הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו צ"ו 44190-09-16

02 אוגוסט 2019
לפני:
כב' השופט אלעד שביון

המבקשים (התובעים) :
1. דניאל ירקוני
2. מקסים קמל
ע"י ב"כ עו"ד איליה שרייר

-
המשיבים (הנתבעים):

  1. איתן לידור פרוייקטים בע"מ
  2. מיינ - פרי בע"מ
  3. איתן לידור
  4. זיוה לידור
  5. אלפר אלקטרוניקה מערכות 2000 בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד מלכה כוכב

החלטה

לפניי בקשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט לאכוף על המשיבים בקנס או במאסר לציית לפסק הדין שניתן ביום 12.12.16 ( להלן: "בקשת הביזיון").

רקע עובדתי:

ביום 19.9.16 הגישו המבקשים תביעה למתן צו למסירת מסמכים - תלושי שכרם וחוזי העבודה שלהם ( להלן גם: "המסמכים") בתקופת עבודתם אצל המשיבות 1 ו-2 (להלן גם: "המשיבות"). בתביעה ציינו המבקשים כי מסמכים אלה נמסרו להם ב"זמן אמת" אך אבדו.

יצוין כי המבקשים עבדו אצל המשיבות בין השנים 2013 עד 2014 למשך תקופות קצרות. המבקש 1 עבד למשך כ - 12 חודשים והמבקש 2 למשך כ - 7 חודשים.

ביום 12.12.16, לאחר שהתקיים דיון במעמד הצדדים בפני כב' הרשמת תמר עציון-פלץ (להלן: כב' הרשמת) , ניתן על ידה פסק דין לפיו היא מקבלת את התובענה ומורה למשיבות למסור לידי המבקשים את המסמכים.

המשיבות ערערו על פסק הדין ובפסק דין מיום 12.11.18 של כב' השופטת אופירה דגן-טוכמכר ערעורם נדחה.

המשיבות הגישו בקשת רשות ערעור על פסק הדין הנוסף ובהחלטת נשיאת בית הדין הארצי לעבודה, כב' השופטת וירט-ליבנה, מיום 6.12.18 נדחתה בקשת רשות הערעור.

עקב כך, עתרו המשיבות לבג"ץ ובפסק הדין מיום 10.1.19 נדחתה עתירתם.

עד היום לא נמסרו למבקשים חוזי העסקתם ותלושי שכרם ולפיכך הוגשה מטעמם הבקשה דנן. בתמיכה לבקשה הוגש תצהירו של המבקש 2.

ביום 19.3.19 הוגשה תגובת המשיבים בה נטען כי המסמכים עדיין לא אותרו והם פועלים לאיתורם. בתמיכה לה הוגש תצהירו של מר משה אבן חן, מנהל המשיבה 2.

ביום 4.4.19 התקיים דיון במעמד הצדדים בבקשה.
יצוין כי בדיון לא התקיימו חקירות מאחר הצדדים ויתרו על חקירת המצהירים. בתום הדיון נקבעו מועדים להגשת סיכומים.

עיקר טענות המבקשים:

עד היום ולמרות פסקי הדין הרבים שניתנו בעניין הנדון וניהול הליכים משפטיים של למעלה משנתיים, לא הומצאו למבקשים המסמכים הנדרשים על ידם, תלושי שכרם וחוזי העסקתם.

טענת המשיבים כי המסמכים אינם ברשותם נדונה ונדחתה לגופה בערכאות השונות וניסיונם לטעון אחרת מהווה התנהלות בחוסר תום לב.

אין באמור בתצהיר חסר הפירוט שהוגש מטעם המשיבים כדי להצדיק אי המצאת המסמכים הנדרשים. בנוסף, הגורם המוסמך להגיש תצהיר בנסיבות דנן הוא מנהל/ת החשבונות והסיבה שלא הוגש תצהיר כאמור הינה כי המסמכים, בניגוד לטענת המשיבים, נמצאים ברשותם ולכל היותר אפשר לשחזרם.

לאור האמור, הדרך היחידה לאכוף את פסק הדין מיום 12.12.16 היא שימוש בפקודת ביזיון בית המשפט. אחרת, הוא ופסקי הדין הנוספים שניתנו לאחריו יהיו ריקים מתוכן.
סעד הביזיון צריך להיות מופנה גם כלפי המשיבים 3 עד 5, מאחר והם בעלי המניות במשיבות 1 ו - 2, ושולטים בהן.

עיקר טענות המשיבים:

המשיבות 1 ו-2 יישמו את הוראת בית הדין הנכבד ופעלו נמרצות כדי לנסות לאתר את העותקים מהמסמכים הנדרשים, ניסיון שלא צלח. בתמיכה לכך הוגש תצהירו של מר משה אבן חן, מנהל המשיבה 2, כשתצהירו לא נסתר. המבקשים ויתרו על חקירתו הנגדית מאחר וידעו כי חקירה זו רק תחזק את טענות המשיבים ואין להם להלין אלא על עצמם.

המסמכים לא אותרו בין היתר בשל הסיבות הבאות - המשיבות אינן מעסיקות עובדים שנים רבות, המבקשים הועסקו אצלן פרקי זמן קצרים והמבקשים השתהו בפנייתם לבית הדין משך שנים מאז הסתיימה העסקתם.

בניגוד לטענת המבקשים, לא קיימת קביעה חלוטה לפיה המסמכים הנדרשים נמצאים אצל המשיבים. המחלוקת בגדר ההליכים הקודמים הייתה האם ניתן לחייב את המשיבות להמציא העתק מהמסמכים, אם אלה קיימים, הא ותו לא, ובית הדין השיב על כך בחיוב.

מכוח פקודת ביזיון בית המשפט לא ניתן לאכוף צו של רשם. תחולת הפקודה היא רק על צווים שנותן שופט.

לא קיימת עילה נגד המשיבים 3 עד 5. המבקשים לא הצביעו על החלטה או צו של בית הדין המופנה כלפיהם. נהפוך הוא, בפסק הדין מיום 12.12.16 התביעה כנגדם נמחקה מחמת היעדר עילה. צירופם לבקשה דנן מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט.

שימוש באמצעי אכיפה לפי פקודת בזיון בית המשפט נעשה במשורה, כעניין קיצוני המוגבל למצבים בהם כל יתר האמצעים כבר מוצו. הוא לא נועד לנסיבות תיק זה, נסיבות בהן אי המצאת המסמכים נעוצות בכך שאלה לא אותרו.

המסגרת הנורמטיבית:

הליך על פי פקודת בזיון בית המשפט משמש אמצעי לאכיפת פסקי דין והחלטות אחרות שניתנו על ידי בית משפט ושלא ניתן לאוכפם באמצעות ההוצאה לפועל.

תחולתה של הפקודה בבית הדין לעבודה היא מכוח סעיף 38 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 והסעיף המרכזי בה לענייננו הוא ס' 6 לפקודה שקובע כדלקמן:

"6. המסרב לציית לצווי בית המשפט
(1) בית המשפט העליון, בית משפט מיוחד שנתכונן עפ"י סעיף 55 של דבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922, בית המשפט המחוזי ובית משפט השלום, תהא להם הסמכות לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על ידם והמצוה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה.
(2) לא יינתן צו המטיל קנס או מאסר אלא אם כן הוזמן הממרה להופיע ונענה להזמנה, או כשלא בא מעצמו, הובא לפני בית המשפט בצו תפיסה כדי להראות טעם מדוע לא ינתן נגדו צו כזה.
..."

בתיק סק"כ (ארצי) 40815-07-13 חברת נמל אשדוד בע"מ נ' הסתדרות העובדים הכללית החדשה (ניתן ביום 15.5.18) נקבע, בין היתר, כדלקמן:
"25. הליכים לפי הפקודה נועדו "לכפות ציות בעתיד להוראות בית המשפט המופרות, ולא לענוש על מה שאירע בעבר. ההוראה צופה פני עתיד ולא פני עבר. היא נועדה לכוון התנהגות בעתיד ולא לענוש על התנהגות בעבר" (ע"פ 5177/03 מור נ' דנציגר משק פרחים דן, פ"ד נח(4) 184 (2004); להלן – עניין מור). גם בפסיקתו של בית דין זה הובהר, כי "מהותו של הליך לפי פקודת ביזיון בית המשפט היא צפיית פני עתיד, ומטרתו הטלת סנקציה המיועדת לכפות על הצדדים לכבד את החלטת בית הדין. תכלית החקיקה בעניין ביזיון בית המשפט היא להביא לכיבוד פסקי דין והגשמת שלטון החוק. הליך בזיון בית המשפט אינו הליך רק בין שני בעלי דין יריבים אלא יש בו גם היבט ציבורי, שהוא מניעת הפרת החלטות שיפוטיות" (ע"פ (ארצי) 180006/97 בטש נ' שוודנט בע"מ [פורסם בנבו] (5.8.2002)).

עוד נפסק כי בהטילו צווים לפי הפקודה "בית-הדין, בפועלו לאכיפת צו שניתן על ידו, אינו תובע את עלבונו של בית-המשפט על שצו מצוויו הומרה (.....)" (דב"ע (ארצי) מט/44-48 ממן - מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פד"ע כא 150 (1989)), אלא את הציות לצווים שנתן.
26. אף שמטרתו של הליך לפי הפקודה היא כפיית ציות בעתיד, על מגיש ההליך להוכיח קיומה של הפרה בהווה או בעבר, שכן ממנה ניתן יהיה ללמוד על התנהגותו הצפויה של המפר בעתיד (עפ"א (ארצי) 1002/00 עתי"ם סוכנות החדשות הישראלית בע"מ – האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל [פורסם בנבו] (7.1.2004)). היסוד העובדתי של ההתנהגות המפרה נבחן על פי אמת מידה אובייקטיבית, היינו כיצד אדם סביר היה מבין את הצו שהפרתו נבחנת, והאם הוכחה הפרה שלו (ע"ע (ארצי) 745/07 מועצה מקומית הר אדר – אופיר [פורסם בנבו] (2.9.2008); להלן – עניין אופיר). באשר ליסוד הנפשי – משהליך לפי הפקודה אינו הליך פלילי מובהק אלא מהווה שילוב בין הליך אזרחי להליך מעין פלילי, אין צורך בהוכחת יסוד נפשי כמו בדין הפלילי, אלא די ב"מודעות למעשה ההפרה" (ע"פ 1914/99 קייזר נ' פוקס [פורסם בנבו] (14.7.1999), על בסיס ע"פ 2351/95 מובי בירנבאום בע"מ נ' שמעוני, פ"ד נא(1) 661 (1997) (להלן – עניין בירנבאום), והמודעות הנדרשת יכולה להילמד גם מ"עצימת עיניים" או מרשלנות (ע"פ (ארצי) 180008/98 בן דב – ק.ח. טכנולוגיות לרכב בע"מ [פורסם בנבו] (12.1.2007); עניין אופיר; קשת, 139-142).

27. אשר לרמת ההוכחה הנדרשת בהליך של בזיון בית משפט, נפסק כי מדובר ברמה גבוהה מזו המקובלת בהליכים אזרחיים ואף קרובה לרמת ההוכחה הפלילית. רמת ההוכחה הנדרשת לשם חיוב לפי פקודת הביזיון גבוהה מזו הנדרשת לשם הוצאת צו מניעה (עניין בירנבאום).

28. לאמור לעיל יש להוסיף כי גם אם הוכחו היסוד העובדתי והיסוד הנפשי – אין משמעות הדבר כי חובה ליתן סעד מכוח הפקודה. על בית הדין להפעיל שיקול דעת ולבחון אם מתן סעד מכוח הפקודה הוא ראוי בנסיבות העניין, תוך התחשבות, בין היתר, בשיקולים הבאים: "האינטרס הציבורי לפיו פסקי דין יבוצעו הלכה למעשה ולא ינוהלו הליכים משפטיים לשווא; בחינת דרכים חלופיות לאכיפת פסקי דין ויעילותן; טיב המחלוקת בין הצדדים" וכן מהות הצו בגינו נפתח ההליך לפי הפקודה, נוסחו ומידת בהירותו (ע"ע (ארצי) 561/06 גיטנר - זאק [פורסם בנבו] (18.10.2006))".

דיון והכרעה:

השאלה העומדת לפניי היא האם המשיבים הפרו את צו בית הדין?

בסעיף 10 לפסק הדין של כב' הרשמת פלץ-עציון מיום 12.12.16 נוסח הצו כדלקמן:

"...על המשיבות למסור לידי המבקשים, בתוך 30 ימים מיום שיומצא פסק הדין לידיהן, עותק מחוזי העבודה ומתלושי השכר של כל אחד מן המבקשים בתקופת עבודתו במשיבות ( או מי מהן).
..."

לאור האמור ומשהמשיבות לא מסרו עד היום את חוזי העבודה ותלושי השכר למבקשים ברי, כי הצו לא בוצע.

גם אם ייטען, כי צו בית הדין הורה על ניסיון סביר וראוי לאתר את תלושי השכר וחוזי העבודה של המבקשים ורק וככל שאלה נמצאים ברשות המשיבות 1 ו-2 יהיה עליהן למסור אותם לידי המבקשים, טענה המקובלת עליי, הרי שגם אז הפרו המשיבים את הצו, ואפרט.

ראשית, אכן, כטענת המשיבים, במסגרת החלטת כב' הרשמת ופסקי הדין בערכאות השונות אין קביעה פוזיטיבית לפיה המסמכים הנדרשים נמצאים ברשות המשיבות וזאת מאחר והמשיבים לא טענו להיעדרם של מסמכים אלה אלא רק לטרחה רבה שנדרשת מהם על מנת לאתרם לנוכח חלוף הזמן ( ס' 7 לפסק הדין מיום 12.12.16):

"זה המקום להדגיש, כי ככל שהיה מדובר במסמכים שאינם מצויים ברשות המשיבות או בחזקתן, אזי לא היה מקום להורות על גילוי מסמכים אלה שכן חובת הגילוי מוגבלת, כבכל הליך גילוי מסמכים, למסמכים שנמצאים בידיו או בשליטתו של אחד מבעלי הדין ( רע"א 6715/05 נעמן מחסני ערובה בע"מ נ' זאב אייזנברג, פד"ע ס(3), 264; רע"א 11126/08 לב לבייב נגד עזי רפאלי, ניתן ביום 7.5.2009).
אלא שבענייננו – הן בתכתובת הדוא"ל שהתנהלה בין ב"כ המבקשים לב"כ המשיבים טרם הגשת הבקשה, והן בתגובה לבקשה ( שלא נתמכה בתצהיר לאימות עובדות חדשות כלשהן), לא נטען כי המסמכים אינם מצויים בידי המשיבות, אלא כי איתורם כרוך בטרחה ניכרת לנוכח חלוף הזמן והירידה בפעילות המשיבה 2. ... "

לפיכך ומשהנחת המוצא הייתה שהמסמכים הנדרשים קיימים ורק נדרש לאתר אותם, שאלת הימצאותם כלל לא נדונה והתבררה במסגרת ההליכים שהתנהלו בין הצדדים. השאלה שהתבררה היא האם חלה חובה על המשיבות, כמעסיקתן של המבקשים, למסור אותם לידיהם אם לאו.

עם זאת והגם שאין קביעה פוזיטיבית כי המסמכים הנדרשים מצויים ברשות המשיבים, מקריאת פסק הדין של כב' הרשמת כמקשה אחת עולה ממנו בבירור כי לכל הפחות היה על המשיבים לעשות מאמץ ראוי לאתרם. כך גם עולה מפורשות מפסק הדין מיום 12.11.18 של כב' השופטת דגן-טוכמכר במסגרת הערעור על פסק הדין של כב' הרשמת, שם צוינו הדברים הבאים:

"לא מצאתי כל פגם בהחלטת הרשמת להורות למערערים לפעול באופן סביר לאיתור המסמכים שהתבקשו, ולהמציאם למשיבים". (ס' 26 לפסה"ד)

למרות האמור, התמונה המצטיירת היא כי המשיבות 1 ו-2 לא פעלו באופן סביר וראוי לאיתור המסמכים הנדרשים ולפחות כך לא עולה מהתצהיר שהוגש מטעמן. חמור מכך, עד היום לא ברור האם מסמכים אלה מצויים ברשותן אם לאו.

מפאת חשיבות הדברים, יצוטט להלן תצהיר מנהלה של המשיבה 2, מר משה אבן חן, במלואו:

"1. אני מגיש תצהירי זה מטעם המשיבים במסגרת בקשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט בתיק צ"ו 44190-09-16.
2. הנני מנהל מיינ-פרי בע"מ, ח"פ 514879337 ( להלן:"מיינפרי").
3.התבקשתי לפעול לאתר העתקים מהמסמכים בנוגע להעסקתם של דניאל ירקוני ומקסים קמל על ידי מיינפרי ולידור ( אם קיימים).
4.ביצעתי את הבדיקה הנדרשת. ה"ה ירקוני וקמל הועסקו לטענתם, בשעתם, על ידי מיינפרי ולידור לפרקי זמן קצרצרים במסגרת הפרויקט הלאומי לפינוי מוקשים, בניהול ופיקוח הרשות לפינוי מוקשים במשרד הביטחון. כמוהם הועסקו בעבר על בסיס מזדמן על ידי מיינפרי ולידור עוד מאות עובדים ברחבי הארץ. לידור אינה מעסיקה עובדים מאז חודש יולי 2013. מיינפרי אינה מעסיקה עובדים מאז חודש ינואר 2015. לפיכך קיים קושי רב באיתור מסמכים בנוגע לעובדים אלה, אם בכלל קיימים המסמכים.
5. מסמכים כלשהם עדיין לא אותרו ואני ממשיך לפעול לאיתורם.
6.זהו שמי, זו חתימתי ותוכן תצהירי זה אמת".

האמור בתצהיר זה מעורר קשיים רבים שמלמדים על כך שהמשיבות לא פעלו כדין בהתאם לצו בית הדין:

התצהיר לא מפרט ולו במשפט אחד, מהי אותה בדיקה שבוצעה לצורך איתור המסמכים. בתוך כך, אין פירוט היכן בוצעה הבדיקה, מי ערך אותה, מול מי היא בוצעה, מה משך הזמן שהוקצה לה ובאיזה אופן היא בוצעה .

בתצהיר אין גם כל התייחסות למקום בו נוהגות המשיבות לשמור / לאכסן את תלושי שכרם של עובדיה וחוזי העסקתם. כך למשל, האם אלה מצויים במחשבי החברות או האם בקלסרים? האם יש העתק של המסמכים אצל רואה החשבון / מנהל/ת החשבונות? האם יש להם גיבוי? האם אפשר לשחזרם?

התצהיר גם אינו מפרט מדוע וכיצד לא ניתן לאתר מסמכים אלה, מסמכים שהמבקשים זכאים להם מכוח הדין ומצופה שיהיו ברשות המעסיק. זאת, כחלק מחובת תום הלב המוגברת ביחסי עבודה שחלה גם בתקופה שלאחר סיומם לאורה על מעסיק לשמור את תלושי שכרם של עובדיו לפחות 7 שנים לאחר סיום העסקתם.

טענות מן הסוג כי המשיבות לא מעסיקות כיום עובדים או כי מדובר רק בשניים ממאות עובדים שהועסקו על ידן כהסבר לכך ( ס' 15 לסיכומי המשיבים), ראויות להידחות ו אין בהן כדי להצדיק אי שמירתם או איתורם של מסמכים אלה, בייחוד כאשר התביעה הוגשה עוד בשנת 2016.

בתצהיר טען מר אבן חן כי הוא ממשיך לפעול לאיתורם. לפיכך, מתעוררת השאלה האם אלה לבסוף אותרו או לא? האם מסמכים אלה מצויים ברשות המשיבות או לא? אלו מאמצים נעשים לאיתור המסמכים?

בסיכומים טענו המשיבים כי נערכה בדיקה שהעלתה חרס בידם. טענה מסוג זה צריכה הייתה להיתמך בתצהיר, תצהיר נוסף בו יפורט – מהן הבדיקות הנוספות שבוצעו לצורך איתור המסמכים, האם תוצאות החיפוש הנוספות משמען כי המסמכים אינם ברשות המשיבות או שמא הם לא אותרו ואפשר שככל שיינתן למשיבות פרק זמן נוסף אלה יימצאו.
שאלות אלה אין להן כל מענה.

מקובלת עליי גם טענת המבקשים כי הגורם המוסמך להגיש תצהיר בנסיבות דנן הוא מנהל/ת החשבונות במשיבות או לחילופין כל גורם אחר שאמון על הנפקת תלושי השכר של העובדים או אחראי על תנאי העסקתם, כמו למשל מנהל משאבי אנוש.
לגורמים אלה יש את הידע היכן שמורים מסמכים אלה, האם יש להם גיבוי, כיצד ניתן לאתרם ואם אלה לא אותרו מה הסיבה לכך. מצופה היה כי יוגש תצהיר מטעמם.

בהתחשב בכך שלאורך ניהול ההליך המשיבות לא טענו כי מסמכים אלה אינם ברשותן, הן אינן יכולות לצאת ידי חובתן כיום, לאחר שניתן להן צו שיפוטי המורה על מסירתם בטענה , כי נערכה מצדם 'בדיקה' שכדברי המשיבות העלתה חרס בידן ( ס' 3 לסיכומי המשיבים). 'בדיקה' שמהותה, היקפה ותוצאותיה עלומים.

ויודגש, הנטל להוכיח היעדרם של המסמכים הנדרשים מוטל על כתפי המשיבות ועליהן בלבד. יפים לעניין זה דבריה של כב' השופטת דגן טוכמכר בס' 24 לפסק דינה:

"עוד יש להבהיר כי בעולם שבו תלושי שכר מופקים באופן ממוחשב, החזקה היא כי ניתן להפיק העתק מהם באמצעות פניה פשוטה למי שעסק בהנהלת החשבונות עבור המעביד. בחברות רבות גם מסמכי נייר נשמרים באופן שמאפשר איתור בקלות יחסית. אשר על כן, ככלל, קיימת חזקה עובדתית לפיה מסמכים מסוג תלושי שכר ניתנים לאיתור תוך השקעת מאמץ סביר. ... "

חזקה זו לא נסתרה ולו במעט ב תצהיר שהוגש מטעם המשיבים.

יתרה מכך, באותה טענה לקונית בדבר 'בדיקה' מטעם המשיבים, יש משום זלזול הן במבקשים שממתינים משך זמן רב לקבל את המסמכים הנדרשים ( מסמכים שכאמור הם זכאים לקבלם מכוח הדין) והן בבית הדין ובצו השיפוטי שניתן על ידו.

זלזול זה מתעצם נוכח כך שיש לזכור שתיק זה התנהל ב–3 ערכאות שונות, בית הדין האזורי לעבודה, בית הדין הארצי לעבודה ובג"ץ ובכולם ניתנה הוראה ברורה למשיבות למסור לידי המבקשים את תלושי שכרם וחוזי עבודתם. ניסיונן של המשיבות לפטור את עצמן מלעשות כן בטענה הלקונית כי בוצעה מצדן 'בדיקה' שתוצאותיה אף אינן ברורות, אינה ראויה, בלשון המעטה.

לאור האמור, נקבע בזאת כי המשיבים לא הוכיחו כי נערך מצדם מאמץ סביר והולם לאתר את המסמכים הנדרשים.

למרות האמור וחרף התנהלותן הלקויה של המשיבות, לא מצאתי בשלב זה ליתן צו לפי פקודת הביזיון, הליך שהינו מעין פלילי. יחד עם זאת מצאתי להורות למשיבות להגיש תצהירים ערוכים כדין כדלקמן:

תצהיר מטעם מר אבן חן הכולל התייחסות לפרטים הבאים:

מהן הבדיקות שנערכו ונערכות לאיתור המסמכים – מי ביצע ומבצע את הבדיקות, באיזה אופן בוצעו / מבוצעות הבדיקות, היכן בוצעו / מבוצעות הבדיקות, מול מי בוצעו / מבוצעות הבדיקות, האם המשיבים נעזרו / נעזרים בגורמים נוספים לצורך איתור המסמכים?

מה תוצאות הבדיקות והאם המסמכים אותרו? האם יש צורך בפרק זמן נוסף לצורך הבדיקות, או שמא הבדיקה מוצתה והמסמכים אינם ברשות המשיבים?

אצל איזה גורם עשויים להיות המסמכים? רואה חשבון / הנהלת חשבונות או גורם אחר?

ככל שהמסמכים הנדרשים אינם ברשות המשיבות, על המצהיר לפרט האם מסמכים כאמור היו ברשות המשיבות וככל שהיו ברשותן מדוע לא ניתן לאתרם.

תצהיר מטעם הגורם במשיבות שהיה אמון ע ל תנאי העסקתם של העובדים ובכלל זאת על הנפקת תלושי שכרם הכולל התייחסות לפרטים הבאים:

היכן שמורים תלושי השכר וחוזי העסקה של העובדים? האם במערכת ממוחשבת? האם אלה מתויקים פיזית בקלסרים? האם אצל גורם חיצוני? האם ניתן לשחזר את המסמכים?
ככל שהמסמכים נמצאים או היו במערכת ממוחשבת, יש ליתן הסבר מדוע לא ניתן להנפיק את המסמכים או לשחזרם.

האם המצהיר נטל חלק בחיפוש ואיתור המסמכים? ככל שכן, המצהיר נדרש ליתן פרטים על היקפה ומהותה של הבדיקה וכן על תוצאותיה.
ככל שהמסמכים הנדרשים אינם ברשות המשיבות, על המצהיר לפרט האם מסמכים כאמור היו ברשות המשיבות וככל שהיו ברשותן מדוע לא ניתן לאתרם.

התצהירים כאמור יוגשו עד ליום 12.9.19 (בהתחשב בפגרת בתי המשפט).
המבקשים יהיו רשאים לבקש לזמן את המצהירים לחקירה על תצהיריהם לאחר קבלת התצהירים. ככל שהמבקשים יבקשו לעשות כן, ייקבע מועד דיון קרוב.

אשר לצירופם של המשיבים 3 עד 5 לבקשה לביזיון, יצוין כי הגם שהצו השיפוטי לא הופנה כלפיהם, כלל הוא כי הליך בזיון אפשר להגיש לא רק נגד מי שהיה צד ישיר להליך אלא גם נגד כל מי שידע עליו וגרם לסיכולו ( עע ( ארצי) 745/07 מועצה מקומית הר אדר - עמיחי אופיר 2.9.08). עם זאת, משבנסיבות המקרה דנן לא ניתן בשלב זה צו לפי פקודת הביזיון, מתייתר הצורך לדון בשאלה האם הם צורפו להליך כדין אם לאו וכן האם יש להפעיל בעניינם סעד זה.

בשולי הדברים, אציין כי מצאתי לדחות את טענת המשיבים לפיה לא ניתן לאכוף החלטת רשם במסגרת הליכי בזיון בית המשפט. סעיף 38 לחוק בית הדין לעבודה קובע כי: "לשופט יהיו כל הסמכויות על פי סעיפים 5 עד 8 לפקודת בזיון בית המשפט בשינויים המחוייבים, ולענין סעיף 8 לפקודה יהיו לבית הדין הארצי, במותב של שלושה שופטים, הסמכויות של בית המשפט העליון."
הפקודה אינה מסייגת את מהות הצו אותו ניתן לאכוף.
לפיכך, שופט מוסמך לאכוף כל צו שיפוטי באשר הוא מכוח הפקודה והשאלה מי נתן את הצו, האם שופט או רשם כפי שטוענים המשיבים, כלל אינה רלבנטית.

לאור האמור, המשיבים יפעלו בהתאם לאמור בסעיפים 32-35 להחלטה דנן.

לנוכח התנהלות המשיבים כאמור לעיל וההוצאות שנגרמות למבקשים בעטיה, מצאנו לחייב את המשיבים בהוצאות המבקשים בסך של 3,000 ₪ שישולמו בתוך 30 ימים מהיום.

התיק יובא לעיוני ביום 13.9.19.

ניתנה היום, א' אב תשע"ט, (02 אוגוסט 2019), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.