הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו על"ח 52361-12-16

04 יולי 2018

לפני:
כב' השופטת חנה טרכטינגוט – שופטת בכירה

המערערת:
מדינת ישראל
ע"י ב"כ מפרקליטות מחוז ת"א, עו"ד תמר שריאל ואח'
-
המשיב:
בן מור

פסק - דין

1. לפני ערעור על החלטת ועדת הערר לעיצומים כספיים מיום 8.11.16, לפיה לא קופחה זכות העובדים אצל המשיב לשכר מינימום ולכן בוטל העיצום הכספי אשר הוטל על המשיב מכח החוק להגברת האכיפה של דיני העבודה ,תשע"ב-2011 (להלן: "החוק") בגין אי תשלום שכר מינימום לשני עובדיו בחודש יולי 2012.

2. אלה העובדות הצריכות לענין –
א. המשיב הינו בעלים של משק חקלאי במושב עולש.
ב. בחודש ספטמבר 2012 נערכה אצל המשיב ביקורת.
ג. ממונה עיצומים כספיים במשרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים (להלן: " הממונה") הגיע למסקנה בעקבות הביקורת כי המשיב הפר את חוקי העבודה הבאים:
(1) חוק שכר מינימום, תשמ"ז-1987 (להלן: "חוק שכר מינימום") ביחס לשלושה עובדים. בגין הפרה זו הטיל הממונה על המשיב עיצום כספי בסך של 107,220 ₪.
(2) חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951 (להלן: " חוק שעות עבודה ומנוחה"). בגין הפרה זו ניתנה למשיב התראה מנהלית.
(3) חוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 (להלן: " חוק הגנת השכר"). בגין הפרה זו ניתנה למשיב התראה מנהלית.
החלטת הממונה על כוונת חיוב נשלחה ביום 18.2.15.
ד. ביום 24.3.15 הגיש המשיב בקשה לביטול ההודעה על כוונת החיוב וההתראות המנהליות.
במסגרת הבקשה לביטול, המציא המשיב דוחות נוכחות נוספים של העובדים לחודש יולי 2012 , אשר לא היו בפני הממונה.
הדוחות זהים מבחינת ימי ושעות העבודה, סה"כ 208 שעות חודשיות. יחד עם זאת, בדוחות הנוספים שהוגשו במסגרת הבקשה לביטול מופיעה חתימה הנחזית כחתימת העובדים, לצד ציון מקדמה ששולמה להם לכאורה.
ה. בהחלטה מיום 16.6.15 קיבל הממונה חלקית את בקשת הביטול: בוטלה ההתראה בגין הפרת חוק הגנת השכר, נדחתה הבקשה לענין ההתראה המנהלית שניתנה לגבי חוק שעות עבודה ומנוחה וההתראה המנהלית נותרה על כנה, נדחתה הבקשה בגין ההודעה על כוונת חיוב כספי , והושת על המשיב עיצום כספי בשל הפרת חוק שכר מינימום , אלא שהעיצום הכספי הוטל בקשר לשני עובדים בלבד ובוטל ה עיצום כספי המתייחס לעובד השלישי.
ו. החלטות הממונה נשלחו למשיב על ידי דואר ישראל בדואר רשום בתאריכים הבאים: 25.6.15, 6.7.15, 6.8.15, כל האישורים חזרו בציון "לא נדרש".
ז. החלטת הממונה הועברה לגבייה על ידי המרכז לגביית קנסות.
ח. ביום 6.4.16, לאחר שהמשיב קיבל דרישת תשלום שנשלחה אליו על ידי המרכז לגביית קנסות, שלח המשיב לממונה פנייה בה הוא כופר בהפרות המיוחסות לו.
במענה לתשובת הממונה מיום 7.4.16, כי החלטות בעניינו נשלחו מספר פעמים אך לא נדרשו, השיב המשיב ביום 10.4.16 כי הוא לא קיבל את המכתבים וכי הוא מבקש ארכה של 14 ימים להגשת ערר לוועדת הערר.
ט. ביום 11.4.16 השיב הממונה כי הוא נעדר סמכות להאריך את המועד.
י. ביום 12.4.16 פנה המשיב לוועדת הערר בבקשה להאריך את המועד להגשת בקשה לוועדת ערר.
יא. לאחר קבלת עמדת הממונה, ניתנה ביום 15.5.16 החלטת ועדת הערר בבקשה להארכת מועד.
ועדת הערר קבעה כי יש לראות במועד שליחת החלטת הממונה למשיב בפקסימיליה ביום 7.4.16 את מועד קבלת ההחלטה.
ועדת הערר קבעה כי הבקשה להארכת מועד הוגשה בתוך המועד הקבוע בחוק, נעתרה לבקשה להארכת מועד והאריכה למשיב את המועד להגשת הערר ב- 14 ימים נוספים, עד ליום 24.5.16.
יב. ביום 3.5.16 הוגש הערר לוועדת הערר.
יג. ביום 8.11.16 התקבלה החלטת ועדת הערר, שהיא מושא דיוננו ואלה הם עיקריה:
I העובדים הועסקו בחודש יולי 2012 208 שעות הן בהתאם לדוחות הנוכחות שנמסרו במהלך הביקורת והן בהתאם לדוחות שהומצאו במסגרת הבקשה לביטול וזאת באופן הבא:
שישה ימים בשבוע, שמונה שעות בימים א' - ה' ושש שעות ביום ו'.
II מאחר והמשיב לא הציג רישומי נוכחות תקניים מדי יום, הרי שקמה כנגד המשיב החזקה שבסעיף 7 ב' לחוק הגנת השכר לפיה לא שולם לעובדים שכר מינימום.
III ועדת הערר קיבלה את האמור בדוחות שהומצאו במסגרת הבקשה לביטול גם בקשר למקדמות ששולמו לעובדים, וזאת בניגוד לעדויות העובדים אשר לא נתמכו בראיה נוספת. בנוסף העובדים לא נשא לו על ידי המפקחים לגבי החתימות על הדוחות.
IV ועדת הערר נתנה משקל לאישור רואה החשבון בו פורטו הסכומים אשר שולמו לעובדים בגין חודש יולי 2012 כמקדמת שכר באופן התואם את סכומי המקדמות בדוחות הנוכחות.
כמו כן פורטו סכומי ההעברות הבנקאיות.
צירוף הסכומים תואם לסכום הנטו המופיע בתלושי השכר.
V המשיב הפריך את החזקה בדבר אי תשלום שכר מינימום והרים את הנטל הנדרש להוכחת תשלום שכר מינימום לעובדים.

3. טענות המערערת –
א. הערעור הוגש באיחור ולפיכך לא היה מקום לדון בו.
החלטת ועדת הערר, כי יש לראות בתשובת הממונה מיום 7.4.16 , בה הבהיר הממונה את הסיבות בעטיין העיצומים הכספיים שהטיל הועברו לטיפול המרכז לגביית קנסות, כמועד לקבלת החלטתה, ניתנה בחוסר סמכות.
החלטת הממונה נשלחה למשיב בדואר רשום בחודש 8/15 ולפיכך קמה חזקה שההחלטה הומצאה לידיו בחלוף 15 ימים מעת המשלוח.
המשיב לא הוכיח כי ההחלטה לא נמסרה לו בנסיבות שאינן תלויות בו או כי נפל פגם בהמצאה.
לפיכך המועד להגשת הערר הינו לכל המאוחר 14 ימים לאחר המועד האחרון בו חזרה החלטת הממונה כ"לא נדרש".
לוועדת הערר סמכות להאריך את המועד להגשת הערר בתקופה נוספת שלא תעלה על 14 ימים מטעמים מיוחדים שיירשמו.
בענייננו חלפו כ- 8 חודשים מהמועד האחרון להגשת הערר ועד שהוגש.
ב. ועדת הערר פעלה בחוסר סבירות קיצוני כשהעדיפה את גרסת המשיב, מבלי שניתן הסבר לפנקסי שעות העבודה המתוקנים, על עדויות העובדים שנגבו בזמן אמת.
ג. על פי הפסיקה יש לתת משקל ולהעדיף את הגרסה הראשונה שנגבתה מהעובדים על פני גרסה מאוחרת יותר (ערר 21/13 גידולי אגו בע"מ – הממונה - מחוז דרום ).
כך אף נפסק לגבי גרסה של מבוטח למוסד לביטוח לאומי ונקבע, כי יש להעדיף את הגרסה המוקדמת אשר מסר מבוטח לחוקר המוסד לביטוח לאומי.

4. טענות המשיב –
א. המערערת קיבלה לידה את כל המסמכים המעידים כי המשיב לא עבר עבירה פלילית, ולמרות זאת לא קיימה עימות בין המשיב לעובדים.
ב. ועדת הערר פעלה על פי סמכותה כשבחנה את טענות הצדדים וקבעה שהמשיב הרים את נטל ההוכחה.
ג. המשיב פעל על פי אמות מידה מוסריות וחוקיות, ניהל פנקס עבודה כחוק, תלושי משכורת כחוק, תשלום שכר מינימום כחוק, תשלומי מקדמות, ניהול רישום שעות העבודה והעברת התשלום החודשי לבנק.
טענות המשיב מגובות באישור רואה חשבון מטעמו.

ההכרעה –

5. מטרת החוק, כפי שהוגדרה בסעיף 1 , הינה להגביר ולייעל את אכיפתם של דיני העבודה.
פרק ב' לחוק מסדיר הליך מנהלי שבסופו מוסמך הממונה להטיל עיצום כספי או התראה מנהלית במקרה שמעסיק הפר את אחת מהחובות המוטלות עליו בחוקי עבודה שונים.
לענין אופיו של ההליך נאמר על ידי חברי השופט ספיבק:
"מטרת החוק, כפי שהוגדרה בסעיף 1 לחוק שנכנס לתוקף ביום 19.6.12, היא להגביר ולייעל את אכיפתם של דיני העבודה. בין היתר, נקבע בפרק ב' לחוק הליך מינהלי חדש שבסופו מוסמך הממונה להטיל עיצום כספי או התראה מנהלית במקרה שמצא שמעסיק הפר אחת מהחובות המוטלות עליו בחוקי עבודה המנויים בתוספת השנייה לחוק.
הליך השתת עיצומים כספיים לפי חוק זה הינו חלק ממארג של עשרות תיקוני חקיקה מן השנים האחרונות, היוצרים ביחד מגמה חקיקתית של יצירת "מנגנון אכיפה משלים – ובמובנים רבים גם מנגנון של תחליף – לאכיפה הפלילית" (בגץ 3803/11 איגוד הנאמנים בשוק ההון בישראל - מדינת ישראל (5.2.12, כב' המשנה לנשיאה אליעזר ריבלין). כך ובין היתר, הוקם מנגנונים שכאלה לטובת אכיפת חוקים בתחום הגנה הסביבה, הגנת הצרכן, שוק ההון ועוד. באופן טבעי, גוף הפסיקה הנוגע לאופן הפעלת שיקול הדעת המנהלי בהטלת עיצומים כספיים על פי חקיקה חדשנית זו עודנו צעיר. יש להניח שבמהלך השנים הקרובות יידרשו בית דין זה כמו גם בתי המשפט האזרחיים יותר ויותר לעריכת ביקורת שיפוטית על אופן הפעלת סמכויות חדשות אלה, ואגב כך יידרשו כמובן לפיתוח הלכות שיתנו תשובות לשאלות המשפטיות המורכבות, לרבות שאלות חוקתיות, שצפויות להתעורר אגב הפעלתן.
כאמור, הרציונאל העומד בבסיס החוק הינו ייעול אכיפתם של דיני העבודה והגברת ההרתעה מפני הפרתם באמצעות השתת עיצומים כספיים על המפרים בהליך מנהלי מהיר יחסית, "בלי סממנים פליליים כלשהם" (השוו: עתמ (ים) 1092/09 קבוצת ברן בע"מ נ' רשות לניירות ערך (28.7.09, כב' השופט נעם סולברג)). סיווגו הוא כהליך אזרחי-מנהלי ש"לכל היותר מצוי הוא בתחום הביניים שבין המישור האזרחי לפלילי" (השוו: ברמ 2657/14 אלון חברה להשקעות ובנין בע"מ נ' הממונה על חוק המכר (דירות)(הבטחת השקעות של רוכשי דירות), התשל"ה-1974 (22.6.14, כב' השופטת דפנה ברק-ארז)).

[על"ח (ת"א) 11618-11-14 תקין מכשירים פיננסיים בע"מ – ועדת הערר לעיצומים כספיים משרד הכלכלה ( 1.7.15)].

כלומר התכלית העומדת בבסיס החוק היא ייעול אכיפתם של דיני העבודה והגברת ההרתעה מפני הפרתם באמצעות השתת עיצומים כספיים על המפרים בהליך מנהלי מהיר יחסית "בלי ס ממנים פליליים כלשהם".

6. סעיפים 18-21 לחוק מסדירים את הליכי הערר והערעור.
סעיף 18 לחוק קובע –
"מעסיק או מזמין שירות רשאי להגיש ערר על החלטת הממונה שניתנה בעניינו לפי סעיף 7 או לפי סעיף 15(ג), לפני ועדת ערר כאמור בסעיף 19, בתוך 14 ימים מיום שנמסרה לו; ועדת הערר רשאית, מטעמים מיוחדים שיירשמו, להאריך את התקופה האמורה בתקופה נוספת שלא תעלה על 14 ימים".

סעיף 21(א) לחוק קובע –
"הרואה את עצמו נפגע מהחלטת ועדת הערר, רשאי לערער לבית הדין האזורי, בתוך 45 ימים מיום שנמסרה לו ההחלטה; בדונו בערעור, יקיים בית הדין האזורי ביקורת שיפוטית על החלטת ועדת הערר".

7. החלטת ועדת הערר הינה החלטה מנהלית ועל בית הדין לבחון את החלטת ועדת הערר בדרך של ביקורת שיפוטית.
בית הדין לא ישים את שיקול דעתו תחת שיקול דעתה של ועדת הערר ולא יתערב בהחלטתה כל עוד זו לא ניתנה בחריגה מסמכות או לוקה בפגם מהותי היורד לשורשו של ענין:
"כלל הוא כי בית הדין לא ישים שיקול דעתו תחת שיקול דעתה של הרשות המוסמכת וכי לא יתערב בהחלטתה לשנותה, אלא אם כן נמצא כי אותה החלטה ניתנה בחריגה מסמכות, או כי יש בה פגיעה בכללי הצדק הטבעי, או כי היא נגועה בשיקולים זרים, או באי סבירות קיצונית היורדת לשורשו של עניין. בית הדין אף לא ישים שיקול דעתו תחת זה של הרשות אפילו היה הוא עצמו בוחר באפשרות אחרת מזו שבחרה בה הרשות ללכת, כל עוד מצויה אותה אפשרות במתחם הסבירות".

[ע"ע 1123/00 בית ספר תיכוני עירוני כל ישראל חברים בתל-אביב-יפו – יצחק צויזנר (27.6.01)].

8. טענות המערערת בענייננו מתייחסות למעשה לשתי החלטות של ועדת הערר.
האחת מיום 15.5.16, המאריכה את המועד למשיב להגשת הערר והשניה מיום 8.11.16 , אשר קיבלה את הערר לגופו של ענין.

9. אשר להחלטה המאריכה את המועד, החלטה זו לא הוצגה בפני והיא מצוטטת בהודעת הערעור.
מהעולה בהודעת הערעור ועדת הערר ראתה את יום 7.4.16, המועד בו התקבלה החלטת הממונה אצל המשיב באמצעות הפקסימיליה , כמועד קבלת ההחלטה.
מכאן שהמועד האחרון להגשת הערר הוא 21.4.16.
בקשת המשיב להארכת מועד התקבלה במשרדי ועדת הערר ביום 21.4.16 ולפיכך נעתרה ועדת הערר להאריך את המועד להגשת הערר ב- 14 ימים נוספים.

10. המערערת בחרה שלא להשיג על החלטה זו של ועדת הערר המאריכה את המועד ,והגישה את טענותיה לוועדת הערר בכתב התשובה המתייחסות להחלטת הממונה וטענה כי החלטת הממונה בעניינו של המשיב הינה צודקת וסבירה.
אמנם יש ציון בכתב התשובה של מועדי מסירת החלטות הממונה, אולם אין כל טענה בדבר המועד שהוארך.
ככל שסברה המערערת כי החלטת ועדת הערר מיום 15.5.16 המאריכה את המועד ניתנה בחוסר סמכות המצדיק את התערבותו של בית הדין, היה עליה להגיש ערעור בתוך 45 ימים מהיום שנמסרה לה ההחלטה, כעולה מהוראת סעיף 21 (א) לחוק.

11. המערערת בחרה להסכים עם ההחלטה ולהמתין לתוצאת הערר לגפו של ענין.
בנסיבות אלה מנועה המערערת מלהעלות את טענותיה באשר להחלטה מיום 15.5.16 המאריכה את המועד להגשת הערר.

12. משזו התוצאה, מתייתר הצורך בהכרעה האם נפל פגם משפטי בהחלטה המאריכה את המועד.

13. אשר להחלטה מיום 8.11.16, אשר קיבלה את הערר לג ופו של ענין, לאחר שבחנתי את טענות המערערת ואת טענות המשיב, מסקנתי הינה כי דין הערעור להידחות.
החלטת הוועדה הינה מפורטת ומנומקת ומתייחסת לכל העובדות והראיות הרלבנטיות ולא נפל כל פגם במסקנתה.
כאמור, בית הדין אינו מחליף את שיקול דעתה של הוועדה בשיקול דעתו.

14. חשיבותו של חוק שכר מינימום אינה מוטלת בספק וכבר נפסק כי:
"חוק שכר מינימום מהווה נדבך מרכזי במארג חקיקת המגן שבמשפט העבודה הקובעת זכויות שאינן ניתנות להתניה, ונועד להבטיח קיום אנושי בכבוד, להביא לצמצום מעגל העוני והפערים החברתיים, לעודד העבודה ולקדם את השוויון בחברה – והכל בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו . נועד למנוע מן העובד להסכים בלית ברירה, לשכר נמוך שלא יהיה בו כדי לספק את צרכיו החיוניים והבסיסיים ולאפשר לעובד להתפרנס מעבודתו ולחיות ממנה בכבוד כאדם עובד וגאה ולא כנתמך סעד..."

(בג"ץ 3512/04 שזיפי – בית הדין הארצי לעבודה פ"ד נט (4) 70).

15. אף הוועדה שמה דגש על חשיבותו של חוק שכר מינימום, קל וחומר מקום בו עסקינן בקבוצת העובדים הזרים בשוק העבודה, קבוצה המורכבת מעובדים חלשים, המגיעים לישראל על רקע מצוקה כלכלית ורצון לפרנס את משפחותיהם.
הוועדה אף היתה מודעת לחזקה הקבועה בסעיף 7 ב' לחוק שכר מינימום בדבר אי תשלום שכר מינימום ולחובות הרישומיות המוטלות על מעסיק על פי חוקי המגן.
כמו כן הוועדה היתה מודעת לכל העובדות הרלבנטיות כפי שפורטו על ידה ולטענות הצדדים.

16. יחד עם זאת, מסקנתה של הוועדה הינה כי המשיב הפריך את החזקה בדבר אי תשלום שכר מינימום והרים את הנטל הנדרש להוכחת תשלום שכר מינימום.
מסקנת הוועדה הינה מפורטת ומנומקת ולא נפל בה פגם משפטי.

17. הוועדה התייחסה במפורט לעדויות העובדים בדבר ימי ושעות העבודה שלהם שאינם תואמים את דוחות הנוכחות שהוצגו על ידי המשיב, וכן לטענות העובדים בדבר גובה המקדמות המשולמות להם אשר אף ה ן אינ ן עול ות עם רישום המקדמות בדוחות הנוכחות אשר הוגשו במסגרת הבקשה לביטול.
הוועדה מצאה לנכון לקבל את דוחות הנוכחות הן באשר לשעות העבודה והן באשר למקדמות.
על פי דוחות הנוכחות הועסק כל אחד מהעובדים 208 שעות.
מסקנת הוועדה הינה שאין להשית עיצום כספי על סמך עדויות העובדים בלבד ללא ראיה פוזיטיבית או דבר מה נוסף לחיזוק העדויות.
המערערת נמנעה מלעמת את העובדים עם דוחות הנוכחות אשר הוגשו במסגרת הבקשה לביטול הנושאים לכאורה את חתימת העובדים.
דוחות אלה מתייחסים הן לשעות העבודה והן לגובה המקדמות.

18. הוועדה נתנה משקל לאישור רואה החשבון אשר הומצא לוועדה, בו פורטו הסכומים אשר שולמו לעובדים בגין חודש יולי 2012 כמקדמת שכר, באופן התואם את סכומי המקדמות שבדוחות שהוגשו במסגרת הבקשה לביטול . בנוסף פורטו באישור רואה החשבון סכומי ההעברות הבנקאיות כמצוין בדוח ההעברה.
על פי אישור רואה החשבון, סך המקדמה בתוספת סך ההעברה בבנק זהה לסכום אשר דווח לתשלום - נטו בתלוש השכר של כל אחד מהעובדים הנ"ל לחודש יולי 2012.

19. המערערת טוענת כי נפל פגם משפטי בהעדפת הוועדה את דוחות הנוכחות המאוחרים אשר הוגשו בבקשה לביטול, בעוד שעל פי הפסיקה יש להעדיף גרסה ראשונית שניתנה בטרם ניתן ייעוץ.

20. אלא שהוועדה היתה מודעת לכך שמדובר בדוחות אשר הוגשו במסגרת הבקשה לביטול ונימקה היטב מדוע היא מקבלת אותם. זאת מאחר ומבחינת שעות העבודה הם זהים לדוחות אשר הוגשו במהלך הביקורת ומאחר ובכל הנוגע למקדמות, הם נתמכים באישור רואה החשבון ובחתימה לכאורית של העובדים ובהימנעות המערערת מלעמת את העובדים בענין זה.

21. טענות המערערת הינן טענות ערעוריות במהותן ולא טענות המכוונות כנגד פגמים במישור המנהלי.
מסקנתי הינה כי לא נפל פגם משפטי בהחלטת ועדת הערר ולפיכך הערעור נדחה.
בנסיבות הענין, לאור אופיו של ההליך ומאחר והמשיב אינו מיוצג, אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ"א תמוז תשע"ח, (04 יולי 2018), בהעדר הצדדים.