הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו ק"ג 50411-02-15

04 דצמבר 2016

לפני:

כב' השופטת חנה טרכטינגוט
נציגת ציבור (עובדים) גב' חנה קפלניקוב
נציג ציבור (מעסיקים) מר יעקב גונצ'רובסקי

התובעת
עליזה שטרן
ע"י ב"כ עו"ד שי רובינשטיין
-
הנתבעת
מבטחים מוסד לבטוח סוציאלי של העובדים בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד שלי בר ועו"ד יובל בן טוב

פסק דין
לפנינו תביעתה של גב' עליזה שטרן (להלן – התובעת) למתן פסק דין הצהרתי לפיו היא זכאית לתשלום קצבת שאירים ממבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ (להלן - הנתבעת או קרן הפנסיה ).
על סמך כתבי הטענות וחומר הראיות שהובאו בפנינו, אלה הן העובדות שאינן שנויות במחלוקת:
מר שמואל מנדל ז"ל (להלן - המנוח) אשר נפטר ביום 1.9.14, קיבל מהנתבעת קצבת זקנה החל מיום 1.9.93.
התובעת והמנוח (להלן ביחד - בני הזוג), שניהם אלמנים, החלו לקיים קשר זוגי בשנת 2001 לערך, ובשנת 2002 עברו להתגורר יחדיו בביתה של התובעת ברח' קפלן 9, קריית אונו.
המנוח המשיך להחזיק בדירתו ברח' מונטפיורי 15, קריית אונו.
ביום 30.6.02 חתמו בני הזוג הסכם שעיקרו הסדרת זכויותיהם הרכושיות האחד כלפי משנהו ( נספח 1 לכתב התביעה) (להלן - ההסכם ).
אין מחלוקת כי בסמוך למועד פטירתו של המנוח, למצער משך שבעה חודשים, לא חיו בני הזוג תחת קורת גג אחת והמנוח חזר להתגורר בביתו ונתמך על ידי עובדת סיעודית. הצדדים חלוקים בשאלה האם חדלו בני הזוג לגור יחד עוד כשנתיים קודם לכן, וכן בשאלה האם בתקופה זו חדלו גם להיות ידועים בציבור.
המנוח והתובעת שניהם ניצולי שואה, אשר הוכרו על ידי הרשות לזכויות ניצולי שואה במשרד האוצר (להלן - הרשות), כנכי רדיפות הנאצים הזכאים לגמלה. ביום 10.12.14 הכירה הרשות בתובעת כידועה בציבור של המנוח, הזכאית לפיכך לתשלום תגמולי אלמנות (נספח 3 לכתב התביעה).
בימים 11.1.16 ו - 18.1.16 נשמעו בפנינו דיוני הוכחות, בהם העידו העדים הבאים:
מטעם התובעת: התובעת בעצמה; גב' עפרה אשכנזי - מנהלת מועדונים ומכללת הגמלאים בקריית אונו (להלן - גב' אשכנזי); גב' יונה ברבון - שכנתה של התובעת (להלן - גב' ברבון); גב' אניטה (נעמי) וייספיש - חברתם של בני הזוג (להלן - גב' וייספיש); גב' ליובוב רפאילוב - עובדת משק בית בבתיהם של בני הזוג (להלן - גב' רפאילוב); מר רפי זיבנברג - חתנה של התובעת (להלן - מר זיבנברג).
מטעם הנתבעת: גב' מרגלית שני - בתו של המנוח (להלן - גב' שני); גב' גילה פיש - בתו של המנוח (להלן - גב' פיש) (להלן יחד - בנותיו של המנוח).
כמו כן, בעקבות החלטות שניתנו על ידי בית הדין, הומצאו לתיק: תיק הסיעוד של המנוח, תיק הסיעוד של התובעת וכן פירוט תשלום ודיווח דמי ביטוח בגין העובדת גב' רפאילוב.
תמצית טענות התובעת
בני הזוג התגוררו יחד משנת 2002 עד למועד סמוך מאוד לפטירתו של המנוח, עת החלה התדרדרות במצבו אשר הצריכה אשפוזים רבים. משך כל התקופה משנת 2002 ועד לפטירתו קיימו בני הזוג קשר זוגי רציף, עמוק ומשמעותי, והתובעת סעדה את המנוח ברציפות ובמסירות עד לנשימתו האחרונה.
במסגרת הסיכומים הוסיפה כי במהלך שבעת החודשים האחרונים לחייו של המנוח לא לנו מדי לילה באותה כתובת, בשל מצבו הרפואי של המנוח בלבד, ואולם קיימו מערכת יחסים זוגית.
בני הזוג נהגו לטייל יחד בארץ ובחו"ל; יום הולדתו ה - 80 של התובע נערך בחצר ביתה של התובעת; ולאורך שנות יחסיהם של בני הזוג, הביעו בני משפחתו של המנוח את הערכתם לתובעת ואף העלו זאת על הכתב (נספח 2 לכתב התביעה).
לפיכך, זכאית התובעת כמי שהייתה ידועה בציבור של המנוח לקבל פנסיית שארים מהנתבעת, החל ממועד פטירתו.
תמצית טענות הנתבעת
התובעת אינה זכאית לקצבת שאיר פנסיונר לפי תקנון קרן הפנסיה, שכן אינה עונה על הגדרת "אלמנת פנסיונר" הקבועה בו.
התובעת אינה עונה על הגדרת "אלמנת פנסיונר" בחלופה הראשונה, שהרי אין מחלוקת כי בני הזוג לא קיימו מערכת יחסים לפני חודש הזכאות הראשון, אלא החל משנת 2001.
כך גם התובעת אינה עונה על הגדרת "אלמנת פנסיונר" אף בחלופה השניה. מנתוני משרד הפנים עולה כי בני הזוג חיו בכתובות נפרדות והתובעת לא הציגה כל מסמך שיש בו כדי להעיד על קיום משק בית משותף לרבות קבלות, חשבונות חשמל, גז, מים וכיוב'.
במסגרת הסיכומים נוספו לתמיכה בנקודה זו תביעת המנוח לגמלת סיעוד למוסד לביטוח לאומי בה צוין כי הינו אלמן, להבדיל מ"ידוע בציבור"; עדותה של התובעת אשר לא הייתה קוהרנטית; ועדויותיהן של בנותיו של המנוח, לפיהן בני הזוג לא היו ידועים בציבור משנת 2011 ואילך ולא ניהלו משק בית משותף.
הנתבעת מחויבת לפעול כלפי מבוטחיה על פי תקנון קרן הפנסיה, ואין היא רשאית ליתן זכויות עודפות עליו ולהפלות בין מבוטחים [תוך הפנייה לע"ע 600026/97, 600027/97 מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ - מרק פיורסט (22.10.03); בג"צ 6460/02 משה אליאב - ביה"ד הארצי לעבודה (08.02.06)]. כך גם הוענק מעמד על לתקנון הקרן על פי סעיף 78 י לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), תשמ"א - 1981, וכן לפי תקנה 41 כ"ו לתקנות מס הכנסה הקובעת כי עמיתי הקרן יהיו זכאים אך ורק לזכויות המוענקות להם מכוח התקנון.
העקרונות המנחים על בסיסם פועלות הקרנות הוותיקות שבהסדר, והנתבעת ביניהן, הם הדדיוּת, ביטוח קבוצתי שיתופי, שוויון והגשמת המטרה הסוציאלית של מתן פנסיה, תוך התחשבות בכלל מבוטחי הקרן [תוך הפנייה, בין היתר, לדב"ע נא/ 6 - 7 מרים זיו - "מבטחים" מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בארץ ישראל, פד"ע כ"ג 493 (1991); דיון 3/46/לד אברהם פלצנר - ״הסנה״ - חברה ישראלית לביטוח בע׳ימ ו-קרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות בע״מ, ה 477 (1974)]. אי לכך, הנתבעת אינה רשאית להעניק לתובעת קצבה כשהיא אינה עומדת בהוראות תקנון הקרן.
דיון והכרעה
התקנון האחיד החל על מבוטחי הנתבעת קובע בפרק ההגדרות כי החוסה תחת הגדרת "שאיר פנסיונר" ובכלל זה "אלמנת פנסיונר", יהא זכאי לקצבת שאיר פנסיונר מקרן הפנסיה.
"אלמנת פנסיונר" מוגדרת בתקנון האחיד כדלקמן:
"אלמנת פנסיונר - בת זוגו של פנסיונר ביום בו נפטר, ובלבד שהתקיימו בה אחד משני אלה:
(1) הייתה לבת זוגו של הפנסיונר לפני חודש הזכאות הראשון לקצבת זקנה וגרה עימו במשך לפחות שנה אחת רצופה עד ליום בו נפטר;
(2) הייתה לבת זוגו של הפנסיונר לאחר חודש הזכאות הראשון לקצבת זקנה וגרה עימו במשך לפחות שנתיים רצופות עד ליום בו נפטר, ובלבד שביום בו נפטר הגיעה בת הזוג לגיל קצבת זקנה.
לעניין תקופת המגורים תובא בחשבון גם תקופה שבשלה חויב הפנסיונר בתשלום מזונותיה של בת הזוג לפי פסק דין של ערכאה שיפוטית מוסמכת."
"בת זוג - אחת משתי אלה:
(1) אשתו של מבוטח או פנסיונר;
(2) מי שהוכרה כידועה בציבור כאשתו של מבוטח או פנסיונר בהחלטה של ערכאה שיפוטית המוסמכת לכך"
על מנת שהתובעת תוכר כאלמנת המנוח עליה לעבור שתי משוכות, האחת של הכרה כידועה בציבור של המנוח, והשניה של מגורים משותפים, לפחות שנתיים רצופות עד ליום שבו נפטר. נקדים ונאמר כי יש לטעמנו לחלק את תקופת הקשר בין התובעת למנוח לשתי תקופות.
התקופה הראשונה משנת 2002 ועד סוף שנת 2011 או לכל המאוחר תחילת 2012, שאז התגוררו יחדיו; והתקופה השניה משנת 2012 ועד לפטירתו של המנוח, במהלכה כל אחד התגורר בביתו.
אשר לתקופה הראשונה, והגם שהדבר לא הוכח כפי שיפורט בהמשך, מוכנים אנו להניח קיום משק בית משותף, אלא שלאחר שהמנוח חזר לדירתו, חדלו להתקיים שני התנאים.
לא נעלם מעיננו כי יחסי האהבה, החברות והדאגה בין התובעת למנוח נמשכו גם לאחר שכל אחד מהם התגורר בביתו, אלא שאין די בכך כדי לקיים את המבחנים של קיום משק בית משותף, קל וחומר של מגורים משותפים.
א. האם יש לראות בתובעת כבת זוגו של המנוח
על פי ההלכה הפסוקה, הכרה כידועה בציבור כאשתו של פלוני היא עניין שבעובדה שיש להוכיחו בראיות. יש להראות כי השניים התכוונו לקשר של תמיד שיש בו מסימני ההיכר של יחידה משפחתית.
"המבחן להכרה באישה כידועה בציבור כאשתו של פלוני הינו כפול: ראשית – על בני הזוג לקיים חיי משפחה, דהיינו מערכת יחסים אינטימית המבוססת על יחס של חיבה, הבנה, מסירות ונאמנות המעידה על קשירת גורל. שנית – עליהם לנהל משק בית משותף, אך לא סתם מתוך צורך אישי של נוחות וכדאיות כספית או סיכום ענייני, אלא כפועל יוצא טבעי מחיי משפחה משותפים כנהוג וכמקובל בין בעל ואישה הדבקים אחד בשני בקשר של גורל חיים."
[ע"ע (ארצי) 513/06, קריסלדה קסידסיד - מבטחים מוסד סוציאלי של העובדים בע"מ (3.5.07) (להלן - עניין קסידסיד)].
וכן –
"השאלה אותה יש לברר במקרים כגון אלו היא האם בקשר שבין השניים היה מסימני ההיכר של קיום יחידה משפחתית, וכפועל יוצא מכך, במקרים המתאימים - האם עקב פטירת המנוח נוצר, לגבי מי שטוענת להיות הידועה בציבור שלו, מחסור כלכלי. יצוין כי גם בהעדר מחסור כלכלי, כגון, כאשר הידועה בציבור היא עצמאית מבחינה כלכלית, היא תחשב כ"אלמנה", אם יוכח קיום החיים המשותפים ביחידה משפחתית."
[ע"ע (ארצי) 1016/00 טלינסקי ליובוב – קרן הגמלאות המרכזית (21.6.01); וראו עוד בעניין זה: ע"ע (ארצי) 1254/00 דורה שליאקין ואח' – הממונה על תשלום הגמלאות, (26.1.03); דב"ע (ארצי) נג/7-6, אנה בטר - קרן הגמלאות המרכזית, פד"ע כ"ז 135 בעמ' 141 (1994); דב"ע (ארצי) נ"ד/1-6, דר' מרטה אליאן - קרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות, עבודה ארצי, כרך כ"ז (2), 13 (1994)].
בענייננו, מחומר הראיות עלה כי בתקופה שבה התגוררו יחדיו קיימו בני הזוג חיי משפחה וכי אף ילדיהם, על אף שאינם משותפים, נהגו לבלות לעיתים קרובות יחדיו. חתנה של התובעת העיד כי "אנחנו ומשפחת פיש, במשך כ - 12 שנה היינו משפחה לכל דבר - חתונות, חגים, ימי הולדת. היינו מבלים ביחד והילדים שלנו פחות או יותר באותם הגילאים, היינו ממש משפחה..." (פרוטוקול מיום 18.1.16, ע' 14 ש' 24 - 25). כך גם השתמע מדברי בנותיו של המנוח שסיפרו כי נכדהּ של התובעת ביקר את אחותם בחו"ל בשנת 2012 (פרוטוקול מיום 18.1.16, ע' 25 ש' 30 - 31; ע' 34 ש' 19 -20), וכן מעצם העובדה שהתובעת הלוותה 19,000 דולר לגב' שני (פרוטוקול מיום 18.1.16 , ע' 31 ש' 1 - 5).
בעניין זה תמכו עדי התובעת, חברים, מכרים ושכנים:
כך למשל העידה גב' אשכנזי: ".. אני יודעת שהייתי מורידה אותם בבית של עליזה, אני יודעת שכשהם היו הולכים לנופשונים הם היו באותו חדר, וגם בחו"ל. לשאלתך, אני לא זוכרת עד איזה שנה זה היה." (פרוטוקול מיום 11.1.16 , ע' 5 ש' 26 - 30).
כך גם העידה גב' ברבון: "אני יודעת שבמשך תקופה ארוכה, מעל ל - 12-10 שנים, 14, 15 שנה, אני הכרתי את שמואל אצל הגברת הזאת (מצביעה על התובעת)" (פרוטוקול מיום 11.1.16, ע' 6 ש' 6 - 7). ובהמשך: "... אני לא עקבתי אחריהם יום יום. אני יודעת דבר אחד - שהם חיו ביחד. עד שהיא הודיעה לנו שהוא נפטר". (פרוטוקול מיום 11.1.16, ע' 6 ש' 20 - 21).
וכך גם העידה גב' וייספיש: "אני יכולה לומר לך שאני הייתי מלאת התפעלות על היחס ביניהם, איך שעליזה שטרן טיפלה בו, מכיוון שהוא היה חולה סכרת וחולה לב, ואני הייתי מלאת הערצה איך היא טיפלה בו ואני בטוחה שהיא האריכה את חייו." (פרוטוקול מיום 11.1.16, ע' 11 ש' 6 -10).
יש לציין כי לא הוצגה בפנינו כל ראיה על שיתוף כלכלי בין התובעת למנוח ואין כל אינדיקציה אובייקטיבית לכך, אלא שעצם המגורים במשך כעשור מקימים חזקה של ניהול משק בית משותף וזאת אף אם ניהלו התובעת והמנוח חשבונות נפרדים.
וכך נאמר בעניין קסידסיד:
"דרישת המגורים יחדו ראויה להתפרש לא כפשוטה אלא במובנה המושגי, והיא באה להדגיש הצורך בקיום מבחן אוביקטיבי של ניהול משק בית משותף להכרה בידועה בציבור כאשתו של חבר או פנסיונר (עבל 241/05 זאמרא מירי – המוסד); זאת בנוסף למבחן הכוונה של קשירת גורל ורצון לחיים יחדיו. עם זאת יודגש, שעובדת קיום מגורים יחדיו מקימה חזקה הניתנת לסתירה של קיום משק בית משותף."
על השיתוף בין התובעת למנוח ניתן אף ללמוד מסעיף 3.2 להסכם ביניהם המתייחס למימון החיים המשותפים והקובע כי אם יגורו הצדדים בבית השייך לאחד מהם, יחולקו הוצאות המחיה בבית המגורים כפי שיקבע על ידם מעת לעת, ובהיעדר קביעה, בחלקים שווים ביניהם.
מרבית תקופת זוגיותם ובמשך כעשור חיו התובעת והמנוח בדירתה של התובעת, קיימו משק בית משותף וחיו כמשפחה. בתקופה זו יש לראותם כמי שהיו ידועים בציבור.
אלא שמהראיות עולה, כפי שיפורט להלן, כי מסיבות שלא הובהרו, החל במועד מסוים אשר לא הובהר דיו, בין השנים 2012-2011 חדלו להתגורר תחת קורת גג אחת.
החל ממועד זה לא התקיימו שני התנאים הנדרשים, הן ניהול בית משותף והן מגורים משותפים.
ב. האם יש לראות בתובעת כמי שגרה עם המנוח שנתיים רצופות לפני שנפטר
לעניין מגורים משותפים נפסק על ידי בית הדין הארצי כדלקמן [ע"ע (ארצי) 1818-05-14 החברה המנהלת של קרן הגמלאות של חברי "דן" בע"מ - פלונית (16.6.15) (ההדגשות במקור)]:
"השאלה בדבר מגורים משותפים, כאמת מידה לבחינת הזכאות לקצבת שאירים, עלתה פעמים אין ספור לבירור בפסיקתו של בית דין זה, תוך שמחד, הוכר משקלם של המגורים תחת קורת גג אחת כמבסס בדרך כלל קיומם של חיי זוגיות הכוללים תלות או שיתוף כלכלי בין בני זוג, ומאידך, מלמדת אותנו הפסיקה, כי היעדרם של מגורים משותפים לא בהכרח שולל קיומם של חיי שיתוף כאמור. על רקע זה, חוזרת בפסקי הדין העוסקים בסוגיה פעם אחר פעם ההנחיה, לפיה יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו.
...
'הסימן העיקרי של קיום מצב של פירוד בין בני זוג הוא שהם אינם גרים במשותף, באופן מלא או חלקי, או באופן זמני ומשתנה או מתמשך. העובדה שבני הזוג אינם גרים במשותף באופן מלא ומתמשך מצביעה על קיום פירוד אשר יכולה להיות לו תוצאה משפטית לעניין שלילת זכויות האלמנה לקצבת שאירים... בנוסף לכך, יש להבחין בין נסיבות אובייקטיביות שבעקבותיהן נוצר הפירוד בין בני הזוג, ואשר אלמלא אותן נסיבות לא היה פירוד ביניהם (כגון, אשפוז עקב מחלה ממושכת של אחד מבני הזוג, שהות מאונס של אחד מבני הזוג במקום אחר במשך תקופה ארוכה), לבין נסיבות שבהן הפירוד נעשה על פי רצונו של אחד מבני הזוג, כדי לקבוע האם אכן היה פירוד בין בני הזוג. אף בנסיבות שכאלה יתכן שבני הזוג לא ייחשבו כמי שהיו נפרדים, כאשר - לדוגמה - בן הזוג שומר על קשר אפשרי עם בן הזוג המאושפז או השוהה מאונס במקום אחר בדוגמאות שהובאו לעיל. ......' (דיון (ארצי) נב/0-69 אביבה ליאון - המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] פד"ע כד 458 (1992);...)
...
הנה כי כן, במקרים מסוימים, היעדרם של מגורים משותפים לא ישקול לחובתו של מבקש קצבת השאירים, ולא יטה כשלעצמו את הכף לקבוע כי הייתה פרידה בין בני הזוג. כך למשל במקרים בהם התקיים אילוץ שחייב את בני הזוג שלא להתגורר תחת קורת גג אחת, כגון במצב מיוחד כמחלת נפש או מחלה ממושכת אחרת, אשפוז במוסד כלשהו או אלימות במשפחה. אלא שבכך אין כדי לפטור מן הצורך בבחינת סממנים אחרים של שיתוף בחיי בני הזוג. הדגש בבחינת קיומם של יחסי שיתוף וזוגיות יושם בנסיבות מעין אלה גם על קיום של תלות כלכלית או שיתוף כלכלי בין בני הזוג, וזאת לאור תכלית תשלום קצבת השאירים."
ומן הכלל אל הפרט.
בחינת מכלול הראיות והעדויות אשר הובאו בפנינו הוליכה אותנו למסקנה כי בני הזוג חדלו להתגורר יחד לכל המאוחר בשנת 2012, וזאת חרף טענותיה של התובעת בדבר מגורים משותפים עד יומו האחרון של המנוח, בדירתו.
ראשית, גרסאותיהן של בנותיו של המנוח היו עקביות ותאמו זו לזו. כפי שיפורט להלן, שתיהן טענו כי בשנת 2010 או 2011 חזר המנוח להתגורר בביתו בגפו ובנ י הזוג חדלו לקיים משק בית משותף (ההדגשות להלן אינן במקור).
גב' פיש טענה כי "הם החליטו ביניהם להיפרד, מסיבות שלהם, והוא חזר הביתה להתגורר בדירתו" (ע' 22 ש' 28); "היו תקופות שהיה ביניהם קשר, היו תקופות שלא היה ביניהם קשר, היו תקופות שהתראו" (ע' 23 ש' 16); "כמו שאמרתי, היו תקופות שהם לא היו בקשרים, היו תקופות שהם נפגשו, התראו, יצאו, בילו אבל כל אחד גר בביתו, תחת קורת גג שלו עם ניהול משק בית שלו."; לשאלת ביה"ד האם "יכול להיות שהם יצאו מאוחר בלילה והיא נשארה אצלו בדירה?" השיבה: "מה שאני לא יודעת אני לא יודעת. הכל יכול להיות. אם הם נשארו לישון אחד אצל השני אני לא יודעת. אני לא מתכחשת לזה ולא אומר דברים שהם לא נכונים." (ע' 24 ש' 16 - 22); "הם נפרדו כי הם רבו, הוא החליט שהוא רוצה לחזור לגור בדירה שלו, ניהל משק בית בנפרד. זה שהם נפרדו, או היו ידידים, או יצאו, או הלכו לסרט והצגות לא היתה בעיה. הוחלט שהוא רוצה לגור בדירה שלו והיא בדירה שלה, אני לא רואה פה..." (ע' 25 ש' 9 - 11); "... ישנו יצאו, יש דברים שיכול להיות שלא ידעתי, או שלא סיפר לי, אם היא ישנה שם או הוא ישן שם אחרי התקופה שהם נפרדו והוא גר בבית, יכול להיות אני לא יודעת ." (ע' 28 ש' 9 - 10); וכן העידה כי כשהייתה באה לביתו מ - 2011 ואילך הייתה רואה את התובעת שם לפעמים, הרבה פעמים, יכול להיות לפחות פעם בשבוע מתוך פעם - פעמיים בשבוע שנהגה לבקר, לפעמים בשעות הערב ולפעמים בשעות הבוקר (ע' 28 ש' 13 - ע' 29 ש' 5).
כך גם העידה גב' שני כי "עברתי לגור עם אבא שלי באוקטובר 2011. הוא כבר היה גר שם ב - 2010."; "היו להם חילוקי דיעות ואבא רצה כבר להיות לבד, להתנהל לבד"; בהמשך במענה לשאלה מה קרה לאחר מכן מבחינת הקשר, השיבה: "הקשר בהתחלה לא היה הדוק, אבל מדי פעם הם היו בקשר. זה היה לסירוגין כזה" (פרוטוקול מיום 18.1.16, ע' 30 ש' 23- 26); ביחס לביקורי התובעת העידה ש "היא הייתה באה לבקר נראה לי פעם בשבוע, גם לא תמיד קבוע, היה לה סידורים ועניינים בפ"ת ולפעמים לא הייתה באה..." (פרוטוקול מיום 18.1.16 , ע' 31 ש' 14 - 18); במענה לשאלת בית הדין האם התדירות הזו הייתה משך כל התקופה, השיבה: "לא. הוא גם היה הולך אליה" והוסיפה כי אין לה מושג כמה פעמים בשבוע הם היו נפגשים (פרוטוקול מיום 18.1.16, ע' 31 ש' 25 - 28). כמו כן העידה כי "היו להם שנים מאוד יפות ביחד. אני לא יודעת מה קרה. קצת הדרדר. אבא אולי הזדקן והדרדר והוא רצה לבד." (פרוטוקול מיום 18.1.16, ע' 33 ש' 14 - 15); במענה לשאלה עד מתי התקופות היפות עם התובעת נמשכו, פירטה: "...הם גרו ביחד אבא אף פעם לא השכיר את הדירה שלו במכוון, במודע. השאיר את הכבלים בטלוויזיה, תמיד אמר אני לא יודע מה יהיה איתה אני רוצה להיות חופשי ואם בא לי אני יכול לחזור הביתה. זה גם קרה בפתאומיות. אף פעם הוא לא השכיר את הדירה. ב - 2010 היית (כך במקור – ח"ט) בשדרות רוטשילד ואבא התקשר אלי ואמר לי אני רוצה שתבואי לקחת את כל הדברים מהבית של אליס אני רוצה לחזור הביתה, אני רוצה לחזור לעצמי. וזה בערך התקופה שזה לא היה אותו דבר. לא במגורים. באנו לקחת את הטלוויזיה והבגדים" (פרוטוקול מיום 18.1.16, ע' 33 ש' 23 - 30).
לעומת זאת, התובעת הציגה גרסה מתפתחת .
בכתב התביעה ובתצהירה טענה כי חיה עם המנוח בביתה משנת 2002 ברציפות עד למועד סמוך מאוד לפטירתו, עת חלה התדרדרות במצבו;
לאחר מכן, במסגרת חקירתה הנגדית חידשה וטענה כי בשלב כלשהו עברה היא להתגורר עם המנוח בדירתו, יחד עם המטפלת הסיעודית שטיפלה בו (פרוטוקול מיום 18.1.16 , ע' 19 ש' 20 - 27; ע' 20 ש' 5 - 8). כאשר עומתה עם העובדה שלא ציינה פרטים אלו קודם לכן, טענה כי היא איננה זוכרת שחתמה על תצהיר כלל (פרוטוקול מיום 18.1.16 , ע' 22 ש' 2 - 12);
לבסוף, במסגרת הסיכומים עלתה לראשונה הגרסה כי למעשה בשבעת החודשים האחרונים לחייו של המנוח לא לנו מדי לילה באותה הכתובת עקב מצבו הרפואי.
אין בידנו לקבל את טענת התובעת, כי עברה להתגורר עם המנוח בדירתו (פרוטוקול מיום 18.1.16 , ע' 19 ש' 23 - 27). התרשמנו כי הת ובעת לא גרה שם באופן קבוע אף אם נהגה לבקר תכופות. כך עולה מעדויות בנותיו של המנוח, מדיווחיו בעת שאושפז ואף מדבריה של התובעת, בין השורות, אשר העידה כי המטפלת אמרה שהוא אוכל טוב יותר כשהיא שם (פרוטוקול מיום 18.1.16 , ע' 19 ש' 27), דהיינו שלא כל העת הייתה שם. עוד העידה התובעת כי "זה לא היה מתוכנן לא היה לי ימים קבועים שאני אצל שמואל וימים קבועים שאני בבית, אבל הרוב אני הייתי, אם הוא לא היה אצלי אני הייתי שם. היו לי שם בעיקר לבנים, כותונת לילה." (פרוטוקול מיום 18.1.16 , ע' 21 ש' 7-9).
לא זו אף זו, טענות התובעת בהליך עומדות בסתירה למידע שנמסר על ידה למוסד לביטוח לאומי.
מתעודת עובד ציבור מיום 13.3.16 ובה תיק הסיעוד של התובעת עולה כי בתקופה הרלוונטית לתביעה, דיווחה כי היא חיה בגפה. כך למשל, בתביעותיה לקבלת גמלה (מחודשים 11/11, 05/12 ו - 09/13) סומנה התיבה "אלמן/ה", להבדיל מ"ידוע/ה בציבור", וכך גם בדוחות הערכת תלות שנערכו על ידי המוסד בעניינה (מחודשים 11/11, 05/13 ו - 12/13), סומנה התיבה "הנבדק גר לבדו" והמנוח לא הוזכר כמי שמתגורר עם התובעת, נוכח בעת הבדיקה או קיימת אינדיקציה ל מגוריו באותו בית. שמו של המנוח הוזכר בדוח הערכת תלות משנת 2011 בלבד, תחת הכותרת "עזרה ללא תשלום" כ - "ידיד"; "מביא תרופות, קניות קטנות ולחברה" (הכוונה - מארח לה חברה - ח"ט); "כמעט כל יום" , ובהמשך תחת הכותרת "קיום השגחה בפועל", "הידיד מגיע כמעט כל יום ונשאר כשעה...".
כאמור, בהערכות התלות שנעשו לאחר מכן בשנת 2013 לא מוזכר המנוח כלל.
אמנם כטענת התובעת, אין זה מן הנמנע שבליבן של בנותיו של המנוח מקונן החשש כי הכרת בית הדין במעמדה של התובעת כידועה בציבור של המנוח עלול לפגוע בזכויותיהן הממוניות ברכושו של המנוח. אכן תמוה בעינינו מדוע לא בירכו את התובעת, אשר הייתה זוגתו של אביהם כעשור ואשר עמה כמשתמע היו להם קשרים הדוקים, משפחתיים וכלכליים, ולו ב"שלום" (פרוטוקול מיום 18.1.16 , ע' 29 ש' 8 - 9; ע' 34 ש' 10 - 11 - 12). אלא שגרסאותיהן נתמכות בראיות חיצוניות, כפי שיפורט להלן, ומכל מקום, התובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי היא עומדת בקריטריונים של "אלמנת פנסיונר".
ראשית, הטענה כי היה יום כלשהו בשנת 2010 בו התקשר המנוח לגב' שני וביקש ממנה לסייע לו בהעברת חפציו מביתה של התובעת לביתו שלו, מתיישבת עם טענת מר זיבנברג כי הייתה שבת אחת באותה שנה בה רבו והוא חזר לביתו בשבת (פרוטוקול מיום 18.1.16 , ע' 15 ש' 12 - 15) ועם טענות התובעת, כי המנוח נטה להיעלב בקלות והיות שהחזיק בדירה משלו, היה הולך אליה כשהיו רבים (פרוטוקול מיום 18.1.16, ע' 21 ש' 12 - 22).
שנית, מתעודת עובד ציבור שהוגשה לתיק ביום 4.2.16 ובה דיווחי תשלומים לגב' רפאילוב כעובדת משק בית, עולה כי המנוח לא שילם עבורה דמי ביטוח בשנים 2006 - 2010 כלל וכי החל מחודש 1/2011 חזר לשלם עבורה מדי רבעון באופן קבוע כל עוד היה בין החיים.
שלישית, הדבר מתיישב עם תעודת עובד ציבור מיום 13.3.16 ובה תיק הסיעוד של התובעת, כמבואר לעיל, וב דומה לכך גם עם תעודת עובד ציבור מיום 4.2.16 ובה תיק הסיעוד של המנוח . מן האחרונה, עולה גם כן כי בתביעותיו לגמלה (בחודשים 12/11 ו - 01/14) סימן את התיבה "אלמן/ה", להבדיל מ"ידוע/ה בציבור" ולא נזכר שמה של התובעת כלל. נוסף על האמור, בדוחות האשפוז שצורפו לתיק, משנת 2013 ואילך צוין ביחס למצבו של המנוח: "א + 3 מתגורר לבדו...".
לא נעלם מעיננו כי באותה תעודת עובד ציבור, קיים דוח אשפוז מיום 17.12.11 בו מצוין כי המנוח "אלמן גר בביתו בקריית אונו עם חברתו", אלא שככל הנראה מדובר במועד סמוך לחזרת המנוח לדירתו ויתכן שבאותה עת טרם השלים עם העניין, שכן דיווח זה סותר את דיווחה של התובעת חודש לפני כן, בו היא מציינת כי המנוח מבקר בדירתה וכי היא גרה לבד. מכל מקום, החל משנת 2013 אין האחד מזכיר את קיומו של האחרת כלל, ו שניהם מציינים כי הם גרים בגפם.
מן הראיות והעדויות עולה כי בני הזוג ק יימו במשך כ - 12 שנים יחסי חברות ודאגה, אך המערכת הזוגית השתנתה ברבות השנים ותאמה את רצונם כפי שהיה באותה עת.
אמנם בעידן הנוכחי יכולים יחסים בין בני זוג ללבוש צורות ואופנים שונים של התנהלות זוגית, והיעדר מגורים משותפים לא יטה תמיד את הכף לקביעה כי לא התקיימו הקריטריונים הנדרשים לצורך הגדרת "אלמנת פנסיונר", אלא שבמקרים אלה יש להוכיח כי נסיבות אובייקטיביות הן שהובילו את בני הזוג לחיות בנפרד.
כך למשל במקרה של מצב רפואי.
לפיכך, לו הייתה התובעת מוכיחה כי הפסקת המגורים המשותפים קרתה בשנת 2014 , עת החל המנוח להזקק לעזרה סיעודית , והשיתוף ביניהם המשיך על אף העובדה שלא גרו תחת קורת גג אחת, יתכן שמסקנתנו הייתה שונה.
אלא שבענייננו לא הוכח מה היו המניעים שהובילו את התובעת והמנוח להפסיק לגור תחת ק ורת גג אחת לכל המאוחר בשנת 2012.
לא הוכח כי מדובר בנסיבות אובייקטיביות ולפיכך מסקנתנו היא כי מדובר בהחלטה על הפסקת המגורים מרצון.
הגם שהתובעת והמנוח המשיכו לקיים יחסי חברות ודאגה, לא הוכח כל שיתוף כלכלי לאחר הפסקת המגורים המשותפים וממילא לא מתקיימת תכלית תשלום פנסיית השאירים בענייננו, אף אם נפרש את דרישת המגורים באופן מושגי ולא כפשוטה.
התובעת מבקשת ללמוד על היותה ידועה בציבור מהתמונות המשותפות של בני הזוג וילדיהם מביקורים, חגים ומועדים נוספים. אולם כבר נפסק כי אין די בבילויים משותפים כלשעצמם ויחסי קרבה בין בני זוג, כאשר בחרו שלא להתגורר במשותף כדי לקבוע שהתובעת הייתה ידועה בציבור של המנוח וגרה עמו [ע"ע (ארצי) 1223/01 נאוה ברזילי – הממונה על תשלום גמלאות (20.12.06)].
כלל הנסיבות מוליכות למסקנה שבני הזוג, הגם שכאמור קיימו חברות אמיצה וקרובה, לא היו מעוניינים לקיים שיתוף ממוני, בנכסים או בהכנסות. ההסכם שנחתם בין בני הזוג חוזר וקובע, ברחל בתך הקטנה, בכמה וכמה סעיפים שונים כי הם מעוניינים בהפרדה רכושית מוחלטת.
כך למשל נקבע בסעיף 2.5:
"כל הכנסות, פירות, תמלוגים, רנטות, שילומים, פנסיות, טובות הנאה, השבחות, עליות ערך ותשלומים, מכל מין וסוג שהוא, לרבות מקרן סוציאלית ו/או מהמוסד לביטוח לאומי וכיו"ב, שהתקבלו, המתקבלים או יתקבלו בידי מי מהצדדים, לרבות מרכוש השייך ו/או שיהיה שייך לו, יהיו שייכים לאותו צד, בנפרד, ולצד האחר אין ולא יהיו כל זכויות בהם, אלא אם הופקדו הכנסות וכיו"ב כאמור לחשבון בנק משותף לצדדים, אם וככל שיהיה להם חשבון בנק כאמור...";
ובסעיף 4.3:
"נוכח הוראות ההסכם ורצונם של הצדדים, כל אחד מהצדדים מוותר בזה לטובת משנהו, במפורש ובאופן בלתי חוזר, על כל זכות למזונות מהחיים, אם וכאשר ייפרדו דרכיהם, ולאחר אריכות ימיהם ושנותיהם - למזונות מן העזבון".
מן ההסכם ומן האופן בו התנהלו הצדדים עולה כי לא היה כל שיתוף כלכלי בין התובעת למנוח וכי התובעת לא הייתה סמוכה על שולחן המנוח, ופטירתו לא גרמה לה למחסור כלכלי, שכן לא הייתה ביניהם כל תלות כלכלית.
אמנם ניתן להכיר בתובעת כידועה בציבור גם כאשר הינה עצמאית כלכלית, אלא שלצורך כך נדרש קיום חיים משותפים ביחידה משפחתית תוך שיתוף במאמצים ואמצעים לצורך קיום צרכי היום יום, אשר לא הוכח בענייננו לפחות משנת 2012 ועד לפטירת המנוח [השוו: ע"א 107/87 שרה אלון - פרידה מנדלסון, מג(1) 431 (1989)].
התוצאה הינה כי לא הוכח קיום משק בית משותף המהווה חלופה בדין למגורים, ואשר עומד בתכלית תשלום פנסיית שאירים.
סוף דבר
התביעה נדחית.
בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.
זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו.

ניתן היום, ד' כסלו תשע"ז, (04 דצמבר 2016), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

נ.צ.ע. חנה קפלניקוב

חנה טרכטינגוט, שופטת

נ.צ.מ. יעקב גונצ'רובסקי