוטרו ממקום העבודה הקודם וקיבלו פיצויי פיטורים.
הוכח שהמבקש נשכר לעבודה במשיבה כעובד חדש, במקום עבודה חדש, חתם על הסכם עבודה חדש וכן על כתב ויתור המתייחס לזכויות ממקום העבודה הקודם.
הובהר שמקום העבודה מבחינת מיקום פיזי – השתנה.

26. לאור כל אלה, אנו קובעים שהמבקש לא הוכיח בשלב זה זכות תביעה אישית בהתייחס לוותק, קודם לשנת 1999.

27. בכל הנוגע לשיעור תוספת הוותק, קיימת מחלוקת בין הצדדים באשר לאופן חישוב התוספת, וכנגזרת מכך – לשאלה מה סכום התביעה של המבקש ושל כלל הקבוצה.
לאור תוצאות החלטתנו כפי שיפורטו להלן , אין אנו נדרשים לדון בסוגיה זו בשלב זה.

28. תוספת משפחה
בהתאם להוראות צו ההרחבה, עובד זכאי לתוספת משפחה כאשר אשתו אינה עובדת.
בתצהיר המבקש נטען שאשתו לא עבדה במועדים הרלוונטיים.
בעדותו, הודה המבקש שאשתו עבדה בחלק מהתקופה שבה הועסק במשיבה.
בסיכומיו צמצם את התביעה האישית בעניין תוספת המשפחה, לתקופה שלטענתו, אשתו לא עבדה.
המבקש לא צירף מסמך כלשהו להוכחת טענתו לגבי עבודה או אי עבודה של אשתו. כך, לא צורף תצהיר של האשה או תלושי שכר או כל ראיה אחרת.

בנסיבות אלה, אנו קובעים כי בשלב זה לא הוכחה זכות תביעה אישית שעניינה תוספת משפחה.

29. עילת תביעה לכלל העובדים
גודל הקבוצה
בעקבות דיון מקדמי, הוגשה לתיק הודעה מטעם המשיבה, באשר למספר העובדים המועסקים על ידה.
בהודעה נאמר:
"במצטבר ולאורך כל התקופה הרלוונטית, הועסקו על ידי המשיבה 343 עובדים בשתי המחלקות. מתוכם 143 עובדי ייצור ו-200 נהגים ועוזרים.
130 עובדים עבדו במשך שנה אחת או פחות כך שתוספת הוותק ממילא לא רלוונטית לגביהם.
באוקטובר 2014 הועסקו על ידי המשיבה 57 עובדי ייצור ו-40 נהגים ועוזרים".

בהתאם להודעת המשיבה, חלק מהעובדים לא הועסקו תקופה של שנה ולפיכך, לא זכאים כלל לתוספת ותק. לכן, טוענת המשיבה, כי מדובר על סה"כ כ- 213 עובדים בתקופה הרלבנטית, כשמספר זה כולל גם את הנהגים.
לא מצאנו בסיכומי המבקש התייחסות לגודלה של הקבוצה. העדה מטעמו, גב' אלמירה חן טענה שמדובר ב-400 עובדים בתקופה הרלבנטית, מהם 180 נהגי חלוקה. בעדותה חזרה על מספר זה אך לא הציגה כל ראיה בעניין.
כן הודתה בעדותה, כי חלק מהעובדים שעליהם דיברה, הם עובדי קבלן וכלל לא מועסקים כעובדים שכירים של המשיבה.

30. לאור האמור, הנתונים שמסרה המשיבה לא נסתרו. מדובר אם כן בקבוצה קטנה עד מאוד של עובדים.

בענין ע"ע (ארצי) 1537/04 חוה כץ נ' שירותי בריאות כללית (מיום 9/1/07) נפסק:
"ההלכה היא שכאשר מדובר בקבוצה של תובעות אשר ניתן לאתר את זהותן שמית לא תאושר תביעה ייצוגית... בתי הדין לעבודה אימצו הלכה זו ופסקו, כי כאשר הקבוצה מורכבת מעובדי המשיבה ו/או עובדיה לשעבר הקבוצה היא קבוצה מוגדרת. בבש"א (תל אביב – יפו) 5320/01 – אריק קיטאי נ' אלון מתכת תק-עב 2002 (2), 105, פסקה 15 נפסק כך: קבוצת המעוניינים בענייננו היא קבוצה מוגדרת וידועה שניתן לאתרה. מדובר בקבוצה אשר לטענת המבקש מונה כחמש מאות עובדים שעבדו במשיבה במשך שבע השנים האחרונות וששכרם משתלם על בסיס שעה, יום, שבוע או לפי כמות התוצרת". כך גם בהלכת ביבירינג לגבי 2,500 אי אשר עובדים ו/או עבדו בעבר בנתבעת".

לאור גודל הקבוצה הרלבנטית בהליך שבפנינו , אין הצדקה לאשר את התביעה כייצוגית.

31. שונות בין חברי הקבוצה
לאור קביעתנו לעיל לעניין תוספת משפחה, לפיה המבקש לא הוכיח זכויות תביעה אישית בעניין זה, אין אנו נדרשים לדון בהרחבה בסוגיית זכות הקבוצה לתוספת משפחה.
די אם נציין שעל מנת להיות זכאי לתוספת, יש לוודא את השאלה באם בן או בת הזוג עבדו בתקופה הרלבנטית. מדובר בבירור עובדתי שלא נכון לעשותו במסגרת תובענה ייצוגית.

