בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו סע"ש 9096-08-16

לפני:

כב' השופטת הבכירה עידית איצקוביץ – אב"ד
נציג ציבור (מעסיקים) מר יצחק קוגמן

התובעת
MARHAWIT TELA דרכון 4628/114106
ע"י ב"כ עו"ד בן חור עובדיה ששון
-
הנתבעים
1. עיריית הרצליה
ע"י ב"כ עו"ד בועז נוה
2. מ.נ. עבודות גינון ופיתוח בע"מ ח.פ. 514701952
ע"י ב"כ עו"ד אליהו עמר או עו"ד ניר יגל
3. החברה העירונית לפיתוח תיירות בהרצליה בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד בועז נוה
4. השביל הירוק בע"מ ח.פ. 512571373
ע"י ב"כ עו"ד איל רז

פסק דין

התובעת, מהגרת עבודה מאריתריאה, הגישה תביעה כנגד עיריית הרצליה (להלן – הנתבעת 1 או העירייה ), חברת מ.נ. עבודות גינון ופיתוח בע"מ (להלן – הנתבעת 2 או החברה) והחברה העירונית לפיתוח תיירות בהרצליה בע"מ (להלן – הנתבעת 3 או החברה העירונית) בגין פיצויי פיטורים ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים, שעות נוספות ושעות עבודה במנוחה שבועית, הפרשות לפנסיה, דמי הבראה, פדיון חופשה ודמי חגים.

ביום 31.12.16, נוכח בקשתן של העירייה והחברה העירונית, התקבלה החלטה על ידי השופט תומר סילורה (ששמע את קדם המשפט בתיק) בדבר צירופה של חברת השביל הירוק בע"מ (להלן – הנתבעת 4 או חברת השביל הירוק) כנתבעת נוספת בהליך זה.

טענות התובעת

התובעת טענה כי היא עבדה עבור הנתבעות בניקיון חדרי המקלחות והשירותים בחוף הרצליה מחודש מאי 2011 ועד למועד התפטרותה מהעבודה עקב טיפול בילדיה בחודש פברואר 2016 (התפטרותה נכנסה לתוקף בחודש מרץ 2016). על כן, לטענתה, היא זכאית לפיצויי פיטורים בהתאם לסעיף 7(א) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963 (להלן – חוק פיצויי פיטורים). התובעת עתרה גם לתשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים.
לגרסת התובעת, היא עבדה שבעה ימים בשבוע, ללא ימי מנוחה שבועית, בניגוד לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951 (להלן – חוק שעות עבודה ומנוחה), ולא קיבלה תשלום עבור עבודה בשעות נוספות ועבור עבודתה בימי המנוחה השבועית.

לגישת התובעת, התברר לה שהיא קיבלה תלושי שכר פיקטיביים מטעם נתבעת 2, בידיעתה של העירייה, שבהם הופיע תשלום חלקי של זכויותיה. בכל חודש נספרו שעות עבודתה, והוכפלו בתעריף המוסכם עמה לשעת עבודה (להלן – הסכום המחושב). התובעת קיבלה המחאה בגין הסכום שהופיע בתלושי השכר שהנפיקה לה הנתבעת 2, ואילו בגין החלק השני שלא הופיע בתלוש השכר (היתרה שמעל לתלוש השכר ועד לגובה הסכום המחושב) קיבלה התובעת תשלום במזומן. לטענתה, הסכום המחושב לא מהווה תשלום עבור מלוא זכויותיה שכן אינו כולל תשלום עבור עבודה בשעות נוספות, תוספת תשלום בגין עבודה במנוחה שבועית ושאר הזכויות שלהן הייתה זכאית.

לגרסת התובעת, בכל יום היא עבדה במשך שעות ארוכות, בהתאם לעונה ולעומס המתרחצים בחוף הים. בחודשי החורף (נובמבר-פברואר) היא עבדה 10 שעות ביממה מהשעה 07:00 ועד לשעה 17:00. היא עבדה 7 ימים בשבוע ובסך הכול 70 שעות בשבוע. בכל יום עבדה התובעת שתי שעות נוספות והחל מהשעה השלישית ביום שישי, ובכל יום שבת עבדה שעות נוספות.
בחודשי הקיץ (מרץ-אוקטובר) עבדה התובעת 14 שעות ביממה ויותר, מהשעה 07:00 ועד לשעה 21:00 ולעיתים עד לשעה 22:00. התובעת עבדה 7 ימים בשבוע ובסך הכול 98 שעות בשבוע. בכל יום היא עבדה 6 שעות נוספות והחל מהשעה השלישית ביום שישי וכן בכל יום שבת עבדה שעות נוספות. משכך היא זכאית לתשלום עבור שעות נוספות.

לטענתה, היא הייתה זכאית להפרשות לפנסיה במשך כל תקופת העסקתה בהתאם לצווי ההרחבה בענף הניקיון, אך הפרשות אלו לא נעשו כלל.

התובעת טענה כי היא זכאית לתשלום נוסף בגין דמי הבראה ופדיון חופשה. נוסף על כך, טענה כי היא הייתה עובדת שעתית ולכן היא זכאית לתשלום דמי חגים, שלא שולמו לה.

טענות הנתבעת 2

לטענת הנתבעת 2, התובעת החלה לעבוד בחברה ביום 1.1.12 ועבדה עד ליום 3.7.15, ובתקופה זו היא הייתה מעסיקתה היחידה.

לגרסתה של נתבעת 2, מסגרת שעות העבודה של התובעת לא הייתה קבועה. התובעת לא עבדה שבעה ימים בשבוע. התובעת הייתה עובדת שעתית ועבדה בממוצע בין 4 ל-6 ימים בשבוע באופן משתנה, לפי הצורך ובהתאם לסידור העבודה. כאשר התובעת עבדה בשעות נוספות שולם לה גמול בהתאם. התובעת בחרה לעצמה את יום המנוחה השבועי שהיה נוח לה והודיעה על כך למנהלה. הונפקו תלושי שכר בהתאם לכמות שעות עבודתה שעבדה בפועל. התובעת לא קיבלה שכר במזומן נוסף לתשלום שקיבלה לפי תלושי שכרה. לאחר בחינת פנקסי הנוכחות עלה כי התובעת עבדה שבעה ימים באותו השבוע רק במקרה אחד בשנת 2012 ולבקשתה.

יחד עם זאת, ציינה נתבעת 2 כי פנקסי העבודה של התובעת הועברו לידי חשב שכר חיצוני לשם בחינתם מחדש ולבדיקה אם יש סכום נוסף שמגיע לה. לאחר בדיקתם, תשולם לתובעת תוספת עבור גמול בשעות נוספות, ככל שהחישוב לא נעשה כדין.

נערך לתובעת גמר חשבון ומנהלה הישיר, מר אחמד (להלן - אחמד) נסע לביתה כדי לתת לה המחאה בסך 21,743 ₪ בגין פיצויי פיטורים (בסך 17,677 ₪), יתרת דמי חופשה ויתרת דמי הבראה. בהתאם הונפק לה גם תלוש שכר. ואולם, התובעת סירבה לחתום על מסמך שיעיד על כך שקיבלה את ההמחאה ואת תלוש השכר של גמר החשבון. אחמד עזב את ביתה עם ההמחאה. על כן, התובעת לא זכאית לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים.

לטענת הנתבעת 2, לאחמד נודע כי בסמוך להתפטרותה החלה התובעת לעבוד בעבודה אחרת. ככל שתוכיח התובעת שלא עבדה במקום אחר לאחר התפטרותה, באמצעות אישורים מהמוסד לביטוח לאומי, אז תשלם נתבעת 2 לתובעת בסך 17,667 ₪ בגין פיצויי פיטורים.

נתבעת 2 הודתה כי התובעת זכאית להפרשות לפנסיה בסך 9,090 ₪, דמי הבראה בסך 2,003 ₪ ודמי חופשה בסך 2,072 ₪. לטענתה, סכום בסך 13,166 ₪ יועבר לב"כ התובעת לאחר הגשת כתב ההגנה (בכפוף לניכוי מס כדין).

עוד טענה נתבעת 2 כי התובעת קיבלה תשלום עבור החגים המוסלמים לפי בחירתה ולכן לא זכאית לתשלום נוסף בגין רכיב זה .

טענות העירייה והחברה העירונית

בין התובעת לעירייה או לחברה העירונית לא היו יחסי עבודה, שכן מעסיקתה של התובעת הייתה הנתבעת 2 בלבד, לפיכך אין בין העירייה או החברה העירונית ובין התובעת כל יריבות. התובעת לא נקלטה על ידי העירייה או החברה העירונית לעבודה, לא קיבלה מהן הנחיות בקשר לעבודתה, ולא קיבלה מהן את משכורתה. תלושי השכר של התובעת הונפקו על ידי נתבעת 2 בלבד והשכר שולם גם כן על ידה. על כן, יש לדחות את התביעה כנגדן.
ביום 1.1.12 נחתם הסכם התקשרות קבלני בין החברה העירונית ובין חברת השביל הירוק למתן שירותי ניקיון במתחם המרינה בהרצליה ובטיילת חוף הים בהרצליה. נתבעת 2 הועסקה כ"קבלן משנה" מטעמה של חברת השביל הירוק ונתנה שירותי ניקיון במתחם המרינה ובטיילת חוף הים בהרצליה החל משנת 2012. התובעת הועסקה על ידי נתבעת 2 כעובדת ניקיון ובין התובעת לעירייה או לחברה העירונית לא הייתה התקשרות חוזית או אחרת ולא הייתה כוונה ליצור התקשרות כזו. התקשרות החברה העירונית עם חברת השביל הירוק היא בגדר מיקור חוץ אותנטי לרכישת שירותים. לתובעת אין זכות קנויה כנגד העירייה או החברה העירונית.

טענות חברת השביל הירוק

לטענת הנתבעת 4, כתב התביעה לא תוקן ואין בו טענות כנגדה. על כן, לא קיימת יריבות בין התובעת ובין נתבעת 4 ויש לדחות את התביעה כנגדה. לטענת נתבעת 4, היא לא העסיקה את התובעת באופן ישיר או באופן עקיף, ויחסי עובד-מעסיק התקיימו בין התובעת ובין נתבעת 2 בלבד. על כן, דין התביעה כנגדה להידחות.

ראיות שנשמעו בהליך

התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית ונחקרה עליו בדיון. התובעת העידה באמצעות מתורגמנית לשפה הטיגרית בעדות מוקדמת ביום 26.2.17, נוכח העובדה שהיא עזבה את ישראל לקנדה.

מטעם התובעת הגישו תצהירי עדות ראשית ונחקרו עליהם בדיון:
מר דוד מנגיסטו (להלן – מר מנגיסטו), שהצהיר כי עזר לתובעת להכין את מכתב ההתפטרות שמסרה לנתבעת 2. הוא הצהיר כי הוא נכח בפגישה שנערכה בין התובעת ובין המעסיק (אחמד). במסגרת פגישה זו הציע האחרון לשלם לתובעת סכום בסך כ-30,000 ₪, בתנאי שהיא תחתום על מסמך שלפיו היא מוותרת על זכויותיה. לדבריו, הוא ייעץ לה לא לחתום על מסמך זה, ועקב כך, התובעת לא חתמה על המסמך ולא קיבלה כל תשלום.

גב' Gilei Tisge שעבדה בניקיון משרדה של החברה העירונית , והגישה תביעה כנגד העירייה, החברה עירונית ונתבעת 2 (ס"ע 59385-01-17 ש מתנהל אצל כב' הנשיאה השופטת הדס יהלום ושההליכים בו טרם הסתיימו). לפי תצהירה, היא עבדה יחד עם התובעת בניקיון בהרצליה החל מחודש ינואר 2012 ועד למועד שהיה בסמוך ללידת בתה ביום 2.1.16. לדבריה, בכל תקופת עבודתה היא עבדה בניקיון משרדיה של החברה העירונית בהרצליה, 7 ימים בשבוע, כל יום 10 שעות עבודה, ועבדה גם בשעות נוספות.
היא הצהירה כי הכירה את התובעת וידעה שהיא עבדה בניקיון שירותים ומקלחות בחוף הים. לדבריה, התובעת עבדה ברצף בין 10-16 שעות עבודה בכל יום, ובקיץ אף בין 14-16 שעות עבודה. בחורף עבדה התובעת בערך 10 שעות.
לדבריה, התובעת היתה בהיריון ויצאה לחופשת לידה ממנה לא חזרה בגלל הטיפול בילדיה.

מטעם הנתבעות 1 ו-3 הגיש תצהיר עדות ראשית ונחקר עליו בדיון מר עופר מור (להלן – מר מור), מנכ"ל הנתבעת 3.

מטעם נתבעת 4 הגישו תצהירי עדות ראשית ונחקרו עליהם בדיון מר ארנון רגב (להלן – מר רגב), מנהל חטיבת הנוף בחברת השביל הירוק; וגב' שלי חאיק שמשמשת כמנהלת משאבי אנוש ב חברת השביל הירוק.

מטעם נתבעת 2 לא הוגש תצהיר עדות ראשית. בדיון מיום 27.2.19 העיד מטעם הנתבעת 2 בחקירה ראשית ונגדית מר בדראן מאהר (להלן – מאהר), מנכ"ל ובעלים של הנתבעת 2.

בתום שמיעת הראיות הגישו ב"כ הצדדים סיכומים בכתב והתיק הועבר להכרעתנו.

עובדות

התובעת הועסקה בניקיון חדרי מקלחות ושירותים בחוף הרצליה עד אשר התפטרה בחודש פברואר 2016. קיימת מחלוקת בנוגע למועד תחילת העסקתה.

בתחילת העסקתה לא נמסרה לתובעת הודעה על תנאי העסקתה ולא נערך עמה הסכם העסקה.

החל מחודש מאי 2011 ועד לחודש דצמבר 2011 הונפקו לתובעת תלושי שכר על ידי חברת "התאמה השמה ומידע 95 בע"מ" (להלן – חברת התאמה השמה ומידע), שאינה נתבעת במסגרת הליך זה. החל מחודש ינואר 2012 ועד לחודש יולי 2015 הונפקו לתובעת תלושי שכר על ידי נתבעת 2 (תלושי השכר צורפו לכתב התביעה וכנספח 1 לתצהירה של התובעת) .

העירייה היא הרשות המוניציפלית האחראית על ניקיונו של חוף הרצליה בהתאם לפקודת העיריות [נוסח חדש].
החברה העירונית היא "תאגיד עירוני" בבעלות של העירייה. העירייה והחברה העירונית התקשרו ביניהן בהסכם שמכוחו הוקנתה לחברה העירונית אחריות בלעדית לבצע עבודות להכשרת אזור שפת הים בהרצליה ולפיתוחו. כמו-כן, לאחר השלמת העבודות, הוקנתה לחברה העירונית אחריות לנהל ולהפעיל את טיילת חוף הים, המבנים והמתקנים ורצועת החוף הגובלת בה, ובין השאר לבצע במתחם עבודות תחזוקה וניקיון.

החברה העירונית פרסמה מכרז פומבי למתן שירותי ניקיון במתחם המרינה ובטיילת חוף הים בהרצליה (מס' 004/2011) שבו זכתה חברת השביל הירוק. ביום 1.1.12 נחתם הסכם התקשרות קבלני בין החברה העירונית ובין חברת השביל הירוק (נספח 1 לתצהירו של מר מור).

ביום 29.12.11 נחתם הסכם התקשרות בין חברת השביל הירוק לנתבעת 2 שעניינו הסכם קבלנות משנה לצורך ביצוע עבודות האחזקה והניקיון (נספח 2 לכתב ההגנה של חברת השביל הירוק). החל משנת 2012 שימשה נתבעת 2 כקבלן משנה מטעם חברת השביל הירוק בביצוע שירותי ניקיון במתחם מרינה ובטיילת חוף הים בהרצליה, והייתה המעסיקה של התובעת.

התובעת הפסיקה את עבודתה בחודש מאי 2015 לטענתה בשל שמירת היריון (לפי תלושי השכר קיבלה דמי מחלה בחודשים יוני ויולי 2015) , וילדה תאומים בחודש אוגוסט 2015 (מסמכים מהמוסד לביטוח לאומי בנוגע לדמי לידה שקיבלה בתקופה החל מיום 20.8.15 ועד ליום 16.12.15 צורפו כנספח 3 לתצהיר התובעת).

התובעת צירפה מכתב התפטרות מיום 7.2.16, שמסרה לנתבעת 2, שעניינו התפטרותה מהעבודה החל מחודש פברואר 2016 לצורך טיפול בילדיה (התפטרות שנכנסה לתוקף ביום 8.3.16) (נספח 2 לתצהירה).

תקופת העבודה של התובעת

קיימת מחלוקת עובדתית לגבי מועד תחילת העסקתה של התובעת.
התובעת הצהירה כי במשך כל תקופת עבודתה היא עבדה בניקיון חדרי מקלחות ושירותים בחוף הרצליה. לפי תצהירה, היא עבדה החל מחודש מאי 2011 ועד למועד שבו התפטרה מעבודתה עקב טיפול בילדיה בחודש פברואר 2016 (מכתב התפטרותה צורף כנספח 2 לתצהירה). עוד הצהירה כי בפועל היא הפסיקה לעבוד בחודש מאי 2015 כי הייתה בשמירת היריון.

החל מחודש מאי 2011 ועד לחודש דצמבר 2011 קיבלה התובעת תלושי שכר מחברת התאמה השמה ומידע, שאינה נתבעת במסגרת הליך זה. התובעת העידה כי בתקופה זו היא קיבלה הוראות ממנהל בשם "משה", וכן קיבלה ממנו את תלושי השכר (עמ' 8 ש' 30-33, עמ' 9 ש' 1-8 לפרוטוקול הדיון). משה לא הוזמן להעיד.

החל מתחילת שנת 2012 הונפקו לתובעת תלושי שכר מהנתבעת 2. מאהר, כאמור מנכ"ל ובעלים של הנתבעת 2, העיד כי נתבעת 2 הייתה מעסיקתה של התובעת החל מחודש ינואר 2012 ועד לחודש יולי 2015 (עמ' 39 ש' 23-24 לפרוטוקול הדיון). כאמור, התובעת הפסיקה לעבוד בחודש מאי 2015, ילדה בחודש אוגוסט 2015 ושהתה בחופשת לידה.

התובעת הצהירה כי מנהל בשם "אחמד" החליף את משה והיא החלה לקבל ממנו הוראות. נוסף על כך, במשך כל תקופת עבודתה היה מנהל נוסף בשם "קאזי", שהיה אחראי על הניקיון מטעם העירייה (עמ' 9 ש' 28-31 לפרוטוקול הדיון). לדברי התובעת, אחמד וקאזי הם עובדי העירייה. התובעת העידה שאחמד היה המנהל שלה שמסר לה את המשכורת ואת תלושי השכר ואילו קאזי נתן לה הוראות עבודה (עמ' 10 ש' 1-3, ש' 6-11 לפרוטוקול הדיון).
לפי עדותו של מאהר, אחמד אכן שימש כמנהל העבודה מטעם הנתבעת 2 וניהל את כל הפרויקט (עמ' 40 ש' 3-5 לפרוטוקול הדיון). אחמד וקאזי לא הוזמנו להעיד לפנינו.

