הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו ע"ר 50377-06-19

21 אוקטובר 2019

לפני:

כב' השופט אורן שגב

המערער
1. סוהו סינגסיאם
ע"י ב"כ: עו"ד עו"ד רוני חייט ואח'
-
המשיבים

  1. שמעון מזרחי
  2. שולה מזרחי
  3. משק מזרחי בע"מ

ע"י ב"כ: עו"ד מרים אברמוביץ אזולאי ואח'

פסק דין

לפניי ערעור על החלטת כב' הרשמת סימה קרמר מיום 14.06.19, לפיה חויב המערער בהפקדת ערובה בסך 3,000 ₪ להבטחת הוצאותיהם של המשיבים 1 ו- 2 (להלן – ההחלטה מושא הערעור).

תמצית הרקע העובדתי
המערער הגיש תביעה לתשלום זכויות שונות הנובעות מעבודתו אצל המשיבה 3 (להלן – המשיבה 3 או החברה). המשיבים 1 ו- 2 (להלן – ה"ה מזרחי) נתבעו ביחד ולחוד מכוח דוקטרינת הרמת מסך ולפיכך, הגישו בקשה לחייב את המערער להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיהם.
בבקשתם טענו, כי המערער, שאינו תושב ישראל, עזב אותה לצמיתות ביום 16.01.19 לאחר גביית עדותו; כי הגיש את תביעתו כנגדם חרף העובדה שלא היו מעסקיו בפועל; כי בכתב התביעה לא ציין את מקום מגוריו, בניגוד לתקנות; כי אין לו נכסים בישראל ולא ברור אם יש לו נכסים מקום אחר כלשהו; כי לא צורפו מסמכים רשמיים המעידים על זהותו. עוד הוסיפו כי סיכויי תביעתו קלושים שכן מעולם לא התקיימו בינם לבינו יחסי עבודה; במהלך עדותו המוקדמת, הציגו ה"ה מזרחי ראיות מבוססות לכך שהם לא היו מעסיקיו ולכן התביעה האישית כנגדם נשענת על אדני שווא והסיכוי שיחויב בדין בתשלום הוצאותיהם, גבוה בעוד שהם יעמדו בפני שוקת שבורה כי לא יוכלו לממש את פסק הדין.
יצוין, כי במקביל להגשת הבקשה מושא ערעור זה , הגישו ה"ה מזרחי בקשה לסילוק התביעה האישית כנגדם על הסף.
בתגובתו, טען המשיב כי די בהצגת ראשית ראיה להוכחת תביעתו, או ליכולתו לפרוע את הוצאות הנתבעים כדי לדחות את הבקשה לחייבו בהפקדת ערובה; הסיכוי שהבקשה לסילוק התביעה כנגד ה"ה על הסף נמוך, וזאת בהתאם להלכה הנוהגת; המערער מעולם לא ידע שהוא מועסק ע"י חברה בע"מ, מעולם לא קיבל תלושי שכר וכל המבחנים לבדיקת קיומם של יחסי עובד-מעסיק, נוטים לעבר המסקנה, כי ה"ה מזרחי היו מעסיקיו; ככל שתביעתו האישית כנגדם תידחה והוא יחויב בהוצאות, יוכלו ה"ה מזרחי להיפרע מהסכומים שהם חייבים לו.

החלטת הרשמת
החלטת הרשמת לקבל את בקשת ה"ה מזרחי לחייב את המערער להפקיד ערובה נסמכה על הנימוקים הבאים:
נקודת המוצא הנורמטיבית היא תקענה 116א לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), השתנ"ב-1991 (להלן – התקנות);
המערער אינו תושב ישראל ואינו תושב של אחת מהמדינות שאמנת האג חלה עליהן, ולכן הכלל הוא כי יש לחייב בהפקדת ערובה, אלא אם הראה המערער ראשית ראיה להוכחת תביעתו או הוכיח יכולת פירעון במקרה שייפסקו כנגדו הוצאות או שמתקיימים טעמים מיוחדים המצדיקים לפטור אותו מהפקדת ערובה;
התביעה הוגשה מלכתחילה כנגד ה"ה מזרחי בלבד והמשיבה 3 צורפה רק במסגרת כתב התביעה המתוקן, אז נוספה לראשונה טענה לפיה ה"ה מזרחי נהגו עמו תוך הונאה, עושק והיעדר תום לב;
המערער לא הניח כל תשתית ראייתית, ולו לכאורה, ביחס לטענות אלה שאף לא אוזכרו בתצהירים שהוגשו מטעמו; הבקשה לתיקון כתב התביעה אף היא לא גובתה בתצהיר, אשר עשוי היה לכלול התייחסות לטענות אלה; לא הוצגה כל ראיה לכאורה לביסוס התביעה כנגד ה"ה מזרחי באופן ישיר והמערער הסתפק בהעלאת טענות כלליות, לפיהן עצם אי תשלום זכויותיו, לכאורה, מצדיק את חיובם באופן אישי.
לאור האמור לעיל, פסקה הרשמת, כי גם אם יתקבלו טענותיו של המערער, לפיהן לא שולמו לו כל הזכויות שהיו צריכות להיות משולמות לו על פי דין, אין בכך כדי לחייב באופן אוטומטי את ה"ה מזרחי בתשלומן, שעה שהמשיבה 3 היתה מעסיקתו; הרמת מסך וייחוס חוב של חברה לבעלי המניות היא החריג לכלל עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת; הרמת מסך ההתאגדות שמורה למצבים בהם הוכח כי נעשה שימוש לרעה במסך ההתאגדות וכי החברה ניצלה את עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת לביצוע תרמית, כשהחברה אינה אלא כסות בלתי חוקית לבעליה, או כאשר בעלי המניות ערבו את נכסיהם האישיים עם נכסי החברה; לא נטען כי החברה היא חדלת פירעון ולא הובא הסבר מדוע אין להסתפק בחיובה ככל שתביעת התובע תתקבל; לא הובא תיאור עובדתי לביסוס הטענה כי הנתבעים פעלו בחוסר תום לב או בכוונה להתחמק מתשלום זכויות התובע וגם אם יסתבר כי לא כל זכויותיו של המערער שולמו לו, אין בכך כדי להוביל למסקנה כי יש להרים את מסך ההתאגדות, שאם לא כן, בכל תביעה שתתקבל, ניתן יהיה לחייב את בעלי המניות, והדבר שומט את הקרקע מתחת לעירון האחריות המשפטית המוגבלת; בבר"ע 67436-01-18 אמבולנס אוראל נ' בן ציון (ניתן ביום 31.01.18), קבע בית הדין הארצי מפי כב' השופט רועי פוליאק, כי התרופה לבעלי מניות הנגררים בעל כורחם להליכים בעילה של הרמת מסך "תוך חיובם בהוצאות משפטיות ולעיתים יצירת לחץ בלתי ראוי", היא דווקא בהגשת בקשה להפקדת ערובה ; אין די בהפניה לכך שעשויים להתקבל תקבולים עתידיים כיד לבסס יכולת כלכלית, לא כל שכן, כאשר התובע יצא מן הארץ זה מכבר.
הרשמת קיבלה איפה את הבקשה וחייבה את המערער להפקיד ערובה בסך 3,000 ₪, לאחר שנימקה זאת בכך, ש מצאה כי סכום זה משקף את האיזון הנכון והמקובל בפסיקה בין זכות הגישה לערכאות למימוש זכויות סוציאליות מחד גיסא לבין זכותם של ה"ה מזרחי שלא להיגרר להליכי סרק שיקשה עליהם להיפרע את הוצאותיהם בגינם, ובהתחשב בסכום התביעה הגבוה.

טענות המערער
לטענת המערער, ה"ה מזרחי אחראים כלפיו אישית מכוח דוקטרינת הרמת מסך, שכן הם אלה שניהלו את החברה והיו הרוח החיה מאחוריה, תוך שהם שוללים מהמערער את זכויותיו;
המערער הוא עובד זר שאינו דובר את השפה העברית ואינו מכיר את חוקי העבודה בארץ ולכן, מתבקשת המסקנה, כי בהתנהגותם כלפיו, פעלו ה"ה מזרחי תוך ניצול לרעה של עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת.
אין לקבל את קביעת הרשמת , לפיה, גם אם ייפסק כי מגיעות למערער זכויות שונות, הרי שלא ניתן באופן אוטומטי לחייב את ה"ה מזרחי בחובותיה של החברה, שכן אין למערער מידע בנוגע למצבה הכלכלי של מעסיקתו החברה ולא אחת שומעים על חברה "שבוקר בהיר אחד, ללא התראה, הופכת לחדלת פירעון וכתוצאה מכך נותר העובד מול "שוקת שבורה" מבלי יכולת להיפרע את זכויותיו." (סעיף 7 להודעת הערעור). במהלך פרק הזמן בו ייקח לתביעה להתברר ביית הדין, יכול מצבה של החברה להשתנות באופן שהיא תיהפך לחדלת פירעון; אם מצבה של החברה אכן טוב, אין מניעה כי בסופו של יום, היא זו שתישא במלוא החיובים שיושתו עליה בפסק הדין ואין הכרח שבעלי המניות הם אלה שישלמו את חלקם; עצם עמידתם של ה"ה מזרחי על מחיקתם מכתב התביעה, מעידה שמצבה הכלכלי של החברה אינו בטוח וקיים חשש ליכולתה;
אי תשלום זכויותיו של המערער במשך תקופה כה ארוכה, היא הנותנת כי מדובר בהתנהלות מודעת וחסרת תום לב מצדם של בעלי המניות, שכן כידוע, החברה היא אישיות ערטילאית הנשלטת ע"י אנשים בשר ודם; למערער לא הופרשו תשלומים לפנסיה ולקרן השתלמות וכן לא שולמו לו זכויות שונות, לרבות פיצויי פיטורים, חרף העובדה שאין חולק שפוטר, ומנגד הכחשותיה של החברה בכתב ההגנה מטעמה היו כלליות וגורפות, באופן שאינו יכול לשמש הגנה מפני האמור בכתב התביעה (סעיף 9 להודעת הערעור).

טענות ה"ה מזרחי
ה"ה מזרחי סמכו את ידיהם על החלטת הרשמת, מטעמיה והוסיפו כי היא נטועה היטב בנסיבותיו של ההליך ושל התקנות והפסיקה; המערער לא הניח כל תשתית לכך שהתקיימו בינו לבין ה"ה מזרחי יחסי עבודה או כי קיים חשש שהחברה לא תוכל לפרוע את התחייבויותיה כלפיו, אם יתקבל פסק דין לטובתו; המערער לא הניח ולו ראיה לכאורה לכך שמתקיימת עילה להרמת מסך ההתאגדות ולאניתן לצפות כי בכל הליך משפטי, ירים בית הדין את מסך ההתאגדות כדבר שבשגרה. ה"ה מזרחי שבו על כל טענותיהם בבקשה להפקדת ערובה והוסיפו, כי הואיל והחברה צורפה להליך לאחר יציאתו של המערער את גבולות המדינה, הרי שיש לחייב אותו להגיש תצהיר עדות ראשית ולהגיע לישראל על מנת להיחקר עליו.

דיון והכרעה
לאחר שנתתי את דעתי לטענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה, כי דין הערעור להידחות, ולהלן נימוקיי.
כאמור, בד בבד עם הגשת הבקשה להפקדת ערובה, הגישו ה"ה מזרחי בקשה לסילוק התביעה כנגדם על הסף. בבר"ע 67436-01-18 אמבולנס אוראל נ' בן ציון (ניתן ביום 31.01.18), קבע בית הדין הארצי מפי כב' השופט רועי פוליאק , כי:
"נקודת המוצא היא, כי סעד של מחיקה על הסף הוא "סעד קיצוני ובית הדין אינו נוקט בו אלא במקרים חריגים" (ע"ע (ארצי) 408/07 מדינת ישראל – משה כהן (13.2.2008). פיסקה 11 והאסמכתאות המפורטות בפסקה) והדברים נכונים, מכח קל וחומר, עת ענייננו בדחיה על הסף (ראו: י' לובוצקי, " סדר הדין במשפט העבודה" (מהדורה חמישית, 2016) פרק 4 עמ' 19). יתר על כן, ההלכה מורה שערכאת ערעור תמנע, משיקולים של יעילות שיפוטית, מלהתערב בהחלטה הדוחה בקשה לסילוק על הסף אלא " במצבי קיצון" (ח' בן נון – ט' חבקין, "הערעור האזרחי" (מהדורה שלישית, התשע"ג-2012) 208))."
ביחס להגשת תביעה כנגד בעלי מניות בחברה שהעסיקה עובדים, נפסק, כי:
"ההכרה המשפטית בחברה בע"מ כיצור נפרד ועצמאי ועקרון האחריות המוגבלת הם עמודי התווך הבסיסיים להתנהלות העסקית" (ה' בר-מור "הרמת מסך בבתי הדין לעבודה" ספר גרוס – מחקרים בדיני חברות ומשפט עסקי לכבודו של פרופ' יוסי גרוס 343, 345 (א' ברק ואח' עורכים, 2015) וכי אף בדיני עבודה "נקודת המוצא היא שיש ליתן תוקף לעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד" (ע"ע (ארצי) 15288-12-10 בוימל אלון – חיים פלזן (8.5.2012)). טרוניית בעלי מניות הנגררים בעל כורחם להליכים משפטיים בעילה של הרמת מסך, בנסיבות בהן אין כל בסיס להרמת המסך – מבלי שאחווה דעה כי אלה פני הדברים בענייננו, משהטענות מחייבות בירור עובדתי שטרם נערך - תוך חיובם בהוצאות משפטיות ולעיתים יצירת לחץ בלתי ראוי, מובנת, אך התרופה היא במישור פסיקת ההוצאות ובמקרים מתאימים בחיוב בהפקדת ערובה, ולא במחיקת התובענה על הסף בנסיבות בהן כולל כתב התביעה טענות הראויות על פני הדברים לליבון."
זאת ועוד. בבר"ע (ארצי) 52353-08-16 א.ב. טוקו שף בע"מ – ADMARIAM GAVR NEGOUSE (ניתן ביום 13.11.16), פסק בית הדין הארצי, בין היתר, כי חרף העובדה ש"מקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי עולה תמונה מדאיגה בנוגע לאופן שבו העסיקה החברה את המשיב, בין היתר, באי עריכת רישומים כנדרש על פי חוק, בהעסקה בשעות ארוכות, ובהנפקת תלושי שכר פיקטיביים , לא הונחה לפני בית הדין האזורי תשתית עובדתית ממנה ניתן ללמוד כי החברה נועדה לשמש כסות לפגיעה בזכויותיו של המשיב או להונאתו. כך גם לא הוכח כי החברה נוהלה תוך נטילת סיכון בלתי סביר, וזאת חרף קביעתו העובדתית של בית הדין האזורי כי החברה נקלעה לקשיים כלכליים. במקרה שלפנינו לא התרשמנו כי אי תשלום הזכויות סוציאליות למשיב מצדיק להרים את מסך ההתאגדות של החברה".

אשר לענייננו -
סבורני, כי המערער נתפש לכלל טעות בסוברו, כי עצם העובדה שהחברה לא שילמה למערער לכאורה את כל זכויותיו, צריכה להוביל למסקנה כי לה"ה מזרחי צומחת בהכרח אחריות אישית לכך. הניתוח שהציע בהודעת הערעור, מוקשה, שכן קבלת טענתו, מאיינת מניה וביה את הרציונל העומד מאחורי עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת.
ברי לכל בר בי רב, כי חברה היא ישות מלאכותית וכי היא מנוהלת ע"י אורגנים ובעלי תפקידים שונים. יחד עם זאת, אין לקבל את טענת המערער, כי כל אימת שנפגעו זכויותיו של עובד שהועסק ע"י החברה, יש לראות בבעלי המניות אחראים באופן אוטומטי לכל חובותיה; כך גם לגבי הטענה, לפיה התעקשותם של ה"ה מזרחי להימחק מכתב התביעה היא הנותנת כי מצבה של החברה בכי רע, או כי ממילא גם אם הם יחויבו, החברה תוכל לפרוע את מלוא סכום פסק הדין. גישה זו חותרת תחת דיני הרמת מסך בישראל, אינה מעוגנת בדין ובפסיקה, ודינה להידחות.
החלטת הרשמת מנומקת, מעוגנת היטב במסמכים שהוצגו בפ ניה ועולה בקנה אחד עם הדין ועם ההלכה הפסוקה , ובמה דברים אמורים? בהיעדר ראיה לכאורה לכך שמתקיים יסוד מיסודותיו של סעיף 6 לחוק החברות, אין לקבל את צירופם של ה"ה מזרחי כנתבעים כמובן מאליו.
זכותו של המערער לנסות ולהוכיח בשלב הראיות, כי יש להטיל אחריות אישית על ה"ה מזרחי, ואולם, לעת הזו, משלא הציג ולו ראשית ראיה וגם טענותיו בעניין היו רפות וכוללניות, מן הראוי לחייב אותו בהפקדת ערובה לכיסוי הוצאותיהם. סבורני, כי צדקה הרשמת כשהחליטה כי יש בכך כדי לאזן באופן מידתי בין זכותו של המערער לבין זכויותיהם של ה"ה מזרחי, שכן פתרון זה מידתי יותר מאשר סילוק התביעה כנגדם על הסף כבר בשלב זה, בטרם ניתנה למערער האפשרות להביא ראיותיו בעניין .
באשר לסכום הערובה עצמו, מעבר לעובדה שלא נטען לגביו דבר בערעור, סבורני כי הוא סביר, מידתי, ולאור הנמקת כב' הרשמת, לא ראיתי מקום להתערב בהחלטתה ביחס לקביעת שיעורו.
סופו של דבר – הערעור נדחה והמערער יישא בהוצאות ה"ה מזרחי, ביחד ולחוד, בסכום כולל בסך 2,500 ₪, שישולם בתוך 30 יום מהיום.

ניתן היום, כ"ב תשרי תש"פ, (21 אוקטובר 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .