הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו סע"ש 742-01-16

לפני:
סגנית הנשיאה, השופטת ד"ר אריאלה גילצר – כץ

נציג ציבור (מעסיקים) מר יצחק גליק

התובעת:
פולריס הנדסת מערכות בע"מ ח"פ: 512724931
ע"י ב"כ: עו"ד עמירם אילון
-
הנתבע:
דוד צלח ת"ז: XXXXXX133
ע"י ב"כ: עו"ד שמעון חיים ויקי

פסק דין

עובד התחייב שלא לעבוד עם סיום עבודתו בשני מקומות עבודה אחרים. לאחר סיום עבודתו, החל העובד לעבוד באחד ממקומות עבודה אלו. האם יש מקום לחייב את העובד בפיצוי כפי שנקבע בהסכם העבודה, בגובה של 75,000 ₪, זוהי הסוגיה העומדת להכרעתנו בתיק דנא.

העובדות כפי שעלו מחומר הראיות:

1. הנתבע עבד כטכנאי אלקטרוניקה שכיר אצל התובעת מחודש 1/2009 ועד לחודש 11/2014 (נספח א' לכתב ההגנה). הנתבע הועסק בתיקון כרטיסים אלקטרונים.

2 בין הצדדים נחתם הסכם העסקה.

3. שכרו הכולל של הנתבע עמד על סך 7,500 ₪.

4. בחודש 4/2010 עודכן חוזה ההעסקה של הנתבע מאחר שבאותו מועד עזב עובד אחר, משה מוסקוביץ, את התובעת ועבר לעבוד בחברה המתחרה בתובעת .
וכך נקבע בסעיף 13 להסכם (נספח א' לתצהיר התובעת):

"אי תחרות מיוחדת - ללא פגיעה בשאר סעיפי ההסכם
אני, דוד צלח, מצהיר ומתחייב בזאת שבמהלך עבודתי ו\או לאחר סיום עבודתי בפולריס מכל סיבה שהיא, לא אעבוד בחברת אלטיב ו\או בחברה שתעסוק בתיקוני כרטיסים ו\או במבדקים אוטומאטיים ואשר עובדים בה או קשורים אליה באופן כלשהו מר מוסקוביץ' משה ו/או טיבריו הורוביץ במישרין או בעקיפין וזאת במשך שנתיים לפחות.
הפרת התחייבות זו תחייב את דוד צאלח בקנס של 75,000 ש"ח."

5. התובעת הגישה תביעה כנגד משה מוסקוביץ בבית הדין לעבודה. מוסקוביץ והתובעת הגיעו להסדר פשרה לפיו שילם מוסקוביץ 35,000 ₪ לתובעת.

6. לאחר שפוטר הנתבע מעבודתו אצל התובעת, היה הנתבע מובטל למשך חודשיים וקיבל דמי אבטלה.

7. בחודש 2/2015 החל הנתבע לעבוד אצל חברה שבניהול מוסקוביץ בשכר חודשי של 6,200 ₪.

טענות הצדדים

טענות התובעת:

1. התובעת הגבילה את עיסוקו של הנתבע בהסכם ההעסקה באופן ומידתי וראוי.

2. הנתבע התחייב להימנע מלעבוד בחברת אטיב או חברה הקשורה למר מוסקוביץ או טיבריו הורוביץ במשך שנתיים לפחות.

3. הנתבע הפר את סעיף 13 להסכם. על פי ההסכם התחייב הנתבע לשלם סך של 75,000 ₪. הנתבע היה מודע לחומרת פעולתו.

טענות הנתבע:

1. סעיף 13 להסכם ההעסקה הינו הגבלה בלתי חוקית , מנוגדת לחוק חופש העיסוק ובניגוד לפסיקה.

2. הנתבע לא היה חשוף לסוד מסחרי או לקנין רוחני וכל תכלית התביעה היא יצר נקמני במוסקוביץ וניסיון לפגוע בפרנסתו של הנתבע.

עדויות:

שמענו את עדותו של מר אלי גרינברג, מנהל התובעת, ואת עדותו של ה נתבע.

הכרעה:

לאחר ששמענו את העדויות, עיינו במסמכים ובחנו את טענות הצדדים באנו לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות.

האם יש מקום לאכוף את סעיף 13 להסכם בין הצדדים?

טוענת התובעת כי אין עסקינן כאן באכיפה של תניית אי-תחרות אלא באכיפה של תניית פיצוי מוסכם. אין בידנו לקבל טענה זו, שכן הפיצוי המוסכם הוא בגין הפרה של תניית אי-תחרות ולא ניתן להפריד בין השניים. קרי, אם תניית האי-תחרות איננה תקפה בהסכם גם הפיצוי המוסכם איננו תקף בהסכם.

הזכות לחופש עיסוק שעוגנה בחוק יסוד: חופש העיסוק כזכות יסוד חוקתית, הוכרה עוד שנים רבות קודם לכן כזכות "על חוקית". יפים לעניין זה הדברים שאמר השופט ש.ז חשין (כתוארו אז) ב בג"צ 1/49 סלומון שלמה בז'רנו, ו-2 אח' נ' שר-המשטרה פ"ד ב (1), 80 83: "כלל גדול הוא, כי לכל אדם קנויה זכות טבעית לעסוק בעבודה או במשלח-יד, אשר יבחר לעצמו, כל זמן שההתעסקות בעבודה או במשלח-יד אינה אסורה מטעם החוק."

בהמשך חוקק חוק יסוד חופש העיסוק אשר נתן משנה תוקף וחשיבות לאי הגבלת עיסוק של אדם.
נשיא בית הדין הארצי דאז, כב' השופט אדלר ציין את המקרים בהם ייתן בית הדין תוקף לתניה המגבילה את חופש העיסוק של עובד, והם כדלקמן:
" א. שימוש בפטנט רשום או בזכויות יוצרים.
ב. שימוש שלא כדין בסודות מסחריים.
ג. המעסיק השקיע משאבים מיוחדים בהכשרת העובד ונקבעה בחוזה ביניהם התחייבות של העובד לעבוד פרק זמן מינימלי אצל המעסיק.
ד. העובד קיבל תמורה מיוחדת עבור התחייבותו שלא להתחרות במעסיק עם תום יחסי העבודה ביניהם.
ה. בחינת תום הלב וחובת האמון בין הצדדים מחייבת את אכיפת התניה."
(שם , בעמ' 123) בע"ע 164/99 פרומר וצ'ק פוינט נ' רדגארד פד"ע לד 249

ראשית במקרה דנא, הנתבע לא החזיק בסוד מסחרי או למצער לא הוכח אחרת.

שנית, הנתבע לא היה חשוף לקניין רוחני של הנתבע או למצער לא פורט המידע שלכאורה היה ברשות הנתבע:

"ש. באיזה מידע תפרט לנו, איזה מידע החזיק הנתבע?
ת. הרבה מידע, אנחנו חברות קטנות שהשוק שלנו הוא חברות מסוימות בשוק, רפאל תעשיה אווירית חברת חשמל וכד, הנתבע למד היטב את המקצוע בתובעת דברים שלא ידע לפני כן למרות שהוא מומחה אלקטרונית ועבד באלקטרוניקה, ביש כאן הרבה תחומי התמחות אנחנו מתעסקים בתיקון כרטיסים אלקטרונים מיוחדים .
ש. כשאתה כותב קנין רוחני של החברה אתה מבין את המונח המשפטי?
ת. לא
ש. אתה בעצם טוען שהוא למד אצלך את העבודה והוא הלך עם הידע והניסיון שצבר אצלך למעסיק אחר, לזה אתה קורא קנין?
ת. הקניין זה גם הלקוחות שלנו השמות הטלפונים הקשר איתם, זה קנין שהחברה רוכשת במהלך שנים מול לקוחות וכן זה קנין רוחני שלנו והתחרות קשה בשוק , עובדה הדרך שלמדנו שבה הוא עבר לאותו מוסקוביץ זה דרך לקוח שלנו ואמר שהנתבע עובד מולנו"
(עמ' 5 לפ' שורות 16 – 27 לעדות גרינברג ).

הנתבע עבד במשך 25 שנה בטרם החל עבודתו אצל התובעת. לכן, ברי כי את ניסיונו רכש הנתבע בעבודתו במשך 25 שנה בארבוטק, חברה העוסקת בתחום האלקטרוניקה.

התובעת אף לא ערכה בדיקה אם הנתבע נטל חומר ללא רשות מהתובעת:
"ש. תאשר שהוא לא החזיק אצלו איזה רשימות של החברה שלך או העתק של מכרזים או הצעות מחיר?
ת. לכל עובד וגם לנתבע היה גישה לכל החומר בחברה, להצעות מחיר רשימות לקוות, אם לקח איתו לא בדקתי"
(עמ' 6 לפ' שורות 20-23 לעדות גרינברג).

עוד טענה התובעת כי הנזק נגרם לה בשל קשריו של הנתבע עם לקוחות התובעת:
"ש. אתה מסכים שבעצם הנזק העיקרי לשיטתך אותה זליגה של הקישורים שהוא למד אצלך הכשרת אותו וצבר ניסיון ואת אותו ניסיון וקישורים שהוא צבר איתו הוא לקח אותם לחברה אחרת לזה אתה מתכון?
ת. לזה אני מתכוון וגם הקשרים עם הלקוחות. הקשרים זה שמות של הלקוחות העובדים הטלפונים שלהם, וכמו שהלך לאותו מקום יכול היה ללכת לעשרות אלפי מקומות אחרים."
(עמ' 6 לפ' שורות 15 – 18 לעדות גרינברג).

אולם לא הוכח ע"י התובעת כי הנתבע היה בקשר עסקי עם לקוחות התובעת:
"ש. אתה רוצה לומר שהיתה לו אפשרות בקשר עסקי מול הלקוחות שלך?
ת. לא. בסופו של דבר אני חותם על ההצעות מחיר"
(עמ' 6 לפ' שורות 10 – 11 לעדות גרינברג ).

התובעת נסמכת על עדויות שמועה:
"ש. אתה מספר בסעיף 49 לתצהירך, אתה טוען שלקוחות של התובעת מסרו לך שלקוח של פולאריס עבר לחברה החדשה שעובד בה, יש לך איזה אסמכתא לטענה הזו?
ת. לא. הסעיף הוא מפי השמועה."
(עמ' 7 לפ' 16 – 18 לעדות גרינברג).

שלישית, התובעת לא הוכיחה כי נתנה לנתבע תמורה כלשהי בתמורה להתחייבותו שלא לעבוד אצל מוסקוביץ, אלא היא טוענת כי העובדה שהנתבע השתכר אצלה כ – 3,000 ₪ יותר מאשר המעסיק הנוכחי היא התמורה (עמ' 6 לפ' שורות 24 – 27 לעדות גרינברג) . התובעת לא יכלה לדעת בזמן חתימת ההסכם מה ישתכר הנתבע לאחר סיום עבודתו אצלה ולכן הלכה למעשה לא התכוונה ליתן לו תמורה בתמורה להתחייבותו של הנתבע שלא לעבוד אצל מוסקוביץ. לכן, התובעת לא נתנה תמורה לנתבע להגבלת עיסוקו.

טענתה של התובעת כי העובדה שנתנה לו עבודה היא התמורה, טוב הייתה לולא נטענה והיא מהווה חלק מהפטרונות שהפגינה התובעת כלפי ה נתבע:
"אתה מזלזל שנתתי לו מקום עבודה ותראה איך הוא נאבק היום כי אין לו עבודה ונמצאים פה היום קשה למצוא עבודה , מצד אחד אסון בינלאומי לטענת הנתבע ומצד שני נתתי לו עבודה".
(עמ' 7 לפ' שורות 7 – 9 לעדות גרינברג ).

לא זו אף זו, לא הוכח שחל שינוי כלשהו בשכרו של הנתבע לאחר החתימה על סעיף ההגבלה. שכרו של הנתבע עלה מ-7,500 ש"ח ל-8,500 ש"ח רק בחודש יולי 2013, ללא קשר לסעיף ההגבלה.

זאת ועוד, אין עסקינן כאן בעובד אשר מתכנן את עזיבתו מתפטר מעבודתו וחובר לחברה אחרת. כאן הנתבע פוטר על ידי התובעת.
"ש. למה פיטרת את הנתבע?
ת. משתי סיבות, גם קצת ירדה העבודה, וגם לאורך זמן עלות התועלת שקיבלנו ממנו לא היתה מספיק."
(עמ' 8 לפ' שורות 6 – 8 לעדות גרינברג).

הנתבע אף נשאר מובטל כ – 3 חודשים ומצא עבודה בשכר נמוך מהשכר ששולם לו.

רביעית, לא הוכח ע"י התובעת כי ניתנה לנתבע במהלך תקופת עבודתו הכשרה מיוחדת. הנתבע עבד בתאגיד גדול בתחום האלקטרוניקה במשך 25 שנה, ולכן הדעת נותנת כי את עיקר הכשרתו קיבל שם.

סיכום ביניים:

הנתבע אשר ביקש לפרנס את משפחתו, חתם על סעיף המגביל את חופש עיסוקו על מנת להמשיך ולעבוד אצל התובעת :

"ש. אתה עובד עם מר מוסקוביץ למה אתה לא משלם כמו שהתחייבת וחתמת?
ת. ראשית כשחתמתי על הסעיף הזה דאגתי לפרנסתי ולא היתה לי אפשרות לשחק משחקים יותר מידי. שנית לא העליתי בדעתי בכלל שאני יהיה לי קשר עתידי עם החברה ברשות מוסקוביץ או טיברי, לא התכוונתי בכלל בתקופה שעבדתי בתובעת לא חשבתי על החברה הזו וזה לא עניין אותי , אני רציתי להתפרנס ולכן החלטתי גם להמשיך להתפרנס במקום שאני נמצא בו. לא חשבתי על זה ואני פוטרתי לא שהתפטרתי והלכתי לשם "
(עמ' 10 שורות 13 – 18 לעדות הנתבע).

הנתבע בן 58, נותר ללא עבודה לאחר שפוטר ע"י התובעת . מה יכול היה הנתבע לעשות מלבד לחפש עבודה אחרת , וכך אומנם עשה. מקצועו של הנתבע במשך 25 שנה הוא תיקון כרטיסים אלקטרונים (עמ' 9 לפ' שורות 13 – 24 לעדות הנתבע ). הנתבע מצא עבודה במקצועו.

התובעת הפגינה פטרונות כלפי הנתבע אף במהלך ההליך שבפנינו:

"ת. נתתי לו מקום עבודה, הבטחת הכנסה, העלאה במשכורת רואים בתלושי שכר. נתתי לו אפשרות לעבוד אצלנו או אצל השני והוא בדק וחזר אצלנו"
(עמ' 6 לפ' שורות 29 – 30 לעדות גרינברג ).

במהלך הדיון בפנינו נעשה שימוש במילה "לפדות" ע"י התובעת בהקשר לנתבע (אם כי הדברים לא נרשמו בפרוטוקול) . נראה כי התובעת לא הפנימה כי הנתבע לא הי ה שבוי שלה אלא עבד אצלה:

"ש. אמרת יכול היה לפדות את עצמו ב- 75,000 ₪ , תפרט?
ת. הסיכום ביננו היה במפורש שאם יחליט ללכת לעבוד שם, אז הוא ישלם את הסכום הספציפי הזה שהוא הרוויח הרבה יותר בעבודה, ואם לא ילך לשם לא יצטרך לשלם שום דבר, אבל אם יחזיר לפולאריס סכום שקבענו ביחד, הלך יומיים לבדוק אחרי שראה אותו ושאל איזה רב ואמר שהוא החליט להישאר פה ולא ילך לעבוד שם."
(עמ' 8 לפ' שורות 15 - 19 לעדות גרינברג).

עם כל הכבוד, העובדה כי התייעץ עם רב אין בה כדי להעלות או להוריד שכן הנתבע רצה להמשיך ולעבוד אצל התובעת.

זאת ועוד, התובעת לא הוכיחה כי במעבר של הנתבע אל חברה אחרת, נגרם לה נזק כלשהו:

"ש. מה הנזק כתוצאה מעבודה של הנתבע דווקא בחברה הספציפית הזו, חברה אחרת היה אותו נזק לכאורה?
ת. קודם כל נתתי דוגמא אחת לנזק ישיר שאני ידוע עליה , לא יודע על נזקים אחרים"
(עמ' 7 לפ' שורות 30 – 32 לעדות גרינברג) .

סוף דבר:

נוכח כל הנימוקים דעיל, התביעה נדחית.

התובעת תשלם לנתבע שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪ והוצאות משפט בסך 1,000 ₪.

זכות ערעור לצדדים לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.

ניתן היום, ‏ט' ניסן תשע"ז ( ‏05 אפריל 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

מר יצחק גליק,
נציג ציבור (מעסיקים)

ד"ר אריאלה גילצר-כץ, שופטת
סגנית נשיאה