הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו ק"ג 9835-09

לפני:

כב' השופטת דגית ויסמן
נציגת ציבור (עובדים) , גב' רחל קפר

התובעת
אילנה ברימה
ע"י ב"כ עוה"ד אריאל שמר ושלומי אלעד
-
הנתבעת
מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ (בניהול מיוחד)
ע"י ב"כ עוה"ד אלישע שור ורוית קוטק

מתייצבת בהליך: מדינת ישראל – רשות שוק ההון, ביטוח וחיסכון

פסק דין

1. האם יש לבטל את האבחנה בין גיל הפרישה לנשים (60 במועד הגשת התביעה ו – 62 כיום) ובין גיל הפרישה לגברים (65 או 67, בהתאמה) שבתקנון קרן הפנסיה של הנתבעת, לצורך חישוב קצבת נכות מלאה המשולמת לתובעת משלהי שנת 2002.
זוהי השאלה העומדת לדיון במרכזה של תובענה זו.

2. רקע עובדתי ודיוני
א. הנתבעת ( להלן - מבטחים) היא קרן פנסיה ותיקה, הפועלת על פי הוראות תקנונה והחל מיום 1.10.03 פועלת על פי הוראות התקנון האחיד.
ב. התובעת, ילידת 1945, עבדה כמורה לחינוך גופני בעיריית ראשון לציון במשך 34 שנים ובוטחה בפנסיה צוברת במבטחים, החל משנת 1975 ( הוצג אישור העסקה מעיריית ראשל"צ, מיום 5.11.02).
ג. התובעת היתה מבוטחת במבטחים בתקופה קודמת, מחודש ספטמבר 1967 ועד לחודש אוגוסט 1974, אולם פדתה את הסכומים שנצברו לזכותה בגין תקופה זו.
החל מנובמבר 1975 התובעת חידשה את ביטוחה במבטחים.
ד. ביום 1.7.92 קבעה ועדה רפואית של מבטחים כי לתובעת נכות חלקית בשיעור של 50%, עקב מגבלה רפואית במיתרי הקול, וזאת החל מחודש ספטמבר 1992.
ה. בין ספטמבר 1992 לספטמבר 2002 התובעת המשיכה לעבוד במשרה חלקית וקיבלה ממבטחים קצבת נכות חלקית.
ו. בחודש אוגוסט 2001 התובעת עמדה בפני ועדה רפואית נוספת שפסקה כי היא אינה מסוגלת לעבוד. בהתאם לכך נקבעו לתובעת 100% נכות.
ז. מחודש ספטמבר 2001 ועד לחודש אוקטובר 2002 התובעת ניצלה את ימי המחלה שנצברו לזכותה ובחודש אוקטובר 2002 החלה לקבל פנסיית נכות מלאה ממבטחים בשיעור של 60.83%.
ח. החל מחודש מאי 2006 משולמת לתובעת פנסיית זקנה ממבטחים, באותו הסכום של קצבת הנכות המלאה שקיבלה קודם לכן, בהתאם לתקנון מבטחים.
ט. לולא התובעת משכה את הכספים ממבטחים בגין הזכויות שצברה בשנים 1967 – 1974, היא היתה זכאית לקצבת נכות וזקנה בשיעור מירבי של 70%.
י. ביום 24.9.09 הוגשה תובענה זו לבית הדין.
יא. כשנה לאחר פתיחת ההליך, התובעת ביקשה שתביעתה תאושר כתובענה ייצוגית ובהתאם, נדונה תחילה בקשה זו, אשר נדחתה ( לאחר קיום ישיבת הוכחות בה התובעת ועדי הנתבעת - עו"ד ניר זילברברג והאקטואר, מר אלן דובין), וזאת בהחלטה מיום 5.6.14.
יב. כפי שפורט בהחלטה מיום 5.6.14, ולהשלמת תיאור ההשתלשלות הדיונית, יש לציין שבמסגרת בירור הבקשה, נקבע שיש לקבל את עמדת נציבות שוויון ההזדמנויות בעבודה ( להלן - נציבות השוויון). בר"ע על החלטה זו נדחתה ( בר"ע ( ארצי) 38261-09-12, מיום 20.9.12).
בהמשך נדחתה התנגדות היועץ המשפטי לממשלה לצירוף עמדת הנציבות השוויון וכן בקשת לשכת עורכי הדין ועמותת " המשפט בשירות הזיקנה", כ"ידיד בית המשפט" (החלטה מיום 18.7.13).
יג. ההחלטה שלא לאשר את הבקשה כתובענה ייצוגית אושרה בבית הדין הארצי לעבודה ( ע"ע ( ארצי) 8010-07-14 ברימה – מבטחים, 28.4.15; עתירה לבג"צ נדחתה – בג"צ 2179/16 ברימה נ' בית הדין הארצי, 8.2.17).
יד. ביום 21.12.2017, הודיעה התובעת כי היא מבקשת לחדש את ההליכים בתיק. לאחר תזכורת במעמד הצדדים, בשים לב לטענת התיישנות שהיא טענה מעורבת של משפט ועובדה, נקבעה ישיבת הוכחות בה העידו התובעת ונציגת מבטחים, גב' אסנת שושני.

3. להלן תמצית טענות הצדדים:
א. לטענת התובעת, חישוב קצבת נכות לגברים ולנשים, המביא בחשבון גיל פרישה שונה לכל אחד מהם, מהווה הפלייה פסולה. בעניין זה התובעת נסמכת על הנפסק בפרשת איתנה ניב ( בג"צ 6845/00 ניב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נו (6) 663 (2002)).
עוד נטען שיש לדחות את טענת מבטחים כאילו חובת השוויון כלפי המבוטחים גוברת על עקרון השוויון בין נשים וגברים. גם האבחנה הקיימת בחוק גיל פרישה, התשס"ד – 2004 ( להלן - חוק גיל פרישה) אינה מהווה הצדקה לאבחנה שבתקנון הקרן. בנוסף, אין לחשב את הקצבה כאילו מראש העובדת בחרה לפרוש דווקא בגיל זה ולא בגיל 65. לפי הטיעון לפיו הזכות לפרוש בין גיל 60 לגיל 65 מהווה זכות יתר, התובעת גם ביקשה לדחות את הטענה כאילו התקנון כולל הוראות שיש בהן איזון בין מכלול הזכויות של העמיתים, גברים ונשים.
אשר לטענת ההתיישנות, נטען שהתביעה הוגשה פחות משבע שנים לאחר שהתובעת החלה לקבל קצבת נכות מלאה. בנוסף, התובעת לא יכלה לדעת שחישוב הזכויות מהווה הפלייה, ועל פי עדותה למדה על כך רק לאחר שנודע לה מהעיתונות על פרשת לאה פס.
התובעת הוסיפה וביקשה לקבל את עמדת נציבות השוויון, שקבעה כי פעולתה של הנתבעת מהווה הפלייה.
ב. לטענת הנתבעת, יש לדחות את התביעה מאחר שהוראות התקנון תואמות את הוראות חוק גיל פרישה ואת סעיף 78( ט)(ב)(8) לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים ( ביטוח) התשמ"א – 1981.
עוד נטען כי תקנון הקרן קובע את זכויות העמיתים לפי גיל הפרישה התקנוני ומשזה נקבע, הזכויות לגברים ולנשים נקבעות באופן שוויוני. משמעות טענות התובעת היא כי גיל הפרישה משתנה לפי הזכות הנתבעת מהקרן. כך למשל, לצורך קצבת זקנה גיל הפרישה יעמוד על 60 ואילו לצורך חישוב קצבת הנכות הוא יעמוד על 65. בכך התעלמות מקבוצת נשים שמקבלות קצבת נכות חלקית ושבות למעגל העבודה עד גיל הפרישה שיבחרו בו על פי זכותן שבדין. בנוסף, טיעונה של התובעת מתעלם מהעובדה שגיל פרישה שונה לנשים מקנה להן סל זכויות יתר מהותיות, שאינן קיימות לגברים. כך במקרים של דחיית פרישה וגם במקרים של הקדמת פרישה ( על ידי גבר). הטיעון גם מתעלם מכך שבפועל, נשים ועובדות הוראה דוגמת התובעת פורשות אף לפני גיל הפרישה התקנוני.
דין התביעה להידחות גם מחמת התיישנות, מאחר שהתובעת אישרה בעדותה שידעה שגיל הפרישה לנשים ולגברים הוא שונה, ולפחות משנת 1996 התובעת ידעה כיצד הקצבה מחושבת. האבחנה בין מועד קבלת קצבת הנכות המלאה ומועד קבלת קצבת הנכות החלקית אינה רלוונטית לעניין זה, משום שלענייננו, החישוב הוא זהה.
בנוסף, גם אם יתקבלו טענות התובעת, אין להיעתר לסעדים שנתבעו, מאחר שבתי הדין לעבודה ובתי המשפט אינם נוהגים לקבוע נורמה חדשה בתקנון קרן פנסיה.

דיון והכרעה
5. אין חולק בדבר מעמדו של עקרון השוויון במשפט בישראל, שהוכר כזכות יסוד רבת חשיבות ( בג"צ 104/87 נבו נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מד (4) 749 (1990), דנג"צ 4191/97 רקנט נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נד (5) 330 (2000); בג"צ 9134/12 גביש נ' הכנסת, 21.4.16; ע"ע ( ארצי) 43426-08-14 כץ – אל על נתיבי אוויר לישראל בע"מ, 14.1.18). כך בדין הכללי וכך גם במשפט העבודה והביטחון הסוציאלי.

6. ישנו הגיון רב בטיעונה של התובעת, אשר נסמכת על הנפסק בפרשת איתנה ניב, שעסק בהסדרי פרישה מוקדמת שהוצעו לעובדים ולעובדות על ידי המעסיק.
בעניין איתנה ניב, בית המשפט העליון הביע תרעומת על כך שלמרות פסיקה לאורך השנים בדבר שוויון הזכויות בין נשים לגברים, התופעה עדיין קיימת ( סעיף 55 לפסק הדין).
אף אנו בדעה כי במאה ה – 21 ראוי שהאבחנה בין נשים לגברים בשוק העבודה, לרבות בהקשר של הסדרי פרישה ופנסיה, תעלם מן העולם.
עם זאת, בהקשר של גיל פרישה, כבר נפסק שהוא סוגיה " מורכבת, המערבת היבטים כלכליים וחברתיים כאחד" ו"גיל הפרישה עצמו הוא נושא סבוך ורב פנים" (סעיף 25 לפסק דינה של כב' הנשיאה נאור ( כתוארה אז) בעניין גביש שהוזכר לעיל).
משכך ובנסיבות תובענה זו והסעדים שנתבעים בגדרה, אנו סבורות כי אין לקבל את התביעה, מהנימוקים שיפורטו בהמשך. זאת גם לאור הנפסק בפרשת גביש, לפיהם גם אם בית המשפט לא ימשוך ידיו מביקורת, הוא יפעילה ביתר זהירות ( סעיף 24 לפסק הדין שהוזכר לעיל, בשינויים המחוייבים).

7. בבואנו להכריע בטענות התובעת, יש לזכור כי למרות שהבקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית נדחתה, הרי שעל פי הדין, משמעות פסילת הוראה בתקנון קרן פנסיה היא שפסילת ההוראה או תיקונה, תחול על כלל העמיתים בקרן הפנסיה.
הדברים נובעים מהעקרונות שעל פיהם פועלת מבטחים, ככל קרן פנסיה ותיקה, ובכללם עקרון השוויון ועקרון הערבות ההדדית. עקרונות אלה הוכרו בפסיקה במספר רב של פסקי דין ( ר' למשל בג"ץ 6460/02 אליאב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד ס(4) 411 (2004) ור' לעניין זה גם מפורט בסעיף 12 לפסק הדין, להלן).

8. בכתב התביעה ( סעיף 25) נתבעו הסעדים הבאים:
"1. לקבוע כי תקנה 43( ב) לתקנות מבטחים שעל פיה פרשה התובעת הינה תקנה מפלה ובטלה;
2. לקבוע כי הפירוש הנכון והראוי של תקנה 43( ב) לתקנות מבטחים, כך שתעמוד בעקרון השוויון הינו, כי התובעת זכאית לחישוב ולתשלום פנסיית הזקנה כאילו המשיכה לצבור זכויות עד גיל 65;
3. לקבוע כי על הנתבעת לשלם לתובעת גמלה בשיעור של 70% ממועד יציאתה לפנסיית נכות ( אוקטובר 2002 ואילך), ועד לאחרית ימיה;
4. לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את ההפרשים המתחייבים בגין העבר."

9. ההוראה התקנונית העומדת לדיון היא תקנה 43 לתקנון מבטחים, בה נקבע כך:
"שיעור הפנסיה לנכה בעל דרגת נכות מלאה יהיה שווה לשיעור פנסית הזיקנה שהיה מקבל בעד תקופת חברותו לרבות וותק פנסיוני שהוכר לחבר, לו היה מבוטח עד הגיעו לגיל פרישה לזיקנה על פי התקנות."

ייאמר כבר עתה כי ההוראה שביטולה מבוקש אינה מפלה כשלעצמה בין גברים ובין נשים ולא נזכרת בה אבחנה מגדרית. אלא שבחישוב פנסיית הנכות נלקחת בחשבון תקופת חברותו של המבוטח בקרן, עד הגיעו לגיל פרישה.
גיל הפרישה נקבע בתקנה 24( א) לתקנות הקרן, שזו לשונה:
"גיל הפרישה הוא 65 שנה ומעלה בגבר ו - 60 שנה ומעלה באישה. אולם גיל הפרישה של אשה יהיה 65 שנה ומעלה אם נקבע בהסכמה בהסכם ההצטרפות."

מכאן נובע כי כאשר פנסיית הנכות המלאה מחושבת עבור העמית הנכה או העמיתה הנכה, הרי שבנוסחת חישוב הקצבה, מובא בחשבון גם גיל הפרישה שנקבע בתקנה 24 לתקנון, היינו גיל פרישה שונה לאשה ולגבר.
יודגש כבר בשלב זה, כי הגדרת " גיל פרישה" מופיעה בפרק העוסק בפנסיית זקנה, אך לא נובע ממנה בהכרח כי קיימת חובת פרישה בגיל זה ( ר' תקנות 26, 27, 29 ). יוער כי גם על פי התקנון האחיד שנקבע באוקטובר 2013, ניתן לפרוש בנקודות זמן שונות וההחלטה על מועד היציאה לגמלאות נתונה בידי העמית ( לעניין זה ר' גם הנפסק בק"ג ( ת"א) 7872-02-15 שירי – מקפת, 3.6.18 ערעור לבית הדין הארצי נמחק בהמלצת בית הדין – ע"ע ( ארצי) 1354-07-18, 18.3.19).
דברים אלה מתיישבים עם ראיות שמבטחים הציגה, לפיהן מרבית הנשים פורשות סמוך לגיל הפרישה התקנוני ועובדות הוראה רבות ( דוגמת התובעת) אף פורשות לפניו במסלול פרישה מיוחד למורים.

10. כאמור, לשיטת התובעת, הוראת תקנה 43 לתקנון מפלה נשים לעומת גברים, מאחר שחישוב פנסיית הנכות נעשה על בסיס ההנחה כי יפרשו מעבודתן בגיל 60 בעוד שפנסיית הנכות של גברים מחושבת על בסיס ההנחה לפיה מועד פרישתם הוא בגיל 65.
כאמור, תקנה 43 כשלעצמה אינה מהווה הוראה מפלה. על כן מבחינה מעשית, גם אם תתקבל התביעה, במובן שיינתן הסעד של ביטול תקנה 43( ב) לתקנון, לא יהא בכך סעד המהווה מענה לטענות התובעת בנושא ההפלייה.

11. במסגרת ההחלטה מיום 4.6.14, בה נדחתה הבקשה לאישור כתובענה ייצוגית, נכתבו הדברים הבאים, היפים גם כיום ובמסגרת פסק הדין בתביעתה האישית של התובעת:
"המחלוקת בין הצדדים, שמקורה במחלוקת בעניין חישוב פנסיית נכות מלאה לאישה, מקפלת בתוכה מחלוקת עמוקה בהרבה והיא האבחנה בין גילאי פרישה שונים לאשה ולגבר. נושא זה – גיל פרישה שונה לנשים ולגברים, נדון עוד בבג"צ 104/87 נבו נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מד(4) 749 (1990).
בעניין איתנה ניב ( בג"צ 2485/00 ניב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נו (6) 663 (2002)), נפסק כי הצעת תוכנית פרישה שונה לנשים ולגברים, אגב לקיחה בחשבון מראש כי גיל הפרישה של הנשים הוא 60 ולא 65 היא כשלעצמה מהווה הפלייה פסולה. יש טעם בעמדת המבקשת, לפיה הדברים שנפסקו ביחס לתוכנית פרישה מרצון שהציע מעביד לעובדות ולעובדים שלו, יפים באותה מידה גם להוראות תקנון קרן פנסיה, הקובעות כי גבר ואשה, בעלי נתונים זהים יקבלו פנסיית נכות שונה, רק משום שלגבי האשה נלקח בחשבון גיל פרישה שונה ( ומוקדם יותר) משל הגבר.
מאידך גיסא, יש טעם גם בעמדת מבטחים והמדינה, לפיה מאחר שנוסחת חישוב פנסיית הנכות היא זהה לאשה ולגבר, אין מקום לביטול תקנה 43( ב). בנוסף, עמדתה של המבקשת בנוגע לביטול האבחנה בין גילאי פרישה שונים לגברים ולנשים מעוררת קושי נוכח העובדה שגם המחוקק הותיר על כנה את האבחנה בין גיל פרישה לנשים ולגיל פרישה לגברים, במסגרת הוראות חוק גיל פרישה. זאת ועוד, על פי נתונים שמבטחים הציגה, רוב הנשים פורשות קרוב מאד לגיל הפרישה התקנוני ורחוק מאד מגיל הפרישה לגברים. כלומר, מבחינה מעשית, קביעת גיל פרישה שונה לנשים מתיישבת עם התנהגותן של נשים בפועל ועמדת המבקשת תביא למעשה לחישוב על פי נתון שאין לו קשר לנתונים האמפיריים.
מעמדת המבקשת עולה כי לשיטתה, יש להעלות את גיל הפרישה לנשים ולהשוותו לגיל הפרישה לגברים. שאלה זו היא שאלה כבדת משקל ולה פנים לכאן ולכאן. יש להזכיר כי אין מדובר רק בעניין משפטי, אלא בשאלה המעוררת דיון ציבורי ובענין זה אין אחידות דעים בציבור ( ר' למשל: דיון בוועדת הכספים של הכנסת מיום 18.10.10 שבה מובאת עמדת נעמ"ת המתנגדת להעלאת גיל הפרישה לנשים מעבר ל – 62 שנים; דיון בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת, מיום 31.10.11 בנושא ביטול העלאה אוטומטית של גיל הפרישה, בה הובאה עמדת הסתדרות העובדים הלאומית שאף היא מתנגדת להעלאת גיל הפרישה לנשים; ישיבת ועדת הכספים של הכנסת מיום 15.11.11; הודעה לעיתונות מבנק ישראל, מיום 17.11.11 בנושא העלאת גיל הפרישה לנשים, עמדת מרכז מהות, הפורום לקידום כח עבודה רב גילאי, ממאי 2011, " העלאת גיל הפרישה לנשים – מסמך עמדה"; מחקר של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, "דחיית גיל הפרישה לנשים – נתוני רקע והשלכות", מיום 28.1.11 ור' בהרחבה גם ברות בן ישראל, בטחון סוציאלי, כרך ג' - ביטוח זקנה, שארים והסדרי תשלום פנסיה; ביטוח נכות ופגיעה בעבודה ( מהדורה שניה, 2006)).
מכל מקום, בשלב זה, שהוא אישור ההליך כתובענה ייצוגית, איננו סבורים כי מסגרת דיונית זו היא המסגרת הנכונה לבירור סוגייה עקרונית זו. נוסיף שלדעתנו, גם פסילת הוראה בתקנון קרן פנסיה, הכפוף לאישור הרגולטור, אינה עניין שנכון לבררו במסגרת תובענה ייצוגית ואף אין מדובר בדרך הנכונה והיעילה לניהול התביעה."

