הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו ק"ג 32833-01-17

27 יוני 2018
לפני:

כב' השופט דורי ספיבק – אב בית הדין
נציגת ציבור עובדים גב' לאה חלה
נציג ציבור מעסיקים מר רן ורדי

התובעת:
אולנה סידורובה
ע"י ב"כ עו"ד לימור גוילי
-
הנתבעות:
1. אינה מז'ריצר
ע"י ב"כ עו"ד יונה סירוטה ועו"ד אורנית טורנר שטרנברג

2. הפניקס אחזקות בע"מ
ע"י עו"ד שני יעקב

פסק דין

1. האם יש להכיר בתובעת כידועתו בציבור ואחת משאיריו של של מר אלכס מזור ז"ל, בהתאם להגדרת " שאירים" הקבועה בסעיף 5( א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963? זוהי השאלה שבפנינו.

התשתית העובדתית

2. המנוח, יליד 1960, עלה לישראל בשנת 1990. הוא היה רופא קרדיולוג במקצועו, שעבד תקופה מסוימת בחברת שח"ל ( שירות חולי לב). בגיל 40 לערך עשה הסבה מקצועית, למד הנדסת מחשבים ולאחר סיום לימודיו ועד לפטירתו עבד בחברת מערכות הלחימה רפא"ל. במהלך תקופות עבודתו הוא היה מבוטח במגדל חברה לביטוח בע"מ ( להלן: מגדל), בפוליסת ביטוח חיים מסוג " הון קצבה למנהלים ולעובדים שכירים", במסגרתה הופקדו בעדו תשלומי מעסיק לפיצויים שהצטברו לסך 185,477 ₪. בנוסף, היה מבוטח בפניקס חברה לביטוח בע"מ ( להלן: הפניקס), פוליסה ביטוח מנהלים שבמסגרתה הופקדו בעדו תשלומי מעסיק לפיצויים שהצטברו לסך 50,388 ₪.

3. המנוח מעולם לא נישא ולא הביא ילדים לעולם. הוא הותיר אחריו אחות המתגוררת בקנדה משנת 2008, היא הנתבעת 1 ( להלן: הנתבעת), ואם המתגוררת עימה בקנדה מאז שנת 2012.

בשנת 2013 התובעת והמנוח ביקשו לעבור להתגורר יחדיו בדירת מגוריו של המנוח בקריית ים. סמוך לכך, ביום 12.4.13, חתמו השניים על הסכם ממון בפני נוטריון ( נספח ב' לכתב ההגנה). בנוסף לכך, המנוח ערך ביום 10.4.13 צוואה על כל רכושו ונכסיו " מכל סוג שהוא בכל מקום שהוא", שבה ציווה את דירתו שבכפר סבא ואת כל תכניות החיסכון שבבעלותו לנתבעת, ובעת פטירתה לבנותיה, ואת דירתו הנוספת שבקרית ים ואת כספי קרן השתלמות שבבעלותו לשתי אחייניותיו ( נספח ג' לכתב ההגנה). כמו כן, הוא מינה את הנתבעת למוטבת יחידה בפוליסת ביטוח חיים במגדל, וזאת בהודעה על מינוי מוטבים שמילא ביום 5.2.13, וכן למוטבת יחידה בפוליסת ביטוח חיים בפניקס, וזאת בטופס מוטבים שמילא ביום 19.3.13 ( נספחים ה' לכתב ההגנה).

4. ביום 26.11.13 המנוח נמצא על ידי משטרת ישראל ללא רוח חיים בבית אימו שבחיפה, לאחר שביצע מעשה אובדני.

5. ביום 20.3.14 שילמה מגדל לנתבעת את כספי התגמולים, מכוח היותה המוטבת היחידה בפוליסה ( נספחים א'-ב' לכתב ההגנה של מגדל).

ביום 27.8.14 דחה המוסד לביטוח לאומי תביעה שהגישה התובעת לקצבת שאירים לפי סעיף 238 לחוק הביטוח לאומי חוק הביטוח הלאומי [ נוסח משולב], תשנ"ה-1995. ההחלטה התבססה על כך שהתובעת היתה ידועה בציבור של המנוח לתקופה של שבעה וחצי חודשים בלבד, מאפריל 2013 עד מועד פטירתו, ועל כן אינה עונה על הגדרת אלמנה שבחוק זה ( נספח ד' לכתב ההגנה).

6. ביום 15.4.15 מגדל הודיעה למשפחת המנוח כי תקנונה קובע זכאות שאירי המנוח כמשמעותם בסעיף 5 לחוק פיצויי פיטורין, לפדיון כספי הפיצויים, ובהיעדר שאירים כאמור, למוטבים. משכך, ומאחר שהמוסד לביטוח לאומי הכיר בתובעת כידועה בציבור של המנוח רק בעד תקופה של 7.5 חודשים, הודיעה מגדל שהתובעת אינה עונה על הגדרת אלמנה בחוק הביטוח הלאומי. במצב דברים זה, המשיכה והודיעה מגדל, ומשלא נותרו למנוח שאירים, יש על פי התקנון לשלם את מלוא הכספים בפוליסה למוטבים, דהיינו, לנתבעת ( נספח ג' לכתב התביעה). בהתאם לכך, מגדל הורתה ביום 26.5.15 אף על שחרור כספי הפיצויים על סך 185,477 ₪ לידי הנתבעת ( צורף כנספח לכתב ההגנה של מגדל).

7. ביום 31.3.15 פנתה הנתבעת לפניקס על מנת להורות על שחרור כספי הפיצויים של המנוח. פנייה דומה נערכה אף מצידה של התובעת. ביום 13.4.15 השיבה הפניקס לב"כ הנתבעת כי על כספי הפיצויים שבפוליסה חל חוק פיצויי פיטורין ועל כן הזכאות לכך היא לשארים לפי החוק. משכך, ובתנאי לשחרור כספי הפיצויים, יידרש צו של בית דין זה שיכריז על הזכאות להם ( נספח ד' לכתב התביעה).

8. נחזור אחורה בזמן. עוד ביום 10.4.13 הגישה הנתבעת בקשה לקיום צוואת המנוח. התובעת התנגדה לבקשה, וטענה מצידה כי יש מקום ליתן צו ירושה לטובתה מכוח היותה ידועה בציבור של המנוח ( ת"ע 18567-06-14). כמו כן, אם המנוח הגישה בקשה למתן צו ירושה אחר המנוח.

ביום 21.9.14 ניתן על ידי בית המשפט לענייני משפחה פסק דין בנוגע לבקשות השונות. נפסק, שיש לקיים את הצוואה בשלמותה ביחס לשתי דירות המנוח, וכן ביחס לקרן השתלמות ולתוכניות החיסכון שהיו לו ערב מותו. באשר ליתרת רכושו, נקבע שדינה להיות מחולקת מכוח צו ירושה. בנוגע לצו הירושה, נפסק שיש להכיר בתובעת שמי שהיתה ידועה בציבור של המנוח, על סמך הסכם הממון ועל סמך אישור המוסד לביטוח לאומי בדבר הכרתו בה כידועה בציבור. נוכח האמור, ניתן צו ירושה לפיו יורשיו של המנוח הם התובעת ואם המנוח בחלקים שווים. במסגרת זו אף נקבע שהתובעת תירש את המכונית של המנוח ואת המיטלטלין שהיו בדירה בה התגוררו ( נספח ב' לכתב התביעה). ערעור על פסק הדין זה לא הוגש, והוא הפך לחלוט.

בהתאם, ניתן ביום 15.2.15 צו ירושה ולפיו התובעת ואם המנוח הן היורשות על פי דין של המנוח, בחלקים שווים ( צורף כנספח לכתב ההגנה של מגדל).

9. התובעת הגישה תביעת מזונות מהעיזבון לבית המשפט לענייני משפחה בחיפה ( ת"ע 25989-11-14). ביום 18.5.16 ניתנה החלטת כב' השופט בן ציון ברגר שבה נקבע שעל התובעת למצות תחילה את זכויותיה לעניין כספי הפיצויים בבית הדין לעבודה, ולהודיע לבית המשפט לענייני משפחה בתוך 6 חודשים מה עלה בגורל תביעתה זו. נקבע עוד, שככל ויתברר שכספי הפיצויים יועברו לנתבעים, יתקיים דיון בתביעת המזונות מהעיזבון ( נספח א' לכתב התביעה).

10. על רקע דברים אלה, ביום 15.1.17 הגישה התובעת את התביעה שבפנינו כנגד הנתבעת, מגדל, והפניקס. במסגרתה עתרה לכך שבית דין זה יכיר בה ידועה בציבור של המנוח לצורך חוק פיצויי פיטורים; ובהתאם לכך להורות למגדל ולפניקס להעביר לידיה את מלוא הסכומים הצבורים בפוליסות מכוח היותה ידועה בציבור ושאירה של המנוח; וכן להורות לנתבעת להשיב את כל הכספים ששולמו לה על ידי מגדל.

ביום 4.4.17 הנתבעת הגישה לבית הדין כתב תביעה שכנגד, שבו עתרה לכך שבית הדין יורה לפניקס על שחרור מלוא הכספים המצויים בפוליסה הרשומה על שם המנוח לידיה, בשל היותה המוטבת היחידה.

11. ביום 25.5.17 הפניקס הגישה הודעה לבית הדין לפיה, לאחר שחרור מלוא כספי התגמולים בפוליסה לנתבעת מכוח היותה המוטבת בפוליסה, נותרו בפוליסה כספי הפיצויים על סך 50,388 ₪. כספים אלה יש לשלם לשאירי המנוח מכוח סעיף 5 לחוק פיצויי פיטורים. הפניקס הבהירה שתורה על שחרור כספי הפיצויים לאחר שתינתן הכרעת בית הדין בדבר שאירי המנוח.

12. ביום 18.7.17 התקיים קדם משפט בתיק, במהלכו ניתן פסק דין חלקי, בהסכמת התובעת, הדוחה התביעה נגד מגדל ללא צו להוצאות. ביום 25.2.18 קיבלה ביקשה הפניקס וקיבלה את רשות בית הדין שלא להתייצב לדיון ההוכחות, לאחר ששבה והודיעה שאין היא נוקטת עמדה במחלוקת והיא תכבד כל החלטה שיפוטית שתינתן על ידי בית הדין הנכבד.

ביום 1.3.18 התקיים דיון הוכחות שבמהלכו העידו מטעם התובעת, התובעת בעצמה ומטעם הנתבעת, הנתבעת בעצמה וד"ר איזבלה גרינברג, ד"ר לפסיכיאטריה, ומכרה ותיקה של המנוח ומשפחתו.

לאחר דיון ההוכחות הגישו הצדדים סיכומים בכתב. עתה, משנאספו אלה לתיק בית הדין, הגיעה העת לדון ולהכריע בתובענה.

דיון והכרעה

השתק פלוגתא

13. התובעת טוענת להשתק פלוגתא בנוגע להיותה ידועה בציבור של המנוח, וזאת מכוח פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה. לשיטתה, המדובר בקביעה עובדתית ומרכזית שהוכרעה בפסק דין זה, והיוותה את הבסיס לצו הירושה אחר המנוח שהוצא על ידי בית המשפט.

הנתבעת טענה שלבית הדין סמכות ייחודית להכריע בעילות תביעה שלפי חוק פיצויי פיטורים, ועל כן על התובעת לעמוד בנטל להוכיח את זכאותה שלפי החוק, ואין די בקביעת בית המשפט לענייני משפחה. מה גם, שלשיטתה לא היה לה יומה בבית המשפט, שכן קביעתו ניתנה בקדם המשפט ומבלי שנדרש לראיות. עוד נטען שהטענה להשתק פלוגתא הועלתה רק בסיכומי התביעה, ומשכך אין להידרש לה.

14. אשר לדעתנו – דין הטענה להידחות. בית דין זה הוא בעל הסמכות הייחודית לדון בתובענות של חברים או חליפיהם נגד קופות גמל כמשמעותן בחוק הגנת השכר, תשי"ח – 1958, הנובעות מהחברות בקופות ( סעיף 24( א)(3) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969; ע"ע 12583-07-11 אגד- אגודה שיתופית לתחבורה בישראל נ' קרן הגמלאות של חברי אגד (8.5.2013)).

מכאן, שקביעותיו של בית המשפט לענייני משפחה בדבר היות התובעת ידועה בציבור של המנוח, לעניין ירושה ודמי מזונות מן העיזבון, אינן יכולות להוות השתק פלוגתא ואינן יכולות להיחשב כמעשה בית דין לעניין שאלת היותה ידועה בציבור לצורך זכאות לכספי הפיצויים בפוליסות ביטוח המנהלים, מכוח סעיף 5( א) לחוק פיצויי פיטורים. המדובר בהוראות חקיקה שונות, שתכלית כל אחת מהן שונה, הקובעות אמות מידה שונות לבחינת היותו של אדם ידוע בציבור. (עב"ל 731/07 קירשנר נ' המוסד לביטוח לאומי (6.9.09)).

עוד נציין לעניין זה שקביעתו של בית המשפט למשפחה מבוססת במקרה זה ממילא על עיון במסמכים או ראיות חפציות בלבד, הסכם הממון והחלטת המוסד לביטוח לאומי, ולא על שמיעת עדויות.

התיישנות

15. הנתבעת טענה שיש לסלק על הסף את התביעה בשל התיישנותה, באשר לשיטתה על התביעה חלה הוראת ההתיישנות המיוחדת והקצרה יותר – בת שלוש שנים בלבד – הקבועה בחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981.

התובעת טענה שאין להידרש לטענת ההתיישנות, באשר כבר בשנת 2014 היא נקטה בהליך לתשלום מזונות מהעיזבון בבית המשפט לענייני משפחה, ופעולה זו עוצרת את מירוץ ההתיישנות, וממילא בית המשפט לענייני משפחה הוא שהיפנה אותה להגיש תביעה לבית דין זה כדי שיכריע בעניין זכאותה לפיויי פיטורים. מגדל והפניקס לא העלו טענת התיישנות, ואילו הנתבעת מצידה לא חזרה בסיכומיה על טענת ההתיישנות שהעלתה בכתב ההגנה. משכך, אנו קובעים שהנתבעת זנחה את טענתה זו, ודי בכך על מנת שנדחה אותה.

האם התובעת היא " שאירה" של המנוח כהגדרת מונח זה בסעיף 5 לחוק פיצויי פיטורים

16. התובעת טוענת שיש להכיר בה כמי שהיתה ידועה בציבור של המנוח עד מועד פטירתו, באשר התקיימו היסודות העובדתיים הנדרשים לצורך קביעה שכזו, והדבר אף עולה מקביעת המוסד לביטוח לאומי ובית המשפט למשפחה בעניינה. משכך, לשיטתה היא עונה על הגדרת שאירה שבסעיף 5( א) לחוק פיצויי פיטורים.

הנתבעת טוענת שהתובעת לא הוכיחה שהיתה ידועה בציבור של המנוח. בקשר לכך היא מפנה בין היתר אל הצוואה שבה הוריש המנוח את רכושו לנתבעת ובנותיה, להודעות המוטבים שמילא בחברות הביטוח, ולכלל העדויות בתיק. לשיטתה, מאלה מצטיירת תמונה לפיה התובע כלל לא דאג ותמך בתובעת, לא התכוון ליצור עימה שיתוף כלשהו או מחויבות, ורק ביקש לנסות מגורים משותפים עמה. מכל מקום, הנתבעת סבורה שהמנוח והתובעת נפרדו עוד קודם להתאבדות המנוח, ואף מטעם זה אין לראות בה כמי שגרה עימו בעת מותו.

מגדל טענה שאין התובעת נכנסת להגדרת " שאירים" שבסעיף 5 לחוק פיצויי פיטורים. נוכח האמור, בהתאם לתנאי הפוליסה, ומשלא נותרו למנוח שאירים כלשהם, ישולמו פיצויי הפיטורים למוטבים. משכך, בדין שולמו כספי הפיצויים בפוליסה לנתבעת.

17. סעיף 5 לחוק שכותרתו " עובד שנפטר" קובע זכאות רעיונית של העובד הנפטר לפיצויי פיטורים המוענקת לשאיריו. סעיף 5 קובע כך:

"5. (א) נפטר עובד, ישלם המעסיק לשאיריו פיצויים כאילו פיטר אותו.

" שאירים" לענין זה – בן זוג של העובד בשעת פטירתו, לרבות הידוע בציבור כבן זוגו והוא גר עמו, וילד של העובד שהוא בגדר תלוי במבוטח לענין גימלאות לפי פרק ג' לחוק הביטוח הלאומי [ נוסח משולב], תשכ"ח-1968, ובאין בן-זוג או ילדים כאמור – ילדים והורים שעיקר פרנסתם היתה על הנפטר וכן אחים ואחיות שגרו בביתו של הנפטר לפחות שנים-עשר חודש לפני פטירתו וכל פרנסתם היתה על הנפטר.

( ב) היו פיצויי פיטורים משתלמים לשאירים שאינם בן-זוג או ילד התלוי כאמור, יופקדו הפיצויים בבית הדין האזורי לעבודה ויינתנו לשאירים שיקבע בית הדין האזורי לעבודה ולפי החלוקה שיקבע, בהתחשב במצבם הכלכלי ובמידת תלותם בעובד שנפטר.

( ג) פיצויים המשתלמים לשאירים של עובד שנפטר לא יראו אותם כחלק מהעזבון."

18. על מנת להכיר בתובעת כשאירה של המנוח, נדרשת קביעה בדבר היותה ידועה בציבור כבת זוגו בעת פטירתו. לשם כך, יש לבחון את התקיימותם של שני תנאים עיקריים: האחד, חיים כבני-זוג, המבוססים על מסירות ונאמנות המעידים על קשירת גורל. והשני, ניהול משק בית משותף כפועל יוצא טבעי מחיי משפחה משותפים כנהוג וכמקובל בין בני זוג הדבקים אחד בשני בקשר של גורל חיים ( ע"ע 513/06 קסידסיד נ' מבטחים (3.5.2007)).

בנוסף לכך, צריך להתקיים בתובעת אף הדיבר " שגר עימו", דהיינו, מגורים משותפים בעת מותו של המנוח. על פי הפסיקה, הדרישה למגורים עם האדם שנפטר היא דרישה מהותית לצורך הקניית מעמד של " שאיר" (ע"ע 1223/01 ברזילי נ' וימן (20.12.06), סעיף 8 לפסק דינה של השופטת ( כתוארה אז) נילי ארד)).

בצד זאת, יש ליתן הדעת שאת המושג " הידוע בציבור" יש לפרש תמיד בשים לב לתכלית החוק הספציפי שבו הוא נכלל. התכלית הסוציאלית העומדת ביסוד חוק פיצויי פיטורים היא להבטיח משענת כלכלית לעובד המפוטר שמקור פרנסתו נגדע לאחר שנת עבודה. בנסיבות שבהן הזכאות לפיצויי פיטורים קמה בשל פטירת העובד, תכלית ההסדר הינה להבטיח הגנה מסוימת למי שהיה תלוי בו לפרנסתו ( ע"ע 1308/02 קרקובסקי נ' מדינת ישראל (29.7.03); ע"ע 17777-10-13 בן עזרא נ' הסתדרות מדיצינית " הדסה" (12.9.17), סעיפים 53-55 לפסק הדין)). הדבר עולה מלשון סעיף 5( א) לחוק עצמה המתייחסת לקבוצת הזכאים לפיצויי הפיטורים של הנפטר כאל מי שהיו תלויים בו או מי שעיקר או כל פרנסתם היה על הנפטר. כמו כן, עולה הדבר אף מהוראת סעיף 5( ב) הדנה בתשלום הפיצויים לשאירים שאינם בני זוג או ילד תלוי, וקובעת שאלה יינתנו ויחולקו בהתחשב במצבם הכלכלי ובמידת תלותם בעובד שנפטר. תכליתו הסוציאלית של סעיף 5 לחוק פיצוי פיטורים נלמדת אף מכך שסעיף 5( ג) קובע שפיצויים המשתלמים לשאירים של עובד שנפטר אינם חלק מהעיזבון, כך שהחוק העניק בכורה לזכות לפיצויי פיטורים לשאירים של העובד, והעדיף אותה על פני זכויות ירושה של העיזבון, מהטעמים הסוציאליים האמורים.

19. על רקע האמור, עלינו לבחון האם מקיימת התובעת יסודות הגדרת " שאירים" לעניין סעיף 5 לחוק פיצויי פיטורים.

נטל ההוכחה לצורך ההכרה בבני זוג כידועים בציבור, מוטל על הטוען למעמד זה ( ע"א 1966/07 ‏‏אריאל נ' קרן הגמלאות של חברי אגד (9.8.10), סעיף 31 לפסק הדין)). כשמדובר בתביעה נגד העיזבון, עת בן הזוג השני איננו בחיים, יש לנהוג זהירות מרובה בעדותו של הנשאר בחיים, ויש לדרוש סיוע בלתי תלוי וללא דופי התומך בגרסתו ( ע"א 621/69 נסיס נ' יוסטר (25.5.70)).

20. נקדים ונאמר, שאין חולק שהמנוח והתובעת התגוררו יחדיו בדירת המנוח בקריית ים, וזאת החל מאפריל 2013. הנתבעת עצמה הודתה כי המנוח שיתף אותה במרץ 2013 בכוונתו להתגורר עם התובעת בדירתו, לאחר שיחתמו על הסכם ממון והוא יערוך צוואה, ולאחר שאלה נערכו אכן עברה התובעת להתגורר עימו בדירה ( סעיפים 12-14 לתצהיר הנתבעת). הנתבעת אף הודתה בכתב ההגנה שהתובעת והמנוח התגוררו יחד בדירתו מאפריל 2013 ( סעיף 9 א לכתב ההגנה של הנתבעת). מגורים משותפים מקימים חזקה בדבר ניהול משק בית משותף ( עב"ל 4734-10-16 המוסד לביטוח לאומי נ' דאר (26.4.18)). בנוסף לכך, המנוח והתובעת חתמו על הסכם ממון ביום 12.4.13 במסגרתו הצהירו השניים על כוונתם לנהל חיים משותפים, לגור ולחיות יחדיו כבעל ואישה ( ידועים בציבור) לכל דבר ועניין במשק בית משותף. הסכם הממון נערך על פי הצהרותיהם ההדדיות של השניים ועל מנת להסדיר יחסיהם הממוניים טרם תחילת השיתוף שייווצר ביניהם כפועל יוצא מיחסים אלה. הסכם ממון זה נחתם ואומת על ידי נוטריון כהסכם ממון לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 ( נספח ב' לכתב ההגנה של הנתבעת). יש ליתן משקל להצהרות המנוח המעידות על כך שהצדדים ראו באותה העת עצמם ידועים בציבור ( עניין אריאל, סעיפים 28-29 לפסק הדין). מכאן, שעל אף שהסכם הממון קובע הפרדה רכושית ברורה בין המנוח והתובעת, אין לקבל הטענה שעצם קיומו שולל היותם ידועים בציבור.

21. על אף האמור, ולאחר ששקלנו את מסכת הראיות והעדויות, ואת טענות הצדדים, הגענו לכלל מסקנה שאין מקום להכיר בתובעת כמי שהיתה ידועה בציבור של המנוח לעניין חוק פיצויי פיטורים. להלן נפרט את נימוקינו למסקנה זו:

ראשית לא הוצגו לנו כל ראיות התומכות בכך שהתובעת והמנוח התגורר ביחד לפני אפריל 2013, דהיינו שהם התגוררו ביחד יותר משבעה וחצי חודשים, ולמעשה ממסכת הראיות הוכח בבירור שהשניים אכן התגוררו יחד רק שבעה וחצי חודשים, מיום 12.4.13 ועד לפטירתו ביום 26.11.13;

שנית באשר לחיי זוגיות בתקופה שקדמה למגורים משותפים, הרי שגם אלה לא הוכחו. כתב התביעה נעדר גרסה עובדתית מלאה בנוגע למועד שהחל ממנו יש לראות בתובעת – לשיטתה – כידועה בציבור, וכן בדבר המועד בו החלו התובעת והמנוח להתגורר יחדיו. כל שצוין בעניין זה היה שהתובעת הייתה בת זוגו של המנוח וניהלה עימו חיים משותפים ואינטימיים עד ליום פטירתו 26.11.13 ( סעיפים 4,8 לכתב התביעה). יותר, מכך, במהלך קדם המשפט שהתקיים ביום 18.7.17, לא התובעת וגם לא באת כוחה ידעו למסור את המועד שבו, לפי טענת התובעת, הפכו היא והמנוח לבני זוג. יותר מכך, התובעת התקשתה למסור את גרסתה בעניין זה אף לאחר הדיון, אף שנדרשה לכך בהחלטה שניתנה בתום הדיון. כך, במקום ליתן תשובה פשוטה בעניין זה, הרי שביום 13.8.17, לאחר שהוגשה על ידה בקשת אורכה לשם " איסוף חומרים המצויים ברשותה", היא טענה שהתגוררה עם המנוח רק שמונה חודשים, ולמעלה משנה ניהלה עם המנוח " מערכת יחסים אינטנסיבית במסגרתה נפגשו בני הזוג לעיתים תכופות". בעניין זה, אנו מקבלים את טענת הנתבעת כי עצם העובדה שהתובעת לא ידעה לנקוב במועד מסויים שבו החלה אותה מערכת יחסים, אף לא ברמת דיוק של חודש מסויים, מעוררת תמיהות וסימני שאלה;

שלישית הודעת התובעת מיום 13.8.13 הנתמכת בתצהירה, עומדת בסתירה לטענותיה בקדם המשפט, במסגרתו נטען שהתובעת הייתה ידועה בציבור " עוד הרבה קודם" לתקופת שבעת החודשים שהוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי, והרבה למעלה משנה ( ע' 2, ש' 7, 11). כמו כן, נטען ש"הבן שלה שדובר עברית אמר שהיא היתה גרה איתו כמה שנים עוד קודם לכן", כשהסכם הממון אינו מייצג את מועד תחילת המגורים המשותפים ( ע' 2, ש' 9). טענות אלה אינן עולות בקנה אחד בין היתר עם עדות התובעת בתצהיר לפיה עברה להתגורר עם המנוח רק ביום 30.3.13 ( סעיף 4 לתצהירה). נוסיף ונדגיש, כי אפילו נניח לטובתה של התובעת שאכן כטענתה ( סעיף 2 להודעה מיום 13.8.17) התקיימה בינה ובין המנוח " מערכת יחסים אינטנסיבית" במשך תקופה מסויימת, שכללה מפגשים לעיתים תכופות, הרי שאין בכך כדי להוביל למסקנה שהשניים היו ידועים בציבור שניהלו חיי משפחה;

רביעית גם גרסת התובעת בעניין זה, כפי שהובאה בסופו של דבר בעדותה ובראיות שהציגה, הייתה חסרה מאוד. התובעת העידה בתצהירה כי היא והמנוח הכירו באפריל 2002 באתר הכרויות באינטרנט וביום 21.4.12 " המנוח הגיע לנתניה, העיר בה אני מתגוררת, ומאז היינו מבלים את סופי השבוע יחד, בדרך כלל בדירה שלו כיוון שדירתו הייתה מרווחת יותר." ובשל כך שהמנוח התגורר בקרית ים והיא בנתניה, לא היה באפשרותם להיפגש על בסיס יומי, עד שביום 12.4.13 נחתם ביניהם הסכם ממון ( סעיפים 3-4 לתצהירה). ברם, על אף שהתובעת טענה בהודעתה ואף העידה בתצהיר התומך בה כי " ברשותי תמונות, תצהירים, וראיות כי אכן ניהלתי יחסי זוגיות עם המנוח למעלה משנה, ואף נתמכתי על ידו, כאשר בפועל החלתי [ התחלתי] לגור עם המנוח במשך 8 חודשים, וזאת עד ליום פטירתו" (סעיף 3 להודעה; סעיף 3 לתצהיר ההודעה), הרי שהתובעת לא הציגה דבר מכל אלה, ומשכך אין לנו אלא לקבוע כי מידת האינטנסיביות של הקשר בין השניים, במהלך השנה שקדמה למגורים המשותפים, לא הוכחה;

חמישית לא הוצגו בפנינו כל ראיות בדבר קיומו של שיתוף כלכלי בין השניים, לבטח לא ביחס לתקופה שקדמה למגורים המשותפים, ולמעשה, גם לא ביחס לתקופת המגורים המשותפים. נזכיר כי הסכם הממון קבע במפורש הפרדה רכושית בנוגע לרכוש קיים, ואף הגביל את הרכוש שיחשב למשותף במהלך המגורים המשותפים. התובע אף ערך צוואה ומילא הודעות מוטבים בפוליסות ביטוח המנהלים סמוך למועד תחילת המגורים המשותפים, שמהם ניתן ללמוד באופן ברור אודות כוונותיו באשר להעדר שיתוף הכלכלי בינו לבין התובעת. כמו כן, לתובעת ולמנוח היו חשבונות בנק נפרדים ( ע' 8, ש' 1). התובעת אמנם העידה בעניין זה כי " המנוח דאג לי והיה תומך בי כספית עוד טרם התגוררנו יחד וזאת בין היתר מאחר והיו לי קשיים כספיים" (סעיף 4 לתצהירה), אך עדותה זו לא היתה מפורטת, ולא נתמכה בראיות כלשהן;

שישית נסיבות פטירת המנוח ביום 26.11.13, בהתאבדות, מעמידות בסימן שאלה את טיב מערכת היחסים ששררה בין התובעת והמנוח בתקופה הסמוכה ביותר למותו. הנתבעת טענה במפורש כבר בכתב ההגנה כי אין לראות בתובעת כמי שהתגוררה עם המנוח באותה העת וכי למעשה יש לראות בהם כמי שנפרדו ( סעיף 9( ב) לכתב ההגנה). על אף זו התובעת בחרה שלא להתייחס כלל בתצהירה לאירועים הסמוכים למועד פטירתו של המנוח. הנתבעת העידה שביום 24.11.13 היא ואימה ניסו ליצור קשר טלפוני עם המנוח מספר פעמים בטלפון הנייד, ואף בטלפון הקווי שבדירתו בקרית ים, ללא הצלחה. הדבר הטרידן מאוד שכן הם נהגו מדי יום לשוחח בטלפון באותה שעה. לאחר שהשיגו בטלפון את בנה של התובעת, הם קיבלו ממנו את מספר הטלפון שלה. הנתבעת יצרה קשר סמוך לחצות עם התובעת ובקשה לברר עימה היכן המנוח, שאינו עונה לטלפונים, ושיתפה אותה בדאגתן. בתשובה השיבה האחרונה שאינה יודעת היכן המנוח והוא אף אינו מעניינה, וכן סיפרה לה שרבו בליל אמש ובמהלך הריב המנוח היכה אותה בראשה באמצעות בקבוק, ולאחר הריב היא עזבה את הדירה מוקדם בבוקר, ומאז מתגוררת אצל חברתה, ובכוונתה לחזור לדירה רק על מנת לאסוף חפציה " ולשכוח מהקשר הזה לעולם" ואין בכוונתה לחפש אחר המנוח ( סעיפים 18-19 לתצהיר הנתבעת; ע' 16, ש' 17; ע' 17, ש' 1).

התובעת אומנם הכחישה בחקירתה שהתרחש ריב בינה לבין המנוח בלילה שבין ה-23.11.13 לבין ה-24.11.13 (ע' 9, ש' 13,15). עם זאת, היא הודתה שביום 24.11.13 בשעות הלילה הנתבעת התקשרה אליה ובאותו מועד היא לא הייתה בדירתו של המנוח אלא בקריית אתא " אצל חברה שלי, והיה כבר לילה עמוק" (ע' 8, ש' 22; ע' 9, ש' 1). כמו כן, הודתה התובעת כי הנתבעת דאגה לאחיה ואמרה לה שהיא מחפשת אותו ( ע' 9, ש' 3), והיא מצידה שאלה אותה למה היא מתקשרת אליה והשיבה שאינה יודעת היכן הוא נמצא ( ע' 9, ש' 7,11). התובעת הודתה עוד שבבוקרו של אותו יום המנוח יצא בשעה ארבע לפנות בוקר מהדירה ולא חזר אליה לאחר מכן. התובעת לא ניסתה לחפש אחריו על אף שיצאה מהדירה מאוחר לכך בשעה תשע בבוקר ( ע' 9, ש' 26; ע' 10, ש' 1). היא אף לא פעלה כאמור, על אף שכשהגיעה לדירה בשעה מאוחרת ביום 23.11.13 היא מצאה את המנוח, שאותה עת נטל תרופות נגד דיכאון ולפי דבריה " הרגיש את עצמו רע מאוד", ישן ולידו שני בקבוקי יין ריקים ( ע' 11, ש' 13), ולאחר שהתעורר באמצע הלילה הודיע לה בשעה שלוש וחצי בלילה שהוא מרגיש לא כל כך טוב ו"רוצה לצאת החוצה לנשום אוויר", ומאז לא ראתה את המנוח שאף לא לקח עימו את הטלפון הנייד שנותר בדירה ( ע' 10, ש' 14; ע' 11, ש' 13);

שביעית ד"ר גרינברג העידה שבשנתיים האחרונות המנוח פנה לקליניקה שלה מסיבות מקצועיות ( סעיף 16 לתצהירה; ע' 15, ש' 22). כמה שבועות לפני יוני 2013 הוא הגיע לביקור בקליניקה וסיפר לה שהכיר את התובעת, שעברה להתגורר עימו לפני כחודש בדירתו, ועל רצונו לנסות לגור איתה. עוד שיתף אותה בכך שאינו בטוח בכוונותיה של התובעת, ועל כן ערך הסכם ממון ואף צוואה ( סעיף 19 לתצהירה; ע' 13, ש' 9). ביום 10.11.13 המנוח הגיע לפגישה במסגרתה שיתף אותה בכך " שהקשר עם החברה מעורער והוא מאוכזב מהיחסים ביניהם ובכוונתו להיפרד בקרוב, היות והקשר גורם לו להגברת הלחץ" (סעיף 20 לתצהירה). עדותה זו לא נסתרה;

ולבסוף נחזור על שיקולי המדיניות. חוק פיצויי פיטורים אינו נוקב בפרק זמן מינימלי לקשר זוגי ומגורים משותפים בין בני הזוג, על מנת שיוכרו כשאירים. עם זאת, לדעתנו ברור שפרק הזמן שבו התקיים קשר שכזה צריך להיות מובא בחשבון כשיקול משמעותי לצורך הקביעה האם להכיר באדם כשאיר לפי החוק, אם לאו. זאת, בהינתן שהפסיקה קובעת כי משך היחסים הוא מדד מהותי לעצם קיומו של תא זוגי או משפחתי, וניתן ללמוד ממנה גם על קיומה של תלות אישית וכלכלית של בן הזוג בעובד הנפטר ( ראו: בג"צ 4193/04 גולדשמידט נ' בית הדין הארצי (20.6.10, סעיפים 21-22 לפסק הדין)). נזכיר, שבחוקים סוציאליים אחרים נקבעה תקופת זמן מינימלית לשם הכרה בבן זוגו של הנפטר כשאיר שלו. לטעמנו ועל פי התרשמותנו, ומתוך זיקה לפרק הזמן המינמאלי שנקבע בחוקים סוציאליים אחרים לצורך זכויות שאירים, פרק הזמן בנסיבות הספציפיות של המקרה שלפנינו אינו עולה כדי משך הזמן הנדרש לצורך הכרה בתובעת כשאירה של המנוח בעת פטירתו, לצורך תשלום פיצויי פיטורים שלפי סעיף 5( א) לחוק. זאת, ודאי בשים לב לחוסר המובהק בראיות בדבר עוצמת הקשר שהיתה, ומידת התלות שהיתה, באותם חודשים שבהם התגוררו השניים יחד.

האם יש להכיר בזכאות התובעת לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 5( ב) לחוק ומטעמי צדק

22. התובעת טוענת כטענה חלופית, שגם אם ייקבע שהיא לא היתה ידועה בציבור של המנוח, הרי שהיא זכאית לחלק בכספי הפיצויים מכוח סעיף 5( ב) לחוק. דין טענתה זו להידחות. סעיף 5( ב) לחוק דן באופן חלוקת הפיצויים במקרה שבו נותרו לעובד שאירים שאינם בן-זוג או ילד התלוי בו, וזאת בשונה מהמקרה שלפנינו שבו קבענו שהתובעת לא באה בגדר הגדרת שאירים לפי החוק.

23. למי מגיעים אם כן פיצויי הפיטורים? נזכיר כי סעיף 5( ג) לחוק קובע כי " פיצויים המשתלמים לשאירים של עובד שנפטר לא יראו אותם כחלק מהעזבון", כך שלעיזבונו של האדם אין זכות בהם, והיא יוחדה כולה רק ל"שאיר". באין זכות לפיצויי פיטורים למנוח, אין היא קמה אף לעזבונו או ליורשיו ( ע"ע 1273/01  צבאן נ' המועצה הדתית נתיבות (10.4.03), סעיפים 12-13 לפסק הדין)).

ואולם, במקרה שלפנינו, זכויותיו של התובע לפיצויי פיטורים הוסדרו במסגרת הסדרים פנסיוניים בחברות הביטוח מגדל והפניקס. במסגרתם, הופקדו בעדו כספים בקופת פיצויים. אין חולק שעל פי תנאי הפוליסה של החברות המבטחות, בהיעדר שאירים למבוטח במותו מכוח סעיף 5( א) לחוק, ישולמו כספי הפיצויים למוטבים שהוגדרו על ידו ( סעיף 2 ב לכתב ההגנה של מגדל; נספח ז' לתצהיר הנתבעת). המדובר במצב דברים שבו חלות על כספי הפיצויים עוד במהלך חייו של המנוח הוראות סעיף 26 לחוק פיצויי פיטורים. הוראות אלה מגדירות כ"סכומי משוריינים", דהיינו סכומים שאינם חלק מנכסי המעסיק, את הסכומים ששולמו במקום פיצויי פיטורים לפי סעיף 14, או שהופקדו לפי סעיף 20 או לפי סעיף 21, או ששולמו לקופת גמל לתשלום פיצויי פיטורים, או ששולמו או שהופרשו לקופת גמל לקצבה. מכאן, שבנסיבות המקרה אין לקבוע שלמנוח לא הייתה כל זכות בכספי הפיצויים עובר לפטירתו ( ראו את ההבחנה שנעשתה לעניין זה בהליך צו ( י-ם) 32015-09-16‏ ‏יצחק נ' בית חולים שערי צדק (27.5.18), סעיפים 34-37 לפסק דינו של כב' השופט דניאל גולדברג)). כמו כן, סעיף 147 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, קובע כי " סכומים שיש לשלם עקב מותו של אדם על פי חוזה ביטוח, על פי חברות בקופת קיצבה או בקופת תגמולים או על פי עילה דומה, אינם בכלל העזבון, אלא אם הותנה שהם מגיעים לעזבון".

בנסיבות העניין, ומשלא מצאנו שיש לראות בתובעת שאירה של המנוח, ובאופן ספציפי גם לא מצאנו שמתקיימת במקרה שלה התכלית הסוציאלית העומדת ביסוד חוק פיצויי פיטורים, שלאורה יש להעדיף את זכאות השאירים לפיצויי הפיטורים על פני רצון המנוח, הרי שנכון וצודק במקרה שלפנינו להורות על תשלום פיצויי הפיטורים שבפוליסות לנתבעת, וזאת לשם עקרון כיבוד רצון הנפטר, החל במגבלות מסוימות אף בנוגע לנכסים לבר-עיזבוניים ( עניין אריאל, סעיף 37 לפסק הדין).

נוכח האמור, אנו קובעים שהנתבעת זכאית לכספי הפיצויים בפוליסות ביטוח המנהלים של מגדל ושל הפניקס הרשומות על שם המנוח, וזאת בהיעדר שאירים למנוח, ובהיותה המוטבת היחידה לפי הפוליסות.

סוף דבר

24. תביעת התובעת נדחית.

25. התביעה שכנגד מתקבלת, ובהתאם לכך, אנו מורים ל"הפניקס" על שחרור כספי הפיצויים בפוליסה לידי הנתבעת, בכפוף להצגת המסמכים הנדרשים.

26. התובעת תשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 7,500 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית עד ליום התשלום בפועל.

על פסק דין זה ניתן לערער לבית הדין הארצי, וזאת בתוך 30 יום ממועד קבלתו.

ניתן היום, י"ד תמוז תשע"ח, (27 יוני 2018), בהעדר הצדדים.

גב' לאה חלה,
נציגת ציבור עובדים

דורי ספיבק, שופט
אב"ד

מר רן ורדי,
נציג ציבור מעסיקים