32. בכל הנוגע לתוספת ותק משנת 1999, מקובלת עלינו עמדת המבקש, לפיה ניתן לערוך את החישוב בקלות יחסית, על פי נתונים שנמצאים בידי המשיבה – תלו שי שכר של העובד ומועד תחילת העבודה.

33. עניינם של חברי הקבוצה ינוהל בדרך הולמת ובתום לב
חילופי עורכי דין של המבקש
הבקשה הוגשה על ידי ב"כ המבקש עו"ד מיכל גורן.
קודם לדיון ההוכחות, הוגשה לתיק הודעה על החלפת ייצוג.
לאחריה הגישה עו"ד גורן בקשה לעניין שכר טרחתה. במסגרת הבקשה פ רטה את אופן העברת הייצוג.

לישיבת ההוכחות בתיק התייצב עו"ד שגיב עזרא ממשרד עו"ד רמי קוגן.
בתום הדיון ניתנה החלטה על הגשת סיכומים בכתב.
משלא הוגשו סיכומי המבקש ולאחר שניתנה התראה לפני מחיקת הבקשה, הוגשה הודעה על חילופי עו"ד פעם נוספת.

הסיכומים הוגשו ע"י עו"ד ליאור פרי.

לאחר הגשתם הוגשה בקשה נוספת והפעם הודיע עו"ד שלמה בכור כי קיבל את ייצוג המבקש.

34. בהתאם להוראות סעיף 8(א)(3) לחוק, תנאי להכרח בתובענה ייצוגית, הינו כי קיים יסוד סביר להניח שעניינים של כלל חברי הקבוצה ינוהל בדרך הולמת.
לצערנו, לאור חילופי עורכי הדין כפי שפורט לעיל, אנו נאלצים לקבוע שלא הוכח בפנינו כי עניינם של חברי הקבוצה ינוהל בדרך הולמת.
לנוכח הרציונל הטמון בחוק תובענות ייצוגיות, ולפיו תובע מי יצג ובא כוח מייצג, מייצגים למעשה קבוצה שלמה של תובעים, שאינם מצויים בפנינו ואשר שומה עלינו לדאוג לאינטרסים שלהם.
עורך הדין המייצג בהליך תביעה ייצוגית, אינו מייצג רק את המבקש אלא את כלל חברי הקבוצה והוא למעשה שלוח ואמור לשמש לפה לחברי הקבוצה.
במצב הדברים כפי שעולה מהפירוט שהובא לעיל, לא ניתן לומר שבפנינו בא כח מייצג שהרי, במהלך ניהול ההליך התחלפו לא פחות מארבעה עורכי דין. האחרון שבהם, כלל לא התייצב בהליך ולא טען, ושמו הוסף רק לאחר שהוגשו הסיכומים.

35. נדגיש כי אין בדברינו אלה כדי להטיל דופי במי מעורכי הדין שייצגו את המבקש לכל אורך ההליך.
ואולם כל עוד המבקש מחליף את עורכי דינו, חדשות לבקרים, הרי שלא ניתן לדעת מי מייצגו בהליך ולא ניתן לוודא שמי שמייצגו כעת, ייצגו גם בהמשך.
לאור האמור, אנו קובעים כי לא הוכח בפנינו שעניינם של חברי הקבוצה ינוהל בדרך הולמת.

37. עוד יש לציין כי המבקש לא גילה, במסגרת הבקשה, את מלוא העובדות הנדרשות לצורך הכרעה בהליך. כך, לא גילה את הסכם העבודה שעליו חתם ואת כתב הויתור הכלול בו. כן לא גילה שקיבל פיצויי פיטורים בשנת 1999 בעת שהסתיימה עבודתו בדגנית.

בהתאם להוראות חוק תובענות ייצוגיות ולפסיקה בעניין דרישת תום הלב, הרי שהמבקש לא הוכיח כי הוא כשיר לייצג את הקבוצה.
ראו לעניין זה בש"א (מחוזי ירושלים) 5538/01 זמרוני נ' החברה למפעלי כללה ותרבות לעובדי מדינה בע"מ.

38. סוף דבר
המבקש לא עמד בתנאים הקבועים בחוק תובענות ייצוגיות.
המבקש לא הוכיח זכות תביעה אישית לגבי חלק מהרכיבים שהוא מבקש להכיר בהם כתביעה ייצוגית. כך לעניין תוספת משפחה וכן לעניין תוספת ותק קודם לשנת 1999.
המבקש לא הוכיח שקיימת עילת תביעה משותפת לכלל חברי הקבוצה, בנוגע לתוספת משפחה.
המבקש לא הוכיח כי הוא כשיר לייצג את הקבוצה, נוכח חילופי עורכי דין מטעמו, באופן בלתי סביר לחלוטין ונוכח אי גילוי מלוא העובדות בבקשה .

39. לאור כל האמור, הבקשה להכיר בתביעה כייצוגית, נדחית.

40. בשים לב להליכים בתיק, המבקש ישא בהוצאות שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪.

ניתנה היום, א' אלול תשע"ו, בהעד ר הצדדים ותישלח אליהם.

נציג ציבור מר גרינברג

הדס יהלום, סגנית נשיאה