12. עתה הגיעה העת לברר את אותה הטענה, אך זאת לא בהקשר של תובענה ייצוגית, אלא בעניינה האישי של התובעת. אלא שלמעשה, אין הבדל מהותי בבירור הטענה למרות שמבחינה דיונית, הטענה נבחנת כעת בהקשר שונה מההקשר שבו נדונה הבקשה לאישור תובענה ייצוגית. זאת מאחר שכך או כך וכפי שכבר צוין לעיל, מבטחים, בהיותה קרן פנסיה, מחוייבת לפעול על פי עקרון השוויון.
הדברים הובאו גם בהחלטה מיום 4.6.14 והוסברו כך:
"ככל שתתקבל טענת המבקשת לפיה יש להורות על פסלות התקנה, הרי שנכונה טענת מבטחים לפיה השינוי יחול על כלל המבוטחות, שכן הוראות התקנון חלות על כלל המבוטחים באופן שוויוני ( בג"ץ 6460/02 אליאב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד ס(4) 411 (2004)). כך, גם לא תתאפשר לחברות הקבוצה " יציאה" מהקבוצה (" OPT OUT"), שכן אם הוראה בתקנון תפסל, הפסילה תחול על כלל העמיתות והעמיתים של הקרן.
כמו כן, מקובלת עלינו טענת מבטחים לפיה אין הכרח לנהל את התביעה בדרך של תובענה ייצוגית שכן בכל מקרה, כל פסיקה של בית הדין תוחל באופן שוויוני על כלל המבוטחות. בעניין זה ראוי להזכיר כי בעניין אלחנתי ( בג"ץ 2911/05 אלחנתי נ' שר האוצר, פ"ד סב(4) 406 (2008), בו נדונה טענת אפליה של אלמנים שנשותיהם היו עמיתות בקרן הפנסיה, הנושא נדון כתביעה אישית והנפסק בו הוחל על כלל האלמנים בקרן.
אף על פי פסיקתו של בית הדין הארצי, מקום בו הובהר כי הנפסק בתביעות האישיות יוחל על כלל " חברי הקבוצה" הרלוונטיים וכי התביעה האישית תקים " השתק פלוגתא" במקרה בו תתקבל התביעה, הדבר היווה נימוק לדחיית בקשות לאישור תביעה כייצוגית. עניין זה מחזק את מסקנתנו לפיה אין כל יתרון בניהול התביעה כתביעה ייצוגית ( ע"ע ( ארצי) 1154/04 גרוס - מדינת ישראל משרד הביטחון, 9.1.07; עניין ביברינג שנזכר לעיל, ע"ע ( ארצי) 1534/04 כץ - שירותי בריאות כללית, 9.1.07; עתירה לבג"צ נדחתה ( בג"ץ 7887/07 כץ נ' בית הדין הארצי לעבודה, 14.1.10))."

13. כאמור, אין חולק בדבר מעמדו של עקרון השוויון, במיוחד בהקשר של משפט העבודה והביטחון הסוציאלי. עם זאת, לאחר ששקלנו את הנסיבות שבפנינו, הגענו לכלל מסקנה שיש לדחות את התביעה, וזאת ממספר טעמים. העיקריים שבהם הם שניים – האחד, כי בפועל, אין מדובר בפרשנות, מחיקה או תיקון של נוסחת חישוב קצבת הנכות ( תקנה 43), אלא בשינוי של הגדרת יסוד שבתקנון קרן הפנסיה – השוואת גיל הפרישה לנשים ולגברים ( תקנה 23). לשינוי זה נפקות מעבר לתחום המצומצם של חישוב קצבת הנכות.
הטעם השני הוא שהוכח במסגרת ההליך העיקרי, כי התובעת היתה ערה לגיל הפרישה השונה לנשים ולגברים שנים רבות לפני שהחלה לקבל את קצבת הנכות המלאה. כלומר, התיישנה תביעתה האישית של התובעת.
הדברים יפורטו בהרחבה בסעיפים הבאים.

טענת ההתיישנות
14. טענה זו הועלתה על ידי מבטחים כבר במסגרת התנגדותה לבקשה לאישור תובענה ייצוגית. בהחלטה מיום 4.6.14 נקבע כך:
"טרם שנבחן אם יש מקום להיעתר לבקשה ולהורות כי המחלוקת המשפטית בין הצדדים תתברר במסגרת הדיונית של תובענה ייצוגית, יש לדון בטענת ההתיישנות, שהעלתה מבטחים, מאחר שהיא טענה מקדמית.
לטענת מבטחים, המועד בו התגבשה עילת התביעה של המבקשת הוא המועד בו חושבה קצבת הנכות החלקית של המבקשת, כלומר בשנת 1992, ולחלופין במועד בו חושבה קצבת הנכות המלאה של המבקשת, בשנת 2001.
טיעונה של מבטחים מתעלם ממועד נוסף שהוא זה הרלוונטי לנושא ההתיישנות, והוא המועד בו המבקשת החלה לקבל את קצבת הנכות המלאה. כמתואר לעיל, המבקשת ניצלה את ימי המחלה שעמדו לזכותה, כך שרק בחודש אוקטובר 2002 החלה לקבל את קצבת הנכות המלאה ממבטחים, וזו שולמה למבקשת עד לחודש אפריל 2006. ומשכך, במועד הגשת התביעה האישית ואף במועד הגשת הבקשה שלפנינו, טרם חלפה תקופת ההתיישנות ( שבע שנים מהמועד בו שולמה למבקשת פנסיית הנכות בפועל). הדברים מקבלים משנה תוקף שעה שעסקינן בזכות לקצבה, המתחדשת מידי חודש בחודשו ( בג"ץ 3514/07 מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ נ' פיורסט, 13.5.12, סעיפים 62-64 לפסק הדין).
כמו כן, טענת ההתיישנות היא טענה דיונית והעלאתה כפופה לעקרונות תום הלב ( ע"ע ( ארצי) 533/09 אילן - שרותי בריאות כללית, 15.6.11). בנסיבות המקרה שלפנינו, שעה שעסקינן בטענת אפליה ומאחר שלהליך זה שבפנינו השלכות רוחב, הרבה מעבר לעניינה הפרטני של המבקשת, יש לדחות את טענת ההתיישנות.
אף אם היה ממש בטענת מבטחים ולא כך היא, הרי שלא היה בטענת ההתיישנות כדי לדחות את הבקשה על הסף שכן הכלל הוא כי סעד של סילוק על הסף יינתן במקרים חריגים וקיצוניים בהם ברור על פני הדברים שאין בבקשה ולא כלום ( רע"א 8268/96 רייכרט נ' שמש, פ"ד נה (5) 276 (2001) להלן – עניין רייכרט; רע"א 2022/07 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' אר - און השקעות בע"מ, 13.8.07). מה גם שבהתאם לחוק תובענות ייצוגיות, ישנה אפשרות להחליף את התובע המייצג, כך שאין זה ראוי שטענת ההתיישנות, המתייחסת רק למבקשת ואינה מועלית כטענה כללית ביחס לטיעון המשפטי המהותי בדבר תקפות סעיף 43( ב) לתקנון מבטחים, תביא לדחיית הבקשה על הסף.

15. בשלב זה של הדיון, בסיומו של ההליך העיקרי, הגענו למסקנה כי יש לקבל גם את טענותיה של מבטחים בנושא ההתיישנות.
נבהיר את מסקנתנו –
א. בשלב זה של הדיון עמדו בפני בית הדין ראיות שלא הוצגו במסגרת בירור הבקשה לאישור כתובענה ייצוגית. התובעת הציגה מטעמה פרסומים שונים שקיבלה במהלך שנות עבודתה כמורה ( נספח 1 לתצהירה), בתמיכה לטענה לפיה לא נזכר בהם שחישוב קצבת הנכות לנשים יהיה שונה מחישוב קצבת הנכות לגברים. פרסומים אלה כוללים תיאור של גיל הפרישה השונה לגברים ולנשים. גם בעדותה בבית הדין, התובעת אישרה שהיתה ערה לאבחנה בין גיל פרישה לנשים וגיל פרישה לגברים ( עמוד 24 לפרוטוקול).
כלומר, ככל שלוז טענתה של התובעת מכוון לביטול גיל פרישה שונה לנשים ולגברים, הרי שמהראיות עולה כי התובעת היתה ערה לסוגיה זו שנים רבות עוד לפני שקמה זכאותה לקצבת הנכות המלאה. משכך, מועד קבלת קצבת הנכות המלאה אינו המועד הקובע לבירור טענת ההתיישנות.
ב. בנוסף, הנתבעת הציגה מסמכים שהתובעת שלחה אליה במהלך השנים. במכתב מיום 21.10.1996, התובענה ציינה במפורש כך ( ההדגשה הוספה – ד.ו.):
"באוקטובר 1992 התחלתי לקבל ממבטחים פנסיית נכות חלקית בגין נכות כתוצאה מבעיה רפואית שנגרמה לי במהלך שנות עבדותי כמורה. אני מקבלת 8 שעות כאילו עבדתי אותן עד גיל 60 ..."

הנה כי כן, עוד בשנת 1996, כ – 15 שנים טרם הגשת התביעה לבית הדין, התובעת היתה מודעת לאופן חישוב קצבת הנכות ששולמה לה. לא למותר לשוב ולציין כי בהקשר של גיל הפרישה שנלקח בחשבון לצורך חישוב קצבת הנכות, אין הבדל בין קצבה חלקית או מלאה.
ג. בנסיבות אלה, הטיעון לפיו רק בעקבות פרסומים בתקשורת לגבי הנפסק בפרשת לאה פס, התובעת הבינה שחישוב הקצבה המשולמת לה, אינו יכול לעמוד ואין לקבל את טענת " התיישנות שלא מדעת" שהתובעת טענה בסיכומיה ( השוו לנפסק בעב"ל ( ארצי) 370/09 שחאדה - המוסד לביטוח לאומי, 16.9.10; ע"ע ( ארצי) 303/07 אוחנה - מבטחים קרנות פנסיה, 30.12.07; ע"ע ( ארצי) 33390-12-12 אלבילאה – מדינת ישראל, 13.11.14; ע"ע ( ארצי) 110/05 דולגופולסקי – חסון, 11.9.05; ע"ע ( ארצי) 592/09 רנרט – צים שירותי ספנות משולבים בע"מ, 4.5.11; ע"ע ( ארצי) 363/99 הממונה על הגמלאות – בלו, פד"ע לז 625 (2002)).

שינוי תקנון קרן פנסיה
16. כאמור, בסופו של יום, התביעה אינה עוסקת בשאלה מהי הנוסחה הנכונה לחישוב קצבת נכות לעמיתי קרן הפנסיה. הליך זה עוסק בשאלת יסוד עקרונית יותר, והיא גיל פרישה שונה לנשים ולגברים.

17. משזו המחלוקת שבין הצדדים, הרי שמשמעות התביעה היא שלמעשה, בית הדין יורה על שינוי מהותי בתקנון קרן הפנסיה, שהיקפו חורג מביטוח נכות, שהוא רק אחד הביטוחים מפניהם מבטחת הקרן ( לצידם – זקנה ושארים). היינו, כתיבת הסדר פנסיוני כולל וחדש על ידי בית הדין. אין זה תפקידו של בית הדין וספק אם יש בידיו את הכלים לפעול כך בעניין ( גם בהתחשב בכך שבית הדין לעבודה הוא הערכאה המקצועית והמוסמכת לדון בתובענות מתחום הביטחון הסוציאלי).
נזכיר שבפעמים הבודדות בהן הורתה ערכאה שיפוטית על בטלות הוראה תקנונית בקרן הפנסיה, ניתנה לקרן הפנסיה ולמאסדר אפשרות לתקן את התקנון בהתאם להערות בית המשפט. כלומר, הסוגיה חזרה לפתחם של הגורמים האמונים על ניסוח תקנון קרן הפנסיה. כך למשל היה בפרשת אלחנתי ( בג"צ 2911/05 אלחנתי נ' שר האוצר, פ"ד סב (4) 406 (2008)).
כך נוהג בית הדין לעבודה גם כאשר מדובר בפסלות הוראה בהסכם קיבוצי, שמעמדה כשל " דבר חקיקה" במסגרת יחסי עבודה קיבוציים ( פרשת מיכאל כץ שהוזכרה לעיל, בסעיף 64 לפסק הדין, שם נפסק כי אין מקום שבית הדין יקבע לצדדים הסדר כלכלי חדש ושונה, שיש לו השלכות תקציביות משמעותיות).

18. לגופם של דברים - האבחנה בין נשים לגברים, בכל הנוגע לגיל הפרישה, מעוגנת גם בדבר חקיקה – חוק גיל פרישה, תשנ"ד - 2004 וכן בחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים ( ביטוח), התשמ"א – 1981 ( להלן – חוק הפיקוח). סעיף 1 לחוק גיל פרישה מפרט את מטרת החוק, כדלקמן:
מטרה
מטרה
"מטרתו של חוק זה לקבוע כללים אחידים לענין גיל פרישה מעבודה, ובכלל זה העלאתו באופן מדורג והכל תוך החלת הכללים האמורים הן לענין זכאות להטבה הניתנת למי שהגיע לגיל האמור והן לענין זכאות להטבה הניתנת למי שטרם הגיע לגיל האמור, עד הגיעו לאותו גיל."

מסעיף זה עולה ברורות כי המחוקק היה ער לעיוות שבקיומם של כללים שונים לגיל הפרישה ושאף להאחדתם. לצד זה, המנגנון שנבחר הוא מנגנון של העלאה הדרגתית של גיל הפרישה ולא ביטול מיידי של ההסדרים הקיימים. לא ניתן להתעלם מכך שבחלוף שנים רבות מאז חקיקת החוק, עד היום לא הושגה הסכמה לגבי העלאת גיל הפרישה לנשים והאחדתו עם גיל הפרישה לגברים.

להשלמת התמונה יש להזכיר גם את הוראת סעיף 78 ט'(ב)(8) לחוק הפיקוח –
"הועלה גיל הפרישה לפי כל דין, יועלה גיל הזכאות לקצבת אזרח ותיק בהתאמה; כל עוד לא הועלה גיל הפרישה לגיל 67 לגבר ולאישה, יכוסה ההפרש על ידי הגדלת הסיוע הממשלתי מעבר לסכום הנקוב בפסקה (1) של סעיף 78 יד(א), כאמור בפסקה (2) של אותו סעיף; לענין פסקה זו, "ההפרש" – ההפרש שבין התחייבויות הקרן כפי שיהיו אם יועלה גיל הפרישה לגיל 67 לגבר ואישה לבין התחייבויות הקרן כשגיל הפרישה הוא גיל 67 לגבר שנולד בחודש מאי 1942 ואילך וגיל 64 לאישה שנולדה בחודש מאי 1953 ואילך;"

לענייננו - בנסיבות בהן קיים מתח בין עקרון השוויון ובין דבר חקיקה ספציפי, אין יסוד לטענה לפיה הוראות תקנון קרן הפנסיה אינן מתיישבות עם הדין, שהרי גם בחוק גיל פרישה וגם בחוק הפיקוח קיימת אבחנה זהה לזו הקיימת בתקנון קרן הפנסיה. לפיכך מקובלת עלינו טענתה של מבטחים, לפיה מקום בו המחוקק מצא להבחין בין נשים לגברים בהקשר של גיל הפרישה, אין מקום להכריז על בטלות הוראה דומה בתקנון קרן הפנסיה ( סעיף 105 לסיכומי הנתבעת).
בהקשר זה נוסיף שהפתרון שמוצע על ידי התובעת – שינוי ההגדרות בתקנון על ידי ביטול מיידי של הגדרת גיל הפרישה השונה לנשים, אינו מתיישב עם המנגנון שנבחר על ידי המחוקק לתיקון אותה סוגייה.
19. זאת ועוד - מדובר בסוגיה שנויה במחלוקת במישור הציבורי, כפי שגם תואר במסגרת ההחלטה מיום 4.6.14 והדברים הובאו לעיל ( סעיף 11 לפסק הדין).
מאז שניתנה ההחלטה בבקשה לאישור תובנה ייצוגית, הוקמה ועדה ציבורית לבחינת גיל הפרישה לנשים. מקריאת הדו"ח ( שהוגש בספטמבר 2016), הכולל גם דעות מיעוט, ניכר מגוון הדעות והגישות לסוגיה זו. זאת לאור הקשר שבין הדיון בהעלאת גיל הפרישה לנשים ובין מצבן של הנשים בשוק העבודה ( מסיבה זו המלצות הוועדה כוללות המלצות רבות הנוגעות לעידוד ולשילוב נשים בשוק העבודה).
(דו"ח הוועדה פורסם במרשתת - https://www.gov.il/he/Departments/PublicBodies/retirement_age_committee).
מכאן ניתן להסיק שתי מסקנות – האחת, שטרם התגבשה עמדה אחת מקובלת בציבור בישראל בנוגע לסוגיית העלאת גיל הפרישה לנשים ( והשוואתו לזה של הגברים), והשניה – שלא יהא זה נכון מבחינת ציבורית, חברתית וכלכלית, להורות על השוואת גיל הפרישה רק במסגרת תקנוני קרן פנסיה ותיקה, ללא התאמה במישורים אחרים של מערכת יחסי העבודה והפנסיה בישראל.

20. לאמור לעיל נוסיף, כי גם בית המשפט העליון היה ער למורכבות הסוגיה והותיר את ההכרעה בעניין בצריך עיון. ר' הרישא לסעיף 11 לפסק הדין בבג"צ 227/18 חקנזרי נ' הממונה על שוק ההון, ביטוח וחסכון במשרד האוצר, 26.3.19 ור' גם את הדברים הבאים באותו פסק דין:
"לגופה של השאלה האם יש להתיר הבחנה מגדרית בעניין זה ניתן להעלות טיעונים לכאן ולכאן, וזאת בשים לב לכך שמחד גיסא הפליה מגדרית בתנאי הביטוח תתאפשר רק במקרים נדירים, בהם הדבר מחויב מאופיו וממהותו של השירות הביטוחי בו מדובר ... ומאידך גיסא הבחנה מגדרית ביחס לגיל הפרישה עודנה נהוגה במדינת ישראל ( גיל הפרישה לגבר כיום הוא 67 וגיל הפרישה לאישה הוא עדיין 62, למרות שהחוק כולל אפשרות להעלותו ל-64. ראו סעיפים 3 ו-9-6 לחוק גיל פרישה)."

21. לטענת התובעת, מאחר שתביעתה עוסקת רק בחישוב קצבת הנכות, הרי שניתן וצריך להורות רק על שינוי גיל הפרישה בהקשר זה ( של חישוב קצבת הנכות) וכי העובדה שלנשים זכות יתר בדמות גיל פרישה מוקדם, לא צריכה להוות נימוק להפלייתה בהקשרים אחרים. בהקשר זה נטען עוד ( בהסתמך על הנפסק בפרשת אלחנתי), כי אין לבחון את שאלת חישוב קצבת הנכות כחלק ממכלול הזכויות על פי תקנון קרן הפנסיה. משכך, יש לדחות טענות הגנה לפיהן קיים מארג זכויות המוקנות לנשים בקרן הפנסיה, כך שביטול אחת ההוראות תביא לחוסר איזון במנגנון הכולל.
להבנתנו, עמדת הנתבעת אינה מבוססת על מארג זכויות כללי, היינו בחינת " הערך האקטוארי" של כלל זכויות נשים בקרן, לעומת " הערך האקטוארי" של סך זכויות הגברים בקרן. אלא שלשיטת הנתבעת, המקובלת עלינו, מקום בו עצם גיל הפרישה השונה בין גברים לנשים, מקים זכויות שונות לגברים ולנשים, ובהתייחס לגיל הפרישה המוקדם, אף הטבה לנשים ( לעומת גבר שיבקש לפרוש לפני גיל 65/ 67), שינוי גיל הפרישה אך ורק בהקשר של חישוב קצבת הנכות לא יתקן את חוסר השוויון, אלא ייצור עיוות נוסף בזכויות שהן תלויות בגיל פרישה.
גם מבחינה מעשית, איננו סבורות שניתן לקבוע גיל פרישה שונה, כך שלצורך קבלת קצבת זיקנה יקבע גיל פרישה אחד ואילו לצורך חישוב קצבת נכות, יקבע גיל פרישה אחר. בסופו של יום, גיל הפרישה אינו תאריך רנדומלי או מועד שנקבע כחזקה משפטית. מדובר בתאריך מסויים, יום בחודש ובשנה ספציפית, שבו העמית הופך מעובד ( עמית פעיל בשוק העבודה, המשלם דמי גמולים לקרן), לגמלאי, שקמה לו הזכאות לקבלת קצבה מהקרן.

22. הנושא האחרון מתקשר לכך שגיל הפרישה לנשים ולגברים אינו גיל אחיד וקבוע. על פי הוראות התקנון, הן נשים והן גברים רשאים לקבוע את מועד פרישתם מהעבודה, בהתאם להוראות התקנון. כך למשל, נשים יכולות לפרוש בכל עת בין גיל 62 ל – 67 ( בזמנו – בין גיל 60 ל – 65). גם גברים יכולים לפרוש לפני גיל 67 או לאחריו. במקרים אלה, קיימות הוראות ספציפיות הקובעות את אופן חישוב הקצבה לעמית.

23. כנימוק אחרון, הרלוונטי לתביעתה האישית של התובעת ולא לסוגיה העקרונית, יש להוסיף כי במסגרת שמיעת העדויות בהליך העיקרי הוכח שהתובעת משכה בעבר כספים שהפקידה במבטחים. התובעת אישרה בעדותה שאלמלא משיכת הכספים בשנת 1975, היתה צוברת עד גיל 60 פנסיה בשיעור 70% ( עמוד 24, שורות 2 - 3). סוגיה זו לא חודדה במסגרת הבקשה לאישור כתובענה ייצוגית. בשלב זה הוכח כי אלמלא משיכת הכספים בעבר, התובעת היתה זכאית לקצבת נכות מלאה (70% ממשכורתה) ובכך היה ניטל העוקץ מהטיעון כי חישוב קצבת הנכות הוא שמפלה אותה כאישה, לעומת גברים, עמיתים בקרן. היינו, שלא ההפלייה היא לב העניין.

24. סוף דבר - מכל הנימוקים שהובאו לעיל, הגענו לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות.
בהתאם לפסיקת בית הדין הארצי, מאחר שהתובעת היא גמלאית, אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ' סיוון תשע"ט, (23 יוני 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

רחל קפר, נציגת ציבור, (עובדים)

דגית ויסמן, שופטת