הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו על"ח 30114-11-17

23 אפריל 2019

לפני:

כב' השופט אורן שגב

המערערת
בתיק על"ח 30114-11-17
1. סימה שוורץ
ע"י ב"כ: עו"ד הלית שמחוני ממשרד עמר, רייטר ושות'
-
המשיבים

המערערת
בתיק על"ח 54147-11-17

המשיבות
1. מדינת ישראל - הממונה על חוק עבודת נשים - משרד הרווחה והשירותים החברתיים
ע"י ב"כ: עו"ד מפרקליטות מחוז תל אביב (אזרחי)

2. גדין טכנולוגיות בע"מ ח.פ. 512716879
(החברה הרוכשת)

3. ווין גלובל מרקטס אינק (ישראל) בע"מ ח.פ. 513552950 – באמצעות בעל תפקיד בהקפאת הליכים
ע"י ב"כ עוה"ד מטרי, מאירי ושות'

פינטק סרויסס בע"מ ח.פ. 515391944
(החברה הרוכשת)
ע"י ב"כ: עו"ד אמיר פלמר, אביתר קרמר ואח'

1. ווין גלובל מרקטס אינק (ישראל) בע"מ
ח.פ. 513552950
באמצעות בעל תפקיד בהקפאת הליכים
(החברה המוכרת)
ע"י ב"כ עוה"ד מטרי, מאירי ושות'

2. פרסיליה ליסה בן צור ת.ז. XXXXXX631
3. ורד שיף שליים ת.ז. XXXXXX816
ע"י ב"כ: עו"ד הלית שמחוני ממשרד עמר, רייטר ושות'

5. מדינת ישראל - הממונה על חוק עבודת נשים - משרד הרווחה והשירותים החברתיים
ע"י ב"כ: עו"ד מפרקליטות מחוז תל אביב (אזרחי)

פסק דין

לפניי 2 ערעורים על החלטת הממונה על חוק עבודת נשים (להלן – הממונה). הערעור הראשון (על"ח 30114-11-17) הוגש ע"י הגב' סימה שוורץ ומכוון כנגד החלטת הממונה על חוק עבודת נשים להתיר את פיטוריה מחברת פינטק סרויסס בע"מ; הערעור השני (על"ח 54147-11-17) הוגש ע"י החברה הנ"ל כנגד החלטת הממונה שלא להתיר את פיטוריהן של ה"ה פרסיליה בן צור וורד שיף-שליים.
בהתאם להחלטת בית הדין מיום 25.04.18 (סגנית הנשיאה, כב' השופטת ד"ר אריאלה גילצר-כץ), אוחד בפניי הדיון בשני הערעורים הנ"ל וכל צד הגיש את סיכומי טענותיו, לרבות סיכומי השלמה מטעם החברה הרוכשת והמדינה.
אקדים אחרית לראשית ואציין, כי לאחר שנתתי את דעתי לטענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה, כי דין 2 הערעורים להידחות, ולהלן הנימוקים שעמדו בבסיס החלטתי.

תמצית הרקע העובדתי המשותף ל- 2 הערעורים
ביום 10.05.17 ניתן צו להקפאת הליכים נגד חברת ווין גלובל מרקטס אינק (ישראל) בע"מ ( להלן – החברה הנרכשת) ולמינויו של עוה"ד רונן מטרי כמנהל מיוחד בהליכי ההקפאה (להלן – בעל התפקיד) (תיק פר"ק 11637-05-17). ביום 18.05.17 אישר בית המשפט המחוזי את תוכנית ההפעלה מטעם בעל התפקיד, אשר במסגרתה הועסקו 28 עובדים, ובכללן 3 העובדות מושא שני הערעורים . כתוצאה מכך, נחתם ביום 29.05.17 הסכם מכר (להלן – הסכם המכר) בין החברה הנרכשת לבין חברת גדין טכנולוגיות בע"מ (להלן – חברת גדין), בשמה של חברת פינטק סרויסס בע"מ, שהיתה בשלבי הקמה (להלן – החברה הרוכשת).
במסגרת הסכם המכר, התחייבה החברה הרוכשת, בין היתר, לרכוש את כלל נכסי החברה הנרכשת ו להעסיק את העובדים שהועסקו בחברה הנרכשת ערב הרכישה לתקופה של 6 חודשים לפחות . ביום 06.06.2017 אושר הסכם המכר ע"י בית המשפט המחוזי, שציין בהחלטתו כי האישור ניתן (גם) נוכח הסכמת העובדים. בסמוך לאחר אישור הסכם המכר, ניתנו לכלל עובדי החברה מכתבי פיטורים, שנכנסו לתוקף ביום 14.06.17, ולמחרת היום - 15.06.17 – הגיש בעל התפקיד בקשה להתיר את פיטוריהן של 6 עובדות שחסו תחת חוק עבודת נשים, ובכללן ה"ה שוורץ, בן צור ושיף-שליים.
לטענת העובדות, במקביל להליך פיטוריהן, הודיע מנכ"ל החברה הרוכשת, מר צביקה ריטרנבד (להלן – מר ריטרנבד) לכל יתר העובדים, כי הם ממשיכים לעבוד. ואכן, ביום 22.06.17 הועברה החזקה בחברה הנרכשת לידי החברה הרוכשת, ולמעט 6 העובדות הנ"ל ( בכללן 3 העובדות מושא הליך מאוחד זה) ולמעט מספר עובדים שהחליטו מרצונם לא להמשיך, יתר עובדי החברה החלו לעבוד בחברה הרוכשת.
ביום 03.10.2017 התקבלה החלטת הממונה, אשר התירה את פיטוריה של הגב' שוורץ מחד גיסא ואסרה את פיטוריהן של ה"ה בן צור ושיף-שליים מאידך גיסא .
מכאן 2 הערעורים שבפניי.

טענות הגב' שוורץ בערעור (על"ח 30114-11-17)
לטענת הגב' שוורץ, בהתאם להסכמות ולמצגים שהוצגו ע"י החברה הרוכשת בפני בית המשפט שאישר את הסכם המכר, היה על האחרונה להמשיך ולהעסיק אותה, ואולם לאחר קבלת אישורו של בית המשפט המחוזי, חלה נסיגה בעמדת החברה הרוכשת מהתחייבות זו, באופן שזו אימצה פרשנות חדשה לסעיף 5.2 להסכם המכר. לפי אותה פרשנות, היא לא התחייבה להעסיק את כל העובדים.
פרשנות זו דווקנית ומתבססת על כך שבסעיף 5.2 לא צוין במפורש "כל העובדים" אלא "העובדים". בנוסף, החברה הרוכשת ה עלתה מספר טיעונים, שהנם למעשה תירוצים לאחר מעשה, בפני הממונה על מנת שזו תתיר את פיטוריה כגון: סוכם על העסקת רק חלק מהעובדים ולא כולם; לא כל פעילות החברה הנרכשת נמכרה ; החברה הרוכשת התחייבה להעסיק עובדים רק כדי לקבל את אישורו של בית המשפט המחוזי ; שינוי חקיקה ושינויים במבנה הארגוני של החברה הרוכשת גרמו לכך שמספר העובדים הצטמצם באופן ניכר והוחלט על סגירת מחלקת משאבי אנוש ; צורף אישור רואה חשבון נושא תאריך 10.09.17, קרי 3 חודשים לאחר הפיטורים, לפיו מועסקים בחברה הרוכשת 14 עובדים בלבד.
לטענת הגב' שוורץ, היא הצליחה להדוף טענות אלה בפני הממונה ולהראות שהן לא נועדו אלא לאפשר לחברה הרוכשת להשתחרר ממחויבותה להעסיק את כל העובדים, לרבות העובדות שחסו תחת הגנתו של חוק עבודת נשים, ובכללם הגב' שוורץ עצמה. וביתר פירוט: כל המעורבים בהליך הרכישה (העובדים, בעל התפקיד, באי כוחם ובית המשפט המחוזי) הבינו על סמך המצגים שהוצגו בפניהם, כי החברה הרוכשת מתכוונת להעסיק את כל העובדים, ללא יוצא מן הכלל; כל פעילות החברה המוכרת וכל נכסיה נמכרו לחברה הרוכשת ( בהתאם לסעיף 1.5 להסכם המכר ובהתאם להצהרת בעל התפקיד); אין לקבל כי הצהרת החברה הרוכשת להעסיק את כל העובדים יועדה לבית המשפט המחוזי בלבד וכי לאחר שההסכם אושר, היא יכולה להשתחרר מהתחייבותה; בנוגע לטענה על אודות שינויי חקיקה וסגירת מחלקת כוח אדם, נציג החברה הרוכשת אישר כי היא ממשיכה להעסיק עובדים בתחום הפורקס וכי ישנם מספר לקוחות בתחום הבינארי ובתחום המכירות. מכאן שתפקידה של הגב' שוורץ בתחום משאבי אנוש, נחוץ ולא התייתר ועל החברה הרוכשת למצוא לה תפקיד, בהתחשב בכך שהיא בטיפולי פוריות.
