הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו סע"ש 8039-03-14

13 אוקטובר 2017

לפני:

כב' השופטת רוית צדיק

התובע
אוריאל נהרי ת.ז. XXXXX920
ע"י ב"כ: עו"ד שרון חיבה
-
הנתבעת
מ.י וליש בע"מ ח.פ 512501743
ע"י ב"כ: עו"ד יוסי אלקריף

פסק דין

1. בפני תביעת ו של מר אוריאל נהרי(להלן-התובע) לתשלום זכויות שונות הנובעות לטענתו מתקופת עבודתו ב חברת מ.י וליש בע"מ(להלן-הנתבעת) וסיומה.

העובדות בתמצית -
2. הנתבעת הינה חברה לייבוא ושיווק רכיבי חשמל ואלקטרוניקה לענף החשמל לתעשייה בישראל, בתחום פיקוד ובקרה לתעשיית לוחות החשמל וכן לענף האלקטרוניקה. הנתבעת מנהלת בית עסק בראש העין.

3. התובע עבד בנתבעת כנהג וכעוזר מחסנאי, החל מיום 27.1.09 ועד ליום 17.10.13.

4. היקף משרתו של התובע עמד על 5 ימים בשבוע. בהסכם העבודה של התובע נקבע כי שעות עבודתו יהיו בין השעות 8:00 - 17:00, שכרו החודש י עמד על סך של 6,300 ₪ ברוטו ,בתוספת דמי נסיעות בסך של 200 ₪.

5. במהלך תקופת עבודתו ועד לסוף חודש אוגוסט 2013, התגורר התובע בראש העין, ולאחר מכן עבר להתגורר בעיר פתח תקווה.

6. ביום 25.8.13 עבר התובע ניתוח באף לשם שיפור הנשימה. התובע שהה בתקופת מחלה במשך 3 שבועות, מיום 25.8.13 ועד ליום 15.9.13. התובע איתר לעצמו נהג אשר החליף אותו בעבודתו בתקופה זו.

7. ביום 15.9.13 או בסמוך לכך, נערכה שיחה בין התובע לבין מר מוטי טימסטיט, מנכ"ל הנתבעת. הצדדים חלוקים באשר לתוכנה של שיחה זו, האם התובע פוטר או התפטר במהלכה וכן באשר למועד המדויק בו היא נערכה. אין חולק בין הצדדים, כי לאחר שיחה זו עבד התובע בתקופת ההודעה המוקדמת טרם סיום עבודתו במהלכה סוכם כי יגיע לעבודתו לסירוגין, עד ליום 17.10.13.

8. ביום 17.10.13 נמסר לתובע מכתב על סיום העסקתו, אשר כותרתו: " הודעה בגין רצונך לסיים את העבודה בחברה", בו נכתב כדלקמן: "לאחר שיחתנו בה הודעת לנו אודות רצונך לסיים את תפקידך בשל מעבר מקום מגורים, אנו מכבדים את רצונך, אי לכך ב-15/10/2013 תכנס התפטרותך לתוקף. אנו מאחלים לך הצלחה בהמשך דרכך".

השאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים-
9. במסגרת פסק דין זה, יש להכריע את השאלות הבאות השנויות במחלוקת בין הצדדים:

  1. האם התובע פוטר או התפטר ובהתאמה לכך, האם התובע זכאי לפיצויי פיטורים?
  2. האם זכאי התובע לתשלום פיצוי בגין פיטורים שלא כדין וככל שכן, באיזה שיעור?
  3. האם זכאי התובע לפיצוי בגין אי מתן מכתב פיטורים?
  4. האם זכאי התובע לפיצויים מוגדלים וכן לפיצוי בגין עוגמת נפש וככל שכן, באיזה שיעור?
  5. האם זכאי התובע לתשלום שכר בגין שני ימי עבודה נוספים, בתאריכים 16-17/10/13?
  6. האם זכאי התובע לתשלום בגין שעות נוספות וככל שכן, באיזה שיעור?
  7. האם זכאי התובע לתשלום שכר בגין הפסקות אשר לא ניתנו לו וככל שכן, באיזה שיעור?
  8. האם זכאי התובע לתשלום בגין ביגוד וככל שכן, באיזה שיעור?
  9. האם זכאי התובע לתשלום בגין עדכוני שכר שעתי, וכלל שכן, באיזה שיעור?
  10. האם זכאית הנתבעת להורות על קיזוז סכום ההלוואה שניתנה לתובע?

10. להלן נדון בכל אחת משאלות אלו.

העדים-
11. מטעם התובע העידו: התובע בעצמו, מר ארז גמליאל, אשר שמש כנהג והחליף את התובע במהלך ימי המחלה בהם שהה בחודש 8-9/13 וכן גב' רחל נהרי, אשתו של התובע.
מטעם הנתבעת העיד מנהל הנתבעת, מר מוטי טימסטיט וכן גב' רימה ריידמן, מנהלת החשבונות של הנתבעת.

דיון והכרעה-
נסיבות סיום יחסי העבודה-
12. לטענת התובע, ביום 15.9.13, עם שובו לעבודה לאחר תקופת מחלה, נקרא לשיחה אצל מר טימסטיט, מנהל הנתבעת. במהלך השיחה נשאל להפתעתו האם הוא מתכוון להמשיך בעבודתו בחברה. התובע השיב כי הוא מעוניין להמשיך בעבודה אולם ביקש לאחר הגעתו בין 10-15 דק' מידי בו קר לתקופת התאקלמות קצרה, עקב מעבר דירה לפתח תקווה כאשר הבטיח להשלים זאת בסוף היום.

13. לטענת התובע, בתגובה לדבריו השיב מר טימסטיט, כי במידה וכך הדבר, איך צורך בהמשך העסקתו. לגרסת התובע, ניסה לדבר לליבו של מר טיסטריט אולם זה השיב כי ממילא גויס עובד חדש אשר יכול להתייצב לעבודה בשעה 8 בבוקר. מר טימסטיט הבהיר כי ניתנת לו הודעה מוקדמת בת 30 יום וכי יועבר לידיו מכתב פיטורים וישולמו לו פיצויים. בנוסף, במעמד שיחה זו התבקש התובע לעבוד בתקופת ההודעה המקודמת "לפי קריאה".

14. התובע הכחיש את טענת הנתבעת כי ביקש להתפטר מחמת מרחק העבודה מביתו החדש, והבהיר כי מדובר במרחק של כ – 10 ק"מ בלבד ובנסיעה של כ – 13 דקות. בנוסף, התובע הבהיר כי לא היה מתפטר מאחר והיו לו הוצאות רבות בתקופה זו, ונזקק לשכרו עקב מעבר הדירה ורכישת הדירה החדשה.

15. עוד טען התובע, כי במהלך תקופת ההודעה המוקדמת פנה מספר פעמים למר טימסטיט וכן לגב' ריידמן, בבקשה לקבל את מכתב הפיטורים אשר הובטח לו, אך אלו מיאנו למסור מכתב זה, בתואנות שונות. כאשר קיבל התובע את מכתב סיום העסקתו ביום 17.10.13, נותר המום מתוכנו השקרי בו נכתב כי התפטר מעבודתו כאשר לא היו דברים מעולם. כמו כן התובע הכחיש את טענות הנתבעת כי נפלו ליקויים בעבודתו וכי נהג ליטול את משאית החברה לצורך ביצוע סידורים אישיים.

16. הנתבעת טענה כי התובע הוא שבחר לעזוב את החברה, כאשר לא הייתה זו הפעם הראשונה בה עזב את עבודתו. התובע נהג לציין שוב ושוב בפני מנהליו ועובדי הנתבעת כי המעבר לעיר פתח תקווה יקשה עליו להגיע בזמן ואינו יודע אם ימשיך לעבוד אצל הנתבעת. התובע התבקש לתת תשובה סופית האם בכוונ תו להמשיך בעבודתו, אך התחמק ולבסוף הודה כי הוא מתכוון לעזוב מאחר ומחפש הוא עבודה הקרובה למקום מגוריו.

17. הנתבעת הוסיפה וטענה, כי ביום 1.9.13 נערכה פגישה בין מר טימסטיט לבין התובע, בה הודיע התובע כי אין בכוונתו להמשיך לעבוד וכי עם תום חופשת מחלתו מיום 15.9.13, יישאר חודש נוסף עד למציאת עובד מחליף ולאחר מכן יעזוב. הנתבעת הכחישה את טענת התובע כ י ביקש את אישור מנהל הנתבעת להגיע באיחור בשל התאקלמותו במקום החדש וטענה כי התובע נהג לאחר בפועל, מבלי לבקש כל אישור.

18. הנתבעת ציינה כי התובע המשיך לעבוד משך 30 ימים לאחר הודעתו על עזיבה, ונקרא לעבודה מספר ימים בודדים עת היה צורך בכך וכן ניתן לו רכב הנתבעת לסידורים אישיים. הנתבעת הוסיפה וציינה כי אף הסכימה לתת לתובע הלוואה בסמוך למועד סיום עבודתו לכן גם התנהלות זו מלמדת כי לא הייתה כל כוונה לסיים העסקתו בנתבעת.

19. עוד טענה הנתבעת, כי במהלך כל תקופת עבודתו נהגה עמו בתום לב ולפנים משורת הדין חרף הפרות חוזרות של נהלי העבודה. התובע היה עובד בעייתי ונהג לאחר לעבודה באופן קבוע ו לא להחתים כרטיס עבודה על מנת להסתיר את איחוריו הרבים. כן נהג התובע לבצע נסיעות אישיות מרובות עם רכבה של הנתבעת, אשר היה אמור לשמש אותו לצרכי עבודה בלבד.

20. הלכה פסוקה היא כי נטל ההוכחה מוטל על הטוען לסיום יחסי העבודה (ראו-דב"ע נו/3-201 שמש ירושלים בע"מ נ' מאיר ניסימיאן, עבודה ארצי כרך כח(1) 216). מעשיו של המפטר קובעים אם הוא פיטר ומעשיו של המתפטר קובעים אם הוא התפטר; כיצד יראהו הצד השני או כיצד יחשב בעיניו של הצד השני הוא חסר משמעות ונפקות (ראו – דיון לב/3-58 (ארצי) רשות השידור נ' מאיר אשל פד"ע ד 298).

21. כן נפסק, כי בעת הכרעה מי מהצדדים רצה להביא את היחסים לידי סיום, יש לבחון, בין היתר, למי מהצדדים הייתה מוטיבציה להביא לניתוקם של יחסי העבודה. על בית הדין להכריע בסוגיה זו על פי המסכת העובדתית המובאת בפניו. יש להסיק המסקנה לא רק מי יזם את ניתוק יחסי העבודה, אלא גם מי היה הצד המעוניין בניתוקם. לעיתים נגרר הצד היוזם את הפסקת העבודה בפעולתו אחר התנהגות הצד המעוניין בכך. במקרים כאלה, ייתכן כי מה שנראה על פניו כהתנהגות המלמדת על התפטרות הוא למעשה פיטורים – או ההיפך.

22. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, העדויות והראיות, מצאתי כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח כי פוטר מעבודתו. נהפוך הוא, שוכנעתי בטענת הנתבעת לפיה התובע היה בעל מוטיבציה לסיים את עבודתו, מהטעמים אשר יפורטו להלן.

23. ראשית, גרסת עדי הנתבעת בעניין זה הייתה עקבית ורצופה . מר טימסטיט העיד כי עוד במהלך השנה הקודמת, שנת 2012, עזב התובע את עבודתו בנתבעת מבלי ליתן הודעה מוקדמת, לאחר שלטענתו מצא מקום עבודה בתנאים טובים יותר אולם, כעבור מס' ימים התייצב שוב לעבודה וביקש לקבלו חזרה (ס' 9 – 10 לתצהירו של מר טיסטריט). בעניין זה אפנה לדברי מ ר טיסמיס עוד במהלך הדיון המוקדם:
"נציג הנתבעת:
התובע הודיע לי שהוא רוצה לעזוב תוך שבוע , הוא הלך לעבוד בחברת LG " הוא דאג לנו לנהג מחליף" אחרי שבוע הוא חזר הסכמתי לקבל אותו חזרה למרות מה שהוא עשה לי.
שאני מפטר עובד אני עושה את זה מסודר"(עמ' 5 לפ', ש' 9 - 11) .

24. עדותו של מר טימסטיט באשר לנסיבות סיום יחסי העבודה, עלתה בקנה אחד עם האמור בתצהירו וכך הצהיר: "..התובע ציין שוב ושוב בפני מנהל הנתבעת ועובדיה כי עת יעבור להתגורר בפתח תקווה יקשה עליו המרחק להגיע בזמן לעבודה וכי הוא אינו יודע האם תהיה לו האפשרות להמשיך לעבוד אצל הנתבעת. התובע התבקש לתת תשובה סופית...אך הוא התחמק שוב ושוב...ביום ה – 1.9.13, בפגישה שנערכה בין מנהל הנתבעת לבין התובע, הודיע התובע באופן קשמי כי הוא אינו מתכוון להמשיך לעבוד, ומיד לאחר סיום חופשת המחלה שלו, דהיינו החל מיום 15.9.13 יישאר חודש נוסף עד למציאת עובד מחליף ואז יעזוב....בניגוד לטענתו של התובע כי הוא אומנם ביקש להמשיך בעבודתו אך להגיע באיחור של כ – 19-15 דקות עד התאקלמותו למקום מגוריו, יודגש, כי לא כך הם פני הדברים! התובע לא ביקש לאחר אלא הוא היה מאחר להגיע לעבודתו באופן ניכר וזאת מבלי לקבל כל אישור על כך מהנתבעת" (ס' 13 – 14 לתצהירו).

25. כמו כן בעדותו חזר מנהל הנתבעת על דבריו והעיד כי:
"ש. טענת שהתובע התפטר ב2.9.13 בחוסר תום לב, מדוע חוסר תום לב אם הוא עבד עד 17.10?
ת. סוכם שהוא ימשיך לעבוד עד 17.10 הייתה שיחה בינינו באמצע חופשת המחלה שלו, הוא האריך את חופשת המחלה והוא הגיע וניהלנו שיחה ודיברנו... אני מציין לפני כן שהוא הודיע כל הזמן אמר לשרית שהוא רוצה לעזוב וניסינו לקבל תאריך מתי הוא רוצה לעזוב כדי להשיג נהג. כל האספקות שלי תלויות בנהג ולא קיבלנו ממנו תשובה ברורה. באמצע חופשת מחלה הוא בא פיזית להודיע שהוא מאריך את המחלה ואז ניהלנו שיחה והגענו לעיקרי הסיכומים שאחרי שהוא מחלים הוא ממשיך לעבוד עד חודש מראש להודעה ואז היה יומיים שהוא החזיר לי בגין החופשה. זה הסיכום שהיה. החוסר תום לב בכך שהוא אומר שפיטרתי אותו"(עמ' 19, ש' 12 - 21).

26. ובהמשך העיד:
"ש. תוכל להראות לנו מסמך שהעובד הודיע על התפטרותו?
ת. ניהלנו שיחה ויש את המייל.
ש. כמה עובדים בחברה?
ת. 12 עובדים. אני יודע שאם מפטרים מישהו צריך לעשות שימוע.
ש. תאשר לי שלא קיבלת מהתובע כל מסמך לא אסמס ולא מסמך שהוא מודיע על התפטרות, טענת שהוא הודיע לך באופן רשמי, מה זה רשמי?
ת. ניהלנו שיחה בחדר והוא הודיע לי שבתנאים האלה הוא לא יכול להגיע מפתח תקווה, הוא לא יכול להגיע בזמן ולכן הוא עוזב את העבודה, הוא רצה רכב להגיע לעבודה כי לפני כן הגיע עם האופניים שלו למקום העבודה. הוא בא כמה פעמים מפתח תקווה באוטובוס וטען שלא הרגיש טוב והקיא ואני לא יכול לתת לו רכב. זה כתוב בסעיף 15 לתצהירי"(עמ' 20 לפ', ש' 3 -12).

נוסף על האמור העיד מר טימסטיט כי התובע הודיע לכל העובדים כי בכוונתו לעזוב כפי שצוין בתצהירה של רימה(עמ' 19 לפ', ש' 27-28 ).

27. הנה כי כן, מצאתי כי עדותו של מר טימסטיט הייתה עקבית. מר טימסטיט אף הבהיר בעדותו כי התובע היה מעוניין במכתב פיטורים לקבלת דמי אבטלה וכדבריו:
"ש. אתה יכול להראות חתימה של התובע במכתב?
ת. התובע ביקש ממני מכתב שיוכל לקבל דמי אבטלה ולכן נזהרתי בלשוני וכתבתי שהוא הודיע על סיום עבודה" (עמ' 21 לפ', ש' 4 – 5) .

28. גרסתו של מר טימסטיט קיבלה חיזוק גם מעדותה של גב' ריידמן, אשר הצהירה כדלקמן: " יודגש, כי התובע היה מציין בפני עובדי הנתבעת ואף בפניי את עובדת מעברו למקום מגורים חדש בפתח תקווה, ואת הקושי הרב שיוצב בפניו להגיע בזמן לעבודתו, וכי הוא שוקל למצוא עבודה קרובה יותר למקום מגוריו"(סעיף 3 לתצהירה).

29. בהמשך השיבה גב' ריידמן באופן עקבי על השאלות אותן נשאלה בחקירתה, והבהירה כי:
"ש. את יודעת אם הוא אמר לך שהוא רוצה להתפטר?
ת. הוא אמר לי מס' פעמים שהוא עובר למקום מגורים אחר וזה קשה לו להגיע לעבודה והוא צריך לחפש עבודה.
ש. הוא אמר שהוא רוצה להתפטר?
ת. הוא לא אמר מילה להתפטר אבל אני יודעת שרצה לחפש עבודה כי קשה לו להגיע לעבודה. אני לא זוכרת מתי זה היה בתאריך"(עמ' 26, ש' 1 – 7).

כן הוסיפה והעידה כי :
"ש. האם נכון שהתובע היה הולך לעובדים בחברה ואמר שרוצה לעזוב?
ת. כך שמעתי שהוא אמר שקשה לו להגיע"(עמ' 27 לפ', ש' 17 - 18).

לפיכך, גם עדותה של גב' ריידמן הייתה עקבית ותמכה בטענת הנתבעת.

30. שנית, הנתבעת הוכיחה כי העניקה לתובע הלוואה סמוך לפני סיום עבודתו, אותה היה על התובע להחזיר בתום 3 חודשי עבודה, ביום 1.11.13 (ס' 22 לתצהירו של מר טימסטיט). התובע אישר זאת בעדותו וכדבריו:
ש. בחודש יולי ניתנה לך מפרעה של 10,000?
ת. נכון.
ש. מתי היית אמור להחזיר אותה?
ת. אחרי 3 חודשים"(עמ' 12 לפ', ש' 4 – 7 ).

31. לאור האמור לעיל, מקובלת עליי טענת הנתבעת כי יש בכך להוכיח כי לא היה בכוונת ה לפטר את התובע. הדעת נותנת כי מעסיק סביר לא יעניק הלוואה לעובד אותו הוא מעוניין לפטר ויש בכך כדי לתמוך בטענת הנתבעת כי לא הייתה לה כל מוטיבציה לסיים את העסקת התובע.

32. שלישית, גרסת הנתבעת קיבלה חיזוק מעדותו של התובע. התובע הודה כי נהג לאחר במהלך תקופת עבודתו (עמ' 10 לפ', ש' 9- 10). על כן טענת התובע כי הנתבעת חפצה לסיים העסקתו בשל הודעתו כי יגיע באיחור משך תקופה קצרה לאחר שינוי מקום מגוריו, אינה סבירה בנסיבות מקרה זה.

33. נוסף על האמור, התובע אישר בעדותו כי לא הייתה זו הפעם הראשונה בה ביקש לעזוב את עבודתו :
"ש. האם זה נכון שלפני התקופה הזו אתה עזבת את מקום העבודה באופן עצמאי?
ת. לא. הבאתי נהג מחליף.
ש. אני אומר עוד לפני זה?
ת. היה שבוע שעזבתי והלכתי לחברה אחרת. אמרתי למוטי שאני רוצה לעבור מקום עבודה . ארגנתי לו נהג מחליף והלכתי ואני לא הייתי מרוצה שם באותו זמן הנהג פרק את הכתף, הנהג אופיר נהרי פרק את הכתף ולא יכל להמשיך לעבוד אמרתי למוטי שאני רוצה לחזור ואמר אין בעיה"(עמ' 11 לפ', ש' 32, עמ' 12 לפ', ש' 1 – 3) .

34. כמו כן, בחקירתו הנגדית לא היה בפי התובע מענה מדוע לא ציין בדוא"ל אותו כתב לנתבעת בזמן אמת, כי פוטר מעבודתו:
ש. אתה אומר למעשה שפוטרת נכון?
ת. כן.
ש. מייל ששלחת צורף כנספח ה' לתצהיר שלך ( מקריא), למה אתה לא כותב מאחר ופוטרתי על ידך, אבקש לקבל מכתב פיטורים,?
ת. אני חושב שזה ברור מעבר לכתב מה הכוונה פה.
ש. כתוב " דיברנו בינינו והבנתי ממך שאקבל ממך מכתב פיטורים לקבלת דמי אבטלה" אתה לא אומר לך שמגיע לך כי פיטרו אותך?
ת. נכון זה אותו הדבר במילים אחרות. לא הייתי אסרטיבי ולא ידעתי לומר"(עמ' 13 לפ', ש' 7 – 13) .

35. יתרה מכך, לא היה בפי התובע מענה מדוע ביקש לדעת האם מנהל הנתבעת הותיר מכתב התפטרות או פיטורים, ככל שלטענתו פוטר מעבודתו:
"ש. בשיחה עם רימה אתה כותב שם בתמליל לגבי המכתב אתה אומר מפנה לשורה 4. אתה לא אומר איך יכול להיות שכתבו לי כזה מכתב , אתה אומר הבנתי. שורה 9 אתה שואל אם יש חתימה של מוטי ולא שואל למה הוא כותב שרצית לסיים ההעסקה. אתה אומר הבנתי, אתה לא אומר מה פתאום פיטרו אותי לא התפטרתי מה שמעניין אותך זו החתימה, אתה שואל אם החתימה מצולמת , למה לא אמרת בנקודה הזאת שזה לא המכתב הנכון שפוטרת ולא התפטרת ?
ת. שקיבלתי את המכתב קיבלתי אותו מרימה. אני לא אדבר על זה שבשבוע האחרון מה 13 – 17 אמרתי לרימה כל יום מוטי השאיר מכתב התפטרות או פיטורין בשבילי והיא ענתה שלא ושהוא יביא בהמשך, לא יודע מה. היא משכה אותי. בסופו של השבוע היא הביאה לי את המכתב"(עמ' 13 לפ' ש' 18 – 16 ) .

36. רביעית, גרסת הנתבעת קיבלה חיזוק מעדות אשת התובע אשר אף היא אישרה כי נהג לאחר לעבודתו ( עמ' 16 לפ', ש' 29 – 30). אשת התובע העידה בהגינותה כי התובע לא היה מרוצה מעבודתו בשנה האחרונה ( עמ' 16 לפ', ש' 4 – 6). כמו כן, אישרה כי לא הייתה זו הפעם הראשונה בה עזב התובע את עבודתו ( עמ' 16 לפ', ש' 24 – 25 ).

37. חמישית, עיון בדואר האלקטרוני אותו כתב התובע בזמן אמת למנהל הנתבעת (מיום 21.10.13, צורף כנספח ה לתצהירו של התובע) מעלה כי כך נכתב : " מוטי צהריים טובים.. דיברתי הרגע עם רימה והבנתי שעדיין לא הספקת לשלוח או לאשר את העניין. אני כרגע בבעיה והברירה היחידה שלי היא להתייצב לעבודה. דיברנו בינינו והבנתי ממך שאקבל מכתב פיטורין, דבר שיעזור לי בעניין האבטלה עד שאמצא פה עבודה וכן לגבי הפיצויים. במצב כרגע אינני זכאי לדמי אבטלה!!... עקב זה שלא קיבלתי ממך מכתב פיטורין, איאלץ להגיע לעבודה כרגיל...". אולם, חרף האמור במכתב, לא התייצב התובע לעבודתו. מעבר לאמור מהודעה זו נלמד כי מבוקשו של התובע היה לקבל דמי אבטלה, כפי שהעיד גם מנהל הנתבעת. יש בדברים אלו, כדי לחזק את מסקנתי לפיה לתובע הייתה מוטיבציה לסיים את עבודתו.

38. טרם קבלת הכרעתי, שקלתי את הטענות הנוספות אותן העלה התובע בסיכומיו ולא מצאתי כי יש בהן כדי לשנות את החלטתי. בכלל זאת, שקלתי את טענת התובע לפיה פנה לגב' ריידמן במהלך ההודעה המוקדמת ודרש לקבל את מכתב הפיטורים אשר הובטח לו, אולם זו התחמקה מלמסור מכתב זה לידיו. התובע טען כי רק ביום 17.10.13, לאחר שובו של מנהל הנתבעת מחו"ל, נמסר ל ידיו מכתב סיום העסקה (נספח ו' לתצהיר התובע, ס' 19 – 20 לתצהירו של התובע).

39. לטענת התובע, התנהלות זו מוכיחה כי הנתבעת הפרה את התחייבותה למסור לידיו מכתב פיטורים. לא מצאתי ממש בטענת התובע בעניין זה. מנהל הנתבעת העיד כי שהה בחופשה בחו"ל ולכן מ סר לתובע את המכתב עם חזרתו ארצה ולאחר שהתובע סיים את עבודתו (עמ' 22 לפ' ש' 1 – 2). הסבר זה היה סביר בעיני ולא שוכנעתי כי הנתבעת פעלה שלא כדין או במזיד, כטענת התובע.

40. כן שקלתי את טענת התובע, לפיה הנתבעת שכרה נהג קבוע אשר יחליף אותו, טרם סיום עבודתו. התובע צירף לתצהירו (נספח ז1) הקלטה של הנהג בה נשמע הנהג מספר לתובע כי הנתבעת שכרה את שירותיו כנהג קבוע. אולם, מאחר והנהג לא הובא לעדות בפני בית הדין, לא מצאתי כי יש בתמליל זה די כדי להוכיח את טענת התובע כי הנתבעת תכננה את פיטוריו.

41. בעניין זה, אף מסר מנהל הנתבעת בחקירתו הסבר סביר לדברי הנהג וכך העיד:
"ש. העובד שגייסת טוען שגויס כעובד קבוע?
ת. זה לא רלבנטי כי הוא גויס דרך חברת כוח אדם.
ש. מפנה לתמלול הקלטה עם הנהג הקבוע, נספח ז/1, צורף לנספחים לתצהירי התובע, מפנה לשורה מס' 10 ו 11. ?
ת. העובד נקלט דרך חברת כוח אדם. אני לא יודע לומר מה עמדתי כי אני לא קולט את העובדים אלא שרית. יכול להיות שהעובד אמר את זה. מכיוון שזה חברת כוח אדם אם זה נהג לא מתאים יכול להיות שהוא לא יכול לעבוד אתנו. יש קושי מאד גדול לגייס נהגים לעבודות זמניות. לפעמים הוא יודע שהוא זמני ולפעמים שהוא קבוע. אני מניח שאמרו לו שהוא קבוע אחרת הוא לא היה מוכן לעבוד. אני לא גייסתי אותו אז אני לא יודע"(עמ' 22 לפ', ש'29 – 32, עמ' 23 לפ', ש' 1 – 5) .

42. עוד שקלתי, את טענת התובע לפיה הוכח כי מנהל הנתבעת לא זכר באיזה מועד ניהל את השיחה עם התובע, האם ביום 1.9.13 או ביום 15.9.13. בנסיבות המקרה שבפניי, לא מצאתי כי יש בעניין זה להוות פגם מהותי המקעקע את גרסת הנתבעת. ההסבר אותו מסר מנהל הנתבעת בעדותו היה ברור וכמספק וכדבריו:
"ש. מתי הוא הודיע לך את זה?
ת. במהלך השיחה , לא זוכר תאריך.
ש. בערך, מתי?
ת. לא זוכר תאריכים. מה שרשום כך היה.
ש. הייתה שיחה ב1/9 כן או לא?
ת. לא זוכר. מה שרשום בתצהיר.
ש. מתי הוא הודיע להקאות?
ת. בשיחה שניהלנו אני לא זוכר את התאריך.
ש. הייתה פגישה לפני ה1/9?
ת. לא. ב1/9 אני חושב שזה אמצע חופשת המחלה שלו הוא בא והגיש ארכה וניהלנו אחר כך עוד שיחה, היו כמה שיחות".
ש. האם אמרת לו את זה בשיחה הראשונה או השנייה?
ת. מן הסתם אם הוא אמר שהוא לא מרגיש טוב שהוא נוסע באוטובוסים ולא מרגיש טוב אז כנראה זה היה אחרי ה15 כי הוא בא אחר כך לעבודה. לא זוכר תאריכים"(עמ' 20, ש' 13 – 26).

43. לאחר ששקלתי את כלל השיקולים ולאור כ ל הטעמים אותם מניתי לעיל, הנני קובעת כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח כי פוטר מעבודתו. בהתאם לכך, תביעתו לתשלום פיצויי פיטורים נדחית.

פיצויי פיטורים שלא כדין-
44. לטענת התובע, לא נערך לו שימוע כדין, לא קיבל זימון לשימוע ולא ניתנה לו הזדמנות להתגונן. לפיכך, טען התובע כי הינו זכאי לסך של 31,500 ₪ בגין פיטורים שלא כדין וכן תשלום פיצויי הלנה.

45. לטענת הנתבעת, התובע הוא שהתפטר וביקש לסיים את עבודתו לכן לא נדרשה לערוך שימוע וממילא מדובר בסכום מופרז המוכיח כי התובע מבקש להתעשר על חשבון הנתבעת.

46. כאמור לעיל, קבעתי כי התובע לא פוטר מעבודתו על כן הנתבעת לא נדרשה לעריכת שימוע טרם פיטוריו. בעניין זה העיד מנהל הנתבעת כי:
"ש. ערכת שימוע לעובד?
ת. ניהלנו שיחה לא פיטרתי אותו הוא התפטר לכן לא ערכתי שימוע"(עמ' 20 לפ', ש' 1-2).
בהתאם לכך, תביעתו של התובע לפיצויי פיטורים שלא כדין נדחית. בהתאמה נדחית התביעה לתשלום פיצויי הלנה.

פיצוי בגין אי מתן מכתב פיטורים-
47. התובע טען כי בשל העובדה שהנתבעת לא מסרה לו מכתב פיטורים, נבצר ממנו לקבל דמי אבטלה במשך חודשיים. לפיכך, הינו זכאי לפיצוי בסך של 10,766 ₪.

48. הנתבעת הבהירה כי התובע התפטר ולכן אינו זכאי למכתב פיטורים. הנתבעת הדגישה כי רכיב זה מוכיח את חוסר תום ליבו של התובע, אשר יכול היה לתור אחר מקור פרנסה אך העדיף לשבת בחיבוק ידיים ולנסות לקבל כספים אשר אינם מגיעים לו.

49. עוד טענה הנתבעת, כי התובע לא איבד את זכאותו למימוש חודשי אבטלה שכן הינו זכאי לקבלם בהמשך, גם אם התפטר ולכן אינו זכאי לכל סעד. כמו כן הדגישה הנתבעת, כי מסרה לתובע מכתב סיום העסקה אולם התובע בחר בכוונת מכוון, להשאירו במשרדה של גב' ריידמן, בהתאם לייעוץ אשר ניתן על ידי עורך דינו.

50. בהתאם להלכה, לבית הדין ידיעה שיפוטית כי במקרה שמוגשת תביעה לדמי אבטלה ויש מחלוקת בין העובד לבין המעביד לעניין נסיבות סיום קשר העבודה, המוסד לביטוח לאומי בוחן את התביעה לדמי אבטלה ולעתים מקבל אותה למרות העדרו של אישור המעסיק (ראו-עע (ארצי) 212/06 ימית א. ביטחון (1988) בע"מ נ' אלי אפרים (פורסם בנבו, ניתן ביום 12.11.08, להלן: עניין ימית).

51. עוד נפסק בעניין ימית, כי אין לקבוע כלל גורף לפיו בכל מקרה בו מעביד מסרב למסור לעובד מכתב פיטורים הוא יחויב בתשלום פיצוי בשיעור דמי אבטלה שהיו עשויים להגיע לעובד. לא פעם, קיימים חילוקי דעות ממשיים בדבר נסיבות סיום קשר העבודה, ואין מקום כי בכל מקרה בו תידחה גרסת המעביד לענ יין נסיבות סיום קשר העבודה, יחויב אוטומטית בתשלום פיצוי בשיעור דמי האבטלה.

52. בענייננו, התובע לא הוכיח כי הימנעות הנתבעת ממסירת מכתב פיטורים הייתה בלתי סבירה. הנתבעת הוכיחה בפנינו את טענתה כי מסרה לתובע מכתב סיום העסקה עם סיום העסקת התובע, כאשר התובע בחר שלא לקחת את המכתב אלא להשאירו. מסקנה זו עלתה מעדותו של התובע אשר העיד:
"ש. רימה אומרת לך שהוא עמד לתת לך את זה שתסיים לעבוד, אתה רוצה לחשוב שוב את תשובתך שאמרת שקיבלת את המכתב לפני השיחה, אתה רוצה לשנות את התשובה שלך?
ת. (העד חושב).
ש. רימה שואלת אותך אם אתה רוצה שישלחו לך בדואר, אתה רוצה לחשוב שוב על התשובה שלך?
ת. זה עניין של לפני הרבה זמן, אני לא מנסה לשקר או משהו.
ש. רימה אומרת לך בהמשך אם אתה רוצה לקחת את המכתב , מה אתה אומר?
ת. (העד קורא מהתמליל). זה כמובן אחרי שקיבלתי את המכתב. השארתי אותו אצלה והלכתי הביתה ...
ש. אתה אומר שהמכתב היה אצלך ורצית רק לדעת אם החתימה מזויפת?
ת. המכתב לא היה אצלי השארתי אותו אצלה"(עמ' 14 לפ', ש ' 1 -20)

לאור האמור לעיל , התובע לא הוכיח כי הינו זכאי לפיצוי בגין אובדן דמי אבטלה על כן תביעתו בגין רכיב זה, נדחית.

תשלום בגין שעות נוספות ותשלום בגין הפסקות-
53. לטענת התובע, במהלך תקופת העסקתו הועסק בשעות נוספות אשר חרגו ממתכונת העסקתו (8:00-17:00), שעות עליהן לא קיבל תשלום. לטענתו עבד 544 שעות נוספות, מתוכן 468 שעות בשיעור 125% ו - 48 שעות בשיעור של 150%. בהתאם לכך, טען התובע כי על הנתבעת לשלם סך של 22,995 ₪ על פי התחשיב הבא:
6,300 ₪/180 שעות = 35 ₪ לשעה.
468 X 125% X 35 ₪=20,475 ₪
48 שעותx150ֵֵ%X 35 ₪ = 2,520 ₪.

54. עוד טען התובע, כי לא ניתנה לו הפסקה אחת במשך כל שנות עבודתו בנתבעת, בניגוד להוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א – 1951 (להלן: חוק שעות עבודה ומנוחה). לפיכך, זכאי הוא לטענתו לסך של 22,534 ₪, בהתאם לתחשיב הבא: 22 יוםX 48 חודשים X 33.87 ש"ח X 125% . הוסיף וטען התובע כי הינו זכאי לפיצויי הלנת שכר.

55. הנתבעת הכחישה את טענות התובע וטענה כי נהג שלא להחתים כרטיס עבודה בעת הגיעו לעבודה וזאת בשל רצונו להסתיר את איחוריו הרבים ואת השעות הרבות בהן נעדר. התובע נהג להשלים בסוף כל חודש דיווח ידני כאשר דווח מזיכרונו בלבד והוליך את הנתבעת שולל . עוד טענה הנתבעת, כי התובע נהג לצאת לסידורים אישיים במהלך יום העבודה ואף נטל לשם כך את משאית החברה. הנתבעת הוסיפה, כי לתובע הייתה הפסקה במהלך כל יום עבודה ובהתאם לרצונו בחר מתי לצאת להפסקה בעוד הנתבעת מעולם לא מנעה מהתובע לצאת להפסקה.

56. בהתאם לדין החל, עד לכניסת תיקון 24 לחוק הגנת השכר לתוקף ביום 1.2.09, הנטל להוכחת עבודה בשעות נוספות והיקפן היה מוטל על כתפי התובע. ממועד כניסת התיקון לתוקף חל שינוי. בהתאם להוראות חוק הגנת השכר לאחר התיקון (סעיף 26), בתובענה של עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית, שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה בעדן נתבע השכר, תהא חובת ההוכחה על המעסיק כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעסיק לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו, וזאת עד להיקף של 15 שעות עבודה נוספות לשבוע או 60 שעות עבודה נוספות לחודש.

57. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, העדויות והראיות, מצאתי כי התובע הוכיח כי עבד בשעות נוספות מידי חודש בגינן לא קיבל תשלום כנדרש, מהטעמים הבאים:

58. ראשית, הנתבעת הציגה דוחות נוכחות ממוחשבים (צורפו להודעת הנתבעת מיום 8.1.15). עיון בדוחות הנוכחות מלמד כי הצדק עם התובע וכי עבד בשעות נוספות.

59. שנית, לא מצאתי כי יש בטענות אותן העלתה הנתבעת כדי להפריך את זכאות התובע לתשלום בגין שעות נוספות. הנתבעת הוכיחה כי התובע נהג לאחר לעבודתו (כעולה מדוחות הנוכחות וכן ר' עדות התובע, עמ' 10, ש' 9-10). כן הוכח בפניי כי התובע נהג לעיתים לבצע השלמת שעות באופן ידני (כפ י שמצוין גם בדוחות הנוכחות) ולעיתים לא החתים כרטיס כלל. אולם, לא מצאתי כי יש בדברים אלו כדי לבטל את העובדה כי התובע עבד שעות נוספות מידי חודש, מאחר והנתבעת לא הוכיחה כי סירבה לקבל את דיווחיו הידניים של התובע כפי שדווחו בזמן אמת או כי נקטה כנגד התובע בצעד משמעתי בשל כך.

60. יתרה מכך, רובם ככולם של ימי העבודה בהם עבד התובע בשעות נוספות, דווחו באמצעות כרטיס הנוכחות ומופיעים באופן ממוחשב וברור בדוחות הנוכחות של התובע ולא באמצעות דיווח ידני. לפיכך, דין טענות הנתבעת בעניין זה, להידחות.

61. באשר לטענת הנתבעת כי התובע נהג לקחת את משאית החברה לסידוריו הפרטיים על חשבון זמן החברה, לא מצאתי כי הנתבעת הוכיחה טענתה בנושא זה. מעדותו של התובע ובת זוגו עלה, כי מדובר במקרים בודדים בהם פעל התובע בהתאם לאישור אשר ניתן לן (עדו ת התובע, עמ' 11 לפ', ש' 13 – 20, עדות אשת התובע, עמ' 16 לפ',ש' 12 – 14). הנתבעת לא הפריכה את גרסת התובע בעניין זה.

62. הנתבעת הוסיפה וטענה כי התובע קיבל שכר גלובלי לכן אינו זכאי לתשלום שעות נוספות. אולם לא מצאתי כי יש בטענה זו ממש, הנתבעת לא הוכיחה כי משר ת התובע נופלת לגדר החריגים בחוק שעות עבודה ומנוחה או כי שולמה לתובע תוספת שעות נוספות גלובלית בהתאם לדין (ר' הסכם עבודתו של התובע, נספח ב' לכתב התביעה המתוקן). בהקשר זה העיד מנהל הנתבעת, מר טימסטיט, אשר הודה כי התובע עבד בשעות נוספות בגינן לא שולם תשלום :
"ש. אני מפנה לדו"ח השעות ומבקש שתאשר שב4/8/13 יש שעון נוכחות כניסה ויציאה וסה"כ התובע עבד 11 שעות ו18 דקות?
ת. זה מה שרשום.
ש. כנ"ל ב18/8/13 ויש שם 10 שעות 24 דקות מודפס, האם עבור שעות הנוספות האלו האם שילמת שעות נוספות?
ת. השכר שלו גלובאלי.
ש. בחודש 7/13 אותו דבר ב1/7/13 יש כניסה ויציאה מוחתמת על ידי השעון 10.43 האם שילמת שעות נוספות בגין חודש זה?
ת. השכר גלובאלי והשלמנו הרבה פעמים שהוא היה מסיים את העבודה לפני והיה הולך לעשות קניות ואחר כך חוזר ומחתים את הכרטיס אחרי שעשה קניות.
ש. נתת לו לאור כל תקופת העסקתו שעות נוספות?
ת. לא.
ש. מפנה להסכם העבודה האישי לסעיף 3.3.5 מה שעות העבודה?
ת. "לדייק ולבוא בשעה 8 ולא לסיים לפני השעה 5".
ש. האם יש ציון בהסכם עבודה שהוא לא מקבל שעות נוספות?
ת. זה שכר גלובאלי"(עמ' 24 לפ', ש' 1-18) .

63. לאור האמור לעיל, הוכח בפניי כי התובע עבד שעות נוספות, בגינן לא קיבל תשלום. הנתבעת לא הגישה תחשיב נגדי אשר מתייחס לסכומים אות ם דרש התובע אף שהיו ברשותה דוחות הנוכחות של התובע והיה באפשרותה לחשב בקלות את הסכומים להם זכאי ה וא בגין שעות נוספות.

64. מנגד, התובע אומנם נקב בסכום אותו הוא דורש בגין עבודה בשעות נוספות,
אולם אף התובע לא פירט ולא הציג בפני בית הדין טבלה או אסמכתא אחרת, מכוח מה וכיצד הגיע לכמות השעות הנוספות הנתבעות על ידו לרבות מספר השעות הנוספות בהן עבד לטענתו מדי כל חודש.

65. לפיכך, מאחר ושני הצדדים לא הגישו תחשיב מפורט באופן הנדרש, ערך בית הדין בדיקה של כמות השעות הנוספות אותן עבד התובע בכל תקופת עבודתו בהתאם לדוחות הנוכחות, אשר באופן ממוצע מלמדים על עבודה בת 5 שעות נוספות מידי חודש. דהיינו, התובע זכאי לסך של 285 שעות נוספות בסך הכל בגין תקופת עבודתו (57 חודשיםX5=285 שעות נוספות). מתוכן, על דרך האומדנה, 143 שעות נוספות בתעריף 125% ו – 142 שעות נוספות בתעריף של 150%.
לפיכך – 143X 125% X 6,300/186 =34 ₪ תעריף שעתי = 6,077.5 ₪.
142X 150% X 34 =7,242 ₪.
בהתאם לכך, מצאתי כי התובע זכאי לפיצוי כולל בסך של 13,319.5 ₪ בגין
עבודה בשעות נוספות.

66. אשר לטענת התובע לזכאות לפיצוי הלנת שכר- לא מצאתי כי מתקיימות נסיבות המצדיקות פיצויי הלנה, מאחר ו שוכנעתי כי התקיימה בין הצדדים מחלוקת כנה באשר לרכיב הנתבע .

67. בדומה, לא מצאתי כי יש ממש בטענת התובע כי הינו זכאי לשכר בגין אי מתן הפסקות. התובע לא הוכיח כי הנתבעת מנעה ממנו לצאת להפסקות במהלך יום עבודתו או כי לא יכול היה לעשות כן.

68. מר גמליאל ארז, אשר עבד כנהג מטעם הנתבעת, העיד כי לא הייתה כל מניעה לצאת להפסקה במהלך יום העבודה (עמ' 18 לפ', ש' 1-2). עדותן של אשת התובע ושל גב' ריידמן, מנהלת החשבונות, חיזקה את מסקנתי כי לא הייתה כל מניעה כי התובע יצא להפסקה במהלך יום ה עבודה ואף עשה כן בפועל (עמ' 16 לפ', ש' 15-17, עמ' 27 לפ', ש' 15 – 16). לפיכך, תביעתו בגין רכיב זה נדחית זאת אף מבלי להידרש לטענה הנוספת אותה העלתה הנתבעת, לפיה תשלום בגין ההפסקות, אינו בר תביעה. כמו כן נדחית תביעת התובע לפיצויי הלנת שכר בגין רכיב זה.

שכר עבודה בגין 2 ימי עבודה נוספים –
69. התובע טען כי הינו זכאי לשכר בגין 2 ימי עבודה בהם עבד לאחר תום תקופת ההודעה המוקדמת, בתאריכים 16-17.10.13, בסך כולל שלך 520 ₪. טענת הנתבעת כי התובע נותר חייב ימי חופשה, אינה נכונה מאחר ובתלוש שכרו האחרון נותרה יתרת ימי חופשה לזכות ו.

70. הנתבעת טענה מנגד כי התובע אינו זכאי לתשלום בגין יומיים אלו מאחר ובמהלך חודש ההודעה המוקדמת נעדר התובע רצף תעסוקתי בשל ימים בהם שהה בחופשה, אף שלא נותרו לו ימי חופש. לפיכך, השיב התובע יומיים אלו עם תום העסקתו לכן אין הנתבעת נדרשת לשלם לתובע שכרו בגין ימים אלו.

71. עיון בתלוש שכרו האחרון של התובע מעלה כי הצדק עם התובע ובמועד סיום העסקתו נותרו לזכותו 1.23 ימי חופשה. הנתבעת אף לא הוכיחה כי התובע נעדר כטענתה בתקופת ההודעה המוקדמת.

72. בהתאם לכך, התובע הפריך את גרסת הנתבעת כי לא נותרו לזכותו ימי חופשה ולכן היה עליו להשיב לנתבעת 2 ימי עבודה נוספים. על כן, הנני קובעת כי על הנתבעת לשאת בתשלום של 2 ימי עבודה נוספים בהם עבד התובע, מעבר לתקופת ההודעה המוקדמת אשר סוכמה בין הצדדים, בסך של 520 ₪.

ביגוד-
73. התובע הפנה להסכם הקיבוצי ולצו ההרחבה בענף ההובלות 2001 המחייב את המעסיק לספק בגדי עבודה. לטענת התובע, הנתבעת לא סיפקה מערכת ביגוד, 2 זוגות בגדי עבודה וזוג נעלי עבודה כמתחייב מההסכם הקיבוצי ולכן הינו זכאי לסך של 450 ₪ לשנה ובסה"כ סך של 2,250 ₪ בגין ביגוד.

74. הנתבעת הכחישה את טענת התובע כי הינו זכאי לזכויות מכוח ההסכם הקיבוצי. עוד ציינה הנתבעת, כי כל העובדים בחברה מקבלים חולצות עבודה.

75. בהתאם להלכה הפסוקה, שאלת תחולתו של צו הרחבה, תוך התייחסות ל"סוגי העובדים והמעבידים שעליהם חל הצו" כאמור בסעיף 28 (א) ל חוק ההסכמים הקיבוציים הינה שאלה שבעובדה המשולבת בקביעה משפטית לגבי סיווג עסקו של המעביד ( ראו- דב"ע נג/3-125 אלכס שרר נ' רהיטי דימור בע"מ, [פורסם בנבו] פד"ע כז 158).

76. המבחן המכריע לצורך תחולתו של צו הרחבה הוא בחינת עיקר עיסוקה של החברה, דהיינו מהי הפעילות העיקרית במפעל של המעביד (ראו- ע"ע 18/99 יפה אפרימי נ' לילה עבד לעיל, [פורסם בנבו] עבודה ארצי לג (23) )24). כן נקבע בפסיקה כי סיווגו הענפי של מפעל יעשה בין היתר בהסתמך על הסיווג האחיד של ענפי הכלכלה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (ראו -דב"ע נו/ 3- 272 עוף טנא תעשיות (1991) בע"מ – מואסי (1996) [פורסם בנבו] דינים ארצי לעבודה 1996 (0004) 0545). כמו כן, הנטל להוכיח את תחולתו של ההסכם הקיבוצי או צו ההרחבה, מוטל על הטוען לחלותו ובענייננו, מוטל נטל זה על התובע(ראו- דב"ע שן/7-1 אליקים הדי נ' אוריינט קולור תעשיות צילום (1986) בע"מ, [פורסם בנבו] פד"ע כ"ג 45).

77. בענייננו, ההסכם הקיבוצי בענף ההובלה קובע כי ההסכם יחול על :"תוכנם של הסכמי העבודה בין הצדדים חלים על כל החברות והמפעלים המאוגדים באופן ישיר או עקיף (ע"י חברות ישירה באמצעות ארגון גג), בהתאחדות בעלי מפעלי הובלה בישראל" (ס' 4,6 להסכם 7058/96 ).

78. צו ההרחבה בענף ההובלה קובע כדלקמן : " ... ההוראות האמורות יחולו על כל המעבידים בעלי מפעל הובלה ועובדיהם שתפקידם הקבוע הוא נהיגת רכב משא...".

79. במקרה שבפניי, התובע לא הוכיח כי הנתבעת חברה בארגון גג של מפעלי הובלה ואף לא הוכיח כי עיקר עיסוקה של הנתבעת הינו בתחום ההובלה. עיסוקה של הנתבעת, כפי שנטען בכתב התביעה על ידי התובע, הינו "מנהלת בית עסק לייבוא, הפצה ושיווק של מוצרי חשמל, תאורה ומוצרים נלווים" (ס' 3 לכתב התביעה המתוקן) .

80. בהתאם לכך, אני קובעת כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח את תחולתו של צו ההרחבה בענף ההובלה ולפיכך דין תביעתו בגין רכיב ביגוד , להידחות.

עדכון שכר שנתי-
81. לטענת התובע, מכוח ההסכם הקיבוצי הינו זכאי לתוספת שכר של 0.5% בכל שנה, אשר לא ניתנה לו ולכן הינו זכאי לסך של 1,463 ₪.

82. לטענת הנתבעת, התובע עבד בשכר גלובלי אשר התעדכן מעת לעת ועלה מסך של 6,000 ₪ בתחילת עבודתו לסך של 6,300 ₪ , לכן התובע קיבל עדכוני שכר ויש לדחות את תביעתו.

83. כאמור לעיל, מצאתי כי התובע לא הוכיח את תחולתם של ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה בענף ההובלה עליהם הסתמך. לפיכך, דין תביעתו ברכיב זה להידחות.

קיזוז ההלוואה -
84. לטענת הנתבעת, לתובע נתנה הלוואה בסך של 10,000 ש"ח ביום 22.7.13 אותם התחייב להשיב לנתבעת באמצעות המחאה דחויה ליום 1.11.13. הנתב עת נאותה לקבל את ההמחאה הדחויה ברם, עת הגיע מועד פרעון ההמחאה, ביקש התובע מהנתבעת שלא להפקיד את ההמחאה הדחויה ואף לבקשתו זו נענתה הנתבעת לפנים משורת הדין.

85. משהפקידה הנתבעת את ההמחאה במועד החדש אשר סוכם בין הצדדים, גילתה לתדהמתה כי אין כיסוי להמחאה. משלא פרע התובע את חובו נאלצה הנתבעת לפנות ללשכת ההוצאה לפועל. נוכח זאת, דרשה הנתבעת כי מכל סכום שייפסק לתובע, יקוזז סכום ההלוואה, לרבות הפרשי הצמדה וריבית, אגרות ושכר טרחה, כנהוג בהוצאה לפועל בסך של 10,988.2 ₪.

86. לטענת התובע, נוכח פיטוריו נבצר ממנו לשלם את ההלוואה במועד ולכן ביקש לדחות את התשלום עד לחודש 1/14. הנתבעת הסכימה לדחות את התשלום לסוף חודש 12/13 אולם, להפתעתו בניגוד ל הסכמת הצדדים, הנתבעת הפקידה את ההמחאה וזו חזרה בשל "אי כיסוי מספיק".

87. בהמשך לכך, ביום 30.12.13 פנה התובע לנתבעת וביקש להפקיד שיק חדש בסך של 10,000 ₪ ולפדות את ההלוואה. אולם, הנתבעת סירבה לקבל את השיק מאחר ולטענתה היה על התובע לשאת בתשלום הצמדה וריבית. בהמשך פנה התובע לגב' ריידמן מספ ר פעמים על מנת לשלם את ההמחאה, אולם זו סירבה לקבלה מאותה הסיבה, מאחר ולטענתה על התובע לשאת בתשלום ריבית והצמדה.

88. בהמשך לכך, ביום 7.1.14 שלח ב"כ התובע מכתב לב"כ הנתבעת בו דרש לקבל את ההמחאה החדשה של התובע לצורך פירעון ההלוואה אולם הנתבעת סירבה לכך. לאור האמור, דרש התובע כי בית הדין יורה לנתבעת לקבל לידיה את ההמחאה אשר נשלחה ביום 9.1.14 וכן להשיב את ההמחאה הקודמת. עוד טען התובע, כי נגרמו לו הוצאות שכר טרחת עורך דין, מאחר והנתבעת פנתה ללשכת ההוצל"פ ללא כל הצדקה.

89. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, העדויות והראיות מצאתי כי דין טענת הקיזוז אשר העלתה הנתבעת להתקבל. מאחר והתובע הודה בקבלת ה הלוואה ובכך שעליו להחזירה, אין מחלוקת של ממש בעניין זה.

90. באשר למחלוקת ביחס לסכום אשר על התובע להחזיר, מצאתי כי דין טענת הנתבעת כי על התובע להחזיר את סכום ההלוואה בצירוף הפרשי ריבית והצמדה, להידחות, משלושה טעמים עיקריים - הראשון, הנתבעת לא הוכיחה כי התנתה את החזר ההלוואה בתשלום נוסף של הפרשי ריבית והצמדה וכי זה היה חלק מהסכם ההלוואה. בהקשר זה, מר טימסטיט אף הודה בעדותו כי הסכים לקבל בתמורה להלוואה שיק ביטחון בסך של 10,000 ₪ ללא שדרש ריבית והצמדה (עמ' 23 לפ' ש' 27 – 28).

91. הטעם השני לדחיית דרישת הנתבעת , הינו כי מקובלת עליי טענת התובע, כי בשל פיטוריו במועד הסמוך למועד פירעון ההלוואה, נדרש לו פרק זמן נוסף לשם החזר ההלוואה ושוכנעתי כי התובע פעל בתום לב בעניין זה.

92. הטעם השלישי, הינו כי שוכנעתי בטענת התובע כי ניסה להשיב לנתבעת את סכום ההלוואה מספר פעמים, עוד טרם מתן פסק דין זה, אולם הנתבעת סירבה לקבלה (ס' 63-64 לתצהירו של התובע אשר לא הופרכו, נספח ז2 לתצהירו של התובעף ס' 16 לתצהירה של אשת התובע אשר לא הופרך). כן אפנה להודאתו של מר טימסטיט בחקירתו:
"ש. אשר לי שהתובע ביקש להביא לך צ'ק של 10,000 ₪ ולא הסכמת לקבל אותו?
ת. מתי?
ש. אחרי שהצ'ק חזר.?
ת. סירבתי. גם אמרתי לרימה לא לקבל את הצ'ק"(עמ' 23 לפ', ש' 21 – 24) .

93. לפיכך, לאור כלל טעמים אלו הנני קובעת כי על התובע להשיב לנתבעת את סכום ההלוואה בסך של 10,000 ₪. סכום זה יקוזז מהסכומים להם זכאי התובע מהנתבעת במסגרת תביעתו זו. לא מצאתי כי הת ובע זכאי להחזר הוצאות עורך דין בעניין זה.

פיצויים מוגדלים ועוגמת נפש-
94. לטענת התובע, הנתבעת גרמה לו למפח נפש רב נוכח התעמרותה בו, כל זאת בתקופה בה היה לאחר ניתוח ו מעבר דירה. על כן לטענתו הינו זכאי לפיצויים מוגדלים בסך של 10,000 ₪ בגין עוגמת נפש.

95. לטענת הנתבעת, נהגה בתובע לפנים משורת הדין, מאחר וחרף התנהגותו הבעייתית לא ביקשה לסיים את עבודתו ואף העניקה לו הלוואה ואפשרה לדחות את מועד החזרת החוב. בנוסף, הנתבעת אף אפשרה לתובע להמשיך ולעבוד במ הלך תקופת ההודעה המוקדמת, התנהגות אשר לשיטת הנתבעת אינה מאפיינת מעביד המפטר עובד ומצביעה על תום לבה.

96. הלכה פסוקה היא כי פיצוי בגין עוגמת נפש ייפסק בנסיבות חריגות. לאחר ששקלתי את מכלול העדויות והראיות, מצאתי כי בנסיבות מקרה זה, התובע לא הוכיח כי מתקיימות נסיבות חריגות בגינן הינו זכאי לפיצוי מוגדל או לפיצוי בגין עוגמת נפש.

97. טרם סיום ולמען שלמות התמונה הדיונית, אציין כי בכתב הגנתה העלתה הנתבעת טענה לפיה יש לסלק את התביעה על הסף, בשל היעדר עילה, בהיותה טורדנית ולאור חוסר תום לב והעלמת עובדות מהותיות בכתב התביעה. במהלך ההליך ובסיכומי הנתבעת, זנחה הנתבעת טענה זו והעלתה את טענותיה לגופו של עניין (ר' פ' הדיון המוקדם מיום 13.1.16). לפיכך, לא נדרשתי להכריע בטענה זו. מעבר לדרוש, אציין כי לא מצאתי כי יש ממש בטענות אלו.

סוף דבר-
98. הנתבעת תשלם לתובע תוך 30 יום מקבלת פסק הדין את הסכומים הבאים:

בגין שעות נוספות, סך של 13,319.5 ₪.
בגין שכר עבודה, סך של 520 ₪.

דרישת הנתבעת לקיזוז סכום ההלוואה - מתקבלת. בהתאמה לכך, מסכומים אלו יקוזז סך של 10,000 ₪. לפיכך, על הנתבעת לשלם לתובע את יתרת הסכום בלבד, בסך של 3,839.5 ₪, בגין עבודה בשעות נוספות.

99. הסכום הנזכר לעיל יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

100. הצדדים העלו בסיכומיהם טענות הדדיות בדבר חיוב בהוצאות של הצד שכנגד. בכלל זאת, טענה הנתבעת כי על התובע לשאת בהוצאות בשל אי התייצבות עדיו לדיון ההוכחות ביום 16.1.17, מבלי להתריע מראש. מצאתי כי הצדק עם הנתבעת וכי בשל התנהלותו זו של התובע נגרמו לנתבעת הוצאות.

101. לפיכך, לאחר ששקלתי את מכלול טענות הצדדים לעניין חיוב בהוצאות, לרבות סכום התביעה ביחס לרכיבי התביעה אשר התקבלו, הנני קובעת כי התובע יישא בהוצאות שכ"ט עו"ד בסך של 9,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום, אחרת יישאו הפרשי ריבית והצמדה כדין החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

לצדדים זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין.

ניתן היום, כ"ג תשרי תשע"ח, (13 אוקטובר 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .