הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו ק"ג 24738-04-15

29 אוגוסט 2016

לפני:

כב' השופטת אופירה דגן-טוכמכר
נציג ציבור (עובדים) מר שמחה לב
נציג ציבור (מעסיקים) מר בועז קמר

התובעים
1. יעל פרבנך (התובעת בתיק 35151-10-12 )
בעצמה
2. רויטל מרמור (תובעת בתיק ק"ג 5239-03-14)
ע"י ב"כ עו"ד ד"ר דוד סער
3. אירית פרנבך (התובעת בתיק ק"ג 29238-02-15)
בעצמה
4. עינת פרנבך (התובעת בתיק 24738-04-15)
5. אביחי פרנבך (התובע בתיק 24738-04-15)
ע"י ב"כ עו"ד דיין דובב

-
הנתבעת
מבטחים מוסד לבטוח סוציאלי של העובדים בע"מ
ע"י ב"כ: עו"ד ת. אלטוס

פסק דין

יעקב פרנבך ז"ל [להלן: המנוח] היה עמית בקרן הפנסיה שמנהלת הנתבעת במשך שנים רבות. למרבה הצער, המנוח הלך לעולמו בטרם עת ביום 28.2.12 לאחר שלקה במחלה קשה. לאחר פטירתו, הוגשו כנגד הקרן תביעות מצד גרושתו, יורשיו ומי שהייתה ידועתו בציבור.
בטרם נדון בכל אחת מהתביעות לגופה, נביא בקצרה את עיקר התשתית העובדתית הצריכה לצורך הכרעה במחלוקת שבין הצדדים.

עיקר העובדות הצריכות לעניין הן כדלקמן:
מר יעקב פרנבך ז"ל [להלן "המנוח"] יליד 1951, עבד במשך שנים רבות בתעשייה האוירית והיה מבוטח בקרן הפנסיה מבטחים, היא הנתבעת 2, משנת 1979.
המנוח היה נשוי במשך שנים רבות לתובעת 3, הגב' אירית פרנבך [להלן: "אירית ”], ונולדו להם 3 ילדים, עינת (התובעת 4), יעל (התובעת 1) ואביחי (התובע 5).
בשנת 1998 המנוח התגרש מהתובעת 3 והשניים חתמו על הסכם גירושין שלהוראותיו עוד נידרש בהמשך הדברים.
בסוף שנת 2007, התובע חידש את קשריו עם התובעת 2, גב' רויטל מרמור [להלן: "רויטל"] לאחר שנים רבות בהן לא היו בקשר, והשניים החלו לנהל ביניהם מערכת יחסים זוגית , אשר בראשיתה המשיך כל אחד מה להתגורר בביתו.
בחודש יולי 2010 למרבה הצער, המנוח אובחן כחולה במחלה סופנית, ויצא לחופשת מחלה מעבודתו. בסמוך לכך עברה רויטל להתגורר עם התובע בביתו.
המנוח סיים את חופשת המחלה הצבורה ביום 31/3/11 ועובר לכך, ביום 1/3/11 חתם על בקשה לקבלת קצבת נכות, בה ציין כי רויטל היא בת זוגו, והחל לקבל קצבת נכו ת החל מחודש אפריל 2011.
במשך מספר חודשים ועד דצמבר 2011 התובע המשיך להתגורר עם רויטל בביתו ואולם ביום 7/12/11 עזבה רויטל את דירתו של המנוח, ומאז נפסק הקשר הזוגי ביניהם.
ביום 19/1/12 המנוח הגיש בקשה להמשך תשלום קצבת נכות מהנתבעת, בה ציין כי אין לו בת זוג (במקום המיועד לרישום פרטי בין הזוג נמתח קו אופקי) .
המנוח נפטר ביום 28/2/12, בהיותו בן 61.

התביעות בהן יש להכריע
התובעת 1 (הבת יעל)
התובעת 1 היא ביתו של המנוח ואחת מיורשיו. לטענתה, במועדים בהם קיבל אביה קצבת נכות , עובר לפטירתו, עמדה לו הזכות לבקש לבצע משיכה של כספי הצבירה חלף המשך קבלת קצבת הנכות, ואולם, נציגי הקרן הטעו אותו בעניין זה ומנעו ממנו מלמשוך את הכספים , כל זאת בחוסר תום לב ובניגוד לחובתם.
לטענתה לא מתקבל על הדעת שבחודש ינואר 2012 , לאחר שכבר נפרד מרויטל, אביה בחר במודע שלא למשוך מהקרן מאות אלפי שקלים, על מנת להוריש אותם לי לדיו, והעדיף לקבל קצבת נכות לפרק זמן מוגבל.
לטענתה, הקשר בין אביה לבין רויטל אופיין בהפרדה רכושית מוחלטת, וזאת עד לגילוי מחלתו, אז עברה רויטל להתגורר בביתו. לדידה, אין להכיר ביחסים בין השניים כמערכת יחסים של ידועים בציבור, זאת מאחר שחלה ביניהם פרידה, וזאת בשל התנהלותה הפגומה של רויטל, אשר הובילה את המנוח להחלטה ברורה וחד משמעית לנתק את הקשר ביניהם, כפי שעשה ואף הודיע לכל הרשויות, כשהוא צלול ועצמאי. לפיכך לטענתה דין תביעתה של רויטל לקצבת שארים לה ידחות. בהעדר שארים, ומאחר שהיא והתובעים 4-5 הם יורשיו היחידים של המנוח, זכותו של המנוח לפדיון כספים (אשר עמדה לו בחייו) עוברת ליורשיו.
לחילופין טוענת התובעת 1 כי יש להכיר בזכותה למענק כ"יתומה" כמשמעו בסעיף 12 לתקנון הקרן. לטענתה עקב מצבה הרפואי (חולה בקדחת Q) היא נתמכה כלכלית על ידי המנוח, אשר אף היה אפוטרופוס בחשבון הבנק שלה.

התובעת 2 (הידועה בציבור רויטל)
התובעת 2 טוענת כי הייתה ידועתו בציבור של המנוח משנת 2009 ועד לפטירתו. לטענתה היא סעדה אותו במחלתו, ועמדה בקשר רציף עם רופאיו. השניים התגוררו יחד בדירתו של המנוח, וניהלו חשבון בנק משותף, אשר נסגר רק לאחר פטירתו של המנוח.
לטענתה, במהלך חודש דצמבר 2011, מערכת היחסים בינה לבין בנותיו של המנוח הפכה לבלתי נסבלת, מאחר שהבנות עשו כל שלאל ידן כדי להרחיקה מהמנוח, ולהציגה כמי שאיננה מטפלת בו כיאות. לדבריה בסופו של דבר היא נאלצה לעזוב את ביתו של המנוח, על מנת לחסוך ממנו את הצער שבהתמודדות עם המצב הבלתי נסבל. רויטל טוענת כי בנסיבות העניין אין לראות בכך "פרידה של קבע" אלא הפרדת דיור שנכפתה עקב הנסיבות , לאחר שהבנות אימצו גישה של – "או אנחנו או היא" , אשר אילצה אותה לסגת. עם זאת היא טוענת כי גם לאחר שעזבה את הדירה המשיכה לקיים עם המנוח קשר טלפוני ובאמצעות מילים ולכן אין לראות בעניין פרידה.
לדידה, ראיה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת ניתן ללמוד מפרק הזמן הקצר (4 חודשים) שחלף למן המועד בו כתב המנוח את צוואתו והוריש לה חלק ניכר מרכושו, לבין המועד בו נ כתבה הצוואה האחרונה, שממנה הודרה.

התובעת 3 (הגרושה אירית)
תביעת הגרושה, הטוענת ל"זכות ראשונים" כלפי הקרן, נסמכת על הסכם פירוק נכסים שנחתם בינה לבין המנוח ואשר קיבל תוקף של פסק דין ביום 6/3/01 (תיק תמ"ש 304830/95).
המדובר בהסכם לפיו תהיה הגרושה זכאית לסכום קצוב, אשר לגביו נרשם עיקול על כספי הח יסכון הפנסיוני של המנוח.
לטענתה, עם פרישתו של המנוח ביום 31/3/11 קמה לה הזכות לממש את צו העיקול ולקבל את חלקה בחסכון הפנסיוני של המנוח. עובר לפטירתו של המנוח, בחודש נובמבר 2011 היא פנתה לקרן על מנת לממש את חלקה, והמציאה לקרן העתק מפסק הדין ומצו העיקול אשר נרשם במחשבי הקרן.
לנוכח האמור לעיל, לדידה, קיום העיקול מזכה אותה בצו עשה, לתשלום הסכום המבוטח, זאת, בלא כל קשר למחלוקת שבין התובעים השונים בתיק דנן.
לטענתה, לזכותה קיים סכום קצוב, בסך 70,231 ₪ אשר היא זכאית לו, כאשר זכותה מבוטח באמצעות עיקול שהוטל על זכויותיו הפנסיוניות של המנוח לטובת גרושתו.
התובעת 3 מבקשת להסתמך על הוראות חוק לחלוקת חסכון פנסיוני בין בני זוג שנפרדו, התשע"ד – 2014 ( החוק נכנס לתוקף ביום 6/2/15) .

התובעים 4-5 (האחים עינת ואביחי)
התובעים 4-5 טוענים כי מלכתחילה, בטרם ביקש קצבת נכות, המנוח פנה מספר פעמים לקרן הפנסיה בבקשה לבצע פדיון של כספי הפנסיה, מאחר שהבין כי לנוכח מצבו הקשה הכספים ירדו לטמיון, ואולם לטענתם הקרן סירבה לאפשר זאת. לטענתם , רק מן הטעם הזה, ועל מנת שהכסף לא ירד לטמיון, המנוח רשם את רויטל כידועה בציבור מלכתחילה .
התובעים מסתמכים על עדותה של אחותם יעל, אשר לטענתה שמעה מאביה על אכזבתו מפניותיו החוזרות ונשנות לקרן, כבר מחודש מרץ 2011 ובהמשך בחודש אוגוסט 2011.
התובעים טוענים, כי עובר להגשת התביעה לקבלת קצבת הנכות לא ניתן למנוח הסבר בדבר האפשרות למשוך סכום חד פעמי חלף קבלת קצבת נכות. לדידם לא מתקבל על הדעת שאדם במצבו הסופני יבחר בקצבת נכות, שצפויה להשתלם לו למשך תקופה קצה, חלף משיכה חד פעמית של כספים אותם יוכל להוריש לילדיו. לטענת התובעים התנהלות זו של הקרן עומדת בניגוד לחובת הגילוי המוגברת החלה עליה.
עוד טוענים התובעים, כי לאחר שהמנוח החל לקבל קצבת נכות, וביקש לחזור בו ולהמיר את הקצבה במשיכה חד פעמית בערכי פדיון, הדבר לא התאפשר לו וזאת על יסוד מדיניות שאימצה הקרן, המנוגדת לתקנו ן הקרן אשר מאפשר החלפת מסלול הנכות במסלול הפדיון, מקום שטרם שולמו 12 חודשי גמלה.
לטענתם, עולה מסעיף 28 (ד) לתקנון הקרן כי מבוטח איננו מחוייב להמשיך לתבוע קצבת נכות בחלוף 12 חודשים, וכי רשאי הוא לבקש משיכה של כספי הפדיון ככל שלא קיבל בפועל קצבת נכות לתקופה העולה על 12 חודשים. מסקנה דומה מבקשים התובעים 4-5 ללמוד גם מסעיף 48(3) לתקנון הקרן.
לטענת התובעים 4-5 היחסים בין אביהם לרויטל עלו על שרטון כבר בחודש נובמבר 2011, על אף האמור, לאור עמדת הקרן, וסירובה לאפשר משיכת כספים, המנוח התלבט האם להותיר את רויטל כידועה בציבור על מנת שהכספים לא ירדו לטמיון, ובסופו של יום החליט למחוק את שמה מטפסי הקרן. לדידם בנסיבות העניין אין לראות בפרידה תוצאה של השפעה בלתי הוגנת, שכן לא מתקיימים המבחנים המקובלים בפסיקה לצורך ביסוס טענה כאמור, שכן המנוחה היה במועדים הרלוונטים צלול עצמאי וחד בדעתו.

עמדת קרן הפנסיה
קרן הפנסיה טוענת כי דין כל התביעות להידחות.
לדידה תביעתה של רויטל צריכה להידחות מן הטעם שהוכח כי חלה פרידה בינה לבין המנוח עובר לפטירתו, ולפיכך לא היו הם ידועים בציבור בעת פטירתו.
לטענתה, מאחר שהמנוח קיבל קצבת נכות בחייו, בהתאם לבקשתו, לא עומדת ליורשיו הזכות לקבל פיצוי חד פעמי מהקרן. בהקשר זה מפנה הקרן לפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בתיק ק"ג 57896-11-13 סרגי המר נ' קרן מקפת.
לטענת הקרן, המנוח לא פנה בחייו על מנת לבקש משיכת כספים. הקרן מבקשת לדחות את טענות התובעים לפיהן המנוח הוטעה בעניין זה. במישור העובדתי טוענת הקרן כי לא הייתה הטעיה שכן הנושא לא עלה על ידי המנוח , במישור המשפטי טוענת הקרן כי בהתאם לתקנונה, משפנה המבקש לקבלת קצבת נכות, לא עמדה לו עוד הזכות למשוך סכום חד פעמי מהקרן אף אם טרם חלפה שנה , ולפיכך אין מדובר בהטעיה .
הקרן טוענת, כי המנוח היה אדם שקול ופרגמטי, בעת שביקש לקבל קצבת נכות (מרץ 2011), הוא הצהיר כי ידוע לו כי קבלת קצבת נכות מאיינת את הזכות למשיכת כספי פדיון. לדידה, גם בשים לב למצבו הרפואי של המנוח, החלטה זו של המנוח הייתה סבירה, שכן כוונתו הייתה כי במסלול הנבחר תהנה רויטל מקצבת שארים לאחר פטירתו.
לטענתה לא הובאה כל ראיה לכך שהמנוח ביקש למשוך את כספי הפדיון או כי קיים הידברות כלשהי בעניין זה עם גורם כלשהו בקרן. לדידה אין ליחס משקל לעדויות התובעים 1,4,5 לעניין דברים ששמעו מהמנוח בעניין זה שכן מדובר בעדויות שמועה, שמובאות לבית הדין מפיהם של בעלי עניין מובהק בתוצאות ההליך, וזאת בניגוד למסמכים שבכתב שהוגשו לתיק.
לגופו של עניין טוענת הקרן כי גם אילו פנה המנוח בבקשה למשיכת הכספים לאחר שכבר החל לקבל קצבת נכות , הרי שהדבר לא היה מתאפשר לו, וזאת בהתאם להוראות הקרן, ובשים לב לכך שאושרה לו קצבת נכות למשך 12 חודשים.
אשר לתביעת התובעת 1 נטען כי איננה עונה להגדרת "יתום" כמשמעה בתקנון הקרן, שכן אינה עונה להגדרת "יתום" וכן כי גם אילו הייתה עונה להגדרה, הרי שלא עומדת לה זכות לקבלת תשלום חד פעמי, וזאת לפי סעיף 48 ג (4) משום שהמנוח משך קצבת נכות.
ביחס לתביעת הגרושה טוענת הקרן כי לא הייתה צד להליך בבית הדין לענייני משפחה, וכי פסק הדין שניתן מחייב את המנוח בלבד , וזאת אף הובהר לגרושה, בסמוך לאחר פנייתה לקרן, אליה צורף פסק הדין.
לענין צו העיקול, לטענתה, לא הוכחה המצאתו לקרן וכל שנרשם הוא שהתקבלה הודעה ביחס לעיקול. לדידה גם אילו נרשם העיקול, זכאותה של התובעת הייתה ביחס לקצבאות הנכות ששולמו למנוח בלבד, והיא עומדת על כ- 15,000 ש"ח.
מכל מקום טוענת הקרן כי תביעות השארים ותביעות היורשים מוציאות אלה את אלה. וכי יש לתת את הדעת להליך הנזיקי שמנהלים התובעים 1,4,5, בקשר לנסיבות פטירתו של המנוח (הליך אשר טרם הסתיים), אשר עשויות להיות להן השלכה על זכויותיהם כלפי הקרן.

הממונה על שוק ההון
בהתאם להחלטת בית הדין, ובשים לב לשאלה העקרונית הנוגעת לפרשנות תקנון הקרן, הוגשה עמדה מטעם הממונה על שוק ההון , ביחס לשאלת זכותו של מבוטח לבקש משיכת כספים שנצברו בחשבונו בקרן , לאחר שנקבע כי הוא זכאי לקצבת נכות לתקופה בת 12 חודשים, ובטרם קיבל גמלאות בפועל למשך 12 חודשים.
הממונה על שוק ההון, בעמדה שהוגשה מטעמו, תומך בטענות הקרן לפיה די בכך שאושרה למבוטח זכאות לקצבת נכות למשך 12 חודשים על מנת לשלול את זכאותו למשיכה חד פעמית של כספים, ואין צורך כי יקבל בפועל 12 חודשי קצבה על מנת לשלול זכאות זו.

הכרעה
להלן הכרעתנו בתביעות השונות אשר הונחו לפנינו.

תביעת הידועה בציבור (התובעת 2)
תקנון הקרן קובע את זכותה של ידועה בציבור של מבוטח לקצבת שארים תוך שהוא מגדיר אלמנת מבוטח כך:
"אלמנת מבוטח- בת זובו של מבוטח ביום בו נפטר, ובלבד שגרה עימו במשך שנה אחת רצופה עד לאותו המועד או שגרה עימו באותו המועד ויש להם ילד משותף. לעניין תקופת המגורים תובא בחשבון גם תקופה שבשלה חויב המבוטח בתשלום מזונותיה של בת הזוג לפי פסק דין של ערכאה שיפוטית מוסמכת.
בת זוג – אחת משני אלה:
(1) אשתו של מבוטח או פנסיונר;
(2) מי שהוכרה כידועה בציבור כאשתו של מבוטח או פנסיונר בהחלטה של ערכאה שיפוטית המוסמכת לכך."
כפי שנפרט להלן, מהראיות שבפנינו עולה כי במועד פטירתו של המנוח, רויטל כבר לא היתה בת זוגו.
כפי שציינו בפתח הדברים, הקשר הזוגי בין רויטל לבין המנוח החל במועד שלא הוברר עד תום, לאחר שרויטל התגרשה מבעלה בשנת 2007.
בראשית הקשר, המשיכה רויטל להתגורר בדירתה בפתח תקווה, בעת שהמנוח התגורר בתל אביב עם בנו אביחי, שבאותה עת היה עדיין חייל. בהמשך הדברים, התהדק הקשר בין בני הזוג, השניים חלקו נסיעות ובילויים משותפים ואף התגוררו תקופה מסויימת בביתה של רויטל והתארחו זה בביתו של זה לסירוגין .
מהראיות שהובאו בפנינו אין בידינו לקבוע את המועד מדוייק שבו עברה רויטל להתגורר בביתו של המנוח, ואולם התרשמנו כי היה זה במועד כלשהו בשנת 2010, שכן מעדותה של רויטל עולה בבירור כי בשנת 2009 בני הזוג עדיין לנו לסירוגין בדירתה ובדירתו (עדות רויטל עמ' 44).
בסמוך לאחר שהמנוח אובחן כלוקה במחלה קשה, בחודש יולי 2010 נעשו מספר פעולות שנדמה כי תכליתן להעמיק את הבסיס לחיים משותפים שבין רויטל לבין המנוח או לפחות לבססו ראייתית.
כך, ביום 20/7/10 (ימים אחדים לאחר איבחון מחל תו) סר המנוח למשרדו של עו"ד גל גוטזגן וחתם בפניו על תצהיר לפי הוא והתובעת חיים יחד כידועים בציבור תחת קורת גג אחת. כחודשיים לאחר מכן, וביום 5/9/10 רויטל והמנוח פתחו חשבון בנק משותף. בהמשך, כאשר המנוח חתם על טופס בקשה לקצבת נכות, הוא ציין על גבי הטופס כי רויטל היא בת זוגו, ידועתו בציבור.
במהלך שנת 2011 רויטל המשיכה להתגורר עם המנוח בביתו, ניהלה אתו משק בית משותף וליוותה אותו לטיפולים רפואיים. אין בליבנו כל ספק כי המנוח ראה את רויטל כבת זוגו, ובבואו לכתוב צוואה, ביום 31/8/11 המנוח מצא לצוות לרויטל חלקים מרכושו כמו גם את הזכות להמשיך להתגורר בדירתו למשך 6 חודשים לאחר פטירתו.
דא עקא, שזמן מה לאחר מכן, עלו היחסים בין רויטל לבין המנוח על שרטון.
נראה כי בשלב ראשון חלה הידרדרות במערכת היחסים שבין רויטל לבין הבנות של המנוח יעל ועינת. מהראיות עולה בבירור כי ביסוד הקושי עמדה עמדת הבנות כי רויטל עסוקה בענייניה, בעבודתה ובשגרת חייה, ואיננה מקדישה מזמנה לאביהן, על אף שהוא זקוק לה. אין ספק כי הבנות לא ראו בעיין יפה את העובדה שרויטל שהתה בעבודתה שעות ארוכות וכי לאחר ששבה הביתה בשעות הערב היא יוצאת להליכות משותפות עם חברים במקום לבלות עם אביהן באופן ש לפי הבנתן גרם לו לעצב. נציין כי אין חולק כי במועד מסויים, רויטל חדלה ללון בחדרו של המנוח וישנה בחדר נפרד בדירה (בין הצדדים קיימת מחלוקת בשאלה האם היה זה רק כאשר לא חשה בטוב).
רויטל מצידה חשה כי היא מקדישה משאבים רבים לטיפול במנוח. לטענתה היא הרבתה להעדר מעבודתה לצורך ליוויו לטיפולים והעניקה לו חום ואהבה ( נציין כי מדו"ח היעדרויות שהמציאה רויטל ניתן לראות כי בתקופה שמאז גילוי מחלה ועד אוגוסט 2011 רויטל נעדרה מעבודתה בממוצע יום בחודש בגין "מחלת בן זוג" (לא הוצגו נתונים בדבר היעדרויות מטעמים אחרים) . רויטל סברה כי היא מתפקדת כבת זוג באופן מיטבי , וחוותה את התנהלות הבנות כלפיה כנגועה בחוסר תום לב וברצון ליצור טריז בינה לבין המנוח , מטעמים פסולים.
כתוצאה מהמתח שנוצר, תוך זמן קצר החלו להטריד את המנוח מריבות שונות בין רויטל לבין בנותיו כגון על רקע סירובה של הבת יעל כי רויטל תשתתף במסיבת יום הולדתה, סירובה של רויטל לאפשר ליעל לבלות את השבת בביתו של המנוח ועוד כיו"ב מחלוקות אשר למרבה הצער העכירו את האווירה בסביבתו המנוח .
נדמה כי המשבר ביחסים בין רויטל לבין בנותיו של המנוח התחדד על רקע ההתדרדרות במצבו הרפואי. בחודש נובמבר 2011 המנוח אושפז למשך מספר ימים בבית חולים תל השומר. הבנות לא ראו בעין יפה את העובדה שרויטל המשיכה להתייצב בעבודתה בעת שאביהן מאושפז בבית חולים , והתייצבה לבקרו רק בשעות הערב.
בהמשך הדברים, במהלך חודש דצמבר 2011 , המנוח אושפז שוב למשך יומיים, שגם במהלכם לא נעדרה רויטל מעבודתה והמנוח לווה במהלך האישפוז על ידי ילדיו.
על רקע האמור, הפרידה בין רויטל למנוח לא איחרה לבוא. הטריגר לפרידה היה אירוע שהתרחש ביום 5/12/11. באותו יום, המנוח שוחרר מאשפוז עם הוראות להחזירו למיון באם חומו יעלה במהלך הלילה . המנוח בילה את הלילה בביתו מחיצת רויטל, וכאשר התלונן כי אינו חש בטוב רויטל נמנעה מלקחתו לבית חולים על אף שחומו עלה. בשעות הבוקר נזעקה הבת עינת לבית, הזמינה אמבולנס, ובין השתיים פרץ עימות קשה, כאשר עינת טוענת כלפי רויטל כי היא מונעת מהמנוח טיפול רפואי.
ביום 6/12/11 בעודו בבית חולים, התקיימה שיחת טלפון בין המנוח לבין רויטל, שלאחריה פינתה רויטל את חפציה מהדירה.
ימים אחדים לאחר שחרורו מבית החולים, ביום 19/1/12 המנוח התייצב אצל עו"ד וביקש לשנות את צוואתו. בצוואתו החדשה הוריש את כל רכושו לשלושת ילדיו, זאת תוך ביטול צוואתו הקודמת שבה הוריש חלק מרכושו לרויטל.
ביום 19/1/12, כאשר התובע חתם על בקשה להמשך תשלום קצבת נכות הוא ציין בטופס הבקשה כי אין לו בת זוג (במקום שמיועד לרישום פרטי בן הזוג נמתח קו אופקי) .
מהמסמכים שהובאו בפנינו עולה כי במהלך החודשים ינואר פברואר 2012 רויטל ניסתה ליצור קשר עם המנוח באמצעות משלוח הודעות מייל ואולם הודעותיה לא נענו.
נציין כי הונח בפנינו תמליל של קטע קצר של שיחה שבה על פי הנטען נשמע קולו של המנוח כשהוא משוחח עם רויטל בטלפון, בעודו בבית חולים. בשיחה נשמעים מפי המנוח משפטים שונים, ואולם אנו מתקשים ליחס משקל כלשהו לדברים אשר לא ברור הקשרם הכולל ולפיכך לא מצאנו ליחס משקל להקלטה .
עם זאת, אנו סבורים כי במעשים אותם תארנו לעיל (שינוי צוואה, דיווח על כי אין לו בת זוג, אי מענה לפניות מצד רויטל) המנוח גילה דעתו באופן ברור כי איננו מעוניין בהמשך הקשר בינו לבין רויטל וכי מבחינתו הקשר הסתיים. כפי שנפרט בהמשך, העידו בפנינו חברו של התובע, רופאו והפסיכולוג שטיפל בו על כי שמעו מפיו על מערכת היחסים עם רויטל אשר הסתיימה.
מאחר שאין כל ספק כי החל ממחצית דצמבר 2011 ועד למועד פטירתו של המנוח רויטל והמנוח כבר לא חיו כבני זוג ידועים בציבור תחת קורת גג אחת, יש להכריע בטענת רויטל לפיה ניתוק הקשר היה בלית ברירה / מחמת השפעה בלתי הוגנת.
לאחר שעיינו במכלול הראיות שהפנינו אין בידינו לקבל את טענת רויטל כי ניתוק הקשר היה תוצאה של השפעה בלתי הוגנת.
ראשית יש להבהיר כי המנוח היה צלול בדעתו ועצמאי לחלוטין עד לפטירתו. הוא טיפל בענייניו, ענינים מול קרן הפנסיה, תשלומים, חשבונות בנק, נפגש עם עו"ד לצורך שינוי הצוואה לבדו, לא נוכחות ילדיו, וגם אנשי מקצוע שנפגשו איתו העידו כי היה צלול בדעתו וכשיר לקבל החלטות הנוגעות לחייו.
על מצב דעתו של המנוח בעת עריכת הצוואה העיד עו"ד עדי רוזנבלום מעדותו ומתצהירו עולה כי המנוח הגיע אליו על מנת לשנות את צוואתו באופן עצמאי, כי היה מודע היטב למעשיו, צלול במחשבתו קפדן. עו"ד רוזנבלום עיד כי המנוח סיפר לו כי הרקע לשינוי הצוואה נעוץ בפרידתו מבת זוגו.
רופאו המטפל של המנוח ד"ר סטיבן ישראל ברגר העיד בפנינו ביחס לביקוריו אצל המנוח בחודשיים שקדמו לפטירתו. לפי עדותו הוא שמע מהמנוח כי היה לו קשר זוגי אך זה נגמר.
העיד בפנינו גם הפסיכולוג הקליני אלון און, אשר אף הוא טיפל במנוח בחודשיים האחרונים לחייו. גם מר און העיד כי המנוח סיפר לו כי היה בקשר זוגי שנגמר. הן ד"ר ברגר והן הפסיכולוג און הגידו כי המנוח היה צלול בדעתו בפגישות איתו, ערני ומודע היטב למצבו.
אין בפנינו אף לא ראשית ראיה שיש בה כדי להצביע על חוסר כשירות ברמה כלשהי של המנוח עובר למותו .
התרשמנו כי המסירות הרבה שהפגינו ילדיו של המנוח אשר סעדו אותו בחודשי חייו האחרונים הטילה צל על רויטל, אשר נדמה כי בצד תרומתה לטיפול במנוח, הקפידה לשמור על שגרת חיים עצמאית. לא מן הנמנע כי תחושת הילדים כי רויטל איננה מחויבת למנוח וכי היא מנהלת חיים משל עצמה לציידו, חלחלה אל המנוח והשפיעה עליו בדרך כזו או אחרת, ואולם בנסיבות העניין איננו סבורים כי מדובר בהשפעה בלתי הוגנת , שכן מהעדויות שבפנינו עולה בבירור כי למנוח הייתה יכולת עצמאית להעריך את טיב מערכת היחסים בינו לבין רויטל.
התרשמנו כי אכזבתו של המנוח ממערכת היחסים עם רויטל הייתה אותנטית. בעניין זה מקובלת עלינו לחלוטין עדותו של מר אמנון עמר , חברו של המנוח מאז ילדותו, אשר אין לו כל עניין אישי בתוצאות ההליך ואנו נותנים אמון מלא בעדותו לפיה שמע מהמנוח על התרופפות הקשר בינו לבין רויטל בחודשים שלפני הפרידה.
יש להזכיר בהקשר זה כי עניין לנו במערכת יחסים קצרה יחסית . למעשה רויטל ניהלה עם המנוח חיים משותפים תחת קורת גג אחת במשך תקופה בת פחות משנתיים. בנסיבות העני ין ההחלטה של המנוח לנתק עמה את הקשר בהיותו על ערש דווי, בשל אכזבתו מהתנהלותה בחודשיים שקדמו לפרידה, איננה בלתי סבירה בעליל ואין בה כדי להעיד, כשלעצמה, על השפעה פסולה.
יש לציין כי בזמן אמת, בסמוך לאחר פטירתו של המנוח, רויטל לא פנתה לקרן הפנסיה ולא טענה כי היא ידועה בציבור של המנוח. תביעתה דנן הוגשה רק לאחר שהוגשה תביעת הבת יעל, כאשר הקרן ביקשה לצרף את רויטל כנתבעת בתיק, בשל רישומה כידועה בציבור. לדידנו יש בכך כדי ללמד על מצב דעתה של רויטל בזמן אמת.
לנוכח כל האמור לעיל, החלטנו לדחות את תביעתה של התובעת 2.

תביעת היורשים
המישור העובדתי
כפי שכבר ציינו, תביעת היורשים מושתת על הטענה כי עמדה למנוח זכות לבקש את משיכת כספי הפקדון, חלף קבלת קצבת נכות ואולם הוא הוטעה על ידי הקרן בעניין, ולכן פעל בניגוד לאינטרס.
לטענת היורשים המנוח הוטעה על ידי נציגי הקרן פעמיים:
ראשית – בעת הגשת הבקשה הראשונה 1/3/11 בעת שבחר לבקש קצבת נכות, חלף משיכה של כספי הפיקדון , שנית, לאחר שנפרד מרויטל, ורצה למשוך את כספי הפקדון, עת נאמר לו כי הדבר איננו אפשרי ולכן מחמת ההטעיה, הגיש בקשה להמשיך לקבל קצבת נכות.
נבהיר, כי אנו דוחים מכל וכל את טענת היורשים ככל שהיא מתייחסות למצב דעתו של המנוח בחודש מרץ 2011.
בעניין זה אנו מקבלים לחלוטין את טענת רויטל לפיה ההחלטה לבקש קצבת נכות הייתה החלטה מושכלת ומודעת, שכן מדובר בתקופה שבה הייתה למנוח בת זוג, כאשר המנוח הניח שתסעד אותו עד יום מותו, וכי לאחר פטירתו תזכה לקצבת שארים (עדות רויטל עמ' 53 לפרוטוקול). אנו מקבלים את עדות רויטל לפיה המנוח השתתף בכנס פורשים והיה מודע היטב למשמעות החלטתו לבקש קצבת נכות חלף משיכת פיקדון.
איננו מקבלים את טענת היורשים כי מדובר בחלטה נעדרת סבירות כלכלית, וזאת בשים לב לגילה הצעיר יחסית של רויטל ולצפי הגמלאות, ככל שהייתה זכאית לקצבת שארים לאחר פטירתו של המנוח.
על רקע האמור לעיל, יש להבהיר כי בהמשך הדברים, לאחר שהמנוח נפרד מרויטל, התברר למנוח כי למעשה , בהעדר שארים, הקצבאות שצפויה הקרן לשלם לו בחייו נופלות בהרבה מהסכומים שחסך בקרן בתקופת עבודתו הארוכה.
על רקע האמור, מתעוררת השאלה המשפטית, אשר עומדת במרכז תביעת היורשים – האם בתקופה שבין פרידתו מרויטל ביום 8/12/11 לבין פטירתו, היה המנוח זכאי להחליף את המסלול של קבלת קצבת נכות במסלול של משיכת כספים.
כפי שנפרט להלן, לאחר שעיינו בטענות הצדדים הגענו לכלל דעה כי התשובה לשאלה זו היא בשלילה.

המישור המשפטי
הנתבעת הינה קרן פנסיה ותיקה, שחל עליה התקנון האחיד.
רבות כבר נכתב על מערכת היחסים המיוחדת שבין קרן הפנסיה לבין עמיתיה, ועל הרעיון לפיו פועלת קרן הפנסיה , בהתאם לתקנון האחיד על פי כללים של ערבות ואחריות הדדית בין חברי הקרן, לצורך מימוש תכלית החיסכון הפנסוני שבמרכזו המטרה הסוציאלית של מימון תשלום קצבאות למבוטחים ולבני משפחותיהם.
סעיף 48 לתקנון הקרן קובע לעניין "משיכת כספים" כדלקמן:
"48. משיכת כספים:
א. מבוטח או מבוטח לשעבר רשאי למשוך כספים שנצברו בחשבונו בקרן, ובלבד שהתקיימו כל התבנאים האלה:
(1) המבוטח או המבוטח לשעבר הגיש לקרן בקשה למשיכת כספם שנצברו בחשבונו וצירף לה כתב ויתור, בטופס שהחינה לכך הנהלת הקרן, בו הוא מוותר על זכאותו לקבלת קצבה כלשהי מהקרן;
(2)נותקו יחבי עובד ומעביד בין המבוטח לבין מעבידו;
(3) המבוטח לא קיבל מהקרן קצבת נכות במשך תקופה של 12 חודשים או יותר או עבור חודש אחד או יותר במהלך התקופה של 60 חודשים לפני חודש הזכאות הראשון שלו לקצבת זקנה;
(4) במועד הגשת הבקשה המבוטח אינו מקבל קצבת נכות או קצבת זקנה מקרן ותיקה אחרת שבהסדר;"

במחלוקת שבין הצדדים ביחס לפרשנות סעיף 48א(ג), אנו סבורים כי הדין עם הנתבעת.
מהותה האקטוארית של הקרן , המושתת על רעיון של "ערבות הדדית" מחייבת הכרה בכך שחלק מהמבוטחים יזכו לקבל קצבאות בסכום הנופל מסכום החיסכון שצברו , זאת, על מנת שהקרן תוכל לשלם לחבריהם ולשאריהם קצבאות לכל ימי חייהם .
מאחר שלאדם אין שליטה על תוחלת חייו, ואף על מצבו הרפואי והמשפחתי, הבחירה במסלול הקצבה טומנת בחובה לעולם אלמנט של חוסר ודאות, ולא אחת, בדיעבד, במוקדם או במאוחר , הבחירה ב מסלול הקצבה מתבררת כבחירה שלא הייתה כדאית כלכלית , ואולם הכלל הוא כי אין להשיב את הגלגל לאחור.
לנוכח האמור לעיל, ועל מנת למנוע מצב שבו תתאפשר "משיכת כספים" כל אימת שבשל שינוי הנסיבות יתברר למבוטח או לשאריו כי הבחירה במסלול הקצבתי לא הייתה כדאית, נקבעו כללים ברורים, לעניין מימוש הזכות למשיכת כספים על ידי המבוטח או על ידי שאריו.
לדידנו, בשים לב למטרת הקרן, יש ליתן לכללים אלו פרשנות דווקנית ומצמצמת.
כפי שפירטנו לעיל, מלכתחילה בעת שהמנוח בחר במסלול הקצבאות, הייתה זו בחירה מודעת ומחושבת, שביסודה הרצון להבטיח קצבת שארים לרויטל, אשר באותה עת הי יתה ידועתו בציבור והמנוח קיווה כי תסעד אותו עד פטירתו . רק בשלב מאוחר יותר, בחלוף מספר חודשים בהם קיבל קצבה, משחלה פרידה בינו לבין רויטל, התברר בדיעבד כי הבחירה במסלול הקצבתי הייתה מוטעית, וקם למנוח אינטרס לחזור בו מהבקשה לקבלת קצבת נכות.
אלא, שבהתאם להוראות התקנון, מהטעמים עליהם עמדנו לעיל, למנוח לא עמדה זכות לחזור בו מהבקשה לקצבה, שכן על פי תקנון הקרן, קצבת הנכות הי יתה אמורה להשתלם בהתאם להחלטת רופא הקרן עד תום 12 חודשים או עד פטירתו (על פי המוקדם).
כך, סעיף 35 (ב) לתקנון האחיד, אשר עניינו בתשלום קצבת נכות קובע כדלקמן:
"ב. בכפוף לאמור בסעיף 29 לתקנון, תשולם למבוטח קצבת נכות במשך כל תקופת הנכות ועד לחודש המוקדם מבין אלה:
(1) החודש האחרון בתקופת הנכות;
(2) החודש בו הגיע המבוטח לגיל קצבת זקנה. לגבי נכה חלקי שדחה פרישתו כאמור בסעיף 14 לתקנון – חודש הביטוח האחרון שלו בקרן.
(3) חודש פטירתו של המבוטח."
בהתאם להוראות סעיף 35 לתקנון, בתקופה שלאחר פרידתו מרויטל ועד למועד פטירתו, לתובע לא עמדה זכות לבקש את הפסקת תשלום קצבת הנכות, וכנגזרת מכך אף לא עמדה לו זכות לבקש פדיון כספים לפי סעיף 48 א (3).
לנוכח האמור לעיל, גם אילו עלה בידי הצדדים להוכיח כי המנוח דן באפשרות מול נציגי הקרן, הרי שהוא לא הוטעה על ידם בעניין זה.
לנוכח האמור לעיל תביעת היורשים נדחית.

תביעת היתומה
לטעמנו לא עלה בידיה התובעת 1 להוכיח כי היא עונה להגדרת "יתום" כמשמעה בתקנון הקרן. על פי תקנון הקרן "יתום" מוגדר כדלקמן:
"יתום"- מי שהתקיימו בו שני אלה:
(1) הוא אחד מאלה:
(א) ילדו של מבוטח או פנסיונר שנפטר;
(ב) ילדו המאומץ של מבוטח או פנסיונר שנפטר;
(ג) ילדו החורג של מבוטח או פנסיונר שנפר, שכל פרנסתו הייתה על המנוח ביום בו נפטר.
(2) התקיימו בו אחד מאלה:
(א) טרם מלאו לו 21 שנים;
(ב) אינו עומד ברשות עצמו בכל אחד מן המועדים האלה:
(1) לפני הגיעו לגיל 21 שנים;
(2) ביום בו נפטר המבוטח או הפנסיונר"
המונח "אינו עומד ברשות עצמו" מוגדר בתקנון כדלקמן:
"אינו עומד ברשות עצמו – מי שאינו מסוגל לכלכל עצמו מחמת מצב בריאותו ואין לו הכנסה מעבודה או מכל מקור אחר, למעט קצבת נכות כללית של המוסד לביטוח לאומי או קצבת זקנה של המוסד לביטוח לאומי. "
נטל ההוכחה, כי לא עמדה ברשות עצמה לפני הגיעה לגיל 21 וכן במועד פטירתו של המנוח, מוטל על התובעת 1 ואולם בנטל זה התובעת לא עמדה.
לא הובאה בפני בית הדין אף לא ראשית ראיה לפיה לפני הגיעה לגיל 21 התובעת לא יכולה הייתה לכלכל את עצמה בשל מצבה הבריאותי. די בכך כדי לשמוט את הקרקע מתחת התביעה.
לנוכח האמור לעיל, לא מצאנו להכריע בשאלה האם במועד פטירתו של המנוח הייתה התובעת במצב שבו לא הייתה יכולה לכלכל את עצמה בשל מצבה הבריאותי. לדידנו שאלה זו דורשת חוות דעת רפואית לצורך בירור מצבה הרפואי של התובעת לאשורו, ואולם לנוכח האמור לעניין מצבה הרפואי של התובעת לפני הגיעה לגיל 21, הבירור מתייתר.
לנוכח האמור לעיל תביעת התובעת 1 נדחית.

תביעת הגרושה
ביום 24/11/11 פנתה הגב' אירית פרנבך, גרושתו של המנוח במכתב לקרן, בו ציינה כי נודע לה כי המנוח פרש לגמלאות מחמת מחלה, והביאה לידיעת הקרן כי בשנת 1995 נחתם בינה לבין המנוח הסכם לפירוק שיתוף, לפיו היא זכאית למחצית הזכויות שנצברו בקרן עד למועד הגירושים, ובסה"כ 70,000 ש"ח.
עוד צויין, כי בהחלטת בית המשפט נקבע כי מועד זכאותה של התובעת יקום "במועד גמילתן של הזכויות".
הגם שתשלום קצבת נכות איננה משנה את מעמדו של המבוטח ואיננה הופכת אותו ל"פנסיונר", בנסיבות דנן משהוברר כי אין סיכוי שהמבוטח ישוב לעבודתו, אנו נוטים לקבל את טענתה של התובעת כי זכותה על פי ההסכם לפירוק שיתוף התגבשה במועד שבו החל המנוח לקבל קצבת נכות. אלא, שכפי שנפרט להלן, היה זה בטרם חקיקתו של החוק לחלוקת חסכון פנסיוני בין בני זוג שנפרדו, תשע"ד 2014 [להלן: "החוק"], כאשר לפי המצב המשפטי שהיה קיים אז, זכותה של הגרושה עמדה לה כלפי המבוטח (המנוח) , ממנו היה עליה להפרע, ולא כלפי הקרן.
יצויין כי המצב המשפטי לא השתנה אף במועד פטירתו של המנוח, אשר נפטר בשנת 2012 כשלוש שנים לפני חקיקתו של החוק לחלוקת חיסכון פנסיוני בין בני זוג שנפרדו, תשע"ד-2014.
ההלכה המשפטית שחלה על הצדדים במועדים הרלוונטיים לתביעה דנן הייתה כפי שנקבע בבג"צ 10916/93 פלוני נ' אלמוני, ולפיה הזכות לגימלה היא זכות של המבוטח, אשר איננה ניתנת להעברה, וכי הקרן מחוייבת לפעול בהתאם להוראות תקנונה בלבד, ואיננה רשאית לשלם גימלה אלא בהתאם לתקנון ( השווה גם ע"ע 540/05 אביבה שאוה נ' אוניברסיטת ת"א).
נציין כי הקרן לא הייתה צד לפסק הדין שבמסגרתו הוסכם על חלוקת החסכון הפנסיוני בין המנוח לבין גרושתו ולכן אין הוא מחייב אותה לכשעצמו, ואין בו כדי לשנות את ההלכה שהייתה קיימת במועד הרלוונטי, לפיו הזכויות בקרן אינן ניתנות להעברה. אשר על כן, זכותה של התובעת מכח ההסכם עמדה לה כלפי המנוח ואפשר שהיא עומדת כלפי העזבון ואולם לא כלפי הקרן.
בשנת 2015 הוחק החוק לחלוקת חסכון פנסיוני, אשר במסגרתו נקבעו שורה ארוכה של כללים אשר תכליתם להביא למצב שבו הסכמים בדבר חלוקת החיסכון הפנסיוני בין בני זוג שנפרדו, יקבלו תוקף משפטי ויהיו ברי מימוש במערכת היחסים המשולשת שיצר המחוקק, בין המבוטח, בן זוגו לשעבר וקרן הפנסיה.
החוק קבע הוראות בדבר רישום ההסכם ובדבר ביצוע פעולות אקטיביות לשם יצירת הפרדה בקופת הקרן בין הסכומים הצבורים על שם המבוטח, לבין אותו חלק מהצבירה, אשר מועבר לחשבון זכאות של בן הזוג לשעבר של המבוטח. נדמה כי תכלית ההסדרים הייתה להבטיח , כי הקניית הזכויות לבן הזוג לשעבר, תהיה על חשבון הזכויות שצבר המבוטח בלבד, מבלי שיהיה בכך כדי לפגוע בזכויות של יתר העמיתים בקרן, ומתוך הכרה בכך שאפשר שישנם שארים / יורשים של המבוטח, שאף להם קמה זכאות כלפי הקרן.
זכאות בן הזוג לשעבר לקצבה מהקרן, נקבע בסעיף 22(א) לחוק הקובע כדלקמן:

22. (א) על אף האמור בכל דין או בהסדר חיסכון לרבות הסכם קיבוצי, ניתן פסק דין לחלוקת חיסכון פנסיוני באמצעות צבירת זכויות, בין חוסך ובין בן זוגו לשעבר, נרשמה הערה לפי סעיף 4 ונפטר החוסך, יחולו ההוראות כמפורט להלן, לפי העניין:
(1) לגבי חיסכון פנסיוני באמצעות צבירת זכויות בקרן ותיקה או לפי הסדר פנסיה תקציבית –
(א) אם החוסך שנפטר הוא עמית בקרן ותיקה או עובד בפנסיה תקציבית ונקבע בפסק הדין לחלוקת חיסכון פנסיוני כי משך התקופה המשותפת הוא 120 חודשים לפחות –
(1) יהיה זכאי בן זוגו לשעבר שהוא שאיר לקבל מהגוף המשלם, החל בחודש שלאחר החודש הקובע, קצבה בסכום השווה למכפלת השיעור להעברה בקצבת שאירים לבן זוג, והכול כל עוד בן הזוג לשעבר היה זכאי, בהתאם להוראות הסדר החיסכון, לקבל מהגוף המשלם קצבה בשל פטירתו של העמית או העובד לו היה בן זוגו ערב פטירתו;
....
בחוק נקבעו הוראות מעבר, מתוך כוונה לאפשר את החלת הוראות החוק גם על הסכמים שנחתמו בטרם חקיקתו וטרם מומשו. סעיף 30 לחוק קובע כדלקמן:
30. (א) תחילתו של חוק זה שישה חודשים מיום פרסומו (בסעיף זה – יום התחילה), והוא יחול גם לגבי פסק דין לחלוקת חיסכון פנסיוני שניתן לפני יום התחילה.
(ב) על אף האמור בסעיף קטן (א) –
(1) הוראות סעיף 22(א)(1)(א) לחוק זה, וכן הוראות סעיפים 4(א), 26, 27, 28(ה), 30, 31, 36 ו-37 לחוק הגמלאות, כנוסחם בסעיף 24 לחוק זה, והוראות סעיפים 21 עד 24, 25(ה) ו-26 עד 29 לחוק שירות הקבע, כנוסחם בסעיף 25 לחוק זה, יחולו לגבי פסק דין לחלוקת חיסכון פנסיוני בין עמית או עובד שאינו גמלאי ובין בן זוגו לשעבר שניתן לפני יום התחילה, רק בהתקיים שניים אלה:
(א) העמית או העובד שאינו גמלאי כאמור לא נפטר לפני יום התחילה;
(ב) בית המשפט או בית הדין שנתן את פסק הדין קבע ביום התחילה או לאחריו כי משך התקופה המשותפת הוא 120 חודשים לפחות;

לנוכח האמור בסעיף 30, ומאחר שהמנוח נפטר לפני יום התחילה של החוק, הוראות החוק אינן חלות על גרושתו.
התובעת 3, אשר ערה לקושי שיוצר סעיף 30 הנ"ל בשים לב למועד פטירתו של המנוח, טוענת כי הסעיף איננו רלוונטי לענייננו, שכן זכויותיה כלפי הקרן נקבעו בשורה ארוכה של סעיפים לחוק, ולא רק בסעיף 22(א)(1)(א) אשר עומד במרכזו של סעיף 30. כך, התובעת מפנה לסעיפים 3(2) , 4א(3) , 6(א), 6(ב), 10(ג) ו – 11. עיינו בסעיפים אליהם הפנתה התובעת ואולם התרשמנו כי מדובר בסעיפים במסגרתם נקבעה המסגרת הפרוצדורלית לדיווח, רישום, פתיחת חשבון העברה, ומכל מקום אין מדובר בסעיפים שמכוחם נוצרת לתובעת זכות כלפי הקרן (נציין כי גם הסייפה לסעיף 10(ג) מלמדת אף היא, כי המחוקק סבר כי אין להחיל את הוראות החוק באופן רטרואקטיבי, ביחס למבוטחים שהלכו לעולמם לפני החקיקה, דהיינו מקום שהקרן כבר ביצעה את מחוייבויותיה כלפי המבוטח /יורשיו/שאריו).
אשר לרישום העיקול, תביעתה של הגרושה היא תביעה נזיקית (שהרי לא עמדה לה כל זכות מהותית כלפי הקרן אלא שזכותה היתה כלפי המנוח והיא בוטחה באמצעות עיקול). תביעה מסוג זה איננה בסמכותו של בית דין זה, מה גם שלא הוכח כי נגרם לגרושה נזק כתוצאה מאי רישום העיקול או כי לא עלה בידה לממש את זכותה לתשלום בסך 70,000 ₪ מהעזבון.
לנוכח כל האמור לעיל תביעת התובעת 3 נדחית.

כללו של דבר
לנוכח כל האמור לעיל החלטנו לדחות את כל תביעות התובעים כנגד הקרן.
בנסיבות המצערות של העניין, החלטנו שלא לחייב את התובעים בתשלום הוצאות משפט.

ניתן היום, כ"ה אב תשע"ו, (29 אוגוסט 2016), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

מר שמחה לב
נציג עובדים

אופירה דגן-טוכמכר, שופטת – אב"ד

מר בועז קמר
נציג מע סיקים