הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו סע"ש 55803-10-13

לפני:
כב' השופטת עידית איצקוביץ – אב"ד
נציג ציבור עובדים מר יוסף לוין
נציג ציבור מעסיקים מר יחיאל נרקיס

התובעת (הנתבעת שכנגד)
ליאת ביטון
ע"י ב"כ עו"ד אריק שלו ועו"ד אוהד אור

-

הנתבעת (התובעת שכנגד)
מודיעין אזרחי בע"מ, ח.פ. 51-042102-7
ע"י ב"כ עו"ד בנימין טואף

פסק דין

1. לפנינו תביעה שבה עתרה התובעת לפיצוי על פי חוק שכר שווה לעובדת ולעובד, התשנ"ו-1996 (להלן: "חוק שכר שווה"), פיצוי לפי חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988 (להלן: "חוק שוויון הזדמנויות בעבודה " או " חוק השוויון"), פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, בתקופת המחלה ובהעדר שימוע, וכן תשלום זכויות סוציאליות.

2. התובעת עבדה אצל הנתבעת – מודיעין אזרחי בע"מ – החל מיום 17.12 .10 עד ליום 4.6.13. היא הועסקה כמאבטחת מוסדות (בתחילה המוסד לביטוח לאומי ולאחר מכן רשות המיסים) בשכר בסך 27 ₪ לשעה, בזמן שמאבטח ממין זכר, מר גולן סנדקה או מחליפים שהגיעו למלא את מקומ ו, קיבלו שכר בסך 31 ₪ לשעה. לפיכך מבקשת התו בעת לחייב את הנתבעת בתשלום הפרשי שכר – כמו לעמיתיה הגברים שביצעו את אותה עבודה, במשך תקופת העבודה ברשות המסים (18 חודשים) . כן ביקשה הפרשי ההפרשות הפנסיוניות, פדיון חופשה ודמי חגים.

עוד טוענת התובעת שהופלתה בעבודה ולפיכך זכאית לפיצוי לפי חוק השוויון, שהיא מעריכה בסך 50,000 ₪ (פיצוי ללא הוכחת נזק).
לגרסתה אי שיבוצה למשמרות ופיטוריה נבעו מהיעדרותה עקב מחלה ועל כן עתרה לפיצוי בן שלוש משכורות . כן נתבע פיצוי בגין הפרת חובת השימוע ומתן זכות טיעון (שלוש משכורות) ופיצוי בגין עוגמת נפש בסך 5,000 ₪.
התובעת טוענת כי חישוב חלקיות משרתה על ידי הנתבעת נעשה לא נכון, היא נקבה בהיקף משרה של 90% משרה (בסיכומים צוין 94.69% משרה) והיא זכאית להפרשי הפרשות פנסיוניות, פדיון חופשה ודמי הבראה. כמו כן, טוענת התובעת שהיא זכאית לדמי חגים, מעבר לאלה ששולמה לה בגין תקופת העבודה.

לטענת התובעת עד לפיטוריה היא המתינה בביתה אך הנתבעת לא סיפקה לה עבודה במשך 13 ימי ם. לכן עתרה לפיצוי בגובה שכר עבור ימים אלה . כן מבקשת התובעת לחייב את הנתבעת בתשלום דמי הודעה מוקדמת ופיצויי פיטורים (המ חושבים לפי שכר קובע של 90% משרה).

3. הנתבעת טענה בכתב ההגנה שהתובעת התקבלה לעבודה כשומרת בסניף הביטוח הלאומי בכפר סבא, החל מיום 19.12.2010, בשכר שעתי של 26 ₪ ברוטו. התובעת חתמה על הסכם העסקה ונספח שכר.
לקראת סיום ההתקשרות בין הנתבעת לביטוח הלאומי, הוצע לתובעת ביום 1.1.2012 להשתבץ כשומרת בסניף מס הכנסה בכפר סבא, בתנאים זהים ובשכר משוקלל גבוה יותר (27 ₪ ברוטו לשעת עבודה). התובעת הסכימה לשינוי והחלה לעבוד כשומרת במס הכנסה.
על פי הסכם ההתקשרות בין הנתבעת למס הכנסה, נדרשה הנתבעת לספק שני בעלי תפקידים שונים: מאבטח, ש עבר הכשרה בת 8 ימים, ושומר, שעבר הכשרה בת 5 ימים. לפי ההסכם נדרש כל איש אבטחה לעבור אחת לרבעון יום ריענון, נוסף על אימון דו יומי מדי חצי שנה. בשל העובדה שהתובעת עברה הכשרה בת 6 ימים בלבד, הוצבה היא, בהסכמה, כשומרת ולא כמאבטחת.
התובעת נשלחה לבצע השלמה להכשרתה בין התאריכים 2-8.8.2012 ו סיימה אותה בהצלחה. זאת על מנת שכאשר יתפנה תקן המ אבטחת בסניף שבו הוצבה, תוכל היא לאיישו.
בין התאריכים 27-28.11.2012 נשלחה התובעת לבצע ריענון דו יומי שבו נכשלה.
בין התאריכים 13-14.3.2013 נשלחה התובעת בשנית לבצע ריענון אך נכשלה גם במקרה זה.
בחודש מרץ 2013 נודע לתובעת כי המאבטח אשר שובץ בסניף מס הכנסה, לצדה, מסיים את עבודתו ו בשל כך שלחה לנתבעת מכתב מיום 6.3.2013. הנתבעת הבהירה כי חרף רצונה לשבץ את התובעת לתפקיד מאבטחת, לא יכ ולה הייתה לעשות כן לנוכח כישלונה בשני הריענונים. לפיכך הייתה הצדקה לאי שיבוץ התובעת לתפקיד מאבטחת - שאינה קשור ה למין התובעת. לכן אין בסיס לתביעתה על פי חוק שכר שווה.

הנתבעת טוענת כי לאחר שהסתיימה עבודתה של התובעת במס הכנסה, על פי בקשתם, הוצעו לה מספר עבודות והיא אף זומנה לשיבוץ. התובעת סירבה להצעות אלה ובכך התפטרה מעבודתה. אי לכך יש לדחות את התביעה המבוססת על פיטורים.
כמו-כן התובעת אינה זכאית לפיצוי בגין א פליה.
לטענת הנתבעת היא שילמה את כל זכויותיה של התובעת (הפרשות פנסיוניות, דמי חגים, חופשה שנתית, דמי הבראה) בהתאם לדין ואין היא זכאית להפרשים.
התובעת אינה זכאית לתשלום בגין המתנה או אי שיבוץ לעבודה. היא שובצה לעבודה במשטרת כפר סבא א ך סירבה לעבוד בתפקיד זה. לאחר מכן הוצעו לה מספר עבודות בתנאים שווים לאלה שהיו לה, אך היא סירבה לכולן.

על כן יש לדחות את תביעת התובעת על כל רכיביה.

4. הנתבעת הגישה כנגד התובעת תביעה שכנגד שבה ביקשה לחייב את התובעת בהוצאות ריאליות והוצאות לטובת אוצר המדינה בשל הגשת תביעה חסרת שחר תוך שימוש לרעה בהליכי המשפט.
במסגרת התביעה שכנגד עתרה הנתבעת לחייב את התובעת בתשלום סכום ששולם לה בתלוש דצמבר 2013 ( כחצי שנה לאחר סיום עבודתה) בטענה שהתשלום נעשה לפנים משורת הדין. עם זאת, בסיכומי הנתבעת הובהר כי התשלום נעשה בהתאם להסכם קיבוצי מיוחד בעניינם של עובדי ענפי הניקיון והאבטחה במשרדי הממשלה מחודש דצמבר 2012 (אשר חל על עבודת התובעת) ולכן חזרה בה מרכיב תביעה זה.
כן ביקשה הנתבעת לחייב את התובעת בפיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת על התפטרותה, בסך של 3,777 ₪.

התובעת-נתבעת שכנגד הכחישה את זכאות הנתבעת-תובעת שכנגד לסעדים הדרושים בתביעה שכנגד.

5. עדויות שנשמעו

התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית עליו נחקרה.
מטעם הנתבעת הגישו תצהירים ונחקרו העדים האלה: מר חזי דודאי, המשמש בתפקיד מנהל סניף השרון של הנתבעת (להלן: "מר דודאי"); מר מאיר דנינו, סגן מנהל סניף השרון אצל הנתבעת, שהיה ממונה על התובעת ויצר איתה התקשרות בנוגע לשיבוצים ולסיום עבודתה (להלן: "מר דנינו") וגב' אסנת שלו, חשבת שכר ומנהלת משאבי אנוש אצל הנתבעת (להלן: "גב' שלו").
כן הוגשו מטעם הצדדים מסמכים רבים, ביניהם הסכם העסקה שנחתם עם התובעת ביום 29.12.2010, תלושי שכר, התכתבות בין הצדדים והתכתבות באמצעות מסרונים שנערכה בין מר דנינו לבין התובעת.

6. זכות לשכר שווה – המסגרת הנורמטיבית

התובעת טוענת שהופלתה בשכרה עת קיבלה במסגרת עבודתה במס הכנסה שכר שעתי בסך של 27 ₪, כאשר המאבטח (גבר) מר גולן סנדקה, מר לירון והמחליפים שלהם קיבלו שכר גבוה מזה : 31 ₪ לשעה.

הזכות לשכר שווה של עובדת לעומת עובד מעוגנת בסעיף 2 לחוק שכר שווה הקובע:
"עובדת ועובד המועסקים אצל אותו מעסיק באותו מקום עבודה, זכאים לשכר שווה בעד אותה עבודה, עבודה שווה בעיקרה או עבודה שוות ערך..."

סעיף 3 לחוק שכר שווה קובע את הקריטריונים לפיהם ניתן לקבוע האם מדובר בשתי עבודות שהן בעלות ערך שווה:
"יראו עבודה כשוות ערך לחברתה, אף אם הן אינן אותן עבודות או עבודות השוות בעיקרן זו לזו, אם הן בעלות משקל שווה, בין היתר מבחינת הכישורים, המאמץ, המיומנות והאחריות הנדרשים לביצוען ומבחינת התנאים הסביבתיים שבהם הן מבוצעות".
מכאן שבמקום שבו נדרשים אותם כישורים, אותה רמת מאמץ בביצוע העבודה; אותה מיומנות בביצוע; אותה רמת אחריות ו אותם תנאים סביבתיים – הרי ש מדובר בעבודות בעלות ערך שווה, שהעובדים בהן זכאים לשכר שווה.
משמעות הביטוי "עבודה שווה בעיקרה" נדונה בעניין לז/71-3 " עלית" חברה ישראלית תעשיית שוקולד בע"מ - שרה לדרמן פד"ע ט, 255 ושם נקבע הכלל שלפיו בחינת השוויון בעבודה המבוצעת בידי העובדת והעובד תתייחס לעיקרו של התפקיד, לחלק החשוב שבו, או לחלק שאינו טפל לביצוע. נאמר :
"יש לעמוד על המשמעות של הדיבור "שווה בעיקרה" עת לנגד עיננו כל האמור לעיל לעניין מהות החוק, מטרתו ודרך הפירוש הראויה לו....בענייננו משקל רב לתשובה שתינתן בחיי המעשה – בסדנא, במפעל, במקום העבודה שבו מדובר – לשאלה אם על אף השוני שבעבודות המבוצעות על ידי השניים, יסווגו את העבודה באותו סווג – במובן הרחב של הדיבור "סוג", היינו classification ולא דירוג garding, עת ידוע שרק שוני בעל משמעות מהותית (material difference) מובא בחשבון לעניין הסיווג".
סעיף 6(א) לחוק שכר שווה קובע חריגים לזכות לשכר שווה הקבועה בסעיף 2 לחוק, וזו לשונו:
"6(א) אין בהוראות סעיף 2 כדי למנוע הפרש בשכר או בגמול אחר המתחייב מאופיה או ממהותה של העבודה הנדונה ובכלל זה תפוקת העבודה, איכות העבודה, הוותק בעבודה, ההכשרה או ההשכלה, או מיקומו הגיאוגרפי של מקום העבודה, והכל כשאין בכך משום אפליה מטעמי מין.
(ב) מצא בית הדין לעבודה, בתובענה לפי חוק זה, כי העבודות שבמחלוקת הינן אותן עבודות, עבודות שוות בעיקרן או עבודות שוות ערך, וטען המעביד שקיימות נסיבות כאמור בסעיף קטן (א) המצדיקות הפרש בשכר או בגמול אחר, עליו נטל ההוכחה".
שלבי הבאת הראיות בתביעה לפי חוק שכר שווה, כפי שאלה נקבעו בע"ע 1156/04 הום סנטר (עשה זאת בעצמך) בע"מ - אורית גורן (20.11.07, להלן: "עניין הום סנטר") – חוות דעתו של כב' הנשיא (דאז) השופט ס' אדלר, הם אלה:
"[א] בשלב ראשון, עובדת (או עובד) המבקשת לקבל זכויות מכח חוק שכר שווה, נדרשת להרים את נטל הבאת הראיות בעניין הפער בין שכרה לשכרו של עובד המבצע את אותה עבודה, באותו מקום עבודה ואצל אותו מעסיק.
[ב] משהצביעה העובדת על כך ששכרה נמוך מזה של עובד מקביל, עובר בשלב השני נטל הבאת הראיות למעביד, לצורך הוכחת נסיבות המצדיקות את פערי השכר, ועל מנת שיראה כי ההפרש בשכר מתחייב מאופייה או ממהותה של העבודה. לאמור, המעסיק נדרש להראות בשלב זה, כי פערי השכר יסודם בשיקולים ענייניים, הם אינם נובעים מטעמים שנאסרו בדין, כגון: מין, נטייה מינית, גזע, מוגבלות העובד, וכיוצא בזה, ואין להם עם מין העובד דבר.
[ג] מקום בו עמד המעסיק בנטל זה, חוזר בשלב השלישי נטל הבאת הראיות לתובעת להוכיח כי השיקול האמיתי, או אחד משיקולי המעביד, בקביעת השכר השונה, נעוץ במין העובד".
בהתאם לכללים אלה שהותוו בפסיקה – במיוחד בעניין הום סנטר – נבחן האם הנתבעת הפרה את הוראות חוק שכר שווה בעניינה של התובעת.
7. תפקיד התובעת וזכותה לשכר שווה

כאשר התקבלה התובעת לעבודה נחתם עמה חוזה העסקה שבו צוין כי היא תעבוד בתפקיד "מאבטח".
ההסכם מתייחס לעבודת התובעת בסניף ביטוח לאומי ש לגביה הוסכם שתקבל 26 ₪ לשעה.
אין חולק שמחודש ינואר 2012 הופסקה התקשרות בין הנתבעת לבין המוסד לביטוח לאומי ועל כן הופסקה עבודת התובעת בסניף ביטוח לאומי בכפר סבא. התובעת הועברה לעבודה במס הכנסה (רשות המיסים) שבה שולם לה שכר בסך 27 ₪ לשעה, בזמן שמאבטח (גבר) השתכר 31 ₪ לשעה.
מר דנינו הסביר בדיון את השוני הקיים, לדבריו, בין תפקיד השומר לבין תפקיד המאבטח. הוא אישר שבתחילה היו הנחיות שרק מאבטח יכול לפתוח ולסגור את המתקן. המצב השתנה בהמשך, והתוב עת אכן ביצעה פתיחה וסגירת המתקן. כך שלא זו הי יתה הסיבה להבחנה בין התפקידים.

לטענת הנתבעת, השוני נבע מאורך ההכשרה (8 ימים למאבטח, לעומת 5 ימים לשומר) ו נגע גם לעניין התקינה, מאחר שבאותו מתקן היה תקן אחד של מאבטח בלבד.

אשר לשוני בין תפקיד המאבטח לתפקיד השומר הוסיף מר דנינו בעדותו כי "ברמת האחריות יש שוני וגם ברמת ביצוע יש הבדל וגם ברמת התרגול. מי שעושה סיכומי תרגיל או דיווחים או ממשק בין הקב"ט למאבטח. זו הסיבה שמראש הלקוח קבע שני תקנים של מאבטח ושל שומר, פעם אחת בגלל העלויות של ההסכם ופעם שניה ברמת האחריות". (ראו עמ' 17 שורות 33-29 לפרו טוקול הדיון).

הטענה המרכזית של הנתבעת היא שעל א ף שהתובעת השלימה הכשרה כמאבטחת , לאחר ששובצה לעבודה ברשות המסים כשומרת, לא ניתן היה לשבצה לתפקיד מאחר שנכשלה בשני ריענונים.

התובעת לא סתרה בעדותה את דברי מר דנינו ולמעשה אישרה אותם. עוד ציינה מהו לדעתה ההבדל בהכשרה לתפקידים השונים:

"זה אותו דבר. עם נשק. גם לשומר וגם למאבטח יש נשק. בכל אופן איפה שאני עבדתי. ההבדל הוא בשכר כמובן, מבחינת העבודה עצמה איפה שאני עבדתי שזה מוסדות ציבור פקיד שומה אין יותר מדי הבדל בעבודה כי זו אותה עבודה אבל מאבטח הוא היחיד שהיה מורשה לפתוח את המתקן ולסגור וזה משהו שאני עשיתי ביום יום. ההבדלים הם ריענונים שונים".

(עמ' 6 שורות 27-25 ועמ' 7 שורות 3-1 לפרוטוקול הדיון).

כפי שעולה מהעדויות שנשמעו, לא היה שוני מהותי בין המטלות שהוטלו על המאבטח ועל השומר במתקן שבו מדובר (מס הכנסה - רשות המיסים).
דרישות ההכשרה היו שונות: לתובעת הייתה הכשרה כמאבטחת שהשלימה בזמנו (כאמור , לאחר שהחלה את עבודתה במתקן כשומרת) . אולם, כל עוד לא עברה את הריענונים, ניתן לומר שהייתה סיבה מוצדקת שלא לשבץ אותה לתפקיד מאבטח אשר דרש תקן פנוי לכך . זאת מאחר שמזמין העבודה אישר תקן אחד של מאבטח על פי השכר הגבוה יותר (סך של 31 ₪ לשעה).

מכאן שהתובעת עוברת את השלב הראשון ( הבאת ראיות) בבחינת זכאותה לשכר שווה , קרי , שמדובר בעבודה שו ות ערך לזו שבוצעה על ידי מאבטח (שבמקרה של אותו מתקן היה ממין זכר). מנגד, הנתבעת הצליחה להרים את נטל הראייתי שהוטל עליה בשלב השני: הוכחת נסיבות שהצדיקו את השוני בשכר, נסיבות שלא קשור ות כלל ל אפליה מטעמי מין. השוני נבע מהעובדה שהתובעת לא עברה את הריענונים הנדרשים על מנת שהכשרתה כמאבטחת תיכנס לתוקף, וכן שהיה רק תקן אחד של מאבטח באותו מתקן שלא אויש על ידי התובעת נוכח כישלונה בריענונים.

מכאן שהוכח כי לא הייתה כל השפעה של מין התובעת על ה שוני בשכר. על כן אין ה יא זכאית לסעד על פי חוק שכר שווה ו דין רכיב זה של התביעה להידחות.

8. נסיבות סיום העבודה של התובעת

התובעת הצהירה שפוטרה בתקופת מחלה , ומבלי שניתנה לה זכות שימוע כדין . על כן עתרה לתשלום פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין תוך הפרת חוק דמי מחלה התשל"ו -1976 (להלן: " חוק דמי מחלה") ו כן הפרת חובת השימוע וזכות הטיעון.
כמו כן עקב נסיבות סיום העבודה, דור שת התובעת פיצוי בגין עוגמת הנפש.

מהעדויות שנשמעו לפנינו עולה כי בתקופה שבה עבדה התובעת במוסד לביטוח לאומי הייתה שביעות רצון מעבודתה. לאחר שהועברה (בשל נסיבות שלא קשורות אליה) למתקן ש ל רשות המיסים, נוצר משבר אמון ( יתכן שהיה זה בשל משבר אישי שפקד אותה). באותה תקופה טענה הנתבעת שהתובעת נהגה לאחר, ומר דנינו ביקש לבדוק כל בוקר שהיא הגיעה לעבודה בזמן.
ביום 21.4.2013 הודיעה התובעת למר דנינו שלא תוכל להגיע לעבודה למחרת מאחר שהיא לא ישנה כבר 3 ימים (עקב בעיות במשפחה) . מר דנינו הורה לה להגיע לעבודה, ובתגובה כתבה התובעת במסרון: "אני הודעתי".
ביום למחרת – 22.4.2013 – הודיעה התובעת שהיא חולה.
ביום 23.4.2013 קיבלה התובעת אישור מחלה בשל חולשה עד ליום 25.4.2013.
ביום 29.4.2013 הודיעה שוב התובעת שהיא בחופשת מחלה וביום 30.4.2013 מתקבל אישור מחלה רטרואקטיבי מיום 26.4.2013.

כתוצאה מהיעדרויות התובעת (הגם שאלה היו מגובות באישורי מחלה) הוחלט על הפסקת שיבוצה במס הכנסה , וכך הודיע לה מר דנינו באמצעות מסרון.

ביום 12.5.2013 הודיע מר דנינו לתובעת שהיא משובצת במשטרה. ביום 13.5.2013 מגיעה התובעת לפגישת שיבוץ במשרדי הנתבעת שבה לא נמצא שיבוץ מוסכם. ב יום 19.5.2013 התקיימה פגישה נוספת שבה הוצע לתובעת לעבור ריענון להכשרה במוסדות חינוך, באותם תנאים ובאותו שכר עבודה: 27 ₪ לשעה. התובעת התייצבה ליום ריענון אבל סירבה לבצע אותו.

ביום 2.6.2013 פנתה הנתבעת לתובעת בפעם האחרונה בניסיון למצוא לה שיבוץ. ב יום 4.6.2013 הגישה התובעת לנתבעת מכתב התראה ו החזירה את הציוד האישי.

מהשתלשלות העניינים המתוארת עולה כי בזמן מחלת התובעת (ויתכן שבעקבות מחלתה) הופסק שיבוצה במתקן של מס הכנסה. עם זאת, אין מדובר באקט של פיטורים מ שום שמ ספר ימים לאחר מכן, בתום תקופת המחלה, הציעה הנתבעת לתובעת שני שיבוצים לפחות: במשטרת ישראל ובמוסדות חינוך, בשכר שווה ובתנאי עבודה זהים לאלה שהיו לה.

התובעת לא מכחישה שסירבה לבצע את ריענון ה הכשרה לצרכי מוסדות חינוך. היא הסבירה שאם הייתה מבצעת את הריענון, הדבר היה פוגע בהכשרה שה ייתה לה.
הסבר זה אינו סביר ואינו הגיוני לטעמנו . כפי שהבהירו עדי הנתבעת : ההכשרה הנוספת הנדרשת למוסדות חינוך לא יכולה לפגוע בהכשרה שהייתה לתובעת באותה עת, אלא רק להוסיף עליה.

אשר לנסיבות סיום עבודתה העידה התובעת כך:

"לשאלת בית הדין, מה היה בפגישה עם מר דנינו מה- 13.5.2013, אני משיבה שמה שכתוב פה הוא לא בדיוק נכון. לא הובע בפני שלא מרוצים ממני. אמרו לי שאני מפסיקה במס הכנסה. שום דבר בקשר לזה שלא מרוצים ממני. לא הוסברה לי הסיבה בפגישה. הפגישה היא אחרי שאני הייתי בחופש מחלה. לשאלת בית הדין, הטענה היתה כמו שרשום שהמעסיק לא מרוצה אבל לא היה שום דבר כזה לפני. לשאלה מה נאמר לי בפגישה אני משיבה שאני הגעתי לפגישה הזאת אחרי חזרתי מחופש מחלה. סיימתי חופש מחלה ותוך כדי נשלחה לי הודעה שסיימתי את העבודה ללא התרעה וצריכה להחזיר הנשק. אחרי המחלה הגעתי לשם כי לא שיבצו אותי לעבודה. הציעו לי לעבוד במתקנים אחרים. הציעו לי מה שרשום שם. אני סירבתי. קודם כל כי רציתי להמשיך לעבוד במתקן בו עבדתי כי בסך הכל הייתי בחופש מחלה ולגיטימי שאדם חולה. המשרות שהציעו לי הם בהיקף שעות הרבה יותר נמוך ומשכורת יותר נמוכה.
השכר אמנם גבוה אבל השעות הן ממש מצומצמות. שעות שהבנק פתוח. אמרו לי את זה. את השעות. הרבה פחות. יש 4-3 שעות בבוקר. שעות קבלת קהל של הבנק וזה מצומצם. עבדתי מ- 7 עד 6 קודם.
לא הוחזרתי לעבוד אחרי אותה פגישה".

ראו עמ' 11 שורות 29-15 לפרוטוקול הדיון.

משהוכח שהוצעו לתובעת הצעות שונות שאותן סירבה לקבל אף מבלי לנסו תן על מנת לבחון את התנאים המהותיים של העבודה, אין מדובר במעשה של פיטורים אלא בהתפטרות של התובעת.

משקבענו שהתובעת התפטרה ולא פוטרה, היא לא זכאית לסעדים הנובעים מפיטורים: פיצויי פיטורים, הודעה מוקדמת, פיצוי על פיטורים שלא כדין ובהעדר שימוע.

אשר לטענה שהתובעת פוטרה שלא כדין בתקופת מחלה, יצוין כי היא הגישה אישורי מחלה עד ליום 7.5.2013 ולאחר מכן בגין יום אחד ב- 16.5.2013 . זאת כאשר יחסי עובד -מעביד הסתיימו ביום 4.6.2013. זוהי סיבה נוספת שיש בה להצדיק את דחיית התביעה בטענה בדבר פיטורים בניגוד לחוק דמי מחלה .

9. הדרישה לפיצוי בגין הפליה אסורה בעבודה על פי חוק שוויון הזדמנויות בעבודה ופיצוי בגין עגמת נפש

התובעת טענה שהופלתה לרעה על ידי הנתבעת בתנאי העבודה.
משקבענו שלא הוכח כי השוני בשכר התובעת נבע מהפליה על רקע מינה, דין רכיב זה של התביעה להידחות.
נוכח קביעתנו כי התובעת לא פוטרה ו לא הופלתה במסגרת עבודתה או בסיומה – אין כל הצדקה לתביעה בגין עוגמת נפש ודינה להידחות גם כן.

10. השכר הקובע של התובעת – חישוב היקף משרתה

התובעת עתרה להפרשי תשלום בגין חישוב מוטעה של הזכויות הסוציאליות.
לגרסתה היא עבדה בהיקף של 90% משרה (ממוצע של 168.30 שעות עבודה בחודש), עת הנתבעת חישבה היקף עבודה נמוך מזה (כ- 71.3%) . על כן היא זכאית להפרשי תשלום בגין הפרשות פנסיוניות, פדיון חופשה ודמי הבראה.

השוני בחישוב נובע מכך שב"כ התובעת חישב את כלל שעות העבודה של התובעת המופיעות בתלוש השכר כמבססות את השכר הקובע לחישוב זכויות סוציאליות.
בהתאם לתקנות פיצויי פיטורים תקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), תשכ"ד-1964:
(א) הרכיבים שיובאו בחשבון שכר העבודה לענין תקנות אלה הם:
(1) שכר יסוד;
(2) תוספת ותק;
(3) תוספת יוקר המחיה;
(4) תוספת משפחה.
(ב) נכללת בשכר עבודה תוספת מחלקתית או תוספת מקצועית, יראו תוספות אלה כחלק משכר היסוד.
(ג) לא היה שכר העובד משתלם לפי הרכיבים המנויים בתקנת משנה (א) או לפי חלק מהם, יובא בחשבון שכרו שכר העבודה הרגיל ללא תוספות.

השכר הקובע לחישוב פיצויי פיטורים כולל רכיבים קבועים שמשולמים לעובד ואין לחשב כחלק ממנו תשלומים שהם מותנים.
שעות נוספות אינן חלק מיום העבודה הרגיל של העובד, ובהתאם הן אינן חלק מהשכר ה קובע לחישוב פיצויי פיטורים. על דרך ההיקש, ובהתאם להוראות חוק חופשה שנתית התשי"א-1951, חוק דמי מחלה ויתר הוראות הדין, תשלום בגין שעות נוספות אינו חלק מ"השכר הרגיל" של העובד ולכן לא משמ ש בסיס לתשלום זכויות סוציאליות (ראו למשל ע"ע 1089/02 יוסף ברנע - בזק החברה הישראלית לתקשורת 13.10.2004, ס"ק 26965-12-12, מדינת ישראל - הסתדרות העובדים הכללית החדשה , 25.2.2015).
ב"כ התובעת חישב את השכר הקובע כולל השעות הנוספות שאינן חלק ממנו, ומכאן שחישוביו אינם כדין.
לפיכך דין רכיבי התביעה שעניינם הפרשי תשלום זכויות סוציאליות והפרשות לפנסיה, המבוססים על אותה טענה, להידחות.

11. התביעה לתשלום "ימי המתנה"

התובעת עתרה לתשלום עבור הימים שלאחר תקופת המחלה, שבהם לא שובצה ועל כן לא עבדה . מדובר ב-13 ימים, מיום 19.5.2013 עד ליום 4.6. 2013.
דרישת התובעת היא לתשלום בגובה השכר שהפסידה עבור אותם ימים. כלל הוא, ששכר ה וא תמורה עבור עבודה ומשתלם רק בימים שבהם העובד עבד או עמד לרשות העבודה (ראו דב"ע לג/1-3 מדינת ישראל - ניסים בריוטי, פד"ע ד 528).
אין חולק שבאותם ימים שבגינם דורשת התובעת שכר היא לא עבדה בפועל ולא שובצה לעבודה. מכאן שלא זו בלבד שהתובעת לא עמדה לרשות העבודה, אלא היא סירבה לקבל את השיבוצים שהוצעו לה (בטענה שהם לא היו שווי ערך לשיבוצה הקודם).
התובעת הועסקה לפי שעות ו על כן לא הייתה זכאית לשכר אלא עבור השעות שבהן עבדה בפועל.
משהתובעת לא הצביעה על כל מקור משפטי לביסוס זכאותה, הרי שגם דין רכיב תביעה זה להידחות.

12. דמי חגים

התובעת טענה שהיא זכאית לתשלום בעד 42 ימי חג במהלך תקופת העבודה, המפורטים בתצהירה . מאחר שקיבלה תשלום חלקי בלבד, לשיטתה, עתרה להפרשי תשלום.

לגרסת הנתבעת, כ מפורט בתצהירה של גב' שלו, מספר ימי חג אכן חלו בתקופת העבודה של התובעת . עם זאת, היא לא הייתה זכאית לתשלום עבורם מאחר שלא עבדה ביום שלפני או ביום שאחרי החג . היא נמצאה זכאית לתשלום עבור יום אחד בלבד, למרות ששולמו לה 16 ימי חג בתקופת עבודתה.

גב' שלו הצהירה שכאשר התובעת עבדה בחג היא לא הי יתה זכאית לדמי חגים שכן בחרה מרצונה לעבוד בחג ולקבל שכר בשיעור 150% - כ מצוין בתלושי השכר.

בהתאם לצו הרחבה (הסכם מסגרת) החל על כל המשק הפרטי, זכאי עובד לתשלום ימי חג שאינם חלים ביום המנוחה של העובד, לאחר שלושה חודשי עבוד ה. עובד לא יהיה זכאי לתשלום עבור יום חג אם הוא נעדר סמוך לו (ב יום שלפני וביום שאחרי החג) אלא בהסכמת המעסיק .
אם יוכיח העובד שהיו ימי חג שלא חלו ב מהלך המנוחה השבועית שלו (לאחר שלושה חודשים) הוא זכאי עקרונית לתשלום עבור ימי חג . אם טוען המעסיק שהעובד לא עבד ביום שלפני או ביום שאחרי החג שלא בהס כמתו או ברשותו - על המעסיק הנטל הראי יתי להוכיח את טענתו.

בענייננו לאחר שהוכחו ימי החג המזכים, לכאורה , בתשלום הוכיחה הנתבעת ( באמצעות הצהרת העדה גב' שלו המבוססת על רישומי נוכחות) שהתובעת עבדה בימי החג בפועל וקיבלה תשלום בתוספת כחוק. לחלופין הוכח שהתובעת לא עבדה ביום לפני או א חרי החג ובשל כך אינה זכאית לתשלום.

על התובעת היה לסתור את הטענה אשר עולה מהצהרת עדת הנתבעת והוכחה כזאת לא הובאה. לפיכך אין התובעת זכאית ל תשלום ימי החג הנדרשים בתביעתה.

מנגד, אין לקבל את טענת הקיזוז של הנתבעת בעניין ימי חג שלגרסתה שולמו ביתר, מאחר שהטענה הועלתה בתצהירה של גב' שלו אך לא בכתב ההגנה או בתביעה שכנגד.
כמו כן, לא הוכח שמדובר בתשלום שנעשה בטעות או שלא כדין.

אי לכך אנו קובעים שהתובעת קיבלה את מלוא ימי החג המגיעים לה בגין תקופת עבודתה.

13. התביעה שכנגד

הרכיבים שנותרו בתביעה שכנגד עניינם שימוש לרעה בהליכי משפט ותמורת הודעה מוקדמת בגין התפטרות התובעת.

אשר לטענה הראשו נה ד לעיל, נציין כי זכות הפנייה לערכאות היא זכות בעלת אופי חוקתי על חוקי (לעניין זכות הגישה לערכאות ודיון נרחב בסוגיית חיוב בהוצאות ראו פסק הדין של כב' השופטת נטע רות ב ע"ע 35727 -11-12 ביטחון לאומי 1992 ע.נ בע"מ - פודולסקי אלכסנדר 25 .1.2015). על כן ככל שמבקשת עובדת לעמוד על זכו יותיה אין לחייב אותה בהוצאות בגין עצם פנייתה לערכאות. אם מוצא בית הדין שהוגשה תביעה ללא הצדקה או בסכומים מוגזמים, אזי יחייב בהתאם בהוצאות משפט . חיוב בהוצאות משפט מקומו במסגרת התביעה העיקרית ואין הצדקה להגשת תביעה שכנגד על כך . כמו כן, בנסיבות העניין שלפנינו, לא מצאנו הצדקה לחיוב בהוצאות לאוצר מדינה.

אשר לטענה השנייה – קבענו שהתובעת התפטרה ולכן , לכאורה, היה עליה לתת הודעה מוקדמת. אולם בהתחשב בכך שעבודת התובעת ברשות המסים הופסקה, ו היא לא קיבלה שיבוץ חדש שבו נדרשה לעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת – הרי ש מדובר, לדעתנו, בנסיבות שבהן אין לחייב אותה בתמורת הודעה מוקדמת .
על כן דין טענת הקיזוז להידחות.

14. לסיכום

נוכח האמור התביעה נדחית על כל רכיביה.
אשר לטענה שהועלתה בסיכומי ב"כ התובעת שלפיה לא שוחררו כספי הפנסיה והפיצויים אשר הופרשו בגין תקופת עבודתה - אנו מורים לנתבעת למסור לתובעת מכתב שחרור כנדרש , בתוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין.

התביעה שכנגד נדחית.

נוכח תוצאות המשפט, על התובעת לשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 7,000 ₪.

15. לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו.

ניתן היום, ‏08 יולי 2016, ‏ב' תמוז תשע"ו, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

נציג ציבור (עובדים)
מר יוסף לוין

עידית איצקוביץ
שופטת

נציג ציבור (מעסיקים)
מר יחיאל נרקיס