הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו סע"ש 5774-10-16

18 אפריל 2019

לפני:

כב' השופט דורי ספיבק – אב בית הדין
נציגת ציבור עובדים גב' הלן הרמור
נציגת ציבור מעסיקים גב' כרמן קלינגר

התובע:
יעקב דויטש
ע"י ב"כ עו"ד ראובן בירנבאום
-
הנתבעות:

  1. זאב לבנון פיקוח וניהול פרויקטים בע"מ
  2. מוקד מטרה בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד זוהר יפת

פסק דין

1. התובע הועסק במשך כחודשיים בלבד בתפקיד מפקח על פינוי שדות מושקים. האם הוא זכאי פיצוי בגין הפרת הסכם עבודתו, ולזכויות הנוספות הנתבעות על ידו, נוכח נסיבות סיום העסקתו?

התשתית העובדתית ומהלך ההתדיינות

2. הנתבעת 1 היא חברה העוסקת בפיקוח על פינוי שדות מוקשים, שפרסמה בחודש מאי 2016 מודעת דרושים לתפקיד מפקח פינוי מוקשים ( נספח א' לתצהיר התובע), בנוסח הבא:
"**** דרושים *****
** קציני הנדסה **

דרישות:

קציני הנדסה / פלחה"ן – שביצעו תפקיד סמ"פ ומעלה – יש אפשרות לחריגים.

בעלי מוטיבציה, אחריות ועצמאות.

התחייבות לביצוע פרוייקטים לתקופה של 3 חודשים לכל הפחות.

תיאור התפקיד:

פיקוח צמוד ( לא פינוי) בשטח וביצוע בקרות על עבודות לפינוי מוקשים.

פיקוח על מנהלי עבודה, מנהלי צוותים מפנים ומפעילי כלי פינוי

פיקוח על כ- 30 עובדים ומנהלים.

5 ימי עבודה מלאים בשבוע עם אופציה לימי חופש עפ"י צורך.

תנאים:

שכר גבוה מאוד.

רכב.

מזון.

מגורים – במידת הצורך.

הכשרה בחברה".

3. התובע, שהינו מפקד פלוגה במילואים בסיירת גולני, המתגורר ביישוב אבנת, שבצפון ים המלח, פנה למספר הטלפון המופיע במודעה, ונמסר לו כי העבודה המוצעת הינה באתר הממוקם בדרום ים המלח, בשכר חודשי של 15,000 ₪.

4. ביום 24.5.16 התחיל התובע חפיפה באתר. למחרת היום יצא התובע לשני ימי מילואים, ולאחריהם ביום 29.5.16 שב לעבודה.

ביום 2.6.16 קיבל התובע רכב מהחברה. בהקשר זה יצויין כי במהלך השבועיים הראשונים לעבודתו קיים התובע שיחות עם המפקח מר ישראל ברמן, באשר לעלות הדלק שבו יחויב, בדרך של הפחתה משכרו, בגין השימוש ברכב שיקבל. ברמן היפנה אותו למר זוהר שמחי, מנהל התפעול של הנתבעת 1, שעימו התכתב במסרונים ביחס לעניין זה ( ההתכתבות נספח 2 לתצהירו). לטענת התובע, הוא סיכם עם ברמן על כך ששכרו יעמוד על 14,000 ₪ במקום 15,000 ₪, כשבתמורה לאותם 1,000 ₪ שהופחתו הוא יוכל להשתמש ברכב החברה לנסיעות מביתו לעבודה.

5. ביום 9.6.16 קיבל התובע טופס 101 ( כרטיס עובד) וחתם עליו ( צורף לתצהירי הנתבעת). באותו היום קיבל התובע גם עותק " הסכם עבודה אישי" מודפס ( נספח 3 לתצהירו), שבו הושארו רובריקות ריקות למילוי בעניין גובה השכר. התובע מילא את פרטיו האישיים, וכן מחק מהטופס את הסעיף " תנאי פנימיה" – שכן לטענתו סיכם עם ברמן שישוב מדי יום לביתו שביישוב אבנת – והחזירו חתום לנתבעת. אין מחלוקת על כך שעד לסיום עבודתו של התובע לא הוחזר אליו הסכם העבודה חתום על ידי הנתבעת.

6. לאחר שקיבל התובע את שכרו עבור חודש מאי ( התלוש נספח 5 לתצהירו) והסתבר לו ששכרו לפי תלוש השכר עמד על 13,000 ₪ בלבד, הוא מחה בפני ברמן וזוהר על כך. לשיטתו, מאחר שקיבל את הרכב רק בתחילת יוני, לא היתה הצדקה לכך ששכרו עבור מאי לא עמד על 15,000 ₪ לחודש, ללא הפחתה כלשהי עבור דקל, ובכל מקרה הוא לא הבין מדוע הופחתו משכרו החודשי 2,000 ₪ עבור דלק ולא 1,000 ₪, כפי המוסכם. לטענתו, הוא לא קיבל על כך תשובות ( ראו גם התכתבות המסרונים נספח 6 לתצהירו).

7. ביום 13.7.16, לאחר שקיבל התובע את שכר יוני, והסתבר לו שוב כי שכרו עמד על 13,000 ₪, הוא שב ודן בעניין עם מעסיקיו – נפרט עוד בעניין זה בהמשך פסק הדין.
ביום 22.7.16, כחודשיים לאחר תחילת עבודתו, שלח שמחי לתובע את המסרון הבא ( נספח 8 לתצהירו):

"בהמשך להתכתבויות ולחוסר היכולת להישאר באתר בתנאי פנימייה כמתחייב וכן הודעתך ב- 10 לחודש שעבר שאתה לא מעונין להגיע למחרת לעבודה אנחנו מוכנים שתסיים את העבודה ביום ראשון. לא תחויב עבור הודעה מראש. תגיע ביום ראשון תעשה חפיפה ונסיים את ההתקשרות".

9. התובע השיב מיד באופן הבא:

"אני מבין שאתה מנסה להשתחרר מהחוזה בדרך מכוערת. אתה מחויב להודיע לי 30 יום מראש. לגבי טענותיך.

סוכם שלא אצטרך להיות בתנאי פנימייה וקבענו שתוריד 1,000 ₪ בשביל הנסיעות.

לא הודעתי שאני לא מעוניין לבוא לעבוד סתם. אלא כתגובה לחוסר עמידה שלך בהסכם.

אני מעוניין להמשיך לעבוד לפי ההסכם שלנו. אם אתה רוצה לפטר אותי אתה צריך להודיע לי 30 יום מראש ואם אתה בכל זאת לא רוצה שאמשיך אתה מחויב לשלם לי עד סוף ה-3 חודשים הראשונים".

ונענה כך:

"1. אין בעיה שתישאר בתנאי שתשאר באתר כמו שסוכם בהתחלה כמו שמופיע בהסכם.

2. מי שלא עמד בהסכם זה אתה שלאחר הכשרה החלטת שלא מתאים לך להישאר בתנאי פנימיה ואתה חיב כל יום לנסוע הביתה.

3. מה קרה פתאום אתה רוצה לכבד את ההסכם אחרי שאתה הפרת אותו.

10. לכך השיב התובע כך:

"לפני שחתמתי על ההסכם בכתב, סיכמנו בעל פה שאני לא ישן באתר ולכן גם המשכורת הופחתה באישורך! אם תסתכל בחוזה שחתמתי אז תוכל לראות שהתנאי של שינה באתר מחוק. אני לא הפרתי בשום שלב הסכם."

התובע העביר את ההודעות גם למפקח דמיאן שאיתו עבד, וזה השיב באופן הבא:

"אני לא מופתע. הערכתי שזה עלול לקרות בעקבות ההודעה ששלחת לו לאור ה-1,000 ₪ החסרים. ביום ראשון אני במשרד ואדבר עימו. למרות שלהערכתי הסיכויים שהוא ישנה את דעתו הם נמוכים" (נספח 10 לתצהיר התובע).

11. בהמשך לכך, במוצאי שבת, ה-23.7.16 קיבל מדמיאן את ההודעה הבאה ( נספח 11 לתצהיר התובע):

"שבוע טוב. דיברתי עם זוהר. תגיע מחר לחפיפה ותזכה על הרכב והציוד".

12. ואכן, העסקת התובע הסתיימה ביום 24.7.16.

ביום 6.10.16 הגיש התובע את כתב התביעה שבפנינו. קדם משפט התקיים בפני כב' השופטת יפית זלמנוביץ-גיסין. לאחריו, הועבר התיק לטיפולו של מותב זה. דיון הוכחות התקיים ביום 21.1.19. במהלכו, העיד התובע לעצמו, ומטעם הנתבעות העיד שמחי, מנהל התפעול בנתבעת 1. יצויין כי בתום דיון ההוכחות הודיע ב"כ הנתבעות על משיכת תצהירו של מר עדי בהרב רבינוביץ', שהינו המנכ"ל של שתי הנתבעות, שלא התייצב לדיון.

לאחר דיון ההוכחות הגישו הצדדים סיכומים בכתב. עתה, משנאספו אלה לתיק בית-הדין, הגיעה העת לדון ולהכריע בתובענה.

דיון והכרעה

אחריות הנתבעת 2

13. בתחילת כתב התביעה נטען אמנם כי רק הנתבעת 1 העסיקה את התובע, אך למרות זאת נתבעה גם הנתבעת 2, תוך שהוסבר כי בעלת המניות היחידה של הנתבעת 1.

בכתב ההגנה טענה הנתבעת 2 כי היא עוסקת בשמירה בלבד, שהיא לא העסיקה את התובע, ועל כן יש לדחות את התביעה כנגדה.

14. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים לכאן ולכאן, הגענו לכלל מסקנה שהדין עם הנתבעת 2 בנקודה זו, וננמק:

ראשית כלל לא ברור מעיון בכתב התביעה מהי עילת התביעה הנטענת כנגד הנתבעת 2. כך, לא נטען בכתב התביעה כי הנתבעת 2 שימשה כמעסיקה במשותף של התובע, וגם לא נטען בו להרמת מסך ההתאגדות החוצץ בין שתי הנתבעות. דומה שדי במחדל זה על מנת להצדיק דחיית התביעה כנגד נתבעת זו על הסף;

שנית ממסמכי ההעסקה שהוגשו בתיק – לרבות מודעת הדרושים, טופס 101, תלושי השכר, טיוטת הסכם ההעסקה שלא נחתמה לבסוף וכן דוחות הפיקוח – עולה בבירור שמעסיקתו של התובע היתה הנתבעת 1, והיא בלבד. בקשר לכך נעיר כי התובע טען כי התבקש למלא טופס עם פרטיו ופרטי הבנק שלו שבכותרתו נרשם שמה של הנתבעת 2, אך על אף שהתובע טען שהטופס צורף לתצהירו וסומן נספח 15, לא מצאנו נספח שכזה בתצהיר שהוגש;

שלישית אמנם מהראיות בתיק עולה שלשתי הנתבעות מנכ"ל משותף, אותה כתובת רשומה, ושהנתבעת 2 הינה בעלת המניות היחידה בנתבעת 1, אך אין בנתון זה כשלעצמו כדי להצדיק לחייב גם את הנתבעת 2, ודאי בהעדר הסבר בכתב התביעה מדוע נתבעה גם נתבעת זו;

רביעית התובע העיד שאינו מכיר אף עובד של הנתבעת 2 ( עמ' 9 ש' 14), שהסיבה היחידה שתבע אותה היה כי " חשבתי שהם קשורים", ואף הודה שאינו יודע האם הנתבעת 2 צריכה לשלם לו בכלל את תביעתו ( עמ' 9 ש' 24);

ולבסוף לא נעלמו מאיתנו מספר שיקולים שעליהם הצביע התובע בסיכומיו בעד הטלת אחריות על שתי הנתבעות ביחד ולחוד, ובראשם העובדה שבטיוטת הסכם ההעסקה שנשלח לו נאמר כי " העובד כפוף ישירות להנהלת החברה, למנכ"ל מוקד מטרה/זאב לבנון", אך לא מצאנו שיש בהם כדי להטות את הכף ולהוביל להטלת אחריות על הנתבעת 2 כמעסיקה במשותף.

15. נוכח כל האמור, התביעה כנגד הנתבעת 2 נדחית.

האם הלינה באתר העבודה הייתה חלק מתנאי העבודה המוסכמים?

16. לאחר שבחנו את טענות הצדדים בהקשר זה, הגענו לכלל מסקנה כי לא הוכח בפנינו כי לינת התובע באתר היוותה חלק מתנאי העבודה המוסכמים, ולמעשה אף הוכח בפנינו שהוסכם בין הצדדים כי התובע יוכל ללון בביתו מדי יום. להלן ננמק כיצד הגענו למסקנה זו:

ראשית, אין מחלוקת על כך שלמן תחילת עבודתו של התובע, ועד לסיומה חודשיים מאוחר יותר, הוא לן בביתו במשך כל יום עבודה. דהיינו, אין מחלוקת על כך שלמרות שהנתבעת טוענת שלינה באתר היתה חלק מתנאי העבודה, היא איפשרה לו ללון בביתו, אף אם לטענתה מדובר היה בהסכמה " זמנית... עקב הריונה המתקדם של רעייתו" (סעיף 13 לתצהיר שמחי);

שנית אף שהתובע התחיל לעבוד ביום 24.5.16, שטיוטת הסכם העבודה, שעליה מבקשת הנתבעת להסתמך על מנת להוכיח שהוסכם עימו על העסקה ב"תנאי פנימיה", נשלחה אליו רק למעלה משבועיים מאוחר יותר, ביום 9.6.16. על כן, לא ניתן לראות בטיוטא זו משום הוכחה לכך שהסיכום עם התובע בטרם תחילת עבודתו היה על כך שהוא ילון באתר;

שלישית הן העובדה שהתובע קיבל מהנתבעת רכב לצורך נסיעה הלוך וחזור לביתו, והן העובדה שאין מחלוקת על כך שהתגלעה בין הצדדים מחלוקת בשאלה האם יקבל 1,000 ₪ או 2,000 ₪ לחודש לכיסוי עלות הדלק, תומכת בגרסת התובע כי הוא לא נדרש ללון באתר;

רביעית גם עיון במודעת הדרושים מעלה כי נושא המגורים במקום לא נכלל במסגרת דרישות התפקיד, ורק במסגרת התנאים נאמר " מגורים – במידת הצורך". דהיינו, נוסח המודעה תומך באופן מלא בגרסת התובע, לפיה הוסבר לו כי הוא יוכל, אם ירצה בכך, ללון במקום;

חמישית, התובע העיד באופן עקבי, ונתנו אמון בעדותו זו, אם היה נאמר לו שהוא נדרש ללון באתר, הוא לא היה מקבל על עצמו את העבודה ( ע' 5, ש' 21, ע' 6, ש' 3 וס' 6 לתצהירו). כן העיד כי המפקחים שעבדו במקביל אליו לא ישנו באופן קבוע באתר ( ע' 8, ש' 17);

שישית, שמחי מטעם הנתבעת העיד כי בשיחת הטלפון הראשונה הסביר לתובע אודות חובת הלינה באתר במשך השבוע, וכשנשאל לטענתו על ידי התובע ביחס לאפשרות לצאת ללילה אחד, השיב שנראה לו שהדבר יתאפשר ושצריך לדבר עם המפקח במקום ( ע' 15, ש' 19). עם זאת, הוא לא ידע להעיד האם התובע בפועל אכן לן באתר בתקופה שהועסק על ידי הנתבעת, וזאת בניגוד לתצהירו שממנו עולה כי התובע לא לן באתר והדבר היה בידיעה ובאישורה של הנתבעת ( ס' 11-13 לתצהירו). כן העיד שבסופו של דבר כי בירר את עניין הלינה לאחר תלוש המשכורת, כשלא ברור לאיזה מהתלושים הוא מתכוון וכשהדברים נאמרו בצורה מהוססת ולא משכנעת ( ע' 16, ש' 1);

שביעית, שמחי העיד כי העביר לברמן, המפקח באתר, את האחריות לסכם עם התובע את שווי השימוש ברכב, כשהוסיף כי לאותו המפקח לא הייתה סמכות להחליט אם התובע חייב להישאר ללון או לא, וזאת בניגוד לגרסתו ביחס לדברים שאמר בשיחת הטלפון עם התובע ( ע' 16, ש' 24). עם זאת, הוא לא ידע להסביר כמה ימים בשבוע חשב שהתובע יצטרך את הרכב, ומעדותו בתצהירו ( ס' 11-13) עולה שבוודאי באופן זמני הותר לתובע ללון בביתו. נחזור ונדגיש, כי לכאורה טענת הנתבעת כי אחת מדרישות התפקיד הינה לינה באתר אינה עולה בקנה אחד עם העובדה שבמשך חודשיים מילא התובע את התפקיד ללא ללינה באתר;

ולבסוף מההתכתבות במסרונים בין הצדדים, שקדמה לפיטוריו של התובע ושצורפה לתצהיר התובע, עולה שעיקר המחלוקת בין הצדדים, שהובילה לפיטורים, היתה בעניין גובה שכרו של התובע והסך שיופחת עבור הדלק. לא מצאנו בהתכתבות כל התייחסות לכך שהתובע התחייב ללון בבית רק באופן " זמני", והפר את התחייבותו זו,

נסיבות סיום העסקת התובע

17. הנתבעת מודה כי פיטרה את התובע, אם כי באותה נשימה היא טוענת כי הוצע לו להמשיך בעבודתו, ככל שיקבל עליו את התנאי שלה ללינה באתר. כפי שכבר קבענו לעיל, בתחילת העבודה לא הסכימו הצדדים על כך שהתובע ילון באתר העבודה, ומכאן שהתובע לא היה מחוייב להיענות להצעה להמשיך בעבודה תוך לינה באתר. אשר על כן, ובניגוד לטענת הנתבעת, אין לראות בסירובו להצעה זו משום התפטרות.

נעבור עתה לדון בזכויות התובע אגב פיטוריו.

18. התובע טוען כי הודעת הפיטורים שנמסרה לו נכנסה לתוקף באופן מידי, וזאת בניגוד לקבוע בסעיף 3 להסכם שהנתבעת ניסחה, שבה נקבע ( נספח 3 לתצהיר התובע):

"3.1 הסכם זה יעמוד בתקפו לתקופה של מינימום 3 חודשים מיום חתימתו ( להלן: "תקופת הניסיון") אשר במהלכה יהא כל אחד מן הצדדים רשאי לסיימו בהודעה מוקדמת של 30 יום...

3.3 על אף האמור לעיל בסעיף 3.1 תהא רשאית החברה לוותר על עבודת העובד בתקופה של מתן יום מתן ההודעה המוקדמת, כולה או מקצתה, במקרה כזה תשלם החברה לעובד את שכרו לתקופה האמורה.

19. מעיון בסיכומי הנתבעות עולה שאין היא מכחישה את תוכנה זו של הסכמה זו בין הצדדים, ומתגוננת אך ורק בטענה שעמדה לה הזכות להפסיק את עבודתו עקב סירובו ללון באתר, טענה שאותה דחינו. נוכח כל האמור, ובשים לב גם לכך שאין בסיס לטענת הנתבעת לפיה כתב התביעה אינו כולל רכיב תביעה של ההודעה המוקדמת בהתאם להוראת החוזה שלעיל ( ראו לעניין זה סעיף 40 לכתב התביעה), דין רכיב התביעה להתקבל.

הנתבעת תשלם לתובע בגין פיטורים ללא הודעה מוקדמת בהתאם להסכם סך של 15,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום סיום העבודה (24.7.16).

פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד

20. התובע טוען כי נוכח העובדה שלא נמסרה לו הודעה לעובד כדין הוא זכאי לפיצוי. לטענתו לא ניתן לראות בהסכם העבודה שנמסר לו כמקיים את דרישות החוק נוכח העובדה שלא צוין השכר שסוכם עימו ולאור העדר חתימת הנתבעת על המסמך.

הנתבעת טוענת כי לאור העובדה שהתובע ידע על השכר שסוכם עימו הרי שיש לראות בהסכם העבודה כהודעה לעובד ויש לדחות את תביעתו בגין רכיב זה.

21. לאחר שבחנו את טענות הצדדים הגענו למסקנה כי לא ניתן לראות בהסכם הלא חתום, החסר פרטים מהותיים ובראש ובראשונה את שכרו של התובע ושעות העבודה, כמקיים את דרישת חוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה(תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002, ולזאת יש להוסיף את העובדה שהנתבעת כלל לא חתומה על טיוטת החוזה, ועל כן אין לראות בה כהודעה רשמית על תנאי העבודה.

לאחר ששקלנו את מכלול הנסיבות, על פי אמות המידה שנקבעו בפסיקה לעניין גובה הפיצוי שיש לפסוק, אם בכלל, לפי הוראת חוק זו ( ראו: עע 39970-03-14 שומרוני חברה להשקעות נ' דאוד טארק (19.3.19, והאסמכתאות שם)), ובשים לב במיוחד לתקופת ההעסקה הקצרה במיוחד, החלטנו כי הנתבעת תשלם לתובע 1,000 ₪ בלבד בגין רכיב זה.

פיצוי בגין פיטורים שלא כדין

22. האם זכאי התובע לפיצוי על פיטורים שלא כדין? כבר קבענו כי התובע פוטר, לאחר שדחינו את טענת הנתבעת כי התפטר. בנסיבות אלה, ובשים לב לכך שהתובע פוטר באמצעות הודעה שנמסרה לו במסרון, בלא שקדם לה שימוע כדין, סבורים אנו שיש בסיס לתביעתו לפיצוי על פיטורים שלא כדין.

עם זאת, נזכיר כי גובה הפיצוי בגין העדר שימוע הינו עניין שבשיקול דעת בית-הדין, כשעל-פי הפסיקה אף ייתכנו נסיבות שבהן חרף קיומם של פגמים לא ייפסק פיצוי בכלל ( עע 554/09 צבר ברזל הספקה ושיווק מתכת נ' שמיר (13.1.11)). מכל מקום, בנסיבות העניין סבורים אנו שיש לפסוק פיצוי נמוך יחסית, במיוחד בשים לב לכך שתקופת ההעסקה היתה קצרה יחסית, חודשיים בלבד; לכך שהתובע היה עדיין בתקופת הנסיון החוזית; ולכך שהוסכם כי גם אם יפוטר יקבל הודעה מוקדמת משמעותית של 30 יום.

נוכח כל האמור, תשלם הנתבעת לתובע סך של 1,000 ₪ בגין פיטורים שלא כדין.

הפרשי שכר

23. אשר לשכר חודש מאי – התובע הועסק 4 ימים בחודש מאי, כשהייתה הסכמה על שכר חודשי של 15,000 ₪. מכאן, כי בחישוב יומי התובע זכאי לתשלום של 692 ₪ ליום עבודה (15,000/21.66= 692). התובע קיבל סך של 2420 ₪ ( נספח 4 לתצהירו) ועל כן הנתבעת נותרה חייבת לו סך של 348 ₪.

אשר לשכר חודש יולי – ההסכמה הייתה על שכר של 14,000 ₪, לאחר הפחתה של 1,000 ₪ בגין השימוש לרכב. מכאן, כי בחישוב יומי התובע זכאי לסך של 646 ₪ (14,000/21.66). התובע טען כי עבד במהלך יולי 15 יום, כשיום 1.7 היה יום שישי והוא החליף יום עבודה במהלך השבוע שבו האתר היה מושבת כתוצאה מהרמדאן. ברם, התובע לא הכליל יום זה במסגרת תחשיב הפרשי השכר והעמיד את תביעתו על 14 יום. מתחשיבנו עולה כי התובע זכאי לסך של 9,044 ₪ בגין יולי, בהפחתת הסך שקיבל 7,248 ₪ ( נספח 13 לתצהירו). התוצאה הינה שהתובע זכאי לסך של 1,796 ₪ ( נציין בהקשר זה כי לא קיבלנו את טענת התובע כי היה צריך לחשב את יומו האחרון בעבודה, שבו לא חזר עם רכב הנתבעת, על בסיס שכר של 15,000 ₪).

פיצוי בגין אי תשלום גמול עבודה בשעות נוספות

24. התובע טוען כי בתקופת העסקתו הועסק בין 9-11 שעות ביום, וכי הוא זכאי לגמול שעות נוספות בסך 5,921 ₪ בגין ממוצע של 61 שעות עבודה נוספות ובכללן כל שעות העבודה ביום שישי ה-1.7. התובע צרף לתצהירו שלושה דוחות פיקוח יומיים שמהם עולה כי הוא התובע הועסק עשר שעות ואף אחת עשרה שעות עבודה ביום.

בכתב ההגנה הכחישה הנתבעת את זכאות התובע לגמול שעות נוספות, תוך שהיא טוענת ( בסיכומיה) טענה חלופית לפיה ככל שתתקבל טענתו זו, יש להעמיד את הפיצוי לו זכאי בגין 61 שעות נוספות על סך של 1,148 ₪, שכן שילמה את כל השעות הנוספות בערך של 100%.

25. אשר לדעתנו יאמר כי לאחר שבחנו את טענות הצדדים הגענו לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלקה ונסביר.

ראשית, הנתבעת לא הציגה בפנינו דוחות נוכחות או דוחות פיקוח אחרים מהם עולה מתכונת העסקה אחרת, על אף שאלה נמצאים ברשותה. זאת בניגוד לחובות הרישומיות המוטלות עליה בהתאם לחוק הגנת השכר, התשי"ח- 1958 המטיל עליה את הנטל להוכיח ששילמה גמול בגין 15 שעות נוספות או 60 שעות חודשיות. (ע"ע 35727-11-12 ביטחון לאומי 1992 ע.נ בע"מ נ' פודולסקי אלכסנדר, 25.1.15);

שנית, הנתבעת לא הציגה הודעה לעובד המכילה התייחסות להיקף שעות העבודה או למתכונת ההעסקה. עד הנתבעת העיד כי יש חוקים בינלאומיים שמדברים על כך שאסור לעסוק יותר מ-10 שעות בפינוי מוקשים ( ע' 17 ש' 20), אולם לא הוצג בפנינו כל חוק כאמור. מעבר לכך העיד לעניין הדוח שצורף לתצהירו של התובע, כי הגם שכתוב בראשיתו כי שעת ההתייצבות של המפקחים היא 5:30, תחילת העבודה שנרשמה בדוח היא 6:30. אין בידינו לקבל גרסה זו, שכן מעבר לעובדה שהיא לא נזכרה בכתב ההגנה, הרי שגם היא עומדת בסתירה לכלל לפיו מרגע שהעובד העמיד עצמו לרשות העבודה, הרי שזמן זה ייחשב כזמן עבודה, ואין זה משנה אם מדובר בזמן התארגנות ( עב 4090/06 להב נ' חברת השמירה (12.4.07, מותב בראשות כב' השופטת חנה בן יוסף) ; עב 1152/05 מור נ' סער שמירה (22.11.07, כב' השופטת רונית רוזנפלד); סע"ש 9866-07-13 סולם נ' חברת שמירה ובטחון (1.8.16, מותב בראשות אב"ד זה));

שלישית, התובע העיד כי כל העובדים נדרשו לאותה מתכונת העסקה ( ע' 12, ש' 22). זוהר טען בעדותו כי ביום ראשון העובדים מתחילים בשעה 10:00 או 11:00 וכי ביום חמישי יום העבודה מסתיים מוקדם יותר(ע' 17, ש' 21) והתובע אישר גרסה זו בסיכומיו אולם טען למתכונת העסקה של 10 שעות עבודה ( ס' 4 לא לסיכומים). לטעמנו, משעה שהנתבעת לא הציגה ולו דוח נוכחות אחד של התובע או של מי מהעובדים, אזי שמקובלת עלינו גרסתו של התובע לפיה עבד 10 שעות עבודה ביום.

26. אשר לסך המגיע, בנסיבות העניין, אנו מקבלים את תחשיב התובע, שלא נסתר, ועל פיו אנו פוסקים לו גמול שעות נוספות בסך 5,921 ₪.

עוגמת נפש

27. התובע תבע בכתב תביעתו פיצוי " על פי שיקול דעת" בגין עוגמת הנפש שנגרמה לה. מעבר לכך שלא ניתן על פי כללי סדר הדין לפסוק לתובע רכיב תביעה שהוא בחר שלא לכמתו, הרי שבנסיבות העניין, לא מצאנו הצדקה לפסוק לתובע פיצוי נוסף מעבר למה שכבר פסקנו לו.

לסיכום

28. התביעה נגד הנתבעת 2 – נדחית.

29. תביעתו של התובע נגד הנתבעת 1 מתקבלת בחלקה, ועליה לשלם לו את הסכומים הבאים:

א. פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת לפי החוזה בסך 15,000 ₪.

ב. פיצוי בגין פיטורים ללא שימוע בסך 1,000 ₪.

ג. פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד בסך 1,000 ₪.

ד. הפרשי שכר ( בגין מאי ויולי) בסך 2,144 ₪.

ה. הפרשי גמול עבודה בשעות נוספות בסך 5,921 ₪.

כל הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום סיום העבודה (24.7.16) ועד ליום התשלום בפועל.

בנוסף, הנתבעת 1 תשלם לתובע הוצאות משפט בסך 3,000 ₪. משנדחתה התביעה כנגד הנתבעת 2, ישלם התובע לנתבעת זו הוצאות משפט בסך 3,000 ₪. שני הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

ניתן לערער על פסק דין זה לבית הדין הארצי. ערעור יש להגיש תוך 30 יום לכל המאוחר ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום, י"ג ניסן תשע"ט, (18 אפריל 2019), בהעדר הצדדים.

גב' הלן הרמור,
נציגת ציבור עובדים

דורי ספיבק, שופט
אב"ד

גב' כרמן קלינגר ,
נציגת ציבור מעסיקים