בהתייחסה לעדותה בפני הממונה, הדגישה הגב' שוורץ, כי טענתה, לפיה החברה הרוכשת העסיקה כ-22 עובדים ולא 14, מתיישבת עם העובדה שדו"ח רואה החשבון שהוצג ע"י החברה הרוכשת, אשר הממונה הסתמכה עליו, נכון לתקופה שאינה רלוונטית לזמנים שסמוך לאחר הרכישה, כי אם לתקופה של 3 חודשים לאחר מכן. מכאן, טענה, כי טרם המכירה הועסקו בחברה הרוכשת 28 עובדים, מתוכם 22 עובדים שהמשיכו להיות מועסקים ועוד 6 הנשים שחסו באותה עת תחת הגנתו של חוק עבודת נשים, שהעסקתן הופסקה. עדותה זו, הוסיפה, עולה בקנה אחד עם עדויותיהם של יתר העובדות שפוטרו, ובכללן ה"ה בן צור ושיף-שליים. המסקנה המתבקשת מכך, סיכמה הגב' שוורץ, היא כי הרקע לפיטוריה ולפיטורי 2 עמיתותיה האחרות הוא טיפולי הפוריות, חופשת הלידה וחופשת ההיריון שלהן.
הגב' שוורץ הוסיפה, כי החלטת הממונה, שהתקבלה ביום 03.10.20107 ואשר התירה את פיטוריה בעוד שאסרה את פיטוריהן של ה"ה בן צור ושיף-שליים, ניתנה על בסיס אותו מסד עובדתי ולכן היא בלתי סבירה, במיוחד על רקע העובדה שהחלטתה הסתמכה על דו"ח רואה חשבון שניתן כ- 3 חודשים לאחר מכירת הפעילות ומבלי שהוצגה כל אסמכתא באשר לצורך בסגירת מחלקת משאבי אנוש בחברה הרוכשת.
לסיכום טענותיה של הגב' שוורץ, החלטת הממונה לוקה בחוסר סבירות קיצוני ודינה להתבטל בשל הסיבות המפורטות להלן:
הממונה לא נדרשה להסכם המכר ולא ביררה את העובדות לאשורן;
החלטת הממונה לא נסמכה על תשתית עובדתית מוצקה ובדוקה, כי אם על דו"ח לא מעודכן של רואה החשבון של החברה הרוכשת;
הממונה התעלמה ממצאים ומאסמכתאות חד משמעיות שהוצגו בפניה בעניין הוראות הסכם המכר ומעדויות וראיות אשר אישרו כי במסגרת הסכם המכר החברה הרוכשת התחייבה להעסיק את כל עובדי החברה ללא יוצא מן הכלל, וללא קשר לתפקידם בחברה, תנאי העסקתם או כדאיות עסקית כלשהי בהעסקתם;
הממונה לא הזמינה את כלל העובדים לעדות בפניה;
הממונה התעלמה מחוסר תום לבה של החברה הרוכשת שנסוגה מהתחייבותה לאחר שבית המשפט המחוזי אישר את הסכם המכר;
הממונה התעלמה מהתחמקותה של החברה הרוכשת להציע לגב' שוורץ תפקיד אחר בשורותיה, לא קיימה לה הליך שימוע כדין ולא בחנה את הצורך במחלקת משאבי אנוש לאחר שהוכח שגויסו לשורותיה עובדים אחרים;
קבעה קביעה הפוכה ביחס לה"ה בן צור ושיף-שליים על אותו מסד עובדתי;
הממונה התעלמה מסתירות בעדותה של החברה הרוכשת בעניין העובדים, התפקידים והפעילויות שנותרו בחברה ולכך שטענות החברה נטענו בעלמא.

טענות החברה הרוכשת בערעור (על"ח 54147-11-17)
החברה הרוכשת הקדימה וטענה, כי עסקת המכר התבצעה בהתאם לסעיף 34א לחוק המכר, תשכ"ח- 1968 (להלן – חוק המכר), שכותרתו: מכירה ע"י רשות, ואשר זו לשונו:
נמכר נכס על ידי בית משפט, לשכת הוצאה לפועל או רשות אחרת על פי דין, עוברת הבעלות לקונה נקיה מכל שעבוד, עיקול וזכות אחרת בנכס, חוץ מזכות שלפי תנאי המכירה אינה מתבטלת ומזכות שאינה משמשת ערובה לחיוב כספי.
ביום 14.06.17 , טרם העברת נכסי החברה לרוכשת, מסר בעל התפקיד, בידיעת ובהסכמת ב"כ העובדים, מכתבי פיטורים לכל עובדי החברה וסיים את העסקתם. בסמוך לאחר מכן, פנה בעל התפקיד לממונה בנוגע ל-6 עובדות, שלדעתו חסו באותה עת תחת הגנתו של חוק עבודת נשים, בבקשה להתיר את פיטוריהן.
החברה הרוכשת מסרה את תגובתה לבקשה הנ"ל וטענה, כי עסקינן ברכישת נכסים מרשות בהתאם לסעיף 34א לחוק המכר ובנסיבות המקרה , החלטת הממונה הכופה עליה להמשיך ולהעסיק את ה"ה בן צור ושיף-שליים, נתקבלה בחוסר סמכות, וזאת מן הטעמים הבאים:
בנסיבותיו של הסכם המכר, שאושר ע"י בית המשפט של פירוק, נקבע כי זכויות העבר, מכל מין וסוג שהוא, אינן נשמרות לעובדות הרוכשת והממונה התעלמה מכך ;
חרף קביעתה כי הפיטורים ע"י החברה המוכרת נעשו כדין, הממונה המשיכה לדון בסוגיית אי המשך העסקת העובדות ע"י הרוכשת –בהיעדר סמכות למעשה, וזאת בשל קביעתו החלוטה של בית המשפט המחוזי ולאור הוראותיו של חוק עבודת נשים, המחייב ותק או רצף במקום העבודה שלא היה קיים כלפי החברה הרוכשת. בעניין זה הדגישה, כי בית המשפט המחוזי אישר לחברה הרוכשת להעסיק את העובדים הן כמעסיק והן כמי שמפעילה את אותו "מקום העבודה" בסטאטוס של עובדים חדשים, היינו, ללא ותק וללא רצף זכויות כלשהו;
מערכת שיקוליו של בית המשפט המחוזי, כבית משפט של פירוק, לוקחת בחשבון את זכויות כלל הנושים במטרה להשיא את שווי הנכסים של החברה, אשר ישמשו לפירעון החוב על פי סדרי נשיה, כפי שקבעם המחוקק, ולכן תקיפת תוקף ההסכם שאושר ע"י בית המשפט המחוזי, מאיינת את תפקידו כבית משפט של פירוק, אשר אמון על שיקום חברות או מכירת פעילותן כעסק חי, כשהם נקיים מכל חוב, בהתאם לסעיף 34א לחוק המכר. חזקה אפוא על בית המשפט המחוזי, כי כאשר אישר הסדר פרטני, לפיו לא ישמרו זכויות ותק לעובדים, הוא היה ער לזכויות הקוגנטיות של העובדים על פי חוקי המגן – זכויות שלא יכולות להתקיים שעה שהעסק חדל פירעון;
חרף הודעת החברה הרוכשת לממונה, כי רכישת הנכסים נעשתה מרשות שופטת על בסיס סעיף 34א לחוק המכר, בחרה הממונה להחיל את סמכותה על פי חוק עבודת נשים, למרות שכלפי הרוכשת אין המדובר בעובדות ששמורות להן זכויות הוותק או הרצף ומכאן, טעותה של הממונה אשר פעלה בחוסר סמכות. עוד הוסיפה, כי במקרה זה, בניגוד למקרים שהעובדות והמדינה הפנו אליהם בסיכומיהם, מדובר בהחלטה חלוטה של בית המשפט המחוזי, בה נקבע פוזיטיבית כי לעובדים אין ותק או רצף זכויות מסוג כלשהו וכי לא מדובר ב"אותו מקום עבודה". מכאן, שאין התנגשות בין דיני הפירוק הכלליים לבין דיני העבודה וכל הטענות מופנות למעשה כנגד החלטה חלוטה שאישרה הסדר ספציפי;
העובדות שהיו מיוצגות בכל הזמנים הרלוונטיים, לא פנו לבית המשפט המחוזי או לערכאה מוסמכת אחרת, על מנת שייתן צו שיורה על החזרתן לעבודה. תחת זאת, הן המתינו כשנה תמימה בטרם פנו לבית הדין לעבודה לקבלת סעד כספי. עולה אפוא כי התכלית היתה קבלת כספים מהחברה הרוכשת ולא חזרה למקום העבודה.
לסיכום, טענה המערערת כי לא היה בסמכותה של הממונה לחייב אותה בהמשך העסקת ה"ה בן צור ושיף-שליים.

עמדת המדינה
המדינה טענה, כי דין 2 הערעורים להידחות, וזאת מן הנימוקים הבאים:

על"ח 30114-11-17 (הגב' שוורץ)
הממונה לא התעלמה מהוראות הסכם המכר, אלא התייחסה אליו מפורשות, וקבעה כי לשון 5.2 להסכם אינה חד משמעית, שכן זה הוא נוסחו:
"The Buyer undertakes to continue to employ employees if the company… "
מכאן עולה, שהחברה הרוכשת התחייבה, כך על פי לשון ההסכם, להעסיק עובדים ולא את כל העובדים (all employees). משעלו בפני הממונה טענות סותרות ביחס לפירוש הסכם המכר ולאור העובדה שלשונו אינה ברורה לעניין העסקת כל העובדים, הממונה נמנעה מקביעות חד משמעיות בנושא אשר חורגות מסמכותה כממונה על חוק עבודת נשים.
ביחס לטענה, לפיה הממונה התעלמה מחובת תום הלב החלה על החברה הרוכשת בעת החתימה על הסכם המכר, אין זה בסמכותה להטיל אחריות מכוח עילות עצמאיות וחיצוניות לחוק עבודת נשים ;
הוצגה בפני הממונה אסמכתא לסגירת מחלקת משאבי אנוש בחברה הרוכשת עקב צמצום מצבת העובדים. החברה הרוכשת הגישה את רשימת העובדים ואישור רואה חשבון מיום 10.09.17, אשר תואמים את דבריו של נציג החברה מיום 07.09.17 בעת מתן גרסתו בפני הממונה, לפיה אין עוד רלוונטיות למחלקה זו לאור העובדה שהיו בחברה בזמנים הרלוונטיים 15 עובדים בלבד ועד סוף חודש ספטמבר 2017 יישארו 9 בלבד. עוד ציין כי נושא הנהלת החשבונות עבר למיקור חוץ וכי אין יותר כל פעילות של משאבי אנוש.
גם הגב' שוורץ עצמה ידעה כי המחלקה נסגרת, שכן ניסתה לשכנע את נציג החברה הרוכשת שימשיך בפעילות המחלקה. לפיכך, הנושא היה גלוי וברור מלכ תחילה. כך או כך, ההחלטה בנוגע להעסקת עובדי משאבי אנוש נמצאת במסגרת הפררוגטיבה הניהולית של המעסיק, ואין זה מתפקידה או בסמכותה של הממונה לבחון את עלויות העסקת אנשי משאבי אנוש בתוך החברה אל מול העלויות המשולמות לחברת השמה לצורך קבלת אותם שירותים ממש.
הגב' שוורץ שימשה בתפקיד בכיר וייחודי כמנהלת משאבי אנוש בחברה המוכרת ומשרה זו ייחודית למחלקה, שנסגרה. על כן, ניודה לתפקיד כללי בחברה הרוכשת לא היה רלוונטי ופיטוריה היו הכרחיים נוכח סגירת המחלקה. ברוח זו גם פסק בית המשפט של הפירוק במקרה אחר [פש"ר (מחוזי ת"א) 1615/03 גיליאן גולן סחר נ' רו"ח משה ליאון (23.08.2005)] , כי הוכח בשלב מוקדם יחסית, כי אין אפשרות להמשיך ולהפעיל את מערך היצור של החברה ולכן הוא נמכר וכל עובדי החברה פוטרו. במקרה הנ"ל, העובדת היתה עובדת בכירה בעלת תחום עיסוק ספציפי אשר חדל להתקיים ואינה עובדת כללית שניתן להעבירה למחלקה אחרת.
בניגוד לטענת הגב' שוורץ, מלבדה פוטרו עובדים רבים והחברה הרוכשת המשיכה להעסיק 14 עובדים מתוך רשימה של 29 עובדים שהועסקו במסגרת הקפאת ההליכים.
אין מקום להשוואה בין הגב' שוורץ, אשר לגביה ניתן ההיתר, לבין ה"ה בן צור ושיף-שליים, אשר לגביהן לא ניתן היתר, וזאת משום שקיים שוני רלוונטי בין המקרים. בעוד שמחלקת משאבי אנוש נסגרה, המחלקות בהן עבדו השתיים (מכירות ושירות לקוחות), המשיכו את פעילותן. בנוסף לגב' שוורץ פוטרו 2 עובדות נוספות שחוק עבודת נשים חל עליהן מן הטעם שהמחלקות בהן עבדו נסגרו (משאבי אנוש וכספים).
לעניין דו"ח רואה החשבון לעניין מצבת כוח אדם, שהוגש 3 חודשים לאחר מכירת החברה, טענה המדינה כי אין לקבל את טענות הגב' שוורץ, שכן מועד ההגשה נמצא בתוך תקופת 6 החודשים בה, לטענת הגב' שוורץ עצמה, החברה הרוכשת התחייבה להעסיק את כל העובדים. מכאן, שאם הרשימה מדגימה מצבת כוח אדם שממנה עולה כי פוטרו עובדים נוספים מלבד 6 הנשים שחסו תחת הגנת חוק עבודת נשים, הדבר מחזק את טענות החברה הרוכשת בדבר צמצום מחלקות נוספות שבוצע בחברה, כפי שאושר ע"י רואה החשבון. לפיכך, אין לראות בכך שהחברה הרוכשת הגישה דו"ח רואה חשבון נכון ל- 3 חודשים לאחר הרכישה, כביסוס לטענת חוסר תום ליבה והתנהלותה הקלוקלת של החברה הרוכשת, כטענת הגב' שוורץ, אלא דווקא חיזוק לטענות לפיהן, מצבת כוח האדם של העובדים צומצמה.

על"ח 54147-11-17 (החברה הרוכשת)
טענת החברה הרוכשת, לפיה נדרש ותק של 6 חודשים, נוגעת אך ורק לעובדת שהינה בהיריון בעת הבקשה לפטרה ולא לעובדת שנמצאת בטיפולי פוריות או נמצאת בתקופת לידה והורות;
בית המשפט של פירוק אומנם אישר את הסכם המכר, אך החלטתו לא נגעה במפורש לזכויות קוגנטיות מכוח חוק עבודת נשים, ומכאן שגם לא נבחנו השאלות המתעוררות מכוחו. בית המשפט כן התייחס במסגרת החלטתו מיום 23.11.17 בבקשה למתן הוראות שהחברה הרוכשת הגישה, לשאלת הסמכות ושאלת תחולתו של חוק עבודת נשים. עוד קבע, כי סעיף 10 להסכם המכר אינו מהווה מקור סמכות לאי תחולת חוק עבודת נשים. בהמשך להחלטה זו, ניתנה הוראה לממונה על חוק עבודת נשים ליתן תשובתה לבקשה מתן הוראות. מכאן, שהחלטת בית המשפט המחוזי מתייחסת במפורש לחוק עבודת נשים ואין רלוונטיות לטענת החברה הרוכשת במסגרת ערעורה, לפיה מדובר על השגה על החלטה שיפוטית חלוטה השוללת את זכויות העובדות.

דיון והכרעה
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים בכל אחד מ-2 הערעורים שבפניי, לא מצאתי שהחלטת הממונה בכל אחד משני המקרים בלתי סבירה, בלתי מידתית או עומדת בניגוד לכללי המשפט המנהלי, באופן שמצדיק את התערבותו של בית הדין, ולהלן הנימוקים שעמדו בבסיס החלטתי.

התשתית המשפטית
הבסיס הנורמטיבי לסמכות הממונה מצוי כידוע בסעיף 9(א) לחוק עבודת נשים, שעניינו הגנה מפני פיטורי עובדת הרה. פיטורים אלה אינם מותרים, אלא בכפוף לקבלת היתר מוקדם מהממונה ופנייה אליה נדרשת כל אימת שמדובר בעובדת שמלאו 6 חודשים להעסקתה אצל אותו מעסיק או באותו מקום עבודה.
סעיף 9(ג)(1) לחוק מעניק הגנה מפני פיטורים להורה בתקופת לידה והורות ואף קובע בהמשך תקופה מוגנת נוספת בת 60 יום מתום תקופת הלידה וההורות. בהתאם, פיטורי הורה כאמור לעיל, אפשריים רק בכפוף לכך שהממונה על חוק עבודת נשים מצאה כי הפיטורים אינם קשורים ללידה, לתקופת הלידה, לעצם ההורות ולהיעדרות העובדת כתוצאה מכל אלה; לחלופין, מצאה, כי עסקו של המעסיק חדל לפעול.
החוק מעניק הגנה גם לעובדת הנמצאת במהלכם של טיפולי פוריות וקובע סייגים דומים בעיקר ם, היינו, פיטורים אפשריים רק בכפוף לאישור הממונה, לאחר שזו מצאה כי אין קשר בין מעשה הפיטורים לבין הטיפולים.
במסגרת הסמכות שהואצלה לה ע"י השר, על הממונה לשקול את בקשת הפיטורים שהוגשה לה ע"י המעסיק בשים לב לתכלית החוק – שוויון תעסוקתי ביחס לנשים הרות או לנשים הנמצאות בחופשת לידה או הורות.
החלטת הממונה צריכה להינתן לאחר שמיעת הצדדים ובדיקת הראיות שהוצגו בפניה, כשברירת המחדל היא כי אין להתיר פיטורי עובדת בהיריון, אלא אם המעסיק עמד בנטל ההוכחה שהפיטורים אינם קשורים להריון (ראו: ע"ע (ארצי) 549/08 אופיר טורס בע"מ - גולדנברג-חייט, פד"ע לח 170 [2002].
על הממונה לא רק לבדוק היעדר קשר בין הפיטורים לבין התקופה המוגנת, אלא עליה גם לקחת בחשבון את העובדה שמדובר בתקופה ייחודית במעגל התעסוקה של העובדת.
באשר לביקורת השיפוטית על החלטות הממונה, הרי שמדובר על החלטה מנהלית שלטונית ובתור שכזו, בית הדין מוסמך להעביר את שבט ביקורתו בהתאם לעילות המשפט המנהלי. לשון אחר, בית הדין אינו יושב כערכאה נוספת הבוחנת מחדש את הסכסוך בין הצדדים, כי אם בודק האם החלטת הממונה התקבלה תוך חריגה מהסמכות הנתונה לה בחוק , וככל שהוא מוצא כי ההחלטה אכן חורגת ממתחם הסבירות, התקבלה משיקולים זרים או פוגעת בעיקרי הצדק הטבעי, מוסמך הוא להורות על ביטולה.
מכאן, שבית הדין אינו שומע ראיות בשאלות הקשורות לקשר הסיבתי שבין ההיריון לבין הפיטורים (ראו: ע"ע 9953-11-13 אילוז נ' גולן ואח'. ניתן ביום 28.12.15). עוד יש לזכור, כי בהיעדר ראיה לסתור, עומדת לרשות חזקת התקינות, לפיה הרשות פועלת כדין, אלא אם יוכח אחרת (דב"ע לג/32-3 יכין נ' מדינת ישראל, פד"ע ד 429, 433).

לאור עקרונות אלה, אבחן כעת את החלטות הממונה בראי טענות הצדדים בכל אחד משני הערעורים.

ביחס לגב' שוורץ (על"ח 30114-11-17)
אין בידי לקבל את טענת הגב' שוורץ, לפיה הממונה לא נדרשה להוראות הסכם המכר. מקובלת עלי עמדת המדינה, כי לשונו של סעיף 5.2 אינה קובעת בצורה חד משמעית כי על החברה הרוכשת להעסיק את כל העובדים. המילה "all" נעדרת מלשונו המקורית של ההסכם וסבורני, כי לאור הגרסאות הסותרות שהוצגו בפני הממונה, בצדק נמנעה היא מלקחת סמכות לא לה בניסיון ליתן פרשנות משפטית להסכם. בהקשר זה, מקובלת עלי טענה נוספת שהעלתה המדינה, לפיה לממונה לא קנויה הסמכות להטיל אחריות מכוח עילות עצמאיות שמקורן מחוץ לחוק עבודת נשים, כמו חובת תום הלב של החברה הרוכשת.
בפני הממונה הוצגו ראיות בנוגע לסגירת מחלקת משאבי אנוש, ולמעשה, הצדדים לא חלוקים בעניין זה. מחלקה זו אכן חדלה להתקיים לאור הירידה המשמעותית בהיקף כוח האדם ולאור ההחלטה הניהולית לפנות למיקור חוץ בעניינים שקודם לכן היו בתחום אחריותה של המחלקה הנ"ל ושל הגב' שוורץ שעמדה בראשה. החלטה זו נובעת משיקולים כלכליים ועל כן נמצאת לחלוטין בתחום הפררוגטיבה הניהולית ולא היה מקום שהממונה תתערב בה.
גם החלטתה של הממונה בנוגע לסיבות שבגינן לא ניתן לנייד את הגב' שוורץ סבירה בנסיבות העניין, ובמה דברים אמורים? הגב' שוורץ החזיקה בתפקיד בכיר של מנהלת מחלקת משאבי אנוש. משנסגרה המחלקה בראשה עמדה, לא נמצא כי ניתן היה לנייד אותה לתפקיד כללי אחר. במסגרת הערעור הגב' שוורץ גם לא הצביעה על תפקיד ספציפי שיכול היה להלום את כישוריה בחברה הרוכשת , וממילא לא טענה, כי תפקיד כזה הוצג בפני הממונה, והיא בחרה להתעלם ממנו. כזכור, עסקינן בחברה שעברה שינוי מבני כתוצאה מהמכירה, אשר חלק מהותי בו היה צמצום מצבת כוח האדם. שיקול זה עמד לנגד עיניה של הממונה ולכן, בין היתר, באה לכלל המסקנה, כי פיטורי הגב' שוורץ אינם קשורים לעובדת היותה בעיצומם של טיפולי פוריות.
ביחס לדו"ח שהוגש ע"י רואה החשבון והתייחס למועד של 3 חודשים לאחר מועד המכירה, סבורני, כי אין בכך כדי לקבוע כי החלטת הממונה התבססה על נתונים לא עדכניים, ואבהיר. לטענת הגב' שוורץ, ניתנה התחייבות של החברה הרוכשת לבעל התפקיד ולבית המשפט המחוזי, לפיה כל העובדים יועסקו 6 חודשים לפחות לאחר מועד המכירה. בהתאם לדו"ח רואה החשבון, ששיקף את מצבת כוח האדם 3 חודשים לאחר מועד זה, הוצגה רשימת מצומצמת של 14 עובדים מתוך 29 עובדים שהועסקו במסגרת הקפאת ההליכים. עובדה זו מחזקת את טענת החברה הרוכשת, לפיה מצבת כוח האדם אכן צומצמה מאוד, באופן שלא הצדיק עוד קיומה של מחלקת משאבי אנוש. לשון אחר, גם אם בסמוך לאחר המכירה מצבת כוח האדם היתה גדולה יותר, דבר שלא הוכח בפני הממונה, הרי שאין חולק, כי 3 חודשים לאחר מכן, מספר העובדים קטן. הגם שניתן היה לצפות כי תימסר לממונה רשימה עדכנית למועד המכירה, סבורני, כי בשל הטעמים שפורטו לעיל, לא מדובר בפגם היורד לשורשו של עניין בראי ההחלטה הכוללת, שכן התוצאה לא היתה משתנה.
כך גם אין בידי לקבל טענה נוספת של הגב' שוורץ, לפיה הממונה שגתה, שעה שקיבלה 2 החלטות סותרות על בסיס אותו מסד עובדתי. הנימוק לכך נעוץ בעובדה שקיים שוני רלוונטי בין המקרים, שהתבטא בכך שמחלקת משאבי אנוש נסגרה בעוד המחלקות בהן עבדו 2 העובדות האחרות (מכירות ושירות לקוחות), המשיכו את פעילותן. סבורני, כי שיקול הדעת שהופעל ע"י הממונה במקרה זה, דווקא מדגים את טענת המדינה, לפיה הממונה בחנה כל מקרה לגופו, וביחס לכל אחת מ- 3 העובדות הגיעה לתוצאה שונה, בהתאם לתפקיד אותו מילאה ערב המכירה אל מול המבנה הארגוני ומצבת כוח האדם שלה, לאחר המכירה.

ביחס לה"ה בן צור ושיף-שליים (על"ח 54147-11-17)
אין חולק, כי המכירה התבצעה בהתאם לסעיף 34א לחוק המכר, במובן זה, שהבעלות עברה לחברה הרוכשת כשהיא נקייה מכל שעבוד, עיקול או זכות אחרת בנכס. עוד אין חולק, כי נמסרו מכתבי פיטורים לכל אחד מעובדי החברה הנרכשת. יחד עם זאת, כמצוות חוק עבודת נשים, נעשתה פנייה לממונה על חוק עבודת נשים ביחס לכל אותן עובדות שחסו תחת הגנת החוק הנ"ל. אין בידי לקבל את טענת המערערת, לפיה החלטת הממונה להמשיך ולהעסיק את 2 העובדות נתקבלה בחוסר סמכות, ולהלן נימוקיי.
באשרו את הסכם המכר, בית המשפט המחוזי לא התייחס אומנם באופן פרטני להוראות חוק עבודת נשים, אך החלטתו לא התעלמה מחוק עבודת נשים ומהזכויות הקוגנטיות הקבועות בו ביחס לאותן עובדות שהחוק רלוונטי לגביהן. הראיה לכך היא כי נדרשה תגובתה של הממונה לבקשה למתן הוראות שהוגשה לבית המשפט. ברי, כי כל החלטה שהתקבלה במסגרת תיק הפירוק לא עמדה ואינה יכולה גם לעמוד בפני עצמה, בראי דיני הפירוק בלבד, ללא התחשבות ביתר הדינים הרלוונטיים, כגון: דיני העבודה, ובמקרה זה, חוק עבודת נשים. דיני הפירוק אינם מוציאים את דיני העבודה מתכולתם, ולא יכולה להתקבל החלטה שעומדת בסתירה ל דבר חקיקה ראשי אחר, גם אם טענת החברה הרוכשת בנוגע לרציונל של הליכי הפירוק, נכונה כשלעצמה (השאת שווי נכסי החברה לצורך פירעון החוב על פי סדרי הנשייה).
העובדה שבמקרה דנן בית המשפט המחוזי אישר הסדר ספציפי שלפיו העובדים לא יעברו לחברה הרוכשת עם צבר זכויותיהם, אינה יכולה להתפרש באופן שמאיין את העובדה שבאותה עת נמצאו עובדות שחסו תחת הגנותיו של חוק עבודת נשים, על כל המשתמע מכך.
סמכותו של בית המשפט של פירוק חולשת אומנם על כל היבטיו של הליך הפירוק, אך לא בהתעלם מהוראות יתר דיני מדינת ישראל, ובכללם דיני העבודה באופן כללי וחקיקת המגן באופן ספציפי. מכאן, שאכן, כדברי החברה הרוכשת אין התנגשות בין דיני הפירוק לבין דיני העבודה, אך לא מהסיבה שהוצעה על ידה בסיכומיה, כי אם בשל הסיבה שהליך הפירוק אינו מתבצע במנותק מהוראות חוקי המגן. מכאן גם הפנייה מלכתחילה לממונה על חוק עבודת נשים ע"י בעל התפקיד במסגרת הליך הפירוק.

אחרית דבר
לאור כל האמור לעיל, לא מצאתי כי החלט ות הממונה בכל אחד מ-2 התיקים נגועה בחוסר סבירות, או כי אינה מידתית או כי התקבלה בניגוד לכללי מנהל תקין, באופן המצדיק את התערבותו של בית הדין.
שני הערעורים נדחים אפוא ובנסיבות העניין, החלטתי שלא לעשות צו להוצאות.

ניתן היום, י"ח ניסן תשע"ט, (23 אפריל 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .