הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו סע"ש 66837-11-15

לפני:

כב' השופטת שרה מאירי- אב"ד
נציגת ציבור (עובדים) גב' הילה ידיד- ברזיל י
נציג ציבור (מעסיקים) מר יעקב גונצ'רובסקי

התובע
MERHAWI IMBAY ALEMAYO דרכון 4628/127316
ע"י ב"כ: עו"ד שחר דור
-
הנתבעות
1. עירית רמלה
ע"י ב"כ: עו"ד מיכל ספקטור- דנינו
2. ר. נאם יזמות בע"מ ח.פ. 513803270
ע"י ב"כ: עו"ד ליליה שבשאי
3. א.ז. - שרות הספקת עובדים בע"מ ח.פ. 514026079
4. ע. נשר המרכז ביטחון בע"מ ח.פ. 514928050

פסק דין

בפנינו תביעה לתשלום זכויות הנובעות מתקופת עבודתו של התובע ( אזרח אריתריאה) וסיומה, כאשר התובע הועסק באמצעות קבלני משנה שנתנו שירותים לנתבעת 1 ( עירייה). בפועל, חלוקים הצדדים על כל עניין ועובדה הנדרשים להכרעה, החל משאלת הגורם המעסיק, חלות צווי ההרחבה בענף הניקיון ותשלום זכויות סוציאליות הנובעות מההעסקה.

רקע עובדתי
התובע הועסק בפועל ע"י מי מהנתבעות: במשאית זבל במשמרת בוקר ובמשמרת ערב בנקיון השוק ברמלה, כשבפועל הועסק ע"י אדם אחד (יוסי), ששילם את שכרו.
במרץ 2010 התקשרה הנתבעת 1 עם חברת ר.ג.א שירותים ונקיון ( ישראל) 1987 בע"מ ( להלן: "ר.ג.א") לתקופה של 36 חודשים, וביום 08.07.2013 התקשרו בהסכם נוסף לתקופה של 36 חודשים, לביצוע עבודות ניקיון רחובות.

באוגוסט 2011 התקשרה הנתבעת 1 עם חברת חן המקום בע"מ ( להלן: "חן המקום"), לפינוי הפסולת בשטחה המוניציפאלי, לתקופה של 36 חודשים עם אפשרות להארכת תוקפו של החוזה בשתי תקופות נוספות בנות 12 חודשים לכל אחת .
הנתבעת 2 הגישה נספח להסכם מסגרת שבינה לבין ר.ג.א מ יום 31.07.13 למתן שירותי עבודות נקיון ופינוי אשפה במתחם השוק, בהתאם להסכם בין הנתבעת 1 לר.ג.א, החל מיום 01.12.13; ונספח להסכם שבין ר.ג.א לנתבעת 2 מיום 24.11.13, שכונה "נספח התחייבות" ונחתם ע"י בוזגלו באישור עו"ד ביום 31.12.13 (נ/2; יצויין כי שני ההסכמים הנזכרים בנספחים אלה, לא הוגשו בפנינו ).
ביום 01.11.14 התקשרה הנתבעת 2 עם חן המקום, למתן שירותי איסוף, פינוי, קליטה וטיפול בפסולת, כשהנתבעת 2 מצהירה כי היא "קבלן כח אדם וקבלן שירות" (נ/1) .
ביום 27.09.16, ביקש התובע להוסיף את ר.ג.א כנתבעת נוספת בהליך. ביום 14.11.16, ניתנה החלטה ע"י כב' השופט תומר סילורה, הדוחה את הבקשה לנוכח עיתוי העלאתה ( במסגרת דיון קד"מ השני), בחלוף למעלה משנה וחצי ממועד הגשת התביעה ומשלא הוצגה ראשית ראייה לנחיצותה של הנתבעת הנוספת, וכי צירוף ר.ג.א עשוי לגרום לסרבול ההליך מעבר לנדרש.
התובע העיד לעצמו.
מטעם הנתבעת 1 העיד מר דוד חביבה, מנהל מח' תברואה ( להלן: "דוד").
מטעם הנתבעת 2 העידו מר שלמה בוזגלו, מנכ"ל ( להלן: "בוזגלו") ומר יוסי הילוס, מנהל העבודה ( להלן: "יוסי").
הנתבעות 3 - 4 לא התייצבו כלל להליך ולא הוגשו כתבי הגנה מטעמם.
נציין כי הגם שנטען בדיון הקד"מ כי בוצעה להן מסירה כדין – לא נתבקש פס"ד כנגדן וממילא, לא ניתן (יצויין כי הנתבעת 2 טענה בפנינו כי נתבעת 3 פורקה).

טענות התובע
הנתבעות אחראיות ביחד ולחוד לזכויות התובע. הנתבעת 1, עיריית רמלה, הייתה מעסיקתו של התובע בפועל, מזמינת השירות ואחראית ביחד ולחוד עם הנתבעות האחרות לזכויותיו. הנתבעת 2 היתה מעסיקתו של התובע, ביחד ולחוד (בתלושי השכר נרשם מיום 01.05.13 ); הנתבעת 3 היתה מעסיקתו של התובע ביחד ולחוד (בתלושי השכר נרשם מיום 01.01.14 ); הנתבעת 4 היתה מעסיקתו של התובע ביחד ולחוד (בתלושי השכר נרשם מיום 01.12.14 ).
התובע הועסק בשטחה של הנתבעת 1 , באותן עבודות ותחת אותם אנשים, מנובמבר 2012 עד 15.07.15 ( למעט חודשיים), סה"כ 28 חודשים [בסעיף 18 לתצהירו טען כי הועסק 30 חודשים בסה"כ, בסעיף 9 לתצהירו (לאחר שהתבקש לתרגם מ השפה הטיגרית), טען כי הועסק 18 חודשים, בעדותו ציין שזה טעות ( עמ' 13 שורות 1- 4 ). בסיכומיו טוען כי הועסק 28 חודשים]. לטענתו עבד במשמרות כפולות משעה 06:00 עד 12:00/ 14:00 עבד על משאית זבל ומשעה 15:00 עד 24:00 עבד בניקיון באזור שוק רמלה.
בשנה הראשונה לעבודתו, לא קיבל תלושי שכר, וקיבל את שכרו במזומן מיוסי. תלושי השכר שהונפקו לו הינם פיקטיביים, כאשר קיבל מיוסי את שכרו במזומן הן בגין משמרות בוקר במשאית זבל והן בגין משמרות ערב בגין עבודות ניקיון בשוק, אך את תלושי השכר קיבל מחברות שונות.
על יחסי העבודה בין הצדדים חל צו ההרחבה בענף הניקיון או ההסכם הקיבוצי וכן צווי ההרחבה הכלליים במשק.
על הנתבעת 1 יהא להציג הסכמי התקשרות על צרופותיהם, לרבות תשלומים שהועברו לידי הקבלנים ולהציג מידע על פיקוח, משעסקינן ברשות מקומית, שהיה עליה להתקשר במכרז תקני מול כל חברה.
הסעדים הכספיים הנתבעים: אי קבלת הודעה על תנאי עבודה בהתאם לסעיף 2 לחוק הודעה לעובד ( תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), התשס"ב- 2002 (להלן: "חוק הודעה לעובד") ובהתאם לסעיף 1 לתקנות הודעה לעובד ( תנאי עבודה) (צורת הודעה ופרטיה), התשס"ב- 2002 (להלן: "תקנות הודעה לעובד"); הפרשי שכר ושעות נוספות התובע עבד 6 ימים בשבוע, בבוקר עבד 6 – 8 שעות וקיבל סה"כ 170 ₪ ואילו אחה"צ עבד מהשעה 15:00- 24:00 וקיבל סה"כ 180 ₪, כשבסה"כ עבד כ- 15- 17 שעות ביום, על כן, הוא זכאי להפרשי שכר מינימום שעתי וגמול שעות נוספות שלא שולמו לו ע"י הנתבעות; תלושי השכר פיקטיביים ואינם עומדים בדרישות סעיף 26 א לחוק הגנת השכר, התשי"ח- 1958 (להלן: "חוק הגנת השכר"), שכן הם לא כוללים פרטי שכר ששולמו לתובע; פדיון חופשה; דמי חגים; קרן השתלמות והפרשות לפנסיה ותגמולים בהתאם לצו ההרחבה בענף הניקיון; פיצויי פיטורים; החזר תשלום בגין ניכויים בניגוד לדין; דמי הבראה; דמי נסיעות.

טענות הנתבעת 1
בהגנתה, הכחישה הנתבעת 1 את כל סעיפי התביעה , כיוון שמעולם לא העסיקה את התובע, אין לה ידיעה בדבר תקופת העסקתו של התובע, היקף משרתו, אופן קבלת שכרו ותלושי השכר אשר הונפקו לו.
בתצהירה, טענה כי התקשרה עם חברת ר.ג.א למתן שירותי ניקיון ועם חברת חן המקום לצורך מיקור שירותי החוץ של עבודות פינוי פסולת. מדובר במיקור חוץ לגיטימי ואותנטי, אשר על כן התובע אינו יכול להחשב לעובד " המשתמש" (הנתבעת 1), שכן לא התקיימו יחסי עובד-מעביד בין הצדדים ואין לראותה כמעסיקה במשותף ביחד עם הקבלניות, אשר על כן יש לדחות את התביעה כנגדה בשל העדר יריבות.
בהתאם להוראת סעיף 27 לחוק להגברת האכיפה של דיני העבודה, תשע"ב-2011 (להלן: "חוק להגברת האכיפה"), הנתבעת 1 פועלת בהתאם לכללי הדין ולחובות הפיקוח שלה. כל המכרזים אשר מפורסמים על ידה עוברים דרך החברה למשק וכלכלה המפקחת על ביצוע המכרז ועושה בדיקות שכר. כמו כן שכרה הנתבעת 1 את שירותי חברת ש.ח.ק שחר חדש תכנון ובקרה בע"מ ( להלן: "חברת ש.ח.ק"), אשר עורכת בשם העירייה בדיקות תקופתיות של עמידת קבלני השירות של העירייה, לרבות קבלני המשנה כגון הנתבעת 2 , בהוראות החוק להגברת האכיפה של דיני העבודה. הבדיקות הנן מדגמיות ולכן נבדקים רק כ- 10% מהמועסקים. במקרה דנן התובע לא נבחן בבדיקה מדגמית. כמו כן, כל תלונה פרטנית המתקבלת מאת עובד קבלן כלשהו בדבר תנאי שכרו מטופלת על ידי הגורם שהוסמך לכך בנתבעת 1 ומבדיקה שערכה, לא נמצאה תלונה כלשהי של התובע בנתבעת 1 עובר לתביעה דנן.
יחסי העבודה התקיימו רק בין התובע לנתבעת 2, והיא זו שאחראית לכל סכום המגיע לתובע ככל שמגיע.

טענות הנתבעת 2
בוזגלו הצהיר כי בתקופה הרלבנטית לתביעה, שימשה הנתבעת 2 כקבלנית משנה בהתקשרויות עבור הנתבעת 1, כאשר ביצעה עבודות נקיון השוק כקבלן משנה לר.ג.א, ומנובמבר 2014 החלה עבודות פינוי זבל כקבלנית משנה של חן המקום, כאשר התקשרויות אלה נעשו באישור העירייה ותחת פיקוחה (בסעיף 15 לכתב ההגנה, טענה כי לא נתנה שירותי ניקיון בשוק העירוני, אלא רק לפינוי אשפה בשוק העירוני בשעות הערב) .
בטרם התקשרה הנתבעת 2 עם חן המקום, בוצעו עבודות פינוי האשפה על ידי נתבעת 3.
התובע החל לעבוד בנתבעת 2 ביום 01.05.13 ועבד עד ליום 30.06.15 . במסגרת עבודתו נדרש התובע לפנות אשפה בשוק העירוני בשעות אחר הצהריים, משעה 17:00 עד השעה 22:00 , לרוב [בעדותו ציין בוזגלו כי שעות הפעילות מ- 16:00 עד 22:00/ 23:00 (עמ' 40 שורות 24- 25)] . התובע לא הועסק ע"י הנתבעת 2 בשעות הבוקר ולא בשירותי נקיון בשוק העירוני וכלל לא ידעה כי עובד בשעות הבוקר, אלא רק לאחר הגשת התביעה.
התובע לא ביצע שעות נוספות, ולא הציג גרסה לשעות עבודתו [ ע"ע ( ארצי) 47715-09-14 עוזי ריעני נ' אליאסי שיווק בע"מ ( פורסם בנבו, 29.03.17) (להלן: "עניין ריעני")].
בכל תקופת עבודתו, התובע לא הסכים למלא שעות עבודה בדו"חות הנוכחות, על כן מלאכת הרישום נמסרה למפקחים אשר מילאו את שעות עבודתם של העובדים, לרבות התובע; כרטיסי הנוכחות נשמרו במשרדי הנתבעת ולפיהם בוצעו תשלומי השכר לתובע.
משמרותיו היו בנות 5 שעות בלבד ולא עבד 6 ימים בשבוע, למעט בחודשים בודדים.
כפי שעולה מתלושי השכר, לתובע שולמו כל התשלומים הסוציאליים בהתאם לדין עד ליום 30.06.15 ; לאחר מכן הפסיק להתייצב לעבודתו, ללא מתן הודעה מוקדמת; על כן, אינו זכאי לתשלום פיצויי פיטורים.
במהלך עבודתו, התובע לא ניצל ימי חופשה בתשלום ולפיכך, קיבל תשלום פדיון חופשה בגין 17.83 ימים בסך 2,674.5 ₪ בתלוש השכר לחודש 07/15. כמו כן, שולם לתובע בגין אי הפרשה לפנסיה במסגרת תלושי השכר; התובע קיבל תשלום בגין ימי חג והחזר נסיעות כדין.
לעניין " ניכויי השכר" שלא כדין, הניכוי לפיצויי פיטורים הוא בערך שלילי, קרי : סכום זה התווסף לסכום השכר ולא ירד ממנו.
הוראות צו ההרחבה בענף הניקיון אינן חלות על התובע ואינן חלות על פינוי אשפה (העבודה בה עסק התובע אצלה) , על כן הוא אינו זכאי לקרן השתלמות, שכן הנתבעת 2 עוסקת בניהול פרויקטים בתחום המוניציפלי.
התובע קיבל הודעה על תנאי עבודה.
טענת קיזוז:
מאחר והתובע התפטר מעבודתו, הנתבעת זכאית לקזז סך של 2,625 ₪ מכל סכום ככל שיגיע לתובע במסגרת תביעתו, בגין אי מתן הודעה מוקדמת (25 ₪ X5 שעותX 21 ימים); סך 5,477.18 ₪ בגין החזר תשלום מסים בגין ביטול נקודת זיכוי למסתננים לשנים 2013 ו- 2014, שכן, התובע לא חויב בתשלום מס, משהוגדר בתלוש שכרו כ"עובד זר"; סך של 17,467.19 ₪ ששולם לתובע בגין תשלומים סוציאליים במהלך עבודתו, ככל שהוא טוען כי כל שעות העבודה שלו בנתבעת היו בבחינת שעות נוספות.

ולהכרעתנו-
לא נוכל שלא להזכיר בטרם נכנס לעובי הקורה:
אין חולק כי התנהלות התובע באופן בו הוגשה התביעה, מחד (מול בקשה לצרף את ר.ג.א, יותר משנה לאחר הגשת התביעה ובסיפא לדיון הקד"מ השני), ומנגד, באופן בו הוגש תצהירו (עת צויין שם של אדם נתין אריתראי, שנרשם כי הוא ממשרד ב"כ התובע, כשידיעותיו בשפה העברית אינן ידועות), כשהוא שכתב ע"ג התצהיר בשפה הטיגרית, כשהוברר כי חלק מהכתוב, אינו זהה בין הרשום בעברית לרשום בטיגרית – אינה ראויה.
כך גם אין חולק כי התצהיר בעברית, כולל טענות עובדה רבות, שלא נטענו בתביעה, ואף שינויי חזית.
לא נלאה לשוב ולהזכיר כי ביה"ד אמור להיות בטוח כי המצהיר יודע מ ה הצהיר – לא "בערך", לא "חלקית", אלא במדוייק!
ודאי וודאי כך, מקום שיש בפנינו תובע הדובר שפה שביה"ד אינו יכול לתקשר עמו, באופן בלתי אמצעי – וכך אף יש להתייחס לזכויותיהן של הנתבעות, שהרי הכינו עצמן (כביה"ד) לכך, שהתובע הצהיר כנטען בתצהיר שבעברית, ו"למצער", שהתובע הבין את הרשום בתצהירו!
עוד נזכיר כי זמן רב הושחת עקב התנהלות זו בדיון (שעה!).
שמא, זה המקום להזכיר שאין כל הוכחה לעבודתו עבור העירייה קודם ל- 01.05.13, מחד ומאידך, כל פעם נקב במספר חודשים אחר בו עבד [בכתב התביעה טען כי עבד מנובמבר 2012 עד 15.07.15 ( למעט חודשיים), סה"כ 28 חודשים; ב סעיף 18 לתצהירו טען כי הועסק 30 חודשים בסה"כ; בעדותו בפנינו תרגם את סעיף 9 וטען כי הועסק 18 חודשים ( וציין שזה טעות) (עמ' 13 שורות 1- 4, 27- 30 ) ובסיכומיו טען כי הועסק 28 חודשים ולא ציין מתי היו "חודשיים הפסקה"? !].
מעניין לציין ידיעותיו בתצהירו, כאשר תרגם את סעיף 48 לתצהירו כי לא קיבל קרן השתלמות, שאל התובע: "מה זה" (עמ' 16 שורות 1- 3) –נתהה: הרי בטרם חתם, אם לא הבין, ודאי הוסבר לו??!
בתביעתו טען כי עבד משעה 15:00 עד 24:00, בפנינו העיד כי התחיל לעבוד משעה 16:00 (עמ' 16 שורה 17, עמ' 17 שורה 12) וכי משמרות ערב עבד שמונה שעות (עמ' 19 שורה 25) – ברי כי אם עבד משעה 16:00 עד 24:00 עבד 8 שעות ולא מעבר לכך.
התובע לא הביא אף לא עד אחד /ראייה מוכחת לחיזוק טענותיו, למרות ש- 5- 8 אריתראים, חבריו, עבדו עמו (עמ' 22 שורות 32- 33, עמ' 23 שורה 1).

זהות המעסיק
מחומר הראיות עולה כי התובע עבד במספר חברות, קבלניות משנה, אשר נתנו שירותי ניקיון לקבלנים, שהתקשרו עם ה נתבעת 1.
ע"פ תלושי השכר וכטענת הנתבעת 2, התובע החל עבודתו בנתבעת 2 מחודש 05/13 . ע"פ תלושי השכר מחודש 01/14 החל עבודתו בנתבעת 3 ומחודש 12/14 החל עבודתו בנתבעת 4 .
יצוין כי בהתאם לחוזים שהנתבעת 2 הציגה בתצהירה, חתמה עם ר.ג.א הסכם התקשרות ביולי 2013 ( החלה עבודתה ב- 01.12.13), ועם חן המקום התקשרה בנובמבר 2014.
אין חולק כי קשה היה לקבל גרסה ברורה מהתובע, מחד ומאידך, גרסתו בתצהירו אינה כטענות העובדה שבתביעה.
מנגד, הנתבעת 1 הציגה הסכמים עם ר.ג.א, עם חן המקום – אך לא הציגה הסכמים בינה לנתבעת 2 ובין הנתבעות 2- 4, בינן לבין עצמן. בפועל, אף לא הראתה כי ידעה -אישרה שר.ג.א או חן המקום התקשרו בהסכמים עם קבלני משנה, כמצופה מנתבעת 1, לפקח על הנעשה בשטחה, הן ע"פ הדין והן ע"פ הסכמי ההתקשרות עם הקבלנים.
כך, מעדות יוסי עלה כי החל בעבודתו בנתבעת 2 רק ב- 01.01.14, אך קודם לכן הועסק ע"י ר.ג.א ובאותו תפקיד, כשקשה היה לקבל ממנו מידע עובדתי ברור ולו למועד בו החל התובע לעבוד בנקיון ברמלה.
כך, עולה מחומר הראיות שהנתבעות אכן קשורות אלה באלה ויש להן מידע האחת לגבי השניה ואף במסגרת העבודה ומתן השירותים לעירייה ולעובדים הציגו חזות של מעסיק אחד, תחת הנתבעת 1. כך עולה מעדותו של התובע כי מנהל העבודה שלו גם למשמרות ערב וגם למשמרות בוקר היה יוסי. כך עולה אף מעדותו של בוזגלו, כי לפני ההתקשרות של הנתבעת 2 עם חן המקום, השירותים ניתנו ע"י הנתבעת 3 ( סעיף 8 לתצהירו), וכי הנתבעת 2 ידעה את דרכי התשלומים של הנתבעת 3 ( סעיף 28 לתצהיר בוזגלו) ואף מנהלי העבודה הכירו אלה את אלה; כך העיד התובע כי מנהלי העבודה שלו היו יוסי, שלמה וכפיר, וכשדוד נשאל על זהות מנהלי העבודה, ידע להגיד כי יוסי וכפיר עבדו בחברת ר.ג.א ( ולא בנתבעת 2) וכי שלמה או מומי כפי שהכיר אותו, עבד בחברת " נ.ע. משהו" (עמ' 26 שורות 12- 21), שם דומה לשם הנתבעת 4 . עוד העיד דוד בפנינו כי יוסי נהג לעבוד בדר"כ בבקרים, וזאת בניגוד להצהרות הנתבעת 2 ולתצהירו של יוסי כי מעולם לא היה אחראי על עבודות פינוי הזבל ברחבי העיר ( שעות בוקר), אלא על עבודות ניקיון השוק בלבד ( שעות ערב).
עפ"י הסכמי ההתקשרות של הנתבעת 1 עם קבלניה ( ר.ג.א וחן המקום), היה על הקבלנים לקבל מראש הסכמה בכתב של הנתבעת 1 להעסקה של קבלן משנה ( סעיף 3.3. הסכם התקשרות עם ר.ג.א; סעיף 22(3) להסכם ההתקשרות עם חן המקום). בוזגלו הצהיר כי העסקת קבלני המשנה נעשתה באישור העירייה ותחת פיקוחה. בחומר הראיות שהובא בפנינו לא הוצגה אסמכתא , מחד להסכמת העיריה להעברת ההתחייבויות בחוזה לנתבעת 2 ומנגד, מהנתבעת 2 למי מהנתבעות 3- 4.
לא הוצגו בפנינו אישורים, לא בכתב ולא בעל-פה להעסקת קבלני משנה, דוד לא התייחס לכך ספציפית, כך גם אין בפנינו אסמכתאות לקבלן משנה כזה או אחר, באישור הנתבעת 1, שהועסק דרך חברות ר.ג.א וחן המקום.
לטענת הנתבעת 1 נקטה "אמצעים סבירים" למניעת פגיעה בזכויות התובע ושכרה את חברת ש.ח.ק לבדיקות שכר תקופתיות. הבדיקה (10% מכלל עובדי הקבלן) נערכה בתקופת העסקתו של התובע, אך התובע לא נבדק בבדיקה המדגמית. משהסתמכה על בדיקות תקופתיות של בודק השכר, עומדת לה הגנה משפטית מלאה מכח סעיף 27 לחוק הגברת האכיפה [סע"ש ( ת"א) 12507-03-14‏‏ ‏TESFAMICHAEL GHEBREAMLAK‏ נ' עיריית תל-אביב ( פורסם בנבו, 19.01.17)], ומשכך, כך לטענתה, לא התקיימו בינה לתובע יחסי עבודה.
אין בידנו לקבל טענה זו של הנתבעת 1 . הגם שהציגה בדיקות מדגמיות שבוצעו עבורה , עולה מהעדויות והראיות שבפנינו כי לא ידעה מי הם קבלני המשנה שעובדים תחת הקבלנים הראשיים החתומים עמה על הסכמים, מחד ומאידך, לא דאגה לוודא כי הקבלנים מקיימים כל הוראות ההסכמים, תוך ש"הסתפקה" בהפנייה לש.ח.ק ולבדיקותיה; אך לא היא.
עוד ראוי לציין ולהדגיש כי הבדיקה המדגמית שנערכה בטרם הגשת התביעה לא התייחסה כלל לנתבעת 2, אלא לר.ג.א. ואף אין מוזכר בה קיומו של קבלן משנה – הנתבעת 2 – בדיקה שהתייחסה לתקופה 4-6/13.
הבדיקה המדגמית הבאה שהוגשה לנתבעת 1 ומתייחסת לנתבעת 2, היא מיום 23 .12.15 (כחודש לאחר הגשת התביעה) והתייחסה לתקופה 05/15- 07/15 (ממילא, אינה רלבנטית להליך , לאור עיתוי עריכתה) .
[למעלה מן הצורך, נציין כי בבדיקה המדגמית מיום 23.12.15, ניתנה הוראה באשר לעובדים הזרים: " יש לרשום פרטי הממונה לזכויות העובדים הזרים", נקבע כי יש לבצע "רישום מלא ומדוייק ונכון של שעות העבודה בפועל", וכי בהעסקת עו"ז יש לוודא היתר העסקה/אשרת עבודה/רישום העו"ז ברשויות/הודעה בשפה מובנת וכיוצ"ב. מצאנו בכל זאת להזכיר האמור, משאין בפנינו ולו ראייה אחת כי דאגה הנתבעת 1 ליישם בדיקת ש .ח.ק.].
אלא שהעיקר לטעמנו כי הוצג הסכם, מחד ומאידך, צויין כי ב- 2013 "נחתמו חוזי התקשרות" ולנו לא הוצג אף לא אחד! (בין הנתבעת 1 לנתבעת 2 וכאמור , "למצער" בין השניה לקבלני משנה שלה , או לר.ג.א.).
מסקנתנו מכל שהובא בפנינו כי העיריה אחראית לאופן העסקת עובדים בשטחה ולצרכיה ולא שוכנענו כלל שפעלה באופן ש תמָנע סיטואציה כפי שהוצגה בהליך זה בפנינו.
ודאי כך, כשעולה מהראיות שבפנינו כי אין תלושי שכר כלל לתקופה שק דמה למאי 2013 ומאידך, מ- 02/14 יש 2 תלושים לכל חודש, מ- 2 נתבעות שונות, ושתיהן בשי רות הנתבעת 1.
שוכנענו כי בפועל , פעלה הנתבעת 1 בעצימת עיניים ובאדישות לאופן בו התבצע מיקור החוץ (האותנטי) שביצעה, כמו גם להיותו של התובע עו"ז על המשתמע מכך (ראה למשל ס' 3 לנספח א' וסעיפים 12 ו- 22 לנספח ב') .
לאור כל האמור לעיל, אנו קובעים כי הנתבעות היו מעסיקות של התובע ביחד ולחוד בהתבסס על המבחנים שנקבעו לעניין זה בפסיקת בתי הדין לעבודה [ ראה לעניין זה ע"ע ( ארצי) 273/03 דברת שוואב נ' מדינת ישראל- משרד החקלאות ופיתוח הכפר ( פורסם בנבו, 02.11.06) (להלן: "עניין שוואב").
סעיף 25 (א) לחוק להגברת האכיפה הקובע כי:
"חובת מעסיק שהוא קבלן, כלפי עובדו, לפי הוראת חיקוק המנויה בתוספת השלישית ולפי הוראות צווי הרחבה המנויות בסעיף קטן (ב) תחול גם על מזמין השירות בעד פרק הזמן שהעובד הועסק במתן השירות אצלו, בהתקיים כל אלה:

(1) השירות ניתן אצל מזמין השירות באמצעות ארבעה עובדים לפחות; לעניין זה אחת היא אם השירות ניתן בידי עובדים המועסקים בידי אותו קבלן או קבלנים שונים;
(2) השירות ניתן במהלך תקופה של שישה חודשים לפחות, באופן קבוע ורציף;
(3) נמסרה הודעה למזמין השירות כמפורט בפסקת משנה (א) או (ב) שלהלן, והחובה לא מולאה בידי הקבלן עד תום 30 ימים ממועד מסירת ההודעה כאמור –
(א) העובד דרש מהקבלן, בכתב, למלא את החובה, ומסר למזמין השירות הודעה בכתב ולפיה מסר לקבלן את הדרישה האמורה; דרישה והודעה כאמור יכול שיימסרו גם על ידי ארגון העובדים היציג באותו מקום עבודה או ארגון העובדים שהעובד חבר בו, ובאין ארגון כאמור – על ידי ארגון העוסק בקידום זכויותיהם של עובדים, ובלבד שהעובד הסכים לכך; תובענה שהוגשה בידי העובד נגד הקבלן ומזמין השירות או נגד מזמין השירות, בשל הפרת החובה, לא יראו אותה כדרישה וכהודעה לפי פסקה זו;
(ב) מפקח עבודה מסר למזמין השירות הודעה בכתב, לרבות הודעה לפי סעיף 16(ג), כי יש לו מידע ולפיו הקבלן לא מילא את החובה כלפי עובדו.

ככלל, חובת הקבלן תחול על מזמיני שירות, המעסיקים ארבעה עובדים לפחות באמצעות קבלן או קבלני משנה.
חריגים לכלל נקבעו בין היתר בסעיף 27 לחוק הגברת האכיפה, הקובע כי:
"בתובענה אזרחית בשל הפרת חובה החלה על מזמין שירות לפי הוראות סעיף 25, תהא זו הגנה טובה למזמין השירות אם הוכיח כי מתקיים אחד מאלה:
(1) הפרת החובה תוקנה במלואה מיום היווצרות עילת התובענה;
(2) מזמין השירות הסתמך בתום לב על בדיקות תקופתיות שנערכו בידי בודק שכר מוסמך, לפי הוראות פרק ו', ועם גילוי הפרה של החובה עשה כל שביכולתו לתיקון ההפרה בידי הקבלן, ואם ההפרה לא תוקנה בתוך זמן סביר – ביטל את החוזה בינו לבין הקבלן בשל הפרת החובה, ולא היה בביטול החוזה משום התנהגות שלא בתום לב;
(3) מזמין השירות הסתמך בתום לב על בדיקות תקופתיות שנערכו בידי בודק שכר מוסמך, בסמוך לפני מועד הפרת החובה, לפי הוראות פרק ו', ולפיהן קוימה החובה בידי הקבלן".

בהתאם לממצאי חברת ש.ח.ק עולה כי הנתבעת 2 העסיקה יותר מ- 4 עובדים שנתנו שירותים לנתבעת 1 , שהינה " מזמינת שירות" , שפעלה בניגוד להוראותיו של החוק להגברת האכיפה.
הנתבעת 1 בהגנתה טוענת כי הסתמכה על ממצאי הבדיקות של חברת ש.ח.ק, אך לא הוכח בפנינו כי ההפרות תוקנו ע"י הקבלנים, או כי דאגה/טרחה כי כך תַעֲשינה.
על הנתבעת 1 מוטלת החובה כי העובדים לא ינוצלו ע"י קבלני משנה וכי עובדים אלו יקבלו את שכרם כדין.
מחובת בתי הדין להבטיח את הזכויות המובטחות לעובדים בחוקי המגן של משפט העבודה ולפתור הבעיה של עובד המועסק ביחסי עבודה מורכבים, כבענייננו [ ראה לעניין זה ע"ע 1218/02 Xue Bin נ' חברת א. דורי, חברה לעבודות הנדסיים בע"מ, פ''ד לח(2003) 650, סעיף 29 לפסה"ד; נד/3-96 (ארצי) מחלקת הבנייה של הקיבוץ הארצי הארצי בע"מ נ' ח'ליל עבד אל רחמן עאבד ואח', פ''ד כט(1) 151, סעיף 22 לפסה"ד].
אין בפנינו ראיות שיהא בהן כדי לקבוע כי הנתבעת 1 היתה מעסיקה לכל התקופה הנטענת.
אין בפנינו, ולו ראייה אחת, להוכיח כי התובע הועסק ע"י מי מהנתבעות טרם 01.05.13 .
אין בפנינו איזשהי ראייה, למעט טענתו לכשעצמה, כי הועסק ברמלה טרם 01.05.13.
לא נוכל שלא להזכיר – תקופת ההעסקה של התובע, לה טען בתביעתו, הוכחשה ע"י הנתבעות.
אין בפנינו ראייה כלשהי הקושרת מי מהנתבעות (גם לא הנתבעת 1; גם לא יוסי) לתובע, עובר למועד זה.
העובדה הנטענת כי הועסק בעיריה ע"י ר.ג.א עובר ל- 01.05.13 – היא אולי "מסתברת", אך אף היא לא הוּכחה כלל.
גם עדות יוסי, ממנה ניתן היה להבין כי הכיר את התובע (הכיר את פניו) טרם 01.01.14 (המועד בו החל בעבודתו בנתבעת 2) , לכשעצמה , אין בה הוכחת דבר , שהרי יכול שאינו זוכר במדוייק ומכל מקום, לא ציין ממתי טרם 01.01.14 הוא מכירו, כשנזכיר כי אין חולק כי מ- 01.05.13 עבד התובע בנתבעת 2 ֹ. ומנגד, לא נטען על ידו כי מעבר ל"הכרתו" את פניו, מכיר הוא בהבט אחר כלשהו, את התובע.

3 המעטפות שהוצגו אין בהן להוכיח קשר כלשהו למי מהנתבעות (ובזהירות ולמעלה מן הצורך נאמר): אף לא לר.ג.א.
לטעמנו, ראיות רבות יכול שהיו מוגשות וצריך שהיו מוגשות, להוכחת עבודתו של התובע טרם 01.05.13 (מִשכה/הקפה וכיוצ"ב), אך כך לא נעשה.
אשר על כן, הנתבעות חבות במשותף ביחד ולחוד לזכויות הנובעות מהעסקתו של התובע בתביעה דנן, כמפורט להלן בכל רכיב ורכיב .
יצוין כי הנתבעות 1- 2 חבות במשותף לכל התקופה שהוכחה בפנינו, 01.05.13- 30.06.15, כשהנתבעת 3 חבה במשותף לתקופה 01/14 עד 10/14 והנתבעת 4 חבה במשותף רק לתקופה 12/14 עד 06/15.

תחולת צו הרחבה בענף הניקיון
בהסכמי ההתקשרות של הנתבעת 1 עם ר.ג.א צוין כי ר.ג.א זכתה במכרז למתן שירותי נקיון של שטחים פתוחים וכי ברצון הנתבעת 1 להזמין שירותי ניקיון בהתאם לתנאי המכרז.
בהסכם ההתקשרות של הנתבעת 1 עם חן המקום צוין כי זכתה במכרז לביצוע עבודות פינוי אשפה ופסולת.
כך גם בהתאם לביקורות השכר שערכה חברת ש.ח.ק לנתבעת 1 ( נספח ג' לתצהיר הנתבעת), בהן צוין במפורש כי צו ההרחבה בענף מפעלי הניקיון והתחזוקה חל על הקבלנים בכלל ועל הנתבעת 2 בפרט.
הנתבעת 2 אף לא הוכיחה כי מדובר היה באספקת כ"א או שירותים לנתבעת 1 (או לר.ג.א).
המסקנה העולה היא כי העיסוק העיקרי דנא הוא עבודות נקיון – ועל כן משעולה כי התובע הועסק בנקיון יש לשלם לו בהתאם לצו ההרחבה בענף הניקיון.

אשר על כן, התביעה תבחן בהתאם לצו ההרחבה בענף הנקיון.
סעדים כספיים
הודעה על תנאי עבודה
לטענת התובע, לא קיבל הודעה על תנאי עבודה בהתאם לסעיף 2 לחוק הודעה לעובד וסעיף 1 לתקנות הודעה לעובד, ולפיכך, עתר לפיצוי ע"ס 2,000 ₪.
הנתבעת 1 טענה כי לא העסיקה התובע וממילא, לא חבה במתן הודעה כאמור, משלא היה עוֹבדהּ.
הנתבעת 2 טענה כי בתחילת עבודתו קיבל התובע הודעה לעובד בדבר פירוט תנאי עבודתו וחתם עליה (נ/5). אף לא הוצגו בפנינו תנאי עבודתו של התובע בשאר הנתבעות בהן עבד.
אף במסמך שהוצג בפנינו, ישנם ליקויים (שעלו אף בביקורת של חברת ש.ח.ק. (כך צויין שם כי לא צויינו פרטי הממונה על זכויות העובדים הזרים, תנאי ביטוח הבריאות שהסדיר המעסיק וסכום הניכוי בגין הביטוח. עוד לא צוינו תנאי תשלום עבור שעות נוספות ).
מעדותו של התובע, לא התרשמנו כי ידע כלל על תנאי העסקתו ו/או על איזה מסמך חתם. עם זאת, אין חולק כי נ/5 חתום ע"י התובע, כשטען בתצהירו (ס' 16) כי "אינו זוכר" כי חתם עליו. מנגד, לא שוכנענו כלל כי בוזגלו הוא שהחתים אותו (ס' 26), שהרי ספק אם פגש הוא את התובע טרם התביעה (עמ' 43 שורות 15- 20). יוסי העיד כי כלל לא עסק בתנאי שכר וכיוצ"ב.
כך גם, הגם שמצויין כי ההודעה מתייחסת לתובע וצויינו פרטיו, כולל כי התחלת עבודתו היא ב- 01.05.13, דא עקא, אין הוא נושא תאריך, עוסק הוא ב"נקי ון רחובות" (כותרתו), השכר השעתי – מינימום לפי ההסכם החדש, 25 ₪ (כשברי כי רק מ- 04.15 שולם 25 ₪ לשעה) צויין כי יש הסעה ע"י המעסיק (ולא הוצגה בפנינו כל ראייה בנדון).
עוד צויין כי התובע "בוחר" לא לקבל השתלמות (מה שודאי אינו יכול לגבור על הדין הקוגנטי); אין חולק כי שיעורי ההפרשות הם בהתאם לצו ההרחבה מ- 2014; יצויין כי לא פורט הקף משרה או שעות עבודה.
משכך, זכאי התובע לפיצוי הנתבע על ידו ע"ס 2,000 ₪ בגין רכיב זה.
הפרשי שכר ושעות נוספות
לגרסת התובע עבד 6 ימים בשבוע: בבוקר עבד 6- 8 שעות וקיבל סה"כ 170 ₪ ואילו אחה"צ עבד מהשעה 15:00- 24:00 וקיבל סה"כ 180 ₪ ובסה"כ עבד כ- 15- 17 שעות ביום. על כן, הוא זכאי לפחות ל- 2 שעות נוספות בגובה 125% ול- 6 שעות בגובה 150% וסה"כ זכאי ל- 75 ₪ ליום בגין הפרשי שכר מינימום שעתי וגמול שעות נוספות.
מאחר ואין בידי התובע דו"חות נוכחות, התובע עותר בתביעה לפי אומדן, לסך של 42,000 ₪ בתוספת ריבית והצמדה כחוק, בהתאם לחוק ולתיקון 24, בחישוב של 60 שעות נוספות חודשיות, ובסה"כ לכל הפחות ל- 1,500 ₪ לחודש. בתצהירו עתר לפי חישוב שערך ב"כ לסך 62,294 ₪, אך "נותר", בסכום שעתר לו בתביעה.
לטענת הנתבעת 2, התובע לא ביצע שעות נוספות ומשלא הציג גרסה לשעות נוספות הרי שאינו זכאי לתשלום בגינן בהתאם להלכה הפסוקה. עוד טענה כי אם טוען הוא לש"נ בגין עבודתו אצלה (אחה"צ, לאחר עבודתו בפינוי אשפה) הרי עליו להשיב כל הזכויות הנלוות שקיבל אצלה.
חוק הגנת השכר, קבע את חובתו של מעסיק לנהל יומן נוכחות.
הדין והפסיקה בעניין נטל ההוכחה באשר לשעות נוספות קובעים כי מעסיק שלא מציג רישומי נוכחות, עליו הנטל לשכנע כי העובד לא ביצע שעות נוספות, אולם מהעובד נדרש לכל הפחות להציג בעדותו את גרסתו באשר לביצוע השעות הנוספות [ראה: ע"ע (ארצי) 15546-05-11 שמעון בוסקילה נ' נתיבי מעיין אביב בע"מ ( פורסם בנבו, 24.2.2015) סעיף 48(ד) לפסק הדין].

בית הדין הארצי, חיזק הלכה זו בעניין ריעני וציין גם כי משגרסת העובד נדחית לעניין עצם ביצוע השעות הנוספות, הרי שאין מקום לבחון את העברת הנטל על כתפי המעסיק.

לגרסת התובע עבד בין 15- 17 שעות כאשר בבוקר עבד 6-8 שעות ובערב 9 שעות. מטעם הנתבעת 2 הוצגו רק רישומי נוכחות לעבודתו בשעות הערב, אשר אינם חתומים על ידי התובע; יוסי הצהיר והעיד בפנינו כי התובע סרב למלא דו"ח שעות ומנהלי העבודה נאלצו למלאם במקומו.
בבדיקה מדגמית שערכנו (חודשים 04/15- 06/15), עולה כי מספר ה שעות שנרשמו בדו"חות הנוכחות אינו עולה בקנה אחד עם השעות הרשומות בתלושי השכר (השעות בדו"חות הנוכחות פחותות מהשעות הרשומות בתלושי השכר), אשר על כן, "קשה" להסתמך על דו"חות הנוכחות אשר הוצגו מטעם הנתבעת 2.
יחד עם זאת ראוי לציין כי התרשמנו כי הכרטיסים שהוצגו לנו מולאו ע"י האחראי הרלבנטי לכל עת, כולל בשעות שצויינו, הגם לא בדיוק לדקות, כשבד "כ נרשמו רק שעות עגולות.
לכך נוסיף כי ניכר, שאין מדובר לחלוטין ברישום מדויק ואותנטי , כשקשה לדעת אם כל הכרטיסים נרשמו בעט אחד, כנטען, או ע"י מפקח אחד , משנחתמו ע"י שמות שונים, משלא הובא בפנינו ול וּ עד אחד שמילא הכרטיסים בעצמו.
מנגד, יוסי שהתובע קשר עצמו אליו כמנהלו, כבר בתביעה – לא חתם על כרטיסי הנוכחות (עמ' 39 שורות 2- 6, 13- 16) אך שמו מצויין בכרטיס 11.14 לשעות הבוקר, ולא עומת עם מה שנחזה להיות חתימה בכותרת כרטיס זה!
משקבענו לעיל כי הנתבעות אחראיות ביחד ולחוד לזכויות התובע, הרי שהיה על הנתבעת 1 לעקוב ולוודא כי קבלני המשנה ממלאים אחר הוראות הדין אף בעניין דו"חות הנוכחות . ודאי כך לוודא כי עובד שעובד בשעות הבוקר לא יועסק ע"י קבלן משנה(זהה או אחר) בשעות שאח"כ.
לאור כל הנתונים שהובאו בפנינו ו מששוכנענו כי עבד עבור הנתבעת 1 הן בבוקר והן אחה"צ, תחת 2 מעסיקים וכשכך הוכח בפנינו לפחות ע"פ התלושים מ- 02.14, הרי ברי כי משרתו אצל הנתבעת 2, למצער, היא בש"נ.
יחד עם זאת, תלושי השכר מהווים ראיה לכאורה לנכונות תוכנם [ ראה לעניין זה ע"ע 42463-09-11 גד גולן ( יואב ברמץ) נ' נגריית שירן בע"מ ( פורסם בנבו, 18.03.13)] והתובע לא הצליח לסתור כי הֵחל לעבוד אצל מי מהנתבעות, רק הָחל מחודש 05/13.
זאת ועוד, אין אנו מקבלים את גרסת התובע כי לאורך כל התקופה (שתבע) עבד גם משמרות בוקר וגם משמרות ערב, ולכאורה נראה כי כגרסת הנתבעת 2 במסגרתה התובע עבד (רק/בעיקר) משמרות ערב. נוסיף ונציין כי ודאי כך, כשבו זמנית הועסק והציג תלושי שכר של הנתבעות 2 ו- 3.
לאור כל האמור, אנו מחייבים את הנתבעות 1 ו- 2 ביחד ולחוד, לשלם לתובע בגין שעות נוספות לחודשים בהם הוצאו תלושי שכר כפולים מטעם הנתבעת 2 והנתבעות 3 או 4. משלא הוגשו איזשהם תחשיבים מטעם הנתבעות, אנו מקבלים את תחשיב התובע לחיוב 1,500 ₪ לחודש בגין שעות נוספות ובגין החודשים: 01/14- 10/14, 01/15 - 06/15.
הנתבעות 1 ו- 2 חבות איפוא ביחד ולחוד ברכיב זה סך של 22,500 ₪ בתוספת ה"ה וריבית מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום המלא בפועל.

פיצוי בגין תלושי שכר פיקטיביים
טוען התובע כי התלושים שקיבל (אחרי שנה ראשונה) אינם עומדים בדרישות סעיף 26 א לחוק הגנת השכר, שכן הם לא כוללים פרטי שכר ששולמו לו ואינם משקפים המציאות . התובע עתר לסך של 8,400 ₪ לצרכי אגרה (300 ₪ לתלוש*28 חודשים).
בתצהירו ובסיכומיו ו"מטעמי יעילות הדיון", העמיד את תביעתו ברכיב זה ע"ס 6,000 ₪ (200 ₪ *30 חודשים).
הגם שקבענו לעיל כי תלושי השכר הוצאו לתובע על ידי קבלני משנה שונים וכי הנתבעות חייבות ביחד ולחוד בתשלום זכויות התובע, לא הוכח בפנינו כי תלושי השכר היו פיקטיביים כטענת התובע.
בתלושי השכר של הנתבעות 2- 4 פורטו מועד תחילת עבודה, רכיבי השכר אשר שולמו לתובע בפועל, נסיעות, הבראה, חופשה, ימי חג ועוד.
אף בחקירתו הנגדית התובע מודה כי תלושי השכר וההמחאות שקיבל היו בסכומים זהים ( עמ' 19 שורה 10).
(מעניין לציין כי התובע לא הציג, ולוּ המחאה אחת לתשלומי השכר , וכך אף הנתבעות, למעט המחאה לפדיון חופשה עבור 07/15, שכוּנתה "המחאה לדוגמא"). קביעתנו לעיל בדבר זכאותו לש"נ איננה שוללת קביעתנו ברכיב זה.
משכך, אנו דוחים את התביעה בגין רכיב זה.

פדיון חופשה
התובע עותר ל- 28 ימי חופשה בסך 350 ₪ וסה"כ 9,800 ₪ ולחלופין , ל- 5,600 ₪. בתצהירו העמיד תביעתו ע"ס 6,000 ₪, ובסיכומיו על סך של 5,600 ₪.
בהתאם לצו ההרחבה בענף הניקיון, החל מחודש אוקטובר 2014, התובע זכאי ל- 12 ימי חופשה לפי שישה ימי עבודה בשבוע.
התובע החל עבודתו ב- 05/13 ועבד עד 06/15. בתלוש השכר לחודש 07/15 קיבל פדיון חופשה עבור 17.83 ימים, וסה"כ לתשלום 2,249 ₪, בגינו יצאה לתובע המחאה, שהתובע אישר קבלתה (עמ' 21 שורות 20- 21), אף שהכחיש כי מדובר בתשלום פדיון חופשה . בהקשר זה נזכיר כי אין בפנינו איזשהי ראייה כי עבד אצל הנתבעת 2 בחודש יולי 2015.
במהלך תקופת עבודתו וכעולה מתלושי השכר, התובע קיבל כל חודש בחודשו תמורה לחופשה, הן מהנתבעת 2 (עד 03/14) והן מהנתבעת 3 (בתקופת עבודתו אצלה).
בהתאם, היה זכאי התובע לימי חופשה מהנתבעת 2 ואלה אכן שולמו לו כאמור לעיל, ולפיכך, מילאה הנתבעת 2 חובתה ברכיב זה.
באשר לנתבעת 3, אף היא שילמה במהלך החודשים מדי חודש בחודשו את זכאותו לימי חופשה.
יחד עם זאת, החל מחודש 01/15 , בעת שנתבעת 4 החלה להעסיק את התובע במשמרות בוקר, לא שילמה לו בהתאם לתלושי השכר, תמורה עבור חופשה.
אשר על כן, התובע זכאי לימי חופשה לתקופת עבודתו זו , 01/15- 06/15 וסה"כ 1,020 ₪ ( 170 X 6) מהנתבעת 4, בתוספת ה"ה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל, ביחד ולחוד עם הנתבעת 1.

דמי חגים
התובע עותר ל- 24 ימי חג ולסך של 8,400 ₪ ולחלופין, 4,800 ₪.
בתצהירו ובסיכומיו עתר ברכיב זה לסך 3,678 ₪, על בסיס 19 ימי חג.
ע"פ סעיף 19 לצו ההרחבה בענף הניקיון, התובע זכאי ל- 9 ימי חג: 2 ימי ראש השנה, 1 יום כיפור, 2 ימי חג סוכות, 2 ימי חג פסח, 1 יום עצמאות, 1 חג שבועות, ו בהתאם לתשלום עבור חג לפי ממוצע ההשתכרות היומי הרגיל שלו בשלושת החודשים הקודמים לחודש שבו חל יום החג.
התובע החל לעבוד ביום 01/05/13, אשר על כן, התובע זכאי לתשלום עבור ימי החג הבאים:
שנת 2013- השלמת ימי חג בהתאם לתלושי השכר של הנתבעת 2 וסך 500 ₪ [ 4 ימים (2 ימים ראש השנה, 2 ימים סוכות) X 125 ₪ (5 שעותX 25 ₪)].
שנת 2014- השלמת ימי חג בהתאם לתלושי השכר של הנתבעת 3 ע"פ תעריף של 170 ₪ ליום בתלושי שכר שלא שולמו חגים ( 2 ימים פסח, 1 ראש השנה) וסה"כ 510 ₪.
שנת 2015- השלמת ימי חג בהתאם לתלושי השכר של הנתבעת 4 ע"פ תעריף של 170 ₪ ליום בתלושי שכר שלא שולמו חגים (2 ימים פסח, 1 יום עצמאות, 1 יום שבועות) וסה"כ 680 ₪;השלמת ימי חג בהתאם לתלושי השכר של הנתבעת 2 ע"פ תעריף של 150 ₪ ליום בתלושי שכר שלא שולמו חגים ( 1 יום עצמאות, 1 יום שבועות) וסה"כ 300 ₪.
הנתבעת 1 תשלם ביחד ולחוד עם כל אחת מהנתבעות 2- 4 (לפי הסכום שנקבע לכל אחת מהן בנפרד) בגין רכיב זה, סה"כ של 1,990 ₪ בתוספת ה"ה וריבית מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום המלא בפועל.

הפרשות לפנסיה ותגמולים וחלק הפיצויים
בהתאם לצו ההרחבה בענף הניקיון, התובע עתר בתביעה לסך 15,288 ולחלופין, 7,812 ₪ לפנסיה ותגמולים.
בתצהירו ובסיכומיו עתר לסך 8,849 ₪, לחילופין, בהתאם לצו ההרחבה הכללי במשק, עתר לסך של 6,297 ₪ בגין רכיב זה.
כאמור, קבענו כי בענייננו חל צו ההרחבה בענף הניקיון.
עד לחודש מרץ 2014 היה על הנתבעות להפריש לפנסיה ותגמולים 5% ומחודש מרץ 2014 היה על הנתבעות להפריש 7%.
מבדיקה מדגמית של תלושי השכר (06/13, 07/13, 08/13, 09/13) עולה כי הנתבעת 2 שילמה 6% ברכיב הפנסיה והתגמולים ומתלוש שכר לחודש 11/13 החלה לשלם בגין רכיב זה 7.3% לטובת הפנסיה והתגמולים.
אשר על כן, בהתאם לתלושי השכר של הנתבעת 2, שולמו לתובע פנסיה ותגמולים כדין.

לעומת זאת, מתלושי השכר של הנתבעת 3 עולה כי בחודשים 02/14- 10/14 לא שולם לתובע רכיב הפנסיה על אף שצוין בתלוש המשכורת רכיב זה, לא קיבל התובע את התשלום בפועל . אשר על כן בגין רכיב זה על הנתבעת 3 לשלם לתובע כמפורט להלן:
בגין תלוש 02/14 ישולם סך של 113.35 ₪ (5%).
בגין תלוש 03/14 ישולם סך של 203.7 ₪ (7%).
בגין תלוש 04/14 ישולם סך של 235.41 ₪ (7%).
בגין תלוש 05/14 ישולם סך של 263.48 ₪ (7%).
בגין תלוש 06/14 ישולם סך של 218.47 ₪ (7%).
בגין תלוש 07/14 ישולם סך של 241.78 ₪ (7%).
בגין תלוש 08/14 ישולם סך של 241.71 ₪ (7%).
בגין תלוש 09/14 ישולם סך של 204.26 ₪ (7%).
בגין תלוש 10/14 ישולם סך של 207.48 ₪ (7%).
סה"כ 1,929.64 ₪.
מתלושי השכר של הנתבעת 4 עולה כי שילמה לתובע בגין רכיב זה 7.3%.
אשר על כן, על הנתבעות 1 ו- 3 לשלם ביחד ולחוד רכיב זה בסך של 1,929.64 ₪ בתוספת ה"ה וריבית מיום הגשת התביעה עד לתשלום המלא בפועל.

פיצויי פיטורים
בכתב תביעתו, טען התובע כי נשלח למתקן חולות (טען כי עבד עד 15.07.13) וכך סוכלה העסקתו ובנסיבות העניין, זכאי הוא לפיצויי פיטורים מלאים בהתאם להנחיית משרד הכלכלה.
לטענתו, בהתאם לצו ההרחבה בענף הניקיון, היה על הנתבעות להפריש 8.33% החל ממרץ 2014 6% לרכיב הפיצויים. בהתאם לשכרו הקובע (9,100 ₪) עתר ל- 21,233 ₪ ולחילופין, לסך של 15,287 ₪ ולחילופין, לסך של 11,007 ₪; מנגד, בתצהירו ובסיכומיו טען כי פוטר ע"י יוסי (לא טען מתי) ולפיכך, זכאי לסך של 11,625 ₪ בגין פיצויי פיטורים (30/12 X 25 ₪ שכר שעתיX 186 שעות עבודה). לחלופין, עתר להפרשות לקרן פיצויים בסך 9,869 ₪, לפי צו הנקיון ולחלופי חילופין, לסך 6,297 ₪ לפי צו הפנסיה הכללי.
אין בידנו לקבל את טענות התובע, שכן לא הוכח כי פוטר מעבודתו ומשבתצהירו כאמור, שינה חזית באשר לטענת הפיטורים [נציין כי בקד"מ טען ב"כ התובע כי נמצא בכלא סהרונים (עמ' 4 שורה 12)].
זאת ועוד, מעיון בתלושי השכר עולה כי מתחילת עבודתו (05/13) שולם לתובע ע"ח פיצויי פיטורים 8.33% (ואף יותר), חודש בחודשו, סכום שהתווסף, לנטו לתשלום החודשי של התובע.
אשר על כן, דין התביעה להדחות בגין רכיב זה.

ניכויים שלא כדין
לטענת התובע מדי חודש, הנתבעות קיזזו כספים בניגוד לדין עבור ניכויי פנסיה ופיצויים לכאורה שלא הועברו לקרן בסך של 5,409 ₪, אשר על כן יש להורות לנתבעות להשיב סכומים אלו.
מנגד, הנתבעת 2 טענה, ואנו מקבלים את עמדתה, כי הניכויים הם בערך שלילי, קרי: הסכום התווסף לסכום השכר ולא ירד ממנו; אין מדובר בניכוי, אלא בתשלום לתובע.
(ניתן אף לראות בתלושי השכר כי הסכום לתשלום המצוין בסוף העמוד, גבוה משכר הנטו שבתלוש ).
אשר על כן, התביעה נדחית בגין רכיב זה.
דמי הבראה
התובע עותר בתביעתו לתשלום הסך של 5,076 ₪, עבור 12 ימי הבראה, כי רכיב דמי ההבראה המופיע בתלושי השכר הינו פיקטיבי והיווה תשלום עבור שעות עבודה בלבד.
כפי שפורט בהרחבה לעיל, התובע אישר בעדותו כי התשלום אשר קיבל בפועל תאם לתשלום אשר צוין בתלושי השכר. תלושי השכר של הנתבעות 2- 4 תקינים וצויינו בהם כל רכיבי התשלום, כולל שעות עבודתו של התובע.
מששולמו לתובע דמי הבראה בהתאם לתלושי השכר חודש בחודשו ומשרשאי מעסיק כך לנהוג , התביעה נדחית בגין רכיב זה.

דמי נסיעות
התובע עותר לסך של 6,580 ₪ (235 ₪ לחודש).
מעיון בתלושי השכר עולה כי הנתבעות 2- 4 שילמו לתובע דמי נסיעות, פרט לחודשים 11/14, 12/14, 01/15 - 06/15 בהם לא שילמה הנתבעת 2 נסיעות.
אשר על כן, על הנתבעות 1 ו- 2 לשלם ביחד ולחוד ברכיב זה סך של 1,880 ₪ (235 ₪ *8 חודשים), בתוספת ה"ה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל.

קרן השתלמות
טוען התובע כי מחודש 10/14 זכאי הוא לקרן השתלמות בסך של 7.5% משכרו ובסך שלא יפחת מ- 682 ש"ח לחודש, וסה"כ 6,142 ₪ ולחלופין, 3,138 ₪. לחלופין בתצהירו ובסיכומיו עתר לסכום של 3,310 ₪.
משקבענו כי על יחסי הצדדים חל צו ההרחבה בענף הניקיון, ומשלא הוגש תחשיב נגדי מטעם הנתבעות, אנו מקבלים את תביעת התובע ברכיב זה ומחייבים את הנתבעות ביחד ולחוד (הנתבעות 1 ו- 2 לכל התקופה; הנתבעות 3 ו- 4 כל אחת לתקופה הרלבנטית לה) לשלם לתובע 7.5% ( מהשכר המחושב כאמור בצו ההרחבה בצירוף דמי הבראה) ובלבד , שלא יעלה סכום זה על סך של 3,310 ₪ (הסכום שטען לו בתצהירו ובסיכומיו) ובתוספת ה"ה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל.

טענת קיזוז:
בסיכומיה, זנחה הנתבעת 2 טענה זו ורק מן הטעם הזה ראוי לדחותה.
למעלה מן הצורך, נציין כי על אף שקבענו לעיל כי התובע לא הוכיח כי סיים את העסקתו באופן המזכה אותו בפיצויי פיטורים, לא היינו רואים לקבל את טענת הנתבעת 2 לקיזוז הודעה מוקדמת, משלא הוכיחה טענתה, כאשר ההלכה היא כי אין די בכך כי העובד לא הוכיח שפוטר ( ובנסיבות שלפנינו, בהתאמה, לא הוכיח כי נסיבות סיום העסקתו מזכות בפיצויים), אלא יש להוכיח כי העובד התפטר ללא מתן הודעה מוקדמת [ ר' ע"ע ( ארצי) 4442-01-11 עצאם עותמאן אבו אלרוז נ' חיים ויצמן ( פורסם בנבו, 9.5.12)].
נציין כי לא הוכח כי נעשה נסיון לאתרו והרי התייצב בפנינו, אחרי הפסקת העבודה.
משכך ובנסיבות אלה בהן לא עמדה הנתבעת בנטל ההוכחה לצורך קבלת טענת הקיזוז בגין חלף הודעה מוקדמת, לא מצאנו לנכון להורות על קיזוז ההודעה המוקדמת כפי שהתבקש.
גם טענתה בגין החזר תשלום מיסים/תשלומים סוציאליים ראויה להדחות.
התשלומים הסוציאליים שולמו לתובע כדין, כקביעתנו לעיל.
משקבענו חבותה לש"נ, אין מקום לקיזוז לסכומים ששילמה כטענתה, שהרי עסקינן בקביעה עפ"י הדין והראיות שבפנינו.
ובאשר להחזר תשלום מיסים, טענה זו נטענה ללא ביסוס ראייתי ובכלליות, ללא פירוט והקף מידת התשלום. לא הוכח כי הנתבעת 2 שילמה לרשות המיסים את החוב בגין התובע, ניכוי המס שהוצג כנספח נ/9 מתייחס לכל היותר לעבודתו של התובע בשנת 2013 ולא הוכח חלקו של התובע ב"חוב" זה. יתרה מכך, לא הוצג בפנינו כי הנתבעת 2 הודיעה לתובע על הטעות בדבר אי ניכוי מס ומעיון בתלושי השכר מינואר 2015 ואילך ניתן להיווכח כי הופחת משכר התובע תשלום בגין מס הכנסה, מה שלא הופיע בתלושי השכר הקודמים [ ראה לעניין זה בר"ע ( ארצי) 51823-10-14‏ י.ב. שיא משאבים בע"מ - ‏Hitam Abaker ( פורסם בנבו, 26.2.15)].
לאור כל אלה, נדחית אף טענה זו.

סוף דבר
התביעה מתקבלת בחלקה כמפורט לעיל.
הנתבעות תשלמנה לתובע תוך 30 יום מקבלת פסה"ד את הסכומים שפורטו לעיל, וכפי שנקבע בכל רכיב ורכיב.
לאחר ששקלנו את סכום התביעה ותוצאתו, מחד ומאידך, כי קביעותינו התבססו בעיקרן על מחדלי הנתבעות בהתנהלותן טרם התביעה ובמהלכה (בהתייחס לראיות שהוצגו, או שחדלו מלהציג), כמו גם את התנהלות התובע כאמור ברישא הכרעתנו – מצאנו להורות כי כל צד ישא בהוצאותיו.

ניתן היום, כ' תמוז תשע"ח, (03 יולי 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

נ.צ. (עובדים)
גב' הילה ידיד- ברזילי

שרה מאירי, שופטת -
אב"ד

נ.צ. (מעסיקים)
מר יעקב גונצ'רובסקי

נחתם ע"י נ.צ. ביום 2.7.18.