הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו סע"ש 55288-02-16

לפני:

כב' השופטת שרה מאירי – אב"ד
נציג ציבור (עובדים) מר יצחק רוזנברג
נציג ציבור (מעסיקים) מר צבי שטרן

התובעת:
סיגל טרגן
ע"י ב"כ עו"ד ערן כהן ואסף מסדה
-
הנתבעות:

  1. מגן .י. חברה ארצית לאחזקה ושרותי ניקיון (2000) בע"מ
  2. התעשייה האווירית לישראל בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד פבל מורוז ועו"ד יוליה סניגיר

פסק דין
א. הרקע וההליך

1. בתביעה שבפנינו טוענת התובעת להעסק תה כעובדת ניקיון מסורה בסביבת העסקה ע ויינת, שכללה הצקות, התעללויות, הטרדות מיניות, יחס משפיל ומבזה, לעג בוטה ומתנשא הנוגע לקומתה, דפוס חוזר של הממונה הישיר; הגם שפנתה לסיוע בקרב הממונים עליה, כולל גורמים בכירים בנתבעת 2 , מעסיקתה בפועל – לשווא , עד כי לא עמדו לה כוחותיה וכשנוסף לה עול כבד נוסף, לסעוד את אמה החולה – התמוטטה, חלתה ולא יכלה לשוב עוד לעבודה. כך בפתיח התביעה.
טוענת התובעת כי עבדה בחצרי הנתבעת 1, מ-1.1. 1995 ועד 1.3.2015 (285 ח' עבודה) בהתאם להוראות הממונים שבנתבעות 2-1 , בין השעות 07.00 ל- 16.00, כשנדרשה להגיע לעבודה בהסעות של תע"א וכשע"מ להגיע לנקודת האיסוף וחזרה, נאלצה לנסוע ב-2 אוטובוסים לכל כיוון . בדיווחי הנתבעת 1 (להלן: "מגן") התלושים היו פ יקטיביים, פנתה לחשב הנתבעת 2 (להלן: "תע"א") שגילה באזניה כי קיימות פגיעות חמורות בתלושיה; כך סבלה מהתנכלויות והשפלות מצד הממונה עליה, אילן, בליווי הערות בעלות גוון מיני, תוך שהוא כופה עליה מגע בעל אופי מיני ומשפיל, מה שגרם לה להתפרצויות בכי וחוסר אונים, כשנציגי תע"א היו עדים לכך.
לקראת סוף יוני לקתה אמה באירוע מוחי והתובעת נאלצה להעדר מעבודתה והתמוטטה פיזית ונפשית.
ביוני 2015 זומנה לשימוע לפני פיטורין. במהלך הליך השימוע פעלו הצדדים לנסות ולהביא לסיום מכובד של העסקתה, אולם מגן ניתקה מגע.
התובעת טוענת לתחולת צו ההרחבה בענף הניקיון, חוק העסקת עובדים ע"י קבלני שירות, כי הנתבעות 2-1 מעסיקותיה במשותף.
עוד טענה כי היה על הנתבעת 3 (להלן: "הפניקס"), לדעת משמה של מגן, כי החברה עוסקת בניקיון ולכן הסכומים המופרשים אינם סבירים, ולפיכך, כנגדה עותרת היא לסך 10,373 ₪.
התובעת עותרת בתביעתה לרכיבים שונים בסך כולל של 266,517.97 ₪ (נפרט להלן בהכרעתנו את הטענות בהתייחס לרכיבים השונים).

2. בהגנתן הכחישו הנתבעות 2-1 הטענות, טענו להתיישנות כל הטענות המתייחסות לתקופה שקדמה ל-24.2.09 וכי דין התביעה כנגד תע"א להידחות, משלא התקיימו יחסי עובד מעביד בינ יהן; התובעת הועסקה ע"י מגן בלבד, חברה למתן שרותי ניקיון, כשהחל מ-2012, התובעת לא הועסקה במתן שרותים לתע"א. טענות התובעת חסרות שחר ונוע דו להוציא כספים שאינם מגיעים לה.
התובעת החלה העסקתה במגן ב-1.6.96 וחדלה בסוף 3 /2015 להגיע לעבודתה, ללא הודעה ולאחר שניצלה לבקשתה 14 ימי ח ופשה.
התובעת הגיעה לעבודה בהסעה מסודרת, החתימה כרטיס נוכחות ולבקשתה החתים עבורה אילן ידעי (כדי שלא תידרש ללכת עד לשעון).
הוכחשו כל טענותיה להתנכלות, השפלה, מגע בעל אופי מיני וכו'. לפני שסיים אילן עבודתו במגן (ב-2012), מי שהיה אחראי עליה במגן הוא אבנר בוארון.
הוכחשו כל טענות העובדה והרכיבים שנתבעו, כולל הטענות ביחס להטרדה כזו או אחרת.

3. הנתבעת 3 ("הפניקס") הכחישה טענות התובעת ועתרה בהגנתה לדחיית התביעה בכל הנוגע ליחסי עובד מעביד.
הפניקס היא קופת גמל כהגדרתה בדין. לתובעת נפתחו אצלה 2 פוליסות: האחת – החל ב- 7.07 בה תגמולים, השנייה – החל ב-2.12 ובה פיצויים ( שולמה החל מ-12.12). ביום 10.8.15 העבירה מגן לפניקס הודעה על עזיבת מקום העבודה ושחרור הכספים ע"ש התובעת.

4. ביום 6.7.16 התקיים דיון מוקדם בפני כבוד השופטת א. רובוביץ-ברכש.

התובעת הגישה תצהיר ע"ר מטעמה.
מטעם הנתבעות 2-1 הוגשו תצהירי מר אילן ידעי ("ידעי"; אחראי עבודה במגן משנת 2000 ועד 7.2012); מר אבנר בוארון ("בוארון"; מפקח עבודה במגן משנת 2000 ועד 7.2012, מפקח על התובעת); מר יניב יהודאי ("יהודאי"; סמנכ"ל במגן); גב' עדה שני ("שני"; עובדת תע"א והממונה עפ"י החוק למניעת הטרדה בתע"א); מר עמית בר-לב ("בר-לב"; עובד תע"א, טיפל בהתקשרויות בין מגן לתע"א).

בהתאם להחלטה הודיעו מגן ותע"א כי יעידו אך את ידעי , יהודאי, שני ובר-לב.
עדויות הצדדים נשמעו בפנינו ביום 8.9.17.
הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב.

5. בהתאם להחלטה מ-5.11.18 הודיעו הצדדים כי הם מסכימים למינוי נ.צ (תחת נ.צ. מעסיקים שהסתיימה כהונתו) ובהתאם, מונה תחתיו נ.צ. מעסיקים מר צ. שטרן.
לאחר עיון המותב כולו בכל שהונח בפנינו ניתנת עתה הכרעתנו.

לצערנו, עקב העדר קלדנית ומשתחשיבי הצדדים הוגשו לאחר הדיון – יוצאת הכרעתנו רק עתה.

ב. ההכרעה
כללי
יש לומר כי לא שוכנענו מניסוח התביעה, כמביעה את העובדות הנטענות; כך לא התרשמנו כלל מעדותה של התובעת ומאמינותה, כפי שאף ציינו בפנינו בעת שהעידה.
ניכר היה כי הקפידה להשיב על שאלות שלא הוצגו, ומנגד, לא להשיב על שאלות שהוצגו, לחזור על טענות אווירה ומסקנה – ולא להשיב עובדתית על שנשאלה, מה שגרם הן לכך שהשיבה לשאלות מסוימות תשובות סותרות (גם חרף הסברי ביה"ד לשאלות רבות) ומאידך, להשחתת זמן רב, שלא לצורך.
בנוסף נציין: שאלות שהוצגו לעדי הנתבעות נוסחו באופן, שמא מתוך ניסיון שאינו ראוי לכשעצמו, "להסיט" ה דיון מהנתונים או מהעובדות הרלוונטיות, ושוב גרמו להשחתת זמן {די לכך בעיון בשאלות שהוצגו לעדים בר לב ושני! ורק לדוגמא, הגם "זניחה", נפנה לתשובת שני (בעמ' 55 שורות 8-9 מול עמ' 57 שורות 30-22)}; שלא להזכיר כי לא היתה רלוונטיות לשאלו ת, בשים לב לעילות התביעה כנגד תע"א, כ"מעסיקה במשותף" – כאשר עובדתית , בתביעתה טענה בעניין חבות הנתבעות ובאופן עמום, בלא פירוט שמות (למעט אזכורו של ח"כ חיים כץ), מחד ומאידך, גם כשטענה "לידיעתם" של "נציגי הנתבעת 2" – טענה כי היו עדים ל"התנהגות הפוגענית" של אילן כלפיה "שכללה צעקות, גערות לשון מזלזלת", "הצקות בלתי פוסקות" – אך לא להטרדה מינית (לסוגיה!). כך גם, בטענתה כי פנתה ל"גורמים בעל סמכא בנתבעות" (בסיפא תביעתה) , ללא פירוט או התייחסות עובדתית למי , מתי ובאיזה ענין.
כך גם בהצגת שאלות לעד בעניין שהוא בהקשר משפטי או בהליך משפטי (עמ' 92 באמצע).
התרשמנו כי מראשית ההליך כולו, נעשה ניסיון , במלל רב , ולא ממש בתיאור עובדתי – ליצור "אווירה", כביכול, חבות למעסיקה (מגן), ודאי "למעסיקה במשותף" (תע"א) – כשאין בתצהיר התובעת , ולו ברמז – טענת עובדה רלוונטית ולו לעילת תביעה בנושא הטרדה מינית כנגד מעסיק (ובלא שנזכיר הרחבות חזית בתצהירה). עוד נזכיר בהקשר זה, כי ניכר היה ד ווקא בתשובות שני עד כמה חסר היה הדיוק בעובדות, בשאלות שהוצגו לה, ודאי מול העובדות שנטענו ועילות התביעה {ולמען הסר ספק, אין הדברים נאמרים, חלילה, מחוסר הבנה לחשיבותה של ח.נ. – אלא דווקא לאורה!; עד כי הפכה העדה לשואלת...; עוד ראוי להפנות לשאלות נוספות שהוצגו בח.נ. (ודי אם נפנה לעמ' 65-64)}.
עדויות עדי הנתבעות היו אמינות, ברורות ולא רק שלא נסתרו, אלא סתרו בתשובות בח.נ. , כל נושא שהועלה ע"י התובעת (גם אם הועלה רק בח.נ. שלה), כפי שאף ציינו בפנינו בע ִתו.

נדון עתה ברכיבי התביעה לפי סדרם:

1. הטרדה מינית
ראוי להזכיר מושכלות ראשונים בנושא זה: טענות להטרדה מינית, הינן טענות כבדות משקל, לכל הצדדים לטענה, ולא "נעלים עין", חלילה, ולא נקל ראש מטענה או מהעדרה, בכל הליך!
עם זאת, לא נחה דעתנו מניסיון לשינוי חזית ברכיב כאמור, דווקא בשל החשיבות המתחייבת לטענה כאמור.
והנה, לא רק שהטענות בנושא נטענו ללא פירוט עובדתי מתחייב (אגב, תוך ציון שם פרטי בלבד של "מטריד" נטען) – אין ולו רמז בתביעה, לטענת עובדה עפ"י החוק למניעת הטרדה מינית כנגד מעסיק ; לא בכדי "דייקה" שני את תפקידה, כאחראית למניעת הטרדה מינית (עמ' 55) ("החוק למניעת הטרדה") . מתקשים אנו להניח כי התובעת , בייצוגה המשפטי , לא א יבחנה בין חבות "מטריד" נטען לבין חבות "מעסיק". ודאי וודאי מתייחסים דברינו לטענות התובעת בהליך, כנגד תע"א . לא בכדי השתמשנו בביטוי "מטריד" ולא "נילון" – שהרי, עיון מדוקדק בתביעה, מלמד כי התובעת לא טענה כי אי פעם הלינה בפני מי מהנתבעות (2-1) על הטרדה מינית, או אי פעם הובאה תלונה/טענה (ולו בשמה) כאמור בפני מי מהן ; כל שטענה כי טענותיה " נהיו ידועות" לנתבעת.

יתר על כן, אם טענה התובעת בתביעתה (ס' 13) כי לתע"א היה ידוע על קיפוחה ועל מסכת ההתעללויות מצד האחראי עליה (בהתעלם מהשאלה האם ידיעת חשב הוועד של תע"א משמעה , "ידיעת תע"א"), בהתעלם מכך שלא נטען כאן ל"הטרדה מינית" – אין טענה "מקבילה", לנטען ברכיב דנא (בסעיף 16 - 14 ).

גם בסעיף 16 בו נטען בעמימות (יש לומר) כי "נציגי הנתבעת 2 היו עדים לכך" (ההדגשה במקור) – אי ן פירוט עובדתי, למה היו "עדים", גם לא כי התלו ננה בפני אלו מהם ששוחחו עמה, על "התנהגותו הפסולה", והיא מלינה כי אותם נציגים "עלומים" לא עשו דבר על מנת "להפסיק את ההצקות הבלתי פוסקות מצד אילן" – שוב , אין ולו ברמז, טענה כי מי מהם, "ברום מעמדו", שמע טענה /תלונה כלשהי ממנה על "הטרדה מינית" (או נכח בכזו) .

ועוד – גם בטענה להתמוטטות נפשית (גם בשל מעשיו של ידעי ), טוענת היא ל"השפלות והטרדות" – אך לא הטרדה מינית!

גם בתארה את טענותיה בשימוע (סעיף 20) – אינה מזכירה , ולו בעת זו , "התנכלות" , כמשמעה עפ"י חוק למניעת הטרדה, או תלונה בנדון ; ואם טענה התובעת כי תע"א "בעצימת עין" התעלמה מחובתה (?!) להפריש לפנסיה – אינה טוענת כי הובאה בפני מגן (תע"א?) טענה בנדון.

והנה, בסעיף 97 לתצהירה טוענת התובעת "הטרדות מיניות אלה נהיו ידועות גם לנתבעת 2 שלא עשתה דבר למניעת ההטרדות " (סעיף 97) – כאן לראשונה נטענת טענת עובדה רלוונטית לחוק – אך בלא שצוין מתי כך , באיזה אופן ולמי כך נודע – והכל בניגוד לטענותיה המפורטות ביחס לידיעת נציגי הנתבעת 2, כולל ח"כ כץ, יו"ר הועד, שהיו עדים להתפרצויות בכי וחוסר אונים שלה, ומשלא הפסיקו "ההצקות" של ידעי (הן בסעיף 16 והן בסעיף 99 לתביעה ) – אך כאמור, אין טענ ת עובדה לגוון מיני!
{בהקשר זה ולמעלה מן הצורך, לא נהיר מדוע צוין (ס' 100) כי "התובעת מוכנה" לעמוד לבדיקת פוליגרף – ומה רלוונטיות בהליך ל"מוכנות" זו ... }.

ונזכיר עוד 3 נקודות: האחת – הגם שאין אזכור בתביעה עצמה כי יוצגה ע"י עו"ד בשימוע (אלא רק בנספחי התביעה) – ברי כי אין זכר במכתב ב"כ התובעת , שמיד לאחר השימוע , "להטרדה מינית"; השנייה – ידעי איננו נתבע בהליך ; והשלישית – משום מה , נמצא לתובעת "לשנות חזית" בתצהירה ולטעון לעובדות ולפרט עובדות, שכלל לא נטענו בתביעתה . כך גם , לא רק שב"כ הנתבעות התנגד, בראשית הדיון , לכל הרחבת חזית (עמ' 3), אלא שכך אף ב"כ התובעת (שם), הגם שבשאלות בח.נ. דווקא ניסה, חזר וניסה, להציג שאלות שהן בבחינת הרחבת חזית (ודי אם נפנה לסעיף 28, סעיף 29, סעיף 31, 32; כשדוקא בסעיף 30, אין כל אזכור למודעות נציגי נתבעת 2 ל"הטרדות מיניות").

וכללית – נדמה כי טיעוני התובעת הם "ליד" הדברים שהוכחו ולאו דווקא במדוי יק לראיות (ראה ס' 2 לסיכומיה ס' 117).

ועוד – בח.נ. של יהודאי עול ות, לראשונה, שאלות על טיפול מגן בטענות התובעת להטרדה מינית, לאופן הטיפול בטענות. כך בסיכומיה נטען ל"הטרדות מיניות חוזרות ונשנות" ו"התעמרות" וכיוצ"ב – האמנם "לא בטוח" כתשובה שהשיב ידעי בהתייחס לשאלה אם היה אחראי על התובעת לפני שנת 2000 (עמ' 60 שורות 32-31) או בסיוע מיוזמתו (עמ' 66 שורות 30-24) – עולה המסקנה כי היה אחראי על התובעת "לאורך כל תקופת עבודתה, גם כשהיה מפקח מטעם חברת ISS (קרי מ-2012) (כנטען בסעיף 5 לסיכומי התובעת )?!; שלא להזכיר כי קודם לכן השיב באופן ברור (עמ' 66 שורות 23-4) ; ולמעלה מן הצורך , נזכיר כי "קשה" היה להתרשם מתשובת ידעי (כהפניית התובעת בסיכומיה לעמ' 80 שורות 4-3) , כמוכיחה/משכנעת בשאלת "האחריות" ; ודאי כך, כשעלה דווקא מתש ובותיו של יהודאי, כי מ-2012 לא היה אחראי על התובעת (עמ' 79 שורה 2 6 עמוד 80 שורות 33-26) – ו הכל, כשבתצהירה, לראשונה , טענה התובעת כי ידעי היה ממונה עליה כל תקופת עבודתה, גם כשהיה מפקח מטעם ISS "כאשר במקביל עבד " בנתבעת 1. ו מכל מקום, לא שוכנענו כטענתה וכך לא הוּכח.
לא היינו רואים להתייחס לנושא זה אגב דיון בעילה זו – אלא שיש להזכיר כי התובעת לא נתנה פרט עובדתי ברור לעיתוי או למקום, בהתייחס לטענות העובדה בנושא (ולמעלה מן הצורך, גם לא בהרחבת החזית שבתצהירה ). כך גם אין לשכוח כי בתצהירה טענה כי מעת שעברה לעבוד בבניין הוועד (אף, זו, אגב, טענת עובדה חדשה מצידה, כשכל שטענה בתביעה הוא כי "החל מחודש דצמבר 2012 הועברה למקום העבודה באתר אחר מחוץ למפעל בשטחי תע"א" ) היו 3 ממונים עליה: ידעי, בוארון, או רומן (בסייגה "אחריותו" של בוארון רק להחתמת כרטיס עבודה מפעם לפעם).
יושם אל לב: התובעת לא טענה בתביעה כי אי פעם , בכל תקופת עבודתה, הלינה על הטרדות מיניות מצדו של ידעי , למי כך הלינה, או מתי!
ונבהיר: טענותיה שבסעיף 103 לתביעה, אינן מפורטות, אינן ברורות ואך ברי מדוע נטען לשינוי חזית בראשית עדותה (כשלמצער, לא נמצא לתובעת לפרט העובדות כדבעי , כמתחייב בתביעה).

עוד מעניין לציין כי התובעת עצמה, הטוענת כי הגיעה לשימוע עם עו"ד, הסבירה שאינה יכולה לשאת ההתנכלויות, ההשפלות החוזרות ונשנות מצד ידעי ויהודאי, שציין כי הוא מופתע מדבריה, וכי "זו הפעם הראשונה שהוא שומע על כך" וכי יטפל בעניין בהקדם ויחזור אלינו עם תשובות" (ס' 37) – ומה לנו יותר מכך להעדר אמינותה, מחד ומאידך, משלא טענה לכך, בתביעתה – על בסיס איזו עילה יש לחייב מי מהנתבעות עפ"י החוק למניעת הטרדה?!

נדמה כי התביעה "הלכה והשתכללה"" עם התקדמות הדיון בה וכך, הגם שנטענו בתביעה ב"עמימות" טענות ובלא פירוט עובדתי, נטענו עובדות חדשות בתצהיר התובעת, מחד ומאידך, בח.נ. של התובעת ובשאלות שהוצגו לעדי הנתבעות.

נדמה היה כי התובעת מנסה, שלב אחר שלב, כביכול בלי משים, לתקן את העדרן של עובדות בתביעתה .
ונפנה לדוגמא נוספת: ברקע העובדתי בתביעה טענה להתנכלויות והשפלות מצד ידעי, שהתבטאו בהער ות בנוגע לקומתה הנמוכה, בליווי הערות בעלות גוון מיני ותוך שכפה עליה מגע בעל אופי מיני ומשפיל (ואמירות בקול רם שמצוטטות בתביעה) ונגיעה בין לבין באיבריה המוצנעים – התנהגות פוגענ ית שגרמה לה לצער רב עד כדי התפרצויות בכי וחוסר אונים וכי נציגי הנתבעת 2 היו עדים לכך (סעיפים 14-15) ואף שוחח ו עמה על התנהגותו הפסולה.

ובפרק "ה' עילות התביעה" חזרה התובעת על האמור והוסיפה כי "התנהגותו הפוגענית של אילן כלפיה, שכללה צעקות, גערות ולשון מזלזלת גם ליד עובדים נוספים בנתבעות באופן מכוון, גרמה לתובעת צער רב עד כדי התפרצויות בכי וחוסר אונים. נציגי הנתבעת 2 היו עדים לכך (לרבות מר (ח"כ) חיים כץ – יו"ר הוועד )... (סעיף 99) , אך אינה מזכירה טענת "טרמפ", שנוספה בתצהירה (סעיף 28), ודאי לא הנטען בסעיף 29 לתצהירה ולפיו: "עוד חזרה וטענה כי גורמים ניסו לנחם אותה ושוחחו עמה אך לא עשו דבר להפסיק ההצקות הבלתי פוסקות" (סעיף 30 לתצהירה); ושוב, לראשונה, מציינת היא שמות ל"גורמים" שדיברו עמה, שהיו עדים להתפרצויותיה – אך לא לארועים העובדתיים הנטענים. והנה, בסיכומיה נטען (סעיף 20) כי " פנתה לגורמים שונים במקום העבודה – תוך הסתמכות על סעיף 30 לתצהירה ועל עדותה (עמ' 32 שורה 30, עמ' 33 שורה 14; הערת שוליים 53) – דא עקא, גם זו גרסה חדשה. יתר על כן, מדובר בפניות , ובעדים לתגובתה, אך לא לארועים, ודאי לא ארועי הטרדה מינית. גם פניותיה לגורמים הנטענים – הם לאנשי הוועד, הגם עובדי הנתבעת 2 אך בהעדר טענה שלה – למעשים שהם , ולוּ טענה לכאורה, ל"הטרדה מינית" – לא חלה כל חובה על מי מהם לדווח/ לפעול וכיוצ"ב.

אין חולק כי ידעי הכחיש טענות התובעת בתצהירו, ובעדו תו השיב על שאלות שהוצגו לו בנדון, בדרכו שלו, ובסופו של דבר הכחיש שוב ומפ ורשות את הנטען בשאלה (ראה בעמ' 72 שורות 30-32).
כך גם, אין חולק כי התובעת נמנעת מהצגת עדות תומכת כלשהי , ודאי לטענתה כי היו עדים (אנשי הוועד בתע"א) להצקות , למעשי הטרדה מינית כלשהם, ולמצער , אף לא לתגובותיה , כנטען בתביעה.

אף לא עד אחד הובא לעדות, מחד; ומאידך, גם בהזדמנויות הנטענות "במהלך השנים האחרונות" , כשטענה למגע בעל "אופי מיני" – גם כאן, אין עדות של מי מהעובדים, כתימוכין (ובהקשר לאמור – יש לזכור אף טענת התיישנות).

קשה להבין טענותיה, בהיותה מיוצגת – להעדר עדות לתימוכין לטענותיה (בין אלה שלא פורטו עובדתית ובין אלה שפורטו בתצהירה / בעדותה – הגם , ללא פירוט עובדתי מלא!). אין לשכוח גם כי בתצהירה טענה כי סבלה מהתנכלויות והשפלות "לאורך שנות עבודתי", השפלות וזלזול " בפומבי ליד עובדים מהנתבעות".

ידעי הכחיש הנטען כנגדו והשיב בדרכו ובכעס על הנטען – אותו הכחיש (כציטוט התובעת בסיכומיה, סיפא הערת שוליים 55). ובאשר לבדיקת יהודאי את התלונות – בל נשכח כי בתצהירה, בהתייחסה לשימוע אליו הגיעה עם עו"ד בו הסבירה כי "אינה מסוגלת לספוג ולשאת את ההתנכלויות וההשפלות החוזרות ונשנות מצד אילן", כי יהודאי היה "מופתע" , מששמע על כך לראשונה, ואמר שיטפל בענין – גם כאן אינה טוענת, ולו ברמז, ל"התנכלות" עפ"י החוק למניעת הטרדה/ ל"השפלה" עפ"יו או לפעולות כאמור, שעפ"י חוק זה.

ואם ספק היה בלבנו, הרי מכתב בא כוחה (המתייחס ל"פגישה"; מה שמגן כינתה "שימוע" ) אינו מזכיר – ולו ברמז – טענות כלשהן להטרדה מינית, להתנכלות או זלזול או מעשה כלשהו שעפ"י החוק למניעת הטרדה!
בשלב זה מבקשים אנו להבהיר: איננו מקלים ראש כלל וכלל, פגיעה באדם, בפגיעה בעובד על רקע מצבו המשפחתי או על רקע קומתו (גבוהה או נמוכה), על רקע מראהו, או על כל רקע אחר – אלא, שדי בעיון במכתב האמור כדי להצביע נחרצות על כך כי לא עלתה כלל (בפגישה /ב"שימוע " מ- 30.06.2015) טענה ל"הטרדה מינית" (לסוגיה). חזקה על ב"כ התובעת כי האבחנה ברורה להם, מה גם שעניין רווקותה, קומתה הנמוכה – אוזכר פעמיים במכתב, אך נעדרת כל התייחסות לטענת הטרדה מינית (לסוגיה, לאורך כל השנים, או במהלך השנים האחרונות)!

בהתאם, סברנו כי ראוי "לדייק" הנטען, גם בהתייחס לתשובת יהודאי, במסגרת טיעוניה, כאשר הוצגה לו שאלה על "פגיעה" (וכשלפתע נוספת גם טענת "תקיפה"). לא בכדי השיב יהודאי כי לאחר ששמע טענותיה בפגישה מ- 30.06.2015 – זימן את ידעי אליו, שאל אותו וזה הכחיש והשיב שלא יודע במה מדובר. בהתאם השיב כי לא נעש תה שום חקירה בנדון במגן, ואף לא העביר "את זה" לממונה עפ "י החוק למניעת הטרדה; כך גם לא פנה לתע"א בנדון או לגורם חיצוני אחר כלשהו. אח"כ השיב כי העביר הנושא לאביו.
ממילא, איננו מקבלים "מסקנת" התובעת בסיכומיה (עמ' 5) – ודי אם נזכיר כי לא הוצג ו בפני יהודאי – ודאי לא בפנינו – תלונות באותה שיחה ב דבר "ההטרדות המיניות שעברה התובעת" – ממילא, התייחסו תשובותיו למה שנאמר באותה שיחה ולא לגרסה חדשה אחרת. ובהקשר זה נזכיר דווקא את טענת יהודאי בסעיף 36 לתצהירו – שלא נסתרה.
עוד ראוי להבהיר: הנתבעות אינן צריכות "להציג ראיות / תיעוד לעמידתן בהוראות הדין" / תע"א לא צריכה לצרף תקנון / שם האחראי / חובותיה ל יידע גם את עובדי הקבלן המועסקים אצלה – כשטענות אלה כלל לא נטענו בתביעה, כשחבותן בנדון נטענה כ"התעלמותן" ממצב זה, "ביודעין" (כשקודם בתביעה נטען למניעת ן של ההטרדות של ידעי) – הרי ברי כי לא ניתן למנוע "דבר מה", שאינך מודע לו, כשהמעסיק הוודאי, מגן , כלל לא ידע את טענתה להטרדות מיניות, מחד ומאידך, תע"א, ש נטען כי היתה מעסיקה במשותף – ודאי לא ידעה.
כך גם לא נסתרה טענת הנתבעות לקיומ ו של התקנו ן עפ"י החוק, לעיני כל העובדים.
ומנגד, אין חולק כי יהודאי, בכיר מידעי – אך אין כל ראייה לפנייה כלשהי שע"פ החוק למניעת הטרדה, בהקשר לטענות התובעת – גם לא לאחר הפסקת עבודתה בפועל . שוב נזכיר כי לא נסתרו דבריו בסעיף 36 לתצהירו!!

ראוי לציין עוד – התובעת יוצגה כאמור עוד בשימוע/בפגישה מ- 30 .06.2015. כתב תביעה הוגש בתוך פחות משנה מאותו מועד . אעפ"כ, לא הוגשה התביעה גם כנגד ידעי כנילון. ודאי כך , כשהמעסיק (מגן , ולוּ גם תע"א) – אינם יכולים לחוב אלא בגין טענה / תלונה שהושמעה / הוּבאה בפניהם בנדון!

מקובלות עלינו טענות הנתבעות בהקשר האמור בדבר הליכים המתקיימים אצלן, כללית, עפ"י החוק למניעת הטרדה. מקובלות עלינו טענות הנתבעות בסיכומיהן. נדגיש כי התובעת התעלמה לחלוטין מכך , כי מדצמבר 2012 (כטענתה) כלל לא עבדה עבור תע"א , כשידעי הפך לעובד חברה אחרת ( ISS) , מה שודאי רלוונטי לטענותיה למעשים שעשה כטענתה, "בשנים האחרונות" – הן באשר להע דרו כנתבע והן "לאחריות" הנתבעות ככלל, ודאי אחריות תע"א! ומשפטית, איננו מבינים התנהלותה – שהרי לא "התעלמה" מטענת הנתבעות בנדון (ועד העובדים ; מעסיק אחר לידעי) – אך ממש לא הוכיחה טענתה (החדשה, בתצהירה) בדבר "העסקה במשותף " (מגן ו- ISS) של ידעי, טענה שנסתרה מראיות הנתבעות. ואם לא די בכל האמור – לפתע נו סף בתצהירה (שתיארה והוסיפה לתביעתה) "דוגמא" נוספת המתייחסת ל"אבנר" (בוארון?), אירוע לפני 4 שנים וכו' – וגם לגרסת עובדה חדשה זו – לא הציגה ולו בדל ראייה ! (למצער, אף לא רישומי טלפון, שיכלו ולו לכאורה לתמוך בגרסתה ).

לאחר ששקלנו את כל שבפנינו – לא הוכח ולא שוכנענו כי התובעת הוטרדה מינית ע"י ידעי ובהתאמה, כי הנתבעות או מי מהן כשלו בחובותיהן שבחוק למניעת הטרדה.

2. המעסיק/ מעסיקות במשותף

לא הוּכחה בפנינו טענת התובעת להיות הנתבעות "מעסיקות במשותף". כך באשר לשנות עבודתה, ודאי וודאי באשר לתקופה שמדצמבר 2012 , עת הועסקה במגן , אך בבניין וועד העובדים, מקום נגיש ופתוח (אגב, לכולי עלמ א); אין בפנינו ראייה (מעבר ל"הבל פה" של התובעת) כי "גורמים בכירים בתע"א ידעו באופן אישי על הפגיעה בתנאי העסקתה" (תצהיר התובעת). ונתהה: משזו (כל) גרסת העובדה – מדוע יש לדחות טענת תע"א שערכה בדיקות כלשהן? עוד נתהה, בבחינת "הפוסל במומו פוסל" – היכן ראיות התובעת, שנמנעה מהציגן?! ודאי כך בטוענה לאנשים מסויימים – כשהיא נמנעת מפירוט שמם / תפקידם, ודאי נמנעה מהצגת עדותם!! – האומנם טוענת היא כי רק משטענה כך – חובה על הנתבעות, ראייתית, להציג ראיות על בדיקות כאלה או אחרות שביצעה בהתייחס לתנאי שכר של העובדים שלה? או של עובדי קבלן השירות שלה? ודאי ודאי כך, כשהתובעת אינה טוענת כי פנתה בנדון למי מהנתבעות, ודאי לתע"א , במועד כלשהו שטרם הגשת התביעה!

ויובהר: גם טענתה בתביעתה כי נודעו לה "הפרות" כאלה או אחרות, רק מעורך דינה – מלמדת מדוע אין שחר לטענת חבות כזו או אחרת של הנתבעות "במשותף" , או לחובת תע"א לבצע בדיקות ע"פ החוק להגברת אכיפה.

בתצהירה טענה כי לאורך תקופת עבודתה לא קיבלה תשלומים רבים שמגיעים לה, כ"שעל חלקם ידעתי והתלוננתי בזמן אמת, וחלקם התגלו לי רק בתקופת סיום עבודתי"; שוב, "חדלה" התובעת מהצגת ראייה כלשהי לתימוכין לטענותיה. בעיקר כך, כשלראשונה טוענת היא שהתלוננה, לנציגי תע"א (שאת שמם ציינה, ס' 23) – אך לא העידה ולוּ אחד מהם ׁ(או הציגה ראייה אחרת לנטען)! ונבהיר – אין די באמירה "התלוננה באוזני הנתבעות" (ס' 12 לתביעה) ע"מ להעביר נטל כל שהו למי מהן. ממילא, בהעדר טענת עובדה מפורטת בנדון בתביעתה – ממילא, לא הועבר הנטל לנתבעות (או לתע"א) , להפריך טע נה זו, שלא הוּכחה.
בעיקר כך, כשאף את טענותיה, כביכול, הלינה על אי ביצוע תשלום כלשהו – לא ממש הוכיחה.

ונזכיר טוענת התובעת: "עבדתי בתוך תעשייה אווירית ומחוץ לתעשיה אווירית" (עמ' 6; משמע, ידעה שזה "חיצוני", לא רק פיזית.

[עוד נציין כי בשנים 2009, 2011 צוין כי עבדה ב"מחלקה 509", בעוד בריכוז לשנת 2012 צוין כי הועסקה ב"מחלקה 510 "החל בריכוזים מאפריל 2012 כשבינואר-פברואר עדיין רשום 509 ובחודש מרץ "מחלקה 516" וכך אף בתלושי השכר].

לא נוכל שלא להזכיר שוב את "עמימות" טענותיה בתביעה (גם בהקשר זה), ולוּ להנמקה , להגדרת הנתבעות כמעסיקות במשותף. לא הוכחו יחסי עובד-מעסיק בין התובעת לתע"א, לא הופרכה טענת הנתבעות כי מ- 2012 (במועד מסוים) אינה מועסקת ע"י מ גן עבור תע"א, אלא עבור ועד העובדים. לא הופרכה טענת הנתבעות כי התובעת הועסקה אך ורק ע"י מג ן בכל התקופה הרלוונטית. לא הופרכה גם טענת ן כי מעולם לא הלינה בעניין דוחות הנוכחות או זכויותיה (ולמצער, אי תחולת החוק להגברת אכיפה, על תע"א, משהועסקה ב- 2012 ע"י ועד העובדים). התובעת לא הוכיחה טענותיה לעושק, הפרת מרבית חוקי המגן, קיפוחה בתנאים הסוציאליים וכיוצ"ב , טענות "אווירה" ( וכשלא הוכיחה העובדות).
הגם שחלות על תע"א, כגוף ציבורי, חובות כאלה או אחרות – אין בפנינו ביסוס ליצירת חבות עפ"י החוק לאכיפה , ולו משלא הוכיחה התובעת דבר מטענותיה, ולוּ לידיעתם האישית של "גורמים בכירים בתע"א...".
אף לוּ קיבלנו את טענת התובעת כי היה על הנתבעות להוכיח כי הופסק שירות מגן לתע"א (ב-2012) – לא היה בכך כדי להוכיח /לשכנע בנסיבות , כי עסקינן במעסיקות במשותף. ושוב: עמדתן בנושא הוצגה עובדתית בהגנה (בשונה מהתובעת, שטענה בתביעתה רק כי הוּצבה ב"אתר" אחר) – ואעפ"כ , לא ביססה התובעת העסקתה ע"י תע"א גם מאז, בראיה כלשהי ; לא הופרכו ראיות הנתבעות כי ידעי ובוארון הועברו להעסקה ע"י ISS, החל ביולי 2012 וכי הופסקה העסקת מגן ע"י תע"א ב- 06.2012, א ו שמגן החילה לספק שירותי ניקיון לוועד, כך גם, שהתובעת הועברה לעבוד בוועד (ולא ל- ISS); אף לא נסתרה עדות בר -לב כי בגין שירותי הניקיון לוועד – מש לם הוועד (ולא תע"א).

אין לשכוח כי אין בפנינו כי נתקיימו תנאי החוק להגברת אכיפה – או מה ן ה"הפר ות". ודאי לא, כשעל פניו הוכח כי החל מ-2012, לא הועסקה עבור תע"א, אלא עבור ועד העובדים.
כך, אין בפנינו טענה כי התובעת (או ב"כ) פעלה כמתחייב מתנאי סעיף 25 לחוק.
הנה כי כן – משלא הוכח בפנינו מדוע תחשב תע"א מעסיקה / מעסיקה במשותף של התובעת – נדח ות טענות התובעת ברכיב זה.
מעסיקתה של התובעת היא מגן ומגן בלבד.
כל התייחסותנו להלן היא למגן בלבד, כמעסיקה.

3. הודעה על תנאי העסקה

בתביעתה טענה התובעת כי לכל אורך תקופת עבודתה לא נחתם עמה חוזה ולא ניתנה לה הודעה על תנאי עבודה. משכך, התאפשר למגן לנצל זאת ולקפח את שכרה, "תוך כדי עצימת עיניה" של תע"א.
עוד נטען כי לפיכך, התובעת לא היתה מודעת לצו ההרחבה משנת 1979, לפיו היה על "הנתבעת" (לא פורש למי מתכוונת היא) לפתוח עבורה קרן פנסיה, להפקיד 6% מיום עבודתה הראשון.
בשל כך, לא ידעה התובעת כי הנתבעת (שוב, לא פורש למי מתכוונת היא) מקזזת שעה משכרה מכל יום עבודה.
משכך, ומשהפיצוי הסטטוטורי שנקבע הוא 15,000 ₪, משיקולי אגרה עתרה לחיוב הנתבעות בסך של 2,000 ₪.
ושוב, בתצהירה משנה התובעת טעמיה ומוסיפה , מעבר לטענתה הכללית כי לא ניתן חוזה עבודה / הודעה על תנאי עבודה וטוענת היא כי הועברה מאתר (תע"א) לאתר (בנין הוועד) , ללא כל הודעה בכתב (מה גם שלא נשאלה להסכמתה ולא בוצע ל ה כל שימוע ; טענה חדשה נוספת, שלא נדָרש לה).
עוד טענה כי לא ראתה "מודעות" המופנות אליה / לעובדי קבלן אחרים "על תנאי העסקתנו" (שמא, כיוונה בטיעון זה לחוק למניעת הטרדה).

בסיכומיה טענה התובעת כי לא הוכחה הודעה שמסרה לה מגן לאורך כל תקופת עבודתה, מה שלא הוכחש, גם לא עת הועברה מאתר לאתר.
הוסיפה עוד וטענה כי ב- 2013 נכנס לתוקפו חוק העסקת עובדים וצו הרחבה חדש (2014), ששינה תנאיה באופן שלא ניתן היה ללמוד מתלוש השכר (??) והמחייב כי מגן תיתן הודעה, כשהוכח כי "העילה" לאי מסירת הודעה "היתה כדי להעלים מאת התובעת את זכויותיה" – ולפיכך, יש לחייב הנתבעות ב- 2,000 ₪.
הנתבעות בהגנתן הכחישו הנטען, טענו כי התובעת, שהועסקה ע"י מגן כ- 20 שנה , היתה מודעת היטב לתנאי העסקתה, חוק הודעה לעובד חוקק שנים רבות לאחר שנקלטה לעבודה אינו רלוונטי לנתבעת, מה גם שלא הציגה דרישה בכתב לקבל פרטי תנאי עבודתה.
בסיכומיהן טענו כי בסיכומיה ניסתה להרחיב היריעה מעבר לחזית תביעתה, ומעבר להתנגדותן להרחבת חזית אסורה – עולה כי אין לטענותיה החדשות אחיזה בדין (ס' 2 לחוק), מה גם שלא הוכחה דרישה בכתב (ס' 10 לחוק) וכשהתיקון המחייב בפיצוי , תחולתו באשר להודעה מיום תח ולתו של הסעיף. לפיכך , עתרו לדחיית התביעה.
גם בעניין זה – הצדק עם הנתבעות.
אין חולק כי לא הוּכחה (ובתביעה אף לא נטענה) הוראה שחייבה מתן הודעה לתובעת, ממועד תח ולתו של סעיף הפיצוי ואף לא הוכחה דרישה / פנייה כלשהי של התובעת בנדון, בתקופת עבודתה (או בסיומה, עד להגשת התביעה).
משכך, משמקובלות עלינו טענות הנתבעות (מגן) – נדחית התביעה ברכיב זה.

4. מחלה והפסקת עבודה

טוענת התובעת בתביעתה כי הגם ששהתה בחופשת מחלה מאושרת והמציאה את אישורי המחלה לממונים עליה, מגן לא שילמה לה על ימי המחלה, ועבור חלק מהימים, נפדו עבורה ימי חופשה.
לטענתה, שהתה בתקופות 7.12.2014-31.12.2014 (25 יום),1.2.2015-8.2.2015 (8 ימים), 11.3.2015-19.3.2015 (9 ימים), 22.3.2 015-26.3.2015 (5 ימים), סה"כ 47 יום ולכן, על הנתבעות לשלם לה סך 9,616 ₪.

עוד טענה כי לאור "נסיבות תנאי עבודתה וסיומן" (כמתואר קודם לכן בתביעה; סעיף 55) והוראות חוק פ"פ – מקימות לה זכות לפ"פ מלאים, לאחר 235 ח' העסקה בנתבעות.
משכך, עתרה לסך 92,665 ₪, לחלופין , להפרשות 8.33% משכר היסוד כאמור בצו ההרחבה משנת 1979 ולסך 64,661 ₪, ולחלופי חילופין, בגין הפרשות לקופת פיצויים ב- 7 שנים אחרונות בסך של 31,886 ₪.
יצויין כי עד לטענה האמורה, בפרק עילות התביעה, טענה בתביעה כנגד שעות העבודה ורישומן, כי תלושי השכר פיקטיביים, כי הוטרדה מינית והושפלה ע"י ידעי וכי בעקבותיהם ובעקבות מצב אמה, התמוטטה פיזית ונפשית, פירטה את תקופות מחלתה , עד שביוני 2015 זומנה "לשימוע לפני פיטוריה" שבו נדרשה להסביר מדוע אינה חוזרת לעבודה ; שם הסבירה כשל כח סבלה. לא נערך פרוטוקול ומגן נית קה עמה קשר, הגם שהצדדים פעלו במהלך הליך השימוע להביא לסיום את יחסי הצדדים בהעסקתה באופן מכובד (אך לא טענה כי פוטרה!) עוד טענה בתביעתה כי ב- 01.03.2015 סיימה עבודתה בנתבעת.

הנתבעות בהגנתן הכחישו הנטען, טענו כי התובעת התפטרה לאלתר ואינה זכאית לפ"פ; יש לדחות כל טענה ל"התפטרות בדין פיטורים" , משלא נתקיימו דרישות החוק, או 3 הדרישות שבפסיקה, כמזכות בפ"פ; הוכחשה הטענה בדבר חובת הפרשה של 8.33% ; הצו הענפי שנזכר בתביעה אינו כולל הוראת סעיף 14 ולחלופין, הדרישה להפרשה מתייחסת רק לעובדים המקבלים משכורת חודשית.
נטען עוד כי התובעת בוטחה בקרן פנסיה כמתחייב, ולחלופין, הוכחשו הסכומים ודרך חישובם, מה גם שמגן העבירה לפניקס הוראת שחרור.
באשר לדמי מחלה – התובעת קיבלה עפ"י זכאותה , לאישורי המחלה שהציגה. עפ"י חוק דמי מחלה, זכאי עו בד לזקוף עד 6 ימי העדרות בשנה בשל מחלת הורה; לפיכך, לוּ הציגה אישורי מחלה, לכל היותר היתה זכאית ל- 6 ימי מחלה בלבד. לחלופין , הוכחש הסכום ודרך חישובו. התובעת חדלה להתייצב לעבודה, לאחר שניצלה 14 ימי חופשה שניתנו לה לבקשתה.
צודקת הנתבעת וגם בעניין זה כשלה התובעת בהצגת גרסה עובדתית ברורה (ודאי, מראיות).
ראשית, לגרסתה בתביעה התקיימו יחסי העבודה עד 1.3.2015 (סעיף 1, 4) טענת עובדה שחזרה עליה גם בתצהירה (סעיף ס' 5 )! ובהמשך תצהירה טוענת לעניין ימי מחלה, אינה טוענת איזשהי טענת עובדה רלוונטית לא לעבודתה, לא לפיטורים, לא להתפטרות (או הנסיבות שקדמו להתפטרות), וב"מעבר חד" – טוענת כי ביוני 2015 זומנה ל"שימוע לפני פיטורים" , בו נדרשה להסביר מדוע אינה חוזרת לעבודה – והנה, ברי ממכתב מגן מ- 10 .06.2015, כי זומנה לשימוע "בנושא המשך עבודתך" במגן, תוך שצויין "הנך נעדרת מעבודתך ולא הועבר אלינו חופש מחלה כפי שאמרת למזכירת החברה בשיחתך האחרונה" – ניסוח המתיישב דווקא עם גרסת הנתבעת, לפיה, פשוט נעלמה מעבודתה, ומכל מקום לא זומנה לשימוע לפני פיטורים! – ממילא, אין מקום לטענות באשר ל"שימוע" זה (פרוטוקול וכיוצ"ב).
ובאשר לתעודות המחלה (מ/2), נמנה אותן לפי סדרן והערותינו ביחס לכל אחת מהן:

*תעודת מחלה מ- 23.3.2015, לתובעת (בכתובת בת"א), מ- 22.3.2015 ועד 26.3.2015 (5 ימים) נשלח בפקס למספר 952661, נשלח ב- 21.3.2015 עניין שלא הובהר). בכותרתו הוסף בכתב יד "לידי שמואל מגן אילן תעש"א".

*תעודת מחלה מ- 3.2015 (היום אינו מופיע בעותק שהגישה) מתייחס לאם התובעת (בכתובת אור יהודה), 11 .3.2015-19.3.2015 (9 ימים) נשלח בפקס למספר 9357035 (בכותרתו הוסף בכתב יד, "לידי שמואל מגן").

*תעודת מחלה לתובעת (בכתובת בת"א) מ-3.2.2015, מ- 1.2.2015 ועד 8.2.2015 (8 ימים) , בכותרת הוסף בכתב יד "לידי אילן ידעי תעש"א".

* תעודת מחלה מ- 17.12.2014 על מחלת בן משפחה, מ- 0 7.12.2014 ועד 31.12.2014 (בכתובת בת"א, תעודת מחלה ע"ש התובעת).

* תעודת שהיה בבי"ח שיבא, גריאטריה מ- 16 .12.2014 (נכתב בתאריך 16.14.14) לאֵם מ- 04.12.2014 ועד 16.12.2014.

* תעודת מחלה מ-27.01.2015 לתובעת, לתקופה מ- 25.01.2015 ועד 29.01.2015 (5 ימים) נשלח למספר הפקס הנ"ל ב- 25.01.2015, בכותרת הוסף בכתב יד: "לידי אילן ידעי תעש"א".

הנה כי כן, בפנינו תעודות מחלה לשנת 2014 (לאֵם) ובחודש מרץ 2015 (לאֵם).
שאר תעודות המחלה מ-2015 הן של התובעת.
מעניין לציין עוד – התובעת עתרה ל- 47 ימים ברכיב זה, קרי : גם לתקופה 11 .03.2015-19.03.2015, אלא ש"נשכחה" ממנה טענתה שבכתביה, לפיה סיימה עבודתה ב- 01.03.2015! – מ מילא, אינה יכולה להיות זכאית לימי מחלה לימים אלה (מחלת אם, ואף לו כן, מתוך 9 ימים, לכל היותר יכול שהיתה זכאית ל- 6). כך, בחישוביה לא כללה את תקופת המחלה מ- 22 .03.
עוד יובהר – אין ראייה כלשהי בהתייחס לפקסים שצירפה כאמור, לקשר שלהם (וגם אז ל- 3 מתוך 6) לנתבעות או מי מהן. בהתעלם מהערתנו דלעיל , נבחן איפוא את תלושי השכר לדצמבר 2014 (6 ימים) ולימי המחלה בינואר ובפברואר (סה"כ 13 ימים).
עולה כי עובר לחודש דצמבר (בתלוש 11.14), היתה לתובעת צבירת מחלה של 106.5 וכי צברה מדי חודש 1.5 יום (אוטומטית), גם בחודשים בהם עבדה פחות שעות מהיקף משרה (ואין מדובר בחודשים בהם חג / חופשה וכיוצ"ב; ראה לדוגמא 3.14; 2.14; 3.12; 2.12 וכו')
בתלוש 12.2014 שולם לתובעת בגין 136 שעות מחלה, בצבירה צויין כי נוצלו 19 ויתרתה החדשה היא 89 .
אין חולק איפוא כי מגן שילמה לתובעת בחודש זה מעבר לזכאותה עפ"י חוק, בגין מחלת הורה (ודאי וודאי כך, לאור עדות התובעת, משהתברר כי עבדה בימים האמורים, כעולה גם מדוח הנוכחות!).
והנה, בתלוש ינואר 2015 שהגישה התובעת צויין כי ניצלה התובעת בצבירה 5 ימים, אך יתרתה הקודמת שונתה ל- 71 . כך גם שולמו לה סה"כ 24 שעות מחלה ויתרתה היא 67.5.
בתלוש 02.2015 אין תשלום למחלה ולא צויין ניצול, ונוספה צבירה (1.5) [יצוין כי ע"ג התלוש הוסף בכתב יד (לא הובהר ע"י מי) "חסרים 4 ימי עבודה חופשת מחלה"].
גם בתלוש מרץ אין תשלום למחלה ואין רישום צבירה או ניצול, כשעפ"י הרישום צויינו 7 י"ע, יום בחירות, 14 יום (חופשה) , מה שמלמד בהכרח כי התובעת טועה בטענתה כי עבדה עד 01 .03.2015.

נציין עוד כי תלושי התובעת, למעט תלוש 3.15 הם מזמן אמת, כשתלוש 3.15 שהציגה – זהה בנתוניו לתלוש שהציגה הנתבעת (הודפס רק באוקטובר 2015), כשתלושי ינואר-פברואר 2015 אינם זהים לאלה שהציגה הנתבעת!

בנסיבות אלה, והגם שאין בפנינו הוכחה להעברת אישורי המחלה לפברוא ר 2015 למגן – מצאנו להורות למגן לשלם לתובעת זכאותה לחודש זה (הגם לא ידועה לנו, משאין בפנינו תחשיב בתביעה, או בתצהירה; "למצער" – לא הוגש חישוב לרכיב המחלה בסיכומיה ולפיכך: ), באופן החישוב שנהגה בו בעבר.
באשר לחודש מרץ, משעסקינן במחלת האם, הגם לאחר שלטענתה כבר לא עבדה – מצאנו להורות למגן לשלם בגין 5 ימי מחלה כמתחייב מהחוק , באופן החישוב שנהגה בו בעבר. כך, משמגן שילמה בחודש זה "יום בחירות" בתשלום (הגם שהתקיים ב- 17.03.2015; ואך ברי כי אין התובעת זכאית בגין אותו יום לכפל תשלום ; ובכך, "קיבלו על עצמ ם" הצדדים כי נתקיימו יחסי עבודה במועד הבחירות).
מסקנתנו מכלל האמור – כי מגן נהגה בתובעת כראוי בהתייחס לתשלום מחלה לתקופה הנדונה ומעבר למתחייב בדין. הגם שלא הוכיחה התובעת ברכיב מחלה כמתחייב – מצאנו לקבוע כאמור, אך בהת ייחס ל- 2 תעודות האמורות (בלא שהוכח כי הועברו למגן טרם הפסקת העבודה).

ובאשר להפסקת העבודה – אין חולק, כמפורט לעיל, כי התובעת כשלה בהצגת העובדות או העילה בגינה כטענתה, קמה לה זכאות לפ"פ. לא בכד י, כך נניח, עתרה לפ"פ עם חלופות!
בעדותה הוברר כי ביקשה לצאת לחופשה במרץ.
איננו מקבלים התוספת לתשובתה, כביכול, ביקשה לצאת ל"חופשת מחלה" – משאין זו חופשה ומשאינה נקבעת לפי "בקשה" (עמ' 37).
מנגד, אישרה התובעת בעדותה כי ממרץ 2015 ניתקה למעשה את הקשר עם המעסיקה – מגן (שם) , הגם שהסבירה זאת בכך שהיתה בהתמוטטות. עוד אישרה כי לולא זימן אותה יהודאי לשימוע, לא היתה יוצרת קשר עם מגן, והוסיפה כי היתה במצב נפשי. והנה, אין ולו בדל ראייה / תעודת מחלה כי עבדה מאוחר לחודש מרץ ועד לזימון לשימוע , או לניסיון ליצור קשר עם מגן, ול"מצער", כי היתה בהתמוטטות או במצב נפשי, כזה או אחר! {למצער, חרף טענותיה בפנינו כי אכן נמנע ממנה , רפואית , לעבוד , א ו כי קי ים קשר כלשהו בין טענותיה להטרדות של ידעי – למצבה הנפשי ; כשיובהר – אין בפנינו ביסוס כמתחייב לטענת פגיעה נפשית כלשהי! }.
ודאי וודאי אין בפנינו הצדקה שבדין (אחרת) להפסקת עבודה מצדה-מטעמה ובכלל כך, אין בפנינו כי הודיעה כי לא תתייצב לעבודה , או הנמקה להודעה כאמור.
ודאי וודאי אין בפנינו כי פוטרה, או כאמור, כי התפטרה בדין פיטורין (נסיבות או פעולה מראש שננקטה על ידה כהתראה, בטרם תפסיק עבודתה), כאמור עוד במרץ 2015.
לא בכדי איפוא טוען בא כוחה, במכתבו שלאחר השימוע (אליו זומנה ע"י מגן, בגין אי התייצבותה לעבודה במשך יותר מחודשיים!), ל"התנהלות" המהווה עילה להתפטרות בדין פיטורין – בבחינת, "מח שב קִיצהּ לאחור" – שהרי לא רק שלא נטען להטרדה מינית (וכאמור, לא הוכח בפנינו) – ודאי אין מדובר ב "התראה" או ב"נסיבות " מזכות כאמור. ויוער, למצער, לא נטען אף למצב בריאותי המצדיק התפטרותה , או למצב נפשי שנגרם בגין הטרדות / הצקות / השפלות של ידעי!

כך או כך, אף לא הוכח בפנינו, כב יכול, סוכם באותה פגישה (שימוע) על תשלום פ"פ. די להפנות לתשובת התובעת בעדותה, באשר לרצונה, קרי : מחד, לקבל פ"פ תוך שלא היתה מוכנה , מאידך, לעבוד עוד בנתבעת.
עוד אישרה כי הוצעו לה בפגישה האמורה מקומות עבודה אחרים, באותו ענף, שווי ערך לעבודתה בוועד, הצעות שלא קיבלה. קרי: מחד, גם בשלב זה, לא השכילה התובעת "לתקן" מחדליה בחודשיים האחרונים ולשוב לעבוד במגן, לא בוועד אלא במקומות אחרים, מה שודאי מאַיין טענת "נסיבות" שיכול שהיו מזכות בפ"פ (לשיטתה), משסרבה לתיקון "הנסיבות" שטענה להן (ולו רק אז, לאחר שחדלה מעבודתה...).

הנה כי כן – התובעת הודתה כי מיזמתה/ מרצונה הפסיקה עבודתה במגן, משלא הוכי חה 3 התנאים שעליה להוכיח ע"מ להחשב כמתפטרת בדין פיטורין – ומנגד, הגם שבמכתב ב"כ נטען לסיום יחסי עבודה בהסכמה – לא על כך ביססה התביעה ברכיב זה – לאור כל אלה, נדחית התביעה לפ"פ.

נעיר בהקשר זה כי טענת התובעת בסיכומיה (עמ' 3 סעיף 13, 6 שורות אחרונות) – אף היא אינה ממין העניין, שהרי אין בתביעה טענה כי יהודאי סרב לערוך בדיקה ולפיכך, הטענה כי , "גם במקרה כזה, עומדת לתובעת הזכות להתפטר בדין מפוטרת", אין בידנו לקבלה, שהרי לא כך טענה בתביעתה...
וכללית: ודאי לא היה מקום, אף לו זכאית היתה לפ"פ – לפיצוי י הלנה.

ובאשר לטענות החלופיות:
צו ההרחבה הענפי 1979 קובע תשלום של 3.5% לפנסיה ותגמולים עד 1,500 ₪ ומעל 1,500 ₪ 5% לפנסיה ותגמולים, ולפיצויים 4% לעובד יומי (אגב, הפרשה לגמל זהה לעובד חודשי) , אך לפיצוי ים יש להפריש 8.33% לעובד חודשי.
אין חולק כי התובעת לא היתה עובדת חודשית.

ממילא, אינה זכאית להפרשה של 8.33% לכל תקופת עבודתה.
נציין עוד כי אין לדעת כיצד חישבה האמור, שהרי יש לחשב השתכרותה השעתית בכל תקופת עבודתה (ראה ע"ע 44824-03-16; י.ב. שיא משאבים בע"מ, 4.6.17 וכן ע"ע 23647-07-17 בקמן, 26.6.18); קרי: ממוצע שעות עבודתה בכל התקופה X שכר שעתי אחרון) ומשכר זה היה צריך לחשב ההפרשות.
איננו מקבלים איפוא טענת התובעת בסיכומיה, כביכול, זכאית היא ל- 8.33% הפרשה לפ"פ; [כך גם לא הוכחה טענתה; בנסיבות אלה על התובעת לחשב השתכרותה בכל תקופת עבודתה ולחשב ההפרשה המחוייבת לדין הענפי לפ"פ ל- 7 השנים האחרונות , שתשולם ע"י מגן בתוך 30 יום מקבלת תחשיב כאמור; אם וככל שהחישוב תואם לנתונים ולהוראות הצו הענפי].

נציין כי הנתבעות לא התייחסו בסיכומיהן לטענות החלופיות בנדון.
עם זאת, לאור טענתן בכותרת סיכומיהן , פנינו לבחון טענתן בהגנתן והוברר כי הנתבעות הכחישו הן את שיעור ההפרשה שטענה לו התובעת והן תחולת "סעיף 14" בצו הענפי. כך, הוכחשו הסכומים ודרך חישובם.
בהתאם, נדחית התביעה ברכיב זה.

5. הפרשות לתגמולים

התובעת טענה כי לא בוצעו הפרשות לתגמולים (מגן ביודעין ותע"א בעצימת עיניים), כי זכאית היא ל- 6% בגין שכר היסוד , כשמגן הפרה הצו כל השנים ולפיכך, התובעת הפסידה בין השנים 2006-1996 הפקדות בסך 23,644 ₪; החל משנת 2009-11 החלה מגן להפריש סכום קבוע לחודש (162 ₪, כביכול, 6% מ- 2,700 ₪).
בטבלה שצרפה לתביעתה השוותה בין דיווחי הפניקס לתלושי השכר. הוסיפה התובעת וטענה כי משפנתה, במהלך עבודתה, לממונים עליה , עם מכתבים שכותרתם "אי העברת תשלומים לקרן הפנסיה", נענתה ב"שטויות" ו"הכל בסדר"; מאחר ונודע לה לראשונה על אי ביצוע ההפרשות רק מעורך דינה, רק עם סיום עבודתה – הרי שלא חלה התיישנות, ולפיכך, עתרה לחייב הנתבעות בהפרשים גם עבור השנים 1996-2007.
עוד טענה כי עפ"י הצו החדש מ- 1.11.13 היתה זכאית ל-7% תגמולים משכר יסוד, לרבות חופשה, חגים, הבראה { סעיף 9 (ב) (1)(א)] ולהפרשות בשיעור 5% בגין נסיעות סעיף 9 (ב) (3)}.
לפיכך, עתרה להפרשות לתגמולים בסך 31,952 ₪ נטו, ולמכתב שחרור לפניקס.
עוד טענה כי "עד למועד זה" היו צריכים לשלם לקופת הגמל 20,179 ₪, כשמצויים בה, למועד זה, 9,806 ₪.
לתצהירה צירפה פניות אליה מ- 11.2.16 מהפניקס, בדבר פוליסות ביטוח חיים (2113978015; 3006035012); הודעה על אי תשולם פרמיה תקופתית לפוליסה השניה, מ- 27.6.13 . נציין כי ב- 2 הפוליסות מצויינים הסכומים 28,814 ₪ + 9,806 ₪. כן צירפה פירוט יתרות לעמית מ- 9.2.16 ב"פסגות שיא השתלמות", המפרט תאריך שיערוך 28.2.14 – 31.1.16 (קרן השתלמות).

הנתבעות הכחישו הטענות וטענו להתיישנות (7 שנים ממועד הגשת התביעה), כי ההפרשות בוצעו עפ"י שכרה, כי בניגוד לנטען לא כפו על אף עובד , לרבות התובעת, לבחור ההסדר הפנסיוני, כי ההפרשות הועברו כסדרן; טענות התובעת כביכול, "להארכת תקופת ההתיישנות " דינן להדחות , משמנוגדות הן לתנאי חוק ההתיישנות ; הוכח שה הטענה, כביכול עסקינן בסכומים "לא סבירים" (טענה שהופנתה בעיקר ביחס לפניקס ); הנתבעות הכחישו הסכומים שנתבעו ודרך חישובם.
לתצהיר יהודאי צורף גיליון פדיון מפורט ליולי 2016 (הפניקס נ/8 ), דו"ח המציין פיצויים ותגמולים בסה"כ 40,396 ₪, דו"ח הפקדות מ- 6.10.15 (הפקדות לפסגות שיא השתלמות) לתקופה 2.2.14- 10.5.15(עובד ומעסיק) וסה"כ 6,582 ₪.
עוד נציין כי מפירוט תשלומים שצרפה מגן (נ/7) עולה כי מהתובעת נוכה לגמל סך 135 ₪, החל בשנת 2009, מדי חודש בחודשו ותגמולי מעביד 162 ₪ , הגם שמשכורות התובעת השתנו בטווח שבין 1 ,987.2 עד לסך של 3,643.2 ₪, כך אף בשנת 2011 (הגם שצויינו רק חודשי ינואר פברואר 2011?!); בריכוז לשנת 2012 צוין תגמולי עובד/מעביד בסך 135 ₪ כ"א, ולפיצויים 113 ₪; בריכוז לשנת 2013 צוין תגמולי עובד 6.5 (%), תגמולי מעסיק 7 (%) ופיצויים (8.33%), פסגות 2.5 עובד ומעסיק 7.5 (%, קה"ל) ומצוינות ההפרשות לפסגות 100 (₪) עובד; 300 (₪) מעסיק. עוד צוין "מחלקה 550" וכך גם בתלושי השכר, תוך שצויין "ועד עובדים" ; בריכוז לשנת 2014 צויינו גמל מעסיק 7%; פ "פ 8.33% לגמל מעסיק צוין 7.5% לקה"ל תוך ציון סך 300 ₪ (פסגות), 50 ₪, 25 ₪ (פניקס), כשעולה מחישוב ההפרשה שצוין לפניקס, כי בוצע ה משכר ברוטו ללא אש "ל
וזק. השתלמות (ינואר 2014), או משכר ברוטו (כולל הבראה) ללא אשל, קרן השתלמות ושי לחג.

עוד ראוי להזכיר – קביעתנו בנושא הפרשות המעסיק יכולה להתייחס אך לסכומים שהופרשו ו לא לסכומי יתרות (ניכויי קרן כאלה או אחרים/רווחים ).

איננו מקבלים טענת התובעת, כביכול, אין מדובר בהתיישנות, ולו לשיטתה , שהרי בדקה העניין וקיבלה התראות מהפניקס – ומנגד, "הסתפקה" בתשובה שקיבלה.
אין לשכח עוד כי התראה שקיבלה, יצאה ב- 27. 6.13 מהפניקס, התראה ראשונה, כשהתובעת כבר עבדה בבניין הוועד, שם "נבדקו" תלושיה (לטענתה, כבקשתה), ולא הוגשה בפנינו ראייה לנטען, מחד ומאידך, ודאי אין ב"מענה" שלטענתה קיבלה מידעי – כדי "פטור" מטענת ההתיישנות שהועלתה.
יתר על כן, טענה התובעת בתצהירה (ס' 40) – ושוב תוך שינוי חזית עובדתית, (משלא טענה בנדון בתביעתה, ס' 71) – כשהיא עוסקת ב"מספר מכתב ים" שקיבלה מהפניקס – ולנו, הוגש אחד בלבד...

הנה כי כן – חלה התיישנות על כל זכות שנטענה בהקשר זה , הקודמת לשכרה לחדש מרץ 2009. כך, גם בתצהירה הוסיפה טענה חדשה נוספת והיא כי פנתה פעמים רבות למגן לקבלת "מכתב שחרור לקרנות" – אך אינה מוכיחה כך. למצער, גם במכתבי ב"כ , אין דרישה למכתבי שחרור כאמור! (מכתבי שחרור שקיבלה כטענתה 5 חודשים לאחר הפסקת עבודתה; ס' 42 לתצהירה).

בהעדר חישוב ברור ומאוסמך( גם לא בסיכומי הצדדים, או בחישוב שצורף ע"י הנתבעת) מחד, לזכאותה עתה להפרשות ומאידך , לסכום שטענה לו, מצאנו להורות כי התובעת תציג חישוב ע"י מנהל חשבונות מוסמך של ההפרשות שהיה על מגן לבצע החל ממרץ 2009 ועד כולל מרץ 2015 לפי צווי ההרחבה שחלו בכל תקופה עפ"י ההשתכרות בפועל (שבתחולת כל צו) – בתוך 21 יום , כש הנתבעת תבחן החישוב בהתאם ע"י מנה"ח מטעמה, עפ"י אותם כללים ותשלם בתוך 21 יום אח"כ התוצאה שבחישוביה ובהפחתת ההפרשות שבוצעו, כאמור בדו"ח הפרשות של הפניקס מ- 3.12.18) . ככל שלא תושג הסכמה בין הצדדים – יודיעו לביה"ד בתוך 60 יום וביה"ד ימנה ע"ח הצדדים חשב שכר /מנה"ח, לביצוע ה חישוב.

6. הפרשי שכר – ניכוי הפסקות – פיקטיביות התלושים – נסיעות

טוענת התובעת כי הגיעה לעבודתה ב- 06:30, התחילה משמרת ב- 07:00 וסיימה ב- 16:00, כי לא בחרה השעות, אלא נדרשה לצאת בהסעה עם עובדי תע"א ולפיכך, עבדה 9 שעות ביום לפחות, כשבתלושים צוין כי עבדה 8 שעות ביום.
עוד טענה כי הנתבעות אסרו עליה, כעובדת ניקיון, לאכול בחדרי האוכל של תע"א, הורו לה לאכול בנפרד מהעובדים שאת משרדיהם ניקתה, ובכך יצרו "סגרגציה" בין העובדים . גם אם הפסיקה עבודתה ע"מ לאכול (האוכל שהביאה מביתה) נאלצה להשאר בתחום המפעל, הן בגלל המרחק הגדול לשער המפעל והן בשל העדר סיווג בטחוני מתאים. "באופן לא חוקי ופסול", ניכו הנתבעות שעת הפסקה מדי יום, ע"מ להתעשר על חשבונה.
עוד טענה כי ב- 4 השנים האחרונות, לכל הפחות, הוחתם עבורה כרטיס הנוכחות ע"י ידעי, שלא בנוכחותה, מה שהוביל לרישום לא נכון של דיווחי השעות, ולפיכך, הדיווחים בתלושים פיקטיביים ואינם אמינים, אינם מתארים את ימי ושעות עבודתה והכל ע"מ למנוע ממנה, את המגיע לה. לכן, יש לחייב הנתבעות בסך 36,780 ₪. (כך בתביעה בסעיפים 35-45; בסיפא התביעה צוין 36,780.40 ₪ ).
נציין כי ברקע העובדתי נטען כי עבדה מ- 7 ועד 16:00, 9 שעות, מתכונת עבודה קבועה, 186 שעות בחודש, לא לפי בסיס השעות עליהן דווח בתלושים, נדרשה להגיע בהסעות של תע"א, כשהגיעה לעבודה כמחצית השעה טרם המשמרת; כדי להגיע לנקודת האיסוף של ההסעה וחזרה בדרך לוד, נאלצה לנסוע ב- 2 אוטובוסים לכל כיוון, כשהנתבעות לא השתתפו בהוצאות נסיעות אלה.
"בשנים הראשונות" החתימה כרטיס, אולם מדצמבר 2012, הועברה לאתר מחוץ למפעל, ללא שעון נוכחות , וידעי (אליו פנתה, בדר"כ בטלפון, שיחתים במקומה ) – מה שהוביל לדיווחים השגויים.

בתצהירה טענה שעבדה 9 שעות ביום לפחות.
"בשנים האחרונות" לעבודתה הועברה למשרדי הוועד, הנמצאים מחוץ לאזור הממודר, בוטל סיווגה הביטחוני, נמנע ממנה לצאת מהאתר, ו"גם אם הפסקתי את עבודתי על מנת לאכול... נאלצתי להישאר בתחום האתר בגלל המרחק הגדול שבין מקום העבודה לשער המפעל, והן בשל היעדר סיווג בטחוני מתאים".
משכך, אין לנכות זמן הפסקתה; באשר לנסיעות טענה כי בשל הקושי בהגעה בתחבורה ציבורית בשל מיקום תע"א, לפיכך, ע"מ להגיע לנקודת האיסוף נסעה בקו 204 או קו 16 וכך גם בחזור. בשל כך נדרשה לקנות חופשי חודשי מדי חודש.
לאורך תקופת עבודתה החתימה כרטיס נוכחות מכאני, אולם מדצמבר 2012 או סמוך לכך, משהועברה לאתר הוועד, נדרשה לפנות לידעי, לבוארון או לרומן, הממונים עליה מטעם מגן, בשיחת טלפון לנייד שלהם, ע"מ שיחתימו כרטיסה, מה שהוביל לרישומים שגויים, כאשר לה לא היתה שליטה. מאז שהועברה לבנין הו ועד, מגן לא טרחה לצלם לה דוחות נוכחות.
לפיכך, התלושים פיקטיביים.
שוב, צר לנו לציין כבר עתה כי טענות העובדה בתצהירה אינן זהות לאלה שבתביעתה, מה שהוסיף נדבך על נדבך לחוסר מהימנותה.
הנתבעות הכחישו טענותיה וטענו כי התובעת הועסקה אכן במסגרת בת 5 ימים, כששעות העבודה הן כמפורט בדיווחי הנוכחות; נדחו טענות העובדה שטענה להן. נתאפשר לה לאכול בחדר אוכל, ניתנה לה הפסקה בת שעה בה היתה ברשות עצמה ויכלה להיות בח"א או בכל מקום אחר, כרצונה.
לבקשתה, שולמו לה 10 ₪ אש"ל ליום, כתחליף לארוחת צהריים בחדר אוכל של תע"א; בסמוך לבנין בו עבדה ניתן לרכוש מזון. התובעת יצאה להפסקה של שעה ביום ואף יותר. התובעת הגיעה לעבודה ושבה לביתה בהסעת תע"א , תמיד באותן שעות. ידעי המשיך לסייע , גם כשעב ר לעבוד ב- ISSונעתר לבקשתה והחתים עבורה כרטיס הנוכחות ואין מקום לטענותיה.
התובעת קיבלה שכרה כדין. הוכחש הסכום שנתבע ודרך חישובו.

בעדותה טענה התובעת כי היתה לה הפסקה אחת ביום ב- 12, 25 דק', לא יותר מ חצי שעה. לא היתה לה הפסקת בוקר. מ- 11.09 קיבלה תשלום האש"ל; בחרה לקבל אש"ל במקום לאכול בחדר אוכל. רוב העובדים העדיפו לקחת אש"ל , פעמים בודדות נכנסה לפני כן לאכול בחדר האוכל, כשהוזמנה ע"י כל מיני חברות (עובדות תע"א, שהן חברותיה עד היום). ( משמע, עדים היו לה! גם לענין זה!).
העדיפה "בהפסקה שלי לשבת ולנוח... ולהביא אוכל מהבית ולאכול מאשר להתזז עד שם ולחזור...כעקרון, ישבתי אכלתי, ירדתי למטה לעשן סיגריה ועליתי חזרה" (עמ' 8). לא קיבלה דוחות נוכחות.
כך הוסיפה וטענה כי עוד לפני עבודתה בוועד הבינה שלא משלמים לה הרבה דברים, הבינה לפי התלוש (עמ' 9; מה שמלמד כי אין שחר לטענותיה, ולו לעניין התיישנות; ומנגד, סותרת טענותיה כי לא היו לה דוחות נוכחות טרם או לאחר המעבר לבניין הוועד!)
{אגב, נסתרות טענותיה באשר לחוק להגברת אכיפה, כשלטענתה, עובד תע"א, חשב הוועד, עמוס ביקש ממנה את התלוש ים, כדי לפקח שהכל משולם כדין! – הביאה לו הרבה תלושים, את כל התלושים והוא מצא הרבה מחדלים}.

כך אישרה כי עוד לפני 2012 ידעה שיש בעיות בתלושים ולא קיבלה מה שהגיע לה (עמ' 15), (אך לא טענה הֵלנתי בפני /במועד, וכו').
לטענתה, הבעיות בדיווחי נוכחות התחילו כשעברה לבנין הוועד. חזרה על תשובתה כי לא היו לה כרטיסי נוכחות. לא יכולה לדעת מה כתוב בדוחות הנוכחות. "יכול להיות" שהגיעה ולא הדפיסו, לא צילמו לה, אין לה העתקים.
לפני 2012 היתה לה גישה לדוחות הנוכחות.
אם פספסה ההסעה, אז היתה נוסעת עם קו האוטובוס ישר לתעשייה אווירית. נסעה עם קו 475 שמביא אותה לתוך תעשיה אווירית לע בודה עצמה. כן, היו פעמים. כשגרה באור יהודה, אצל אמה, ההסעה היתה יותר נוחה, יותר קרובה, גרה בת"א 15 שנה. מדי חודש לא שולמו לה נסיעות ומדי בוקר לקחה אוטובוס לנקודת איסוף.
כן פנתה לידעי, כמה וכמה פעמים. גם לחשב, עמוס, ניגשה. ניגשה לעמוס לפני שעברה לבנין הוועד. לא ניגשה אליו לפני שעברה לבנין הוועד (עמ' 26).
קנתה כרטיס חופשי חודשי /שילמה כל פעם על נסיעה. תמיד נסעה לנקודת ההסעה. כל יום השתמשה באוטובוס. לא יכולה ללכת ברגל (להסעה), אין לה כוח; לא לפני יום העבודה (אגב, משתמע מתשובתה כי לא כל יום נסעה באוטובוס בחזרה מההסעה; עמ' 28).

מסקנותינו מכל אלה:
אין בפנינו איזשהי ראייה כי יש פגם כלשהו בדיווחי הנוכחות. לתובעת היו כל דוחות הנוכחות עד שעברה לבנין הוועד. אין בפנינו כי פנתה , ולו פעם אחת, בתלונה על דיווחיה/תלושיה.
אין בפנינו, ולו ראייה כלשהי , כי פנתה לקבל הדוחות מאז שעברה לו ועד.
אין בפנינו, ולו ראיה כלשהי, כי ביקשה (ממאן דהוא) לחתום עבורה נוכחות במועד מסויים , אך הדו"ח לא כלל רישומה לאותה עת!
כללית נאמר: לא שוכנענו כי בפנינו דוחות לא מדוייקים, לא הוכח כי ידעי לא החתים במדויק את כרטיסיה , או כי אבנר או רומן לא החתימוהו לבקשתה, ובזמן! בל נשכח כי שעות העבודה מוגדרות וממילא, כך שעות ההסעה, עמה הגיעה ועמה עזבה!
בהכרח, אין שחר לטענותיה ל"פיקטיביות" התלושים.

שוב, שוכנענו כי "טיעוני האווירה" שנטענו על ידה – היו "ריקים מתוכן" – ומכל מקום, כלל לא הוכחו.

לא הוכח בפנינו, ולו בבדל ראייה , איך נסעה לעבודתה מדי יום, אם אכן נדרשה לאוטובוס אחד עד להסעה, אם נסעה עם אוטובוס אחד עד לתע"א לעבודתה, אם גם בחזרתה השתמשה באוטובוס לביתה, מההסעה – והכל האם אכן, כנטען בתביעה, השתמשה ב- 2 אוטובוסים לכל כיוון , או רק באחד, או בכלל לא (הלוך וחזור). האם תמיד קנתה חופשי חודשי , או שמא, רק כרטיס לנסיעה כי לא היה לה כסף?! למי פנתה או מתי ובאיזה נושא – אף זה לא הוכח.

והעיקר – לאף לא אחת מריבוי הגרסאות – לא הוצגה איזשהי ראיה לתימוכין !
למצער, לא מצאנו ולו בדל ראייה לנטען בסיכומיה (סיפא סעיף 18 עמ' 5 שם), ואיננו חולקים על היותה נמוכת קומה (אלא, שאין בפנינו כי היא "מוגבלת המוכרת על ידי ביטוח לאומי").
[אגב כך, גם תחשיביה לכ"א מרכיבי תביעתה – אין להם מקום בסיכומיה... נציין עוד כי גם את "תחשיביה", שהוגשו רק בסיכומיה, לא ניתן לבחון (כיצד חושב הסכום לכל שנה בטבלה); נזכיר כי בתחשיבי מגן הוזכרה טענת התיישנות וכי במירב החישוב, אם תעתר תביעתה – יעמוד ע"ס 17,098 ₪].
הנה כי כן – משלא הוכח רכיב אחד מהנטען בנושא נסיעות – נדחית התביעה ברכיב זה (22,158 ₪ );

ובאשר לזמן ההפסקה – אין חולק גם בנושא זה , כי אין דומות טענותיה בתביעה לאלה שבעדותה.
הוכח, דווקא מעדותה, כי יצאה להפסקה, כי לא נמנע ממנה לאכל בחדר אוכל של תע"א, לא "סגרגציה" (ולא דומה לה) וכי חרף היותה עובדת קבלן – יכלה ואף השתמשה בחדר האוכל של עובדי תע"א, בין אם הזמינה אותה עובדת תע"א או אחרים.
בפועל, הוברר מעדותה, כי לכל היותר, העדיפה שלא להגיע למפעל עצמו, מבנין הוועד (משנת 2012), בשל מ וגבלות, בשל רצונה או בחירתה – אך לא משום שלא יצאה באמת להפסקות!
עוד נזכיר כי דווקא התובעת היא שטענה כי היא מעשנת ואם כך, "קשה" להאמין כי רק ב -12 יצאה לעשן...
עוד מעניין להזכיר כי מתלוש 11.09 – התובעת קיבלה תשלום אש"ל – מה שוודאי מאיין טענתה (המשתמעת: כמה "נורא" כי "נאלצה" לאכול מהאוכל שהביאה מ ביתה; עד כי טענה ל"סגרגציה", לא פחות!!).
נציין עוד כי דוחות הנוכחות מלמדים כי בדר"כ נחתם כרטיסה בסביבות השעות 07:00 ו- 16:00 (דקות/עשרות דקות, לפני ואחרי...).
לא הוכח בפנינו כי לא יצאה להפסקות (אלא ההפך); לא הוכח בפנינו כי נאסר עליה לצאת להפסקה , או לצאת ממקום עבודתה בזמן הפסקה , או כי העמידה עצמה לשירות הנתבעות בכל השעות האמורות.
עוד יש להוסיף כי אין רלוונטיות למועד בו הגיעה לעבודתה אלא למועדים/לשעות העבודה במשמרת. לא הוכח בפנינו, ולו בבדל ראייה , כי עבדה לפחות 9 שעות, או כי הדיווחים פיקטיביים, או כי דיווחי הנוכחות לא אמינים או כי הפחתת השעות – לא כדין נעשתה.
למצער, אין בפנינו כי בעת כלשהי הלינה על דיווחים לא נכונים (=פיקטיביים) על נוכחותה, או על חוסר בשעות שבתלושיה.

עסקינן בחישוב סכמטי (22 י"ע לכל חודש), שאין לו ביסוס בראיות שבפנינו, ודאי אינו ישים, מקום בו למשל , עפ"י כרטיס הנוכחות יש פחות מ- 9 או 8 שעות...).

משבפועל, נשללה גרסת העובדה שטענה לה התובעת ומשלא נסתרה טענת הנתבעות, מקובלת עלינו גרסתן.
הנה כי כן – משלא הוכחו העובדות שבבסיס הטענה (והחישוב) הסכמטי – נדחית התביעה גם ברכיב ים אלה.
7. קיזוז שכר – הבראה

טענה התובעת בתביעתה כי מגן "המציאה "פטנט" חדש למשפט העבודה הישראלי" – בחודשים בהם שילמה לתובעת הבראה, גרעה מימי העבודה. לדוגמא, ציינה את ספטמבר 2013 (8 ימי שכר), אוגוסט 2012 (4 ימי הבראה), אוקטובר 2009 (7 ימי הבראה) ספטמבר 2007 (7 ימי הבראה). בהתאם, עתרה ל- 4,994 ₪ הפרשי שכר, בצירוף הלנה.

הנתבעות הכחישו הנטען, התייחסו לתלוש 8.12 בו הועסקה 12 ימים ושולם לה שכר בגין 96 שעות, בלי קשר לימי הבראה ששולמו. עוד טענו כי התובעת עושה שימוש שלא כדין באמור, משתקופת ההתיישנות להבראה היא שנתיים ולפיכך, טוענת ל"הפרשי שכר".

אין חולק כי הנטל על התובעת – עולה מהטענה (ומשנניח כי לא טענה כך "סתם") – כי כל דוחות הנוכחות היו בפניה , ובטרם כך טענה, הושוו דוחות הנוכחות לתלושים. אעפ"כ, התובעת לא צרפה ראיות לטענתה זו! – די באמור לדחיית תביעתה ברכיב זה.

השווינו כרטיס הנוכחות (שצרפו הנתבעות) ל- 9.13 ומצאנו בו סה"כ 10 י"ע. מנגד, מדווחים 22 י"ע, בשכר (עם חג) שאינו שונה מהחודשים הסמוכים (אותם י"ע), ושולמה הבראה.
מנגד, באוגוסט 2012 לא מצאנו כרטיס נוכחות.

לא בכדי הפנו הנתבעות לאוקטובר 2014, בו מצאנו 15 י"ע ובתלוש צויינו 18 י"ע (הכוללים חג וחופשה) וכן שולמה הבראה בגין 10 ימים. אגב, חיבור ימים זה מביא למסקנה, כביכול , עבדה 28 ימים באותו חודש . (והתובעת אינה טוענת כך).
בתלוש אוקטובר 2009 צוינו 16 י"ע (וכן 7 ימי הבראה) וכך אף בדוחות הנוכחות!
בתלוש ספטמבר 2007 צויינו 17 י"ע (ו-2 ימי חג ) וכן שולמו 7 ימי הבראה. וכך גם בכרטיס הנוכחות! – שוב, אין שחר לטענתה.
לא הוגשו לנו כרטיסי נוכחות לחודשים האמורים (אלו שלא ציינו לגביהם נתונים) וממילא – לא הוכיחה התובעת טענתה.

משלא הוכחו ימי עבודתה, ימי עבודה שלא שולם עבורם ומשלשיטתה, ולוּ עד עבודתה בבניין הוועד, לא נמנע ממנה לקבל העתק מדוחות הנוכחות, ומשהגישה הנתבעת דוחות נוכחות – ו משהטענה (שוב, הסכמטית) נסתרת ב בדיקתנו כאמור – אין לנו אלא לדחות התביעה ברכיב זה.
למצער, אף לו הוכיחה טענותיה אלה – ל אור כל האמור, לא היה בסיס לעתירה להלנה.

8. דמי הבראה ופדיון חופשה

טענה התובעת כי עפ"י חוק העסקת עובדים וסעיף 11 לצו ההרחבה החדש, היתה זכאית ל- 11 ימי הבראה, משנת עבודתה ה- 16, בשווי שבמגזר הציבורי; בהתאם, עתר ה לחיוב הנתבעות בסך 1,815 ₪.
עוד טענה כי לאורך כל תקופת עבודתה קופחה בימי החופשה, כשהיא טוענת לפדיון של 13 יום, לפי 9 שעות ובסה"כ 4,554 ₪ (משמע, 38.92 ₪ לשעה).
הנתבעות הכחישו הנטען וטענו כי שולמו לה דמי הבראה כדין ב- 10.14 ל- 10 ימים, כשהתובעת אף אינה מציגה חישוב. לחלופין, הוכחש הסכום וחישובו.
באשר לחופשה טענו כי חלקו הניכר של רכיב זה התיישן. יש לחשב שכרה לפי 8 שעות ולא 9 . עיון בתלושיה ל- 2015 מעלה כי נצברו לה 1.92 יום לחופשה (23 לשנה). שוב הוכחש הסכום וחישובו.

עיון בתלוש 3.15 מלמד כי גם בו שולמו 14 ימי חופשה ונותרה לכאורה, יתרה של 14 ימי חופשה.
דא עקא, עולה כי בשנת 2014 נצברו לתובעת 2.16 ימים לחודש, כשאין חולק שעסקינן, במירב, בעבודתה ב- 5 ימים בשבוע (ולא 6).
עוד עולה מהתלושים כי הצבירה החודשית לא חושבה לפי היקף משרתה בפועל מדי חודש בחודשו.
חרף כל אלה וחרף "הסתייגויותינו" לעיל, משעל מגן להוכיח פנקס חופשה ומשבתלוש 3.15 נותרה יתרה של 14 יום – זכאית התובעת לסך של 2,849.28 ₪ (25.44 ₪ לשעה X 8 שע' X 14 יום).

באשר להבראה – אכן, באוקטובר 2014 קיבלה התובעת תשלום ל- 10 ימי הבראה (לפי 423 ₪) קודם לכן שולמו 4 ימי הבראה ב- 1.13 (1,484 ₪, לפי 371 ₪ ), 8 ימי הבראה ב- 9.13 2,992 ₪ (לפי 374 ₪).

ב- 2012 (בפברואר 8 ימים X 365 ₪, ו- 4 ימים באוגוסט X 371 ₪); והנה אם טענה בתביעה כי היא זכאית ל- 11 ימי הבראה משנתה ה-16, בחישוב שבסיכומיה טענה ל-12 ימי זכאות (2014, 2015).
ונבהיר: אין חולק כי לשנת 2015, במירב, זכאית היא לפי תביעתה ל- 2.75 ימי הבראה ול- 11 ימי הבראה ל- 2014 , וכך אף לחודשי אפריל -דצמבר 2013, במירב זכאית היא ל- 8.25 יום.

אין חולק, גם לפי חישובי התובעת, כי בפועל ולכל היותר, יש לחשב זכאותה ל-22 ימי הבראה (מרץ 2013-מרץ 2015) וכי זכאית היא לפי היקף משרתה. יחד עם זאת, אין בפנינו חישוב לפי היקף משרתה, אך אין מקום לחישוב העודף על הנטען בתביעה. בסיכומיה טענה ל- 11 ימי הבראה 1,815 ₪ [קרי: לפי 165 ₪ ליום (!?) ].

מחישובי מגן עולה הטענה כי התובעת זכאית לפי ותקה לפי היקף משרתה לשנים 2013 (ל- 9 ימים) ו- 2014 (11 יום) ול- 2 015 (2.75 יום) וסה"כ 7,873.5 ומששולם לה בשנים 2013-2015 סה"כ 2,700 ₪, הרי אינה זכאית להבראה.

העובדה כי ב-2013 שולמה הבראה – מתייחסת (כמקובל!) ל- 2012 (וכך אף הלאה). נציין כי בדיקת תלושי השכר שהגישה התובעת (מ- 2004) מלמדת כי מדי שנה (אוגוסט-אוקטובר) שילמה מגן הבראה, כשברי כי תשלום הבראה ב- 1.14 מתייחס (על פניו, כהשלמה) ל- 2012 (ולא ל-2013). בספטמבר 2013 שילמה 8 ימי הבראה X 374 ₪, ובאוקטובר 2014 שילמה 10 ימי הבראה X 423 ₪.

בנסיבות אלה, עולה כי קיבלה התובעת כדי זכאו תה, הגם לא ל-2015.
מגן תבצע איפוא התשלום המתחייב כאמור לעיל גם ברכיב זה.

9. הפרשות לפ"פ בגין חופשה, הבראה ונסיעות

טוענת התובעת כי בהתאם לסעיף 9 (ב)(1)(א) לצו ההרחבה החדש, היתה זכאית החל מ-1.1.13 להפרשה קבועה בשיעור 8.33% לקופת פיצויים בגין דמי חופשה והבראה וכי זכאית היא ל- 24.98 ₪ בתוספת ותק של 0.46 ₪.
לפיכך, עתרה ברכיב זה לסך 1,215 ₪ [סעיפים 61-63 לתביעה; בסכום תביעתה נטען ל- 1,214 ₪ (סעיף 107) ].
בסיכומיה, בחישובים שצרפה, חזרה על טענתה.

הנתבעות בהגנתן הכחישו הנטען, משאינה זכאית להפרשה הנטענת במועד הנטען וכן הכחישו הסכום וחישובו.
מגן בחישוביה טענה כי ככל שתתקבל הטענה בדבר תחולת צו ההרחבה מנובמבר 2013, הרי תהא זכאית להפרשה בשיעור 2.33% לתשלומי חופשה והבראה ובסה"כ מהסך 11, 690 ₪ ולסה"כ 973.7.
משצו ההרחבה 2014 חל על יחסי הצדדים, על הנתבעת איפוא להפריש 8.33% בגין תשלומי חופשה והבראה כאמור , ממועד תחולת הצו , בגין מלוא הסכומים ששולמו לחופשה והבראה ממועד תחולתו (כולל בפסיקתנו וכולל ב- 2015).

הנה כי כן, על מגן לשלם לתובעת הסך האמור בתביעה 1,214.58 ₪, כתביעתה.
משלא הוכח כי הייתה זכאית לתשלום נסיעות (משלא הוכח ומששוכנענו כי נעזרה בהסעה של תע"א) – לא מצאנו לחשב הרכיב האמור (ודי אם נפנה, להערת שוליים 38, מול הסכום בתביעה).

10. סיכום

מגן תשלם לתובעת הסכומים שנקבעו לעיל, בתוך 30 יום ובצרוף ה"ה וריבית כחוק מיום 25.2.16 ועד לתשלום בפועל.

לאור התרשמותנו מהתביעה וטענותיה, לאור שינויי החזית והגרסאות של התובעת ולאור התביעה שלא בוססה כדבעי וסכומה – מול תוצאת ההליך שנקבעה עפ"י הנטלים בלבד, ישא כל צד בהוצאותיו.

ניתן היום , א' שבט תשע"ט, (07 ינואר 2019), בהעדר הצדדים ו ישלח אליהם.

מר יצחק רוזנברג,
נציג ציבור עובדים

שרה מאירי, שופטת -
אב"ד

מר צבי שטרן,
נציג ציבור מעסיקים
נחתם ע"י נ.צ. ביום14.1.19.