האם התובעת הוכיחה כי עבדה במשך כל התקופה בניקיון חוף הרצליה?
כאמור, לחברה העירונית אחריות בלעדית לביצוע עבודות ניקיון בחוף הרצליה. בתלושי השכר שנמסרו לתובעת החל מחודש מאי 2011 מחברת התאמה השמה ומידע, שכאמור לא נתבעת בהליך זה, נכתב כך: "שם מחלקה/תת מפעל: ניקיון הרצליה", אך לא צוין כי מדובר בניקיון חוף. עולה השאלה האם חברת התאמה השמה ומידע התקשרה עם החברה העירונית וביצעה עבודות ניקיון בחוף הרצליה.

בחקירתו של מר מור, כאמור מנכ"ל החברה העירונית, הוא נשאל לגבי החברה הקודמת שזכתה במכרז עם החברה העירונית, והכחיש כי מדובר בחברת התאמה השמה ומידע. לפי עדותו של מר מור:
"ש. תאשר לי שתלושי השכר שהתובעת צירפה ממאי 2011, עד לדצמבר 2011 זה של חברת התאמה השמה שהיא אותה חברה שזכתה קודם לכן במכרז עם החברה העירונית?
ת. לא.
ש.ב מי זכה במכרז של הניקיון לפני הנתבעת 4?
ת. אני לא זוכר.
ש. מציג לך פרוטוקול וועדת מכרזים שבה נכנס נציג חברת השמה התאמה ומידע 1995, שלפיו עולה כי למעשה הם אלו שמסיימים את העבודות, לא עשו את העבודות כנדרש והם מבקשים מחיר גבוה יותר כדי לעמוד בתנאים של המכרז שאתם קבעתם, זכור לך?
ת. יכול להיות".
(עמ' 45 ש' 29-32, עמ' 46 ש' 1-5 לפרוטוקול הדיון).

עדותו של מר מור נסתרה. לפי העתק פרוטוקול ישיבת ועדת המכרזים של החברה העירונית מיום 29.11.11 (נספח 11 לתצהירו של מר מור), נציג חברת התאמה השמה ומידע מסר כך:

"אנו מבצעים ניקיון בחופים מזה 12 שנה. ...בקושי עמדנו בביצוע העבודות בתנאי ההסכם בינינו לביניכם בהתאם למכרז הקודם בו זכינו, ואני יודע שלא הייתם שבעי רצון מעבודתנו...".

אחר כך, נשאלו נציגי חברת התאמה השמה ומידע על ידי היועץ המשפטי של החברה העירונית כך:
"היה ותזכו במכרז, האם לאור הביקורת שיש לחברה העירונית לפיתוח תיירות בע"מ כלפיכם על העבודה שאתם מבצעים היו, יהיה שיפור בעבודתכם?"

נציג הנתבעת השיב כך:
" אנו מודעים לביקורת של החברה העירונית לפיתוח תיירות בע"מ כלפינו, בצדק, שכן במחירים הקודמים לא הצלחנו לתת שירות טוב מספיק. הצעתנו כיום הינה גבוהה יותר מאשר הצעתנו במכרז הקודם בו זכינו על מנת שנוכל לתת שירות טוב יותר".

מהפרוטוקול לעיל עולה כי חברת התאמה השמה ומידע אכן זכתה במכרז הקודם של החברה העירונית שהסתיים בסוף שנת 2011, וביצעה עבודות ניקיון חוף בהרצליה (לפני זכייתה של נתבעת 2).

כמו-כן, מר רגב, נציג חברת השביל הירוק, התייחס בעדותו לרציפות העבודה של העובדים והעיד כך:
"ש. התובעת עצמה אומרת שהיא פנתה לגבי טענות שלהם לחברה העירונית למנכ"ל, זה היה חלק מהיחסים בין העובדים בחברה העירונית ?
ת. חלק מהעובדים עבדו קודם דרך החברה הקודמת שזכתה והמשיכו אחרי זה לעבוד גם שאחרי שזכינו במכרז ומ.נ העסיקה אותם בהמשך. מן הסתם הם הכירו את מנהל התפעול ואת הקבלן שאנחנו העסקנו".
(עמ' 58 ש' 14-18 לפרוטוקול הדיון).

מהראיות שהוצגו לפנינו עולה כי החברה הקודמת שזכתה במכרז של החברה העירונית לביצוע שירותי ניקיון בחוף הרצליה הייתה חברת התאמה השמה ומידע (שלא נתבעה על ידי התובעת למרות שהיו בידיה תלושי השכר בגין תקופה זו ובהם הופיע שם המעסיק).

אנו מקבלים את הצהרת התובעת לגבי רציפות תקופת עבודתה, וקובעים כי הוכיחה שעבדה בניקיון חוף הרצליה, שנמצא באחריות בלעדית של החברה העירונית, החל מחודש מאי 2011 ועד למועד התפטרותה בחודש פברואר 2016. בתקופה זו ניקיון החוף בהרצליה היה באחריותה של החברה העירונית, והתחלפו הקבלנים שהיו המעסיקים של התובעת.

האם יש לדחות את התביעה כנגד חברת השביל הירוק?

כאמור, הנתבעות 1 ו-3 ביקשו לצרף את חברת השביל הירוק כנתבעת נוספת בהליך, ובקשתן נעתרה. ואולם, התובעת לא שינתה את כתב התביעה ולא טענה טענות כנגד חברת השביל הירוק. התובעת הצהירה כי לא ידוע לה על ההסכם שנחתם בין חברת השביל הירוק לחברה העירונית, והיא לא מכירה את חברת השביל הירוק. ב"כ התובעת אף מסר בדיון כי: "לתובעת אין שום קשר ל"שביל הירוק", כתב תביעה חדש לא יטען שום דבר חדש כלפיה ולכן מדובר בדרישה מיותרת" (עמ' 7 ש' 5-7 לפרוטוקול הדיון). רק בשלב הסיכומים העלה ב"כ התובעת טענות כנגד חברת השביל הירוק מכוח החוק להגברת האכיפה, תשע"ב-2011 (להלן – חוק להגברת האכיפה).

אשר לטענת ב"כ נתבעת 4 על כך שאין כתב תביעה כנגדה ולפיכך יש לדחות את התביעה כנגדה, יש לציין כי הצירוף נעשה נוכח הטענות של הנתבעות 1 ו-3 ועל פי הסמכות הנתונה לבית הדין לפי תקנה 18(א) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991. תקנה זו קובעת כי בכל שלב משלבי הדיון רשאי בית הדין או הרשם לבקשת בעלי דין או בלא בקשה כזאת ובתנאים שייראו לו לצוות על הוספת שמו של אדם שהיה צריך לצרפו כתובע או כנתבע שנוכחותו בבית הדין דרושה כדי לאפשר לבית הדין לפסוק ולהכריע ביעילות ובשלמות בכל השאלות הכרוכות בתובענה.

במקרה דנן, הדרישה כלפי חברת השביל הירוק נובעת מזכייתה במכרז של החברה העירונית , אף על פי שנתבעת 2 נכנסה "בנעליה", ולמרות טענותיה של התובעת כי היא אינה מכירה אותה ולא עבדה אצלה. על כן, דין טענתה זו של חברת השביל הירוק להידחות.

האם חברת השביל הירוק ונתבעת 2 הן מעסיקות במשותף?

כאמור, החברה העירונית פרסמה מכרז פומבי לביצוע שירותי ניקיון במתחם המרינה ובטיילת חוף הים בהרצליה שבו זכתה חברת השביל הירוק, וביום 1.1.12 נחתם הסכם התקשרות קבלני בין החברה העירונית ובין חברת השביל הירוק (נספח 1 לתצהירו של מר מור). בסמוך לכך, ביום 29.12.11 נחתם הסכם התקשרות בין חברת השביל הירוק לנתבעת 2 שעניינו הסכם קבלנות משנה לצורך ביצוע עבודות האחזקה והניקיון. החל משנת 2012 שימשה נתבעת 2 כקבלן משנה מטעם חברת השביל הירוק בביצוע שירותי ניקיון במתחם מרינה ובטיילת חוף הרצליה, והייתה המעסיקה של התובעת.

בית הדין הארצי לעבודה קבע בפסיקתו חזקה שלפיה המעסיק הוא המשתמש, אלא אם יוכח כי קיימת התקשרות אותנטית בינו לצד השלישי ובין הצד השלישי לעובד, כי מטרת ההתקשרות אינה מנוגדת לחובת תום הלב או לתקנת הציבור ואינה נגועה בפגם אחר המאיין אותה, ואין היא נועדה לעקוף או להתחמק מחובותיו על פי הדין (דב"ע נב/3-142 אלהרינאת – כפר רות, כד(1) 535 (1992), להלן – הלכת כפר רות).

בהלכת כפר רות נקבעו מבחני עזר לצורך קביעת זהות המעסיק, וביניהם: כיצד ראו הצדדים את היחסים ביניהם וכיצד הגדירו אותם, מי קיבל את העובד לעבודה, מי קבע את תנאי העסקתו, למי הבעלות על הציוד בו משתמש העובד, מי מפקח על עבודתו, מי נושא בתשלום שכרו, האם העבודה שמבצע העובד נעשית במסגרת עיסוקו העיקרי של המשתמש, ועוד. עם זאת הובהר, כי לא ניתן ליישם מבחנים אלה באופן טכני בלבד, וזהות המעסיק תיקבע על יסוד התמונה בכללותה.

בע"ע 478-09 יצחק חסידים – עירית ירושלים, מיום 13.1.11, קבע בית הדין הארצי לעבודה כי אין עוד תוקף לחזקה שנקבעה בהלכת כפר רות, אולם הוא הותיר על כנה את דרך הבדיקה המהותית שהותוותה בהלכת כפר רות. כמו כן, שב בית הדין הארצי והדגיש, כי זהות המעסיק תיקבע על בסיס הבחנה בין התקשרות אותנטית ולגיטימית עם קבלן משנה, ובין הסדר פיקטיבי, שמטרתו להתחמק ממחויבות המעסיק מתוך ניסיון להסוות את יחסי העבודה תוך פגיעה בזכויות העובד.

מר רגב העיד כי חברת השביל הירוק העבירה לנתבעת 2 את הביצוע של כל העבודות שזכתה בהן במכרז של החברה העירונית. עוד העיד כי הוא לא היה בקשר עם העובדים אלא עם נתבעת 2 בלבד באמצעות מאהר (עמ' 48 ש' 3-6, 21-23 לפרוטוקול הדיון). לדבריו, בתחילת ההתקשרות עם החברה העירונית הודיעה חברת השביל הירוק כי היא עובדת עם קבלן משנה שמבצע את העבודה ונמצא בקשר עם המזמין של השירות (עמ' 51 ש' 13-16 לפרוטוקול הדיון). מר רגב העיד כי חברת השביל הירוק ביקשה מנתבעת 2 להציג תלושי שכר ובדקה אם האחרונה משלמת לפי שעות העבודה כפי שעולה מכרטיסי העבודה (עמ' 51 ש' 23-26 לפרוטוקול הדיון).

עוד העיד מר רגב כי בכל חודש שילמה החברה העירונית כספים לחברת השביל הירוק. חברת השביל הירוק לקחה את החלק שלה – 25% ואת היתרה העבירה לנתבעת 2. עבור אחוז רווח זה סיפקה חברת השביל הירוק ערבויות למכרז וביטוחים לטובת התפעול (משאבים הנדרשים לזכייה במכרז), ואולם לא סיפקה את העובדים לביצוע עבודות הניקיון, שכן העבודה התבצעה על ידי נתבעת 2. כמו-כן, מר רגב העיד כי הוא שימש כנציג מטעם חברת השביל הירוק והגיע לשטח כדי לבדוק אם העבודה נעשית לפי דרישות המכרז והוא זה שהיה בקשר גם עם המזמין – החברה העירונית וגם עם קבלן המשנה – נתבעת 2 (עמ' 52 ש' 7-8, 22-23, 27-32 לפרוטוקול הדיון).
יצוין שנתבעת 2 לא הייתה יכולה לעמוד בתנאי המכרז כיוון שלא הייתה בעלת ניסיון והיקף פעילות הנדרשים במסמכי המכרז .
מר רגב העיד כי חברת השביל הירוק משתתפת וזוכה במכרזים בהרבה רשויות, וכי בחלק מהמכרזים עובדים גם עובדים ישירים שלה ואולם בחלק אחר עובדים עם קבלני משנה. בכל מכרז שחברת השביל הירוק זוכה בו היא מחליטה אם לעבוד עם צוות העובדים שלה או עם קבלני משנה (עמ' 54 ש' 14-19 לפרוטוקול הדיון).

אין מחלוקת כי חברת השביל הירוק זכתה במכרז שפרסמה החברה העירונית לביצוע עבודות ניקיון בחוף הים בהרצליה, ומיד העבירה את כל חובותיה על פי המכרז לנתבעת 2, שהוקמה בסמוך לזכייתה במכרז והעסיקה את התובעת. מהראיות שנשמעו עולה כי ככל הנראה המטרה היחידה של הקמתה של נתבעת 2 הייתה ביצוע העבודה הקשורה למכרז של החברה העירונית . לא נטען ולא הוכח כי נתבעת 2 עסקה בפרויקטים אחרים. על כן, נראה שנתבעת 2 באה לעולם כדי לאפשר העסקת עובדים, וביניהם התובעת, בניקיון חוף הרצליה, וכך למנוע העסקתם על ידי חברת השביל הירוק, שזכתה במכרז וחבה כלפי החברה העירונית .

אנו סבורים כי אין לאפשר את ניסיון חברת השביל הירוק להסתתר מאחורי אישיות משפטית שהוקמה בסמוך להתקשרותה עם החברה העירונית, לשם ביצוע העבודה שהוטלה עליה במסגרת המכרז של החברה העירונית.

על כן, על חברת השביל הירוק, שזכתה במכרז, הייתה מוטלת אחריות כלפי העובדים שעבדו בפרויקט נשוא הזכייה. לפיכך, אנו רואים בחברת השביל הירוק כמעסיקה במשותף עם נתבעת 2.

ב"כ התובעת טען בסיכומיו כי ההסכם שבמכרז הפך ל"חוזה הפסד" על פי הקריטריונים שנקבעו בתנאי המכרז. על כן, לדבריו, יש להטיל על שאר הנתבעות אחריות לחובות המוטלות על נתבעת 2. אנו לא נידרש לטענה בדבר "חוזה הפסד" בהכרעתנו, משום שזו לא נטענה בכתב התביעה ועל כן מהווה הרחבת חזית. כמו-כן, הטענה מתייתרת שכן ממילא קבענו כי מדובר במעסיקות במשותף.

האם תחום הניקיון נמצא בליבת העיסוק של העירייה והחברה העירונית?

הנתבעות 1 ו-3 טענו כי במקרה דנן פורסם על ידי החברה העירונית מכרז פומבי תוך רצון ליצור מיקור חוץ אותנטי לתחום עיסוק שהעירייה והחברה העירונית אינן עוסקות בו – שירותי ניקיון. אין להן את הידע לכך, ותחום זה אינו משתלב במערך הארגוני של מי מהן. על כן, מדובר בהתקשרות לגיטימית לקבלת שירותי ניקיון ואין להחיל את דוקטרינת המעסיקים במשותף.

מר רגב העיד כי ככל הידוע לו העירייה והחברה העירונית לא מבצעות עבודות ניקיון בעצמן אלא מפקחות ונותנות הוראות בשטח. לדבריו, יש מנהל תפעול שעובר בשטח ונותן הנחיות והוראות כל הזמן (עמ' 56 ש' 27-29 לפרוטוקול הדיון). כמו-כן, לפי עדותו של מר רגב, לחברה העירונית היה מפקח שקבע בנוגע לעובדים של נתבעת 2 אם יעבדו שעות נוספות, כמה עובדים יעבדו בכל יום לפי צפי כמות האנשים בחוף או באירוע, והוא זה שנתן את ההנחיות בשטח (עמ' 58 ש' 5-10 לפרוטוקול הדיון).

אשר להבחנה בין חברות המספקות כוח אדם ובין חברות שירותים, כתבה פרופ' שרון רבין-מרגליות במאמרה "חברות השרותים, מזמיני השרותים ובעיקר מה שביניהם: על מעמדם ואכיפת זכויותיהם של עובדי חברות השרותים" כך:
"חברות שירותים הן חברות המספקות שירות ללקוחותיהם, והעבודה מתבצעת בחצרי הלקוח. כאלה הן חברות הניקיון והשמירה וחברות ההסעות והמחשוב. הן מוכרות לנו גם בשם ״קבלני שירותים". שלא כמו חברת כוח אדם, חברת השירותים מספקת ללקוחותיה שירות מוגדר ומוגמר שהלקוח בחר למקר החוצה (outsourcing) כגון שירותי ניקיון או אבטחה. חברת כוח האדם, לעומת זאת, מספקת ללקוח פתרונות נקודתיים של כוח אדם, מעין ״כולבויניק״ היכול לשלוח ללקוח מזכירה, עובד מחשב, עובד ניקיון ומאבטח בעת ובעונה אחת. מושא ההתקשרות שונה אפוא: בחוזה לאספקת השירותים מושא ההתקשרות הוא השירות, ואילו בחוזה לאספקת כוח אדם מושא ההתקשרות הוא כוח האדם עצמו".
(מחקרי משפט כה' 525, 526, התש"ע-2009).

בית הדין הארצי לעבודה חזר בפסק דינו בענין ע"ע (ארצי) 20422-01-11 גבריאל אוזן – מדינת ישראל משרד התעשיה המסחר והתעסוקה, מיום 4.8.11, על ההבחנה בין קבלן שרותים וקבלן כח אדם:
"קבלן שירותים, הוא קבלן המספק מוצר מוגמר למזמין. קבלן השירותים הוא זה שיספק את חומרי הגלם, ככל שקיימים כאלה לצורך קבלת המוצר או השירות המוגמר, והוא שיפעיל את עובדיו ויפקח עליהם עד להשלמת המוצר המוגמר. לעומת זאת, קבלני כוח האדם מספקים לארגון עובדים זמניים. באופן זה, העבודה נעשית על ידי עובדי הקבלן בחצריו של המזמין, והמזמין הוא זה שמפעיל את העובדים, נותן הוראותיו, ומפקח על ביצוע העבודה (ראו פרופ' אמירה גלין, "מיקור חוץ (Outsourcing) 'מתמקרים' החוצה; ההיבט הארגוני והניהולי", שנתון משפט העבודה ז', 43, 46; עב 11/07 אל אור אילת תפעול ואחזקות בע"מ - מדינת ישראל, מיום 11.8.08). ה"מזמין" לענייננו, ובקשר לחוק עובדים זרים וחוק קבלני כוח אדם הוא "המעסיק בפועל".
בהתאם לסעיף 10ב לחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם, תשנ"ו-1996:
"לא יקבל אדם שירות כוח אדם מקבלן כוח אדם או שירות מקבלן שירות, ולא יתקשר עמם לקבלת שירותים כאמור, אלא אם כן קבלן כוח האדם הוא בעל רישיון או היתר מיוחד לפי פרק זה, לפי העניין, והמציא לאותו אדם העתק ממנו, או שקבלן השירות הוא בעל רישיון לפי פרק זה והמציא לאותו אדם העתק ממנו".

עולה השאלה – האם עבודת התובעת מצויה בליבת עיסוקה של העירייה – האם ניקיון חוף הים מצוי בליבת העיסוק של העירייה?
ייתכן שיש לענות על שאלה זו בחיוב. כפי שהצהירו העירייה והחברה העירונית - לחברה העירונית אחריות בלעדית לבצע במתחם חוף הרצליה עבודות תחזוקה וניקיון. על כן, נראה שתחום שירותי הניקיון בחוף הים אכן מצוי בליבת עיסוקה של העירייה. ואולם, אנו נשאיר את השאלה בצריך עיון משום שלא נדרשנו אליה במסגרת הטענות שעלו בכתב התביעה.

התביעה כנגד העירייה

לטענת התובעת, יש לראות בעירייה ובחברה העירונית מעסיקות במשותף עם נתבעת 2. מנגד, לטענתן של הנתבעות 1 ו-3, בין העירייה והחברה העירונית ובין התובעת לא היו יחסי עובד-מעסיק, שכן מעסיקתה של התובעת הייתה נתבעת 2 בלבד, ועל כן, אין בין הצדדים יריבות.

החברה העירונית היא תאגיד עירוני בבעלות העירייה ולו אחריות בלעדית לניקיון חוף הרצליה . ככלל תאגיד עירוני נועד לשמש כלי בידי עירייה לביצוע משימות המוטלות עליה, והוא מעין זרועה הארוכה של העירייה. בה בעת, התאגיד העירוני הוא אישיות משפטית נפרדת הנושאת את עצמה, ואין רואים בו מחלקה ממח לקות הרשות.
בבג"ץ 3250/94 אורן נ' מועצת עיריית פתח תקוה, פ"ד מט(5) 17 (להלן – בג"ץ אורן) עמד כבוד השופט חשין בהרחבה על הייחודיות של תאגידים עירוניים כמו גם על המורכבות והקושי הנלווים לפעילותם תוך שקבע, בין היתר, כך:
"הקמתה של חברה הנתונה לשליטתה של עירייה נועדה, בין השאר, להקל על העירייה בביצוע תפקידיה ולשחרר פעילויות מסוימות מהצורך להתמודד עם מנגנון ביורוקרטי המאפיין מנגנון ציבורי באשר הוא... ומשידענו שככלל אין טובה בלא עקבה, נדע אף זאת שהקמתה של חברה בידי עירייה נושאת מאליה בשובלה אף בעיות וקשיים, משפטיים ושאינם משפטיים.
הנה כי כן, תאגיד עירוני נועד, ככלל, לשמש כלי בידי עירייה לביצוע משימות המוטלות עליה, מעין זרועה הארוכה של העירייה. בה בעת, תאגיד עירוני הינו אישיות משפטית הנושאת את עצמה, והרי בעיקר מטעם זה אומרת עירייה להקימו. מרגע התהוותו קונה תאגיד עירוני - ככל אחיו התאגידים - זכויות וסמכויות לעצמו, נושא הוא בחובות לעצמו, ואין רואים בו מחלקה ממחלקות העירייה... ".

כאמור, העירייה והחברה העירונית כל אחת היא אישיות משפטית נפרדת.
תאגיד עירוני, על פי עצם הגדרתו, אמור לעסוק בנושאים שנתונים לסמכותה של העירייה אף היא (בג"ץ אורן). העברת הסמכויות לחברה העירונית כזרועה הארוכה של העירייה (ולא כדי להסיר ממנה אחריות) היא לגיטימית.
התובעת לא הציגה טיעון שיש בו כדי להצדיק קביעה שלפיה היא הועסקה על ידי העירייה – ולא על ידי החברה העירונית, או שקיימת עילה אחרת המצדיקה לחייב את העירייה בגין זכויו תיה של התובעת.

הוכח כי מעסיקותיה של התובעת היו נתבעת 2 ונתבעת 4. אשר לחברה העירונית, אנו סבורים כי זו לא יכולה להתנער מאחריות דרך התקשרות עם קבלן חיצוני שהתקשר עם קבלן משנה וחלה עליה חובת פיקוח.
על כן, אין לראות בעירייה כמעסיקה במשותף, ודין התביעה כנגד העירייה להידחות בשל היעדר יריבות.

חלות החוק להגברת האכיפה

בסיכומים העלתה התובעת טענות המבוססות על החוק להגברת האכיפה. נתייחס קודם לטענת הנתבעות בנוגע לאי חלות החוק, נוכח מועד חקיקתו ותקופת העבודה של התובעת. החוק להגברת האכיפה נכנס לתוק ף ביום 19.6.12, ואילו התובעת החלה את עבודתה בניקיון חוף הים בהרצליה בחודש מאי 2011, והחלה לעבוד אצל נתבעת 2 החל מתחילת שנת 2012.

אנו סבורים כי אין בכך כדי לדחות את הטענה שלפיה החברה העירונית וחברת השביל הירוק חבות בתשלום זכויות התובעת אף ביחס לתקופת ההעסקה שקדמה לתחולת החוק. זאת מכוח הפסיקה שקדמה לחוק, שהחילה אחריות משותפת על מזמין השירות כלפי עובדיו של קבלן המספק לו שירותים, במקרים בהם הקבלן אינו מסוגל למלא אחר התחייבויותיו כלפי עובדיו (ראו למשל: ע"ע (ארצי) 273/03 דברת שוואב – מדינת ישראל-משרד החקלאות ופיתוח הכפר , מיום 2.11.06; ע"ע 1218/02 Xue Bin – א. דורי-הסברה לעבודתו הנדסיים בע"מ , מיום 20.3.13; ע"ע (ארצי) 1363/02 דינה חזין – תנופה שירותים כ"א ואחזקות 1991 בע"מ, מיום 05.11.06; ע"ב (ת"א) 3054/04 שמואלוב איילת (נטליה) – משה פונס שרותי נקיון ואחזקה בע"מ, מיום 10.12.06).

ב"כ הנתבעות 1 ו-3 טען כי הסתמכות על חוק להגברת האכיפה היא בהרחבת חזית אסורה. אולם, לא מדובר בטענה עובדתית, אלא בטענה משפטית, שלגביה הייתה הזדמנות לנתבעות להתייחס.

האם קיימת אחריות של החברה העירונית כלפי התובעת?

תנאי מינימאלי של התקשרות כדין עם קבלן שירותים הוא לדרוש ולבדוק שלאותו קבלן רישיון כדין לפעול בתחום. במסגרת ההליכים לקבלת רישיון בוחנת הרשות הרגולטורית את קיום התנאים שבדין, העדר הרשעות, חוסן כלכלי של החברה, שאף נותנת ערבויות, ועוד .

דרישות הזהירות והפיקוח חלות עוד ביתר שאת כלפי רשות ציבורית, שלא יכולה להסתתר מאחורי קבלן ואף מאחורי קבלן משנה שהתקשר עם הקבלן, כדי להעסיק עובדים מבלי לשלם את זכויותיהם.
סעיף 25 לחוק להגברת האכיפה של דיני העבודה קובע אחריות אזרחית של מזמין שירות לפי הוראת חיקוק המנויה בתוספת השלישית ולפי הוראות צווי ההרחבה המנויות בסעיף זה.

סעיף 26 לחוק להגברת האכיפה מחייב נקיטת אמצעים בידי מזמין שירות:

(א) מזמין שירות חייב לנקוט אמצעים סבירים, בנסיבות העניין, כדי למנוע פגיעה בזכויות עובדים של הקבלן המועסקים אצלו, ולשם כך עליו לקבוע דרך יעילה במקום העבודה למסירת הודעה על פגיעה כאמור, לרבות הודעה
לפי סעיף 25(א)(3)(א), ולבירור המידע שבהודעה, ויידע את עובדיו של הקבלן בדבר דרך זו.
(ב) לא קבע מזמין השירות דרך למסירת הודעה כאמור בסעיף קטן (א) או לא יידע את עובדיו של הקבלן בדבר דרך זו, תחול עליו אחריות אזרחית כלפי עובד של הקבלן המועסק אצלו, לפי הוראות סעיף 25, אף אם לא מתקיים התנאי שבסעיף קטן (א)(3) של הסעיף האמור.

סעיף 27 לחוק קובע הגנות, וסעיף 28 לחוק מחיל את האחריות האזרחית על מי שמזמין קבלן שירות כלפי עובדי הקבלן.
לפי החוק להגברת האכיפה, מחובתה של החברה העירונית, המזמינה שירות מהותי דרך קבלן שירות, שאף מתקשר עם קבלן משנה לצורך ביצוע השירות, לערוך בדיקות תקופתיות של תלושי השכר ולבחון אם הקבלן משלם לעובדיו זכויותיהם על פי דין.
החברה העירונית פרסמה מכרז לביצוע עבודות ניקיון תוך קביעת סטנדרטים בסיסיים למניעת פגיעה בעובדים (נספח 1 לתצהירו של מר מור). החברה העירונית טענה כי לאחר ההכרזה על חברת השביל הירוק כזוכה במכרז התקשרה האחרונה עם נתבעת 2 כקבלן משנה מטעמה, לביצוע בפועל של עבודת הניקיון, ללא ידיעתה , והדבר התגלה לראשונה במסגרת ביקורת שכר שערכה החברה העירונית בחודש יולי 2012 ( עמ' 12 לנספח 5 לתצהירו של מר מור). זאת בניגוד לאמור בסעיף 22.1 להסכם בין הצדדים, שלפיו: "הקבלן לא יהיה רשאי למסור את ביצוע השירותים, כולם או מקצתם, לידי קבלני משנה, אלא באישורו המוקדם של המזמין" (נספח 1 לתצהירו של מר מור) .
במסגרת דו"ח מבקר של החברה העירונית מיום 28.11.12 , שלפיו נמצא כי חברת השביל הירוק הכניסה קבלן משנה ללא ידיעה ואישור בכתב של החברה העירונית, הומלץ: להכניס מנגנון גורם חיצוני שיבצע בדיקה בנושא כוח אדם; לתאם ישיבה עם נציג מהחברה העירונית שמפעילה יועץ חיצוני שמוסמך בתחום; לבצע בדיקה לכל העובדים של קבלני המשנה; לזמן את חברת השביל הירוק ולקבל הבהרות והסברים להערות המבקר בדו"ח (נספח 6 לתצהירו של מר מור) . ואולם, על אף הגילוי, החברה העירונית לא ביטלה את ההסכם עם חברת השביל הירוק .
כמו-כן, לטענת החברה העירונית, היא עמדה על כך שתינתן התחייבות בכתב של חברת השביל הירוק ושל הנתבעת 2 לקיום הקפדה על חוקי עבודה לגבי המועסקים מטעמן (נספחים 7 ו-9 לתצהירו של מר מור). ואולם, התחייבות בכתב מטעם קבלני המשנה אינה מספיקה, ועל החברה העירונית מוטלת החובה לערוך ביקורת ופיקוח ייזום בשטח על מנת לוודא כי הקבלן אכן עומד בחובותיו כלפי העובדים לפי החוק.
לגרסת החברה העירונית, החל משנת 2012 היא פנתה באופן שוטף ועקבי בקשר לבדיקת העסקת עובדים במסגרת המכרז על ידי חברת השביל הירוק (נספחים 3 ו-4 לתצהירו של מר מור); היא ערכה בדיקה מקצועית באמצעות משרד רואי חשבון בנושא אכיפת חוקי העבודה על ידי קבלני משנה והדוח הוגש לעיונה בחודש אוקטובר 2012 (נספח 5 לתצהירו של מר מור); ביום 18.8.13 היא ערכה ביקורת נוספת (לאחר שהקודמת נערכה כחצי שנה לפני כן) לתלושי שכר של עובדי חברת השביל הירוק (נספח 10 לתצהירו של מר מור); ומדי שנה נערכו בדיקות שכר קבלנים באמצעות גורמי מקצוע חיצוניים (עמ' 43 ש' 14-18, ש' 30-32 לפרוטוקול הדיון) . על כן, לטענתה היא פעלה כדין.
אף על פי כן, אנו סבורים כי לחברה העירונית קמה אחריות מכוח החוק להגברת האכיפה. החברה העירונית לא הוכיחה כי קבעה דרך יעילה למסירת הודעה על פגיעה בזכויות העובדים ויידוע עובדי הקבלן בעניין זה, ומשכך חלה אחריות בהתאם לאמור בסעיף 26(ב) לחוק להגברת האכיפה. כמו-כן, החברה העירונית לא עמדה בהגנה לפי סעיף 27 לחוק להגברת האכיפה, שכן היא לא נקטה באמצעים סבירים על מנת למנוע פגיעה בזכויות עובדי נתבעת 2 המועסקים אצלה, לרבות התובעת.
במקרה דנן, נוצרה שרשרת העסקה, ומחובתה של החברה העירונית היה לפקח באופן יזום הן על חברת השביל הירוק והן על נתבעת 2 בנוגע להעסקת העובדים על ידן. החברה העירונית לא עמדה בחובתה זו, ואף העבירה את מלוא האחריות לקבלני המשנה. לפיכך, אמנם אין לראות בחברה העירונית מעסיקה במשותף של התובעת, ואולם יש להטיל עליה אחריות בכל הנוגע לתשלום זכויותיה הסוציאליות של התובעת מכוח היותה מזמין שירות לפי החוק להגברת האכיפה.

חלות צו ההרחבה בענף הניקיון

בהתאם להלכה הפסוקה, שאלת תחולתו של צו הרחבה היא שאלה שבעובדה, המשולבת בקביעה משפטית לגבי סיווג עסקו של המעסיק, כאשר המבחן המכריע לצורך קביעת חלות צו ההרחבה הוא בחינת עיקר עיסוקו של המעסיק (ר' דב"ע נג/3-125 אלכס שרר - רהיטי דימור בע"מ, פד"ע כז 158 (1993); ע"ע 18/99 יפה אפרימי - לילה עבד לעיל, מיום 9.7.00).

אין מחלוקת כי נתבעת 2 היא חברה קבלנית למתן שירותי ניקיון וכי עיקר עיסוקה הוא אספקת שירותי ניקיון. על כן, נתבעות 2 ו-4 חבות כלפי התובעת בתשלום זכויותיה בהתאם לצו ההרחבה בענף הניקיון. כמו-כן, מכוח סעיף 25(א) לחוק להגברת האכיפה, חבה החברה העירונית לשאת בזכויות התובעת בהתאם לצו ההרחבה בענף הניקיון.

השכר ששולם לתובעת

התובעת הצהירה כי היא קיבלה תלושי שכר פיקטיביים, שבהם הופיע תשלום חלקי של זכויותיה, שאותו קיבלה מהאחראי, ואילו את יתרת השכר היא קיבלה במזומן מבלי שהדבר הופיע בתלושי השכר.
לפי תצהירה של התובעת, השכר שלה חושב לפי שעות העבודה שבהן עבדה, ועלה מדי שנה. בחודש מאי 2015, לפני שיצאה לשמירת היריון, קיבלה שכר נטו לשעה בסך 26 ₪ (בתלוש השכר מופיע כי קיבלה שכר שעתי בסך 28 ₪) . בכל חודש נספרו שעות העבודה שלה, והוכפלו בתעריף המוסכם עמה לשעת עבודה. בגין הסכום שהופיע בתלוש השכר שהנפיקה לה הנתבעת 2 היא קיבלה את שכרה בהמחאה, ואילו בגין החלק השני (היתרה שמעל לתלוש השכר ועד לגובה התשלום המחושב) היא קיבלה תשלום במזומן.

התובעת העידה לגבי תשלום שכרה כך: "חצי אני מקבלת בשיק חצי אני מקבלת גם בתלוש משכורת כתוב" (עמ' 8 ש' 1-2 לפרוטוקול הדיון). לדבריה, בכל חודש היא קיבלה חלק משכרה במזומן מאחמד (עמ' 19 ש' 15-16 לפרוטוקול הדיון). התובעת העידה לגבי תלושי השכר שנמסרו לה כך:
"ש. את לא קוראת אבל את אומרת שהתלושים פיקטיביים והם לא בסדר, למה הם לא בסדר?
ת. אני עובדת יותר מדי, יותר שעות, מה שאני מקבלת ביד פחות מה שהוא נותן לי פחות מה שהוא מפקיד לי בשיק פחות. בגלל זה, התנגדתי.
את שואלת אותי בתלוש הזה מה לא נכון – אני אומרת לך שאני לא יודעת, אין לי מושג כי אני לא קוראת עברית, וחצי חלק מהמשכורת אני מקבלת ביד פחות ממה שאני צריכה לקבל. חלק אני מקבלת ביד, במזומן זאת אומרת, וחלק אני מקבלת בשיק ממנו".
(עמ' 10 ש' 15-20 לפרוטוקול הדיון).

כמו-כן, התובעת העידה כי בכל חודש היא התלוננה לפני אחמד על כך שהיא קיבלה כספים במזומן (עמ' 10 ש' 21-24 לפרוטוקול הדיון).

התובעת צירפה חישוב שלדבריה נערך על ידי אחמד שבו נרשמו הסכומים שקיבלה בתלוש השכר והסכומים שהיא קיבלה במזומן, שהיו מעל לסכום שבתלוש השכר (נספח 4 לתצהירה). כמו-כן, התובעת צירפה פירוט תנועות בחשבון הבנק שלה שבו מופיעות חלק מההפקדות במזומן שהיא קיבלה (נספח 5 לתצהירה), וחלק מההמחאות שהיא קיבלה ומשכה במזומן (נספח 6 לתצהירה). אין אנו סבורים כי הראיות שצירפה אכן מוכיחות את טענותיה.

מנגד, מר מאהר העיד כי התובעת עבדה בין 5 ל-7 שעות עבודה וקיבלה את שכרה בהתאם (עמ' 40 ש' 11-13 לפרוטוקול הדיון). כמו-כן, הוא העיד כי התובעת מילאה בעצמה את כרטיסי העבודה שלה. לדבריו, הוא שילם לה את כל שכרה ונתן לה תלושי שכר על כל התקופה (עמ' 40 ש' 14-19 לפרוטוקול הדיון). לדבריו, התובעת לא קיבלה תשלומים במזומן (עמ' 42 ש' 10-11 לפרוטוקול הדיון).

אנו סבורים כי התובעת לא הוכיחה כי קיבלה תשלום במזומן נוסף על התשלום שקיבלה לפי תלושי השכר. על כן, אנו קובעים כי התובעת קיבלה שכר בהתאם לתלושי שכרה.

בתחילת חודש מאי 2015 הפסיקה התובע לעבוד בפועל, ככל הנראה נוכח צורך בשמירת הריון. כמות שעות העבודה בתלוש השכר של חודש מאי 2015 (החודש האחרון שבו עבדה התובעת שלושה ימים בלבד ) נמוכה מאוד ולא משקפת את שעות עבודתה של התובעת בתקופת עבודתה . על כן, בהתאם לתלוש השכר של חודש אפריל 2015, אנו קובעים כי השכר הקובע של התובעת (לחישוב פיצויי פיטורים) הוא בסך 4,999.68 ₪ ( ₪ 28 * 178.56 כמות שעות עבודה).

האם זכאית התובעת לגמול בגין עבודה בשעות נוספות וב ימי מנוחה שבועית?

התובעת הצהירה כי בתקופה שהמנהל שלה היה משה היא עבדה 6 ימים בשבוע. כאשר אחמד החליף את משה, היא החלה לעבוד 7 ימים בשבוע ומדי מספר חודשים היה לה יום חופש במהלך השבוע. לדבריה, היא עבדה כל יום ללא מנוחה. נוסף על כך, לדבריה, הנתבעות העסיקו אותה שעות רבות וארוכות בכל יום (10-15 שעות עבודה ברצף) בהתאם לעונה ולעומס המתרחצים בחוף הים. התובעת הצהירה כי לא קיבלה תשלום מלא עבור עבודתה בשעות נוספות ולא קיבלה תגמול בגין עבודתה בימי המנוחה השבועית.

התובעת הגישה כרטיסי נוכחות בגין חלק מתקופת העבודה (נספח 7 לתצהירה). מדובר בכרטיסים ידניים שברובם נכתבו שעות עבודה קבועות – שעת התחלה: 07:00 ושעת סיום: 20:00. לדבריה, היא כתבה את שעות עבודתה ואחמד חתם על חלק מכרטיסי הנוכחות (עמ' 13 ש' 13-17 לפרוטוקול הדיון). כאמור, אחמד לא זומן להעיד.

התובעת נחקרה על כרטיסי הנוכחות שהגישה, ונשאלה כיצד ייתכן שכתבה שהיא עבדה בימים שלא היו קיימים – כך למשל בימים 31.9.14, 31.6.14. התובעת העידה מספר פעמים כי ייתכן שטע תה בעת מילוי כרטיסי הנוכחות. כאשר נשאלה בנוגע לתיקונים שערכה בכרטיסי הנוכחות העידה כי היא לא זוכרת (עמ' 14 ש' 11-12, 18-21 לפרוטוקול הדיון, עמ' 15 ש' 4-6, 7-22 לפרוטוקול הדיון).

לגרסתה של התובעת, בתחילת שנת 2013 חתם אחמד על כרטיס השעות שלה, כאשר בדרך כלל הוא ביקש לקבל אותו בסוף החודש. בסוף חודש מאי 2013 ביקש אחמד לקבל את הכרטיס, והתובעת ביקשה למסור אותו למחרת כי רצתה לצלם אותו לפני מסירתו. מחודש מאי 2013 לא חתם אחמד על כרטיסי שעות אלא נתן לה כרטיסים למלא ולמסור ללא חתימה שלו.

התובעת הצהירה כי בחודשי החורף (נובמבר-פברואר) היא עבדה לפחות 10 שעות ביממה מהשעה 07:00 ועד לשעה 17:00. סך הכול עבדה התובעת 7 ימי עבודה בשבוע – 70 שעות עבודה בשבוע. לדבריה, בכל יום היא עבדה שעות נוספות והחל מהשעה השלישית ביום שישי. כמו-כן, בכל יום שבת היא עבדה שעות נוספות שעליהן לא קיבלה תוספת תשלום.
בחודשי הקיץ (מרץ-אוקטובר) היא עבדה כ-14-15 שעות ביממה ואף יותר, מהשעה 07:00 ועד לשעה 21:00 ולעיתים 22:00. סך הכול 7 ימי עבודה בשבוע – 98 שעות עבודה בשבוע. בכל יום היא עבדה 6 שעות נוספות והחל מהשעה השלישית ביום שישי, וכן עבדה שעות נוספות בכל יום שבת.

סעיף 26ב לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן – חוק הגנת השכר) קובע כי על המעסיק מוטלת חובת ההוכחה להוכיח כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, ככל שלא הציג רישומי נוכחות כהגדרתם בסעיף 25 ל חוק שעות עבודה ומנוחה, קרי באמצעים מכניים, דיגיטליים או אלקטרוניים, או שנחתמו מדי יום בחתימת העובד ואושרו בחתימת אחראי שמינה המעסיק לכך.

במקרה דנן, לא הוצגו לפנינו על ידי הנתבעות רישומי הנוכחות של התובעת. על כן, נטל השכנוע עובר אל המעסיק לשכנע כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת (ע"ע 15546-05-11 שמעון בוסקילה – נתיבי מעיין אביב בע"מ, מיום 24.02.15; ע"ע 24949-09-14 זינאת – איי אס אס אשמורת בע"מ, מיום 4.8.16).

עוד נקבע בפסיקה, כי לצורך יישום הוראות סעיף 26ב ל חוק הגנת השכר, על בית הדין לבחון את מידת הוודאות בה הוכחה עצם העבודה בשעות נוספות, ואת מידת הוודאות בה הוכח ה היקפה. ככל שניתן לקבוע פוזיטיבית כי בוצעה עבודה בשעות נוספות, אולם לא ניתן להוכיח את היקף העבודה הנוספת, או כאשר בתום ההליך השיפוטי נותרו כפות המאזניים מעויינות באשר לשאלת קיומה של עבודה בשעות נוספות, תחול החזקה הקבועה בסעיף 26ב, ועל המעסיק תוטל חבות בעד 15 שעות נוספות שבועיות, או 60 שעות נוספות חודשיות. לעומת זאת, ככל שעלה בידי צד להטות את מאזן ההסתברויות לצדו בנוגע לשאלת היקף העבודה בשעות נוספות, ייפסק גמול השעות הנוספות על יסוד ההיקף שהוכח, והחזקה הקבועה בסעיף 26ב לא תבוא לידי ביטוי מעשי ( ע"ע 47715-09-14 ‏ עוזי ריעני – אליאסי שיווק בע"מ, מיום 29.3.17).

התובעת הציגה לפנינו את גרסתה בעניין היקף עבודתה בנתבעת. מנגד, נתבעת 2 לא הציגה לפנינו רישומי נוכחות של התובעת כהגדרתם בסעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה. מסקנתנו היא כי לא עלה בידי הנתבעת 2 לסתור את גרסתה של התובעת שלפיה ביצעה עבודה בשעות נוספות, ומשכך אנו קובעים כי התובעת עבדה בשעות נוספות. עם זאת, הוכח כי היקף השעות אינן כפי שטוענת התובעת, שכן לא ניתן להתבסס על רישומי הנוכחות שה יא הציגה, אשר אינם תקינים ו אינם אמינים. לפיכך יש להחיל את החזקה הקבועה בסעיף 26ב לחוק הגנת השכר.

לפי החזקה הקבועה בסעיף 26ב לחוק הגנת השכר, חבות הנתבעות 2,3 ו-4 כלפי התובעת בתשלום בגין 60 שעות נוספות חודשיות ולא מעבר לכך עבור תקופת העבודה שבה עבדה אצל נתבעת 2. התובעת עבדה החל מחודש ינואר 2012 ועד לסוף חודש אפריל 2015 (שכן עבדה בחודש מאי 2015 שלושה ימים בלבד).

חישוב הזכאות הוא: 60 שעות * 125% * 28 ₪ * 39 חודשים= 81,900 ₪.
מסכום זה יש להפחית את התשלום שקיבלה התובעת בגין שעות נוספות לפי תלושי השכר בסך 11,642.8 ₪.
התובעת זכאית לתשלום נוסף בגין שעות נוספות בסך 70,257.2 ₪ .

התובעת לא הוכיחה את גרסתה בעניין עבודתה בימי המנוחה השבועית, על כן דין רכיב תביעה זה להידחות.

זכאות התובעת לפיצויי פיטורים

כאמור, התובעת ילדה בחודש אוגוסט 2015 תאומים , והתפטרה מעבודתה בחודש פברואר 2016, כאשר התפטרותה נכנסה לתוקף בחודש מרץ 2016 (מכתב ההתפטרות צורף כנספח 2 לתצהירה). יצוין כי התובעת הפסיקה לעבוד בפועל בחודש מאי 2015, ככל הנראה עקב צורך בשמירת הריון.

לטענתה, היא התפטרה עקב טיפול בילדיה, ועל כן היא זכאית לפיצויי פיטורים בהתאם לסעיף 7(א) לחוק פיצויי פיטורים. מנגד, לטענת הנתבעת 2, לאחמד נודע כי ככל הנראה בסמוך להתפטרותה החלה התובעת לעבוד בעבודה אחרת.

התובעת העידה כי בין חודש מרץ 2016 ועד לחודש יולי 2016 היא לא עבדה כלל, ובחודש אוגוסט 2016 החלה לעבוד בשני מקומות עבודה במקביל – בחברת א. מוקד אבטחה ושירותים בע"מ עבדה במשך שעתיים ביום, ובחברת א. א. אור ניקיון בע"מ במשך שש שעות ביום (עמ' 22 ש' 14-23 לפרוטוקול הדיון).
בסיכומי התשובה מסר ב"כ התובעת כי התובעת שבה לעבוד בחודש אוגוסט 2016 בסמוך למקום מגוריה בתל אביב בעבודה במשרה חלקית.

סעיף 7(א) לחוק פיצויי פיטורים קובע כי: "התפטרה עובדת, תוך תשעה חדשים מיום שילדה, על מנת לטפל בילדה – יראו לענין חוק זה את התפטרותה כפיטורים...".
בפסיקה נקבע כי קיימת חזקה שהתפטרות בסמוך לאחר הלידה היא לצורך טיפול בילד שנולד (דב"ע 3-63/98 גלי בובליל נ' א.א.צ. שירותים משפטיים בע"מ, מיום 26.7.98). התובעת התפטרה תוך פחות מתשעה חודשים מהיום שילדה. הנתבעים לא סתרו את גרסתה של התובעת ולא הוכיח ו כי זו שבה לעבוד בסמוך להתפטרותה. על כן, יש לראות את התפטרותה של התובעת כפיטורים.

סעיף 25 לחוק להגברת האכיפה מפרט את הזכויות בהן יחויב מזמין השירותים כלפי העובד בהתאם למפורט בתוספת השלישית ולפי הוראות צווי ההרחבה המנויות בסעיף 25(ב). פיצויי פיטורים אינן נכללים במסגרת זכויות אלו. על כן, יש לחייב בפיצויי פיטורים את הנתבעות 2 ו-4 בלבד.

קבענו כי התובעת עבדה ברציפות החל מחודש מאי 2011 ועד לחודש פברואר 2016 בניקיון חוף הים בהרצליה (4.75 שנים או 57 חודשים). על כן, אנו מחייבים את הנתבעות 2 ו-4 לשלם לתובעת פיצויי פיטורים על כל תקופת עבודתה. קבענו כי השכר הקובע של התובעת הוא בסך 4,999.68 ₪. על כן, התובעת זכאית לפיצויי פיטורים בסך 23,748.48 ₪ .

פיצויי הלנת פיצויי פיטורים

התובעת טענה כי נתבעת 2 הייתה חייבת לשלם לה את זכויותיה עם מתן הודעתה על התפטרותה בחודש מרץ 2016, ואולם היא לא עשתה כן. על כן, יש לחייב אותה בתשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים.
מנגד, טענה נתבעת 2 כי היה רצון מצידה לשלם לתובעת את זכויותיה, ואף נציג הנתבעת 2, אחמד, נסע לביתה ורצה למסור לה צ'קים לתשלום עבור זכויותיה, ובין היתר תשלום בגין פיצויי פיטורים, ואולם היא סירבה לקבל אותם. על כן, אין לחייב אותה בתשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים.

בסעיף 18 לחוק הגנת השכר נקבע:
"בית דין אזורי רשאי להפחית פיצוי הלנת שכר או לבטלו, אם נוכח כי שכר העבודה לא שולם במועדו בטעות כנה, או בגלל נסיבה שלמעביד לא הייתה שליטה עליה או עקב חילוקי דעות בדבר עצם החוב, שיש בהם ממש לדעת בית הדין האזורי, ובלבד שהסכום שלא היה שנוי במחלוקת שולם במועדו".

הוראה זו חלה אף ביחס לפיצויי פיטורים, מכוח סעיף 20(ד) לחוק הגנת השכר.

בית הדין הארצי לעבודה חזר ופסק כי הפחתת פיצויי ההלנה נתונה לשיקול דעתו של בית הדין, בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה (ע"ע (ארצי) 30029/98 מכון בית יעקב למורות ירושלים – מימון, ניתן 29.11.00; ע"ע (ארצי) 394/99 המפד"ל, המפלגה הדתית לאומית בא"י – אגבריה, ניתן 23.12.03).

בהטלת פיצויי הלנה על בית הדין למצוא "את האיזון הנכון שבין גורם ההרתעה לבין הטלת מעמסה בלתי פרופורציונית על המעסיק מאידך. ספק ביחס למגמה זדונית של המעסיק בעיכוב התשלום, צריך להתפרש לקולא, כלומר הנטייה היא לפסוק פיצויי הלנה מופחתים, אך הכל בהתאם לנסיבות" (ע"ע (ארצי) 300215/98 דומוס תעשיית רהיטים בע"מ – בן הלל, מיום 31.5.00).

מר מנגיסטו הצהיר כי הוא נכח בפגישה שנערכה בין התובעת ובין אחמד, ובמסגרת פגישה זו הציע לה האחרון תשלום בסך כ-30,000 ₪ ( מתוכו 17,667 ₪ כפיצויי פיטורים), בתנאי שהתובעת ת חתום על מסמך שלפיו היא מוותרת על זכויותיה. לדבריו, הוא ייעץ לה לא לחתום על מסמך זה, ועקב כך, התובעת לא חתמה על המסמך ולא קיבלה כל תשלום.

אכן נראה שהיה רצון של הנתבעת 2 לשלם לתובעת את פיצויי הפיטורים, יחד עם זכויות נוספות, לאחר התפטרותה. ואולם, הם לא שולמו עד היום, למרות שחלפו כשלוש שנים ממועד התפטרותה של התובעת. נתבעת 2 הודתה בכתב ההגנה כי התובעת זכאית לפיצויי פיטורים ולזכויות נוספות, ואולם הוסיפה וטענה כי תשלם לתובעת את פיצויי הפיטורים רק אם זו תוכיח שלא החלה לעבוד במקום עבודה אחר בסמוך להתפטרותה.

נוכח הנסיבות שפורטו, ועקב מחלוקת כנה בין הצדדים לגבי זכאותה של התובעת לפיצויי פיטורים , משום שסברה נתבעת 2 כי התובעת החלה לעבוד במקום עבודה אחר לאחר התפטרותה, אנו סבורים כי אין לחייב בפיצויי הלנת שכר אלא בהפרשי הצמדה וריבית בלבד.

תביעה בגין הפרשות לפנסיה

התובעת טענה כי במשך כל תקופת העסקה הייתה זכאית להפרשות לפנסיה בהתאם לצווי ההרחבה בענף הניקיון, ואולם לא נעשו לה הפרשות.
מנגד טענו הנתבעות, כי לא ניתן היה לבטח את התובעת, ששהתה בישראל במעמד של מהגרת עבודה .

הלכה פסוקה היא, כי קיימת חובה על מעסיק לבצע הפרשות לפנסיה עבור כל עובד בתנאים הקבועים בצו ההרחבה, ובהיעדר הפרשה שכזו יש לחייבו בתשלום פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות כדין בשיעור ההפרשות שלא בוצעו (ע"ע 137-08 מטין אילינדז – פרידמן חכשורי בר ש.י להנדסה ולבנין בע"מ, מיום 22.08.10; בר"ע 36959-06-15 Musabal Abdalla – טלרן אחזקות ונקיון (2000) בע"מ , מיום 15.7.15).
יצוין שבחודשים יוני ויולי 2015 לא עבדה התובעת, ולא הוכח שהיא קיבלה גמלה לשמירת הריון. אך שולמו לה דמי מחלה עבור תקופה זו . על כן, הייתה חובה על המעסיק להפריש לפנסיה בגין סכומים אלה.
התובעת זכאית לפיצוי חלף הפרשות לקרן פנסיה, בשיעור 6% משכרה עבור התקופה שמיום 1.1.12 ועד לסוף חופשת הלידה של התובעת ביום 16.12.15 (חופשת לידה בלידת תאומים היא 18 שבועות/4.5 חודשים) (נספח 3 לתצהירה של התובעת) . התובעת זכאית לתשלום חלף הפקדות פנסיוניות בסך 14,249 ₪ (0.06 *47.5 * 4,999.68).

תביעה לדמי הבראה ולפדיון חופשה

התובעת הצהירה כי היא קיבלה חלק מהתשלום בגין דמי הבראה ודמי חופשה. לדבריה, מסר לה אחמד 4 המחאות על סך 2,369 ₪ כל אחת בגין זכויות אלה. תשלומים אלה נכתבו בתלוש השכר של חודש יוני 2014 – דמי הבראה בסך 5,610 ₪ (374 ₪ ליום עבור 15 ימים) ודמי חופשה בסך 5,416 ₪. יש להפחית את הסכומים האלה מזכאות התובעת.

במסגרת הסיכומים הודתה נתבעת 2 כי התובעת זכאית לתשלום נוסף בגין דמי הבראה בסך 2,003 ₪ (עבור השנתיים האחרונות), ותשלום נוסף בדין פדיון חופשה בסך 2,072 ₪.

התובעת זכאית לדמי הבראה בגין השנתיים האחרונות להעסקתה בסך 2,004 ₪ [(9*2*423=7,614)-5,610=2,004 ₪].

לפי תלוש השכר של חודש מאי 2015 נותרו לתובעת 9.95 ימי חופשה. על כן, התובעת זכאית ל פדיון חופשה בסך 2,072 ₪ (208.32 * 9.95).

דמי חגים

התובעת טענה כי היא נוצרייה, וכי היו 9 ימי חג בכל שנת עבודתה. על כן, לטענתה, היא זכאית ל-45 ימי חג בסך 9,360 ₪.
לטענת נתבעת 2, התובעת קיבלה תשלום עבור דמי חגים בחגים המוסלמים לפי בחירתה.
מתלושי השכר שהוצגו לפנינו עולה כי התובעת קיבלה תשלום בגין דמי חג – כך למשל בחודש יולי 2014 קיבלה התובעת תשלום בגין שלושה ימי חג בסך 624.96 ₪, וכן בחודש אוקטובר 2014 קיבלה תשלום בגין שלושה ימי חג בסך 624.96 ₪.
התובעת לא פירטה את ימי החגים שבגינם היא זכאית לתשלום, ואש ר לטענתה לא עבדה בהם, ועל כן דין רכיב תביעה זה להידחות.

לסיכום

אנו מחייבים את הנתבעות 2,3 ו-4, יחד ולחוד, לשלם לתובעת את הסכומים כדלקמן:
סך של 70,257.2 ₪ בגין שעות נוספות, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.4.16 ועד ליום התשלום המלא בפועל.
סך של 14,249 ₪ בגין הפרשות לפנסיה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.4.16 ליום התשלום המלא בפועל.
סך של 2,004 ₪ בגין דמי הבראה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.3.16 ועד ליום התשלום המלא בפועל.
סך של 2,072 ₪ בגין פדיון חופשה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.3.16 ועד ליום התשלום המלא בפועל.
נוסף על כך , על הנתבעות 2 ו-4 לשלם לתובעת סך של 23,748.48 ₪ בגין פיצויי פיטורים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.4.16 ועד ליום התשלום המלא בפועל
כמו-כן, על הנתבעות 2,3 ו-4 לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 7,000 ₪ כל אחת.
התביעה כנגד נתבעת 1 נדחית על כל רכיביה. מאחר שהייצוג היה משותף עם הנתבעת 3, אין אנו עושים צו להוצאות.

14. לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו.

ניתן היום, כ"ז כ"ז אב תשע"ט, (28 אוגוסט 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .