הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו ק"ג 36099-05-16

לפני:

כב' השופטת הבכירה עידית איצקוביץ – אב" ד
נציג ציבור (עובדים) מר מרדכי נגר
נציגת ציבור ( מעסיקים) גב' עליזה מעין

התובעת
ציפורה סתוי ת.ז. XXXXXX125
ע"י ב"כ עו"ד אברהם ישראל
-
הנתבעת
קרן מקפת מרכז לפנסיה ותגמולים א.ש בע"מ (בניהול מיוחד) עמיתים קרנות הפנסיה הוותיקות
ע"י ב"כ עו"ד מיכל גריידי

פסק דין

לפנינו תביעה של הגברת ציפורה סתוי-שלוש ( להלן – התובעת) כנגד קרן מקפת מרכז לפנסיה ותגמולים א.ש בע"מ ( בניהול מיוחד) (להלן – הנתבעת) למתן פסק דין הצהרתי במסגרתו היא תוכר כידועה בציבור של מר אביעזר שלוש ז"ל ( להלן – המנוח) ובהתאם תקבל קצבת שאירים מהנתבעת.

רקע

התובעת פנתה לנתבעת וביקשה להכיר בה כידועה בציבור של המנוח, אשר נפטר ביום 12.11.11.

הנתבעת סירבה לבקשתה משום שנישואיהם של התובעת ושל המנוח במדינת פרגוואי לא נרשמו במשרד הפנים, והם הופיעו בסטאטוס "אלמנים".

התובעת פנתה למשרד הפנים בבקשה לשינוי מצב אישי, אך בקשתה נדחתה בנימוק שתעודת הנישואין שהוצגה לא קבילה ( נספח ה לכתב התביעה).

הנתבעת מסרה לתובעת כי בהתאם להוראות התקנון של הנתבעת ( להלן – התקנון) במקרה פטירה של בן הזוג יש לפנות לבית הדין האזורי לעבודה כדי להכיר בה כאלמנת פנסיונר ( נספח ה1 לכתב התביעה). מכאן תביעה זו.

טענות התובעת

התובעת הכירה את המנוח כאדם חולה אחרי התקף לב, לאחר שהיה מעורב בתאונת דרכים בה איבד את אשתו.
בשנת 1987, לאחר חמישה חודשי היכרות, שבמהלכם היה קשר רומנטי בין הצדדים, עבר המנוח ניתוח לב. התובעת סעדה את המנוח בבתי חולים, ישנה עמו במלונית והייתה עמו עד שהתאושש. באותה העת, ומשום שהמנוח היה זקוק להשגחה צמודה, הם עברו להתגורר יחד בביתו של המנוח ברמת השרון.
בשנת 1989 רכשו בני הזוג מכספים משותפים את דירתם המשותפת הראשונה ברחוב בארי בתל אביב, ועברו להתגורר בה יחד תוך ניהול משק בית משותף.
בשנת 1990 מיסדו השניים את יחסיהם ונישאו בנישואין אזרחיים. התובעת צירפה את שם משפחתו של המנוח לשמה בכל מסמך והייתה אשתו לכל דבר ועניין.
התובעת והמנוח התגוררו יחד תחת קורת גג אחת וניהלו חיים משותפים: הם ניהלו משק בית משותף, הם רכשו נכסים משותפים, הם חלקו כספים משותפים, הם ניהלו חשבון בנק משותף והיו להם כרטיסי אשראי משותפים. כמו כן, נסעו יחד לחו"ל, עשו מינויים משותפים לתיאטרון, למוזיאון, לשירות חירום קרדיולוגי " נטלי", לעיתונים ועוד.

המנוח דאג עוד בחייו לזכויותיה הכלכליות של התובעת לאחר מותו ורצה להבטיח לה את הכספים מהנתבעת, לכן הכין מסמכים שיסייעו לה לשם כך. המנוח קבע כי התובעת היא מוטבת בלעדית בקופות גמל שלו ובכתב המינוי למענק הביטוח ההדדי.
ביולי 1988 ולאורך כל השנים שלח המנוח לנתבעת מכתבים ותצהירים שונים בדרישה מהנתבעת לאשר את זכאותה של התובעת לפנסיית אלמנה של התגמולים אותם צבר. מפועלו המשולב של המנוח וממכתביו הרבים ניתן לקבוע כי הייתה זו כוונתו המפורשת, לכן יש לכבד את רצונו תוך שמירה על זכותו הקניינית, לעניין שותפות בנכסים ובכספים שצבר כל השנים לטובתה של התובעת.
נוסף על כך, המנוח דאג עד ליום מותו לשלם עבור התובעת ביטוחי בריאות וכן חשבונות אישיים שונים. התובעת מצידה גם היא שילמה עבור המנוח חשבונות שונים שלו עד ליום מותו.
המנוח והתובעת אהבו אחד את השנייה במשך עשרות שנים ודאגו זה לזו. התובעת נהגה לטפל במנוח במשבריו הרפואיים והנפשיים, כולל באשפוזים, בניתוחים ובליווי לרופאים.
במשך השנים מצבו הרפואי של המנוח התדרדר. מעבר לשני התקפי לב והשתלת קוצב לב בליבו, הוא החל לסבול מאי ספיקת לב חמורה, אי ספיקת כליות, חולשה קשה וקשיים בהליכה ובנשימה. המנוח החל להיוועץ ברופאים שונים, בליוויה ובתמיכתה של התובעת, עד שהגיע להחלטה בעצת רופאיו, כי הוא זקוק להשגחה רפואית מתמדת. הוחלט כי יעבור לדיור מוגן, שם יהיה מוגן מבחינה רפואית – סיעודית.
חרף מעברו של המנוח לדיור מוגן עקב מצבו הבריאותי והנפשי הרעוע, לא הפסיקו השניים להתראות. הם המשיכו לצאת יחדיו לכל אותם המקומות אותם נהגו לפקוד כהרגלם: אופרות, קונצרטים, סרטים, ארוחות משותפות, ולקבלות פנים שונות אליהן המשיכו לקבל הזמנות. התובעת נהגה לאסוף את המנוח מהדיור המוגן ולהחזירו לשם בסוף היציאה המשותפת, תוך תמיכה בו בהליכתו שכן הוא התקשה ללכת.
התובעת ליוותה את המנוח בתקופות האשפוזים בבתי החולים ונהגה להביא לו דברים שונים כמו: גרביים, "בייבי-פוד", ספרים, עיתונים ועוד. כל זאת כדי להקל עליו בתקופת האשפוזים.
זמן קצר לפני פטירתו ערך המנוח צוואה בה הוריש את כל רכושו לשלושת ילדיו, למעט הדירה המשותפת והזכויות הכלכליות של התובעת שהובטחו אצל הנתבעת, אותן טרח במשך עשרות שנים לדאוג להותיר בידי התובעת כדי להבטיח את עתידה.
לאחר מותו של המנוח, התובעת הייתה שרויה באבל במשך שנים רבות, וכאשר התפנתה נפשית לטפל בזכויותיה הגישה תביעה זו.
מכל האמור לעיל, יש לקבוע כי התובעת היא הידועה בציבור של המנוח וקמה לה הזכות לקבל רטרואקטיבית קצבת שאירים.

טענות הנתבעת

הנתבעת פועלת בהתאם לתקנון, כפי שהתקין המפקח מכוח חוק הפיקוח על שירותים פיננסים ( ביטוח) התשמ"א - 1981, וזאת לגבי אירועים מזכים החל מיום 1.10.03. עד לאותו המועד חלו תקנות קרן הפנסיה כפי שהיו בתוקף מעת לעת.
ככל שהתובעת תוכר בהליך זה כידועה בציבור של המנוח הרי שבהתאם לתקנון, התקף במועד הפטירה של המנוח, היא תהיה זכאית לקצבת שאירים החל מהחודש העוקב לפטירתו של המנוח ועד לאריכות ימיה בשיעור של 60% מקצבתו האחרונה של המנוח.

זכויות שאירים ( ידועים בציבור) נקבעות על פי התקנון התקף במועד פטירת המנוח. ככל שהתובעת תוכר כידועה בציבור, היא תהיה זכאית לקצבת שאירים בלבד ולא למענק ביטוח הדדי או כל זכות אחרת.

בהתאם לתקנון התקף במועד הפטירה אין מוטבים או מענק ביטוח הדדי אלא שאירים כהגדרתם בתקנון ובמקרה זה " אלמנת פנסיונר", ככל שהתובעת תוכר כידועה בציבור של המנוח.

מעיון ברישומי משרד הפנים עולה כי כתובתו של המנוח הייתה רשומה ברחוב פיכמן 10 בתל אביב ואילו כתובתה של התובעת ברח' לויטן 2 בתל אביב. בנסיבות אלו על התובעת להמציא לנתבעת אישור מהדיור המוגן בו שהה המנוח בדבר תקופת שהותו של המנוח שם וכן הוכחות שהתובעת הייתה מוכרת על ידי צוות המקום, נרשמה כאשת קשר וכן כל הוכחה אחרת ( לרבות תצהיר אחד מילדי המנוח) לשמירת הקשר בין המנוח והתובעת בתקופת שהות המנוח בדיור המוגן ועד לפטירתו.

ראיות

התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית ונחקרה עליו בדיון מיום 30.10.17.
ביום 11.4.18 נערכה לתובעת השלמת חקירה בעניין הסכם הממון שהמציאה רק לאחר הדיון הראשון להוכחות.

כמו כן מטעם התובעת הגישו תצהירי עדות ראשית ונחקרו עליהם בדיון: מר צבי כספי, שכן של התובעת ברחוב לויטן 2 בתל אביב; גברת איריס שביט, חברתה של התובעת ואחיינית של אשתו של המנוח ( להלן – גב' שביט); מר גיל נאה, שאביו התגורר בדיור מוגן שבו התגורר גם המנוח ( להלן – מר נאה); גברת דבש סתוי, בתה של התובעת, אשר גם ייצגה את התובעת בעת הגשת כתב התביעה, ולאחר מכן הייצוג התחלף ( להלן – דבש).
שאר התצהירים הוצאו מהתיק כיוון שהמצהירים לא התייצבו לחקירה לפנינו.

מטעם הנתבעת נחקרו בחקירה ראשית ונגדית בניו של המנוח: מר אביתר שלוש ומר יואב צדוק שלוש ( להלן - אביתר ויואב בהתאמה).

לאחר שב"כ הצדדים הגישו סיכומים, התיק הועבר להכרעתנו.

עובדות

התובעת והמנוח הכירו בשנת 1986, כאשר התובעת הייתה בת 45 והמנוח היה בן 63. התובעת הייתה אלמנת נכה צה"ל והמנוח היה אלמן אף הוא. הן לתובעת והן למנוח ילדים מנישואים קודמים.

משנת 1986 חיו הצדדים יחד כידועים בציבור. בשנת 1990 נישאו בנישואין אזרחיים בפרגוואי, אשר לא הוכרו על ידי משרד הפנים בישראל (מסמכים בנוגע לנישואין אזרחיים צורפו כנספח 1 לתצהיר התובעת, מכתב ממשרד הפנים צורף כנספח ה' לכתב התביעה).

ביום 8.6.88 כתב המנוח מכתב ל"הפניקס חברה לביטוח בע"מ" בו ביקש לשנות את שם המוטבים בפוליסת ביטוח המנהלים שלו לשמה של התובעת ( נספח 8 לתצהיר התובעת).

ביום 21.7.88 מסר המנוח לנתבעת מכתב בו ביקש כי התובעת תהיה זכאית לכל זכויות הפנסיה כאלמנה. למכתבו צורף תצהיר שלפיו הוא והתובעת מתגוררים יחד תחת קורת גג אחת, מנהלים משק בית משותף וחיים ביחד כבעל ואשה לכל דבר ועניין ( נספח 12 לתצהיר התובעת).

ביום 15.8.88 כתב המנוח את התובעת בכתב מנוי נהנה למענק ביטוח הדדי אצל הנתבעת ( נספח 11 לתצהיר התובעת).

החל מאוגוסט 1988 קיבל המנוח קצבת זקנה מהנתבעת ( סעיף 10 לכתב ההגנה).

בשנת 1999 עברו בני הזוג להתגורר בדירה משותפת ברחוב לויטן 2 בתל אביב, שנרשמה על שמה של התובעת.

ביום 4.12.00 פנה המנוח אל הנתבעת במכתב לפיו הזכאית היחידה לתשלום מענק ביטוח הדדי הנה התובעת ( נספח 13 לתצהיר התובעת).

בשנת 2005 חתמו הצדדים על הסכם ממון, ולאחר מכן עבר המנוח להתגורר בדיור מוגן ברחוב פיכמן 10 בתל אביב, ואילו התובעת המשיכה להתגורר בדירתם ברחוב לויטין 2 בתל אביב.

בשנה האחרונה של חיי המנוח הוא הפך לסיעודי ונעזר במטפל לתפקוד היום היומי.

ביום 12.11.11 נפטר המנוח.

ביום 19.3.15 שילם המוסד לביטוח לאומי מענק פטירה לתובעת ( נספח י"ד לכתב התביעה).

מסגרת נורמטיבית -" אלמנת פנסיונר"

יש לבחון את זכאות התובעת לקצבת השאירים על פי הוראות התקנון. ראשית יובהר כי אנו מקבלים את טענת הנתבעת שלפיה בהתאם לתקנון התקף במועד הפטירה אין מוטיבים או מענק ביטוח הדדי אלא שאירים כהגדרתם בתקנון ובמקרה זה " אלמנת פנסיונר", ככל שהתובעת תוכר כידועה בציבור של המנוח.

ההוראות הרלוונטיות לענייננו בתקנון הינן:
"אלמנת פנסיונר - בת זוגו של פנסיונר ביום בו נפטר, ובלבד שהתקיימו בה אחד משני אלה:
הייתה לבת זוגו של הפנסיונר לפני חודש הזכאות הראשון לקצבת זקנה וגרה עימו במשך לפחות שנה אחת רצופה עד ליום בו נפטר;
הייתה לבת זוגו של הפנסיונר לאחר חודש הזכאות הראשון לקצבת זקנה וגרה עימו במשך לפחות שנתיים רצופות עד ליום בו נפטר, ובלבד שביום בו נפטר הגיעה בת הזוג לגיל קצבת זקנה.
לעניין תקופת המגורים תובא בחשבון גם תקופה שבשלה חויב הפנסיונר בתשלום מזונותיה של בת הזוג לפי פסק דין של ערכאה שיפוטית מוסמכת".
"בת זוג" - אחת משתי אלה:
אשתו של מבוטח או פנסיונר;
מי שהוכרה כידועה בציבור כאשתו של מבוטח או פנסיונר בהחלטה של ערכאה שיפוטית המוסמכת לכך".

בהתאם לתקנון, על מנת שתקום לתובעת זכאות לקצבת שאירים, עליה להוכיח כי היא הייתה בת זוגתו של המנוח, וכי התגוררה עמו במשך שנה אחת רצופה, לפחות, עד ליום בו נפטר.

אשר למוסד הידועה בציבור קבעה הפסיקה כי המדובר בעניין שבעובדה אשר טעון הוכחה פוזיטיבית. כך נקבע:
"לעניין זה יש צורך בראיות כי האישה היתה ידועה בציבור כאשתו של האדם בו מדובר, ושבציבור קיבלו את השניים כבעל ואישה, וכך התייחסו אליהם. יש צורך בראיות שהשניים התכוונו לקשר של תמיד, שיש בו מסימני ההיכר של קיום יחידה משפחתית, אם כי מסיבה זו או אחרת לא ניתן לאותו קשר ביטוי כמתחייב על פי הדין."
(ע"ע ( ארצי) 1016/00 טלינסקי - קרן הגמלאות המרכזית, מיום 21.06.01).

לעניין ההכרה בידועה בציבור כ"אלמנת פנסיונר" לצורך זכאות לפנסיית שאירים נקבע:

"השאלה אותה יש לברר במקרים כגון אלו היא האם בקשר שבין השניים היה מסימני ההיכר של קיום יחידה משפחתית, וכפועל יוצא מכך, במקרים המתאימים - האם עקב פטירת המנוח נוצר, לגבי מי שטוענת להיות הידועה בציבור שלו, מחסור כלכלי. יצוין כי גם בהעדר מחסור כלכלי, כגון, כאשר הידועה בציבור היא עצמאית מבחינה כלכלית, היא תחשב כ"אלמנה", אם יוכח קיום החיים המשותפים ביחידה משפחתית" (ראו דב"ע ( ארצי) ל/19-0 המוסד לביטוח לאומי - מנו, פד"ע ב' 72, בעמ' 80, דב"ע ( ארצי) נג/7-6 בטר - קרן הגמלאות המרכזית פד"ע כ"ז 135 בעמ' 141, וכן ראה דב"ע ( ארצי) נ"ד/1-6 דר' מרטה אליאן - קרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות).

"המבחן להכרה בידועה בציבור כאשתו של פנסיונר הוא כפול: ראשית- על בני הזוג לקיים חיי משפחה, דהיינו, מערכת יחסים אינטימית המבוססת על יחס של חיבה, הבנה, מסירות ונאמנות המעידה על קשירת גורל. שנית - עליהם לנהל משק בית משותף, אך לא סתם מתוך צורך אישי של ניהול וכדאיות כספית או סיכום עניני אלא כפועל יוצא טבעי מחיי משפחה משותפים כנהוג וכמקובל בין בעל ואשה הדבקים אחד בשני בקשר של גורל חיים.
...
מכאן שאין אישה החיה עם גבר ללא קשר של נישואין הופכת להיות ידועתו בציבור אלא אם התקיימו בה שני תנאיו של המבחן האמור, זאת מחד, ומאידך, ברגע בו חדל להתקיים בה אחד התנאים... היא חדלה מלהיות הידועה בציבור... "
(ראו ע"ע 97/ 6-37 פוגל - מבטחים, פד"ע לב, 372 בעמ' 377-376 וההפניות שם).

סיבת מעבר המנוח לדיור מוגן

נבהיר כי הצדדים והעדים משתמשים הן במונח " בית אבות" והן במונח " דיור מוגן" לחלופין, על אף השוני ביניהם. אנו סבורים כי מדובר בדיור מוגן (יחידות דיור בבניין עם פיקוח רפואי ופעילויות משותפות לדיירים) . על כן נשתמש במונח זה.

אין מחלוקת כי המנוח והתובעת היו בני זוג, גרו יחד וניהלו משק בית משותף במשך שנים רבות. בשנת 2005 עזב המנוח את הדירה ברחוב לויטן 2 בתל אביב, בה התגורר עם התובעת, ועבר להתגורר בדיור מוגן (מרכז משען ברמת אביב) עד לפטירתו בשנת 2011.
עולה השאלה האם היה במעבר כדי להוות פירוד והפסקת חיים משותפים, או הפסקת היותם " בני זוג ידועים בציבור". לשם כך יש לבחון מה הייתה הסיבה למעברו של המנוח לדיור מוגן.

התובעת הצהירה כי לפי מצוות רופאיו של המנוח לא היה עוד אפשרי שהם ימשיכו לחיות תחת קורת גג אחת, שכן הוא היה זקוק להשגחה רפואית מתמדת בשל מצבו הרפואי הירוד. התובעת העידה כך:
"ש. מה המצב הבריאותי בגללו הוא נאלץ לעבור לדיור מוגן?
ת. הוא היה חולה לב הרבה שנים. אני יכולה לענות לך רק את האמת כי מי שיודע זו אני. אני חיתי אתו. הוא היה כל זמן נופל. כל הזמן רצנו לרופאים. הוא התחיל לסבול מאי ספיקת לב בצורה חמורה. הוא היה מאוד מאוד חולה. כשאני הלכתי אתו לבית קפה הייתי צריכה להביא אותו להוריד אותו להחזיר אותו. כלומר המצב הגופני שלו היה מאוד מאוד בעייתי.
ש. עדיין הוא היה עצמאי בתפקוד היום יומי?
ת. כן. אכל שתה התלבש. לבד. הוא רצה לעבור דיור מוגן כי הוא לא הרגיש בטוח עם כל הנפילות האלה. אמר שדיור מוגן יכול לעזור לו. אני היתי בת 64 והוא 84. בשבילי הוא היה מאוד מבוגר. אני היתי אתו 20 שנה קודם והתפקוד שלו היה גבוה. אשה בת 64 היא עדיין רוצה לחיות. זה היה בסדר גמור. טפלתי בו עזרתי לו. בכל מה שצריך".
(עמ' 12 ש' 13-22 לפרוטוקול הדיון מיום 30.10.17).

התובעת הציגה מסמך מיום 12.12.16 שנכתב על ידי פרופסור בוריס שטרסברג, מומחה למחלות לב, שהכיר היטב את המנוח, ובו נכתב כך:
"...
בגיל 80 לאחר אשפוז לצורך היפוך קצב לב החל התדרדרות משמעותית במצבו הרפואי הכולל אי-ספיקת לב, נטייה לנפילות והתעלפויות.
עקב מצבו הרפואי המתדרדר החליט לפנות עצמו לדיור מוגן כדי שיוכל לקבל טיפול ועזרה רפואית במידה יותר בטוחה.
יש לציין שלפי זכרוני גב' סתוי תמיד ליווה אותו בכל האשפוזים, טיפולים וביקורים רפואיים" (טעויות במקור - כת/1).
הנתבעת התנגדה להגשת המסמך מאחר שהעורך לא הוזמן להעיד. בסיכומים טענה ב"כ הנתבעת כי מהמכתב עולה שהמנוח החליט לעבור לדיור מוגן כדי לקבל עזרה רפואית במידה יותר בטוחה. מדובר היה בהחלטתו ובתחושת בטחונו האישית של המנוח, לפיכך המכתב אינו תומך בטענות של התובעת. כמו כן, חזרה ב"כ הנתבעת על טענתה כי אין לתת משקל למסמך זה. יתרה מכך, טענה כי המסמך נכתב בשנת 2016, כחמש שנים לאחר מותו של המנוח ולכן משקלו הראייתי נמוך. אנו מקבלים את טענות הנתבעת וסבורים כי אכן משקלו של מסמך זה נמוך.

מר נאה, עד מטעם התובעת, העיד בנוגע למעברו של המנוח כך:
"ש. למה היא לא גרה עם המנוח בבית האבות?
ת. אני יודע שאבי שלוש היה מאוד חולה ולא רצה להיות עליה עול ואז עבר לדיור מוגן כדי שיהיה לו יותר קל. יש מרפאה צמודה. היו לו בעיות עם הרגליים. הוא לא היה סיעודי. הוא היה הולך. הוא היה עצמאי בתפקוד היום יומי שלו כמו אבא שלי. בגלל זה קוראים לזה דיור מוגן".
(עמ' 11 ש' 12-16 לפרוטוקול הדיון מיום 30.10.17).

דבש, בתה של התובעת, העידה בנוגע למעברו של המנוח כך:
"ש. אני רוצה לראות את מה שכתבת בס' 9 – את כותבת שבעצם הסיבה למעבר היתה שלא היתה ברירה אלא שיעבור לדיור מוגן. איזה בעיה רפואית היתה שהצריכה אותו לעבור?
ת. איזה בעיה רפואית לא היתה לו? אי ספיקת לב. עקב אי ספיקת לב קשה וחמורה וצבירת נוזלים בגוף הוא נהג להתעלף ולאבד הכרה בבית לעתים מאוד תכופות, הוא פחד להישאר בבית לבד. אם אמא שלי יורדת רגע למכולת הוא יכל ליפול. הרופא שלו המליץ לו באופן חד משמעי להיכנס להשגחה רפואית צמודה בדיור מוגן. הרופאים המליצו לו. היה לו רופא לב פרטי שהמליץ.
...
ש. הוא היה במחלקה סיעודית בדיור מוגן?
ת. הוא לא היה במחלקה סיעודית. אני אף פעם לא היתי במחלקה סיעודית אבל היה תחת השגחה צמודה של רופא ואחות כל יום.
ש. איך את יודעת?
ת. כי היתי אצלו. לא כל יום. אבל אבי דיבר אתי כל הזמן. לא כל יום. הוא דיבר אתי כמה פעמים. אני נהגתי לבקר את אבי בבית האבות שלו. הוא נהג לסדר לי לקוחות שיעשו צוואה. אז היתי עורכת דין מתחילה ואבי מאוד פרגן לי ודאג לי לעבודה. מדי פעם הבאתי לו דברים. ביקרתי אצלו בתדירות של כפעם בשבוע פעם בשבוע וחצי".
(עמ' 14 ש' 17-23, ש' 26-33 לפרוטוקול הדיון מיום 11.4.18 ).

כאמור, בשנת 2005, בסמוך למעברו של המנוח לבית אבות, נחתם בין התובעת למנוח הסכם ממון, וכך נכתב בו:
"והואיל והצדדים חיים יחדיו כידועים בציבור משנת 1986.
והואיל מפאת גילו ומצבו הבריאותי של אביעזר הוא מעוניין לעבור להתגורר " בדיור מוגן" וציפורה מעוניינת להישאר בדירתה.
והואיל וברצון הצדדים להסדיר בהסכם זה את מכלול העניינים הכרוכים בקשר ביניהם, לרבות היחסים הרכושיים בין הצדדים, זכויות המגורים, מזונות ועוד, ע"מ שיהיו בתוקף מעתה ואילך, כמפורט בהסכם זה.
...
והואיל ואביעזר וצפורה מתגוררים כיום בדירה מס.10 ברחוב לויטן 2, הרשומה ע"ש ציפורה ברמת אביב-ת"א.

על כן הוצהר והוסכם בין הצדדים כדלקמן:
...
2.1. דירת המגורים... ברח' לויטן 2 ברמת אביב-תל אביב והרשומה על צפורה, תישאר בבעלותה הבלעדית, ואביעזר מוותר בזאת על כל זכות קניינית המוקנית ו/או זכות אחרת המוקנית לו בדירה.
...
אביעזר יעזוב מרצונו מפאת גילו ומצבו הבריאותי, את דירת המגורים, ויעבור מדירת המגורים להתגורר בדיור מוגן של " משען" עד לתאריך 1.11.05.
אביעזר שלוש זכאי לפנות מדירת המגורים, את כל פריטי תכולת הבית, המפורטים ברשימה המצורפת להסכם זה ומהווה חלק בלתי נפרד ממנו, ולשאת בהוצאות הכרוכות בכך.
מר אביעזר שלוש ידאג להעביר את קו הטלפון מס' 03-XXXX744 אשר רשום על שמו, למקום מגוריו החדש, ויישא בכל ההוצאות הכרוכות בכך.
עד צאתו של אביעזר מדירת המגורים, יישאו הצדדים בחלקים שווים בהוצאות אחזקת הבית, לרבות מזון, בחלקים שווים.
אביעזר מתחייב טרם עזיבתו את דירת המגורים, להעביר לצפורה סכום בסך 10,000 ₪ לאבזור דירת המגורים.
...
4.2 אביעזר מצהיר בזאת כי לפי הודעת בנק המזרחי החשבון המשותף... שהתנהל בסניף " בית אירופה" נסגר וחדל להתקיים.
...
8.2 מר אביעזר שלוש מתחייב בזאת שלא לעשות דבר העשוי לפגוע בזכויות " פנסיית האלמנה או בת הזוג" שתגיע לצפורה מקרן " מקפת" לאחר אריכות ימיו".
(הסכם הממון צורף לתצהירה של התובעת).

עוד נקבע בהסכם ממון כי תהיה הפרדה בכל הנוגע לנכסים, חשבונות בנק, זכויות סוציאליות, כספים וזכויות אחרות של הצדדים, כך שלבן הזוג האחר לא תהיה כל זכות או טענה בקשר אליהם. נוסף על כך, נקבע שהמנוח לא יטען ביחס לרכב הרשום על שם התובעת, שרק היורשים יהיו אחראים לטפל בסידורי הלוויה והקבורה של כל צד ושהתובעת תוותר על טענת זכאותה למזונות.

בהשלמת חקירה, שהתייחסה כאמור להסכם הממון, העידה התובעת כי הסכם הממון שנערך בינה לבין המנוח לא היה הסכם פירוד אלא נחתם היות שלשניהם היו יורשים. לפי דבריה, ההסכם היה נדיב כלפיה ( עמ' 9 ש' 23-25 לפרוטוקול הדיון מיום 11.4.18). התובעת העידה כך: "המזונות שלי הייתה קצבה של מקפת. זה נראה לי הגיוני. בנישואים שניים זה ככה. זה לא בני 21 אלא כבר הינו מבוגרים עם משפחות משני הצדדים והוא רצה לדאוג לילדים שלי וגם לי והוא נתן לי כל הזמן כסף עד יומו האחרון. הייתי סמוכה על שולחנו" (עמ' 10 ש' 1-3 לפרוטוקול הדיון מיום 11.4.18). התובעת העידה כי המנוח נתן לה את הדירה כדי שלא יהיו לה עניינים עם בניו, שכן המנוח הסתיר את הקשר ביניהם מילדיו והם לא ידעו שהוא נתן לה כל הזמן כסף ( עמ' 10 ש' 4-9 לפרוטוקול הדיון מיום 11.4.18).
לשאלת ב"כ הנתבעת מדוע המנוח הוציא חפצים אישיים מהדירה, השיבה התובעת כי המנוח היה אספן אומנות והדברים בביתו היו חפצי אומנות מכסף ודברים שהיה להם ערך רגשי גבוה. המנוח רצה לתת את הדברים הללו לבניו והתובעת הסכימה לכך ( עמ' 10 ש' 23-28 לפרוטוקול הדיון מיום 11.4.18 ).

התובעת העידה כי היא חתמה על ההסכם לפני המנוח ולא הייתה אצל עורך דין. לפי ההסכם היא הייתה אמורה לקבל את הדירה ואת הקצבה מהנתבעת. נוסף על כך המנוח נתן לה קצת יותר מ-10,000 ₪ ( עמ' 11 ש' 17-21 לפרוטוקול הדיון מיום 11.4.18).
לשאלת ב"כ הנתבעת מדוע הם הרגישו צורך לחתום על הסכם בשנת 2005, השיבה התובעת כי המנוח לא רצה לחתום אבל בניו לחצו עליו ואיימו עליו שכן רצו את כספו. המנוח כמעט התמוטט מכך וערך את ההסכם כדי לרצות את בניו. התובעת העידה כי למנוח לא הייתה ברירה כי בניו רצו את חפצי האומנות וכספו ( עמ' 12 ש' 1-6 לפרוטוקול הדיון מיום 11.4.18).
יצוין שהתובעת העידה כי למנוח הייתה צוואה בה היא לא הוזכרה ( עמ' 10 ש' 30-31 לפרוטוקול הדיון מיום 11.4.18).

לעומת זאת, אביתר, בנו של המנוח, העיד כי התובעת הייתה אשתו של אביו עד 6 שנים לפני פטירתו, אז היה שבר במערכת היחסים ביניהם, הם התגרשו, והוא עזב את הבית ועבר לגור בדיור מוגן ( עמ' 21 ש' 22-26, עמ' 22 ש' 1-3 לפרוטוקול הדיון מיום 30.10.17). אביתר העיד כך: "הוא לקח אותנו איתו כשהם פירקו את החבילה לעו"ד. השגת ההסכם הזה. הסכם גירושים".
אביתר העיד כי הם היו יחד עם המנוח במשרד עורכי דין בז'בוטינסקי פינת בן גוריון ברמת גן ( עמ' 22 ש' 10-14 לפרוטוקול הדיון מיום 30.10.17). יוער שעורך הדין שערך את ההסכם לא הוזמן להעיד.

בחקירה הנגדית העיד אביתר בנוגע להסכם שערך המנוח כי הוא ואחיו לא לחצו על אביהם לערוך את ההסכם. לגישתו, ההסכם הסדיר את ההפרדה בין התובעת למנוח הן בהיבט הרכוש והם בהיבט האישי. הייתה ביניהם התנתקות והמנוח עבר לגור במקום אחר. מאותו רגע מבחינת ההסכם התובעת והמנוח נפרדו ברכוש. עוד הוסיף כי אינו זוכר בדיוק את הפרטים ( עמ' 24 ש' 13-18 לפרוטוקול הדיון מיום 30.10.17). אביתר העיד כך:
"ש. הגב' אומרת שהייתה אווירה עוינת וייתכן שמסיבה זו אבא שלך בחר לא לספר על הקשר. היה דבר כזה, אווירה לא חברית או הרבה יותר מזה, אולי לא אתה אישית אבל האחים שלך כלפיה?
ת. כשאנחנו נחשפנו לשבר במערכת היחסים אצל עו"ד בר מוחא זה לא היה נעים בתור הבנים שלו לשמוע את זה. זה גרם לנו הרגשה לא נוחה, מאוד. אני לא יכול להסתיר את זה. זו עובדה. מהרגע שהוא ניתקף, החליט לעזוב למשען אנחנו תמכנו בו בזה.
ש. ז"א רק מאותו רגע שהייתם אצל בר מוחא? העוינות התעוררה מהדברים שבר מוחא מסר לכם?
ת. אני מסתייג מהמילה עוינות. הייתה בחירה של אבא וכיבדנו אותו. כיבדנו גם את ציפורה ואירחנו אותה בביתנו כמו שראוי כי היא הייתה בחירה של אבא שלי. כשהוא בחר אחרת כיבדנו גם את זה".
(עמ' 25 ש' 29-21, עמ' 26 ש' 1-8 לפרוטוקול הדיון מיום 30.10.17 ).

יואב, הבן הבכור של המנוח, העיד כי התובעת ואביו היו בני זוג במשך כ-20 שנה ונישאו, וכי אביו בנקודה מסוימת התבגר ועבר לדיון מוגן ( עמ' 20 ש' 25-27 לפרוטוקול הדיון מיום 11.4.18). לשאלת ב"כ הנתבעת מה היו נסיבות המעבר השיב כי זה היה ענין של הגיל, שכן אביו הרגיש שהוא מגיע לגיל בו הוא זקוק לסביבה יותר מטפלת. יואב העיד כי הוא לא יודע להגדיר אם המעבר לווה בפרידה. הוא העיד כי הוא לא ראה מסמכים של פרידה, וכי הוא יודע שהם גרו בנפרד אך המשיכו להיפגש. זאת ועוד, יואב העיד כי אביו עשה הפרדה בין יחסיו עם בניו והכלות לבין מערכת היחסים עם התובעת, וכי לא סיפר לו הרבה ( עמ' 21 ש' 1-6 לפרוטוקול הדיון מיום 11.4.18). לשאלת ב"כ הנתבעת האם הוא שמע מאביו שהם נפרדו ואין להם קשר, השיב יואב בשלילה ( עמ' 21 ש' 13-14 לפרוטוקול הדיון מיום 11.4.18).
יואב העיד כך:
"ש. אני שאלתי בזמנו את התובעת למה לא פנתה אליהם להשיג גרסה שלכם הילדים. שמענו שהתובעת חששה שאתם תחששו שהיא תאיים לכם על הירושה וגם שאבא פחד מאבישי שאמר שלא יהיה אתו בקשר. זה נכון?
ת. אני לא יודע שאבישי איים בניתוק הקשר. אבישי זה אחי הצעיר מאוד. כשאמי נהרגה הוא היה עדיין בבית והיה לו קשה עניין הזוגיות השנייה של אבא וזה לא סוד. אבא לא רצה לריב אתו. על רקע זה ההפרדה.
ש. לך היה חשש בקשר לירושה?
ת. לא היה. כי אבא הסדיר את זה. היה לו מאוד חשוב שהדברים יהיו סדורים. אם מישהו מאתנו היה מתנגד הוא יכל לדעת על זה לפני כן. לאחר מותו כבר לא היה מה להתווכח.
ש. למה ב- 2005 היתה חשיבות לעשות את חלוקת הרכוש הזאת?
ת. אם אני מבין נכון זה חוזר שוב לעניין של צדק. אבא באותה נקודת זמן כשעזב לבית האבות ב- 2005 נוצר מצב שהוא התבקש להסדיר עניינים. אני קבלתי את זה ממנו. אם זו הייתה יוזמה של התובעת ושלו אני לא יודע. אולי אחד מאחיי. אני לא. כולנו היינו באותה דעה וימים הוכיחו שיותר טוב היה להסדיר את זה מראש. כלכלית לא כולנו בראש אחד האחים. אני הבכור והיותר רגוע. היה ברור לגמרי שכלכלית מתוך הרכוש הצנוע של אבא הרוב עובר לתובעת. בחרנו באותה נקודת זמן לא לריב איתו ולכבד אותו ומהצד השני הוא אמר תראו כולכם מסודרים בבתים משלכם וחשוב לי שלצפורה יהיה גם ושלא תריבו ושהדברים יישארו במשפחה".
(עמ' 21 ש' 24-33, עמ' 22 ש' 1-8 לפרוטוקול הדיון מיום 11.4.18).

ב"כ הנתבעת הציגה כתבה משנת 2010 מעיתון הארץ שבה נכתב לגבי התובעת והמנוח כי אחרי 20 שנות נישואים הם התגרשו ( נ/2). התובעת נשאלה על כך בחקירתה והשיבה שהיא לא אמרה בשום אופן שהיא התגרשה וכי היו עוד מספר אי דיוקים בכתבה זו ( עמ' 20 ש' 4-10 לפרוטוקול הדיון מיום 30.10.17 ).
לטעמנו, הכתבה היא ראיה בעלת משקל נמוך מאחר שהיא עדות מפי שמועה, כאשר עורך הכתבה לא הוזמן להעיד.

מסקנה
כשהתובעת והמנוח נפגשו היו שניהם אנשים יחסית מבוגרים, אלמנים. במשך כ-20 שנים חיו יחד כידועים בציבור תחת קורת גג אחת. לאורך כל השנים, המנוח סבל ממחלת לב. בשנת 2005 מצבו הרפואי התדרדר והוא החליט לעבור לגור בדיור מוגן. התובעת בחרה שלא לעבור עם המנוח לדיור מוגן משיקוליה. המנוח היה עורך דין וסביר להניח שהיה מודע להשלכות של העתקת מקום מגוריו ולכן, הוא ביקש לערוך הסכם ממון, אשר הסדיר את ענייני הרכוש בין הצדדים טרם מעברו לדיור מוגן.
אביתר העיד כי אביו והתובעת נפרדו. בניגוד לכך, יואב העיד שלא שמע מאביו כי הם נפרדו. אנו מעדיפים את גרסתו של יואב, שהייתה אמינה יותר, מאחר שניכר מעדותו של אביתר שהוא לא חיבב את התובעת.

אשר לנסיבות הפירוד בין בני הזוג נקבע:

"יש להבחין בין נסיבות אובייקטיביות שבעקבותיהן נוצר הפירוד בין בני הזוג ואשר אלמלא אותן נסיבות לא היה פירוד ביניהם ( כגון, אשפוז עקב מחלה ממושכת של אחד מבני הזוג, שהות מאונס של אחד מבני הזוג במקום אחר במשך תקופה ארוכה), לבין נסיבות שבהן הפירוד נעשה על פי רצונו של אחד מבני הזוג. במקרה הראשון, יש לבחון את מכלול הנסיבות והתנהגות בני הזוג, כדי לקבוע האם אכן היה פירוד בין בני הזוג. אף בנסיבות שכאלה יכול ובני הזוג לא ייחשבו כמי שהיו נפרדים, כאשר - לדוגמה - בן הזוג שומר על קשר אפשרי עם בן הזוג המאושפז או השוהה מאונס במקום אחר".
(דב"ע נב/0-69 אביבה ליאון – המוסד לביטוח לאומי, ( פד"ע כד, 458, 465, 10.08.92).

אנו סבורים כי לא היה בהסכם ממון כדי להעיד על כך שבני הזוג נפרדו מבחינה מהותית – ניתוק יחסים אישיים. מכאן שהמעבר של המנוח לדיור מוגן היה בשל נסיבות אובייקטיביות – ג ילו המבוגר ומצבו הרפואי החמור. נסיבות אלו הקשו על המשך המגורים המשותפים של התובעת והמנוח. המנוח נדרש להיות בסביבה של השגחה רפואית. על כן לא הוכח כי מעברו של המנוח היה מחמת פרידה בין בני הזוג.

האם לאחר המעבר של המנוח התובעת והמנוח קיימו קשר זוגי ומשק בית משותף?

הוכח כי הסיבה לפירוד בין בני הזוג הייתה מצבו הבריאותי של המנוח. על מנת להוכיח את זכאותה, על התובעת להוכיח המשך חיים זוגיים וניהול משק בית משותף גם לאחר מעברו של המנוח לדיור מוגן.

התובעת הצהירה כי מעברו של המנוח לדיור מוגן גרם לה ולמנוח עצב רב, אך הם החליטו שהם לא יתנו למעבר להשפיע על הזוגיות שלהם והם המשיכו להיות בעל ואשה לכל דבר ולצאת יחד להרצאות, מסעדות, הצגות, אופרות ולמפגשים חברתיים. כמו כן, התובעת הצהירה כי היא הייתה לוקחת את המנוח לארוחות שבת בביתה. נוסף על כך, התובעת הצהירה שהיא המשיכה לרכוש מוצרים אשר המנוח ביקש ממנה ולדאוג לכל צרכיו, כך למשל ליוותה אותו בביקורים אצל רופאים ורכשה עבורו תרופות שונות.

התובעת הצהירה כי בעת שהותו של המנוח בדיור מוגן, היות שהוא פיתח קשיים בהליכה שהתבטאו ברגליים נפוחות מאוד ובבטן נפוחה, על מנת שיוכלו לצאת לבלות, היא נהגה לקחת אותו מהדיור מוגן ולהוריד אותו במקום האירוע, ולהביא את רכבה עד לפתח השער כדי שלא יצטרך ללכת. כך גם כאשר הגיעו ליעדם, היא נהגה להורידו בפתח היעד, להושיבו, ולחזור לרכבה על מנת להחנות, ובדומה לכך בדרך חזור.

התובעת הצהירה כי בתקופת שהותו של המנוח בדיור מוגן ועד למועד סמוך ליום מותו הם נהגו לבלות יחד בייחוד בשבתות בארוחות משותפות, לעיתים לבד ולעיתים עם חברו של המנוח, אורי נאה ז"ל. אורי נאה היה חבר קרוב של המנוח בדיור מוגן, שנהג להרצות על תרבות אירופה ואומנות, והתובעת והמנוח נהגו לשמוע את הרצאותיו. כך היא גם הכירה את בנו, שהעיד כי כשהיה מבקר פעם בשבוע את אביו הוא היה פוגש את התובעת ואת המנוח, יחד. עוד העיד כי הוא יודע מסיפורים ששמע מאביו שהם היו יוצאים לבלות יחד להיכל התרבות הקאמרי, להצגות ב"הבימה" ולמסעדות ( עמ' 11 ש' 1-5 לפרוטוקול הדיון מיום 30.10.17 ). מר נאה העיד שבהרצאות אלו הוא היה רואה לפעמים את התובעת (עמ' 11 ש' 8-11 לפרוטוקול הדיון מיום 30.10.17 ).

אשר למצבו הרפואי של המנוח, הצהירה התובעת כי מצב הפרעות קצב ליבו של המנוח התדרדר בדיור מוגן וכלל איבודי הכרה רגעיים, נפילות על הרצפה והפרעות דיבור שהלכו ותכפו. הוחלט לעשות לו פעולה רפואית, היפוך לב על ידי הלם חשמלי, בבית חולים בלינסון. התובעת הצהירה כי היא ישבה ליד המנוח במהלך כל אשפוזו מבלי לעזוב אותו. מאז ועד ליום מותו החל המנוח לאגור נוזלים, והמצב החמיר עד לאי ספיקת כליות. בשנת 2007 עבר המנוח השתלת קוצב לב בניתוח גדול ומסוכן, ואושפז בבית חולים בלינסון, והיא שהתה לידו וטיפלה בו. אחר כך היא לקחה אותו מבית החולים וליוותה אותו לדיור מוגן. מאז מצבו היה קשה והוא התקשה ללכת. המנוח מיעט לצאת מחדרו בשל סיבה זו. הוא נהג לשלוח אותה לקנות עבורו אוכל ותרופות, וכן להביא לו ספרים ועיתונים ולעשות עבורו סידורים שונים.

התובעת הצהירה כי שנה לפני מותו של המנוח הוא פיתח מחלה ברגליו, ועקב כך היה במצב רוח קשה ונזקק לסיוע צמוד של מטפל. מצבו התדרדר והוא נהג לבקש מהתובעת שתסייע לו בקשר עם העולם החיצוני, כי הוא כמעט לא יצא מהחדר.
התובעת הצהירה כי עד ליום מותו היא טיפלה בו במסירות ובאהבה.

התובעת הצהירה כי גם לאחר מעברו של המנוח לדיור מוגן הוא נהג לתת לה כל שבוע כסף לכלכלת הבית, וזאת בנוסף לתשלומים קבועים בכרטיס האשראי, אותם המשיך לשלם עד ליום פטירתו.

התובעת הצהירה כי בשנה האחרונה לפני פטירתו, המנוח אושפז בבית חולים כל שבוע-שבועיים, ומצבו הבריאותי היה קשה מאוד. התובעת סעדה אותו בבית החולים ופיקחה על כל הנושאים הרפואיים הכרוכים בכך.

התובעת הצהירה כי היא אהבה את המנוח והוא היה חברה הטוב ביותר, הקשר ביניהם היה מיוחד במינו, ועד היום היא מתגעגעת אליו. המנוח נהג לכתוב לה מכתבי אהבה. עד ליום מותו. הם היו זוג לכל דבר, והעובדה כי כתובתו הפיזית שונתה לדיור מוגן לא משנה את העובדה כי הם המשיכו לחיות בחיי זוגיות עד ליום מותו.

התובעת העידה כי ילדיו של המנוח לא הסכימו שהוא יראה אותה, אך הם כל הזמן המשיכו להתראות והיא הייתה איתו בבתי חולים. היא העידה כי לאחר שהמנוח קיבל קוצב לב, היא עזרה לו, טיפלה בו והחזירה אותו לדיור מוגן ( עמ' 12 ש' 28-32, עמ' 13 ש' 1-2 לפרוטוקול הדיון מיום 30.10.17).

אשר למסמך רפואי מבית החולים בילינסון מיום 25.4.10 בו צוין שהמנוח הגיע לבית החולים לבד ומטפליו הם יואב ואביתר ( בניו), העידה התובעת כך: "הכל נכון כי אני כבר היתי מבוגרת מספיק בשביל לא לרוץ בלי סוף כל השנים האלה. וודאי שאביתר ויואב הם יורשיו וילדיו ואני לא היתי מסוגלת כבר לרוץ ככה. ישבתי בבית החולים אתו מספיק. עזרתי לו בכל דבר וענין". בהמשך התובעת העידה שכאשר המנוח היה צריך אותה היא הייתה באה לבית החולים ועוזרת לו ( עמ' 13 ש' 6-15 לפרוטוקול הדיון).
התובעת העידה כי היא הייתה מגיעה מספר פעמים בשבוע לבקר את המנוח בדיור מוגן, כדי לעזור לו ולטפל בו ( עמ' 13 ש' 23-26 לפרוטוקול הדיון). הם יצאו כל הזמן לקונצרטים ואופרות, וישבו בהרצאות של אורי ( אביו של מר נאה שזומן להעיד). היא העידה כי המנוח היה ערני מבחינה אינטלקטואלית. כמו כן, כי הכירו אותה בדיור מוגן ( עמ' 13 ש' 27-31 לפרוטוקול הדיון).

אשר לדו"ח המעקב מהדיור המוגן, בו התובעת לא מופיעה כלל אלא מופיעים בניו של המנוח, היא העידה שהיא לא מופיעה כי המנוח פחד מילדיו וכי " הגיע הזמן ( הכוונה שהבנים יטפלו בו). הם כל השנים לא היו. מאז שהוא נכנס לדיור מוגן הם הגיעו" (עמ' 14 ש' 1-7 לפרוטוקול הדיון מיום 30.10.17).
התובעת העידה שבשנת 2005, כאשר המנוח עבר לדיור מוגן, מפאת גילו ומצבו הבריאותי, הוא כתב לתובעת מכתב בנוגע לזכויותיה בנתבעת, וכן המשיך לשלם את כל התשלומים שלה ולצאת איתה כל הזמן ( עמ' 17 ש' 15-19 לפרוטוקול הדיון).
התובעת העידה כי הם לא התגרשו והמעבר של המנוח לדיור מוגן לא היווה פרידה מהותית. הם נפגשו כל הזמן, הוא בא לאכול אצלה בשבתות, הם יצאו יחד והייתה ביניהם אהבה ( עמ' 17 ש' 22-25, עמ' 18 ש' 1-2 לפרוטוקול הדיון).

התובעת העידה כי היא הייתה בהלוויה של המנוח ( עמ' 20 ש' 16-17 לפרוטוקול הדיון). לדבריה, הייתה עוינות מאוד חריפה בינה לבין בניו של המנוח, לכן היא לא ישבה שבעה יחד עם בניו של המנוח בביתו של יואב ברמת השרון ( עמ' 19 ש' 19-21 לפרוטוקול הדיון). ואולם, היא ישבה שבעה בביתה ובתה ומכריה באו לנחם אותה ( עמ' 19 ש' 19-32 לפרוטוקול הדיון).

בתה של התובעת, דבש, חיזקה את גרסתה אמה והעידה כי גם אחרי שנת 2005, כאשר שהה בדיור מוגן, המנוח היה נשוי לאמה. דבש העידה כי המנוח היה מגיע אליה יחד עם אמה והיא אירחה אותו כמו שנהגה לארח אותו במשך כל השנים. היא העידה כי בתקופה זו, המנוח היה זקן, תשוש וחולה והיה לו קשה להגיע וללכת, לכן אמה לקחה אותו עם האוטו ( עמ' 13 ש' 13-25 לפרוטוקול הדיון).
כמו כן העידה דבש כי בתקופה שהמנוח היה בדיור מוגן הוא הסתיר מילדיו את פגישותיו עם התובעת, והם התקשרו בסתר, וזאת משום שבניו לא רצו שהתובעת תיקח את כספו של המנוח. היא העידה שבניו חתרו תחת הקשר של המנוח עם התובעת לאורך השנים ואף איימו על המנוח שינתקו עמו קשר. דבש העידה לגבי הקשר של בניו של המנוח עם אמה כך: "לאורך כל השנים הם לא סבלו אותה. הם לא הזמינו אותה אליהם הביתה..." (עמ' 14 ש' 3-14 לפרוטוקול הדיון).

דבש העידה כי אמה הייתה מבקרת את המנוח 3-4 פעמים בשבוע ודיברה איתו בטלפון כל יום ( עמ' 15 ש' 4-6 לפרוטוקול הדיון).
לשאלת ב"כ הנתבעת האם היו פונים לאמה כשהמנוח לא הרגיש טוב, השיבה דבש כי אמה הוסתרה מילדיו של המנוח, לכן איש הקשר היה בנו. לפי עדותה, היה מקרה בו " הקפיצו" את אמה בלילה לבית החולים בילינסון כאשר המנוח אושפז.

אשר לדף הטיפולים שהוצג לפני בית הדין, ובו התובעת לא מופיעה כלל, חזרה דבש והעידה שהמנוח הסתיר את הקשר עם אמה מילדיו ( עמ' 15 ש' 12-18, ש' 21-29 לפרוטוקול הדיון).
דבש העידה כי לאורך כל השנים המנוח היה משלם לאמה תשלומים שונים בהוראות קבע ומהכרטיס האשראי, כמו ביטוחי בריאות ומינויים שונים. כמו כן, כי המנוח המשיך לשלם את ההוצאות של הבית. כל הדואר הגיע לביתה של אמה. המנוח נתן לאמה כסף מזומן וכרטיס אשראי והסתיר זאת מילדיו, כיוון שחשש מהם ( עמ' 17 ש' 12-18 לפרוטוקול הדיון). המנוח שילם לאמה ביטוח הראל, ביטוח קולקטיבי דרך הנתבעת, הפניקס ביטוח חיים, AIG ביטוח זהב (עמ' 17 ש' 19-27 לפרוטוקול הדיון). המנוח הסדיר את הרכוש של אמה בקרן הנתבעת וכן היא קיבלה ממנו דירה, לכן היא לא פנתה להיות חלק מהירושה שלו ( עמ' 18 ש' 3-6 לפרוטוקול הדיון).

אשר להלוויה של המנוח, דבש העידה כי היא ואמה הלכו יחד להלוויה. בנוגע לשבעה העידה כי זו הייתה בביתו של אחד מבניו של המנוח, וכי משום שאמה לא הייתה יכולה ללכת לשם היא ישבה שבעה בביתה ( עמ' 18 ש' 7012 לפרוטוקול הדיון).

מעדותה של גב' שביט, כאמור חברתה של התובעת ואחיינית של אשתו של המנוח, עולה כי התובעת סיפרה לה שהיא הזמינה את המנוח לביתה ( עדות מפי שמועה). כמו כן, גב' שביט העידה כי התובעת לא הייתה בלוויה של המנוח, "כי היה סכסוך גדול וחוסר אהבה עם הבנים שלו בני דודים שלי מהיום הראשון להכרות. היא העדיפה לא ליצור שם איזה עימות..." (עמ' 9 ש' 14-15, עמ' 9 ש' 18-20 לפרוטוקול הדיון).

מסקנה
השאלה שבמחלוקת היא האם התקיימו " מגורים משותפים" של התובעת והמנוח בתקופה החל משנת 2005, כאשר המנוח עבר לדיור מוגן, ועד אשר נפטר בשנת 2011. התובעת והמנוח לא התגוררו יחד פיזית במהלך 6 שנים לפני פטירתו של המנוח, כאשר מצבו הרפואי הלך והחמיר.

אשר לתנאי ה"מגורים המשותפים" בסמוך לפטירת אחד מבני הזוג נקבע: "התנאי של מגורים משותפים יכול ויינתנו לו ביטויים שונים בגילאים שונים, במצבי בריאות שונים ואף בתנאים כלכליים שונים".

הדרישה של מגורים משותפים אינה מבחינה פיזית דווקא, אלא יש לבחון האם הקשר בין בני הזוג ממשיך להתקיים גם כאשר הם אינם לנים יחד או מתגוררים תחת אותה קורת גג. כך, הכירה הפסיקה בבני זוג כידועים בציבור על אף שלא התגוררו יחד ובלבד שהוכח כי ישנו קשר חזק של אהבה וחיבה וכוונה ליצירת תא משפחתי אחד.
בתוך כך נבחנה הסיבה אשר בעטיה לא התגוררו בני הזוג תחת אותה קורת גג, האם מדובר בסיבה או נסיבות אובייקטיביות אשר לבני הזוג לא הייתה שליטה עליהן, כגון מחלה, צו הרחקה או מאילוצים כלכליים. כן נבחנה מהות הקשר בין בני הזוג [דב"ע ( ארצי) מד/0-62 המוסד לביטוח לאומי - משעלי, פד"ע טו 3; ע"ע ( ארצי) 209/05 שטיינר - הממונה על תשלום הגמלאות, (12.1.06); ע"ע ( ארצי) 183/99 אהרון - הממונה על תשלום הגמלאות, (20.2.02); ע"ע ( ארצי) 1232/04 פרלמוטר - מבטחים, מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ, (31.8.06) – עניין פרלמוטר].

העובדה כי בת הזוג הטוענת שהיא הידועה בציבור של המנוח סעדה את המנוח בטרם פטירתו יש בה להצביע על מחויבותה למנוח ועל שימור הקשר ביניהם כאינדיקציה להיותה ידועה בציבור של המנוח ( דב"ע ( ארצי) נג/6-7 בטר - קרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות בע"מ, פד"ע כז 135).

תנאי נוסף אותו יש לבחון, בהתאם לפסיקה, הוא האם התקיימה תלות כלכלית בין בני הזוג והאם עקב פטירת אחד מהם נוצר אצל השני מחסור כלכלי.
בחינת התנאי נובעת מהתכלית העומדת בבסיס ההוראות המתייחסות לגמלת שאירים, והיא למנוע מחסור ממי שהייתה סמוכה על שולחנו של הפנסיונר והייתה תלויה בו מבחינה כלכלית ועקב פטירתו קופח מקור פרנסתה [דב"ע ( ארצי) לה/3-9 צחורי - קלופפר, פד"ע ו 169; דב"ע ( ארצי) נו/0-255 עטר - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לב 385; ע"ע ( ארצי) 209/05 שטיינר - הממונה על תשלום הגמלאות, (12.1.06)]. ואולם, בעניין פרלמוטר נקבע: "מבחן התלות הכלכלית אינו עוד המבחן היחיד ולעיתים רבות אינו רלוונטי".

בעניין עב"ל ( ארצי) 59/03 גבריאלה סבן - המוסד לביטוח לאומי (29.02.04), נקבע כי הגישה שלפיה אי תלות כלכלית של האלמנה במנוח מאיינת את מעמדה כידועה בציבור, היא שגויה משני טעמים:
"ראשית, חיים משותפים אין משמעותם בהכרח הטלת חובת הפרנסה של בן זוג אחד על משנהו, בודאי לא בהכרח הגבר את האשה. שנית, ברור שכאשר המנוח חלה ונזקק למעון סעודי לא פירנס עוד את המערערת. אין בכך רבותא. ידועה בציבור זכאית לקצבת שארים כשם שאלמנה זכאית לה מבלי להוכיח שהגבר פירנס אותה".

אנו מאמינים לתובעת כי היא לא ניתקה קשר עם המנוח לאחר המעבר . התובעת הגיעה לבקר את המנוח בדיור מוגן ונכחה בהרצאות שם, יחד איתו, הם יצאו יחדיו מדי פעם למקומות בילוי שונים ואף לעיתים היא אירחה אותו בביתה לארוחות. אף על פי כן, התובעת לא הוכיחה שבתקופה זו היא סעדה את המנוח וכי הקפידה לבקר אותו ולטפל בו בבתי חולים או בדיור מוגן. התובעת לא הייתה אשת הקשר ולא הופיעה בדו"ח המעקב של דיור מוגן במשך כל אותן שנים בהן המנוח שהה שם. התובעת לא המציאה אף מסמך אחר ולא הביאה עדות שתחזק את גרסתה שסעדה את המנוח והייתה לצדו בתקופה זו, מלבד עדותה של בתה אשר היא אינה עדה ניטרלית ועל כן עדותה בעלת משקל נמוך.

התובעת לא הוכיחה את תלותה הכלכלית במנוח, אך אנו מאמצים את הגישה שלפיה אי תלות כלכלית של האלמנה במנוח לא מאיינת את מעמדה כידועה בציבור.
כמו כן, התובעת לא הוכיחה שיתוף כלכלי בינה לבין המנוח, או שהם ניהלו "משק בית משותף".
התובעת לא הוכיחה גם את טענתה כי המנוח המשיך לשלם עבורה תשלומים. אמנם, התובעת המציאה מכתב שכתב המנוח ביום 19.3.06 שלפיו הוא ימשיך לשלם את ביטוח הבריאות שלה (נספח י"ג לכתב התביעה), אך אין בכך הוכחה כי המנוח אכן המשיך לשאת בתשלומים אלו או תשלומים אחרים. התובעת לא הוכיחה כי המנוח נתן לה כסף מזומן , כפי שהיא טוענת. אף הסכם הממון שנחתם בין הצדדים מעיד אחרת, שכן לפיו חל פירוד בהיבט רכושי וכספי (למשל ראו סעיפים 3, 4, 5, 6 להסכם הממון).

יתרה מכך, לא ברור אם התובעת הייתה בלוויה של המנוח, ולא הוכח כי ישבה שבעה בביתה, כאשר השבעה ה"רשמית" התקיימה בביתו של הבן והיא לא הגיעה לשם.

מסקנתנו מן העדויות שנשמעו בהליך היא שאף אם לא היה ניתוק מוחלט בין התובעת לבין המנוח, והם התראו מדי פעם ויצאו לבילויים משותפים, אין במערכת היחסים הזו כדי להוות מערכת יחסים זוגית ולענות על התנאי של מגורים משותפים וניהול משק בית משותף.
אמנם, התובעת והמנוח לא התגוררו באותו בית, אך הם המשיכו להיות בקשר. אף על פי כן לא הוכח שהיה שיתוף כלכלי כך שלא ניתן לומר שקיים " משק בית משותף". הקשר ביניהם היה חברי בעיקרו. הוכח כי בניו של המנוח הם אלו שליוו אותו בביקורים רפואיים וכשאושפז בבתי חולים.
התובעת לא הרימה את נטל ההוכחה ולא הוכיחה כי היא והמנוח המשיכו לנהל חיי משפחה ומשק בית משותף, וככל שאחד התנאים לא מתקיים, אזי התובעת חדלה מלהיות ידועה בציבור של המנוח.

לפיכך, הגענו למסקנה כי התובעת לא הוכיחה שהיא הייתה ידועה בציבור של המנוח בתקופה הרלוונטית והיא אינה זכאית לקצבת שאירים מהנתבעת. על כן דין התביעה להידחות.

סוף דבר

התביעה נדחית.
התובעת והמנוח לא היו בבחינת ידועים בציבור עד למועד פטירתו של המנוח, היא לא הייתה "אלמנת פנסיונר".

לכן התובעת לא זכאית לקצבת שאירים מהנתבעת בהתאם לתקנונה.

בהתחשב כי מדובר בהליך בתחום של ביטחון סוציאלי, אין צו להוצאות.

זכות ערעור לבית הדין הארצי בירושלים, בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום, ‏30 דצמבר 2018, ‏כ"ב טבת תשע"ט, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

מר מרדכי נגר,
נציג עובדים

עידית איצקוביץ, שופטת
אב"ד

גב' עליזה מעין
נציגת מעסיקים