הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו על"ח 11402-03-18

לפני:

כב' השופטת שרה מאירי-אב"ד
נציגת ציבור עובדים גב' אורלי מלי
נציג ציבור מעסיקים מר צבי שטרן

המערער
אוהד אילן
ע"י ב"כ עו"ד עדנה סעאתי
-
המשיבה
מדינת ישראל
ע"י ב"כ עו"ד אביעד בן יעקב

פסק דין

1. בפנינו ערעור מ- 6.3.18 כנגד החלטת מנהלת הגמלאות מ- 5.3.17 לפיה אושרה זכאותו לגמלה החל מנובמבר 2016, בשיעור 70%, תקופת השירות של המערער היא 47 שנים, וכי הפיצוי על עודף שנים ישולם לפי 144 חודש ("ההחלטה").

המערער, יליד 20.10.49 , טוען כי שירת במשך 47 שנה ו- 10 חודשים בתפקידים בכירים ברשות המיסים וקודם לכן בצה"ל: מ- 12.11.69 ועד 31.2.96(כך במקור) (27 שנה ו- 3 חודשים) מכח כתב מינוי (כולל שנות קבע שהוכרו) ומ- 1.4.96 ועד 31.10.96 (20 שנה ו- 7 חודשים) לפי חוזה בכיר ים, ופרש לגמלאות ביום 1.11.16.

חישוב התקופות הנ"ל מתמטית, מלמד שההחלטה הקובעת 47 שנה בלבד – בטעות יסודה. בהתאם, גם את הזכאות למענק שנים עודפות, יש לחשב כאמור, ולפי 154 חודשים עודפים (574-420) ולא 144 כפי שנקבע, תוך שעתר לתשלום ההפרש בצרוף פיצויי הלנה.
באשר לתקופה שהוכרה ממבטחים – מחצית מהסכום הצבור שם (46,959 ₪) נוכה ישירות משכרו ושייך לו בלבד.

עוד טען כי יש לחשב שכרו הקובע, עפ"י חוזר 2014 (ביחס לעובד מדינה שעבד מעל 35 שנה, וששנותיו בחוזה בכירים עולות על שנותיו בדרוג-דרגה, לפי ממוצע משוקלל) וחרף חישוב כאמור שנעשה ב- 19.1.17 , שו ּנה החישוב לממוצע חשבוני רגיל, ושכרו הקובע הוא 22,437.8 ₪ ולחלופין 20,505 ₪.

עוד עתר לפיצויי הלנה, משטופס 161 מעודכן הוצא רק בפברואר 2017 והסכום בגין שנים עודפות שולם רק ב- 1.6.17.

2. המדינה בתשובתה עתרה לדחיית הערעור, על 4 עתירותיו, משמגלה המערער טפח ומכסה טפחיים:
אישור מינהל הסגל הבכיר מ-23.2.17 שצרף – תוקן, עוד באותו יום, תוך שתוקן סיכום החישוב, כשתקופת ההעסקה מכח כתב המינוי ה יא 26 שנה, 4 חודשים ו- 19 יום – כשהמערער בחות"ל מסתיר המכתב המתוקן , הגם שעסקינן בטעות סופר, משחישוב התקופה ב- 2 המכתבים מביא לאותה תקופה.
חוזר 2014 כלל לא חל עליו, משהועסק זמן רב יותר בכתב מינוי, עפ"י תקנות שירות המדינה (גמלאות) (חישוב גמלאות בעד תקופת שירות שהחוק לא חל עליו) – התשכ"א – 1961 ("התקנות").
המערער חתום על חוזה העסקה [סעיף 12 (ב) (2)] ובהתאם, משכורתו הקובעת תקבע לפי ממוצע חשבוני רגיל.

לפי חישוביו תקופת השירות מכח כתב מינוי (26 שנה, 4 ח' ו- 19 יום) ובהתאם שולם פיצוי שנים עודפות ל- 144 חודש.

עוד נטען כי מבדיקה נוספת של תיק המערער, עולה כי תקופת העסקתו מ- 30.1.81 ועד 30.9.83 מתחלקת לשניים: מ- 30.1.81 ועד 30.3.83 – עליה חל סעיף 85 (ב) (2) לחוק הגמלאות והתקופה מ- 1.4.83 ועד 30.9.83 עליה חל סעיף 85 (ב) (1) לחוק.
משהשר לא התקשר עם קרן בהסכם ביחס לתקופה הראשונה – הרי שעקרונית יכול המערער למשוך הכספים שנצברו.
במהלך תקופת העסקתו בשרות המדינה צרף המערער את תקופת השירות בקבע לתקופת שרותו במדינה, לפי תקנה 7 לתקנות, תקופה המצורפת לתקופת ההעסקה לפי כתב מינוי כמו גם תקופת שירותו בחוזה מיוחד לפי תקנה 1 (2) לתקנות (שירות המדינה) (מינויים) (חוזה מיוחד) , התש"ך -1960 ("תקנות מינויים"), כך גם לו לא עבר לחוזה בכירים.
השכר הקובע לגמלה נקבע על בסיס ממוצע חשבוני רגיל (26 שנה לפי כתב מינוי; כ- 20 שנה לפי חוזה בכירים).
משהועסק יותר שנים לפי כתב מינוי – לא חל עליו חוז ר 2014.
המערער הוא זה שבחר לצרף את שרות הקבע לתקופת שירותו במדינה בזמן אמת ונהנה מהטבות שלא היה זכאי להן אחרת, וכעת לא ניתן להחזיר הגלגל לאחור.

3. ביום 10.12.18 התקיים דיון מוקדם.
ביום 17.12.18 הודיע המערער כי מבקש הוא למחוק סעיפים 3-2 בשל טעות שתוקנה ולאחר שקיבל את נספח א' לתשובת המדינה (טענותיו לגבי תקופת השרות ופיצוי שנים עודפות).
המערער עומד על הערעור ביחס להחזר הכספים ממבטחים (ס' 4 לערעור), ביחס למשכורת הקובעת ושיעור הגמלה (ס' 5) , והלנת שכר (ס' 6).
המערער צרף להודעתו מסמכים, הגם שהיו אלה בפניו במועד הגשת הערעור, המדינה הסכימה כי ישמשו בהליך.
הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב (המערער 14.2.19; המדינה 23.5.19 וסיכומי תשובה 12.6.19); לצערנו, עקב עומס רב בהקלדות עם שוב האב"ד במהלך הפגרה לעבודה – ניתנת עתה הכרעתנו.

4. ההכרעה

א. עסקינן בערעור בו טענו הצדדים בכתב.
משכך, ניתנת הכרעתנו במותב מלא ולאחר עיון בכל שהונח בפנינו.

ב. טרם דיון גופא נסקור את כל המסמכים שהוצגו בפנינו, לפי סדר הצגתם:
אישור גמלאות מ-5.3.17 לפיו בשינוי לאישור מ-15.12.16 תקופת השירות לגמלה היא 47 שנה, פיצוי שנים עודפות עבור 144 חודש.
אישור מינהל הסגל הבכיר מ- 23.2.17 ולפיו תקופת שרותו בקבע תצורף להעסקתו מכח כתב המינוי וגמלתו תחושב לפי ממוצע חשבוני רגיל ופורטו התקופות: 12.11.69 – 29.1.81 שירות קבע; 30.1.81 – 30.9.83 חוזה ע"ח קרן; 1.10.83 – 31.3.96 בכתב מינוי; סה"כ 3/12 27 מכח כתב מינוי; 1.4.96 – 31.10.16 בחוזה בכירים 7/12 20.
דו"ח שנתי מבטחים לשנת 2017, תק' עבודה 2.81 – 9.83 (32 חדשי ביטוח, מעסיק : מכס ובל ו; תוכנית פנסיה מק+יס, חלק מבוטח 21,435.13 ₪.
הודעת נש"מ, אגף בכיר לפרישה וגימלאות למשרדי הממשלה ויח' הסמך, 13.11.14 "הנדון: קביעת שכר קובע לעובדי מדינה בחוזה בכירים המשרתים מעל 35 שנה".
הודעת דוא"ל של נילי ישראלי וינברג אל אורי מאיר, הנושא: התובע.
נוסחת חישוב לזכויותיו.
אישור משרד האוצר/אגף מכס ומע"מ, 5.6.1996, "הנדון: זכות לגימלאות – הכרה בשירות קודם" [- רכישת זכות לגמלאות מ- 12.11.69 עד 29.1.81, תקופה שתכלל בחישוב תקופת השירות המזכה לגמלאות, תקופה המוכרת לצורך הזכויות בפסקה 11.832 בתקשי"ר, בתוקף מ- 1.5.96.
תלוש גמלה לתובע לינואר 2018.
(עד כאן בתביעה)
אישור מינהל הסגל הבכיר מ- 23.2.17 תקופת העסקה מכח כתב מינוי 4/12 26 שנה ובחוזה בכירים 7/12 20, ממוצע חשבוני רגיל.
חוזה מיוחד להעסקת התובע מ- 28.5.96.
(עד כאן בכתב התשובה)
הארכת תוקף (חוזה מיוחד לתובע מ- 2.2008, הארכה עד 31.3.12.
הארכת תוקף (חוזה מיוחד) לתובע מ- 30.9.14, הארכה עד 31.10.16.
תלוש שכר 9.09 צויין בנתונים : חוזה אישי עובדים בכירים; וכן תלוש 5.11; חלק מתלוש 9.14, בכולם ת. כניסה לשירות 30.1.81 (סומן ע"י התובע ).
סימולציה חישוב זכויות (ללא תאריך וללא סמליל/ רישום מי ביצע הסימולציה) ובו פירוט תקופות עבודה במדינה (והערות בכתב יד, שלא נדע של מי).
אישור מינהל הסגל הבכיר מ- 4.12.16 המציין כי התובע הועסק 49 שנות שירות (כולל שירות חובה), חישוב שכר קובע, חישוב לפי ממוצע חשבוני משוקלל.
(עד כאן בהודעה על צירוף מסמכים)
תלושי קצבה של המערער לחודשים 12.16, 1.17, 5.17.
(בסיכומי המשיב)

ג. מבטחים
טוען התובע כי מ- 30.1.81 ועד 30.9.83 הועסק בשירות המדינה בחוזה על חשבון קרן מבטחים, עד שקיבל כתב מינוי, תקופה הנכללת בתקופת שירותו, כעולה מתלושי שכרו, "יום תחילת עבודתו הינו 30.1.18". בתקופה זו הפריש מדי חודש ע"י ניכוי משכרו , חלקו לתגמולים – ומשום שהוא זכאי לפנסיה תקציבית – לא היה אמור להפריש דבר.

המערער פנה למבטחים למשיכת הכספים, נאמר כי סטאטוס הכספים "מוקפא". המדינה בכתב התשובה טענה שאמנם זכאי הוא לכספים לגבי רוב התקופה, בכפוף להסכמת הקרן ולאי החלת חוק הגמלאות – אך "המדינה לא עשתה דבר מה לעזור" לו לקבל לידיו הכספים.
לפיכך, עתר לביה"ד להורות על השבתם לתקופה 30.1.81 – 30.3.83, ללא תנאים של המדינה.
בסיכומי תשובתו טען כי "פנה פעם נוספת לבחינת מעמד הכספים" (במבטחים) "ונענה כי משרד האוצר טרם השיב לפנייה בעניינו".
המדינה בסיכומיה חזרה על טענותיה. בתשובתה טענה כי בדיקה נוספת העלתה כי על התקופה מ-30.1.81 ועד 30.3.83 חלות הוראות סעיף 85 (ב) (2) לחוק, בעוד שעל התקופה 1.4.83 – 30.9.83 חלות הוראות סעיף 85 (ב)(1) לח וק.

לפיכך, ביחס לתקופה הראשונה, משלא התקשר שר האוצר עם קרן בהסכם ביחס למערער (מה שמתקיים באשר לתקופה השניה) – הרי שעקרונית יכול המערער למשוך הכספים שנוצרו לזכותו בקרן בגין התקופה הראשונה כשהמשמעות היא אי החלת החוק על תקופה זו ובכלל כך, אי זכאות למענק שנים עודפות ; האפשרות למשוך הכספים בקרן (כפוף להסכמתה); זכאות לפ"פ/השלמה בגין התקופה.

בסיכומיה חזרה המדינה על האבחנה הנ"ל ביחס ל- 2 התקופות דלעיל.
עולה מטענות המדינה כי התקופה של מחצית השנה 1.4.83 – 30.9.83 היא זו שהובאה/תובא בחשבון לעניין זכויותיו לפי חוק הגמלאות – מה שאין כן ביחס לתקופה הראשונה (30.1.81 – 30.3.83).
בכך, המדינה אינה מתייחסת למסמכים שצרף התובע ולפיהם בתלושי השכר צויין כי נכנס לשרות ב- 30.1.81.
ונבהיר – ברי לנו כי רישום כאמור בתלושים אינו יוצר זכות עפ"י החוק.
עוד ברי כי כעולה מנספח א' להודעת המערער – התובע רכש תקופת זכאות לגמלה עד 29.1.81 בלבד (שירות קבע בצה"ל) ואין כל אינדיקציה – גם לא בהודעתו, המאוחרת לערעור ו ואף "למצער" – לא צרף לסיכומיו איזשהי אסמכתא להתקשרות כלשהי של האוצר עם הקרן, ביחס לכל התקופה הנדונה (כשלגבי מיעוטה המדינה מאשרת זכאותו – ובלא שהבהירה, על בסיס מה!).

בהתאם לאמור, ומשברי כי אין בפנינו ראיות לכאן או לכאן בנושא הקרן – לא מצאנו לקבוע בנדון דבר , ודאי לא בהתייחס לטענות התובע (כעולה מסיכומיו) שלפנייתו לאחר הגשת התביעה...

ד. הלנה
המערער טען בערעורו כי קיבל את הגמלה (המופחתת) 60 יום לאחר פרישתו ואת מענק שנים עודפות 90 יום לאחר פרישתו כ- 146,000 ₪ וטופס 161 מעודכן הוצא על מלוא הסכום רק ב- 3.2.17, אחרי 5 טפסים לא מעודכנים ונשלח אליו ב- 12.3.17. מ"ה אישר הפטור רק ב- 18.5.17 ומ ינהלת הגמלאות שילמה לו רק ב- 1.6.17, לאחר כ- 7 ח'. לפיכך, עתר לפיצו יי הלנה.

המדינה לא התייחסה לנטען בתשובתה (למעט התייחסות לכך שאישור מינהל הסגל מ- 23.2.17 "הנכון", הוא זה שהמערער לא צרף).

בסיכומיו טען המערער כי המדינה שתקה בנדון ולא סתרה טענותיו, כשקיבל תשלום מאוחר לגמלתו 7 חודשים ממועד פרישתו, ובנגוד לסעיף 42 (ב) לחוק, תום הלב והגנת השכר לרבות התקשי"ר .
המדינה לא נתנה כל הסבר לאֵחור בהלנת גמלת הפנסיונר שלו.
יש לבחון תום לִבה של המעסיקה אל מול תכלית החקיקה ולא רק שגרמה למערער נזקים נוספים ומנעה ממנו מידע חשוב תוך אי גילויו או הסתרתו, מידע בנוגע לגובה גמלתו (ע"ע 42050-05-14 מד"י נ' פרופ' שדה, 4.9.16 :
"כתוצאה מכך, וכפי שאישרה המדינה, הפעם הראשונה בה יכול היה המשיב לדעת את גובה שכרו הקובע היה במועד קבלת הגמלה הראשונה על ידו ביום 10.12.11, למעלה מחודשיים לאחר פרישתו. בכך הופרו כלפי המשיב הוראותיו של סעיף 42(ב) לחוק הגמלאות, הוראות התקשי"ר, וכן חובות תום הלב וההגינות החלות על המדינה (ובכלל זאת על הממונה הפועל מטעמה) כמעסיקה וכאחראית על יישומו של חוק הגמלאות. להסרת ספק נבהיר כי אין להסיק מכך שבכל מקרה של איחור ביידוע הגמלאי על זכויותיו הפנסיוניות יש בכך בהכרח משום הפרה של חובות תום הלב – בכלל ובאופן המזכה בסעד כלשהו בפרט – אך יש באמור לעיל כדי לקבוע את הנורמות הראויות, באופן שבנסיבות המתאימות, ובפרט כאשר הגילוי עשוי להשפיע על קבלת החלטותיו של הגמלאי – הפרתו להיחשב כחוסר תום לב ".
שתיקת המדינה כהודאה.
בסיכומי תשובתו טען כי עם פרישתו גילה כי ליקויים רבים נעשו בנתונים ובחישובים וכפועל יוצא, הפחתת שיעור גמלתו שלא כדין. המערער טוען כי היה על המדינה להודיע לו אם צירוף התקופות אמור היה למנוע ממנו זכות כלשהי (סע"ש 8010-03-14 עלי מריסאת נ' מד"י, כב' השופטת ע. איצקוביץ 13.5.19).

התנהלות המדינה נעשתה בצורה קלוקלת וחסרת תום לב ובמיוחד כשמועד פרישתו לא היה בגדר הפתעה. ודאי כך, כשגם המדינה סברה בתחילה ובצדק, כי יש לחשב גמלתו לפי חוזר 2014 (דוא"ל גב' נילי וינברג). משכך , לא מסרה לו מידע עדכני ונכון טרם פרישתו אלא רק לאחר פרישתו. כך גם לעניין השבת הכספים ממבטחים.
מדובר בהתנהלות חריגה ביותר, לאור הנטען בס' 30, בעוד שחרף הבטחתה להעביר סימולציה, לא עשתה כן עד היום.
זאת ועוד סרוב המדינה לשלם הלנות, בשל העובדות כי לא הובאו אסמכתאות לכך, אומרת דרשני. המדינה הרי יודעת בדיוק מתי העבירה כל תשלום.

המדינה בסיכומיה טענה כי דין העתירה בנדון להדחות, מנימוקי הערעור עצמם, שכן אין כל אסמכתא לטענותיו (בסעיף 6 לערעור ובסיכומיו).
המדינה הפנתה לסעיף 17 א' לחוק הגנת השכר ולפיו, משטוען המערער כי קיבל גמלה 60 יום לאחר פרישתו – התיישנה הזכות להלנה.

עוד ניתן ללמוד מנספחי הערעור כי כשהיו כל הנתונים בפני המדינה – שולמה קצבתו ושולמו הפיצויים (מענק שנים עודפות ?). מועד הפרישה הוא 31.10.16.
ביום 1.1.17 שולמה גמלתו. שולמו הפיצויים בסך 435,269 ₪ תוך חיובו במס והחזר המס מופיע בתלוש מאי 2017.
הזמן שחלף לא נבע מרצונה להמנע מתשלומים אלא להפך, מרצונה לשלם לו בהתאם לזכאותו ורכיבי שכרו. כן הפנתה לסעיף 18 לחוק הגנת השכר, כשברי כי המחלוקת בענייננו היא בתום לב ובאמת, אובייקטיבית. יתר על כן, כאן מדובר בחלק קטן יחסי מגמלתו, כשהמערער יכול להתקיים מחלק הקצבה ששולם לו – שאז מתייתר הרציונל בפיצוי עונשי.

ולעמדתנו – לא מצאנו בנסיבות כי היה מקום לעתור לפיצו יי הלנה, וממילא, אין מקום לקבל עתירת המערער.
עניין לנו, כעולה מההליך, במחלוקת גופא בין הצדדים בכל הנתונים (עד כי המערער מלין אף על כי לא נעשתה סימולציה... ) וכשברי כי אכן לא הגיש אסמכתאות ראויות לעתירתו בנדון.

גם מהמערער נדרש תום לב, כעובד וכגמלאי וכמערער – הצגת המסמכים הרלוונטיים, או אי הצגת כאלה – די בה לטעמנו כדי לשלול זכאות ברכיב האמור, אף לולא הציגה המדינה את התלושים הרלוונטיים ואף הפנתה להוראות הדין.
הצדדים לא הסבירו הנתונים העובדתיים אך עולה מתלוש 12.16 כי שולמה למערער קצבה (וכי שולמו לו אף הפרשים בסכום זהה, ככל שניתן לראות – לחודש 11.16) ; בתלוש ינואר 2017 שולם מענק שנים עודפות, כהפרש לקצבת 11.16, כשחיוב המס בגינם אכן הושב למערער בקצבתו לחודש מאי 2017. (די אם נזכיר כי במהלך ההליך חזר בו המערער מטענותיו ביחס לתקופת שירותו ולגובה הפיצוי שעתר לו) . במכלול כל אלה – אין מקום לפיצו יי הלנת קצבה.

ה. חוזר 2014 / משכורת קובעת
טוען המערער כי חוזר 2014 היטיב עם עובדים בחוזה בכירים המשרתים מעל 35 שנה, ששכרם יחושב לפי ממוצע משוקלל, כששנות הותק המירביות בחוזה בכירים יהיו 25 ושנות דרוג דרגה ישלימו ל- 35 שנה.
בהתאם, הציג בפנינו דוא"ל הגב' ישראלי וינברג המציינת כי יש לחשב משכורתו של המערער ב"ממוצע חשבוני משוקלל משופר" (ההדגשות במקור), תוך שצוין כי שירותו במדינה בכתב המינוי החל ב- 30.1.81 ועד 31.3.96.
בסיכומיו טען כי משה"מכנה" לנוסחת החישוב הוא 35 שנה, יש להביא בחשבון את "35 השנים האחרונות לעבודתו" .
אין הכרח לצרף את תקופת הקבע דווקא לכתב המינוי. באישור צירוף זכויות מ- 5.6.96 שצרף להודעתו נאמר רק שהתקופה שצורפה "תיכלל בחישוב משך תקופת שירותך המזכה לגמלאות" – ואין כל התייחסות לכתב המינוי.
עוד הפנה לסעיף 11-12 לחוזה הבכירים, כמו גם סעיפי הרישא לחוזה הבכירים.
תקופת חוזה הבכירים תתווסף לכתב המינוי , והראיה מתלושי שכרו יום תחילת עבודתו אינו יום תחילת שירותו בצבא, אלא יום תחילת עבודתו כעובד מדינה.
צירוף התקופות מ תייחס רק לצורך תקופת השירות הכוללת. יש ללכת לפי ההוראה המיטיבה עִמו ולצרף את שנות הקבע לחוזה הבכירים.
פירוש המדינה לא סביר וגם לא נכון תחבירית.

המדינה טענה כי צרוף תקופת שירות הקבע נעשה ע פ"י תקנה 7 לתקנות החישוב לתקופה לפי כתב המינוי . כך, גם אם לא היה עובר כלל לחוזה בכירים ואין משמעות למועד בו צרף הזכויות.
דוא"ל גב' וינברג [שהיא מנהלת תחום בכירה (מינהל הסגל הבכיר); ולא ראש תחום בכיר באגף לפרישה וגמלאות – כפי שציין המערער] היא תכתובת פנימית/התייעצות פנימית חסויה , וממילא , אינה מכתב רשמי ונכתבה לפי הנתונים שהובאו באותה העת.
משהתבהרה התמונה כולה, שהמערער צרף תקופה נוספת של שרות קבע, יצא מכתב רשמי (נספח ב' לערעור).
עוד נטען כי בשל צרוף התקופה על כל משמעויותיו, נהנה המערער וקיבל הטבות נוספות – ואינו יכול עתה להתעלם מכך ולהחזיר הגלגל לאחור.
בסיכומיה, חזרה המדינה והפנתה לסעיפים 11,12 לחוזה וכי חוזר 2014 אינו רלוונטי לענייננו, משעניינו ב"השתתפות במימון הסדר הפנסיה התקציבית ומענק יובל לעובדים המועסקים בחוזה בכירים" – ואינו מייצר או קובע זכויות פנסיוניות בכל הקשור לזכויות מכח חוק הגמלאות וחוזה ההעסקה של המערער.
המערער אינו נכנס לחריג שנקבע, משאין מחלוקת כי תקופות ההעסקה שצורפו (שירות קבע/בחוזה על חשבון קרן) הן תקופות שהיו " לפני השירות במעמד חוזה מיוחד", כלומר, המערער אינו עומד בתנאי החריג שם.
עפ"י הדין החוק וחוזה העסקה – צרוף תקופות השירות משמעו לכתב מינוי, לפי תנאי חוק הגמלאות (ובכלל זה חישוב משכורת קובעת) – כל עוד לא נקבע אחרת (כפי שנקבע בעניין תקופת השירות לפי החוזה המיוחד).

ולעמדתנו – מדובר בחוזר נש"מ לקביעת שכר "קובע לעובדי מדינה בחוזה בכירים, המשרתים מעל 35 שנה ", כשמספר השנים בחוזה בכירים עולה על מספר השנים בדירוג דרגה (לפני השירות במעמד חוזה), שאז תשונה שיטת החישוב המוגדרת בחוזר הקודם, לממוצע משוקלל (ההדגשות הוספו).

עוד ראוי להפנות לצרוף הזכות – עת צויין במפורש כי המערער "רכש זכות לגמלאות" לתקופת שירות הקבע (כמו גם לזכויות שעפ"י פסקה 11.832 בתקשי"ר). ברי גם מלשון החוז ר כהדגשתנו לעיל , כי עסקינן בהבהרה לפיה בכל מקרה, "רכישת זכות" לעבר של עובד שמועסק בחוזה בכירים – מצטרפת לתקופת השירות הקודמת או שאינה נכללת, לשירות במעמד חוזה.

לטעמנו, החוזר ככזה, אינו יכול להקנות "זכות" שאינה קיימת, אלא בא הוא לבאר "זכות", או את אופן ביצועה.

לפיכך, אין מקום לטענות המערער בהקשר זה.
יתר על כן, סעיף 11 לחוזה (משום מה, לא הוגש במצורף לכתב הערעור, ענין שאף ראוי כי ילקח בחשבון לסעיף ד' לעיל ולסעיף ו' להלן), קובע ב"רחל בתך הקטנה" כי החוק לא חל על תקופת העבודה וסעיף 12 לחוזה מבהיר כי "תקופת השירות" עפ"י החוזה תצורף לתקופת שירותו עפ"י כתב המינוי "לרבות תקופות שנרכשו בעבר או ירכשו בעתיד ע"י העובד ואשר הן מזכות אותו לג ימלא או לפיצויים..." (ההדגשות הוספו).

בהתאם, נקבע בסעיף 12 ב2 כי עובד שעבד לפחות 16 שנה המזכות בגמלאות, הרי אם שנות עבודתו בחוזה שווה או נמוך לשנות עבודתו לפי כתב המינוי (הכוללות כאמור "רכישותיו", בעת כלשהי) – המשכורת הקובעת תחושב עפ"י ממוצע חשבוני רגיל.

לא מתעורר כל ספק באשר לאמור, ולו ּ מלשון החוזה, שהרי "הזכות לתחולת החוק" על תקופת החוזה נקבע ה במפורש, לאחר שנשללה במפורש הזכות לתחולת החוק על חוזה. מנגד, "רכישת הזכות" בגין תקופת עבודה בשירות הצבאי (כבעני יננו) / במעמד אחר – כשאין חולק כי התקופה הנרכשת קדמה לעבודה בחוזה בכירים מחד, וכשהפה שאסר הוא הפה שהתיר. ואם "ספק" היה נבהיר: סעיף 11.832 לתקשי"ר המצוי בפרק 11.8, שכותרתו "קבלת עובדים מפוטרים", כשנקבע כי "עובד שחזר לשירות" הוא כעובד חדש לכל דבר, אלא אם "הוכרה" תקופת שירותו, לאותם עניינים שנקבעו והודעו במפורש.

המשמעות היחידה האפשרית עפ"י החוזה ועפ"י התקשי"ר היא כי "התקופה הנרכשת" היא חלק מתקופת עבודתו של עובד בשירות המדינה, אך לא כתקופה עפ"י החוזה, ולו משלא נקבע כך ובמפורש, בחוזה (אלא כאמור, נקבע ההפך).

החוזה מציין מפורשות כי העסקתו עפ"י החוזה היא רק עפ"י תנאיו (ולאחר שכתב המינוי בטל, אינו חל על העסקתו בחוזה ואף לא יוכל לחזור ולקבל כתב מינוי, וכי "תקופת שירותו לפי חוזה זה תצורף לתקופה שעפ"י כתב המינוי (ותקופות שצורפו) ואשר הן מזכות אותו לגימלא... "

לא נעלם מעינינו כי אישור רכישת הזכות הוא מ- 5.6.96, כי החוזה נחתם ב- 28.5.96, אך גם כי התקופה מוכרת מ- 1.5.96, וכשאין חולק כי החוזה נחתם ב"תחולה רטרואקטיבית" מ- 1.4.96. הגם שלא נטען בהקשר זה – נציין כי ברי איפוא כי משרק החוזה ותקופתו קובע את זכויות המערער בפרישתו, לא יכול "תכליתית", כי תכלל התקופה שנרכשה , ב"תקופה" של החוזה.

מקובלת עלינו עמדת המדינה – שהרי גם עפ"י תקנות הגמלאות [ ולא נתייחס לעיתוי רכישת הזכות כאמור בתקנה 1 (2)] אין חולק כי מדובר ברכישת זכות עבר, ע"י "מי שעבר לשרת את המדינה כעובד שהחוק חל עליו "... ("החוק" כהגדרתו לעיל; ההדגשה הוספ ה). כך גם בתקנה 2.
הנה כי כן גם עפ"י תקנות הגמלאות – אין מקום לטענות המערער.

הנה כי כן – משאין לטעמנו כל ספק כי פעלה המדינה כראוי, גם בהקשר זה – דין עתירותיו להדחות.

ו. הוצאות
משעתרו הצדדים להוצאות ומשלא היה מקום להגשת הערעור מחד, ולאי הגשת כל המסמכים הרלוונטיים [עת פתח ההליך, תוך הסתמכות על מסמכים בידיעה שאינם רלוונטיים כידיעתו – כולל לטענה בדבר תקופת שרותו (!)], ומאידך, ולאור תוצאת ההליך – ישא המערער בהוצאות המדינה בסך 5,000 ₪.

ניתן היום, ט' תשרי תש"פ, (08 אוקטובר 2019), בהעדר הצדדים.

נציגת ציבור עובדים
גב' אורלי מלי

שרה מאירי, שופטת -
אב"ד

נציג ציבור מעסיקים
מר צבי שטרן
נחתם ע"י נ.צ. ביום8.10.19.