הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו סע"ש 55015-06-14

לפני:

כב' השופטת עידית איצקוביץ
נציגת ציבור עובדים גב' דבורה פינקלשטיין
נציג ציבור מעסיקים מר זה ר זלמן אקשטין

התובע
גסאן נג'ם אל דין, ת"ז XXXXXX346
ע"י ב"כ עו"ד מסארווה האשם
-
הנתבעים

  1. אברהם מאיר שוחט 023576994
  2. נאות השרון שירותי סיעוד ורפואה (2009) בע"מ

ח.פ. 514235688
3. מרכז סיעודי - נאות השרון בע"מ,
ח.פ. 512585670
כולם ע"י ב"כ עו"ד גדי גליצקי

פסק דין

1. התובע, תושב הרשות הפלסטינית, הגיש תביעה לפיצויי פיטורים וזכויות סוציאליות כנגד שלושת הנתבעים: אברהם מאיר שוחט - כבעלים של תחנת דלק ואולם אירועים בראשון לציון ושל בית אבות בפתח תקוה ( להלן: "הנתבע" או "אבי"); נאות השרון שירותי סיעוד ורפואה (2009) בע"מ - חברה שחוסלה מרצון אך מופיעה בתלושי שכר ורישיונות עבודה שהונפקו לתובע; וכנגד מרכז סיעודי נאות השרון בע"מ ( להלן: "נאות השרון" או "הנתבעת").

2. התובע טען שעבד אצל שלושת הנתבעים, שהיו מעסיקיו ביחד ולחוד, בתחנת דלק ובאולם אירועים. זאת החל מחודש מאי 2002 ועד לפיטוריו ביום 1.5.12. לגרסתו עד לחודש יוני 2006 לא דווח על עבודתו.

3. התובע נהג לישון במקום העבודה שבו שהה מיום ראשון עד ליום שישי אחרי הצהריים, אז חזר לביתו בישוב מרדה ברשות הפלסטינית .
התובע קיבל מהנתבעים הלוואה בסך 30,000 ₪ לחתונת בנו ולגרסתו בתקופה שמחודש 7.11 עד לחודש 4.12 שכרו קוזז בגין ההלוואה שהוא קיבל, למעט סך של 200-400 ₪ לשבוע. התובע טוען לזכאות ליתרת שכר שלא שולמה לו בסך 20,000 ₪. לגרסתו הוא פוטר מהעבודה על רקע ויכוח בגין ההלוואה שלקח שבגינו ביטל הנתבע את רישיון העבודה שלו והביא לסיום חוזה העבודה.
התובע עתר בתביעתו להפרשי פיצויי פיטורים בשיעור 28% בתקופה שבה דווח על עבודתו לשירות התעסוקה ( והופרש בגינו לקופת פיצויים בהתאם) ופיצויי פיטורים מלאים בגין התקופה שבה לא דווח על העסקתו .
כן ביקש התובע לחייב את הנתבעת בתשלום הודעה מוקדמת, דמי הבראה, דמי חגים, השלמת פדיון חופשה, דמי נסיעות ושכר מולן בסך 20,000 ₪.

4. הנתבעים טענו בכתב ההגנה שהתובע נותר חייב לנתבע ולנתבעת עשרות אלפי שקלים בגין כספים שגנב מכספת תחנת הדלק. ל גרסתם התובע חייב לנתבעת סך של 53,000 ₪ וכן סך של 16,000 ₪ לנתבע.
התובע חתם על מסמך שבו התחייב להחזיר את חובו באמצעות עבודה אצל הנתבעת 3 ממנה יקוזז משכרו מדי חודש סך של 2,000 ₪.
לאחר תקופה התובע נעלם ולא חזר לעבודה, כך ש הלכה למעשה הוא התפטר ונותר חייב לנתבעים אלפי שקלים .
התובע הועסק על פי אישור עבודה לתושבי הרשות, תלושי שכר הונפקו על ידי מדינת ישראל, אגף מת"ש והעתק נמסר לו מדי חודש.
התובע החל את העסקתו אצל נתבעת 3 ביום 1.7.06.
התובע לא פוטר ולכן לא זכאי לפיצויי פיטורים והודעה מוקדמת. אשר לדמי הבראה, התובע זכאי ל-14 ימים בגין השנתיים האחרונות לעבודתו, שהנתבעים מבקשים לקזז כנגד חובו לנתבעים.
לגבי דמי חגים, התובע עבד בחגים לבקשתו וקיבל תוספת של 50% עבור ימים אלה . כמו כן הוא קיבל פדיון של ימי החופשה שלו מדי שנה. התובע לא זכאי לשכר כלשהו ולמעשה הוא זה שחייב כספים לנתבעים.
אשר לנסיעות, נאמר כי היו הסעות מטעם הנתבעת ואם לעיתים רחוקות התובע סיים לעבוד בזמן שלא הייתה כבר הסעה, הוא קיבל תשלום במזומן.
הנתבעים ביקשו לקזז מכל סכום ש יגיע לתובע את החוב שלו למעסיק בסך 53,000 ₪.

5. ראיות שנשמעו

התובע הגיש תצהיר עדות ראשית ונחקר בדיון על תצהירו בעזרת מתורגמן לשפה ערבית, אף שהתרשמנו בדיון שהתובע מבין ומדבר עברית ברמה טובה.

מטעם הנתבעים העידו מר יניב חסון (להלן: "מר חסון") שותף של הנתבעים בבעלות בנכס שבו נמצאת תחנת הדלק ואשר העיד כי נכח כשהתובע חתם על המסמך נ/1 שלפיו הודה בחוב של 53,000 ₪. כן הגישו תצהירי עדות ראשית והעידו מר יורם שוחט והנתבע, שניהם אחים ובעלי מניות של נתבעות 2-3.

התובע נחקר בדיון על נושא חתימתו על המסמך נ/ 1 והכחיש הן שחתם והן את החוב עצמו.

6. תקופת העבודה של התובע וזהות המעסיק

התובע הצהיר שעבד אצל הנתבעת ברציפות החל מחודש 2002 " בחקלאות". הנתבעים הכחישו את תקופת העבודה הנטענת והצהירו שהתובע עבד רק מחודש יולי 2006, כשכל התקופה הוא עבד עם אישור עבודה, דרך מת"ש, והונפקו תלושי שכר שבהם מופיע כמעסיק " נאות השרון".

בניגוד להצהרת התובע הוא העיד בדיון שמעולם לא עבד אצל הנתבעים בחקלאות אלא באולם שמחות בתקופה של כ-4-5 שנים, ובהמשך ללא אישור עבודה.

מדברי יורם ואבי עלה שקיים קשר ארוך שנים בין התובע לבין משפחתם. התובע עבד תקופה ארוכה אצל אביהם באולם האירועים שהיה בבעלותו או שהוא ניהל. בבעלות נתבעת 3 בית אבות וגם תחנת דלק. התובע עבד כל התקופה או רובה בתחנת הדלק. נתבעת 2 היא חברה לא פעילה ( נאמר כי היה פירוק מרצון, אך לא הוגשו מסמכים בתמיכה ל כך), שהוקמה לצורך השתתפות במכרז של שירותי סיעוד של ביטוח לאומי. היא לא זכתה במכרז ומאז אינה פעילה.

ב"כ התובע טען שפרטיו של הנתבע מופיעים בדיווחים לשירות התעסוקה ו/או בתלושי השכר, אבל לא כך הוא. בתלושי השכר מופיע כשם המעסיק: "נאות השרון".

התובע, שהנטל הראייתי הוטל על כתפיו, לא הוכיח שהועסק על ידי נתבעים 1-2 או שקיימת עילה להרמת מסך של הנתבעת כלפי הנתבע.
על כן אנו קובעים שהתובע עבד אצל נתבעת 3 החל מיום 1.7.2016 עד ליום 1.5.12. עוד אנו קובעים שהתובע עבד רוב התקופה בתחנת הדלק, הוא נסע ביום ראשון בשעות הבוקר, לן במשך השבוע במקום העבודה ובימי שישי חזר לביתו.

7. נסיבות סיום העבודה של התובע

אין מחלוקת ששנה לפני סיום העבודה של התובע התחתן בנו והוא ביקש הלוואה לצורך האירוע. התובע קיבל סך של 30,000 ₪ שסוכם שיחזיר בניכויים משכרו.
אבי תיאר בעדותו את היחסים המיוחדים ששררו בין משפחתו לבין התובע, שאותו הכיר כאשר הוא ( אבי) היה ילד, אז התובע עבד אצל אביו. מדובר ביחסים חבריים הנמשכים זמן רב וחרף הטענות ההדדיות עדיין מתקשרים כדי לאחל חג שמח ( ראו ע' 25 ש' 6-16 לפרוטוקול הדיון).

לאחר מתן הלוואה, שכאמור אינה במחלוקת, הופכות גרסאות הצדדים למנוגדות לחלוטין. התובע הצהיר שבמהלך התקופה שמחודש 7.11 עד 4.12 הוא לא קיבל משכורת, למעט דמי כיס של 200-400 ₪ לשבוע. יתרת השכר קוזזה על חשבון ההלוואה. לפי חישוביו הוא זכאי ליתרת שכר בסך 20,000 ₪, "שהנתבעים לא רצו לשלם לי" (סעיף 13 לתצהיר התובע). עוד הצהיר התובע כי לאחר הוויכוח אבי ביטל את רישיון העבודה שלו והביא לסיכול חוזה העבודה ולפיכך יחסי עבודה הסתיימו דרך פיטורים.

ברם, בעדותו שינה התובע את גרסתו. לטענת התובע היה ויכוח עם יורם על הכסף, כשפנה אליו ודרש את כספו. וכך ציין התובע בעדותו: "אם אתה לא נותן לי מה שמגיע לי אני לא רוצה לעבוד. כשרציתי לחזור לעבודה מצאתי שהאישור הופסק...". מכאן שהתובע מתאר מצב של התפטרות ( בשל אי תשלום השכר שלפי גרסתו הגיע לו). התובע העיד כי הייתה זו אמירה " מהעצבנות" ושאחר כך חזר, עבד שבוע ואז הפסיקו לו את האישור ( ע' 11, ש' 24-27 לפרוטוקול הדיון).
גרסת התובע בעדותו, בניגוד לגרסתו בתצהיר, היא שהוא התפטר בשל סיבה – אי תשלום השכר – המצדיקה לראות את התפטרותו כפיטורים.

לעומת זאת גרסת הנתבעים, כפי שתוארה על ידי יורם ואבי, שונה בתכלית.
יורם העיד כי בתקופה של מספר חודשים, גילו שיש גניבות מהכספת של התחנה. הכספת הייתה אז מתחת למדרגות בחדר המתדלקים. כשהתגלו הגניבות החליטו להעביר את הכספת לתוך החנות שבתחנה. כאשר הגניבות התרחשו שוב ראו בצילום אבטחה את בנו של התובע שנכנס לחנות התחנה ביום שישי, ולא יוצא. התחנה סגורה בשבת. ביום ראשון רואים שוב את בנו של התובע. הבעלים קראו לתובע לשיחה ואז " התברר שידו הייתה במעל גם לפני זה, הוא הודה בזה. אז ישבנו, ביקשנו שהוא יעביר לפחות חלק גדול מהכסף. הוא צלצל לבן שלו ואמר לו תביא את הכסף. הביא סכום של 20 או 30 אלף שקל. החזיר לנו את הכסף במזומן... אז אמרתי שחסר עוד כסף... אנחנו עושים חשבון. הנה אני רושם לך שאתה חייב לי 53 אלף שקל. עשינו קיזוז של מה שהיה חסר. הוא ישב אתנו כל הזמן. 3-4 שעות. עד שצלצל לבן שלו והוא הואיל להחזיר את הכסף. רצינו להגיש תלונה למשטרה אבל הוא התחנן לפנינו ובכה שלא נכניס אותו לכלא. רשמנו בכתב יד אני רשמתי כי הוא לא כותב עברית, רשמנו בהתחלה שיחזיר 3,000 ₪ לחודש, המשכורת שלו הייתה 5,500-6,000 לפי שעות העבודה שלו. ואז אמרנו 3000 אתה לא יכול להחזיר אז תיקנו את זה ל-2000 ₪ וזה נעשה באותו מעמד... לא הגשנו תלונה כי לא רצינו לעשות לו באמת צרות. אמרנו יחזיר את הכסף. המטרה בסופו של דבר להחזיר את הכסף" (ע' 20-21 לפרוטוקול הדיון).
באותו מעמד נכתב המסמך נ/1 שנחתם לטענת הנתבעים על ידי התובע, שבו נאמר:

"אני גאסאן נגם אל דין מס' ת.ז. XXXXXX346 מתחייב כי אני חייב ליורם שוחט סך של 53,000 ₪ הנני מתחייב להחזיר סכום כסף זה ע"י עבודה ו/או בתשלום חודשי של 2,000 ₪ בחודש ידוע לי כי הריבית על הכסף תעמוד על 2% בחודש כמו כן ישולם על ידי 1,000 ₪ בחודש עבור אישור העבודה.
חתימה
נחתם בתאריך 20.2.2012
בנוכחות יניב חסון
עופר אבוסייף טלפון 0509309265
יורם שוחט".

התובע הכחיש שחתם על המסמך ואת כל המעשים המיוחסים לו.

יצוין כי הצילומים שבהם כביכול רואים את בנו של התובע נכנס ויוצא מחנות התחנה לא הוגשו לבית הדין. לדברי אבי ויורם אלה נמחקו נוכח הזמן שעבר. מר יניב חסון, שהוא שותף בנכס שבו ממוקמת תחנת הדלק, העיד שראה את הצילומים שבהם נצפים התובע ובנו ושהוא היה עד להודאת התובע. לדבריו:
"ראיתי במצלמות אדם שיוצא מן השירותים, מכסה את הראש שלו ונכנס לחדר הכספת, לא ידענו שזה התובע, הבן שלו או מי מטעמו, חזר על זה כמה פעמים, בפעם ה-3 או 4, ראינו את הבן שלו נכנס לחנות ולא יוצא, רק מוצ"ש והייתה גניבה בשבת. אז קראנו לתובע והוא כבר נסע הביתה, חזר שבוע אחר זה, ישבנו אמי, יורם, היה גיסי דדי והיה עוד מישהו. ישבנו עם התובע, הראנו לו את הסרט במצלמות, הוא הודה שהוא והבן גנבו, בהתחלה הוא אמר " זה לא אנחנו" בסוף הוא הודה שזה מעשה ידיו והבן שלו. התחייב להחזיר את הכסף. אחר כך הלכתי, יורם הכין מכתב, ראיתי אותו, אחרי שהתובע חתם, אני הייתי וגם גיסי, הייתי בשלב החתימה" ע' 15-16 לפרוטוקול).

לדברי אבי הוא ראה את הסרט, אך לא נכח בעת החתימה על נ/1.
לפי עדויותיהם של עדי הנתבעים לאחר שהתובע הודה בגניבה, הוא עבד תקופה קצרה ועזב – למרות שכמעסיקים הם היו מעוניינים שהוא ימשיך לעבוד כדי להחזיר את כספי הגניבה.

לא נערכה בדיקה גרפולוגית של החתימה על המסמך נ/1, שהתובע הכחיש. הוא התבקש לחתום לפני בית הדין וכך עשה (ת/1).

אין אנו מומחים לגרפולוגיה ולכן, אין בית הדין יכול לומר האם החתימה על גבי המסמך נ/1 היא אכן של התובע.

יש לציין שהתובע לא הביא כל עדות לתמיכה בגרסתו ומנגד הנתבעים הביאו שלושה עדים, שעדויותיהם היו אמינות עלינו.
בגרסת התובע, כאמור, התגלו סתירות: כך למשל התובע הצהיר על פיטוריו אך בעדותו תיאר שהתפטר מהעבודה לאחר ויכוח על שכר. אי דיוקים התגלו גם ביחס לגרסתו בעניין עבודתו בחקלאות.

נוכח האמור אנו מאמינים לגרסת עדי הנתבעים, שלפיהן התובע ובנו נצפו בסרטוני האבטחה של תחנת הדלק. אנו מאמינים שלאחר שהתגלתה הגניבה התחנן התובע שלא יגישו תלונה למשטרה ויורם נעתר לבקשתו, בכפוף להחזרת חלק מן הכספים ( שהתובע אכן החזיר) וקיזוז חודשי מהשכר עד לכיסוי החוב.

עם זאת, לא הובאו הוכחות מהותיות באשר לסכום הגניבה ובהתאם, לגבי הסכום שהתובע נותר חייב ושעליו להחזיר, כפי שנקוב בנ/1.

עוד אנו מאמינים שמספר ימים לאחר גילוי הגניבה והשיחה עם התובע, הוא התפטר. לא ברור לנו מה היו מניעיו. ייתכן שהבין כי ייאלץ לעבוד תקופה ארוכה מאוד כדי להחזיר את החוב, ייתכן שהתבייש במעשיו. אולם, ללא ספק, לא מדובר בהתפטרות עקב אי תשלום שכר כפי שסיפר התובע בעדותו .
לאחר מספר ימים שהתובע לא הגיע לעבודה, הודיעו מנהלי הנתבעת לרשויות על ביטול רישיון העבודה. הדבר נעשה לאחר שהחוזה הסתיים עקב התפטרות התובע.
אי לכך אנו קובעים שהתובע התפטר ואינו זכאי לפיצויי פיטורים והודעה מוקדמת כפי שתבע ולכן דין רכיבים אלה של התביעה להידחות.

8. התביעה לשכר עבודה

התובע עתר בתביעתו לתשלום יתרת שכר בסך 20,000 ₪. הנתבעים מנגד טוענים ששילמו לתובע את כל השכר שמגיע לו, ואף עומדת להם טענת קיזוז בסך 53,000 ₪.

בכתב התביעה כותב ב"כ התובע באופן לאקוני: "התובע יטען כי בהתאם לחישוביו, ובהתאם לסכומים שקוזזו מגיע לו יתרת שכר בסך של 20,000 ₪" – אולם לא הוגשו שום חישובים במועד הגשת כתב תביעה או אחריו.

בתצהיר התובע נאמר:
"...לפי חישובים שעשיתי מגיע לי מהנתבעים יתרה של 20,000 ₪ לאחר קיזוז ההלוואה סכום שהנתבעים לא רצו לשלם לי" (סעיף 13).

התובע העיד כי מאז שקיבל את ההלוואה בסך 30,000 ₪ לחתונת בנו הוא לא קיבל שכר, אלא " דמי כיס" של 200-400 ₪ כל שבוע. כאשר נשאל יורם כמה כסף הוא עוד חייב לו, אמר לו 30,000 ₪... "כאילו לא קוזז כלום" (ע' 11 ש' 19 לפרוטוקול הדיון). כשנשאל התובע כיצד הגיע לסכום של 20,000 ₪ כחוב על שכר ואם עשה חשבון מדויק, הוא השיב : " זה עבודה של עו"ד", "זה מגיע לי" (ע' 13, ש' 13-15).

התובע לא סיפק כל הסבר ולא בדל ראיה לגבי הסכום ש דרש בסך 20,000 ₪. לדברי יורם ואבי התובע קיבל את הסכומים המופיעים בתלושי השכר ועוד כספים במזומן. אנו מקבלים גרסה זאת נוכח היחסים שבין הצדדים, שחרגו מהשגרתיים ביחסי עובד-מעסיק.
מכל מקום התובע לא הוכיח בכל דרך שהיא את טענתו שלפיה זכאי לשכר הנתבע בסך 20,000 ₪ ועל כן דין דרישה זו להידחות.

9. דמי הבראה

הנתבעת הודתה כי היא חייבת לתובע דמי הבראה עבור השנתיים האחרונות לעבודתו – בכפוף לטענת קיזוז, שלגביה נדון בהמשך.
התובע עבד שש שנים, ועל כן זכאי לדמי הבראה בגין השנה החמישית והשישית: 14 ימים, לפי הסך הנתבע 361 ₪ = 5,054 ₪.

10. דמי חגים

ב"כ התובע צמצם את תביעתו לדמי חגים ל-5 שנים נוכח טענת התיישנות ( ראו ע' 6 לפרוטוקול הדיון).
ב"כ הנתבעים הודה לגבי אי תשלום חגים ( ע' 7 ש' 10), על אף הטענות לגבי תשלום החגים היהודיים ועבודת התובע בחגים המוסלמיים, שעליהם קיבל תוספת של 50%.

מאחר ששכר התובע שולם, בהתאם לתלושי השכר, לפי ימי עבודה ולא מופיע תשלום נפרד בגין ימי חגים, אכן לא שולמו ימי חג המגיעים לתובע לאחר שלושה חודשים של עבודה.

לנוכח ההתיישנות שלגביה הסכים ב"כ התובע, אנו קובעים שהתובע זכאי לתשלום עבור 45 ימי חגים לפי סך של 220 ₪ - שכרו האחרון של התובע = 9,900 ₪ בגין דמי חגים.

11. פדיון חופשה

התובע הגיש תביעה לפדיון חופשה בגין ארבע שנים שבהן, לגרסתו, לא קיבל דמי חופשה.
לגרסת הנתבעים התובע נהג לפדות מדי שנה את כספי החופשה שלו. בנוסף נטענה טענת קיזוז לגבי כספי הגניבה הנטענת.

התובע הצהיר לאקונית בתצהירו כי הוא זכאי להשלמת פדיון חופשה. בסיכומים הבהיר ב"כ התובע כי הופרש 4% מהשכר דרך שירות התעסוקה, ולפי הוותק של התובע הוא זכאי להפרש בין אותו 4% ששולם לו לבין דמי חופשה המגיעים לו על פי חוק.

מעיון בתלושי השכר של התובע עולה כי אכן שולם לו 4% מהשכר בגין חופשה, מבלי לחשב את הוותק שלו בעבודה.

התובע זכאי ל-14 ימי חופש ה עבור השנה השלישית והרביעית, 16 עבור השנה החמישית ו-18 בגין השנה השישית. בסך הכול זכאי התובע ל-62 ימים.

ארבעת האחוזים שקיבל התובע משמעם פדיון בגין ימי החופשה המינימאליים (14 ימים בשנה). מכאן שהתובע זכאי ליתרה עבור 6 ימים לפי שכר בסך 220 ₪ = 1,320 ₪ בגין פדיון חופשה.

12. דמי נסיעות

אין חולק שהתובע נסע לעבודה וממנה פעמיים בשבוע – הגיע לעבודה ביום ראשון וחזר לביתו ביום שישי.
התובע טען כי שילם סך של 45 ₪ בגין הנסיעה לעבודה, וסך של 150 ₪ בגין החזרה לביתו. בסך הכול: 780 ₪ לחודש.

הנתבעים טענו כי הייתה הסעה ( מונית של תושב הרשות הפלסטינית) ש הביאה את התובע לעבודה והחזירה אותו לביתו בסוף השבוע. התביעה צומצמה כאמור ל-5 שנים, עקב התיישנות.

אבי העיד שהוא יודע שאחיו ( יורם) היה משלם לתובע נסיעות בימי שישי כדי שייסע הביתה מחוץ לתלוש, ולמיטב ידיעתו הוא קיבל סך של 300-400 ₪ כל שבוע.

מכאן שיש סתירה בגרסת הנתבעים: האם אכן סיפקה הנתבעת הסעה מטעמה שהביאה את התובע לעבודה וממנה או שמא שולמו לתובע כספים בגין נסיעותיו " מחוץ לתלוש".

בהתאם לצו ההרחבה להחזר הוצאות נסיעה לעבודה וממנה במשק הפרטי, לא ישולם החזר הוצאות למי שמוסע לעבודה על חשבון המעסיק או מטעמו – אך הנטל הראייתי להוכיח כי היו הסעות מוטל על המעסיק.
במקרה שלפנינו לא הובאה כל הוכחה לגבי קיומה של הסעות עבור התובע, ונוכח הסתירה בין גרסאות הנתבעים, אנו קובעים שהתובע זכאי לדמי נסיעות.

צו ההרחבה קובע מקסימום של החזר הוצאות נסיעה שעמד במועד הרלוונטי על 25.20 ₪ בעד כל יום עבודה, כאשר הפרשנות הנדרשת לדעתנו היא שמדובר במקסימום תשלום בגין כל יום עבודה שבו העובד נוסע – לעבודה או ממנה.

אי לכך התובע זכאי לתשלום בסך 50.40 ₪ לשבוע, קרי, 201.60 ₪ לחודש במכפלה של 5 שנים = סך של 12,096 ₪ בגין דמי נסיעות.

13. טענת הקיזוז של הנתבעת

הנתבעים טענו לקיזוז בגין סכום הגניבה הנטען, כפי שעולה מהמסמך שלטענתם נחתם על ידי התובע ( וזה הכחיש את חתימתו), בסך 53,000 ₪.
כפי שציינו קודם לכן אנו מאמינים, על פי ה ראיות שנשמעו בדיון, שהתובע הודה בגניבה. עם זאת, לא הובאה כל ראיה לגבי סכום הגניבה. אף אחד מהעדים מטעם הנתבעת לא הסביר ולא פירט כיצד הגיעו לסכום שנכתב על המסמך, סך של 53,000 ₪. גם אם התובע חתם על המסמך, אין משמעות הדבר כי הוא מודה באותו סכום – הגם שהוא נקוב במסמך.
התובע נתפס במעשה שלא כדין. סביר שחש מבוכה רבה ורגשות אשם ( עדי הנתבעת העידו שהוא מירר בבכי), ולא היה באפשרותו לבדוק את חישובי הנזק שנגרם לנתבעת.
על מנת לקזז משכר עבודה וזכויות סוציאליות המגיעים לעובד, על המעסיק להוכיח קיומו של חוב בסכום קצוב, או בלתי שנוי במחלוקת (ראו דב"ע נד/3-101 יעקב עמנואל - שופרסל בע"מ , פד"ע כח 241; ע"ע 138 32/12/10 שופר-ארגון להפצת יהדות ואח' - אילנית לוגסי ואח' (26/05/2016) .
במקרה שלפנינו לא הוכח סכום קצוב ולכן דין טענת הקיזוז להידחות.

14. לסיכום
נוכח כל האמור לעיל, אנו מחייבים את הנתבעת 3 - מרכז סיעודי - נאות השרון בע"מ לשלם לתובע סכומים כדלקמן:
סך של 5,054 ₪ בגין דמי הבראה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.5.12 ועד ליום התשלום המלא בפועל.
סך של 9,900 ₪ בגין דמי חגים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.5.12 ועד ליום התשלום המלא בפועל.
סל של 1,320 ₪ בגין פדיון חופשה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.5.12 ועד ליום התשלום המלא בפועל.
סך של 12,096 ₪ בגין דמי נסיעות, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.5.12 ועד ליום התשלום המלא בפועל.
התביעה כנגד נתבעים 1-2 נדחית על כל רכיביה.

מאחר שהתביעה התקבלה בכ-20% בלבד מהסכום שנתבע ולנוכח יתר נסיבות העניין , אנו מחייבים את התובע לשלם לנתבעים ( יחד ולחוד) הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪.

15. לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו.

ניתן היום, ‏28 דצמבר 2016, ‏כ"ח כסלו תשע"ז, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

גב' דבורה פינקלשטיין
נציגת ציבור עובדים

עידית איצקוביץ, שופטת
אב"ד

מר זהר זלמן אקשטין
נציג ציבור מעסיקים