הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו סע"ש 65971-09-14

23 נובמבר 2017

לפני:

כב' השופטת אירית הרמל
נציג ציבור (עובדים) גב' חנה קפלניקוב
נציג ציבור (מעסיקים) מר יוסף גרשונוביץ

התובע
עזרא יעקובי
ת.ז. XXXXX369

-

הנתבעת
עמישי חברה לשיווק (1980) בע"מ
ח.פ. 510847247

פסק דין

1. לבית הדין הוגשה תביעת מר עזרא יעקובי (להלן: "התובע") כנגד מעסיקתו עמישי חברה לשיווק 1984 בע"מ (להלן: "החברה" או "המעסיקה"). התביעה על סך 364,658.5 ₪ היא בגין עבודה בשעות נוספות, פיצויי בגין פיטורין שלא כדין, אי תקינות תלושי שכר, הלנת שכר והלנת פיצויי פיטורין, פדיון חופשה והפרש דמי הבראה.

2. עדים וראיות
התובע מסר תצהיר והעיד לתמיכה בתביעתו, מטעמו מסר תצהיר ונחקר בחקירה נגדית גם מר פנחס כהן שעבד כנהג חלוקה בנתבעת בשנים 2010-2009 חלק מן התקופה בה עבד התובע בחברה.
מטעם הנתבעת מסר תצהיר והעיד מר ליאור עמישי בעלים ומנהל הנתבעת (להלן: "מר עמישי").
הוגשו צילומי שלוש המחאות שנמסרו לתובע בחודש 08/2014.
כנספחים לכתבי הטענות הוגשו שלושה תלושי שכר לחודשים 12/2013, 02/2014 07/2014. תלושי שכר נוספים הוגשו כנספח ט לתצהיר התובע.
הוגשו דוחות איתורן לשלושת החודשים 11/2013, 12/2013 ו-01/2014, כנספחים לתצהיר הנתבעת.
בתום דיון ההוכחות הגיעו הצדדים להסכמה על פיה הנתבעת תגיש דוחות איתורן נוספים. (ע' 20 ש' 27-22). בעקבות הסכמה זו הגישה הנתבעת דוחות איתורן לשנים 2013-2012.
במהלך הדיון הוגשה חשבונית לקוח ועליה הערות בכתב יד נ/11, הנתבעת לא עתרה לכל סעד בגין חשבונית זו ולא התייחסה אליה בסיכומיה, וגם אנו לא נתייחס למוצג זה.
מסמכים נוספים הוגשו ואליהם נפנה לפי העניין ככל שעולה הצורך.

3. העובדות הרלוונטיות כפי שהן עולות מן העדויות והראיות
א. התובע עבד בנתבעת החל ביום 01.12.07 ועד לפיטוריו ביום 28.02.14 - שש שנים ושלושה חודשים.
ב. התובע הועסק בתפקיד נהג חלוקה / סוכן, שכרו של התובע הועלה כשש פעמים במהלך תקופת העבודה (ע' 17 ש' 26-21). שכרו האחרון עמד על סך 11,952 ברוטו כפי שעולה מתלוש השכר לחודש 02/2014 שצורף כנספח לכתב התביעה ולכתב ההגנה המתוקן.
ג. התובע נהג על רכב בבעלות החברה, ברכב זה הגיע בבוקר אל העבודה ובו השתמש כדי לחזור לביתו.
ד. התובע עבד שישה ימים בשבוע. הנתבעת לא ניהלה יומן נוכחות ולא ציינה בתלושי השכר את מספר שעות העבודה החודשי.
ה. בראשית חודש פברואר 2014 זומן התובע למשרדו של מר עמישי, לשיחה בה השתתפו מר עמישי, יאיר עמישי - בנו העובד בחברה והתובע. בשיחה זו נמסר לו כי עבודתו בחברה מופסקת לאלתר, בתום השיחה הוסע התובע לביתו על ידי נהג אחר (סע' 16 כתב תביעה עדות מר עמישי ע' 17 ש' 29 עד ע' 18 ש' 11).
ו. ביום 14.07.14 פנה בא כוחו דאז של התובע לנתבעת במכתב דרישה (נספח ו' לכתב התביעה) והנתבעת שילמה לתובע באמצעות מסירת שלוש המחאות לבא כוחו :
סך 23,628 ₪ יתרת פיצויי הפיטורין שולמה לתובע בהמחאה מיום 03.08.14 (צילום צ'ק נספח ג' לכתב התביעה).
סך 7,912 ₪ שולם לתובע בהמחאה מיום 06.08.14 עליה נכתב "משכורת 2/14" (נספח ד' לכתב תביעה). בתלוש שכר לחודש פברואר נכתב כי שכרו נטו של התובע לחודש זה הוא 8,062 ₪ (נספח ה' לכתב התביעה).
סך 6,560 בגין פדיון 21 ימי חופשה. (נספחים ב' ו-ד' לכתב ההגנה המתוקן, סע' 26 לכתב התביעה).
ז. מתלוש השכר לחודש 12/2013 עולה כי סך 2,618 ₪ שולם לתובע בעד שבעה ימי דמי הבראה (תלוש שכר 12/2013 נספח ג לכתב ההגנה המתוקן).
ח. התובע מתגורר ברחוב גבעתי בבת ים.
ט. משרדי הנתבעת מצויים ברחוב הנפח בחולון.
י. מזה מספר שנים נערך מעקב אחר רכבי החברה באמצעות איתורן (ע' 15 ש' 33-30).

דיון והכרעה :
עבודה בשעות נוספות

4. ברכיב זה עתר התובע בכתב התביעה לסעד בסך 240,968 ₪ על דרך האומדנא. לטענתו שבכתב התביעה, הוא עבד חמישה ימים משבע בבוקר עד ארבע וחצי אחר הצהריים כלומר תשע וחצי שעות ביום עבודה רגיל, חמש שעות ביום שישי ובסה"כ 52.5 שעות עבודה בשבוע (סע' 41 לכתב התביעה). הנתבעת לא מסרה לידיו דוחות נוכחות ולא פירטה בתלושי השכר את מספר שעות העבודה, מאחר וכך העריך כי עבד כ-40 שעות נוספות מדי חודש. (סעיף 41 על תת סעיפיו בכתב התביעה).
בסיכומיו תיקן התובע את החישוב לאחר שהעיד כי בימי שישי עבד פחות מחמש שעות ועל פי חישוביו שבסיכומים עבד 50.5 שעות בשבוע. לפיכך תיקן את הסכום הנתבע והעמידו על סך 139,756.8 ₪ (סעיפים 102, 114-113 לסיכומי התובע).

5. לטענת הנתבעת הסיכום בין הצדדים היה כי התובע יעבוד שמונה שעות בימים א' עד ה' וחמש שעות בימי ו', בפועל התובע עבד שש שעות בימי חול ושעתיים בימי ו' (סע' 27 לכתב ההגנה המתוקן) עוד לטענתה על עבודת התובע לא חל חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951 (להלן: " חוק שעות עבודה ומנוחה") שכן לא היה באפשרותה לפקח על שעות עבודת התובע (סעיף 28 לכתב ההגנה המתוקן). הנתבעת טוענת גם נגד חישובי התובע , לטענתה התובע חישב את זמן הנסיעה מביתו אל הלקוח הראשון ומהלקוח האחרון אל ביתו וכן את זמני ההפסקות כזמן עבודה. לטענת הנתבעת, לא חלה עליה חובה לשלם עבור זמנים אלה וודאי שאין מדובר בשעות נוספות (סע' 37 לסיכומים).

6. ראשית נפנה לטענת הנתבעת על פיה לא חל על העסקת העובד חוק שעות עבודה ומנוחה מאחר והוא ממין העובדים "שתנאי עבודתם ונסיבותיה אינם מאפשרים למעסיק כל פיקוח על שעות העבודה והמנוחה שלהם". נטל ההוכחה שעל העסקת עובדת חל אחד מן החריגים לחוק מוטל על כתפי המעסיקה. נפסק כי בעניין סעיף 30(א)(6) לחוק, השאלה היא האם תנאי העבודה אפשרו פיקוח ולא האם בוצע פיקוח בפועל (דב"ע (ארצי) לג/2-4 אברהם רון – המועצה המקומית מצפה רמון, פד"ע ד' 386 (8.4.1973)). פסיקתו הענפה של בית הדין הארצי לעבודה צמצמה עד מאוד את היקף התחולה של החריגים לחוק שעות עבודה ומנוחה (ע"ע (ארצי) 30027/98 טפקו-ייצור מערכות בקרת אנרגיה ומתקנים לשמירת איכות הסביבה בע"מ - מנחם טל (29.11.00); ע"ע(ארצי) 15233-09-13 חברת אדוונטק טכנולוגיות (אפלט) בע"מ נ' יתיר זלוסקי (8.11.15)).

יכולת הפיקוח על עבודתם של נהגים זכתה להתייחסות נרחבת בפסק דינו של כב' השופט איטח בע"ע (ארצי)15546-05-11 שמעון בוסקילה נ' נתיבי מעיין אביב בע"מ, (מיום 24.02.15)), אשר שני הצדדים הפנו אליו בסיכומיהם. סיכומו של דבר נקבע: "...על מנת שעובד יבוא בגדרו של החריג הקבוע בסעיף 30(א)(6) לחוק, אין נדרשת יכולת לקיים פיקוח מוחלט במסגרתו ידע המעסיק, בכל רגע נתון, האם עומד העובד לרשות העבודה, אם לאו. גם מעסיקו של עובד העובד בבניין משרדים והמחתים כרטיס נוכחות, אינו יכול בכל רגע נתון לדעת, האם העובד עומד לרשות העבודה אם לאו. לגבי זה כמו לגבי זה, העובד בבניין המשרדים והעובד מחוץ לחצרים (בתנאים מסוימים), נדרש מעסיקם לסמוך על יושרו ומהימנותו. בהעדרם של אלה לא יכונו יחסי עבודה. בעניין אברהם רון הודגש כי החריג המתייחס לחוסר היכולת לפקח על עבודה מחוץ לחצרים מתייחס, בעיקרו של דבר, למקרים בהם לעובד אין קשר עם מקום העבודה, או שהקשר שלו הוא אקראי. מקרים בהם, בין היתר, העובד הוא שקובע את סדר עבודתו"

בענייננו, הנתבעת יכולה הייתה לפקח על עבודתו של התובע בין אם באמצעות דיווח לממונה – מוטי, אשר קבע את סדרי עבודתו ( ע' 12 ש' 19-14) ובין אם באמצעים טכנולוגיים, כדוגמת האיתורן, התקנת טכוגרף ברכב או דרך אחרת. מר עמישי העיד:
ש. ממתי יש לכם איתורן?
ת. האיתורן שיש בו דיווח כזה, אני לא זוכר כמה שנים.
ש. לפני שהיה לכם איתורן, האם היה פיקוח על שעות.
ת. לא. היה פיקוח שלי.
ש. היית יודע לאן התובע נשלח בכל יום.
ת. לא. מוטי היה יודע.
ש. מוטי ידע לאן הוא נוסע, אתה בודק כל יום איתורן, למה אין לך רישום לגבי שעות?
ת. אין לי רישום. יש לי פיקוח. אני בכל יום מגיע לעבודה ב- 7, ואם יש לי הערה לגבי נהג מסוים אני מעיר לו. ( ע 16 ש' 33 עד ע' 17 ש' 6).

משמע, הנתבעת יכולה הייתה לנהל מעקב אחר עבודת התובע ואף ניהלה מעקב שכזה הגם שלא ניהלה רישום. כך או כך, מאחר וקבענו שלנתבעת הייתה האפשרות לפקח על שעות עבודתו של התובע אין נפקות לשאלה האם עשתה כן בפועל. בנסיבות אלה, עבודת התובע אינה נכנסת לגדר החריג הקבוע בסעיף 30(א)(6) לחוק שעות עבודה ומנוחה ולכן הוראות החוק חלות עליו. נפנה כעת לשאלת נטל ההוכחה.

7. סעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה קובע כי מעסיק חייב לנהל פנקס בדבר שעות עבודה, שעות מנוחה שבועית, שעות נוספות, גמול שעות נוספות וגמול עבודה במנוחה השבועית.
סעיף 26ב(א) שלאחר תיקון 24 לחוק הגנת השכר שתחילתו ביום 01.02.09, שינה את חלוקת הנטלים כך שאם המעסיק לא הציג רישומי נוכחות והעובד עמד בנטל הראשוני להראות דפוס עבודה הכולל שעות נוספות, הרי שהנטל להוכיח שהעובד לא עבד בשעות נוספות מונח על כתפי המעסיק. (ע"ע (ארצי) 15546-05-11 בוסקילה נ' נתיבי מעיין בע"מ (24.02.2015) ;ע"ע (ארצי) 35727-11-12 ביטחון לאומי 1992 ע.נ בע"מ נ' פודולסקי אלכסנדר 25.01.2015)).
דעת הרוב בעניין בוסקילה קבעה כי בעקבות תיקון 24 הנטל על העובד הוא ליתן גרסה עובדתית ומשזו ניתנה אזי עובר נטל השכנוע אל המעסיק. כב' השופט איטח קבע כי העובד אינו נדרש להביא "ראשית ראיה" או "דבר מה לחיזוק" גרסתו העובדתית, ולמעשה "על מנת ששאלת השעות הנוספות תהיה 'שנויה במחלוקת' נדרש כי תהיה גרסה עובדתית של העובד הנתמכת בעדות (לרבות תצהיר) שתעמוד לפני בית הדין, וכי העובד יוכל להיחקר עליה" (פיסקה 48(ג)).

וכן: "מקום בו המעסיק לא מציג את רישומי הנוכחות, עליו הנטל לשכנע את בית הדין כי העובד לא עמד לרשות העבודה בשעות השנויות במחלוקת. מבלי לקבוע מסמרות יש יסוד לעמדה כי לכל הפחות (וגם לכל יותר) נדרש מהעובד להציג בעדות את גרסתו בדבר עבודה בשעות השנויות במחלוקת". (פיסקה 48(ד)).

8. בע"ע (ארצי) 44715-09-14 עוזי ריאני נ' אליאסי שיווק בע"מ (מיום 29.03.17) נפסק כי גם "לאחר תיקון 24, מקום בו בית הדין– בתום הליך שמיעת העדויות ואיסוף הראיות – קובע כי לא השתכנע בכך שהעובד הועסק בשעות נוספות כי אז אין מקום לחייב את המעסיק בתשלום גמול שעות נוספות, גם אם המעסיק לא הציג דו"חות נוכחות. טעם הדבר הוא שגמול שעות נוספות הוא במהותו תוספת לשכר, שתשלומה מותנה בהתקיימות תנאי, ... ...תיקון 24 לא נועד לשנות ממהותו של גמול השעות הנוספות כתוספת לשכר, המותנית בתנאי של עבודה בשעות נוספות, פועלו של סעיף 26(ב)(א)-(ב) – כפי שהרחבנו לעיל - הוא במישור נטלי ההוכחה והשכנוע."

בהמשך פסק הדין, התייחס בית הדין הארצי לארבעה מצבים אפשריים ביחס למידת הוודאות בהתקיימות בתנאי של עבודה בשעות נוספות והיקפה:
במצב הראשון, ניתן לקבוע מה היה היקפה של העבודה בשעות נוספות, אז התשלום יהיה בעד היקף השעות המוכח.
במצב השני , הוכח שהעובד עבד שעות נוספות אך לא הוכח היקף העבודה, אז יחויב המעסיק בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על חמש עשרה שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות.
במצב השלישי, ההסתברות שהעובד עבד שעות נוספות שקולה להסתברות שלא עבד בהן, גם במצב זה יחויב המעסיק בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על חמש עשרה שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות.

במצב הרביעי: "כאשר בית הדין קובע ממצא בדבר העדר עבודה בשעות נוספות. במקרה כזה לא חלה החזקה, שכן יסודותיה – הנגזרים מסיווג גמול השעות הנוספות כתוספת המותנית בתנאי - לא הוכחו וכפות המאזניים אף לא נותרו מעויינות ביחס אליהן. מבלי להתיימר למצות, נעיר כי בגדר המצב הרביעי יכולים להיכלל מקרים בהם מאזן ההסתברויות נוטה לצד גרסת המעסיק בין מחמת ראיות שהניח ובין מחמת שגרסת העובד בדבר עבודה בשעות נוספות נמצאה בלתי מהימנה, כך שבית הדין אינו סומך עליה. ויודגש, מסקנה זו אינה מכרסמת בדעת הרוב בעניין בוסקילה, שכן גם שם נאמר כי "על מנת שתידחה התביעה לפי תיקון 24 לגמול עבור עבודה בשעות נוספות, נדרש כי המעסיק ישכנע את בית הדין כי יש לדחות את התביעה. מתי ואיך יקרא הדבר, אין לקבוע נוסחאות וכל מקרה יוכרע עובדתית לפי חכמתו של בית הדין היושב בדין"." [ההדגשה במקור].

9. בית הדין הארצי חידד לאחרונה כי מקום בו התובע לא עמד בנטל להציג גרסה לדפוס עבודה הרי ש"הכלי המשפטי המתאים להגיב על מחדל המעסיק מלנהל פנקס שעות כנדרש היא בחיובו בפיצוי מכוח סעיף 26א לחוק הגנת השכר , ככל שזה נתבע, ולא בפסיקת שעות נוספות על דרך האומדנא" ע"ע 29808-03-15 טרי סטון בע"מ נ' סרגי סמירנוף, (מיום 17.1017)).

10. לאחר שמיעת העדויות ועיון בראיות, מצאנו כי התובע לא עמד בנטל להראות דפוס עבודה הכולל שעות נוספות, וכי המצב בעניננו תואם לאפשרות הרביעית המנויה בע"ע (ארצי) 44715-09-14 עוזי ריאני נ' אליאסי שיווק בע"מ (מיום 29.03.17) הנ"ל. נפרט:

11. לטענת התובע בכתב התביעה ובתצהיר הוא עבד כל יום כתשע שעות משעה 7:00 עד שעה 16:30 לכל הפחות, ובימי שישי חמש שעות, כלומר 52.5 שעות בשבוע. גם בפתח עדותו טען לביצוע שעות נוספות רבות. לטענתו הוא יוצא מן הבית בשעה 7:00 ( ע' 8 ש' 13, ע' 9 ש' 3) וכן העיד כי לעיתים חוזר לביתו אחרי השעה 16:30 ( ע' 9 ש' 20-19).
ש. אתה טוען בתצהירך שעבדת הרבה שעות נוספות?
ת. נכון.
ש. אחרי שראית את דוח האיתורן אתה בכל זאת עומד על טענה זו ?
ת. כן.
ש. כל יום עבדת שעות נוספות ?
ת. כן. (ע' 7 ש' 24-19)

בהתאם לדוחות האיתורן, ששיקפו יציאה מהבית אחרי השעה 7:00 או חזרה מוקדמת משעה 16:30. נשאל התובע בחקירה נגדית על שעות התייצבותו בעבודה או סיום יום העבודה. התובע התקשה להסביר את אי ההתאמה בין גרסתו ודוחות האיתורן. כך לדוגמא אישר התובע כי ביום 01.01.14 התייצב במשרד בשעה 7:45 (ע' 8 ש' 15) והיה בביתו כבר בשעה 16:19 (ע' 8 ש' 17), וכן אישר כי ביקר את הוריו באמצע יום העבודה (ע' 8 ש' 31-28).
התובע נשאל לגבי יום 02.01.14 האם הגיע לביתו בשעה 15:45 והשיב כי חנה ברחוב בר אילן בשעה זו, אך הגיע לביתו רק בשעה 16:15 (ע' 9 ש' 6-5), ביום 05.01.14 תחנתו האחרונה הייתה בבת ים בשעה 16:05, וביום 06.01.14 סיים ברחוב אלי כהן בבת ים בשעה 15:41. וכן הלאה, בנוגע ליום 12.01.14, 14.01.14. על פי דוחות האיתורן שהוגשו התובע יצא מביתו בין השעה 7:00 ל- 8:00 בבוקר ולא כפי טענתו בשעה 7:00. גם שעות החזרה הביתה משתנות ולעיתים קרובות חוזר התובע לביתו , או לרחוב הנביאים בבת ים בו הוא מחנה את רכבו לפני השעה 16:00.

12. לא זו אף זו, התובע העיד כי בימי שישי עבד שעתיים לכל היותר, עדות העומדת בסתירה חזיתית לטענתו בכתב התביעה ובתצהיר:
ש. אנחנו רואים שלפי הדוחות בימי שישי אתה בבית עוד לפני השעה עשר נכון?
ת. בערך
ש. איך עבדת ימי שישי?
ת. הייתי אמור לעבוד חמש שעות אך כיוון שאני זריז הייתי מסיים מהר, אם הבעל הבית לא משלם למה צריך להמשיך לעבוד
ש. כלומר מה שכתוב ..אתה לא אמור לעבוד יום שישי?
ת. אני עובד כל יום אני לא צריך לעבוד יום שישי
ש. אתה אומר שאתה עובד 6 ימים בשבוע זה לא נכון?
ת. זה נכון אבל לפי חישוב של השעות אני לא אמור לעבוד ביום שישי. אני עובד 186 שעות שזה בלי יום שישי.
לשאלת בית הדין מה שכתבת בסעיף 50 לא נכון אני משיב שלא, 5 שעות לא עבדתי ביום שישי. (ע' 7 ש' 33 עד ע' 8 ש' 9)

נציין כי למרות עדותו שבימי שישי עבד שעתיים הרי שבסיכומיו טען התובע כי עבד שלוש שעות בימי ו' וחישב את מספר השעות הנוספות כאילו עבד 3 שעות בימי ו' ( סע' 102 לסיכומיו).

13. בנוסף, עולה מטענות התובע ומעדותו כי לשיטתו יש לחשב את יום העבודה מן הרגע בו הוא יוצא מביתו ועד לרגע בו הוא חוזר לביתו וכן את זמני ההפסקות. התובע אישר כי נטל הפסקות במהלך יום העבודה ( ע' 8 ש' 31-30, ע' 10 ש' 20-17) אולם בחישוביו לא הפחית את זמני ההפסקה משעות העבודה (סיכומי התובע סע' 94, 106-103).
התובע הגדיל לעשות וחישב אף את זמן ההליכה בסוף יום העבודה ממקום חניית הרכב אל ביתו כזמן עבודה. כשנשאל האם הגיע לביתו בשעה 15:45 והשיב כי חנה ברחוב בר אילן בשעה זו אך הגיע לביתו רק בשעה 16:15 (ע' 9 ש' 6-5).
דרך חישוב זו הכוללת את זמן הנסיעה אל העבודה וממנה אינה תואמת את הדין, זמן ההגעה אל העבודה והחזרה ממנה אל בית העובד אינו נחשב לזמן בו העובד מעמיד עצמו לרשות המעסיק וראו לעניין זה פסק דינה של חברתי כב' השופטת כהן בסע"ש ת"א 6576-03-13 ויטלי חמלניצקי נ' שפיט (1991) רחובות בע"מ, מיום 27.12.15) פסקאות 60-57 וההפניות שם). ניתן לחשב את זמן ההגעה לעבודה כזמן ההתייצבות אצל הלקוח הראשון אולם לא כזמן היציאה מן הבית.

14. מסיבה שלא הובהרה לבית הדין, התובע לא 'חילץ' משלושת דוחות האיתורן לחודשים 01/2014-11/2013, שהוגשו על ידי הנתבעת כנספח לתצהירה, דפוס עבודה על מנת לבסס טענתו בדבר עבודה בשעות נוספות. אף לא בנוגע לשלושת החודשים נובמבר 2013 עד ינואר 2014. גם לאחר שהוגשו על ידי הנתבעת דוחות לשנים 2013-2012, בעקבות הסכמת הצדדים בדיון ההוכחות, לא הציג התובע דפוס עבודה אלא הסתפק בהתייחסות לימים בודדים – תשעה במספר, אשר בהם עבד לטענתו שעות נוספות. (סיכומי תשובה סע' 27 ).

15. מר כהן, העד מטעם התובע, העיד כי לא ראה את התובע בזמן שזה האחרון התחיל את יום העבודה שלו ואף לא כאשר סיים את יום העבודה (ע' 4 ש' 23-9) לפיכך עדותו אינה מועילה לבירור שאלת העבודה בשעות נוספות.

16. סיכומו של עניין, מצאנו כי התובע לא עמד אף לא בנטל הראשוני המוטל על כתפיו להראות דפוס עבודה הכולל עבודה בשעות נוספות. גרסתו בדבר היקף עבודתו נסתרה על ידו בחקירתו הנגדית ואינה נתמכת בכל ראיה או עדות חיצונית. הנתבעת מצידה הציגה נתונים מגובים בראיות – דוח האיתורן, הסותרים את טענת התובע בנוגע לדפוס עבודה. משמעות הדבר היא שהתובע לא עמד בנטל להעמיד גרסה עובדתית מהימנה ממנה ניתן ללמוד שהתובע הועסק שעות נוספות.
תביעת התובע לגמול בעד עבודה בשעות נוספות נדחית.

פיצוי בגין אי תקינות תלושי השכר
17. התובע עותר לסעד בסך 20,000 ₪ ללא הוכחת נזק בשל פגמים בתלושי השכר, בנימוק שהנתבעת הפרה את סעיף 26 לחוק הגנת השכר. לטענתו, אין בתלושי השכר פירוט שעות עבודה ומנוחה וכן אין פירוט של זכאות וניצול ימי חופשה ומחלה (סעיף 44 לכתב התביעה).
בסעיף 22 לכתב התביעה עתר לסעד בסך 5,000 ₪ ברכיב זה אולם בסיכום הסעדים בכתב התביעה התייחס רק לסך 20,000 המופיע בסעיף 44.

18. הנתבעת טוענת כי אי ציון שעות העבודה בתלושים נעשה בתום לב ולא גרם לתובע נזק ממון ועל כן לא צודק להטיל עליה קנס בשל כך (סעיפים 18-17, 32-31 לכתב ההגנה המתוקן). עוד לטענתה ניהלה פנקס חופשה ומחלה שלא בתלושי השכר ומילאה בכך אחר הוראות הדין שאינן מחייבות ניהול הפנקס בתלושי השכר (סע' 19, 33 לכתב ההגנה המתוקן סע' 80 לסיכומים).

19. אין חולק שבתלושי השכר שנמסרו לתובע לא נכתבו: מספר שעות העבודה, מספר ימי החופשה שנצברו לזכותו ומספר הימים שנוצלו, כן לא פורטו מספר ימי מחלה.

20. הוראות סעיף 24(א)(ב) לחוק הגנת השכר קובעות כי בתלוש השכר ירשמו הפרטים המנויים בתוספת. סעיף 4 לתוספת קובע כי יש לרשום בתלוש, בין השאר, את מספר ימי העבודה בתקופה, מספר ימי החופשה שניתנו בפועל ויתרת ימי החופשה, מספר ימי המחלה שנוצלו ויתרת ימי המחלה . כל אלה לא נרשמו בתלושי השכר של התובע. הנתבעת אף לא פירטה את הניכויים שניכתה משכרו של התובע בגין דוחות תנועה ודוחות חניה, על אף שהודתה כי ניכתה ניכויים אלה.

21. לטענת הנתבעת, בהתאם להוראות סעיף 26(א)(ב)(1) לחוק הגנת השכר, ניתן לפסוק פיצויים שאינם תלויים בנזק בגין מסירת תלושי שכר שלא נכללו בהם הפרטים על פי סעיף 24 לחוק, רק מקום בו התובע הוכיח שהמעסיק מסר לעובדו ביודעין תלוש שכר שלא נכללים בו הפרטים. (סע' 79-77 לסיכומי הנתבעת).
בענייננו, מצאנו כי הרישום הלקוי בתלושים נעשה ביודעין. מר עמישי העיד שהוא בחר לנהל את רישום החופשה ולא להעבירו לחשבת השכר. מר עמישי לא הכחיש שרו"ח הבהיר לו שיש לפקח על חופשה ומחלה. כאשר נשאל מדוע חשבת השכר לא העבירה את דוחות החופשה לרואה החשבון השיב: "כי אני החלטתי וזו היתה הוראה שלי". ( ע' 14 ש' 16-4). משכך הנתבעת אינה יכולה לטעון שהליקויים נעשו שלא ביודעין. מר עמישי נעזר בשירותים של חשבת שכר ורואה חשבון אך בחר במודע שלא להעביר אליהם מידע בנוגע לחופשות.
אנו קובעים שמר עמישי פעל ביודעין ועל כן הסייג שבסעיף 26(א)(ב)(1) אינו רלוונטי לעניננו. עוד, מצאנו כי מחדלה של הנתבעת בניהול התלושים גרם לתובע נזק ראייתי.
לאור מחדלה של הנתבעת בהנפקת תלושי שכר כדין מצאנו כי יש הצדקה לפסוק לטובת התובע ברכיב זה פיצוי בסך 10,000 ₪.

פיצוי בגין פיטורים שלא כדין
22. התובע עתר לסעד בסך 35,856 ₪ בשל פיטורים שנעשו , לטענתו, שלא כדין בשל כך שלא שנערך לו שימוע . (סעיף 45 לכתב התביעה).

23. לטענת הנתבעת, בכתב ההגנה, התובע זומן שוב ושוב לשיחות אזהרה בשל הפרות משמעת כגון קיצור יום העבודה על דעת עצמו. לטענתה בשיחות אלה הובהר לתבוע כי אם לא ישפר דרכיו תשקול הנתבעת לפטרו. לשיטתה בשיחות אלה קיימה את תכלית השימוע. ( סעיפים 12-9 , 14, 36-34 לכתב ההגנה המתוקן). בתצהירו פירט מר עמישי כי נזף בתובע בשל קיצור יום העבודה ללא אישור ואי מסירת הזמנות ללקוחות (סע' 9-7 לתצהיר). לטענת הנתבעת בכל השיחות הבטיח התובע כי ישפר את דרכיו אך לא עשה כן.
לטענת הנתבעת בכתב ההגנה היא פיטרה את התובע מספר פעמים במהלך תקופת עבודתו אך השיבה אותו לעבודה מסיבות הומניות (סעיף 13), טענה זו בדבר פיטורים שנעשו קודם לפברואר 2014 לא נתמכה בראיות ולא באה לביטוי בעדותו של מר עמישי. כאשר נשאל מר עמישי האם התובע היה עובד טוב השיב: "עובד טוב זה עובד שבא בבוקר נכנס לעבודה ואומר בוקר טוב כמו כל העובדים האחרים ולא הולך לשבת בפינה נידחת ורוטן כל הזמן. זה חלק מהעבודה" (ע' 17 ש' 20-19) כמו כן העיד: "אני התרעתי בפניו הרבה פעמים. כשהוא בא לעבודה לא אומר שלום . הוא מסיים את העבודה ולא גומר לחלק את הסחורות שיש לו..." (ע' 18 ש' 1-4).

24. התובע אינו מכחיש שמר עמישי נזף בו מעת לעת, עולה מעדות התובע כי אכן נערכו שיחות אולם אין מדובר בשיחות שימוע או בשיחות התראה לפני פיטורים אלא בשיחות בנוגע להתנהגותו, דבר התואם את עדות מר עמישי:
ש. נכון שבמהלך תקופת עבודתך בחברה ליאור שוחח איתך על עבודתך כמה וכמה פעמים?
ת. כן.
ש. נכון שמידי פעם הוא העיר לך על ההתנהלות?
ת. לא. הוא דיבר איתי על יחסים אישיים שאני מתנהג לא יפה ומתייחס לא יפה, ואני לא מסכים.
ש. ואחרי זה כתבת מכתב אליו שאתה לא מסכים לכך ?
ת. לא. אני לא התייחסתי אליו. כל הבעיות שהיו לי איתו היו על היחסים האישיים בלבד.
ש. נכון ש שהוא התריע בפניך כמה וכמה פעמים שהוא רוצה לפטר אותך ?
ת. אף פעם. היו מרוצים מתפקודי ומניהולי מאוד.
...
ש. אתה מודה שהיו ביניכם שיחות. ובמהלך השיחות האלה את כן העלית טענות ואמרת לליאור שאתה לא מסכים שהתייחסו אליך לא יפה. היה לך יומך מול ליאור?
ת. נכון. מה זה יומך? אני אמרתי כל כך פעמים וזה נשמע לי ממש נדוש.
ש. מה היו השיחות האישיות ביניכם?
ת. למשל תנועות עם היד, אל תעשה כך, עבודות ניקיון למיניהם, עבודות צביעה, גננות. שאין לי בעיה לעשות את זה אבל זה לא אמרו לי תודה. רוב העבודה שלי התנהלה מול ברוך. והוא רצה את הדברים כמו שהוא רוצה וליאור רצה את הדברים כמו שהוא רוצה וכל החיכוחי דעות ביניהם נפלו עלי, ליאור וברוך יזמו את השיחות. השיחות לא היו כמוט תעלה למשרד, זה היה מול כל העובדים. היו צעקות בשיחות או ניבולי פה או העלבות למיניהם, בנושאים אישיים, כמו עכשיו באת? למה באת, מי צריך אותך בכלל או מפגר. לא כתבתי את זה. התביישתי הסכמתי לזה בכלל.
ש. זה היה השיחות, לזה אתה קורא שיחות בנושאים אישיים ?
ת. רק זה. לא היה עניין מקצועי בכלל. (ע' 6 ש' 7 עד עמ' 7 ש' 9).

25. הנתבעת לא ציינה כמה שיחות 'התראה' נערכו ולא מתי נערכו שיחות אלה. לא הוכח שנאמר לתובע שאם לא ישפר דרכיו תשקול הנתבעת לפטרו. כאמור, הנתבעת לא הציגה מכתבי התראה, ככל שהיו כאלה, ולא מכתבי פיטורים קודמים. טענות הנתבעת אינן מתיישבות עם העובדה ששכרו של התובע הועלה שש פעמים במהלך תקופת עבדותו. ניסיון החיים מלמד שעובד שתפקודו ירוד אינו זוכה להעלאות שכר תכופות.

26. משכך אנו קובעים כי השיחות שנערכו עם התובע, עובר לשיחה מחודש פברואר 2014, אינן יכולות להיחשב לשיחות שימוע.

27. אין מחלוקת שבשיחה מיום 03.02.2014 לא מילאה הנתבעת אחר חובותיה , לתובע לא ניתנה שהות להתכונן לשיחה, לא נתנה לו אפשרות להעלות טענותיו, הוא זומן לחדרו של מר עמישי ושם הודיעו לו כי הוא מפוטר, כפי שהעיד מר עמישי עצמו (ע' 17 ש' 29 עד ע' 18 ש' 1). הנתבעת אף אינה טוענת ששיחה זו עונה על הדרישות של שיחת שימוע לפני פיטורין. מאחר ודחינו את טענת הנתבעת לפיה התקיימו שיחות קודמות בהן יש לראות שימוע מן הבחינה המהותית הרי שמצאנו שבנסיבות העניין ומשלא נערך שימוע כדין, תשלם הנתבעת לתובע פיצוי בגובה שתים וחצי משכורות , סך 29,880 ₪.

פדיון חופשה
28. התובע עתר לסעד בסך 14,000 ₪ ברכיב זה , לטענתו במועד סיום יחסי העבודה נצברו לזכותו 40 ימי חופשה , והנתבעת שילמה לו פדיון בעד 21 ימים בלבד. התובע לא הציג כל תחשיב לביסוס טענתו על פיה הוא זכאי ל-40 ימי חופשה.

29. הנתבעת אינה חולקת על טענת התובע לפיה שולם לו סך 6,815 ₪ בחודש יולי 2014 בעד 21 ימי חופשה שנצברו לזכותו. אולם לטענתה, התובע היה זכאי לפדיון 21 ימי חופשה בלבד, ועל כן אין הוא זכאי לתגמול נוסף ברכיב זה. ( תלוש שכר עבור חודש יולי 2014 נספח ב' לכתב התביעה המתוקן). בתצהירו של מר עמישי נטען כי למעשה שולם לתובע פדיון גם בעד שני ימי חופשה שהתובע לא היה זכאי להם (סע' 23 לתצהיר). הנתבעת הציגה רישום ימי חופשה שלטענתה נוהל על ידי מר עמישי באופן ידני. התובע טען כי רישום זה נוצר לצורכי ההליך המשפטי.

30. עיינו בקפידה בדפים שנמסרו לבית הדין ( נספח 9 לתצהיר הנתבעת) ומצאנו כי הרישום בהם דקדקני ומפורט. בדפים שהוגשו ישנו פירוט תאריכים בהם נטל התובע חופשה וגם הבהרות. לדוגמא בשנת 2013 נכתב שהתובע "לא יצא לחופשות". בדוח לשנת 2009 נכתב כי יש יתרה לזכות התובע וכן הלאה, בדף שכותרתו 2012 נכתב כי יש לנכות משכרו של התובע שני ימים במשכורת 12/2012 ואכן מתלוש השכר לחודש זה עולה כי נוכו שני ימים. נציין כי התובע לא עתר לסעד בשל ניכוי זה מכאן שאין הוא חולק על החישוב, לפחות לא על זה הנוגע לשנת 2012.
מצאנו את עדותו של מר עמישי בנושא אמינה. אמנם לא הובהר מדוע בחר מר עמישי לנהל את פנקס החופשה במנותק מתלושי השכר בניגוד להוראת חוק הגנת השכר, אולם השתכנענו כי פנקס החופשה נוהל בזמן אמת ושיקף את חופשותיו של התובע .

31. כאמור בפתח הדברים, התובע לא הציג את התחשיב שבבסיס תביעתו לפדיון חופשה עבור 40 ימים. מאחר וגרסת הנתבעת בנוגע לניהול פנקס חופשה מקובלת עלינו, הרי שהתביעה ברכיב זה נדחית.

תשלום הפרשי שכר או פיצוי חלף הודעה מוקדמת.
32. בתלוש השכר לחודש פברואר נכתב כי הסכום נטו לתשלום הוא 8,062 ₪ לתובע נמסרה המחאה על סך 7,912 ש"ח עבור משכורת פברואר. קיים הפרש בסך 150 ₪ (סע 27, נספחים ד' וה' לכתב התביעה). התובע עותר לסעד בסך 150 ₪.
הנתבעת לא התייחסה בכתב הגנתה להפרש בסך 150 ₪ בין האמור בתלוש השכר לחודש 02/2014 לסכום ששולם לתובע בהמחאה. על כן נראה בכך הודאת בעל דין כי סכום זה לא שולם, על אף שהיה עליה לשלמו.

33. לטענת התובע הוא זכאי לתשלום עבור 2 ימי עבודה או ימי הודעה מוקדמת וזאת מאחר ושולם לו שכר עבור חודש פברואר 2014 (למעט ההפרש המוזכר להלן). תקופת ההודעה מוקדמת החלה ביום 04.02.14 ומסתיימת ביום 03.03.14 ועל כן על הנתבעת לשלם עבור 2 ימי הודעה מוקדמת בחודש מארס בעדם לא שילמה, או עבור שני ימי העבודה הראשונים של חודש פברואר. כך או כך לטענתו הוא זכאי לתגמול בסך 1,028 ₪ בעד שני ימים נוספים. (סעיף 47 לכתב התביעה).

34. לטענת הנתבעת הודעת הפיטורין נמסרה לתובע ביום א' 02.02.14, שהיה יום העבודה הראשון בחודש פברואר 2014 ועל כן תקופת ההודעה המוקדמת היא חודש פברואר כולו, השכר שולם במלואו ואין היא חבה בתשלום בעד שני ימי עבודה נוספים (סע' 28 לתצהיר).
לטענת התובע שיחת הפיטורים נערכה ביום 03.02.14. הנתבעת בכתב ההגנה התייחסה הן ליום 03.02.14 והן ליום 02.02.14 כאל יום השיחה. המכתב המודפס שנימסר לתובע בדבר סיום יחסי העבודה מתוארך 03.02.14 (נספח ג' לכתב ההגנה), לאור חוסר העקביות בטענות הנתבעת ולאור הראיות התומכות בטענת התובע בדבר המועד בו התקיימה השיחה, אנו קובעים כי השיחה התקיימה ביום 03.02.2014 והתובע הפסיק לעבוד ביום 03.03.14.
ואכן, כטענת התובע, יוצא מכך כי לא שולם לו תגמול בעד שני ימי הודעה מוקדמת. שכן החל מתום שנת העבודה הראשונה יש למסור לעובד במשכורת הודעה מוקדמת בת חודש ימים בהתאם לסעיפים 3(3) ו-7(א) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים והתפטרות, תשס"א-2001. כלומר ניתוק יחסי העבודה היה ביום 03.03.2014 ולא ביום 28.02.14.
בכתב ההגנה הנתבעת לא חלקה על חישובי התובע ברכיב זה אלא רק על עצם החיוב, מר עמישי העיד בנוגע לשני הימים הנדונים: "אני לא יודע מה היה ... ....ואת היומיים האלו אנחנו מוכנים לשלם לו..." (ע' 19 ש' 9-8). בסיכומיה העלתה הנתבעת לראשונה את הטענה על פיה מאחר ושולם לתובע שכר מלא בחודש פברואר, להבדיל מתשלום דמי הודעה מוקדמת, אין להשית עליה את התשלום בעד היומיים שאין מחלוקת שלא שולם שכר בעדם.
לאור הודעת מר עמישי ששולם לתובע שכר, או דמי הודעה מוקדמת , בחסר הרי שברכיב זה תשלם הנתבעת לתובע סך 1028 ₪.

35. בסה"כ על הנתבעת לשלם 1,178 ₪ בעד שני ימי הודעה מוקדמת והפרש בין השכר כפי המופיע תלוש השכר והשכר ששולם בפועל עבור חודש 02/2014.

פיצויי הלנת שכר ופיצוי הלנת פיטורים
36. משכורת חודש פברואר 2014 שולמה לתובע בהמחאה ביום 06.08.2014. על פי סעיף 9 לחוק הגנת השכר היה על הנתבעת לשלם משכורת זו עד ליום 01.03.14. משכך עתר התובע לפיצוי בגין הלנת השכר בסך 17,802 (סעיף 48.3-48.1 ונספח ח' לכתב התביעה)
התובע פוטר ביום 03.02.14 ופיטוריו נכנסו לתוקפם ביום 28.02.14. הנתבעת הנפיקה טופס 161 ביום 31.07.14 (נספח ב' לכתב התביעה). יתרת פיצויי הפיטורין שולמה לתובע בהמחאה ביום 03.08.14 (צילום המחאה נספח ג' לכתב התביעה), משכך עתר התובע לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים.
מטעמי אגרה עתר התובע לפיצוי בסך 50,000 בגין הלנת פיצויי פיטורין ופיצויי הלנת שכר גם יחד.

37. לטענת הנתבעת היא פנתה אל התובע על מנת שיסור למשרדיה על מנת לערוך 'גמר חשבון' אולם התובע לא הגיע למשרדיה (סע' 21-20, 25, 40 כתב הגנה מתוקן). לטענתה התובע גם לא אסף מבית הדואר מכתב רשום שנשלח אליו עם המחאות לפקודתו. (כתב תביעה [לא מתוקן] סיפא של העמוד הראשון וכן תצהיר הנתבעת סע' 21).
הנתבעת צירפה כנספח 5 לתצהיר מר עמישי אישור על משלוח דואר רשום מיום 17.03.14 והעתק מכתב מיום 05.02.14 אשר לטענתה נשלח אל התובע. מצאנו לנכון להביא את המכתב במלואו:
אישור
אני עזרא יעקובי ת.ז XX מאשר בזאת שבתאריך 02.02.14 עמישי ליאור זימן אותי לשימוע במשרדו והודיע לי על הפסקת העבודה בחברת עמישי חברה לשיווק בע"מ וזאת בגלל התנהגותי.
עמישי חברה לשיווק בע"מ שילמו לי שכר עבודה עד סוף חודש פברואר 2014.
עזרא יקבל בנוסף למשכורת חודש פברואר את הפיצויים וקופת הגמל המגיעים לו, חופשה שנתית והבראה.
קופת הגמל הופרשה במלואה על ידי עמישי חברה לשיווק בע"מ
עזרא יעקבי

38. ברור כי הנתבעת ניסחה את המכתב על מנת שהתובע יחתום עליו בשמו. הנתבעת אף כתבה ביום 05.02.2014 כי שולם שכר עבור חודש פברואר על אף שאין מחלוקת שבמועד זה לא שולם השכר. טענת הנתבעת כאילו במעטפה זו היו גם המחאות לפקודת התובע (כתב הגנה [לא מתוקן]) אינה עולה בקנה אחד עם התאריכים הרשומים על ההמחאות (06.08.14, 03.08.14) שהם מאוחרים לאישור המשלוח מיום 17.03.14 (נספח 5 לתצהיר הנתבעת).

39. לטענת הנתבעת אנשיה יצרו קשר עם התובע ועם בנו ( ע' 18 ש' 20, סע' 24 לסיכומי הנתבעת) על מנת להזמינו לקבל את ההמחאות אולם הוא סירב להגיע. אף אם נתעלם מן העובדה שמסירת הודעות לילד בן 8 איננה יכולה להיחשב להזמנה או למסירת הודעה, הרי שהנתבעת לא הוכיחה שהתובע אכן הוזמן למשרדיה. לא זומנו להעיד לא חשבת השכר ולא עובד אחר שיכול להעיד כי התקשר לתובע ושוחח עמו.

40. השתכנענו כי הנתבעת אכן ציפתה שהתובע יחתום על מסמך ויתור זכויות. מר עמישי העיד: "כשעובד מסיים עבודה נוהגים להחתים אותו במשרד והוא חותם על כך שאין לו תביעות נוספות כלפינו" (ע' 19 ש' 14-13). במכתב מיום 03.08.2014 עליו חתם בא כוחו של התובע לאישור קבלת ההמחאות, מופיעה שורה שהוקלדה ונמחקה בעט ובה נכתב: " אין לי ולא יהיו לי טענות ו/או דרישות כלשהן נוספות מעמישי חברה לשיווק 1980 בע"מ" ( נספח ח').
לאוד עדויות הצדדים מצאנו כי הנתבעת אכן התנתה את התשלומים שהגיעו לתובע בזכות בהסכמתו לחתום על "ויתור זכויות'. הנתבעת הלינה בלא הצדקה את שכרו של התובע עבור חודש 02/2014 וכן את פיצויי הפיטורים.

41. בנסיבות אלה מצאנו כי יש הצדקה לפסוק לטובת התובע פיצויי הלנה. עם זאת, פסיקת פיצויי הלנה מלאים היא קנס עונשי הנתון לשיקול דעתו של בית הדין, לפיכך אנו פוסקים כי על הנתבעת לשלם לתובע פיצויי הלנה מופחתים בסך 10,000 ₪.

הפרש דמי הבראה
42. התובע עתר לסעד בסך 654.5 ₪ עבור 1.75 ימי הבראה בגין אי תשלום דמי הבראה בשלושת חודשי העבודה האחרונים. התובע לא פירט ולא הציג חישוב (סע' 31 לכתב התביעה) החישוב הוצג לראשונה בסיכומים.
43. לטענת הנתבעת שולמו לתובע דמי הבראה בחודש דצמבר 2013 והוא זכאי לדמי הבראה בעד שני חודשי עבודה בשנת 2014, כלומר בעד 1.5 ימים בסך 561 ₪ , אשר לא שולמו לו בשל טעות (סע 34 לכתב הגנה מתוקן). מתלוש השכר עולה כי סך 2,618 ₪ שולם לתובע בחודש דצמבר 2013 בעד 7 ימי הבראה (תלוש שכר 12/2013 נספח ג לכתב ההגנה המתוקן).

44. התובע החל לעבוד בנתבעת ביום 01.12.2007, זכאותו לדמי הבראה קמה לאחר שנת עבודה כלומר ביום 01.12.2008, אז היה זכאי לתגמול בעד 5 ימי הבראה. מתלוש השכר לחודש 12/2008 – החודש הראשון בו שולמו לתובע דמי הבראה, עולה כי הנתבעת שילמה לתובע בעד 5 ימי הבראה. מכאן שבמשכורת חודש דצמבר 2008 שילמה הנתבעת עבור זכות ההבראה בשנת ה עבודה 01.12.2007-30.11.2008.

45. יש להסיק לכן כי התשלום בחודש 12/2013 הוא עבור שנת העבודה 01.12.2012-30.11.2013 והתובע זכאי, כטענתו, לתשלום דמי הבראה בעד שלושה חודשי העבודה האחרונים , על פי החישוב הבא:
7 (ימי הבראה עבור שנת העבודה השביעית) חלקי 12 חודשים X 3 חודשי עבודה X378 ₪ (תעריף יום הבראה) =661.5 ₪
משעתר התובע לתשלום בסך 654.5 הנתבעת תשלם לתובע סכום זה.

השבת סך 2,000 ₪ שנוכו משכרו של התובע
46. התובע עתר לסעד בסך 2,000 ₪ בשל ניכויים שנעשו לטענתו שלא כדין. התובע לא פירט אילו סכומים נוכו ומתי. (סע' 50 לכתב התביעה).

47. הנתבעת אישרה כי משכרו של התובע נוכו סכומים, שלא נמסרו לבית הדין, בגין דוחות חניה או עבירות תנועה שביצע התובע ברכב החברה. לטענתה בראיון הקליטה לעבודה נמסר לתובע, כמו לכל הנהגים בחברה, כי קנסות יחולו עליו והתובע הסכים לך. כמו כן לטענתה בטרם נוכה כל דו"ח, הודיעה על כך מראש לתובע (סעיפים 43-42 לכתב ההגנה המתוקן).

48. עוד מפנה הנתבעת לסעיף 252א(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: " חוק העונשין") האוסר על מעסיק לשלם קנס שהוטל על עובדו (סע' 44 לכתב ההגנה המתוקן).
סעיף 69ג לפקודת התעבורה [נוסח חדש] מסייג את הוראת סעיף 252א לחוק העונשין ומתיר למעסיק לשלם קנס על עבירות תעבורה שביצע עובדו, אלא אם היא עבירה על פי סעיפים 67-64 לפקודה או עבירה מהעבירות המנויות בתוספת הראשונה או השנייה לפקודה. הנתבעת לא פירטה מהם הדוחות שניתנו, לטענתה, לתובע, בגין אילו עבירות ניתנו ומתי. הנתבעת לא הוכיחה כי מדובר בעבירות שביצע התובע או שבוצעו עת היה הרכב ברשותו. ממילא לא הוכיחה שמדובר בעבירות שמעסיק אינו רשאי לשלם קנס של עובדו בגינן. בתלושי השכר שהוגשו לבית הדין כנספחים לתצהיר התובע, לא פורט ניכוי בגין דוחות תנועה.

49. על פי הוראת סעיף 25 לחוק הגנת השכר, הסכמה בכתב היא תנאי לניכוי חוב משכרו של העובד:

25 . (א) לא ינוכו משכר עבודה אלא סכומים אלה:
(1) סכום שחובה לנכותו, או שמותר לנכותו על פי חיקוק;
(2) תרומות שהעובד הסכים בכתב כי ינוכו;
(3) דמי חבר בארגון עובדים שהעובד חבר בו, שיש לנכותם מן השכר על פי הסכם קיבוצי או חוזה עבודה או שהעובד הסכים בכתב כי ינוכו, והתשלומים הרגילים לועד העובדים במפעל;
...
6) חוב על פי התחייבות בכתב מהעובד למעסיק, בתנאי שלא ינוכה על חשבון חוב כאמור יותר מרבע שכר העבודה;

50. לא נטען כי ניתנה הסכמה בכתב על ידי התובע. מצאנו כי הנתבעת ניכתה את החיובים משכרו של התובע שלא כדין, שכן לא קיבלה הסכמה מראש ובכתב של העובד . הנתבעת לא הציגה מסמך חתום על ידי התובע ואף לא מסמך בו היא מודיעה לתובע על כוונתה לנכות משכרו דוחות. הנתבעת הודתה כי לתובע לא נמסרה הודעה על תנאי עבודה, מכאן שלא נמסרה לתובע הודעה כתובה על הכוונה לנכות מן השכר דוחות ככל שיהיו כאלה. הנתבעת אישרה כי ניכתה דוחות משכרו של התובע למרות העדר אישור בכתב.

51. הנתבעת לא הכחישה את הסכום הנתבע ובסיכומיה העלתה לראשונה את הטענה כי התובע לא הוכיח את הסכום. נזכיר כי בתלושי השכר שלא נערכו כדין אין אינדיקציה לניכויים בגין דוחות חניה או דוחות תעבורה, משכך ולאור תקופת העבודה הממושכת הרי שאין באפשרות התובע להתחקות אחר הסכומים שנוכו משכרו. כל אלה הובילו אותנו לפסוק כי על הנתבעת להשיב לתובע סך 2,000 ₪ שנוכו שלא כדין משכרו.

סיכומו של דבר
52. התביעה מתקבלת באופן חלקי, הנתבעת תשלם לתובע:
סך 10,000₪ פיצוי בגין תלושי שכר שלא בהתאם להוראות חוק הגנת השכר.
סך 29,880 ₪ פיצוי בגין פיטורין שנעשו שלא כדין.
סך 1,178 ₪ הפרשי שכר עבודה.
סך 10,000 ₪ פיצוי בגין הלנת שכר והלנת פיצויי פיטורין.
סך 645.5 ₪ בגין הפרש דמי הבראה.
סך 2,000 ₪ בגין ניכויים שלא כדין שנוכו משכרו של התובע.
בסה"כ תשלם הנתבעת לתובע סך 53,703.5 ₪
כל הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 28.02.14 ועד למועד תשלומם בפועל.
התביעה לפדיון חופשה נדחית.
נדחית גם התביעה לתשלום בעד עבודה בשעות נוספות.

53. הוצאות, בהחלטת חברתי כב' השופטת טרכטינגוט נקבע כי שאלת ההוצאות בגין תיקון כתב ההגנה תישקל בסוף ההליך. מצאנו כי לאור תוצאת פסק הדין ֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹתישא הנתבעת בהוצאות התובע בסך 7,000 ₪.

54. הסכום ישולם תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין שאם לא כן יישא ריבית והצמדה מיום מועד פסק הדין ועד מועד התשלום בפועל.
זכות ערעור לבית הדין הארצי תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין.

ניתן היום, ה' כסלו תשע"ח, (23 נובמבר 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

נ.צ. (ע) גב' חנה קפלניקוב

אירית הרמל, שופטת

נ.צ. (מ) מר יוסף גרשונוביץ