הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו סע"ש 58078-09-16

04 ספטמבר 2019

לפני:

כב' השופט אורן שגב

התובעת
אנט אלבחר ת.ז. XXXXX934
ע"י ב"כ: עו"ד גיא בר
-
הנתבעים
מנגו עיצובים בע"מ ח.פ. 514211689
ע"י ב"כ: עו"ד משה מאיר

פסק דין

האם התובעת זכאית לזכויות שונות הנובעות מתקופת עבודתה אצל הנתבעת, וכתוצאה מסיומם? זוהי השאלה שעומדת להכרעה בתיק זה.

תמצית הרקע העובדתי וטענות הצדדים
התובעת, הגב' אנט אלבחר (להלן – התובעת) עבדה כאשת מכירות בחנות נעליים שבבעלות הנתבעת בעיר יפו, במשך כ- 16 שנים ו-9 חודשים, החל מיום 16.06.2000 ועד ליום 23.03.17, מועד פרישתה לגמלאות.
לטענת התובעת, היא לא קיבלה הודעה על תנאי העסקתה, גם לאחר כניסתו לתוקף של חוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002 (להלן – חוק הודעה לעובד), וחרף השינויים שבוצעו בתנאי העסקתה במרוצת השנים. לטענתה, עיקר המחלוקת בתיק נובעת משינויים חד צדדיים אלה והשלכותיהם בשנים 2011 ו- 2014, כפי שיפורט להלן.
שכרה של התובעת עמד על סך של 30 ₪ נטו לשעה וכן מבונוס חודשי בסך 2,000 ₪ בערכי נטו, ששולם לה באופן קבוע החל מחודש מאי 2011. לטענתה, שכרה הקובע לצורך הפרשות לפיצויי פיטורים ולהפרשות לפנסיה עמד על סך 6,500 ₪, וזאת בהסתמך על הרישום בתלושי השכר. דא עקא, הנתבעת חישבה את פיצויי הפיטורים המגיעים לה על בסיס 3,659 ₪ בלבד.
התובעת הוסיפה, כי החל מחודש ספטמבר 2014, הנתבעת הפחיתה משכרה באופן חד צדדי את הבונוס בסך 2,000 ₪ , ששולם לה מידי חודש עד לאותה עת בערכי נטו, באופן שאותו סכום שולם לה בערכי ברוטו, דבר שהוביל להפחתה של 200 ₪ מידי חודש משכרה.
כך גם הסכומים שהפרישה עבורה לקרן הפנסיה, חושבו רק עבור חלק משכרה ולא משכרה בפועל. בנוסף, ההפרשות החלו רק מחודש דצמבר 2008, ולא ממועד כניסתו לתוקף של צו ההרחבה לביטוח פנסיוני בחודש ינואר אותה שנה. זאת ועוד. במספר הזדמנויות ההפקדות לקרן הפנסיה נעשו באיחור. התובעת צירפה לתצהירה דו"ח אקטואר.
גם ביחס לדמי הבראה, טענה התובעת, כי אלה שולמו לה בחסר והוסיפה כי עם הגיעה לגיל פרישה, קיבלה רק חלק מפיצויי הפיטורים המגיעים לה על פי דין.
הנתבעת הקדימה וטענה, כי אין חולק, שלאחר פרישתה של התובעת ממקום העבודה, היא שבה לעבוד אצל הנתבעת, והדבר מלמד כי הנתבעת אינה חבה לה דבר. לגופו של עניין טענה, כי עם תחילת עבודתה של התובעת, טרם נכנס חוק הודעה לעובד לתוקפו, ואולם ברבות השנים, ניתנה לתובעת הודעה כאמור. מעבר לכך, התובעת ידעה, כפי שגם הודתה במהלך חקירתה, את הפרטים הנחוצים כגון: זהות מעסיקה ופירוט תנאי העסקתה, ולפיכך, התמלאו דרישות החוק, הלכה למעשה.
הנתבעת הוסיפה, כי התובעת לא הצליחה להצביע על החסרים הנטענים על ידה בנוגע להפרשות לפנסיה, והסתפקה בהגשת חוות דעת אקטוארית, מבלי שעורך חוות הדעת התייצב לחקירה ומבלי שצורפו מסמכים כלשהם המעידים כי אכן קיימים חסרים, כנטען; הוא הדין לגבי הפרשי דמי הבראה. התובעת מתעלמת בחישוביה מהעובדה שלא עבדה משרה מלאה וכי דמי ההבראה שולמו לה בהתאם ליחסיות משרתה.
בנוגע לבונוס, טענה הנתבעת, כי סוכם בין הצדדים, כי החל מחודש יוני 2011, תקבל התובעת בונוס בגין התמדה והגעה ליעדים. במשך שנים, התובעת עמדה ביעדים שהוצבו לה ועל כן קיבלה את הבונוס מידי חודש. הקיזוז שנעשה בסך 500 ₪, בוצע לאור מצבה הכלכלי של הנתבעת, ובהסכמתה של התובעת, וזאת החל מחודש ספטמבר 2014. התובעת לא הלינה כל השנים בהם התבצע הקיזוז בפועל והדבר מעיד על הסכמתה.
בנוגע להפרשי פיצויי פיטורים, התובעת חישבה את סכום רכיב התביעה באופן שגוי, באשר היא היתה עובדת שעתית ועל כן, בהתאם לפסיקת בתי הדין, החישוב נערך בהתאם לשכרה לאורך כל תקופת עבודתה. ממוצע שכרה של התובעת עמד על פי החישוב הנכון על סך של 3,69 ₪, ובהתאם לכך נערך חישוב סכום פיצויי הפיטורים המגיע לה.
באשר להפרשות לפנסיה ולפיצויי פיטורים מתוך רכיב הבונוס, טענה הנתבעת, כי הבונוס ניתן לתובעת כשכר עידוד ובהתאם לגובה מכירותיה. הואיל ומדובר בפרמיה אמתית ולא פיקטיבית, התובעת אינה זכאית להפרשות בגין סכומים אלה.
חרף האמור לעיל, טענה הנתבעת בסיכומיה, כי בהתאם להמלצת ביה"ד, כי בנסיבות העניין, יש לראות בתשלום הבונוס רכיב שכר לעניין הפרשות, הרי שהסכום המגיע לתובעת עומד על סך של 15,281 ₪, בהתאם לפירוט שנעשה בסעיף 68 לסיכומי הנתבעת.
הנתבעת טענה, כי עומדת לה טענת קיזוז בסך 3,978 ₪ בגין תשלומים ביתר לקרן הפנסיה.

ההליכים בתיק
ביום 15.04.19 התקיים בפניי דיון הוכחות, במהלכו העידו התובעת ומר ניסים יפה מטעם הנתבעת ולאחר מכן, הגיש כל צד את סיכומיו בכתב.

דיון והכרעה
אבחן להלן את רכיבי התביעה של התובעת כסדרם, תוך ציון הראיות הרלוונטיות שהוגשו בעניין.

הודעה לעובד
סעיף 1 לחוק הודעה לעובד מטיל חובה על מעסיק, לא יאוחר מ-30 יום מהמועד בו העובד החל לעבוד אצלו, ליתן לו הודעה המפרטת את תנאי העסקתו, בהתאם לפירוט המופיע בסעיף 2 לחוק הנ"ל.
סעיף 3 לחוק, מטיל על מעסיק חובה ליתן הודעה לעובד גם לנוכח שינוי בתנאי העבודה של העובד, ובכלל זה שינוי הנובע משינוי הדין, שינוי המופיע בתלוש השכר או שינוי הנובע מעדכון מכוח דין או הסכם.
ביחס לעובד שהחל לעבוד לפני כניסתו של החוק הנ"ל לתוקף, קובע סעיף 10, כי החובה ליתן הודעה כאמור תחול על מעסיק, אם העובד ביקש זאת ממנו בכתב.
סעיף 5 לחוק מסמיך את בית הדין לפסוק פיצוי לעובד שלא קיבל הודעה לעובד כאמור בחוק, בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין, אף אם לא נגרם לעובד נזק של ממון.
ולבסוף, סעיף 12 קובע כי תחולתו של החוק 3 חודשים ממועד פרסומו (21.03.2002), קרי החל מיום 21.06.2002.

אשר לענייננו
התובעת החלה את עבודתה אצל הנתבעת ביום 16.06.2000 ולכן, אין חולק, כי במועדים הרלוונטיים, הנתבעת לא היתה חייבת לתת לה הודעה לעובד. בנוסף, התובעת לא טענה וממילא לא הוכיחה כי חל עליה החריג שבסעיף 10(1), לפיו דרשה בכתב מהנתבעת לקבל הודעה לעובד.
יחד עם זאת, אליבא דהנתבעת עצמה, בשנת 2014 חל שינוי בתנאי שכרה של התובעת, באופן שהבונוס ששולם לה הופחת. הואיל ובמועד זה, החוק כבר חל, הרי שבהתאם להוראות סעיף 3 לחוק הודעה לעובד, היה על הנתבעת לתת לתובעת הודעה על כך, הגם שלא ביקשה מלכתחילה לקבל הודעה לעובד, וזאת בהתאם לסעיף 10(2) לחוק הנ"ל.
לאור האמור לעיל, התובעת זכאית לפיצוי, ולאחר ששקלתי את נסיבות העניין, החלטתי לפסוק לתובעת פיצוי בגין רכיב זה בסך של 5,000 ₪. במסגרת שיקוליי לקחתי בחשבון את העובדה שבשל העובדה שאילו ניתנה לתובעת הודעה על שינוי בתנאי העסקתה (הפחתת הבונוס), כאמור בסעיף 3 לחוק, היתה נחסכת ההתדיינות בנוגע להסכמתה או אי הסכמתה של התובעת להפחתה שבוצעה בשכרה.
לא נעלמו מעיניי טענות הנתבעת, לפיהן, היא נתנה הודעות לעובד במרוצת הזמן לכל העובדים, ובכללם ל תובעת, וכי התובעת אף הוחתמה, למעלה מן הדרוש על פי דין, על חוזה עבודה. אין בידי לקבל טענות אלה, מן הטעם, שלא הוצגה כל ראיה שהתובעת קיבלה הודעה כלשהי על תנאי העסקתה בשלב כלשהו; אף לא הוצגה כל ראיה כי עובד אחר בנתבעת קיבל הודעה כאמור; חוזה העבודה שצורף ע"י הנתבעת כלל לא נחתם ע"י התובעת, וזו, בחקירתה, הכחישה שקיבלה אותו.
סיכומו של דבר – הנתבעת תשלם לתובעת פיצוי בסך 5,000 ₪ בגין אי מסירת הודעה לעובד.

הפרשות לפנסיה
כאמור לעיל, התובעת צירפה דו"ח אקטואר לתצהיר מטעמה, אך עורך חוות הדעת לא התייצב לישיבת ההוכחות, ועל כן, אני מקבל את טענת הנתבעת, לפיה לא ניתן להתבסס על האמור בה. הדבר נכון ביתר שאת, לנוכח דרכי חישוב שנחזות להיות לא נכונות לכאורה, עליהן הצביעה הנתבעת בסיכומיה.
בנוגע להפרשות לפנסיה ולפיצויי פיטורים ביחס לרכיב הבונוס ששולם לתובעת, מקובל עלי החישוב שהנתבעת ערכה בסעיף 68 לסיכומיה, ובהיעדר כל ראיה לסתור מטעם התובעת, אני פוסק, כי הנתבעת תשלם לתובעת הפרשים בסך 15,281 ₪ בגין רכיב ההפרשות לפנסיה ולפיצויי פיטורים, המתייחס לתשלומי הבונוס שקיבלה במשך השנים.

הפרשי דמי הבראה
דין רכיב זה להידחות, באשר התובעת לא העמידה כל תשתית ראייתית לטענה, לפיה שולמו לה דמי הבראה בחסר. התובעת אף לא התמודדה עם טענת הנתבעת, לפיה חישוב דמי ההבראה צריך לשקף את היקף משרתה בפועל. לאור האמור לעיל, ומשהתובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח את טענתה, אני דוחה את תביעתה ברכיב זה.

תשלום שכר בחסר
לטענת התובעת יש לפצותה על ההפחתה שחלה ברכיב הבונוס. דין טענה זו להידחות, ואנמק.
מקובלת עלי טענת הנתבעת, לפיה התובעת הסכימה להפחתה בהתנהגותה, שכן התובעת לא טענה וממילא לא הוכיחה כי הלינה בפני הנתבעת על ההפחתה במהלך השנים בהם בוצעה.
יתרה מזאת, בחקירתה הנגדית, הודתה התובעת כי ההפחתה בוצעה בהסכמתה:
"ת: הלוואי והייתי יכולה לזכור את כל תלושי המשכורת שלא היו אז בזמנו, לא משנה. אבל זה היה 2,500 שקל, והם קנו את המבנה של מנגו, ואחר כך אמר תשמעי אין לי כסף אני מוריד לך את ה 500 ויהיה 2,000.
ש: אז זה בהסכמה.
ת: זה היה בהסכמה,
ש: אוקי,
ת: אני אמרתי לו אין בעיה אני באה לקראת העבודה, אני מורידה ממני את ה 500 שקל, שזה יהיה 2,000. זה צריך להיות בתוך תלוש המשכורת, 2,000 האלה זה היה חלק ממשכורת שאני כל הזמן אמרתי לו למה זה לא למעלה. אל תדאגי יהיה בסדר את תקבלי את הכל, הכל בסדר. זה כל הזמן המילים,
ש: רגע, אז בעצם היתה הסכמה להפחתה, נכון?
ת: ל 500, אבל זה לא,
ש: ואז בעצם שולם לך 2,000 במקום 2,500 מה שאת אומרת
ת: נכון" (עמ' 11 לפרוטוקול הדיון מול שורה 11 ואילך).
לאור האמור לעיל, אני דוחה את התביעה ברכיב זה.

השלמת פיצויי פיטורים
הצדק עם טענת הנתבעת, לפיה, הואיל והתובעת היתה עובדת שעתית, יש לקחת בחשבון את שכרה הקובע לאורך כל תקופת עבודתה. דא עקא, שאין חולק, כי במהלך יחסי העבודה בין הצדדים, הנתבעת לא התייחסה אל הבונוס ששולם לתובעת מידי חודש כאל רכיב שהנו חלק מהשכר הקובע לצורך פיצויי פיטורים.
בסעיף 61 לסיכומיה, טענה הנתבעת, כי לאחר קבלת הבונוס, ממוצע שכרה של הנתבעת עומד על כ- 5,000 ₪. יחד עם זאת, שכרה הממוצע לצורך חישוב פיצויי הפיטורים הועמד על 3,659 ₪ בלבד.
לאור האמור לעיל, אני קובע, כי התובעת זכאית לפיצויי פיטורים בהתאם לדרך החישוב של הנתבעת, כשהסכום הקובע כולל גם את תשלום כל הפרמיות החודשיות ששולמו לה.
לאור האמור לעיל, אני מורה לב"כ הנתבעת להגיש לבית הדין בתוך 7 ימים מהיום חישוב של פיצויי הפיטורים, כשהשכר החודשי הממוצע הקובע כולל בחובו את סכום הבונוס החודשי ששולם לתובעת. למותר לציין, כי בחישוב יינתן ביטוי לכל סכום שכבר שולם או הופרש בגין פיצויי פיטורים.
עם קבלת הודעת הנתבעת, תינתן לתובעת אפשרות להגיב לחישוב בתוך 7 ימים, ולאחר מכן, יינתן פסק דין משלים בהתייחס לרכיב זה בלבד. במטרה לחסוך זמן והוצאות נוספות, והואיל ומדובר בחישוב אריתמטי בהתאם לאופן החישוב שהותווה ע"י בית הדין, מוצע בזאת לב"כ הצדדים להגיש הודעה מוסכמת ביחס לרכיב זה.

אחרית דבר
התביעה מתקבלת בחלקה והנתבעת תשלם לתובעת בתוך 30 יום מהיום את הסכומים הבאים, כשהם נושאים הפרשי ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל:
בגין אי מתן הודעה לעובד – 5,000 ₪;
הפרשות לפנסיה ולפיצויי פיטורים בגין הבונוסים – 15,281 ₪;
השלמת פיצויי פיטורים בהתאם לשכר קובע הכולל את הבונוסים ששולמו – הסכום ייפסק לאחר קבלת חישוב הנתבעת והתייחסות התובעת אליה.
בנוסף, תשלם הנתבעת לתובעת השתתפות בשכ"ט עו"ד בסך 4,000 ₪. בפסיקת שיעור ההוצאות לקחתי בחשבון את הסכום הפסוק לעומת סכום התביעה ואת העובדה שהתביעה התקבלה בחלקה בלבד.
באשר לבקשת התובעת להשית על הנתבעת את הוצאות חוות הדעת האקטוארית, ראיתי לדחותה, בשל העובדה שלא נעשה בה שימוש כראיה, בהיעדר התייצבות מטעם עורך חוות הדעת. אציין בהקשר זה, כי בדומה לחובתו של כל מגיש תצהיר להתייצב לחקירה עליו, כך גם היה על התובעת לדאוג שנותן חוות הדעת מטעמה יתייצב לדיון, דבר שלא נעשה.
לעיוני ביום 11.09.19 למעקב אחרי הודעת ב"כ הנתבעת או ב"כ הצדדים.

ניתן היום, ד' אלול תשע"ט, (04 ספטמבר 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .