הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו סע"ש 6287-11-17

02 יולי 2019

לפני:

כב' השופט דורון יפת
נציגת ציבור ( ע') גב' אורלי מלי
נציגת ציבור ( מ') אידה שפירא

התובע
נמרוד פלד
ע"י ב"כ: עוה"ד אלעד פורט
-
הנתבעים

  1. אם תקשורת המונים ח.פ. 514316033
  2. חיים שמולביץ

ע"י ב"כ: עו"ד מירי פרידמן
פסק דין
עניינה של התביעה בתקופת עבודתו של התובע וסיומה.
התשתית העובדתית
התובע הועסק במשרה מלאה בנתבעת 1 (להלן- הנתבעת) בתקופה שבין יום 12.9.2016 ועד ליום 23.9.2017 , במחלקת התמיכה הטכנית. הנתבע 2 (להלן- חיים) אחד מבעליה.
בין הצדדים לא נחתם חוזה העסקה, המפרט את השכר שישולם לתובע או את היקף עבודתו. עם זאת, כפי שעולה מתלושי השכר (נספח ב' לכתב התביעה), המשכורת החודשית נטו עמדה בחודשים ספטמבר 2016 עד מרץ 2017 על סך של 6,000 ₪ ( שכר ברוטו נע בין 6,312 ₪ לבין 6,748 ₪), כאשר בחודש ספטמבר 2016, עקב היקף עבודתו באותו חודש, שכרו נטו עמד על 3,648 ₪ (שכר ברוטו על 3,780 ₪). לחשבונו של התובע הועבר ביום 21.10.2016 סך של 6,000 ₪; ביום 23.11.2016 סך של 6,000 ₪; ביום 22.12.2016 סך של 8,000 ₪; וביום 17.1.2017 סך של 6,855 ₪.
ביום 6.2.2017 הועבר לחשבונו של התובע סך של 6,000 ₪. בתלוש השכר של התובע לחודש ינואר 2017, לצד שכר נטו לתשלום נכתב 6,000 ₪.
ביום 17.2.2017 פנה התובע לחיים בהודעת דוא"ל, תוך שהלין על כך שאינו מקבל את שכרו בגין עבודתו בנתבעת. במענה לכך, השיב חיים עוד באותו יום: " לפי מה שעודכנתי חצי משכורת הועברה אליך על ידי אביב ( בנו של יעקב פוניה – ד.י) בתחילת החודש. החצי השני יועבר ביום ראשון. פעולה בחשבון יכולה להתבצע רק כשהכסף בחשבון והיום כידוע לך הבנקים סגורים. סגנון הכתיבה מיותר ".
ביום 20.8 .2017 פנה התובע אל נציגי הנתבעים בהודעת דוא"ל נוספת שזו לשונה:
"הגעתי למסקנה שהחברה, אמ תקשורת בע"מ, אינה בעלת הרצון להמשיך במערכת היחסים העסקית עימי. לכן בצער רב אני נאלץ לשלוח מייל זה- נכון להיום חברת אמ תקשורת כשלה בדרכים הבאות: החברה לא שילמה לי שכר במועד...מנהלי ובעלי החברה הבטיחו לי עליה בשכר החל מהחודש השלישי...סוכם שלאחר 6 חודשים מרגע הסיכום יעלה השכר מ-12,000 ל-15,000... במרץ הסכום ירד ל6,000 ללא הסבר מניח את הדעת... המצב הזה גם הוא נמצא תחת הרעת תנאים. נכון לכרגע, לא קיבלתי את משכורת יולי. זו הודעה אחרונה לפני הגשת תביעה בנושאים המפורטים מעלה".
ביום 22.8.2017 שיגר התובע אל הנתבעת מכתב התפטרות, בו שב וחזר על כך שאינו מקבל את שכרו במועד, ואף הסכום שהוא מקבל אינו תואם את שהובטח לו. התובע הודיע כי ימשיך לעבוד עד ליום 23.9.2017. מכתב זה התקבל ואושר על ידי הנתבעת באותו יום ללא התייחסות לטענות השונות שהועלו על ידי התובע, תוך שצוין במכתב כי תקופת ההודעה המוקדמת תסתיים ביום 21.9.2017.
ביום 15.10.2017, לאחר שעבודתו בנתבעת תמה, פנה התובע אל הנתבעים פעם נוספת וציין כי לא קיבל שכר בעבור החודשים אוגוסט וספטמבר. עוד ציין התובע, כי לא קיבל אישור על תקופת העסקה, תלושי שכר אחרונים וגמר חשבון הכולל פדיון חופשה ופיצויים. בנוסף ציין התובע, כי הוא לא קיבל את הפרשי השכר המובטחים לו. הודעה זו נותרה ללא מענה מטעם הנתבעים. מכאן התביעה.
ניהול ההליך
ביום 2.11.2017 הגיש התובע כנגד הנתבעים את התביעה שבפנינו על סך 170,736 ₪, הכוללת את הסעדים הבאים: שכר בגין החודשים שלא שולמו ( אוגוסט וספטמבר 2017); פיצויי פיטורין; העדר הפרשות לפנסיה; פדיון חופשה; דמי הבראה; הפרשי שכר; גמול עבודה בשבת ובחג; הפרת חוק הודעה מוקדמת לעובד; הפרת חוק הגנת השכר; הלנת שכר; עוגמת נפש. עוד ביקש התובע כי בית הדין יורה על הרמת מסך ההתאגדות כנגד חיים .
ביום 1.2.2018 הגישו הנתבעים כתב ההגנה. לכתב ההגנה צורפו שלושה תצהירים - תצהירו של חיים; תצהירו של מר חיים רוגטקה, מנכ"ל הנתבעת (להלן- רוגטקה) ; ותצהירו של מר עומר לבון, סמנכ"ל טכני ומנהל פרוייקטים (להלן- עומר) .
ביום 20.11.2018 התקיים דיון קדם משפט בפני כב' השופטת יפית זלמנוביץ –גיסין.
ביום 4.2.2019 הגיש התובע תצהירי עדות ראשית מטעמו – תצהירו וכן תצהירו של מר יעקב פוניה (להלן- פוניה).
ביום 7.5.2019 התקיים דיון הוכחות בפנינו, במסגרתו נחקרו התובע, חיים, רוגטקה ועומר. פוניה לא התייצב לדיון ולפיכך תצהירו נמשך מהתיק.
ביום 22.5.2019 הגיש התובע את סיכומיו; וביום 17.6.2019 הגישו הנתבעים את סיכומיהם, תוך צירופה של "כרטסת הנהלת חשבונות" מיום 7.5.2019.
ביום 18.6.2019 הגיש התובע בקשה לגריעת מסמכים מסיכומי הנתבעים; ביום 19.6.2019 הגישו הנתבעים את תגובתם לבקשה; וביום 23.6.2019 הגיש התובע את תשובתו לתגובה. כאן המקום לציין, כי מדובר בראיה שצורפה לסיכומים, מבלי שהוגשה בקשה לצירופה. יוער, כי הכרטסת מחזיקה שלושה עמודים. השניים הראשונים - העתק מהעברות תשלומי שכר אשר בכותרתם מצוין "5.5.2019 שעה 09:45" ; והעמוד השלישי – העתק העברת דמי גמולים לפנסיה, אשר בכותרת ו מצוין "17.6.2019 שעה 15:18". מדובר במסמכים אשר נערכו, בהתאמה, ביום דיון ההוכחות וביום הגשת סיכומי הנתבעים, על כל המשתמע מכך. בזיקה לכך יצוין, כי לדיון הוכחות הנתבעים לא זימנו לעדות מטעמם את מנהלת החשבונות שער כה את הכרטסת. נוכח האמור לעיל, משהעמודים הנזכרים הוגשו בדרך לא דרך ושנמנע מהתובע לחקור על העמודים שצורפו, לא מצאנו ליתן לעמודים המצורפים כל משקל.
דיון והכרעה
נפנה אפוא לבחון את טענותיו של התובע בשים לב לרכיבי התביעה, כל רכיב בתורו.
גובה השכר
בין הצדדים נתגלעה מחלוקת מהותית בנוגע לגובה שכרו של התובע אשר מטבע הדברים, יש ב נפקותה, כדי להשליך על חלק מרכיבי התביעה.
לטענת התובע, הובטח לו כי במשך שלושת החודשים הראשונים לעבודתו, אשר יהוו " תקופת ניסיון", הוא ישתכר שכר בגובה של 6,000 ₪ נטו בהם יגולמו 1,000 ₪ דמי החזר הוצאות נסיעה. עוד טוען התובע, כי הובטח לו שלאחר תקופת הניסיון יעלה שכרו לסכום של 12,000 ₪ נטו למשך תקופה של שישה חודשים, ובתום תקופה של תשעה חודשים מתחילת העסקתו הוא ישתכר בסך של 15,000 ₪ נטו לחודש .
התובע מוסיף וטוען, כי לאחר שלושת חודשי " הניסיון" פנה אל הנתבעת בבקשה לקבל את המוסכם – היינו תוספת שכר של 6,000 ₪ נטו. לאחר דין ודברים, קיבל התובע את ההעלאה האמורה, ואכן למשך שלושת החודשים העוקבים, החל מחודש ינואר 2017, הוא השתכר בסכום של 12,000 ₪ נטו, כשבחלק מהחודשים, התוספת הנזכרת שולמה לתובע ישירות על ידי צד שלישי - פוניה. ואולם, החל מחודש אפריל 2017 , מסיבה שאינה נראית לעין, הוא חזר להשתכר שכר בגובה 6,000 ₪ נטו, כאשר מאותה עת , בד בבד, הפסיק לקבל גם את תלושי השכר.
לטענת התובע, על אף ההורדה בשכרו בניגוד להסכמות הצדדים, המשיך לעבוד בעבור הנתבעים, תוך שהוא פונה אל נציגי הנתבעת השונים בדרישה לקבלת שכרו המלא. יודגש, כי פרט לתכתובת מאוגוסט 2017, לא צירף התובע כל תכתובת המעידה על פנייה אל הנתבעת כאמור.
לטענת הנתבעים לא הובטח לתובע ההעלאה הנזכרת. לגבי הכספים שקיבל התובע מפוניה, מדובר בעבודה פרטית אותה ביצע התובע בעבור פוינה, באופן חיצוני ונפרד לעבודתו אצל הנתבעים, וכי סכומים אלו אינם משליכים על הסכם העסקתו של התובע אצל הנתבעים; שכן למן הרגע הראשון נקבע, כי השכר שישולם לתובע יהיה בסך של 6,000 ₪ בלבד. ואולם, לאחר שלושה חודשים לא רצה המשקיע להמשיך בעבודתו עם התובע, ולפיכך לא שילם לו יותר. לדידה של הנתבעת, ניתן לראות כי השכר המשתקף בתלושי השכר עומד על 6,000 ₪ נטו.
לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, המסכת הראייתית והתרשמנו מהעדויות שנשמעו בפנינו, הגענו לכלל מסקנה, כי הובטח לתובע כי לאחר שלושה חודשי העסקה, היינו לאחר תקופת הניסיון, החל מחודש ינואר 2017, שכרו יעמוד על סך של 12,000 ₪. נבאר.
ראשית, מהודעת דוא"ל מיום 17.2.2017 המצוטטת לעיל, ניתן ללמוד, כי חיים ראה בתשלום בסך 6,000 ₪ שהועבר לתובע מאת אביב, בנו של פוניה, ביום 4.2.2107 (ס' 14 ו- 36 לתצהיר התובע) בגין עבודתו אצל הנתבעת, כחצי משכורת בלבד. מדובר אפוא בראיה בכתב כאמור, אשר אינה מתיישבת, לשון המעטה , עם טענת הנתבעים בכתבי טענותיה ם, ובכלל זה בחקירתו הנגדית של חיים, אשר עדותו לא היתה קוהרנטית, כי מדובר בשכר בגין עבודה נפרדת שבוצעה בעבור פוניה ( ע' 18 ש' 24-21).
שנית, פוניה היה אך "צינור" לתשלום מחצית מתשלום משכורת העובדים . תימוכין לכך ניתן למצוא בפנייתו של חיים אל הראשון בהודעת דוא"ל מיום 24.4.2017 ( נספח י' לתצהיר התובע), עת פוניה הפסיק לשלם לעובדי הנתבעת, בה נכתב: "...יצוין כי בשעתו סוכם שהוא מקבל מכם ה 15 ,000 ₪ ומאיתנו 7 ,000 ₪ אנחנו את חלקנו מעבירים כל חודש וגם החודש העברנו.... בנוסף נמרוד לא קיבל החודש מכם חלקו כפי שסוכם בינינו לפיכך הודיע שהוא מחפש מקום עבודה חדש שכן אינו יכול לעבוד במחצית שאני מסוגל לשלם לו...".
בזיקה לכך יצוין, כי בניגוד לנטען על ידי חיים בחקירתו הנגדית (ע' 18 ש' 19-20) שלפיו, הכספים אותם שילם פוניה היו בעבור פעילויות בינלאומיות אותן ביצע התובע, הסיכומים עם פוניה לעניין התשלומים השונים, נוגעים גם לפעילות הנתבעת בארץ, שכן בהודעת דוא"ל הנזכרת נכתב: "...עומר לא מקבל מכם משכורת, אך ברור שלאור השקעתו בחברה, הן בישראל והן בחברות של ניוקו1...". כך או כך, אין זה מעניינו של העובד, בעד איזו פעילות של הנתבעת ניתן התשלום, עת אין חולק שהעובד ביצע את המוטל עליו, בהוראת הנתבעת ובעידודה.
שלישית, בחקירתו הנגדית של חיים הוברר, כי בעקבות סכסוך שנתגלע בין חיים לפוניה, הרי החברה המשותפת אשר הייתה אמורה לקום בחו"ל הוקמה על שם פוניה בלבד, ובלשונו: "אני באותם חודשים חשבתי שהפעילות שלי תהיה משותפת עם פוניה ולא חשבתי שהוא יעקוץ אותי, אז אמרתי – אני מוכן, בפועל בית הדין צודק שאני נפגעתי מזה, אני הייתי מוכן להקריב חלק מהעבודה שהוא אמור לעשות בשבילי, ואז הוא ירוויח ויכול להיות שגם אני ארוויח בסופו של דבר, אבל זה לא קרה" (ע' 19 ש' 15-12); ובמקום אחר: "האם כל הכוונה להרוס כל מה שנבנה בעמל של שני?" (נספח י' לתצהיר התובע). כלומר, עבודתו של התובע, כמו גם של עובדים נוספים, נעשתה לטובת הרחבת הפעילות המשותפת של הנתבעים ופוניה, ולשם קידומם והשאת רווחים עבורם , ואשר בגינה הובטחה לתובע משכורת בסך של 12,000 ₪ נטו . תצהירי הנתבעים שותקים בשאלה, בגין איזו עבודה פרטית שילם פוניה לתובע את שכרו , כך שהדבר נזקף לחובת הנתבעים.
בהקשר זה נציין, כי טענתו של חיים, שלפיה הסכים " לפרגן" לתובע ונתן לו לעבוד אצל פוניה ובלשונו: "הייתה הסכמה ואני אמרתי שאני מוכן לפרגן לו שיעשה עבודה גם עבור פוניה..." (ע' 18, ש' 23-21), אינה מתיישבת עם טענתו האחרת, שלפיה התובע גרם לנתבעים לנזקים רבים לאורך תקופת העסקתו. תשובתו של חיים לשאלת בית המשפט בעניין זה לא הניחה את דעתנו, ובלשונו: "ש: מצד אחד אתה אומר שרציתם שהוא יגיע לחברה ויעשה את כל השעות... אז איך זה מסתדר עם הפרגון שלך? ת: אני לא יודע, זה לא בעיה שלי. הוא צריך לעשות את העבודה שלי." (ע' 19 ש' 11-8).
מכל מקום, עצם העברת תשלום על ידי צד שלישי, בהוראת המעסיק הישיר, אין משמעה כי המעסיק יוצא מהתמונה, שכן החבות כלפי העובד נותרת של המעסיק ושלו בלבד.
רביעית, התובע פנה אל הנתבעת במספר הזדמנויות שונות ( נספחים ג' וד' לכתב התביעה), בדרישה לעמוד בהתחייבותה להעלאת השכר בסך 12,000 ₪ נטו, ובהמשך ל-15,000 ₪ נטו. ברם, בתגובתם לתובע בזמן אמת, בחרו הנתבעים שלא להשיב לטענות אלו והדבר נזקף לחובתם בעניין.
חמישית, אכן, בחקירתם הנגדית הכחישו רוגטקה וחיים כי הובטח לתובע שכר הגבוה מ- 6,000 ₪, אך בד בבד, בניגוד אליהם, עומר לא הכחיש את הדבר נחרצות; והעיד כי הובטח לתובע שלאחר שלושה חודשי עבודה, תתקיים שיחה בדבר העלאת שכרו ל-12,000 ₪, ובלשונו: " על 12 אלף ₪ שמעתי לא כטענה שהשכר יעלה, אלא שאחרי 3 חודשים יתקיים דיון בנוגע להעלאת השכר... לא הייתי נוכח כלל בדיוני השכר... אבל להבנתי ניתנה הסכמה עקרונית לבקשה שיתקיים דיון" (ע' 28 ש' 18-15).
בזיקה לכך יצוין, כי הנתבעים ביכרו שלא להעיד את מר מאיר דהן אשר שסיכם בתפקידו כמנכ"ל בחברה, עת נקלט התובע לעבודה בנתבעת, את תנאי העבודה מול התובע, והדבר היה אך בידיעתו של חיים (ע' 14 ש' 18-23). מאליו יובן כי הדבר נזקף לחובת הנתבעת.
שישית, כידוע, תלושי שכר מהווים ראיה לכאורה לאמור בהם, ועל המבקש לסתור את תוכנם מוטל נטל הראיה. ראה: ע"ע 42463-09-11 גולן נ' נגרית שירן ( מיום 18.3.2013); עד"מ ( ארצי) 19/07 עמוס 3 בע"מ – סלוצקי שי ( מיום 25.11.2008). לדעתנו התובע הרים את הנטל המוטל עליו, שלפיה קיימת חוסר הלימה בין תלוש השכר לבין התשלומים בפועל. נבאר.
החל מיום 20.10.2016 ועד ליום 21.8.2017 העבירה הנתבעת לחשבונו של התובע תשלומים בסך כולל של 74,855 ₪ (ס' 5 לסיכומי הנתבעים), היינו תשלום נטו בסך 74,855 ₪. תשלום זה ניתן בעד עשרה חודשי עבודה, כאשר הוא מכיל בחובו גם תשלום עבור חודש ספטמבר במסגרתו עבד התובע קצת למעלה ממחצית החודש. מאליו יובן, כי תשלום ממוצע של 7,129 ₪ נטו בחודש (החל מיום 12.9.16 – 31.7 .2017) אינו מתכתב עם התלוש בו נכתב סך 6,000 ₪ נטו בלבד.

ביום 4.2.2017 וביום 2.3.2017 הופקד לחשבונו הזר של התובע על ידי פוניה סך של 1,280 פאונד (נספח ט' לכתב התביעה). בהקשר זה קיימת הודאת בעל דין, כי בחודשים ינואר- מרץ 2017 קיבל התובע סכום כסף נוסף (מבלי שננקב הסכום) מפוניה (ס' 30 לכתב הגנה).

לקראת סוף חודש מרץ 2017 ובמהלך חודש אפריל 2017 , הועברו לתובע סכומי כסף לחשבון בשלוש פעימות בעד משכורת מרץ , בסך כולל של 12,000 ₪ , בהתאם לפירוט הבא: ביום 26.3.2017 הועבר לתובע סך של 4,000 ₪ ; ביום 9.4.2017 הועבר לתובע סך של 2,000 ₪ ; וביום 19.4.2017 הועבר לתובע סך של 6,000 ₪.
על אף שהתובע בחקירתו הנגדית נשאל רבות על הסכומים אותם קיבל, ועל אף ניסיונות הנתבעים לשייכם לתאריכים אחרים ( ע' 12-7 לפרוטוקול), לא ניתן להתעלם מהעובדה הפשוטה, כי חיים הודה בחקירתו הנגדית , כי המשכורות בחברה משולמות החל מה-17 לכל חודש עוקב ( ע' 17 ש' 24-22); כך שהתשלום האחרון ששולם לתובע היה בגין חודש יולי 2017 (כמפורט לעיל), ובעצם בידי התובע נותר ' עודף' של 6,000 ₪, אותם קיבל מהנתבעת, ואשר הועברו אליו כאמור בעד משכורת חודש מרץ.
הנתבעים ביקשו בסיכומיהם (ס' 5יב) לצייר תמונה, כביכול לא מדובר בעודף, וכי אותם 6,000 ש"ח עודפים מהווים את התשלום בגין חודש אוגוסט 2017 . ואולם, ה דבר אינו מתיישב עם ה עדויות והמסמכים השונים כדלקמן : בתלוש השכר שהונפק לתובע בעבור חודש אוגוסט 2017 , נרשם ליד סכום נטו סך של 5,091 ₪; הסכומים שהועברו לתובע בפועל אינם מתיישבת עם כרטסת הנהלת חשבונות שצורפה על ידי הנתבעת; דבריו של חיים בחקירתו הנגדית, כי כספים נכנסים לנתבעת ביום ה-16 לכל חודש עוקב, ולכן תשלום המשכורות נעשה רק ביום 17 ואילך ואף פעם לא מראש, ובלשונו: "אם התשלום בוצע בדצמבר, זה עבור נובמבר. תמיד החברה משלמת אחורה; ש: ב22.12 רק שילמתם את משכורת נובמבר?; ת: כן." (ע' 17 ש' 18-16); "הכסף נכנס לחשבון שלנו רק ב-16 ולכן החברה יכולה לשלם רק מ-17 ואילך... אין לחברה אפשרות לשלם מראש כי אין לה כסף..." (ע' 17, ש' 24-22).
צודק התובע כי עיקר חקירתו הנגדית הוקדשה למועדי התשלומים השונים בהם שולם לו השכר; בגין איזה חודש שולם, ועוד שאלות בסגנון זה. עצם העובדה כי התובע לא היה בקיא במועדי תשלום ההעברות במדויק אינו נזקף לחובתו.
אמנם מצאנו מספר אינדיקציות לסיכום בין הנתבעת לבין התובע להעלאת שכרו לסך של 12,000 ₪, אך לא מצאנו כל ראיה לה בטחה ולסיכום להעלאת שכר ב- 3,000 ₪ נוספים ל- 15,000 ₪, החל מחודש יולי 2017.
אשר על כן, ובשל העובדה כי בחודשים אפריל – יולי 2017 קיבל התובע סך של 6,000 ₪ בחודש בלבד , התובע זכאי לתשלום הפרשי שכר בעד ארבעה חודשים בסך כולל 24,000 ₪ בערכי נטו.
בהקשר זה מצאנו להדגיש, כי אנו ער ים לפסק דינו של בית הדין הארצי עע (ארצי) 3393-02-17 יונתן גב נ' ג.מ. מעיין אלפיים (07) בע"מ (מיום 24.6.2018) (להלן- עניין יונתן גב) בסוגיית שכר חודשי בערכי נטו. לדעתנו נסיבות המקרה שבפנינו חריגות במהותן ולפיכך מצאנו להסתמך על ערכי נטו. שכן מדובר בתקופת עבודה קצרה יחסית; השכר ברוטו בסך 7,130 ₪, עליו נסמך התובע על פי אומדנא (ס' 40 לכתב התביעה), אינו עולה בקנה אחד עם השכר ברוטו אותו קיבל התובע בפועל בשליש האחרון של שנת 2016; ובשל העובדה כי אין מדובר בשכר גבוה יחסית, הן בנוגע להשלמת השכר בחודשים אפריל- יולי והן בנוגע לחודשים אוגוסט וספטמבר 2017.
שכר בגין חודשים אוגוסט –ספטמבר 2017
לטענת התובע, לא שולם לו שכרו בעד עבודתו בגין החודשים אוגוסט וספטמבר 2017 ; ולפיכך נשלחה מטעמו הודעה ביום 15.10.2017 לנתבעים, במסגרתה הלין כי לא קיבל שכר בגין חודשים אלה. הנתבעים בחרו שלא להשיב להודעה זו.
לטענת הנתבעים, טענתו של התובע תמוהה, שכן הם כתבו לתובע במשך תקופה ארוכה והתלוננו על עבודתו והנזקים שהוא מסב להם. לדידם, התובע פגע וחיבל במתכוון בנתבעת, והראשון לא הכחיש את הנזקים שגרם בכוונה, אלא אך מתרץ את מעשיו בתירוצים שונים.
לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, המסכת הראייתית והתרשמנו מהעדויות שנשמעו בפנינו, הגענו לכלל מסקנה כי התובע זכאי לשכר עבודה בגין החודשים אוגוסט –ספטמבר 2017. נבאר את טעמינו לכך.
ראשית, בכתב ההגנה טענו הנתבעים טענות כוללניות שלפיה "התובע דורש כספים שלא מגיעים לו" (ס' 10 לכתב הגנה), כך גם בחקירתו הנגדית של חיים, במענה לשאלה מדוע לא שילמו לתובע, הוא השיב: "בגלל שהוא עשה לנו נזקים רבים, נזקים במאות אלפי שקלים" (ע' 16 ש' 25) וכן " ידעתי שיש חוב פתוח, אבל הוא עשה במקביל נזקים קשים לחברה במאות אלפי שקלים" (ע' 17 ש' 3).
שנית, בדיון קדם משפט מיום 20.11.2018 טענה באת כוחם של הנתבעים: "לגבי משכורת אוגוסט ספטמבר – אני חושבת שיש שתי משכורות אחרונות שלא הועברו. יש הוכחות ממיילים של התובע שהוא גרם נזק במתכוון... נכון שהיו צריכים לפטרו מבעוד מועד לפני שנגרם הנזק אבל עדיין כשבן אדם לא עובד ותובע נזקים אני לא בטוחה שאותה משכורת מגיעה לו" (ע' 2 שורה 17-21).
בזיקה לכך יצוין, כי הנתבעים טענו בסיכומיהם, תחת הכותרת "סיכום": "הנתבעת שילמה לתובע מלוא שכרו, מיד חודש בחודשו ובעשרה חודשים מתוך 12 – קיבל התובע את משכורתו באותו החודש בו עבד ולא בחודש העוקב, קרי- קיבל משכורתו לפני הזמן". בנוסף, בס' 4 יב לסיכומיהם, טוענים הנתבעים , כי התשלום האחרון לתובע בסך 6,000 ₪ הועבר ביום 21.8.2017, וכפי שהוברר בחקירות הנגדיות, מדובר בתשלום על חודש יולי 2017.
שלישית, עיון ב דוח של קרן הפנסיה הראל, וליתר דיוק "פנסיה – שאילתא מלאה" שהונפק לתובע, תחת כותרת "תאריך נכונות – 31.10.2017" ותחת "פירוט הפקדות חופשי" (נספח יח לתצהיר התובע) מגלה, כי הפקדות הנתבעת לקרן הופסקו בחודש אוגוסט 2017 וממילא הפקדה זו נעשתה בעד חודש יולי 2017.
רביעית, הטענות לנזקים הן טענות כוללניות וסתמיות ואינן מגובות באסמכתא כלשהי. ברם, כידוע, הנטל להוכיח את טענת הקיזוז מוטל על כתפי מי שטוען לקיזוז ע"ע (ארצי) 9939-09-15 מיכה גמליאל נ' טטיאנה גרינברג (מיום 24.1.2017), ולדעתנו הנתבעים לא הרימ ו נטל זה.
מכל מקום, בהתאם לסעיף 25 (א)(6)לחוק הגנת השכר, תשי"ח -1958, לא ניתן לנכות על חשבון חוב יותר מרבע שכר עבודה; ועל מנת שניתן יהיה לנכות משכר העבודה, צריך שיהיה מדובר בחוב קצוב, או שאינו שנוי במחלוקת – שלגביו נדרשת " התחייבות בכתב" ראה: דב"ע נד/3-101 יעקב עמנואל – שופרסל בע"מ, פד"ע כח 241 .
בענייננו הנתבעים לא טענו וממילא לא הוכיחו , כי התובע הסכים לניכויים משכרו בגין הנזקים להם טוענים הנתבעים. הנתבעים אף לא ידעו לומר מהו הנזק הנקוב שנגרם להם לטענתם על ידי התובע, ואף לא נתנו לתובע אפשרות להגיב ולהתגונן, בפרט שהתובע מכחיש את הנזקים שנטען שנגרמו על ידו, וטוען כי טענות אלו החלו להישמע רק עם פנייתו לנתבעים לקבל את השכר המגיע לו ( ס' 42-39 לתצהיר התובע).
הנתבעים היו מנועים לקזז משכרו של התובע על דעת עצמם; ובכל מקרה היה עליהם להתכבד ולהגיש תביעה נגדית, או לטעון לקיזוז בכתב הגנתם - ולהוכיח את טענתם, כפי שנקבע בהלכת יעקב עמנואל לעיל. משלא עשו כן, הפרו את חוק הגנת השכר והקבוע בו.
ודוק, אפילו היה התובע מסכים לניכויים כאמור, הרי שניכוי של שני עבודה חודשי עבודה שלמים הם הרבה מעבר לרבע השכר עבודה המותר בחוק.
אשר על כן, הגענו לכלל מסקנה, כי התובע לא קיבל מהנתבעת שכר בגין חודש אוגוסט וחלק מחודש ספטמבר 2017, ול- 75% מחודש ספטמבר (15 ימי עבודה מתוך 20 ימי עבודה בחודש זה) , ולפיכך הוא זכאי לשכר בעד תקופה זו בסך כולל של 21,000 ₪ בערכי נטו.
הלנת שכר
לטענת התובע, במהלך תקופת עבודתו נהגו הנתבעים להלין את שכרו באופן ניכר ובוטה, וזאת על אף הניסיון לבלבל את התובע בעדותו אודות מועדי התשלומים השונים. חיים הודה בעדותו כי הנתבעת אכן מלינה את שכר העובדים.
לטענת הנתבעים, תביעתו של התובע להלנת שכר הינה שקר, שכן התובע קיבל את מלוא משכורתו ומרבית החודשים קיבל את שכרו מראש, באותו החודש; זאת עבור עבודה על אותו חודש עבודה מלאה ולא בחודש העוקב על החודש הקודם.
לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, בחנו את המסכת הראייתית והתרשמנו מהעדויות שנשמעו בפנינו, הגענו לכלל מסקנה כי הנתבעת הלינה את שכרו של התובע ברוב רובם של חודשי העסקתו . נפרט.
ראשית, עת נשאל חיים מדוע שכרו של התובע בעד חודש נובמבר 2016 הועבר לתובע רק ביום 22.12.2016 , הוא השיב כך : "כל עובד שמגיע לחברה, גם כל מי שעבר בעבר בחברה וגם היום, כל העובדים יודעים וזה נאמר להם ביום הראשון, שהכסף של החברה מגיע אחת לחודש מבנק הדואר. יש לנו הכנסה אחת לחברה. בנק הדואר מעביר את הכסף לחברה ב-15 לחודש, הכסף נכנס לחשבון שלנו רק ב-16 ולכן החברה יכולה לשלם רק מ-17 ואילך. אומרים לעובדים שאלה תנאי העבודה, אין לחברה אפשרות לשלם מראש כי אין לה כסף ואלה התנאים אם הם מעוניינים לעבוד" (ע' 17 ש' 24-20). דבריו של חיים מדברים בעד עצמם.
שנית, הצלבה בין תדפיס עו"ש לבין מועדי התשלום בפועל, מלמדת, כי שכרו של התובע שולם באיחור באופן תדיר.
דומה כי תכלית פיצויי הלנה ברורה, שכן היא נועדה להעביר מסר ברור למעסיק בדבר חשיבות תשלום שכרו של עובד במועד. ראה: דב"ע נו/ 5-62 תע"ש תעשיות לישראל בע"מ – קרן השתלמות למהנדסים בע"מ, פד"ע לא 449 (1996)). תכלית נוספת היא מתן פיצוי הולם לעובד אשר לא זכה לקבל את שכר עבודתו במועד, תוך הכרה בכך שכאשר מדובר באי תשלומו של שכר עבודה, עליו מתבסס האדם למחייתו וכנגדו העמיד את כושר עבודתו. לא די בשמירה על ערך הכסף ויש לקחת בחשבון את הפגיעה הנגרמת לכבודו של העובד כאדם ולתנאי מחייתו הבסיסיים. ראה: ע"ע ( ארצי) 473-09 מוטור אפ בע"מ - יניב ורד (מיום 01.11.2011).
בבואו של בית הדין לקבוע פיצוי בגין הלנת שכר, על בית הדין לבצע איזון נאות בין זכויות העובד והמעביד, תוך שקלול " מכלול נסיבות המקרה" והגעה " להכרעה צודקת ומאוזנת" המעוגנת במציאות. ראה: ע"ע 647/07 חיים גפן – בתי מלון מאוחדים בע"מ ( מיום 6.7.2009 ); ע"ע 357/06 ק.ל.ע קרן השתלמות לעובדים סוציאליים בע"מ – מועצה מקומית פקיעין ( מיום 9.6.2009).
הוברר לנו כי בשים לב למהות עיסוקה של הנתבעת החברה לא יכלה לשלם ל פני ה-17 לחודש; והתובע היה ער לכך, ולא בכדי אך ביום 17.2.2017 נכתב בהודעת דוא"ל עליה עמדנו לעיל, "התאריך הוא ה- 17.2.17 ועוד לא נכנסה משכורת".
ואולם וזה העיקר, לא ניתן להתעלם מתכלית החוק, כמו גם העובדה כי ברוב החודשים השכר שולם גם לאחר העשרים לחודש. כך גם לא ניתן להתעלם מהעובדה כי הנתבעים עשו דין לעצמם, וטרם שילמו את שכרו של התובע בעד חודשים אוגוסט וספטמבר 2017.
אשר על כן, ולנוכח תקופת עבודתו הקצרה, אנו מעמידים את הפיצוי בגין הלנת שכרו של התובע על סך של 5,000 ₪.
היעדר הפרשות לפנסיה
לטענת התובע, התובעת החלה להפריש הפרשות פנסיוניות החל מחודש ינואר בלבד, בעוד שהיה עליה להתחיל ולהפריש לחיסכון הפנסיוני כבר למן היום הראשון בו עבד בנתבעת, בכפוף לצו ההרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק; שכן לתובע הייתה קיימת קופת פנסיה פעילה. ואכן, מתלושי השכר עולה, כי רק מחודש ינואר 2017 החלה הנתבעת להפריש לקרן פנסיה החל מחודש ינואר 2017, כאשר ההפקדות היו בחסר לאור השכר אותו השתכר ו/או היה אמור להשתכר בפועל. עוד טוען התובע, כי מסיבה שאינה ברורה, הנתבעים לא הפרישו כספים בגין החודשים אפריל, אוגוסט וספטמבר 2017.
לטענת הנתבעים, טענות התובע שקריות ולא מבוססות. לתובע הופרשו כספים לטובת קרן הפנסיה החל מחודש ינואר 2017 ועד חודש ספטמבר 2017; וטענותיו כי בחודשים אפריל, אוגוסט וספטמבר 2017 לא הופקדו כספים בקרן אינן נכונות.
לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, בחנו את המסכת הראייתית והתרשמנו מעדויות הצדדים שבפנינו, הגענו לכלל מסקנה שלפיה, התובע זכאי להפרשות לפנסיה מן היום הראשון. נבאר את טעמינו לכך.

מדוח קרן הפנסיה עליו עמדנו לעיל, עולה, כי התובע ה קפיד להפקיד לקרן פנסיה עובר לקליטתו אצל הנתבעת ואף אחרי קליטתו עד חודש דצמבר 2016, ברצף, כעמית "עצמאי" סך של 98 או 99 ₪ מידי חודש.

נוכח העובדה שבצו ההרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק נקבע, כי עובד שיתקבל לעבודה כשהוא מבוטח בביטוח פנסיוני כלשהו במשק, זכאי להפרשות החל מיום עבודתו הראשון לעבודתו בשיעורים שנקבעו בצו עד לגובה השכר הממוצע במשק, ובשים לב לעובדה שמדובר בזכות קוגנטית, הרי שהתובע זכאי להפקדה לקרן החל מיום עבודתו הראשון.

בהתאם להוראות הצו, החל מיום 1.7.2016 הפרשות העובד והמעסיק לרכיב פיצויים ולרכיב תגמולים הן בהתאם לפירוט הבא: 6.25% (הפרשות מעסיק לתגמולים); 5.75% (הפרשות עובד לתגמולים); 6% (הפרשות מעסיק לפיצויים) ובסך הכל 17.5%; והחל מיום 1.1.2017, בהתאמה: 6.5%, 6%, 6% ובסך הכל 18.5%.

אמנם בין הצדדים סוכם על תשלום שכר בערכי נטו, אך ככלל לצורך הפרשות לקרן פנסיה יש להפריש מהשכר ברוטו (עוד לעניין זה ראה עניין יונתן גב) . ודוק, התובע טען בסעיף 40 לכתב התביעה, כמו גם בתצהירו (נספח יד 1-3) , טענה שלא נסתרה, כי המשמעות של שכר 6,000 ₪ נטו היא 7,130 ₪ ברוטו, והמשמעות של שכר 12,000 ₪ נטו היא 16,220 ₪ ברוטו. ואולם, התובע לא דק פורתא, שכן מתלושי השכר שהונפקו לו עולה, כי השכר ברוטו בחודש ספטמבר 2016 עמד על סך של 3,780 ₪ ברוטו (ומתוך זה 630 ₪ נסיעות) בחודש אוקטובר 2016 עמד על 6,312 ₪ (ומתוך זה 1,052 ₪ נסיעות); בחודש נובמבר 2016 השכר ברוטו עמד על 6,498 ₪ (ומתוך זה 1,083 ₪ נסיעות); בחודש דצמבר 2016 השכר ברוטו עמד על 6,517 ₪ (ומתוך זה 1,086 נסיעות); בחודש ינואר 2017, השכר ברוטו עמד על 6,747 ₪, מתוך זה 5,623 ₪ שכר יסוד וכן 1,125 ₪ נסיעות. השכר נטו עמד על 6,000 ₪. לקופת גמל הופקדו דמי גמולים בסך 365 ₪.

בנוסף, טענת התובע שלפיה הנתבעת לא הפקידה דמי גמולים לקרן פנסיה, כלל ועיקר, בחודשים אפריל, או גוסט וספטמבר 2017, וכי ניכתה משכרו תגמולי עובד בסך 337 ₪ בחודש אפריל ולא העבירה אותם לתעודתם לא נסתרה.

אנו קובעים לצורך הדיון בפנינו, כי השכר ברוטו של התובע לגבי חודשים אוקטובר –דצמבר 2016 לצורך הפרשה לקרן פנסיה עמד בכל חודש על 5,623 ₪; ובחודש ספטמבר 2016 עמד על 3,150 ₪. לפיכך, בעד חודשים אלה זכאי התובע לפיצוי בגין העדר הפקדות בסך 1,331.25 ₪. אשר לחודשים ינואר –אוגוסט 2017, נוכח העובדה כי השכר הממוצע במשק לשנת 2017 עמד על 9,543 ₪, הרי שהתובע היה זכאי להפקדות לדמי גמולים בסך 4,962 ₪. אשר לחודש ספטמבר, התובע זכאי להפקדת דמי גמולים בסך 585 ₪. לגבי כל תקופת העסקתו, התובע היה זכאי לדמי גמולים לקרן בסך 6,878 ₪. נוכח העובדה כי הנתבעת הפקידה סך של 2,190 ₪ לקרן בלבד, התובע זכאי ל פיצוי בסך של 4,688 ₪.
פיצויי פיטורין
לטענת התובע, נוכח הלנת השכר לאורך תקופת העסקתו, אי תשלום שכר בגין החודשים אוגוסט וספטמבר, אי תשלום מלוא השכר שהובטח לו, והתעמרות שהחלה עם תחילת דרישתו לקבלת השכר המגיע לו, הוא זכאי לפיצויי פיטורין. לחילופין, בהתאם להוראות צו הרחבה לביטוח פנסיוני במשק, היה על הנתבעת להפריש כספים לטובת רכיב הפיצויים שבקרן הפנסיה. מאחר שהנתבעת לא שחררה לזכות התובע את כספי הפיצויים הצבורים לזכותו לקרן הפנסיה, על הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בגובה הסכום אשר עליה היה להפקיד.

לטענת הנתבעים, התובע שלח מכתב התפטרות ביום 22.8.2017 במסגרתו ציין כי הוא מתכוון להיות בחופשה מיום 12.9.2017 ועד ליום 20.9.2017; והנתבעים השיבו למכתבו תוך שצירפו מענה למכתבו וכן מכתב סיכום העסקה (נספחים ב' ו-ג' לכתב ההגנה).

ודוק, התובע לא קיבל את השכר שהובטח לו החל מחודש אפריל 2017. גובה השכר הוא אחד התנאים היסודיים והעיקריים שביחסי עובד ומעסיק, ונדמה כי הפחתת שכר היא ההרעה המוחשית ביותר של תנאים אלה כהגדרת סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים , תשכ"ג - 1963. ראה: סעש (ת"א) 9812-06-13‏ ‏ ליזה עפג'ין נ' פזגז בע"מ (מיום 25.10.2015).

ואולם וזה העיקר , התובע התפטר ביום 22.8.2017 , היינו בטרם השלים שנת עבודה מלאה, כאשר ההרעה הנטענת על ידו החלה כבר בחודש אפריל 2017, תקופה קצרה ביותר לאחר תחילת העסקתו. לפיכך, הגענו לכלל מסקנה כי בנסיבות בעניין, התובע אינו זכאי לפיצויי פיטורין.

עם זאת, בנסיבות העניין, התובע זכאי לפיצוי בעד העדר הפרשות לטובת רכיב הפיצויים שבקרן הפנסיה (6%) , בעד חודש ספטמבר 2016 בסך 189 ₪; בעד חודשים אוקטובר –דצמבר 2016 בסך 1,011 ₪; ובעד חודשים ינואר –אוגוסט 2017 בסך 4,580 ₪. לגבי חודש ספטמבר 2017 התובע זכאי ל 540 ₪. מסכומים אלה יש להפחית סך של 2,022 ₪ אשר הועברו לקרן.

אשר על כן, התובע זכאי לתשלום בעד רכיב זה בסך של 4,298 ₪.
אי מסירת תלושי שכר
לטענת התובע, החל מחודש אפריל 2017 הוא הפסיק לקבל תלושי שכר כדין; ואף אלו שנתקבלו אצלו, חסרים מידע רב ובכלל זה, פירוט מס' שעות העבודה וימי העבודה.

לטענת הנתבעים, התובע קיבל את תלושי השכר בזמן, תוך שצירפו לכתב הגנתם את התלושים החסרים לטענת התובע.

לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי הנתבעת לא עמדה בחובתה בהתאם לדין בעניין זה, אך בד בבד כי לתובע אשם תורם בעניין, שכן כאשר רוגטקה ביקש ממנו לדווח על שעות עבודה, הוא סירב לעשות כן, ובלשונו " אני לא עובד שעתי ולכן לא מעביר דיווח שעות. אם תרצה שזה ישתנה זה יצטרך לעבור שינוי באופן חוקי" (נספח יג') וכן בחקירתו הנגדית : "לא סירבתי להתייצב במשרדים, אלא סירבתי באופן יום יומי, אלא אם יש צורך פרקטי. זה בזבוז של זמן" (ע' 13 ש'7-6), "ש: האם זה נכון שהתבקשת להעביר דוח שעות וסירבת בנימוק שהחוזה שלך הוא לא אישי ולא על פי שעות? ת: כן " (ע' 13, ש' 17-15).

לא נעלמה מעינינו העובדה, שלפיה רק לאחר שהתובע החל לעמוד על זכויותיו, הוא התבקש על ידי נציגיה לשלוח פירוט שעות. עם זאת, לא ניתן להתעלם מתשובתו הנזקפת לחובתו בעניין .

אשר על כן, ולנוכח העובדה כי עיקר טענותיו מופנות לגבי התקופה החל מחודש אפריל 2017 ואילך, תקופה קצרה יחסית, הנתבעת תשלם לתובע בעד הפרת חוק הגנת השכר סך של 1,000 ₪ בלבד.
פדיון ימי חופשה ודמי הבראה
לטענת התובע, הוא זכאי לקבל מהנתבעים תשלום בגין 12 ימי חופשה; וכי הנתבעת מעולם לא שילמה לו בעד רכיב זה. בנוסף טוען התובע כי הוא זכאי ל- 5 ימי הבראה.

לטענת הנתבעים, התובע קיבל את כל הזכויות המגיעות לו. לתימוכין בעמדתם הם צירפו לכתב הגנתם תלושי שכר בגין החודשים אוגוסט, ספטמבר ואוקטובר 2017 , מהם ניתן ללמוד, כי התובע ניצל שלושה ימי חופשה בחודש אוגוסט 2017 ו- שמונה י מי חופשה בחודש ספטמבר 2017; וכי דמי הבראה שולמו לתובע בחודש אוקטובר 2017. עוד צירפו הנתבעים לכתב ההגנה דוח היעדרויות לשנים 2016-2017, בו מפורט אופן פדיון ימי החופשה.

ודוק, נקבע על ידינו כאמור כי התובע לא קיבל שכר בחודשים אוגוסט – ספטמבר 2017. מובן מאליו, כי התובע לא קיבל פדיון ימי חופשה הנזכרים בתלו שי שכר אלה. הנתבעת לא הוכיחה כי התובע קיבל דמי הבראה, הגם שהדבר נרשם בתלוש חודש אוקטובר 2017.

הנתבעים לא צירפו כל אסמכתא מהימנה בגין העברות הכספים. בנוסף, בתקופה שבה התובע היה אמור להימצא בימי חופשה, התובע אושפז בבית חולים בין הימים 12.9.2017 – 17.9.2017 ( אישור אשפוז ואישור המחלה צורף כנספח כ' לתצהיר התובע) ועדכן את הנתבעים על כך. כך שניצול ימי חופשה בתלוש השכר אינו מהימן.

אשר על כן, על הנתבעת לשלם לתובע בגין שנים עשר ימי חופשה סך של 6,545 ₪ בערכי נטו; ובעד חמישה ימי הבראה סך של 1,890 ₪.
הפרת חוק הודעה לעובד
לטענת התובע, היה על הנתבעים למסור בידיו הודעה המפרטת את תנאי העסקתו; ולאחר הסיכום בדבר העלאת השכר, היה על הנתבעים למסור לו הודעה בדבר שינוי תנאי העסקתו. ברי, כי מסירת הודעה כאמור היתה מייתרת חלק ניכר מהמחלוקות בתיק. אין די בכך שהנתבעים שלחו לתובע "שלד" חוזה באיחור של עשרה חודשים , כדי להוות מיצוי של חובותיהם החוקיות.

הנתבעים מגלגלים את האחריות בדבר היעדר חוזה לפתחו של התובע, ולדידם התובע סירב לחתימה בשלל תירוצים.

לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, הגענו לכלל מסקנה שלפיה דין טענות התובע להתקבל בעיקרה.

לדעתנו, התובע סירב בצדק לחתום על שלד של חוזה אשר לא פורטו בו תנאי העסקה המגיעים לו. בתגובה נענה התובע כי "מבחינתי (רוגטקה – הוספות שלנו) החוזה בסדר גמור וניתן להתקדם " (נספח יב לתצהיר) . ובחקירתו הנגדית, השיב רוגטקה: "אני במהות שלי בעד חוזים ואני זה שפעל לעשות את החוזה. לא משנה כרגע מי הניע את התהליך. עובדתית מה שכן ברור, זה שבגלל נמרוד אין חוזה חתום" (ע' 24, ש' 14-12).

בזיקה לכך ציין עומר לרוגטקה, בהודעת דואר אלקטרוני (נספח יב לתצהיר), כי "אני חושב שזה פסול שזרקת את האחריות על ניסוח החוזה על העובד" ובהודעה אחרת (נספח יב לתצהיר ) "האמירה "שלחתי טיוטת חוזה להערות ענייניות" אינה משתלבת עם תוכן החוזה והתחושה שנמרוד מקבל היא שלא הקדשתם לנושא ההעסקה שלו מחשבה (וגם שלי לצורך העניין). היחס של אם תקשורת לעובדיה היה לא פחות ממבזה כל השנים, וכעת הייתה תחושה שתוגש הצעה שלכל הפחות עומדת בהבטחות שניתנו בעל פה. איך שלא תהפוך את זה לא רק שהעובד לא אשם בכך, אלא שעל אם תקשורת להודות לעובדיה על הסבלות כי 100% מהצדק בצד שלהם..." (ההדגשות אינן במקור).

אמנם עומר טען בחקירתו הנגדית, כי ביקש לשקף את תחושותיו של התובע בלבד: " אני משקף את המייל. אני לא מצטט מילה במילה, אני מעביר אמירה של עובד שנאמרה לי, לא בהכרח מסכים איתה... אני בהחלט שיקפתי את קולו של נמרוד" (ע' 27, ש' 30-28). ברם, אנו סבורים כי הודעות הדוא"ל שנשלחו על ידי עומר כאמור , משקפות את המצב כפי שאירע בזמן אמת, ולא רק את נקודת מבטו של התובע.

אשר על כן, ובשים לב שאין זה מתפקידו של התובע לנסח את החוזה, מזה, ועקב כך כי התנהלותה של הנתבעת, היא הורתה של התביעה שבכותרת, על הנתבעת לשלם לתובע בגין אי מתן הודעה לעובד סך של 2,000 ₪.
גמול עבודה ביום המנוחה
לטענת התובע, במשך תקופת העסקתו הוא נאלץ לעבוד בשבתות וחגים, וכי חרף זאת הנתבעים לא שילמו לו גמול בגין עבודתו זו.

לטענת הנתבעים, לא רק שהתובע לא עבד בשבתות וחגים, אף ב ימי חול בהם הוא נדרש לעבוד, התובע עשה דין לעצמו, החליט מתי להגיע לעבודה ומתי לא, והחסיר ימי עבודה רבים.

לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, בחנו את המסכת הראייתית והתרשמנו מהעדויות שבפנינו, הגענו לכלל מסקנה שלפיה דין טענות התובע להתקבל באופן חלקי בלבד. ננמק.

ראשית, אמנם חיים העיד בחקירתו הנגדית כי " לצערי הוא היה מגיע לעבודה בעיתוי כפי שהוא מצא לנכון... היה מגיע לפעמים ב-11, לפעמים ב-12, לפעמים באחת, היו ימים שהוא היה אומר שלא מסתדר לו והוא נשאר בבית... הוא היה צריך לעבוד שעות מלאות. הוא עבד פחות ממה שהיה צריך לעבוד" (ע' 15, ש' 13-8). ברם, לא ברור כיצד הנתבעים מלינים על כך שהתובע לא הגיע לעבודה, ולא ביצע את המוטל עליו, מחד, אך לא פיטרו אותו כבר למן ההתחלה, ואף "פרגנו" לו לעבוד אצל פוניה כטענתם, מאידך.

שנית, בחקירתו של רוגטקה, הוברר, כי בידי הנתבעת האפשרות לפקח אחרי פעולות עובדיה, גם אלו הנעשות מחוץ למשרדי החברה "ש: כשנמרוד עובד מהבית ונכנסת למערכת הממוחשבת של החברה מהבית, יש לזה תיעוד? ת: כיום או דאז, אני לא יכול להסתכל לפני שנה. ש: אז היה אפשר להוציא תיעוד לזה? ת: כן. חלק מהמערכת מתועד. לחלק גם היום ניתן ש: אם נמרוד עובד בשבת היית יכול לדעת? ת: כן. בחלק גדול של המערכות כן" (ע' 26, ש' 33-28).

שלישית, בעדותו של חיים הוברר, כי הנתבעת היא חברה אשר עובדת סביב השעון ומספקת שירותי טלפונים לאסירים 24/7. כלומר, טענת התובע שלפיה נאלץ לעבוד בשישי שבת אינה מופרכת. בעניין זה העיד רוגטקה כי "אנחנו חברה שעובדת סביב השעון... הוא נותן שירות בחברה, ואם נופל שרת, אז למעט אולי יום כיפור אין דבר כזה, אנחנו גם משרתים אוכלוסייה שהיא אוכלוסייה שבויה – אסירים" (ע' 23, ש' 5-1).

אכן, היה על הנתבעים לנהל פנקס שעות עבודה. ואולם, לא ניתן להתעלם מכך שהתובע עצמו סירב לשלוח אל הנתבעים פירוט של שעות עבודתו, בטענה כי הוא איננו עובד שעתי, ובכך הקשה על הנתבעים בניהול פנקס כזה.

אשר על כן, בנסיבות העניין אנו פוסקים לטובת התובע בגין רכיב זה , על פי אומדנא, סך של 2,000 ₪.
מכתב שחרור
לטענת התובע, במועד סיום העסקתו הוא לא קיבל טופס 161 או טופס שחרור וזאת חרף פנייתו אליה ביום 15.10.2017; ולאחר הליך גילוי מסמכים הועבר אליו טופס 161 בלבד.

לטענת הנתבעים התובע קיבל טופס 161. הנתבעים לא התייחסו כלל ועיקר לטענה בעניין טופס שחרור.

נוכח האמור, על הנתבעים להמציא לתובע לאלתר טופס שחרור לקופות.

הפרת חוק הודעה מוקדמת
לטענת התובע, הנתבעים לא מסרו לו אישור בדבר מועד תחילה וסיום של יחסי העבודה.

לטענת הנתבעים, עם קבלת מכתב ההתפטרות של התובע, הם קיבלו את התפטרותו וציינו את מועד תחילת וסיום היחסים ביניהם ( נספח ג' לכתב ההגנה).

אמנם הנתבעים לא שלחו לתובע מכתב שכותרתו אישור סיום העסקה. ואולם, ניתן לראות במענה להודעת ההתפטרות ששלח התובע ביום 22.8.2017, במסגרתה פורטו מועדי תחילת וסיום העסקתו של התובע, כאישור מטעמה של הנתבעת.

אשר על כן, תביעתו של התובע בגין רכיב זה להידחות.
פיצוי בגין הפרת חובת תום הלב ועוגמת הנפש
לטענת התובע, למן הרגע הראשון שדרש את המגיע לו בדין מהנתבעים, החל לקבל יחס מזלזל והשפלות, חרף העובדה כי במהלך כל תקופת העסקתו פעל בחריצות ובמסירות לשביעות רצונה של הנתבעת.

לטענת הנתבעים, התובע הוא זה שנוהג בחוסר תום לב, שעה שגרם לנתבעת לנזקים חמורים, ביצע הערכות שגויות, פרץ אל משרדי הנתבעת ושינה את סיסמאות המחשבים ל"תקפצולי2".

אכן, כפי שניתן לראות בהודעת הדוא"ל שנשלחה על ידי עומר, הנתבעת התייחסה לעובדיה לעתים באופן בלתי הולם. אלא מאי, גם התובע בדרכיו, נהג בדרך שאינה מקובלת. כפי שעולה מהתכתובות הרבות בין הצדדים, התובע סירב לשתף פעולה עם הנתבעים ולבצע את העבודות אליהן התחייב, כן סירב להגיע ולחפוף את עומר כפי שנתבקש ובטרם יעזוב, ואף כשנדרש להגיע לשיחה עם מנהליו לשם ניסיון לפשר ביניהם, העלה מכשולים. התובע לא הכחיש, כי שינה את סיסמאות התובעת ל"תקפצולי2", אלא שהתובע טען כי מדובר בסיסמא קשה לפיצוח, ולא מתוך ניסיון לחבל בסיסמאות הנתבעת. מכל מקום לא השתכנענו כי לתובע נגרמה עוגמת נפש.

אשר על כן, תביעתו של התובע בגין רכיב זה להידחות.
התביעה כנגד הנתבע 2
לטענת התובע, על בית הדין לקבוע כי יש להרים את מסך ההתאגדות, ולחייב את חיים ביחד ולחוד בחיובי הנתבעת. התובע טוען , כי הנתבעת אינה סולבנטית ככל הנראה, וחרף זאת חיים לא פעל לשם פירוקה, ובכך פגע בזכויותיו וזכויות עובדים אחרים. עוד טען התובע , כי חיים המשיך להעסיק את התובע ועובדים אחרים תוך ידיעה כי הנתבעת לא תוכל לעמוד בתשלום השכר. זאת ועוד, לטענת התובע, הנתבעים לא הפרישו לזכותו את מלוא הכספים אשר נוכו משכרו בתלוש השכר, והעסיקו את התובע אגב קיפוח מתמשך וגס בתשלום שכור וזכויותיו הסוציאליות.

לטענת הנתבעים, לא הונחה תשתית להפעלת דוקטרינת הרמת המסך, בה יש להשתמש במקרים קיצוניים בלבד.

לאחר שבחנו את טענות הצדדים, בחנו את המסכת הראייתית והתרשמנו מעדויות הצדדים שבפנינו, הגענו לכלל מסקנה, שלפיה דין התבי עה כנגד הנתבע 2, המחזיק אמנם בכל מניות ההנהלה אצל הנתבע (נספח א' לכתב התביעה), להידחות.

נקודת המוצא היא שיש ליתן תוקף לעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד". ראה: ע"ע (ארצי) 15288-12-10 בוימל אלון – חיים פלזן (8.5.2012 ). עם זאת, בסעיף 6(א)(1) ל חוק החברות נקבע, כי "במקרים חריגים" רשאית הערכאה השיפוטית "לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה", באמצעות הרמת מסך ההתאגדות . ראה: ע"ע (ארצי) 13847-05-15‏ אברהם כהן נ' אחוזה יסמין בע"מ, מיום 26.11.2018); בר"ע (ארצי) 52353-08-16‏ ‏ א.ב. טוקו שף בע"מ נ' ‏ADMARIAM GAVR NEGOUSE (מיום 13.11.2016). ולענייננו.

ראשית, התובע טוען כי ככל הנראה הנתבעת אינה סולבנטית ועל הנתבע היה לפעול לשם פירוקה. מכאן אנו למדים, כי התובע אינו יודע מהו מצב הנתבעת לאשורו, ומסיק על סמך התרשמותו האישית , כי הנתבעת אינה סולבנטית, וכי על הנתבע היה לפעול לפירוקה.

בהקשר זה יוער, כי פרט להודעת דוא"ל שנשלחה מאת חיים לפוניה, שבו נרמז כי לנתבעת קושי כלכלי מסוים (נספח י' לתצהיר הנתבעת), התובע לא צירף כל אסמכתא המעגנת את טענתו בעניין. ואולם וזה העיקר, הנתבעת שילמה עד לחודש אוגוסט, אמנם באיחור, את שכרו (עד לגובה השכר שאינו שנוי במחלוקת בין השניים).

בזיקה לכך יוער, כי חובות הנתבעת כלפיו, כפי שהוא טוען להם (ימי חופשה, הבראה, הפרשי שכר וכן הלאה), לא נוצרו עקב מצב כלכלי קשה של הנתבעת, אלא בעקבות מחלוקות בנוגע לגובה החוב ולעצם קיומו. אף לא הוכח כי הנתבעת לא יכלה לעמוד בתשלום השכר כפי שהבטיחה לעובדים השונים. מכל מקום, במועד דיון ההוכחות בפנינו, כשנה וחצי לאחר הגשת התביעה, לא נטען וממילא הוכח, כי הנתבעת מצויה בקשיים כלכליים.

שנית וזה העיקר, לא שוכנענו כי שכרו ו/או זכויותיו הסוציאליות של התובע קופחו באופן אשר יצדיק הרמת המסך. התובע לא צירף כל הוכחה בדבר התנהלות קלוקלת של חיים, אשר מצביעה על כך שפעל באופן שיצדיק את חיובו האישי, בחיובי החברה.

שלישית, אמנם בחודש אפריל 2017 לא בוצעה הפקדה לקרן פנסיה למרות שבתלוש השכר ניתן לראות כי נוכה סך של 337 שקלים בגין רכיב פנסיה. עם זאת, אפשר כי הדבר נעוץ בטעות אנוש, שעה שבחודשים שלאחריו הופקדו בקופת הפנסיה כספים.

רביעית, לא מצאנו בחקירתו הנגדית של חיים אמירה או טענה אשר מצמיחה חיוב אישי שלו כלפי התובע.

אשר על כן, יש לדחות את התביעה כנגד הנתבע 2 .
סוף דבר
התביעה כנגד הנתבעת מתקבלת בעיקרה. על הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים:
א. תשלום שכר עבודה חודשים אוגוסט וספטמבר 2017 בסך 21,000 ₪, בערכי נטו.
ב. פיצוי בעד העדר הפקדות בעד רכיב פיצויי פיטורים בסך 4,298 ₪.
ג. פיצוי בעד העדר הפקדות לקרן פנסיה (רכיב תגמולים) בסך 4,688 ₪.
ד. תשלום בעד פדיון דמי חופשה בסך 6,545 ₪.
ה. תשלום בעד דמי הבראה בסך 1,890 ₪.
ו. הפרשי שכר בעד חודשים אפריל – אוגוסט 2017 בסך 24,000 ₪, בערכי נטו.
ז. תשלום בעד עבודה בימי מנוחה בסך 2,000 ₪.
ח. תשלום בעד הפרת חוק הודעה לעובד בסך 2,000 ₪.
ט. תשלום בעד הפרת חוק הגנת השכר בסך 1,000 ₪.
י. תשלום בעד פיצויי הלנת שכר בסך 5,000 ₪.
יא. הוצאות משפט בסך 5,000 ₪.
התביעה כנגד הנתבע 2 נדחית במלואה. התובע ישא בהוצאות משפט של הנתבע 2 בסך 3,000 ₪.
ניתן לערער על פסק הדין לבית הדין הארצי בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום, כ"ט סיוון תשע"ט, (02 יולי 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

גב' אורלי מלי,
נציגת ציבור עובדים

דורון יפת, שופט
אב"ד

גב' אידה שפירא,
נציגת ציבור מעסיקים