הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו סע"ש 9537-02-17

לפני:

כב' השופטת שרה מאירי- אב"ד
נציג ציבור (עובדים) מר יהונתן דקל
נציג ציבור (מעסיקים) מר מנחם הוכמן

התובעת
אודיה אוליאב
ע"י ב"כ: עו"ד שי בבאי ואהרון שוורץ
-
הנתבע
שי בן מוחה
ע"י ב"כ: עו"ד אהרון בן אריה

פסק דין

1. ביום 5.2.17 הגישה התובעת כתב תביעה כנגד הנתבע, בו טענה כדלקמן:
הנתבע,קבלן כח אדם, העסיק אותה החל מיוני 2014, בניקיון משרדים. לאחר מספר חודשים עזבה לטיול קצר בחו"ל וכששבה ארצה והחלה לימודיה, שבה לעבודה אצלו בינואר 2015.

בשל חריצותה ומסירותה, כ-8 חודשים אח"כ, הנתבע קידם אותה והטיל עליה תפקיד אחראית שיווק ומערך הניקיון, ואז הוחתמה על הסכם עבודה ( 31.5.15,
"ההסכם").

התובעת קיבלה רכב באמצעותו הסיעה עובדים והציעה ושיווקה שירותי הניקיון "של החברה", רכב שנותר ברשותה, לאחר שעות העבודה.

עוד סוכם כי תזכה בעמלת מכירה בגין כל לקוח (משרד) שתגייס.

משפנתה לנתבע ועמדה על זכויותיה, לרבות תלושי שכר, החל יחס הנתבע להשתנות; משעמדה על קבלת התגמול ביחס למשרד מסויים, נאות הנתבע לשלם לה חלק מהעמלה.
סופק לה טלפון נייד ובמהלך 2016 לאחר שהתקין בו JPS (כך בתביעה) דרש ממנה להפעילו מייד בתחילת עבודתה, הגם שלא נתנה לכך הסכמתה בהסכם.
כך עקב אחריה הנתבע וביום 25.7.16 שלח לה מכתב פיטורין, תוך שהוציא אותה לחופשה ואיים כי אם לא תחזיר את הרכב יתלונן במשטרה על גניבה. על מנת לחסוך את תמורת ההודעה המוקדמת דרש כי תחזור לעבוד לחודש נוסף לאחר חופשתה, כשהנתבע מירר חייה בתקופה זו.
הנתבע עקב אחריה ביום 8.8.16 ואף שלח לה תמונה, כביכול מסתתרת היא ברכב; כך עקב אחריה גם ב-29.8.16 והודיע שצילם אותה.
התובעת הבינה כי אינו מעוניין לאפשר לה לעבוד ונאלצה להענות לדרישותיו, להחזיר הרכב ולסיים עבודתה.

2. הנתבע בהגנתו טען כי התובעת הועסקה ב-2014, מעת לעת, בתפקידי ניקיון. ב-2015 ביקשה להשתלב בעבודות שיווק ומכירה ובמקביל ניקתה משרד 3 פעמים בשבוע. נחתם עימה הסכם, קיבלה רכב והתחייבה להשתתפות עצמית.
התובעת עבדה משרה חלקית ועשתה שימוש ברכב בכל זמן, כשכל ההוצאות על הנתבע.
בתחילת העסקתה עבדה כמצופה, קבעה 10-15 פגישות לחודש למנהל הנתבעת, פגישות שהניבו לקוחות חדשים וקיבלה עמלות ובנוסף, המשיכה בעבודת הניקיון 3 פעמים בשבוע.
חרף מאמציו לקדם עבודתה, הסתבר כי אינה מקדמת עבודתה ואף משקרת לו.
כך למשל נתן לה 50 פרוספקטים ולאחר חצי יום טענה כי חילקה את הפרוספקטים בביקוריה במשרדים, אלא שאף לא פרוספקט אחד חילקה. פעם אחרת, אחד העובדים שנמסרו לו פרוספקטים כדי לתת לה, מצא אותה במסע קניות עם חברתה.
בביקוריו במספר במשרדים– הוברר כי התובעת כלל לא ביקרה בהם/לא ראו כל פרוספקטים של החברה.
לפיכך, ביקש כי ה-GPS יופעל בכל יום בתחילת העבודה ובסיומה (ולא במהלכה), אך התובעת סרבה, והוברר שמתחילה יום עבודתה, אחרי השעה 09:00. לאחר אזהרות וכשהבינה כי שכרה ישולם לפי שעות עבודתה – היא הפעילה את ה- GPS ולאחר התנהגותה המזלזלת תוך מעילה באימון הנתבעת – לא נותר לו אלא לסיים העסקתה והתובעת הגיבה ב"סוף סוף". התאפשר לה לנצל חופשתה ואח"כ הודעה של חודש מראש; בשל בקשתה, הרכב נשאר בשימושה. מאז סיננה את הנתבע וניתקה מגע.
ביום בו ענתה לו, טענה כי היא יצאה מפגישה ותיכף היא בפגישה אחרת – ולאחר חצי שעה עמד ליד רכבה שחנה שעות תחת עץ כשהמושב מורד אחורנית והיא מנמנמת ואז נעשתה "חולה".
הרכב הוחזר במצב רע, פגום, חסר חלקים רבים. התובעת התחייבה לשאת בהשתתפות עצמית. התובעת לא עבדה משרה מלאה, קיבלה משכורת חודשית בשוגג ואינה זכאית לחגים או לחישוב לפי משרה מלאה.
הסעות שביצעה היו חריג מעת לעת.
מכתב פיטורים ניתן לאחר שימוע ולאחר התנהגותה עת צעקה עליו וסירבה להוראותיו.
ב-2014 עבדה מיוני עד ספטמבר (3 חודשים) וניתקה (על דעתה) כל קשר ל-3 חודשים.
הכנסתה הקובעת ללא עמלות היא 4,171 ₪. התובעת עבדה מינואר 15 ועד 29.8.16, תוך שקיצרה על דעתה ההודעה המוקדמת, כך שהוותק הוא 1.65 והיקף משרה 80% והפיצוי המיטיב הוא 6,800 ₪, כשלקופה הופרשו 2,617 ₪ לפיצויים, בקיזוז הנזק (ע"ס 1,400 ₪) כך שהיתרה לתשלום 513 ₪, סכום לקופת הפנסיה שהועבר לה.

3. ביום 5.6.17 התקיים דיון מוקדם בפני כב' הנשיאה, השופטת א. לקסר. משלא הושגה הסכמה, הועבר להוכחות למותב זה.
התובעת הגישה תצהירה ותצהיר מר תמיר אהרונוב, ידיד של התובעת ("תמיר").
הנתבע הגיש תצהירו ותצהיר מר יצחק עובדיה ("יצחק").
ביום 17.9.18 נשמעו בפנינו עדויות הצדדים (ללא יצחק, שלא התייצב לדיון).
ביום 10.10.18 הגישה התובעת סיכומיה.
ביום 18.11.18 הגיש הנתבע סיכומיו.

4. ולהכרעתנו -
א. בפועל עסקינן בתביעה כנגד הנתבע.
לא הוצגה בפנינו אסמכתא כלשהי לכך כי עסקינן בתאגיד.
אין טענה בנדון בהגנה, הגם שיש התייחסות ל"נתבעת"/"לחברה".
כך גם בדיון הקדם לא נתבקש לתקן את שם הנתבע, בטענה כי עסקינן ב"חברה בע"מ".
נציין כי בתביעה נטען כי הנתבע הוא "קבלן כוח אדם" וצורף אישור להיותו "עוסק מורשה בע"מ" (סעיף שלא הוכחש).
משום מה, רק בתצהירו טען הנתבע כי הוא אחד הבעלים של הנתבעת אשר הינה חברה בע"מ – אלא שכך לא הוכח ולא הוצגה בפנינו כל אסמכתא לכך.
"למצער", אף סיכומי הנתבע הוגשו בשמו ולא בשם תאגיד כלשהו.
בהתאם – פסה"ד ינתן ביחסי התובעת, כעובדת, לנתבע – כמעסיק.

ב. תקופת העבודה
בתביעתה טענה התובעת כי החלה עבודתה אצל הנתבע "במהלך יוני 2014", בניקיון משרדים במרכז וברחבי הארץ וכי "לאחר תקופה של מספר חודשים" עזבה את הארץ לטיול, כששבה ארצה החלה ללמוד ו" שבה לעבוד אצל הנתבע בחודש ינואר 2015".
לא קיבלה הודעה על תנאי עבודה.
הנתבע בהגנתו טען כי "במהלך שנת 2014 הועסקה התובעת מעת לעת בתפקידי ניקיון". "בשנת 2015" ביקשה להשתלב בעבודות שיווק ומכירה, ובמקביל, "לתקופה קצרה" ניקתה משרד "בסמוך לביתה 3 פעמים בשבוע", משכורות שחושבו ושולמו בנפרד (צורף עותק הסכם עבודה והתחייבות לשיפוי ברכב).
הנטען לעיל בתביעה (סעיפים 9-10) – לא הוכחש בהגנה (סעיפים 31-32).

בתצהירה התובעת "משַנה טעמיה" וטוענת כי החלה לעבוד אצל הנתבע ביולי 2014, בניקיון משרדים, במשרה חלקית, באזור המרכז, כי השכר בשנת 2014 היה לא קבוע או אחיד, ושולם לה "למיטב זכרוני" במזומן בסיום העבודה.

בשנת 2014 קיבלה תלושי שכר לחודשים יולי-ספטמבר, אך לחודשים הבאים, אוקטובר-דצמבר, "לא קבלתי תלוש שכר למרות שלמיטב זכרוני עבדתי לפחות מספר שעות בכל חודש, במשרדים שונים בתל אביב וברחובות".
"בחודש ינואר, או מעט לפני כן, התחלתי בביצוע של עבודות ניקיון במשרד הממוקם בבית דגן", פעמיים שלוש בשבוע, משרד בו עבדה קבוע כ-14 חודש (התובעת מצרפת צו הרחבה בענף הניקיון; צו שתחולתו מ-1.3.14).
(ההדגשות לעיל הוספו).

נציין עוד כי התובעת מצרפת לתצהירה תלושי שכר לחודשים יולי-ספטמבר 2014, שהודפסו כולם ב-16.6.16, קרי: בתקופה בה עדיין עבדה אצל הנתבע.
אין בפנינו איזשהי ראייה כי אכן הועסקה אצל הנתבע עד ינואר 2015.
התובעת, הגם ששינתה חזית, כמתואר לעיל – נמנעה מלהזכיר בתצהירה את נסיעתה לחו"ל, ואף לא הציגה ראייה שנקל היה לה להציגה (דרכונה/אישור משרד הפנים למועדי העדרה מן הארץ).
עוד ראוי לציין כי התלושים שצרפה לחודשים ינואר 2015-מאי 2016 כולל, הודפסו כולם ב-15.6.16.
ועוד ראוי לציין: הזכרנו לעיל כי התלושים שהציגה לשנת 2014 הודפסו ב-16.6.16 (יום אחרי מרבית תלושיה שאח"כ – עניין שאף הוא לא "הובהר").
אלא, שמתלוש 9.14, שהודפס כאמור שנתיים אח"כ – עולה ברורות כי התובעת לא עבדה כלל ב-3 החודשים שאח"כ בשנת 2014 (ראה משבצת בצד ימין תחתון בתלוש).
הנה כי כן – לא רק שהתובעת בתצהירה משנה חזית מגרסתה בתביעתה, שינוי שלא רק שלא הוכיחה אלא דווקא סתרה אותו, מראיותיה-היא.
בל נשכח, ולמעלה מן הצורך, כי סה"כ הועסקה ב-3 החודשים יולי-ספטמבר 2014, 39.73 שעות (כ-13.24 שעות לחודש בממוצע...).
ובהקשר זה – אין שחר לטענתה כי עשתה כן בשכר משתנה, לפי "גחמות" הנתבע – שהרי בתלושי השכר צויין ובמפורש התעריף – 35 ₪ לשעה.

ובאשר לסיום העבודה – אין חולק כי ב-25.7.16 הודע לתובעת כי היא מפוטרת. אף אין חולק כי מכתב הפיטורים הודפס באותו מועד ולפיו, הוצאה התובעת לחופשה בתשלום מ-26.7.16 ועד 3.8.16 וכי הודעה מוקדמת תנתן בפועל, מ-4.8.16 ועד 4.9.16, ולכן עליה לחזור לעבודה (בפועל) מ-7.8.16.

ובהקשר זה – בתביעתה טוענת היא ב"אופן עמום" כי הנתבע בפועל הוציא אותה לחופשה כפויה, התנכל לה, ביקש למנוע ממנה את ימי ההודעה המוקדמת, כי נבהלה מהתנהלות הנתבע ולכן נאלצה להיות בחופשה מיידית, ניסה לחסוך תשלום ההודעה, כי לא באמת היה מעוניין בעבודתה ומשכך, מירר את חייה ואף דרש מיידית (26.7) לקבל הרכב. למרות מניעיו הפסולים ו"פשר ההתנהלות התמוה והכוזב", פעלה התובעת להמשיך לבצע עבודתה על הצד הטוב ביותר, אך הנתבע המשיך במנהגו ו"ארב" לה, איים כי כל יום יעקוב אחריה, ומדובר בהצקה החורגת מפררוגטיבה ניהולית סבירה של מעסיק ו"פגיעה ב"ד' אמותיה" של הפרטיות המינימלית לה עובד זכאי במסגרת שעות עבודתו".
כך מציינת היא מועד בו עקב אחריה הנתבע (18.8.16) ושלח לה צילום, ומועד אחר (29.8.16) בו התקשר ונזף בה על אכילתה ברכב בשעת הפסקה (משמע, עקב אחריה) ובכך פגע בפרטיותה וכשטען שצילם אותה.

בהגנתו טען הנתבע כי מכתב הפיטורין ניתן לאחר השימוע, ומשבשימוע צעקה עליו והצהירה כי לא תפעיל את ה-GPS ושאם לא נראה לו שיפטר אותה. לשימוע זומנה שבוע מראש. את החופשה ביקשה לנצל עם הרכב, והחופשה ניתנה לבקשתה המפורשת, כשהודעה מוקדמת ניתנה לאחריה. את הרכב דרש לצרכי העבודה.
הנתבע האמין כי בחודש האחרון תעבוד ברצינות ולא תשקר לו.
גרסת התובעת באשר לעבודתה היא שקר, כ"שלפתע" חלתה, לאחר שצולמה.

בתצהירו טען הנתבע כי התובעת עשתה כל שלאל ידה כדי לסיים עבודתה עד ספטמבר 2016, על מנת להתחיל לימודיה, בהתנהלות מרדנית, מזלזלת, תוך שמעלה באמונו, כעולה מכזביה וכזביו של תמיר בתצהיריהם. כך, רק לאחר ""שנתפסה על חם" ונתפסה בשקר - טענה כי היא חולה.
לקראת אפריל 2016 החלה האטה במספר הפגישות שיזמה (2-4, במקום 10-15 פגישות לחודש), ואז החל לבחון את אופי עבודתה; כך מסר לה 50 פרוספקטים ובצהריים, חרף טענותיה (שחילקה כמה עשרות) – לא חילקה, ולו פרוספקט אחד, כפי שראתה בעצמה.
כך חזר על תיאורי אירועים (כבהגנה) ולאחר סירובה להפעיל ה- GPS וסינון שיחותיו – זומנה לשימוע.
השימוע נערך ב-25.7.16, כשהתובעת הצהירה שלא תפעיל את ה- GPS (להתחלת יום עבודה ולסיומו). לאור עמדתה להמשיך בעבירות המשמעת, התנהגותה תוך מעילה באמונו – הודיע על סיום עבודתה והיא הגיבה: "סוף סוף". בהתאם לבקשתה, הוצאה לחופשה בתשלום לימי החופשה שהיתה זכאית להם ולהודעה מראש (חודש) אח"כ ותוך שקיבלה מכתב פיטורין.

מעניין לציין כי בפועל 2 הצדדים אינם נותנים גירסה ברורה מהו המועד לסיום יחסי העבודה.

כעולה מנספח יב' לתצהיר הנתבע, יום עבודתה האחרון הוא 29.8. כעולה מנספח ו' לתצהיר הנתבע (חישוב רו"ח מטעמה), סיום יחסי העבודה היה ביולי 2016 (החישוב בוצע בהתאם).

מעניין לציין כי גם במכתב בא כוחה מ-28.9.16 (ח' לנתבע) אין גרסת עובדה ברורה ומדוייקת, אלא נסמך הוא על מועד סיום העבודה שבמכתב הפיטורים (4.9.16). הא ותו לא.

נציין כי בחקירתה הנגדית (עמ' 14) טענה אחרת מגרסאותיה (שעד אז) וטענה כי לחו"ל נסעה ב-2015, וכי לא טסה לחו"ל ל-3 חודשים או לחודש (בחודשים האחרונים של שנת 2014).

בחקירה נגדית אישר הנתבע כי התובעת פוטרה ואף מנספח יד' (דיווחי נוכחות GPS של חודש יולי 2016) עולה כי היום האחרון בו נערך שימוש ב - GPS היה 24.7.16 (ודאי לאור טענת הנתבע כי זהו הדוח היחיד שהצליח לקבל).
אלא, שעולה מתלוש השכר כי התובעת הועסקה גם בחודש אוגוסט.

משכך, תקופת העבודה היא 7.14.- 8.16, כשבחודשים אוקטובר- דצמבר 2014 לא עבדה, וכשעבודתה באוגוסט, החל מ-7.8.16 היא תקופת ההודעה המוקדמת.
נציין עוד כי בחנו את לוח השנה בחודשים אוגוסט-ספטמבר והוברר כי ניתנה לתובעת הודעה מוקדמת מ-4.8.16 ועד 4.9.16, כשקודם לכן הוצאה לחופשה מ-26.7.16 ועד 3.8.16.
קרי: סיום יחסי העבודה הוא 4.9.18, כשבפועל (כמובהר מנספח 7 לתובעת) ב-29.8.16 (יום ב' בשבוע) היה יום עבודת ה האחרון – הגם שכעובדת בימים א'-ד', ניתן היה לצפות שתעבוד גם בימים 30-31 לאוגוסט.
למעלה מן הצורך נזכיר כי אם טענה בתביעתה כי עסקינן ב"קבלן כח אדם", וכי עבדה ב"ניקיון משרדים" שונים באזור המרכז וברחבי הארץ – טענה בתצהירה כי עבדה בניקיון משרד, בבית דגן (במרכז בלבד).
עוד ראוי לציין שינוי חזית נוסף – אם בתביעתה טענה כי הסיעה
עובדים, לפתע, בתצהירה (וסיכומיה) הפכה להיות אחראית על עובדי הניקיון (ובעדותה עמ' 11) משנה היא חזית נוספת – לא רק שהשגיחה על עובדי הניקיון אלא "גם לנקות יחד איתם אם צריך" (עמ' 16 ש' 3-4).

ג. הפסקת עבודה
טוענת התובעת בתביעתה כי ב-27.8.16 נזף בה הנתבע, ניתק הטלפון, פגע בפרטיותה, הבהיר שצילם אותה אוכלת; התובעת שנסערה מהתנהלותו הבינה שה"נתבע לא מעוניין לאפשר לה לעבוד", אף בימים שהוא מחוייב להם (הודעה מוקדמת) ו"נאלצה להיענות לדרישות הנתבע להחזיר את הרכב ובכך לסיים את עבודתה".
קודם לכן טענה כי ב-25.7.16 ובאופן פתאומי הנתבע הודיע לה שאינו יודע אם יוכל להמשיך להעסיקה ולמחרת שלח לה מכתב פיטורין, ללא שימוע, ללא התראה, תוך שהוציא לחופשה כפויה ,תוך ניסיון לשלול זכויותיה ולמנוע ממנה את ימי ההודעה המוקדמת.
משנבהלה מהתנהלותו והאשמותיו חסרות השחר – נאלצה בלית ברירה, להיוותר בחופשה באופן מיידי. הנתבע דרש את הרכב באותו יום שהוצאה לחופשה, תוך שאיים כי יפנה למשטרה. משגמר אומר לפטרה, ובשל רצונו לא לשלם לה תמורת הודעה מוקדמת – העביר לידיה מכתב פיטורין וכשדרש כי לאחר חופשתה, תחזור לעבוד לחודש נוסף, הגם שלא באמת היה מעוניין בחזרתה לעבודה ומשכך, מירר את חייה לאחר חזרתה מהחופשה. "חרף פשר התנהלותו התמוה והכוזב" ולמרות מניעיו הפסולים, פעלה התובעת להמשיך לבצע עבודתה על הצד הטוב ביותר, תוך שהנתבע המשיך במנהגו, "ארב" לה, תוך איום כי יוריד לה שעות עבודה משכרה, איים כי יבצע בכל יום מעקב אחריה, ומעקב לצורך ההצקה.

משפוטרה, עתרה לפ"פ בשווי חודש עבודה, ומששכרה כלל עמלות מכירה ושיווק שביצעה, הרי משכורתה הקובעת היא 5,000 ₪ (X 1.75 ; שנה ו-8 חודשים) עתרה לפ"פ 8,750 ₪ ובהפחתת 500 ₪ שהעביר הנתבע לחשבונה, עתרה ל-8,250 ₪.
משלא שולמו לה עם שכרה האחרון, אלא יותר מחודשיים אח"כ – עתרה להלנה (למועד הגשת התביעה – 13,412 ₪).

עוד טענה כי עסקינן בפיטורין שלא כדין, משלא ניתנה לה הזדמנות אמיתית וכנה להשמיע טענותיה, לזמנה זמן סביר מראש, לתעד שיחת השימוע, לשמוע ולשקול טענותיה בחפץ לב ורק אח"כ להחליט ולהודיע לה.
כך עתרה לפיצוי בסך 10,000 ש"ח.
טענה עוד התובעת כי "נאלצה לחוות סבל מתמשך בתקופת העסקתה", כשהנתבע מבצע מעקב אחריה, דורש ממנה בניגוד להסכם, באופן פתאומי ולא הוגן, להפעיל מראה מקום GPS וכיוצ"ב, וזאת בחלוף מעל שנה בה עבדה אצל הנתבע (כשסברה כי יחסי העבודה מושתתים על אמון ולא על מעקב) ושהנתבע גרם ללחץ ומצוקה, כשבכל פעם הוסיף איומים בדבר הפגיעה בשכרה, לקיחת הרכב בסופי שבוע ובימי חופשה, באופן פתאומי, תוך איומים כי יפנה למשטרה, "ועוד כהנה וכהנה איומים שונים."
המדובר במקום עבודה, "אשר בפועל היא חששה מלהגיע אליו לאור הגזירות המתחדשות של הנתבע", שכל תכליתן להרע לה, להצר צעדיה ולדחוק אותה מחוץ למקום העבודה.

לאור האמור ובשל "מסכת היסורים אותה חוותה" עתרה לפיצוי בסך 10,000 ₪.

הנתבע בהגנתו טען כי לקראת אפריל 2016 החלה האטה גדולה במספר הגיוסים (מ-10-15 פגישות בחודש, ירד המספר ל-2-4 פגישות). הוברר לו כי כלל אינה עובדת. הנתבע חשד כי אינה מבצעת עבודת השיווק וביקש כי תפעיל את ה- GPSבתחילת ובסיום יום העבודה ולא במהלך היום. התובעת סירבה מטעמים שונים וכשהסכימה, הוברר כי כלל אינה מתחילה עבודתה ב-09:00, כפי שנתבקשה. התובעת קיבלה אזהרה כי אם לא תעמוד בדרישות שעות העבודה, ינוכו שעות אלה משכרה, ואכן כך היה לאחר כמה אזהרות. כשהבינה כי שכרה ישולם עפ"י שעות עבודתה בפועל, הפסיקה להפעיל ה- GPS ומצאה כל פעם תירוץ אחר. כך גם לא הפעילה ה- GPS בסיום היום.
התובעת נקראה שוב לסדר והובהר כי אי עמידה בהוראה הינה עבירת משמעת שאין להבליג עליה. כששוב ושוב לא הפעילה את ה- GPS כמה ימים וסיננה את כל שיחותיו, זומנה לשיחת שימוע, שנערכה ב-25.7.16, שיחה שהחלה בהצהרת התובעת כי לא תפתח את ה- GPS ולא תדווח על תחילת וסיום עבודתה.
לאור עמדתה הנחרצת האמורה ובנוסף להתנהגותה המזלזלת, הנצלנית ותוך מעילה באמון – לא נותרה לנתבע כל ברירה מלבד סיום העסקתה ותגובתה היתה: "סוף סוף". התובעת קיבלה הודעת פיטורין לאחר שימוע. לבקשתה, הוצאה לחופשה בתשלום, על בסיס ימי החופשה שהיתה זכאית להם; כך ניתנה לה הודעה מראש של חודש, כשהתבקשה להמשיך ולעבוד במשך החודש ושהרכב ישאר בשימושה. ימי ההודעה המוקדמת החלו לאחר ניצול ימי החופשה. התובעת ניתקה עימו כל מגע, סיננה אותו, לא אמרה היכן היא נמצאת ועשתה הכל כדי שיסיימו העסקתה. כך (האירוע) הגיע לשיא ביום בו ענתה לו התובעת כי יצאה מפגישה והיא תיכף בפגישה אחרת – כשהוברר שהרכב חנה שעות ארוכות תחת עץ (ובאורח פלא באותו יום "חלתה" לכמה ימים). התובעת הציגה חישוב פ"פ ע"י רו"ח מטעמה. פיטוריה נעשו כדין, משהוכח שאינה דוברת אמת, מועלת באמון ומפרה הוראות מקום העבודה הבסיסיות. פיטוריה נעשו בשל ניצול באופן פושע את משאביו, תוך הפצת שקרים חוזרים ונשנים.
GPS מותקן בכל נייד באופן אוטומטי!!! התובעת סירבה לנהוג עפ"י הנחיות הנתבע. לא היו מעקבים; היו בקורות, בהן נכשלה התובעת שוב ושוב ונתפסה בשקרים. בקרה על עובד הינה הדרך היחידה לדעת האם העבודה מתבצעת.
מכתב הפיטורין ניתן לאחר השימוע ובשל התנהלותה בשימוע, שצעקה עליו והצהירה כי לא תפעיל את ה- GPS ואם לא נראה לו, שיפטר אותה. התובעת הוזמנה לשימוע שבוע מראש על עניין זה בלבד, ובתחילת השימוע נתנה התובעת הצהרתה החד-משמעית.
ימי החופשה (עם הרכב) ניתנו לה לבקשתה.
הכנסתה הקובעת היא ללא עמלות ובגובה 4,171 ₪ לחודש. התובעת החלה עבודתה מינואר 2015 ועד 29.8.16, תוך שקיצרה על דעת עצמה את ימי הודעה המוקדמת.

הוותק הוא 1.65, היקף המשרה 80%. הפיצוי, בחישוב מיטיב עמה של 100% משרה, הוא 6,800 ₪. לקופה הופרשו לפ"פ 2,360 ₪ (2015) ולקופת הפנסיה 2,617 ₪ (2016).
פיקוח מעסיק על עובד בזמן עבודה ובמקום העבודה, אינו עיקוב או הטרדה.

ובאשר להתרשמותנו מעדויות הצדדים וטענותיהם: כלל וכלל לא שוכנענו כי עסקינן בעובדת כה חרוצה, מסורה ונאמנה, כפי שטענה.
לא שוכנענו כי נפגעה, כי "נעקבה" באופן שאינו לגיטימי, או באופן הפוגע בפרטיותה. וודאי וודאי לא שוכנענו כי נגרמה לה עגמת נפש, או כי הוכחו בפנינו הטרדה ומעקב (או מעבר/בניגוד לדין).

לא מצאנו, על פניו, פגם בדרישה להפעיל GPS בתחילת העבודה ובסיום העבודה. (ויוער – אם נתבקשה להפעיל ה- GPS בתחילת העבודה ו בסיומה – מסתמא, גם לשיטתה, שלא באמת נדרשה להפעילו/לדווח במהלך יום העבודה...).
באשר לטענת המעקב – "אף בשעת הפסקת האוכל" – אין לשכוח כי מדובר היה באזור מסויים. התובעת נדרשה לבצע עבודתה באזור מסויים מדי יום. התובעת לא טענה כי הפעילה את ה-GPS ביום הנטען (האירוע שבגינו העיד תמיר).

אין חולק כי אין זכר לכל העניין בהסכם ואף לא בעת שקיבלה הטלפון הנייד.
אין בפנינו ראייה כי אכן הנתבע עקב (בפועל) אחרי התובעת, באירוע האוכל (תמיר) הגם שהוכח כי הגיע לחנות, לאחר שיחתו הטלפונית עם התובעת.
ובאשר לצרחותיו של הנתבע – נניח כי במערכת יחסי הצדדים, כשהנתבע כמעסיק (אליבא ד' צדדים) מבקש כי תפעיל המערכת בתחילת העבודה וב סיומה וכשהתובעת אינה פועלת כאמור, עפ"נ זמן – לא ממש ברי מה "פגם" מצאה התובעת בנסיונו של הנתבע לקבל דיווח ממנה כעובדת, העובדת מחוץ לחצרי "הנתבעת", מחוץ לעסק עצמו (המשרד). בל נשכח כי הטענות בנדון אינן מתייחסות לעבודתה בניקיון בבית דגן, אלא לעבודתה שעפ"י ההסכם – קרי: בעבודתה בשיווק.
ראוי להזכיר את שככל הנראה "נשכח" – בעת הנדונה חלה עפ"י הדין, על המעסיק החובה לנהל דיווח נוכחות ושעות. עוד אין לשכוח כי עפ"י ההסכם נדרשה התובעת לעבוד בימים א-ד בשעות מסויימות (8 שעות ביום).
ועוד ראוי להזכיר כי עפ"י גרסת הנתבע הגם שנדרשה התובעת לעבודה מ-08:00 עד 16:00, "קיבל" על עצמו כי תעבוד מ-09:00 עד 16:00. גם משכך, "קשה" לראות בדרישת הנתבע כפעולה "המנוגדת" לדין, פעולה שאינה לגיטימית וכיוצ"ב.
לא מצאנו בניהול דיווח של שעת תחילת העבודה ושעת הסיום, כמו גם שהות במקום/סביבה בהם נדרש העובד להיות/לשווק את השרות שנותן מעסיקו, כפעולה שלא כדין. [והגם שלא נטען בהקשר זה – הרי גם בחינת אחריות המעסיק לעובדו במהלך יום העבודה – מדוע לא ידע מעסיק על מיקומו / פעולותיו של עובד במהלך יום העבודה?! האמנם, כשעובר מעסיק במשרדיו בחדרים השונים, מדבר עם עובדיו, שואל כל אחד מהם במה עובד הוא, האם מבצע הוא המטלות שנתבקש להן ליום מסויים – יש בכך "עיקוב"/פגיעה בפרטיות?! – ולא ממש "נדרשנו" לכך, לעדות של תמיר (הגם עד התובעת)].

בנסיבות דנא, אין מדובר במעסיק היכול להיכנס למשרד ממשרדיו, משאין מדובר בעבודה משרדית, או בעבודה המתבצעת במשרדו בלבד.
ודאי אין מדובר לטעמנו בפגיעה בפרטיות, בהצקה, או בלחץ, מצוקה, סבל,הטרדה, דרישה לא הוגנת , ו/או כיוצ"ב טענות שנטענו ע"י התובעת – כשאין חולק כי הדרישה התייחסה לשעות העבודה בלבד (עמ' 16-18). די אם נזכיר בהקשר זה את גרסתה התמוהה כי תפקידה דרש "עבודה מגוונת וכיתות רגליים ארוך...באופן ממושך (ומשך קרוב ל-8 שעות ביום) (סע' 19 פסקא 2 לתצהירה) – מה שמלמד יותר מכל על "תפיסתה" של התובעת את עבודתה....

ובהקשר האמור – מקובלת עלינו טענת הנתבע כי גם טענת "מחלה" עת נצפתה על ידו שאינה עובדת, חרף טענתה לנתבע – אף זו לא הוכחה, ודאי לא באסמכתא שכה קל להציגה. לא נעלמה מעינינו תעודת המחלה שצורפה, אך לא ניתן ממש לצפות בה (או לדעת השעה ש בה ניתנה).
כך גם, מעניין כי אין התובעת נותנת גרסה ביחס לאירוע שטען לו תמיר, כשעולה כי מדובר באירוע שלאחר הודעת הפיטורין (סעיף 4 לתצהירו). ואגב, אם מדובר בשיחת טלפון – ודאי וודאי נקל היה להציג אסמכתא לעיתוייה/לעיתוי האירוע. ואם האירוע הנטען, הוא זה שבסעיף 29 לתצהירה (עבדה ביד חרוצים) – הרי עולה כי הגיעה אל תמיר בתחבורה ציבורית(עמ' 8), מיד חרוצים למקום עבודתו, רח' מרכולת [כשמלכתחילה נטען ע"י הנתבע כי מדובר בזמן ארוך להגעה לחנות (ודאי לא זמן של "הפסקה" כדין )].
והרי תמיר שטען מלכתחילה שהגיעה ברכב, "נזכר" כי היתה בלי אוטו – מה שמתאים (שמא?) לארוע שתיארה בתצהירה (ס' 29).
איננו נדרשים להקשר דנא, להפניית הנתבע בסיכומיו, לכך כי לא נסתרה טענתו שבסעיף 12 לתצהירו (ענין 50 הפרוספקטים).
הוכח כי התובעת לא הפעילה את התוכנה כדרישת הנתבע (והתובעת לא ממש טוענת אחרת).
אין חולק כי התובעת פוטרה, לאחר שנדרשה ע"י הנתבע להפעילה, שאחרת ינוכו השעות משכרה.
אין חולק כי התובעת סרבה לפעול עפ"י הנחיה זו, בהנמקותיה...
אף אין חולק כי הובהר לה שעסקינן, מבחינת הנתבע, בעבירת משמעת.
אין חולק גם כי אין בפנינו זימון לשימוע – ודאי לא ראייה לזימון בכתב, הכולל את עילת הזימון והנמקותיה. כך גם אין בפנינו פרוטוקול לשימוע, או פירוט הטענות שהועלו במהלכו, ע"י מי מהצדדים. ספק אם ומהו השימוע שנערך.
עולה מראיות הצדדים כי בפועל ממש אין הם חולקים על העובדות בנושא.
משכך, התובעת זכאית לפ"פ ועל כך אין חולק (אותם נחשב להלן) והיא זכאית לפיצוי בגין שימוע שלא כדין.

יצויין כי בהסכם העבודה נקבע כי הפיטורין יהיו בכתב וכי רשאי הנתבע לפטרה ללא פ"פ/הודעה מוקדמת במקרים שנמנו – כשאין ספק כי התובעת "ענתה" על כמה מהם. עם זאת בפועל, אין חולק כי עפ"י החוק ועפ"י מכתב הפיטורין או גישת הנתבע – לא כיוון לשלול ממנה אחת מהזכויות האמורות – חרף התנהלותה.

לא שוכנענו כי נגרמה לתובעת עוגמת נפש כלשהי או כי בגין דרישת הנתבע כי תפעיל את התוכנה (או כטענתה, מעקב אחריה) וכי בכך – נגרמה לה (או לנתבע) עוגמת נפש (אגב, כטענתה באחד המסרונים; נספח 6 עמ' 14; כפי שמוספר על ידנו בקובץ תצהירה שהוגש 15.11.17) – ולו משלא שוכנעו כי הנתבע ממשיך "לחפש אותי ככה". [נזכיר כי כל האמור נכתב, לאחר, "אירוע האוכל" (עם תמיר), לאחר שפוטרה ובתקופת ההודעה המוקדמת, כשנסיבתית הוכח (לפחות לכאורה, בראיות הנתבע), כי אין מדובר ב- 30 דקות הפסקה ובנסיעה באוטובוס; בעדותה טענה כי ההטרדה נעשתה רק ב- 30 הימים אחרי שכביכול כבר פיטר אותה...].
אין לשכח כי בעדותה נשאלה התובעת היכן הציגה בתצהירה את סכומי תביעתה, כשאין ספק כי לא הזכירה סכומים כלל, אלא רק את תחשיב הנתבע לשכרה ביולי, שם נוכו שעות חוסר וכן את גמ"ח שנשלח אליה בתלוש 9.16 (נספחים 7,8 בהתאמה).
תמוה הדבר שבעתיים, משצרפה לתצהירה (בנספח 8) את מכתב בא כוחה לנתבע, מ- 28.9.16 – ממנו עולה כי הסכומים שדרשה אינם כאלה שבתביעתה (כשסה"כ נתבע הסך של 56,594 ₪ ובניכוי שכ"ט שנתבע שם – 47,100 ₪ ).
למצער, אף אין טענה כי את הסכומים שנתבעו בתביעה חישב ב"כ (הגם שמניחים אנו כי כך, ודאי לאור אופן הצגת השאלה בח.ח .), שהתייתרה לאור התשובה בעמ' 9 שורות 21-23.
יתר על כן, התובעת אף לא הציגה חישוב רו"ח מטעמה (1.9.16), שהוגש לנתבע (נספח ו' לנתבע), שסכומו שונה אף ממכתב ב"כ (סה"כ 12,345 ₪; ברכיבי חופשה, הבראה, פ"פ, פנסיה, אגב תוך התייחסות לתקופת העסקה מינואר 2015 ועד יולי 2016, "19 חודשי העסקה בפועל").

התובעת קיבלה שכר בגין עבודת הניקיון שהמשיכה לבצע (לפי שעות) והחל מחודש יוני 2015 קיבלה גם שכר של 4,000 ₪ בגין עבודתה בשיווק. (שינוי נוסף ברור בתלוש הוא הפסקת תשלום נסיעות, כשמופיע רכיב "שווי שימוש ברכב").
כן קיבלה תשלום נפרד, תשלום מותנה והוא "עמלת שיווק" (שוב, עפ"י ההסכם).
אין שחר איפוא לטענתה כי אינה יודעת/מבינה את תלושי השכר (כעולה גם מעדותה, עמ' 12-13).
ודאי, וודאי כך , לאור תשובתה בח.נ., לפיה יש לה יומני עבודה ("עד היום", עמ' 19)!

הנה כי כן – יש לחשב את שכרה הקובע עפ"י שכרה הכולל עבודת הניקיון, לפי שעות והכולל שכר היסוד כאשת שיווק; ב אשר לעמלת השיווק, עולה כי עסקינן ב"תוספת" לשכרה, כמשמעה בדין – כאמור בהסכם, ובתוספת המותנית בתנאי, ששולמה אך כשנתקיים התנאי (סגירת הסכם כתוצאה של פעולת שיווק שביצעה). עם זאת, מצאנו להעתר לטענתה בעניין.

עולה איפוא כי יש בפנינו ממוצע לעבודת הניקיון בלבד (לתקופה 7.2014 -5.2015 כולל, 8 חודשים), (39.73 שעות + 217.66 שעות = 257.39 ש"ע: 8 חודשים), בשיעור 32.17 שעות לחודש ובשכר שעה אחרון של 30 ₪, ולפיכך לתקופה זו קמה הזכאות לפ"פ לסך של 643.40 ₪ ( 965.1X8 :12).
בתקופה 6.15 - 8.16 כולל , השתכרה התובעת סה"כ 81,940 ₪ (הן בניקיון והן בשיווק , כולל עמלותיה) ולפיכך, שכרה הממוצע (ל-15 החודשים) הוא 5,462.6 6 ₪ (הזכאות לעמלה לחישוב פ"פ היא 618.26), ולפיכך, זכאותה לפ"פ לתקופה זו היא 6,828.32 ₪.
סה"כ זכאותה לפ"פ היא לפי חישובנו 7,471.72 ₪.

בתביעתה מאשרת התובעת כי הועבר לה סך 500 ₪ (ואינה מציינת מתי, אלא הועבר לחשבונה "כחדשיים מהמועד האמור", סעיף 32; או "יותר מחודשיים", סעיף 34). התובעת אף אינה מצרפת, משום מה, אישור הבנק להפקדה (נספח יא' לתצהיר הנתבע) . מאישור מגדל ( מ- 22.11.16 שצורף לתביעה) עולה כי הופקד לפ"פ בתקופה 4.15 - 9.16 , סה"כ 3,544 ₪ לפ"פ.
משכך, יתרת זכאות לפ"פ 3,414.72 = (3544+513) 7,471.72-4057 . תמוה כי בתביעתה מתעלמת התובעת מהנספח שהיא עצמה הגישה בתביעתה (כשהיא תובעת יתרה בסך 8,250 ₪, רק בהפחתת 500 ₪ שקיבלה), מחד ומאידך, מההפקדה בבנק ע"ח פ"פ שלא היתה 500 ₪ אלא (ראה נספח יא' לתצהיר הנתבע, 27.9.16) 513 ₪!

באשר לעתירה להלנה – אין חולק כי היה על הנתבע לשלם פ"פ עם שכרה האחרון, ולמצער, לשחרר לתובעת סכומים שהופקדו במגדל ע"ח פ"פ.
יחד עם זאת, משעוד ב- 27.9.16 הופקד כאמור ומשהתרשמנו כי עסקינן במחלוקת כנה, כולל מחלוקת באשר לאופן החישוב – אין מקום להלנה.

באשר לעוגמת נפש – כאמור לא שוכנענו כי נגרמה כזו לתובעת, או כי ב"מעקביו" של הנתבע אחר התובעת, נגרמה עוגמת נפש כלשהי. שוכנענו כי התנהלות התובעת כעובדת לא היתה ראויה מה גם, שעסקינן בתקופת ההודעה המוקדמת, כשבפועל , התובעת עצמה לא השלימה, כמתחייב.
בהתאם, נדחית תביעתה ברכיב זה.

ובאשר לפיצוי בגין פיטורין שלא כדין – הבהרנו לעיל כי אין חולק כי "הליך השימוע" לא התנהל כהלכתו.
עם זאת, ראוי להזכיר כי מדובר בעובדת הכפופה ישירות לנתבע, כשהחליטה, מנימוקיה (ולהתרשמותנו לאחר ששקלה/נועצה/בענין) – לסרב להפעיל התוכנה/לא "להקפיד" בהפעלתה (שמא, כמסקנת הנתבע – "עשתה" כדי שתפוטר).
כך גם, לא הוכחשו פניות הנתבע בנדון, עובר לסוף יולי – אך אין בכל אלה לאיין העובדות שהוכחו (בפועל, מוסכמות) לפיהן , לא היה זימון כתוב ולא נערך פרוטוקול וממילא, לא נתאפשר לתובעת כדבעי – ל העלות טענותיה.

בנסיבות אלה – קובעים אנו הפיצוי בגין שימוע שלא נערך כדין, בהנתן העובדות שתוארו, מחד ותקופת העבודה , מאידך בסך 3,700 ₪.

ד. הבראה, חופשה, חג

אין חולק כי צו ההרחבה בענף הניקיון חל על יחסי הצדדים.
אין חולק כי עבודת התובעת בניקיון משרד בבית דגן נמשכה כי התקופה שנזכרה [חודשי יולי-ספטמבר 2014 + ינואר 2015-אוגוסט 2015 (כולל)].
התרשמנו כי במהלך התקופה האמורה, כעולה מתלושי השכר – עסקה התובעת בעבודת ניקיון ממש (המשרד בבית דגן) בהקף שעות משתנה.

אין בפנינו בתלושי השכר רישום מדויק לשעות העבודה במשרת השיווק ובמובחן, שעות העבודה בניקיון במשרד בבית דגן.
הזכרנו לעיל כי התובעת טענה בעדותה כי יש לה יומן ובו רישום שעות עבודתה, אך כזה לא הוצג. כך גם, עולה מהתלושים כי בחודשים מסוימים נעדרה מעבודתה/עבדה פחות שעות ממשרתה (בהסכם) – ובאופן שאין לדעת אם בחודש נתון עבדה רגיל במשרת השיווק והפחיתה משעותיה בעבודת הניקיון (ממש) או ההפך (ראה לדוגמא, תלושי 8.15, 3.16, 5.16 וכו').
עוד עולה כי בהסכם אין אזכור לעמלה ומנגד, הגם שהצדדים מסכימים כי סוכם על עמלה בשיעור 500 ₪, שעלתה אח"כ ל- 700 ₪ (כעולה מתלוש מרץ 2016) – הרי מדובר בסכומי נטו, ששולמו כברוטו בתלוש!
בחנו איפוא את הצו הענפי כשמחד, טענה התובעת בתביעתה כי הנתבע "משמש כקבלן כח אדם" (סעיף 8, שלא הוכחש ע"י הנתבע), אך בהמשך טענה כי סוכם כי תשווק "עבודת הניקיון של החברה", "שירותי ניקיון אותם סיפק הנתבע" – כשאין מחלוקת כי כך נכתב בהסכם.
בהתאם – הגם ש"עובד" מוגדר בצו כ"עובד המועסק ע"י חברה בעבודת ניקיון...", אין לשכח כי הנתבע מוגדר כמעסיק, כחברה העוסקת בתחום הניקיון.

לאור טענת הנתבע בהגנתו, כי הצו אינו חל על העסקת התובעת שעפ"י ההסכם, שמא בשל כך (וזו הנחתנו, משלא הסבירה השינוי בטענותיה) הוסיפה בתצהירה וטענה כי גם בעבודתה כאחראית שיווק, היתה גם אחראית על עובדי ניקיון אחרים, ולא רק כך, אלא אף החליפה אותם לעיתים...
בפועל, אין חולק כי הנתבע עונה על הגדרת מעסיק שעפ"י הצו.
אין חולק גם כי התובעת, החלה עבודתה כעובדת בניקיון, והמשיכה בעבודתה זו עד לתום עבודתה אצל הנתבע.
אין גם חולק כי עפ"י ההסכם, החל מ- 1.6.18 הועסקה "בתפקיד שיווקי, מנהלת אזור וממלאת מקום כעובדת ניקיון".
אין חולק גם כי התובעת בתביעתה טוענת לתחולת ההסכם הקיבוצי בענף הניקיון – כשברי כי אין שחר לטענה, ודאי לא הוכחה על ידה; ולפיכך, שינתה טעמיה בתצהירה וביססה עתירותיה על צו ההרחבה הענפי (טענה בנדון הועלתה לראשונה בדיון המוקדם, עמ' 1).
והנה הנתבע – טען כי עפ"י ההסכם התובעת "עובדת כעובדת שיווק ועובדת ניקיון".
נזכיר שוב, רק בסיכומיה התובעת טוענת לתחולת הצו הענפי (ראה לדוגמא פרק ד') ובכלל כך טענה כי לא היתה "חלוקה ברורה בין עבודת המכירה שביצעה לעבודת הניקיון".

לאור מכלול העדויות והראיות שבפנינו וטענות הצדדים, כולל נוסח ההסכם, מחד ומאידך, העדר "הודעה" לעובד כמשמעה בדין – ודאי לאור הגדרתה בהסכם – אנו קובעים כי הצו חל על יחסי העבודה בין התובעת לנתבע.

בהתאם, בפנינו עובדת העונה הן על הגדרת "עובד בשכר" והן על הגדרת "עובד חודשי".
מנגד, לא שוכנענו כלל ולא הובאה בפנינו ולו ראייה קלושה לתימוכין, כי התובעת הועסקה כ"אחראי ניקיון", כשאין חולק גם כי משכורתה (להיקף משרתה) גבוהה, הן מהתעריף השעתי והן מהשכר החודשי שבצו. כך גם שכר שעה נוספת (ראה ס' 6 ג' לצו).
[עוד נציין כי התובעת אינה טוענת עפ"י הוראות אחרות בצו].
עפ"י הצו זכאית התובעת ל- 7 ימי הבראה לשנה לתקופת עבודתה, עפ"י וותקה, ולפי סך 423 ₪; ל- 10 י"ע כחופשה לשנה; ולתשלום בגין חג (כעובדת בשכר בלבד).
משקבענו כי הצו הענפי חל על יחסי הצדדים, ראוי להזכיר כי על פיו חלה חובת רישום נוכחות על הנתבע ועל התובעת ("באמצעות האמצעי הטכנולוגי האחר", כאמור בסעיף 32) – דא עקא, שהתובעת כאמור סבורה היתה כי אסור לנתבע לדרוש ממנה שימוש בתוכנה... – וטע ות בידה, גם בהתאם לדין הענפי שלתחולתו עתרה.

באשר להבראה – עסקינן ב פועל בו ותק של סה"כ שנה ו- 8 חודשי עבודה (2015 + 8 חודשי עבודה ב- 2016, שהרי אין חולק כי לא סיימה ה.מ. ולא עבדה בספטמבר!).
משכך, עתרה לסך של 2,961 ₪ (2015) + 2,250.75 ₪ ל- 2016 (כשהיא מחשבת זכאותה, כביכול עבדה משרה מלאה).
הנתבע בהגנתו הכחיש הנטען, טען כי החישוב אינו נכון לאור היקף המשרה וכי התשלומים נעשו בחודשים יולי-ספטמבר 2016, תוך שצירף התלושים וחישב נכון (נספח י"א).

אין בפנינו חישוב מטעם התובעת ובפועל, לא נסתר חישוב הנתבע.
אין בפנינו נתונים ברורים "לחלקיות" משרתה בעבודת הניקיון במשרד.
אף עפ"י חישוב רו"ח מטעמה, נערך חישוב לפי חלקיות משרה ולפי חישובינו חישב רו"ח את זכאותה ל- 2016 לפי היקף משרה (לא כולל אוגוסט) של כ- 70%, כשאינו חולק כלל על חישוב הנתבע לשנת 2015;
בהתאם, נבצע את החישוב עפ"י הוראות הצו (ימים וערך יום).

התובעת זכאית ל- 2015 לסך 1,480.5 ₪ ול-2016 (כולל אוגוסט) ל- 1,604.01 ₪ ובסה"כ 3,084.51 ₪ .
התובעת קיבלה תשלומי הבראה בסך 2,370 ₪ (יולי ואוגוסט 2016). בחודש 9.16 במסגרת גמ"ח (נספח 7 לתצהירה), לא שולם ברכיב הבראה.
התובעת בחישוביה מתעלמת מסכומים שקיבלה ברכיב זה.
הנה כי כן – התובעת זכאית להפרש בסך 714.51 ₪.

לחופשה
התובעת עתרה לשנים 2015 – 2016, סה"כ ל- 13 ימי חופש (10 ימים ל- 2015 ו- 3 ימים ל- 2016), בערך יום של 312 ₪.
הנתבע הכחיש הנטען, טען כי נעשו התשלומים, כי חישוביה מוטעים, והפנה לחישוב רו"ח מטעמה, ולחישוב שלו.

אין חולק כי הזכאות עפ"י הצו היא ל- 10 ימים בשנה.
חישובי הצדדים מתייחסים ל- 2015 – 2016 (ושוב נזכיר, אין כל ראייה כי עבדה בספטמבר 2016 ).
עוד נזכיר כי עפ"י חוק חופשה שנתית, משהועסקה מעל 200 יום בשנה (לפחות ממחצית 2015 וב- 2016, עפ"י ההסכם) הרי הזכאות היא ל- 10 ימים.
משהנתבע חישב שכרה הקובע (נספח יא' לתצהירו) עפ"י מלוא השתכרותה, כולל עמלה, הרי כך יש לחשב ערך יום חופשה.
בהתאם, שכרה הממוצע ב- 2015 עומד ע"ס 2,450 ₪ ושכרה הממוצע ב- 2016 עומד ע"ס 5,355 ₪.
משעסקינן בחלקיות משרה הרי ערך יום (4 ימיםX 4.25 שבועות)= 17 יום בחודש. ל-2015: 144.12 ₪ (= 2450:17), ול-2016: 312 ₪ (כפי שטענה) .
לשנת 2016 חושבה זכאותה בתלושים לכל חודש לפי 0.7 יום (לפי 80% משרה, בעיגול למעלה). בהתאם ל- 2015 לפי חישובי הנתבע הצבירה צ"ל 0.42 יום חופשה לכל חודש.
עוד ראוי לציין כי בתלושי השכר ב- 2015 אין רישום לצבירת חופשה, ואף לא תשלום לחופשה.

בשנת 2016 קיבלה התובעת 4 ימי חופשה ב- 4.16, בסך ברוטו של 970 ₪, קרי: 242.5 ₪ ליום(ברוטו). בתלוש 7.16 קיבלה 3 ימי חופשה בסך ברוטו של 891 ₪ (297 ₪ ליום). בתלוש 8.16 קיבלה 3 ימי חופשה בסך ברוטו של 907 ₪ (302 ₪ ליום).
משכך, ומשלא מצאנו בתלושי 2015 פנקס חופשה ואף לא תשלום לחופשה (הגם שרו"ח מטעמה, בחישוביו מ- 1.9.96 נסמך אך על 3 ימים יתרת חופשה שבתלוש 7.16), אנו קובעים כי התובעת זכאית ל- 10 ימי חופשה ל- 2015 X 144.1 2 ₪, ול- 6.66 ימי חופשה ל- 2016 X 312 ₪, 1,441.2+2,077.92=3,519.12 ₪. בהפחתת הסכומים ששולמו כאמור,
משכך, זכאית התובעת, לפי חישוב מיטיב שערכנו כאמור לעיל ליתרה בסך 751.12 ₪.

באשר לחג
טוענת התובעת כי לא קיבלה חג ובהתאם, עתרה לסך של 13 ימי חג לתקופת העסקתה וסה"כ 4,056 ₪.
הנתבע הכחיש הנטען תוך שציין כי מדובר במשכורת חודשית.

אין חולק כי התובעת עבדה בשכר חודשי רק מיוני 2015. אין חולק גם כי אינה זכאית לימי חג בגין השתכרותה החודשית.
מנגד, עולה כי כל התקופה מינואר 2015 ועד כולל אוגוסט 2016, עבדה גם בניקיון, לפי שעות. עולה כי מדי חודש השתכרה בגין אותה עבודה בשיעור שונה.
אף אין לדעת אם מדובר היה בימי עבודה קבועים כל חודש בעבודת הניקיון במשרד, והכל, בהעדר איזשהם נתונים (עדות; ודאי ראיות) המוכיחים האם ביום עבודה מסוים, בו יום חג, לא עבדה והחליפה אותו כך שעבדה תחתיו ביום אחר, או שמא, באותו שבוע עבדה פחות יום (יום חג), האם עבדה יום לפני/יום אחרי.
כך גם אין בפנינו ראייה כלשהי לשעות העבודה הממוצעות לחודש בעבודת הניקיון. הגרסה היחידה שניתנה בהקשר היתה אקראית, לפיה עבדה 3 ימים בשבוע באותו משרד – אלא שאף זו, נעדרת ולו בדל ראייה, ואינה מסתברת, לאור השינויים בשכרה ברוטו, שמעבר לשכר משרה (4,000 ₪).
מנגד, אין לשכח טענתה בעדותה, כי היתה בחו"ל חודש שלם ב- 2015 (כאמור, בנגוד לתביעתה) וכל שמצאנו הוא כי בתלוש 8.2015 – שולם לה שכר בסכום נמוך (1,524 ₪), המתאים אולי (?) לעבודה רק בניקיון...

בנסיבות אלה ובהעדר תשתית ראיות ברורה ומוכחת, ומשלכל היותר יכול שתהא זכאית לחישוב ימי חג מאפריל 2015 ואך לעבודתה בניקיון במשרד שליד ביתה, ברי כי אינה זכאית כחישוביה (לא למספר הימים ולא לערך יום).
בהתאם, ובהעדר אסמכתא מוכחת כלשהי ובהעדר נתונים ראויים, בחנו את תלושיה בחודשים ינואר-מאי 2015 כולל (שהרי רק בהם יש נתון לשעות (שוב, לא לימים) ולממוצע השתכרות, ועל בסיס אלה נאמוד זכאותה ברכיב זה : 217.66 ש"ע ב- 5 חודשים, משמעם, 43.53 שעות לחודש, קרי: 23.4% משרה.
[(עוד נציין ולמעלה מן הצורך, כי פסח נחוג באותה שנה מ- 3.4.15 ואעפ"כ, עבדה בחודש מרץ אותו מספר שעות(44) כבחודש אפריל (45.33)].
בהתאם מצאנו לקבוע, כאומדן, זכאותה ל"שכר ממוצע" (גם בהעדר נתונים לערך יום) כאמור וסה"כ 1,305.9 ₪.

ה. קרן השתלמות וקרן פנסיה
התובעת עותרת לפי סעיף 10 לצו להפרשה לקה"ל בסך 7.5% משכרה ובהתאם, ל- 6,601 ₪.
כן עתרה לפי הצו להפרשה לפנסיה בשיעור 7% לתקופה 1.1.15 – 30.6.15 (941 ₪) ובשיעור 7.5% מ- 1.7.15 עד 4.9.16 (5,053.5 ₪) ומשעפ"י דו"ח הקרן שילם הנתבע לאחר פיטוריה סך 896 ₪ בלבד – עתרה להפרש בסך 5,099 ₪.
התובעת צרפה את נספח 4 לתביעתה.
נציין כי עולה מנספח 4, ולו לכאורה, כי לתגמולי מעביד הופרש 3,576 ₪ [אגב מעיון בנספח 4, ברי כי הסך 896 ₪ אינו מתייחס ל"סה"כ הפרשות מעסיק"].

הנתבע הכחיש הנטען, טען כי קמה לה זכאות אך בגין עבודת הניקיון, בו עבדה כ- 10 חודשים, בשכר 1,100 ₪ כולל נסיעות ולפיכך, חלקו לקה"ל הוא 700 ₪.
הזכרנו לעיל כי הצדדים לא ממש נתנו פרטים מדוייקים לאופן והיקף העבודה של התובעת. אף אין בפנינו כי סה"כ עבדה בניקיון המשרד כ- 10 חודשים, או מתי חדלה (אם בכלל), מניקיון זה.
עוד נזכיר כי לאור התנהלות זו ומשהחבות לפעולה כדין בהקשר לכך, על הנתבע היא ולאור קביעתנו לעיל בדבר תחולת הצו ובהעדר הודעה לעובד – נעתרת התביעה ברכיב קה"ל.
יחד עם זאת, התובעת לא הגישה חישוב, מחד ומאידך, תלוש 12.15 מרכז סה"כ התשלומים לשנת המס (47,014 ₪, כולל נסיעות 500 ₪, עד כולל מאי, משמע, סה"כ השתכרותה היא 46,514 ₪), ולפיכך, זכאותה ל- 2015 היא לקה"ל 3,255.96 ₪ וב- 2016 (סה"כ השתכרותה 47,126 ₪ כעולה מתלוש 9.16) ולפיכך, זכאותה לקה"ל היא 3,534.45 ₪ וסה"כ
6,790.41 ₪.
באשר לפנסיה מהסכומים המצטברים לכל שנה כנ"ל יש לחשב זכאותה לפי 7% עד 30.6.15 ו- 7.5% מ- 1.7.15.
משכך, עד 30.6.15 היה על הנתבעת להפריש לפנסיה סך (7% X 14,393) = 1,007.51 ₪; מ- 1.7.15 ועד 31.12.15 (7.5% X 32,621) = 2,446.58 ₪; מ- 1.1.16 ועד כולל 9.16 (7.5% X 47,126 ₪ ) = 3,534.45 ₪, וסה"כ 6,988.54 ₪.
משעולה על פניו כי במגדל הופרש לזכותה לפנסיה/תגמולים (מעסיק) סך של 3,576 ₪ (נספח 8 לתצהירה), הרי על הנתבע להשלים היתרה בסך 3,412.54 ₪.

למען הסר ספק נבהיר כי ככל שהסכום העומד לרשותה במגדל (פ"פ ותגמולים גבוה מהחישובים דלעיל (עפ"י ההפרשות), על הנתבע להשלים רק ההפרש (ובלבד שתצורף אסמכתא עדכנית ממגדל).
עוד נציין כי כל חישובינו נכונים ל- 12.16, כפי שהוגשו ע"י התובעת.

ו. הפחתת שעות וניכויים (קיזוז נזק/רכב) שלא כדין /תלושים פגומים (בתביעה, ס' 53 "תשלומים פגומים") / אי מתן הודעה
טוענת התובעת כי הופחתו משכרה סכומים משמעותיים, "כקנסות ביחס לאי הפעלת JPS וכיוצ"ב" ובשל כך דרשה השלמת כ- 3,000 ₪.
בשל תלושים פגומים/אי מתן הודעה וכיוצ"ב עתרה לסך 20,000 ₪.

הנתבע הכחיש הנטען, טען כי עובד שאינו עובד/מאחר, אינו זכאי לשכר בגין היעדרות כאמור.
עוד טען כי התלושים נכונים ומדוייקים ואם היתה טעות טכנית בתלוש – הרי תוקנה.

אין חולק כי אין בפנינו הודעה לעובד מ- 2014, ולמצער, אף לא מ- 1.1.15. הסכם העבודה אינו "מרפא" פגם זה.
לא מצאנו בתלושי השכר "פגמים" והתובעת לא ממש הצביעה על אלה.
נציין עם זאת, כי החישובים נערכו ממילא באופן "מיטיב" ולא פרטני ולפיכך, "הפגמים" שנמצאו בתלושים (כדוגמת העדר פנקס חופשה בתלושים ו/או רישום ימים ושעות עבודה), כמו גם העדר הודעה לעובד – לא ממש פגעו בזכויות התובעת.
אין בעובדה כי עפ"י חישובינו קמה לתובעת זכאות ברכיבים מסוימים (כקביעתנו לעיל), כדי להשליך על הרכיב הנדון כאן.
נזכיר עוד כי לא שמענו מהתובעת כי דרשה לקבל הודעה על תנאי עבודה.
לא מצאנו איפוא להעתר לתביעה ברכיבים האמורים.

באשר להפחתת שעות – יובהר כי גם עובד חודשי אמור למלא את משרתו. בענייננו, שוכנענו כי יש טעם וצודק הנתבע בטענותיו, והגם שאין בפנינו רישום נוכחות שוטף – לא קמה לתובעת "זכות" כלשהי בשל כך, משהיא זו האחראית לכך.
יצויין כי ביחס ליולי 2016 דווקא הגישה התובעת רישום בנספח 8, מה שמלמד יותר מכל עד כמה האחריות כולה "בחצרה" של התובעת, הן משלא הפעילה כלל התוכנה והן משאיחרה/הקדימה לצאת – ולא בכדי נוכו משכרה בהתאם.
ויובהר: הניכויים שבוצעו בשכרה בחודש זה, כדין נעשו, כשהנתבע (כפי שאישר בעדותו) ניכה איחור רק לאחר השעה 9 – אף אם עפ"י ההסכם היה עליה להתחיל בשעה 8:00.
ובהקשר זה, עולה כי התובעת סברה כי יכולה היא לנהוג כרצונה באשר לשעות העבודה שהוסכמו, כשאין לזכור כי נקבע היקף משרתה, מחד ומאידך, ההסכם אף קבע שכר נאות וראוי לכל שעה נוספת!
ממילא, לא מצאנו כי ניכויי שכר, ככל שבוצעו בשל איחוריה/היעדרותה/אי הפעלת התוכנה – אינם כדין.
ודאי וודאי, משלא הציגה נתונים כלשהם (למעט יולי) – לא היה מקום לעתירה לסך של כ- 3,000 ₪.
נזכיר עוד כי התובעת טענה כי בידה רישומי שעות – ומשלא הגישה אותם, עומד הדבר כנגדה.

ובאשר לניכוי בגין רכב – התובעת קיבלה רכב ב- 1.6.15. התובעת מתעלמת בתצהירה מהתחייבותה עם קבלת הרכב.
אין חולק כי נוכה משכרה סך 1,400 ₪ בתלוש 9.16 (נספח 7 לתצהירה).
מנגד, הגם שהתביעה הוגשה כחצי שנה אחר תלוש 9.16 (כשהודפס 27.9.16) – והתובעת עתרה לחיוב הנתבע בגין הפחתה בשכר – לא פירטה כלל את הפחתת הנזק לרכב.
נזכיר כי במכתב הנתבע מ- 27.9.16 (המוקדם ביום למכתב ב"כ התובעת!) נטען כי התובעת היתה אשמה בתאונה, כעולה מפסה"ד.
הזכרנו כי ב- 1.6.15 עם קבלת הרכב, חתמה התובעת על טופס ולפיו תישא בכל חיוב בגין עבירת תנועה, קנסות, תאונות והשתתפות עצמית, (השתתפות עצמית בתאונה 1,200 ₪).
בהתאם, והגם שהחשבונית שהוגשה היא ע"ס 1,000 ₪ כולל מע"מ – הרי ההשתתפות העצמית לתאונה היא 1,200 ₪.
הגם שברור כי הנזק לנתבע הוא גם לרכבו שלו (כעולה מהחשבונית שצרף בנספח י') וכשנמצא אשם בתאונה וחב כלפי הרכב שנפגע (כשהתובעת היא הנהגת, כעולה מפסה"ד) הרי ראוי אכן לחייב התובעת בסך ההשתתפות העצמית שנקבע כאמור.
על הנתבע איפוא לשלם לתובעת הסך העודף של 200 ₪. נבהיר כי הנתבע לא השכיל לאבחן בין נזק נוסף לתאונה, מחד, מאידך, לא הוכיח כי הביטוח ניכה יותר מ -1,200 מתקבוליו והעיקר – אין רישום בדבר מצב הרכב בעת קבלתו, או כי יש להחזירו במצב בו נתקבל (ולו בנספח ב') ובפועל, אף לא הוכח באסמכתאות (כדוגמת פרוטוקול החזרת רכב) מצב הרכב, שבאחריותה.
נזכיר כי נזק לרכב, שבאחריותה (חוסרים/שפשופים וכיוצ"ב) – לא צויינו בנספח ב'.

ז. סיכום
כל הסכומים שנקבעו ישולמו בתוך 30 יום ובצירוף ה"ה וריבית כחוק מיום 1.2.17 ועד לתשלום בפועל. לא מצאנו בנסיבות כי ראוי היה לפסוק פיצויי הלנה.
[נציין כי הסכום ששולם כאמור במכתב הנתבע מ-27.9.16(1,913 ₪ ברוטו) – יש לזקוף ע"ח(לנַכּות מ ) זכאות התובעת לפ"פ, כפי שנקבע לעיל].
לאור התרשמותנו מעדויות הצדדים (ובמיוחד, משלא התרשמנו מאמינות עדותה/גרסתה של התובעת), סכום התביעה ותוצאת פסה"ד – ישא הנתבע בהוצאות התובעת בסך 1,200 ₪ סכום שישולם בתוך 30 יום.

לצערנו, לאור העדר קלדנית ועומס הקלדניות – יוצא פסה"ד רק עתה.

ניתן היום, י' שבט תשע"ט, (16 ינואר 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

נ.צ. עובדים
מר יהונתן דקל

שרה מאירי, שופטת -
אב"ד

נ.צ. מעסיקים
מר מנחם הוכמן
נחתם ע"י נ.צ. ביום 16.1.19.
קלדנית: צביה/שרי/שרון