הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו סע"ש 5347-12-16

לפני:

כב' השופטת הבכירה עידית איצקוביץ
נציגת ציבור (עובדים) גב' הלן הרמור
נציגת ציבור ( מעסיקים) גב' ברקת שני

התובעת
נטלי טלי שצ'וק ת.ז. XXXXXX827
ע"י ב"כ עו"ד אדוארד וולפוביץ
-
הנתבעת
ג'י אן אם מדיה בע"מ ח.פ. 514939511
ע"י ב"כ עו"ד רחל ברגר-שכטר

פסק דין

לפנינו תביעה של התובעת נגד מעסיקתה, חברת ג'י אן אם מדיה בע"מ ( להלן – החברה או הנתבעת), בטענה שהיא פוטרה מעבודתה מחמת היותה בהיריון. התובעת ביקשה לחייב את החברה בתשלום פיצויים בגין אי מתן הודעה על תנאי העבודה; פיצויים בגין פיטורים שלא כדין - ללא עריכת שימוע כדין; פיצויים בגין פיטורי אישה בהיריון תוך ניסיון להתחמק מהוראות חוק עבודת נשים, תשי"ד-1954 (להלן – חוק עבודת נשים) ובניגוד לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, תשמ"ח-1988 (להלן – חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה); חלף הודעה מוקדמת; ודמי הבראה שנמנעו עקב פיטוריה בהיריון.
סכום התביעה: 152,390 ₪.

עובדות

החברה עוסקת בשיווק דיגיטלי ובמתן שירות לקוחות אינטרנטי, למגוון חברות ופרטים בינלאומיים בתחומים שונים.
התובעת הועסקה בחברה בתור נציגת שירות לקוחות צ'אט אינטרנטי מיום 23.5.16 ועד לפיטוריה ביום 22.9.16 - תקופה של כארבעה חודשים ( דוחות הנוכחות של התובעת צורפו כנספח 4 לתצהירי הנתבעת). אמנם בדיון טען ב"כ התובעת שהתובעת התחילה לעבוד ביום 10.5.16, אולם טענה זו לא הוכחה. התובעת אף העידה כי היא אינה זוכרת את התאריך המדויק שבו היא החלה לעבוד ( עמ' 10 ש' 2-9 לפרוטוקול הדיון).
ביום 23.5.16 נערך בין הצדדים הסכם עבודה אשר התובעת חתומה עליו ( נספח 1 לתצהירי הנתבעת).
התובעת עבדה חמש משמרות בשבוע, שמתוכן 4 משמרות מהשעה 17:00 ועד השעה 1:00 בלילה.
כחודש לאחר תחילת העסקתה הודיעה התובעת לחברה שהיא בהיריון.
לפי דוחות הנוכחות התובעת נעדרה מעבודתה בתאריכים הבאים:
31.5.16, 14.6.16, 3.7.16, 4.7.16, 26.7.16-28.7.16, 31.7.16, 7.8.16-11.8.16, 14.8.16, 25.8.16, 31.8.16, 7.9.16-8.9.16, 20.9.16-21.9.16 (נספח 4 לתצהירי הנתבעת).
ביום 12.9.16 זומנה התובעת לשימוע ליום שלמחרת. ההזמנה נמסרה לתובעת בעל פה ע"י מר קיריל ספרו שהיה מנהלה האישי ( להלן – מר ספרו).
ביום 13.9.16 נערך לתובעת שימוע ובמסגרתו נכתב פרוטוקול ( נספח 8 לתצהירי הנתבעת).
למחרת, ביום 14.9.16, החתימו נציגי החברה את התובעת על הפרוטוקול מ יום 13.9.16.
ביום 21.9.16 נשלחה לתובעת בדואר הודעה על סיום העסקתה בחברה.
ביום 22.9.16 נשלח לתובעת מכתב זהה גם בדואר אלקטרוני.
התובעת ילדה ביום 15.2.17.

טענות התובעת

מאז החלה התובעת בעבודתה בחברה, לא היו טענות בדבר אי שביעות רצון מתפקודה.

לאחר שהתובעת הודיעה לחברה על הריונה, היא החלה להרגיש בחילות, סחרחורות וחולשה כללית מדי פעם, ולכן נזקקה למנוחה רבה יותר מאדם רגיל בשגרת עבודתו.

התובעת ביקשה אישור מראש ועדכנה את נציגי החברה כשהיא הייתה זקוקה לצאת מהעבודה מוקדם יותר או להגיע לעבודה מאוחר יותר עקב תחושות חולשה וסחרחורת. התובעת קיבלה אישורים לכך בעל פה.

התובעת עבדה בשעות לא שגרתיות.

ביום 12.9.16 התבקשה התובעת על ידי מר ספרו, מנהלה הישיר, לגשת לשיחה עם מנהל החברה, מבלי לציין את הסיבה לשיחה ומבלי לתת לה מסמך כלשהו בכתב. התובעת לא ידעה שהחברה מתכוונת לערוך לה שימוע, והדבר התברר לה רק בדיעבד מתוך סיכום השיחה.
ביום 13.9.16 נערכה לתובעת שיחה שארכה כ-5 דקות בלבד, שבה נכחו מנהל החברה, מר מיכאל פלאקס ( להלן – מר פלאקס) ומר ספרו. בשיחה זו הועלו לראשונה טענות כלפי התובעת בנוגע למספר היעדרויות שלה מהעבודה. נציגי החברה ידעו שהתובעת הייתה בהיריון. לא ניתנה לתובעת הזדמנות סבירה להתכונן לשימוע.

ביום 22.9.16 שלחה החברה לתובעת הודעת פיטורים, בעקבות השיחה מיום 13.9.16, באמצעות דואר אלקטרוני. כמו כן מנהל החברה הודיע לה באמצעות שיחת טלפון קצרה על פיטוריה. כל זאת בזמן שהתובעת שהתה בביתה בימי מחלה. החברה פיטרה את התובעת בדרך לא הולמת, שכן היא פוטרה בדואר אלקטרוני ובשיחת טלפון קצרה, בהיותה בהיריון ובזמן שהייתה בימי מחלה מאושרים על ידי הרופא.
החברה לא הנפיקה לתובעת מסמך בנוגע לסיום יחסי העבודה, שמעיד על תקופת העסקתה.
כמו כן, לתובעת לא נמסר הסכם העסקה, שהוזכר בהודעת הפיטורים מיום 21.9.16.
התובעת לא קיבלה מהחברה את פירוט תנאי עבודתה, בניגוד לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה ( תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002 (להלן – חוק הודעה לעובד).
החברה ידעה שהתובעת בהיריון הן בזמן שהודיעה לה על פיטוריה והן זמן רב לפני כן. לחברה היה אינטרס לפטר אותה, שכן לא ניתן להעסיק אישה בחודש חמישי להריונה ואילך בשעות לא שגרתיות, כפי שהיא הייתה עובדת עד אז. החברה רצתה למנוע בעתיד את סירובה של התובעת לעבוד בלילה, שכן אם היא הייתה ממשיכה להרגיש חולשות ובחילות בהמשך הריונה, אז היא הייתה מסרבת לעבוד בשעות לילה.

טענות הנתבעת

בידי התובעת הייתה בחירה באילו שעות לעבוד – בשעות היום או בשעות הערב. החברה הייתה גמישה בעניין שעות העבודה, אך התובעת לא פנתה אליה בעניין זה.
התובעת פוטרה פחות מארבעה חודשים לאחר תחילת העסקתה עקב הפרות אמון ועבירות משמעת חוזרות ונשנות, התנהגות חסרת אחריות וזלזול בחברה, ולאחר שככל הנראה סברה כי הודעתה לחברה על דבר הריונה " תחסן" אותה מפני פיטורים.

התובעת הפרה את הסכם העבודה ואת חובת תום הלב המוגברת החלה ביחסי העבודה, תוך שזלזלה בחברה עד שלבסוף פוטרה למעלה משבוע לאחר השימוע שנערך לה.

בהגשת תביעה זו עושה התובעת שימוש לרעה בהליכים משפטיים ובזכויות הניתנות לנשים בהיריון.
התובעת הוחתמה על הסכם העסקה כדין, בו פורטו כל תנאי העסקתה והיקף משרתה, וקיבלה העתק ממנו.

לאחר שהתובעת הודיעה למר ספרו שהיא בהיריון, הוא בירך אותה וציין לפניה שהיא יכולה לפנות אליו בכל דבר ועניין שתזדקק לו. ואולם, זמן לא רב לאחר הודעתה על דבר הריונה, החלה התובעת לזלזל בעבודתה ולעשות כל העולה על רוחה תוך הפרת האמון שניתן בה.
התובעת החלה להיעלם באופן פתאומי, להיעדר מהעבודה לכאורה מטעמי מחלה, לצאת מוקדם, לאחר, או לא להגיע לעבודה כלל מבלי להודיע על כך. כמו כן, פעמים רבות היעדרויותיה או יציאותיה המוקדמות מהעבודה נעשו ללא אישור רופא.
בתקופה הרלוונטית לתובענה, מלבד התובעת מילאה את התפקיד עובדת נוספת אחת בלבד והתנהלות התובעת גרמה להשלכות חמורות על תפקוד מוקד שירות הלקוחות של החברה.

במהלך תקופת העסקתה הקצרה של התובעת במשך כארבעה חודשים, היא יצאה לשבעה ימי חופשה ו-13 ימי מחלה, והמציאה אישורים לגבי שמונה ימי מחלה בלבד. התובעת לא המציאה כל אישור על איחוריה לעבודה או על יציאות מוקדמות עקב " בדיקות רפואיות" לכאורה. יתרה מכך, התובעת גם לא מצאה לנכון לספק הסבר סביר ומתקבל על הדעת בנוגע לאיחורים שלה או בנוגע להיעדרויותיה מהעבודה.
יצוין שבתקופת עבודתה הקצרה הייתה התובעת זכאית לתשלום בגין שישה ימי מחלה לכל היותר.

לאורך כל תקופת העסקתה של התובעת החברה באה לקראתה. כך למשל ביקשה התובעת כבר בהתחלה לעבוד בימי ראשון במקום בימי שישי, והחברה נעתרה לבקשתה. כמו כן, התובעת ביקשה מספר פעמים לצאת מוקדם לסידורים, ולא קוזזו לה שעות היעדרות משכרה. כך גם בתחילת חודש יולי 2016, כאשר נפטר סבה של התובעת, נתנה החברה לתובעת את אישורה להיעדר מהעבודה ביום 3.7.16 בתשלום ועל חשבון החברה.

לאור התנהלות התובעת, ולאחר שבאחד המקרים היא הודיעה כי תאחר, אך לבסוף היא לא הגיעה לעבודה כלל, כבר בסוף חודש אוגוסט 2016 התגבשה החלטה לזמן אותה לשיחת שימוע ולתת לה הזדמנות לשפר את התנהגותה.

ביום 6.9.16 יצאה התובעת מוקדם מהעבודה, לאחר ארבע שעות בלבד, ולא שבה עד ליום 12.9.16. עם חזרתה לא המציאה התובעת כל אישור רפואי ואת היעדרויותיה הצדיקה בטענה כי היא לא הרגישה טוב בגלל שהיה לה חום.
לאור היעדרותה של התובעת מהעבודה במשך זמן רב, לא נוצרה הזדמנות למסור לה הזמנה בכתב לשימוע. עם שובה מחופשת מחלה הנטענת, ביום 12.9.16, הזמין אותה מר ספרו לשיחת שימוע שהתקיימה יום אחרי ועסקה בהיעדרויותיה הרבות והלא מאושרות.
בשלב זה התובעת הייתה מודעת לחוסר שביעות רצון החברה מהיעדרויותיה הלא מאושרות ומהזלזול כלפי מקום העבודה.

בשימוע שנערך לתובעת היא הסכימה עם נציגי החברה כי עליה לקחת את עבודתה יותר ברצינות, והביעה הבנה לכך שחוסר רצינותה וחיסוריה הרבים ללא אישור רפואי גורמים לבעיה תפקודית של החברה ומשליכים ישירות על מידת האמון בה.

ביום 21.9.16, שבוע לאחר קיום השימוע ומאחר שלא חל שינוי בהתנהגות התובעת, הוחלט לפטר אותה. ואולם, לאור העובדה שהתובעת שוב נעדרה מהעבודה ולא הודיעה שקיבלה ימי מחלה, מכתב הפיטורים נשלח בדואר רשום. התובעת סירבה לקבל אותו, ויום למחרת נשלח אליה מכתב פיטורים גם באמצעות הדואר האלקטרוני.

פיטורי התובעת נשקלו בכובד ראש על ידי החברה ונעשו כדין, בתום לב וממניעים ענייניים, תוך שהחברה שילמה לתובעת את מלוא הכספים להם היא הייתה זכאית, ואף מעבר לכך.

לאחר בחינת שכרה של התובעת עלה כי החברה, בשל טעות חשבונאית, שילמה לתובעת כספים ביתר בסך של 3,671 ₪, אותם היא דורשת לקזז.

עם תחילת העסקתה התובעת הפרה את סעיף ה"אמון האישי" בהסכם העבודה ולא גילתה כי במקביל לקבלתה לעבודה בחברה, היא המשיכה לעבוד במקום עבודה אחר ( כדיילת קרקע בארקיע). התובעת לא ציינה זאת בריאיון העבודה, על אף שקראה את ההסכם וחתמה עליו. הדבר התגלה לאחר שהיא מילאה את טופס 101.
התנהגות זו משליכה על אמינותה של התובעת, וגם מעלה תהיות בדבר מקום הימצאותה של התובעת בזמן היעדרויותיה.

ראיות

התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית ונחקרה עליו בדיון. התובעת לא הביאה עדים נוספים על מנת לתמוך בטענותיה.

מטעם הנתבעת הגישו תצהירי עדות ראשית ונחקרו עליהם בדיון:
מר ספרו, מנהל מחלקת מכירות בחברה ומנהלה הישיר של התובעת; מר יאן אריכמן, ששימש כמנהל כספים בחברה וקלט עובדים חדשים בחברה ( להלן – מר אריכמן); ומר פלאקס, אחד מבעלי החברה ומנכ"ל בה.
כמו כן, הוגש תצהיר של עובדת נוספת של הנתבעת - גב' קורל קסלר. ב"כ התובעת ויתר על חקירתה הנגדית. בסיכומים טען ב"כ התובעת לגבי חוסר התייצבות העדה לחקירה נגדית והעדר הוכחה לגבי הסיבה ( הרפואית) לאי הופעתה לדיון, על אף ויתורו על החקירה.

האם ניתנה לתובעת הודעה לעובד על תנאי העבודה?

התובעת הצהירה כי היא לא קיבלה מהחברה פירוט על תנאי עבודתה בניגוד לחוק הודעה לעובד. נוסף על כך, היא הצהירה כי לא נמסר לה הסכם העסקה שהוזכר בהודעת הפיטורים מיום 21.9.16. התובעת העידה שהיא חתמה על הסכם העבודה בסיום קורס ההכשרה, אך לא קיבלה העתק ממנו. כמו כן, התובעת העידה שהיא אף לא ביקשה לקבל את הסכם העבודה כשהיא הגיעה לעבודה לאסוף מסמכים בסיום עבודתה ( עמ' 9 ש' 13-21 לפרוטוקול הדיון).

מר ספרו העיד כי העובדים שמתחילים לעבוד בחברה מקבלים בקורס ההכשרה הסכם העסקה ( עמ' 21 ש' 16-17 לפרוטוקול הדיון). מר אריכמן הצהיר שכאשר התובעת נקלטה לעבודה, מר פלאקס שהה בחו"ל. לאחר מספר ימים שב מר פלאקס מחו"ל, חתם על הסכם ההעסקה, והוא מסר עותק ממנו לתובעת.
מר אריכמן חזר והעיד כי לפי זכרונו הוא החתים את התובעת על הסכם עבודה ומסר לה אותו " מספר ימים לאחר שמייק ( מר אריכמן) חזר מחו"ל" (עמ' 17 ש' 26-31 לפרוטוקול הדיון). הסכם העבודה האישי שנערך ביום 23.5.16 צורף כנספח 1 לתצהירי הנתבעת.

אנו מעדיפות בנקודה זו את העדויות של עדי הנתבעת על פני עדות התובעת, שלא הייתה ודאית אלא מהססת. על כן, אנו קובעות שהתובעת חתמה על הסכם העבודה, כפי שהיא מודה, ואף קיבלה עותק ממנו. בהסכם העבודה מופיעים כל הנתונים הנדרשים בחוק הודעה לעובד על תנאי העבודה ולכן, דין רכיב תביעה זה להידחות.

המסגרת הנורמטיבית לטענת אפליה מחמת הריון

סעיף 9( א) לחוק עבודת נשים אוסר על מעסיק לפטר עובדת בהיריון ללא היתר מהממונה על חוק עבודת נשים, אולם איסור זה חל רק לאחר שישה חודשי עבודה של העובדת אצל אותו המעסיק. במקרה שלפנינו העובדת הועסקה כאמור פחות משישה חודשים, על כן חוק עבודת נשים לא חל בעניינה.

סעיף 2 לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה קובע:
(א) לא יפלה מעביד בין עובדיו או בין דורשי עבודה מחמת מינם, נטייתם המינית, מעמדם האישי, הריון, טיפולי פוריות, טיפולי הפריה חוץ-גופית או היותם הורים, גילם, גזעם, דתם, לאומיותם, ארץ מוצאם, השקפתם או מפלגתם או שירותם במילואים, קריאתם לשירות מילואים או שירותם הצפוי בשירות מילואים כהגדרתו בחוק שירות ביטחון [ נוסח משולב], התשמ"ו-1986, לרבות מחמת תדירותו או משכו, בכל אחד מאלה:
(1) קבלה לעבודה ;
(2) תנאי עבודה ;
(3) קידום בעבודה ;
(4) הכשרה או השתלמות מקצועית ;
(5) פיטורים או פיצויי פיטורים;
(6) הטבות ותשלומים הניתנים לעובד בקשר לפרישה מעבודה.

סעיף 9 לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה קובע:
(א) בתובענה של דורש עבודה או של עובד בשל הפרת הוראות סעיף 2, תהא חובת ההוכחה על המעסיק כי פעל שלא בניגוד להוראות סעיף 2 –
...
(2) לענין פיטורים מהעבודה – אם הוכיח העובד שלא היתה בהתנהגותו או במעשיו סיבה לפיטוריו.
ב) בתובענה של עובד או של דורש עבודה בשל הפרת הוראות סעיף 7( א), תהא חובת ההוכחה על המעסיק כי לא פגע כאמור באותו סעיף, אם הוכיח העובד או דורש העבודה כי התקיים האמור בפסקה מפסקאות (1) עד (3) שבסעיף 7( א).
...

הנטל הראיתי הנדרש על פי חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה

בכל הקשור בפיטורים מעבודה, על העובד להוכיח בשלב הראשון כי לא הייתה בהתנהגותו או במעשיו סיבה לפיטוריו. המחוקק נתן את דעתו לקושי בהוכחת טענת ההפליה, ולכן אין הוא מטיל חובה על העובד להוכיח פוזיטיבית את ההפליה, אלא נקבע כי על העובד להוכיח כי לא הייתה קיימת עילה ברורה לפיטוריו על פי התנהגותו או מעשיו, ולאחר מכן עובר הנטל על כתפי המעסיק. בשלב הראשוני, על העובד להביא ראשית ראיה בלבד ( ראו פסק דין בדב"ע נו/3-129 שרון פלוטקין ואח' - אחים אייזנברג בע"מ, פד"ע לג, עמ' 481, להלן: "פסק דין פלוטקין").

רק לאחר שעמד העובד בנטל זה והציג ראשית ראיה לקיומה של עילה לכאורה לפיטורים מחמת הפליה אסורה, עובר הנטל אל כתפי המעסיק לסתור את טענות העובד ולהוכיח כי לא פעל מתוך הפליה אסורה על פי עילות ההפליה המנויות בסעיף 2 לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה.

יצוין שעל מנת לבסס את אחריותו של המעסיק ולהקים עילה לפיצוי על פי החוק, די שהעובד עמד בנטל ההוכחה על פי סעיף 9 לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה והוכיח כי אחת מהעילות לפיטורים הייתה הפליה בניגוד להוראות חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה. גם אם הייתה הצדקה עניינית כלשהי לפיטוריו של העובד, ואחד השיקולים שלקח המעסיק בחשבון במסגרת מכלול השיקולים היה שיקול פסול שמבוסס על הפליה אסורה על פי אחת העילות המופיעות בסעיף 2 לחוק, יש בכך משום הפרה של חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה המקימה זכות לפיצוי עבור העובד.

אם ייקבע שקיימים לצד השיקול הפסול ( או השיקולים הפסולים) שיקולים ענייניים אשר " מכשירים" את השיקול הנגוע בהפליה פסולה, הדבר לא יעלה בקנה אחד עם רוחו של חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה ובכך נחטא למטרתו ותכליתו. מטרת החוק היא לעגן את ערך השוויון בעבודה, לבסס ולהטמיע בקרב המעסיקים נורמות של שוויון ולמנוע ממעסיקים לקחת בחשבון שיקולים הנגועים בהפליה אסורה. מכאן שעצם ההתנהגות הפסולה היא בגדר הפרה של הוראות החוק ( השוו לפסק דין פלוטקין) (ראו ע"ע ( ארצי) 627/06 אורלי מורי - מ.ד.פ ילו בע"מ, 16.3.08).

8. האם התובעת הביאה ראשית ראיה לכך שלא היה בהתנהגותה או במעשיה סיבה לפיטוריה?

מר ספרו הצהיר כי בראיון העבודה של התובעת מיום 6.5.16 היא אמרה לו שהיא התפטרה מעבודתה הקודמת בארקיע ומוכנה להתחיל לעבוד בחברה. הוא העיד כי אחר כך התגלה שמדובר בשקר והדבר פגע באמינות שלה ( עמ' 20 ש' 1-7 לפרוטוקול הדיון). הוא הצהיר שהתברר לו ממר אריכמן שהתובעת שיקרה בריאיון העבודה שלה בנוגע לכך שהיא התפטרה מעבודתה בחברת ארקיע.
מר אריכמן הצהיר שכחלק מתפקידו הוא היה קולט עובדים חדשים. התובעת נקלטה לעבודה ביום 23.5.16 והוא ביקש ממנה למלא טופס 101 לקליטת עובד, טופס פרטי חשבון בנק וכן לחתום על הסכם העסקה. לאחר שהתובעת מילאה את הטופס הוא הבחין בכך שהיא ציינה שהיא עובדת במקביל במקום עבודה נוסף. לאחר ששאל אותה בנוגע לכך, היא השיבה שהיא עדיין עובדת בחברת ארקיע וכי מדובר מעבודה מהבית, ושהיא ביחסים טובים עם אחד המנהלים שם. מר אריכמן הצהיר כי הוא התריע לפניה שלאור הצהרתה, אם היא לא תמציא אישור על תיאום מס, אז ינוכו לה 50% מס הכנסה.
הוא סיפר על כך למר ספרו אשר הופתע מאוד שכן התובעת סיפרה לו אחרת בריאיון העבודה.
ביום 1.6.16 פנתה אליו התובעת וביקשה לתקן את טופס 101 וציינה בו כי היא כבר לא עובדת במקום עבודה נוסף (נספחים 13 ו-14 לתצהירי הנתבעת).

מדו"ח תקופות עיסוק מהמוסד לביטוח לאומי עולה כי במקביל לעבודתה בחברה, עבדה התובעת גם בחברת " ארקיע קליק בע"מ" במשך תקופה של כחמישה שבועות חופפים בתקופה שהחל מיום 1.4.16 ועד ליום 30.6.16 (נספח 19 לתצהירי הנתבעת). כמו כן, עולה כי התובעת שבה לעבוד בחברת ארקיע בחודש אוקטובר 2016, מיד לאחר פיטוריה מהחברה.

מר ספרו הצהיר כי כבר בשלב זה, ועוד טרם הודיעה התובעת על הריונה, לאור השקר שהתגלה בשבוע הראשון לעבודתה, הוא הסיק שהתובעת לא אמינה ולא מתאימה לעבוד בחברה. ואולם, הוא החליט לתת לה הזדמנות נוספת.

התובעת העידה שהיא עבדה בארקיע כדיילת אוויר לפני עבודתה בחברה, ושהיא חזרה לעבוד שם עקב פיטוריה מהחברה, כדיילת קרקע. התובעת העידה כך: "...הייתי עדיין נחשבת עובדת שם כי סיכמתי עם הדייל הראשי שאני בחל"ת אבל עדיין נחשבתי עובדת אבל לא קיבלתי משכורת" (עמ' 10 ש' 30-31, עמ' 11 ש' 1-6 לפרוטוקול הדיון).
התובעת חזרה והעידה שהיא אף פעם לא עזבה את עבודתה בארקיע אלא הייתה בחופשה ללא תשלום ( להלן – חל"ת) (עמ' 11 ש' 15-16 לפרוטוקול הדיון). לשאלת ב"כ הנתבעת למה היא לא סיפרה על כך בריאיון העבודה בחברה היא השיבה " אני כבר לא עבדתי שם. לא טסתי ולא קיבלתי משכורת" (עמ' 11 ש' 20-21 לפרוטוקול הדיון).

לפי סעיף 11.4 להסכם העבודה האישי בנוגע לאמון אישי " העובד מצהיר כי ידוע לו שעליו להודיע למעסיק מראש ובכתב על כל עיסוק אחר אותו הוא מבצע או יבצע בעתיד בין בשכר ובין שלא בשכר".
התובעת העידה שהיא הייתה בחל"ת ואם קיבלה סכומים במהלך תקופת העבודה אצל הנתבעת היו אלה דמי ביגוד או שי לחג (עמ' 12 ש' 10-13 לפרוטוקול הדיון) . גם אם התובעת הייתה צריכה לדווח על כך, אין חולק כי זו לא הייתה הסיבה לפיטוריה. אמנם החברה התייחסה לכך שהתובעת לא סיפרה בריאיון העבודה כי היא נמצאת בחל"ת בחברת ארקיע, ועקב כך ייתכן שאמינותה נפגעה. ואולם, זו לא טענה שהועלתה בשימוע כטענת " הפרת אמון", אלא הטענות שנטענו היו בקשר להיעדרויות, איחורים וכו'.
אף על פי כן, אנו סבורים כי חזרתה לעבודה בארקיע מיד לאחר פיטוריה אכן משליכה על הדרישה של אבדן השתכרות והפסד דמי לידה, כך שחלק מרכיבי התביעה נדרשו שלא בתום לב.

התובעת הצהירה כי מאז שהיא החלה לעבוד בחברה לא היו שום טענות בדבר אי שביעות רצון מתפקודה. לאחר שעבדה כחודש היא הודיעה למר ספרו שהיא בהיריון.
היא הצהירה כי במהלך ההיריון היא החלה להרגיש בחילות, סחרחורות וחולשה כללית מידי פעם ולכן הייתה זקוקה למנוחה רבה. כשהיא הרגישה צורך לצאת מוקדם יותר או להגיע לעבודה מאוחר יותר עקב תחושות חולשה וסחרחורות, היא עדכנה בכך את החברה וקיבלה אישורים בעל פה.

כמו כן, התובעת הצהירה כי היא עבדה בשעות לא שגרתיות וזה השפיע על בריאותה והתחושה הכללית שלה בזמן ההיריון.

מנגד, מר פלאקס הצהיר כי התובעת מעולם לא פנתה אליו ולא ביקשה ממנו לשנות את שעות עבודתה. אילו התובעת הייתה פונה אליו או למנהלה האישי בעניין זה הוא היה בודק את העניין וייתכן שבא לקראתה.

התובעת העידה לגבי הריונה כך:
"ש. איך עבר ההיריון שלך?
ת. השלושה חודשים ראשונים עברו בסדר גמור. אחרי זה היתה לי נפילת ברזל. היתי מתעלפת ברחוב. היתי מקיאה באוטובוסים בדרך לעבודה. התחלתי להרגיש לא טוב אחרי 3 חודשים. היו לי צירים מוקדמים אבל זה היה מחודש שישי. היתי הרבה בביה"ח. לא היתי בשמירת הריון. היתי באיזה מחלקה אבל לא הרבה זמן.
ש. הרגשתך השתפרה מתי שהוא במהלך ההיריון?
ת. ההרגשה הכללית שלי היתה מעולה עד לחודש שלישי. עד חודש שני לא ידעתי שאני בהריון. בחודש שלישי רביעי התחלתי להרגיש חולשות. אחר כך גיליתי שהיה לי חוסר בברזל . שתיתי ברזל אבל זה לא עזר. הקאתי בתחבורה ציבורית. אושפזתי מספר פעמים. האשפוזים היו אחרי שסיימתי לעבוד".
(עמ' 13 ש' 6-15 לפרוטוקול הדיון).

התובעת העידה שהיא תמיד הודיעה למר ספרו על היעדרויותיה מהעבודה, ולעיתים היא עדכנה אותו לגבי כך ערב לפני כן ( עמ' 13 ש' 30-31, עמ' 14 ש' 1-3 לפרוטוקול הדיון).
התובעת העידה כי היו לה 11 ימי מחלה והיא נעדרה בשלושה ימים נוספים ללא אישור ( עמ' 15 ש' 30-31 לפרוטוקול הדיון). בימים אלה היא שהתה בבית ללא אישור מחלה כיוון שלא הרגישה טוב, אך לא הלכה לרופא ( עמ' 14 ש' 4-6 לפרוטוקול הדיון).
התובעת העידה שמר ספרו תמיד ניסה לעזור לה ואישר לה את ההיעדרויות ( עמ' 15 ש' 7-10 לפרוטוקול הדיון).
כמו כן, אמרה התובעת שהיא ידעה שבחברה לא מרוצים ממנה עקב ההיעדרויות הרבות שלה ( עמ' 6 ש' 29-30 לפרוטוקול הדיון).

מר ספרו הצהיר כי התובעת פוטרה לאחר 70 ימי עבודה נטו, כאשר שבעה מתוכם היו ימי קורס הכשרה. נוסף על כך, התובעת יצאה לשמונה ימי חופשה. אחד מימי החופשה, ביום 3.7.16, היה על חשבון החברה, כאשר סבה של התובעת נפטר. כמו כן, התובעת הייתה ב-11 ימי מחלה ( 8 מהם עם אישור מחלה כללי). זאת ועוד, התובעת יצאה מוקדם והגיעה מאוחר למשמרות מספר רב של פעמים. בחלק ניכר מהפעמים ללא אישורו של מר ספרו וללא אישור רפואי.

כמו כן, מר ספרו הצהיר שהתובעת הפרה את הסכם העבודה ואת חובת תום הלב המוגברת החלה ביחסי עבודה פעם אחר פעם, זלזלה בחברה, הפגינה מוסר עבודה ירוד, חוסר אחריות וחוסר רצינות. לטענתו, התובעת סברה כי הודעתה על דבר הריונה " תחסן" אותה מפני פיטורין.
לשאלה כיצד בא לידי ביטוי מוסר העבודה הירוד של התובעת, העיד מר ספרו כך: "אותם דברים של לא להודיע בזמן, איחורים, שהנציגה הרבה פעמים הקטינה ראש ולא הודיעה מראש ובדקה התשעים הייתי צריך למצוא פתרון" (עמ' 19 ש' 31-32, עמ' 20 ש' 1-2 לפרוטוקול הדיון).

מר ספרו הצהיר כי כחודש לאחר תחילת העסקתה, הודיעה לו התובעת שהיא בהריון. הוא בירך אותה על כך וציין לפניה שהיא יכולה לפנות אליו בכל דבר ועניין שתזדקק לו.
הוא הצהיר כי במהלך תקופת עבודתה הקצרה פנתה אליו התובעת בבקשות רבות להיעדרות וניצלה בחוסר תום לב את הגמישות וההבנה שהחברה גילתה כלפיה.
לתצהירו של מר ספרו צורפו הודעות טקסט שהוחלפו בינו לתובעת ( נספח 3 לתצהירי הנתבעת).

בתצהירו פירט מר ספרו את התנהלותה של התובעת בחברה.
מר ספרו הצהיר כי עוד לפני הודעתה על ההיריון, ביום 26.5.16, ביקשה התובעת להיעדר ביום שלישי שלאחר מכן ( ביום 31.5.16) כדי לסגור עניינים עם מקום עבודתה הקודם. זאת, על אף שבריאיון העבודה מיום 6.5.16 היא אמרה שהיא כבר התפטרה. מר ספרו הסכים לבקשתה בתנאי שתחזור לקורס ההכשרה באותו היום. בשעה 17:45 הודיעה לו התובעת שהיא סיימה את ענייניה עם המעסיק הקודם וכי לא תגיע.

כמו כן, הצהיר מר ספרו כי הוא בא לקראתה והסכים לכך שהיא תעבוד בימי ראשון בין השעות 12:00 ל-20:00, במקום בימי שישי, בשעות משמרת רגילות. זאת על אף שהיקף העבודה מול גורמים בחו"ל הוא נמוך יותר בימי ראשון, ולכן מרבית עובדי החברה לא מועסקים בימי ראשון.

אשר להתנהלות התובעת, הצהיר מר ספרו:
ביום 14.6.16 לקחה התובעת יום חופש מאושר בתשלום.
ביום 17.7.16 ביקשה התובעת לצאת מהמשמרת לאחר שעתיים ו-20 דקות כדי ללכת לראות דירה.
ביום 25.7.16 הגיעה התובעת לעבודה קצת לפני השעה 21:00 – 4 שעות לאחר תחילת המשמרת, עקב סידורים לפני טיסה ביום למחרת.
מיום 26.7.16 ועד ליום 31.7.16 נעדרה התובעת מעבודתה עקב חופשה לרגל חתונתה עליה הודיעה ובגינה ביקשה אישור להיעדרות מספר ימים לפני כן. התובעת הודיעה למר ספרו שהיא כבר הזמינה כרטיס טיסה ומלון, ושמה אותו במצב לא נעים שכן הוא לא היה יכול לסרב לה או לבקש שינוי.
ביום 4.8.16 הודיעה התובעת, ארבע שעות לאחר תחילת המשמרת, כי היא הולכת הביתה משום שאינה חשה בטוב.
ביום 7.8.16 לא עדכנה התובעת את מר ספרו בנוגע למצבה ולא עדכנה כי היא לא תגיע למשמרת בשעה 12:00. לאחר שבשעה 13:00 שלח לה מר ספרו הודעה שבה שאל אותה מדוע היא לא הגיעה, התובעת התקשרה אליו והודיעה לו שהיא לא מרגישה טוב וצריכה ללכת לרופא ולכן לא תגיע לעבודה. מר ספרו הצהיר כי בשיחה זו הוא הבהיר לה שלא מקובל עליו שהיא לא התקשרה אליו כדי להודיע לו על כך מוקדם יותר.
ביום 8.8.16 בשעה 7:09 הודיעה התובעת שיש לה בדיקות דם ובדיקה אצל רופא ש"יביא לה כדורים", ושהיא תמציא אישור על כך יום למחרת. מאוחר יותר באותו היום, בשעה 11:31, שלחה התובעת בהודעת וואטסאפ צילום חלקי של אישור מחלה עד ליום 12.8.16 ( נספח 6 לתצהירי הנתבעת).
ביום 9.8.16 שלחה התובעת הודעה למר ספרו ובה עדכנה אותו שהיא נמצאת בבית חולים בשל וירוס. מר ספרו איחל לה שתרגיש טוב ואמר לה שתעדכן אותו לשלומה.
ביום 14.8.16 הודיעה התובעת למר ספרו כי יש לה באותו היום " יום צום" בשביל בדיקה אחרונה שתיערך באותו היום יחד עם בדיקת רופא ושהיא תגיע למחרת.
התובעת שבה לעבודה ביום 15.8.16, ומר ספרו הבהיר לה שמצופה ממנה להיות אחראית ולעדכן על היעדרויות צפויות מראש מוקדם ככל האפשר, ואין זה מקובל בחברה להמתין לרגע האחרון.
ביום 16.8.16 הגיעה התובעת לעבודה, ואולם יצאה מוקדם, למעלה משעה לפני תום המשמרת, משום שלטענתה לא הרגישה טוב.
ביום 23.8.16 שוב עזבה התובעת את העבודה כשעתיים לפני תום המשמרת ולא המציאה אישור על כך.
ביום 25.8.16, זמן קצר לפני תחילת המשמרת, התקשרה התובעת ואמרה שיש לה תקלה ברכב ושהיא ממתינה לגרר ולכן תתעכב קצת. התובעת לא הגיעה לעבודה באותו היום ולא הודיעה על כך.
ביום 31.8.16 לא הגיעה התובעת לעבודה מפאת מחלה ולא המציאה אישור על כך. מר ספרו הצהיר כי לאור התנהלות התובעת, כבר בסוף חודש אוגוסט 2016, התגבשה החלטה בהנהלה לזמן אותה לשיחת שימוע.
ביום 6.9.16 יצאה התובעת מוקדם מהעבודה, לאחר כ-4 שעות בלבד, ולא המציאה אישור.
ביום 7.9.16 הודיעה התובעת למר ספרו שהיא לא תגיע למשמרת באותו הערב כי היה לה חום כל הלילה.
ביום למחרת, 8.9.16, כתבה התובעת למר ספרו הודעה בנוסח זה: "טוב קיריל אני כבר באמת לא יודעת מה להגיד ולי עצמי כבר לא נעים מהעניין ולא כיף להפסיד ימי עבודה וכסף. אני בדרך כלל לא ככה. אבל אני עם החום שלא יורד ולא נותן לי לישון. אני מאוד מקווה שאתה מבין אותי כמו שאומרים... כי תאמין לי שעדיף להיות בעבודה מאשר תקועה בבית".
מר ספרו השיב לה כי הוא מבין אותה והתעניין במצבה.
ביום 12.9.16 שבה התובעת לעבודה, אולם לא המציאה אישור מחלה על היעדרותה בשלושת הימים הללו. באותו היום היא זומנה לשימוע ביום למחרת – 13.9.16.
לאחר שנערך לתובעת השימוע, מר ספרו הצהיר כי ביום 20.9.16 הודיעה לו התובעת שהיא לא תגיע לעבודה באותו היום כי היא לא מרגישה טוב. גם למחרת, ביום 21.9.16, התובעת לא הגיעה לעבודה, ולא הודיעה על כך. התובעת גם לא ענתה לטלפונים.
ביום 22.9.16 פנה מר ספרו לתובעת בהודעה ושאל לשלומה והיא השיבה שהיא אינה מרגישה טוב.

מר ספרו הצהיר כי למעלה משבוע לאחר קיום שיחת השימוע ומאחר שלא חל שינוי בהתנהגותה, הוחלט לפטר את התובעת.
את אישור המחלה מיום 21.9.16 בגין היעדרויות מיום 20.9.16 ועד ליום 22.9.16 שלחה התובעת למר פלאקס בהודעת וואטסאפ רק לאחר פיטוריה. בשלב זה התובעת כבר עברה את מכסת ימי המחלה שלהם היא הייתה זכאית.

מר ספרו הצהיר כי גם אם הוא הסכים לחלק מההיעדרויות של התובעת על מנת לבוא לקראתה ככל האפשר, היא ניצלה בחוסר תום לב את גמישותו ונכונותו לעזור לה. על אף שהוא פנה אליה מספר פעמים וביקש ממנה לעדכן מראש ( על היעדרויות או איחורים) ולהמציא אישורים, היא לא פעלה כעובדת רצינית ואחראית. התובעת לא עדכנה בדבר היעדרויות צפויות ולא המציאה אישורים על כך.

מר אריכמן הצהיר כי במהלך הזדמנויות שונות השמיע מר ספרו באזניו את תסכולו וחוסר שביעות רצון מתפקוד התובעת.

מר פלאקס הצהיר כי התובעת פוטרה בשל אי שביעות רצון מביצוע תפקידה, וכן כי הריונה של התובעת לא היווה כל שיקול לחובתה במהלך העסקתה או בפיטוריה. להפך, החברה באה לקראתה לאורך כל הדרך.
מר פלאקס העיד כי התובעת לא הייתה מגיעה ולא הייתה מודיעה על כך מראש. לפי עדותו, הבעיה לא הייתה איחוריה וחיסוריה אלא שהיא לא הודיעה על כך מראש. לדבריו: "...אין לי בעיה שאנשים ייעדרו חודשים כל עוד אני יודע מזה כדי להיערך בהתאם ולנהל את העסק" (עמ' 22 ש' 24-33 לפרוטוקול הדיון). עוד העיד מר פלאקס כי היעדרויותיה של התובעת פגעו בתפקוד החברה ( עמ' 23 ש' 5-6 לפרוטוקול הדיון).
מר פלאקס העיד כי כבר בחודש הראשון לעבודתה של התובעת הוא קיבל דיווחים לא טובים בנוגע אליה. ואולם, החברה נתנה לה הזדמנות משום שהיא החלה לעבוד בהמלצתה של עובדת ותיקה וטובה, שכן לדבריו " אם בן אדם אצלנו משקיע הוא יקבל עוד הזדמנות" (עמ' 24 ש' 14-19 לפרוטוקול הדיון).
מר פלאקס חזר והעיד כי ההחלטה בנוגע לפיטורים לא הייתה קשורה להריון של התובעת ( עמ' 26 ש' 12-14 לפרוטוקול הדיון).

9. מסקנה אשר לנסיבות פיטורי התובעת

בסיכומים טען ב"כ התובעת כי במהלך עבודתה של התובעת בחברה היו מטילים עליה משימות שחרגו מתפקידה; התובעת הביעה את מורת רוחה על כך וטענה כי ברצונה להמשיך ולתפקד כנציגת שירות לקוחות. על כן הדבר גרם ל"חוסר שביעות הרצון" מצד המנהלים והיא זומנה לשימוע.
לא הובאה כל הוכחה לגבי הטענה הזו, שהועלתה לראשונה בסיכומים, ולכן דינה להידחות.

אנו סבורות כי התובעת לא הרימה את הנטל הראשוני המוטל עליה להוכיח שלא הייתה סיבה לפיטוריה. לדידנו, היו בהתנהגות התובעת במהלך התקופה הקצרה שבה עבדה סיבות מוצדקות שהניעו את הנתבעת לבקש את פיטוריה.

התובעת עבדה תקופה קצרה של כארבעה חודשים, שבמהלכם נעדרה לעיתים קרובות, ובחלק מהמקרים אף לא טרחה להודיע על כך ולהמציא אישורים בהתאם, והדבר הוביל לפיטוריה. יתרה מכך, התובעת ידעה שבחברה לא מרוצים ממנה עקב היעדרויותיה הרבות ( עמ' 6 ש' 29-30 לפרוטוקול הדיון).

בעדותה של התובעת היו לא מעט אי דיוקים, היא לא זכרה הרבה פרטים, ולא התרשמנו באופן חיובי מאמינותה. זאת, בניגוד לעדי הנתבעת, שעשו עלינו רושם אמין.

אין אנו סבורות כי הריונה של התובעת היווה שיקול לחובתה במהלך פיטוריה, אלא הסיבות שהניעו את ההחלטה לפטר אותה היו חוסר שביעות רצון מהתנהלות התובעת ומוסר העבודה (הירוד) שלה. בהתחשב בתקופת עבודתה הקצרה, התובעת נעדרה מהעבודה פעמים רבות ואף בחלק מהמקרים לא המציאה אישורים בהתאם ולא הצדיקה את היעדרויותיה. התובעת לא הודיעה מראש לחברה על היעדרויותיה או איחוריה ופגעה בכך בתפקוד החברה.

על כן, אנו קובעות שהריון התובעת לא היה שיקול כלל בהחלטה לסיים את עבודתה. בהתאם לכך, אין התובעת זכאית לסעד לפי חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה.

10. טענה על פיטורים שלא כדין – פגמים בשימוע ובמסירת הודעת הפיטורין

האם נפלו פגמים בשימוע?

התובעת הצהירה כי ביום 12.9.16 ביקש ממנה מר ספרו לגשת ביום למחרת לשיחה עם מר פלאקס, כאמור מנהל החברה, מבלי לציין את הסיבה לשיחה ומבלי לתת לה מסמך כלשהו בכתב. היא הצהירה כי לא ידעה כלל שהחברה מתכוונת לערוך לה שימוע, והדבר הסתבר לה רק בדיעבד ורק מתוך סיכום השיחה.
כאמור, ביום 13.9.16 נערך לתובעת שימוע. בפרוטוקול השימוע נכתב כך:
"הוסבר לנציגה שהסיבה לזימונה לשיחת שימוע היא חוסר שביעות רצון של המעסיקים מתפקודה בתפקיד הצ'אט.
הוסבר לנציגה על כך שיש לה הרבה חיסורים + יציאות מוקדמות מהמשמרת ( יציאות מוקדמות בלי להביא אישורי מחלה יום למחרת) מעבר למכסה המגיע לה לפי חוק בגלל מחלה.
הנציגה הביעה הבנה ואמרה שאכן היא מבינה שהחיסורים שלה גורמים לבעיה במילוי תפקיד הצ'אט. נאמר לנציגה שנקח כמה ימים לחשוב על העניין, ועד ההחלטה הנציגה ממשיכה בתפקידה כרגיל".
(נספח 8 לתצהירי הנתבעת).

ביום 14.9.16 החתימו נציגי החברה את התובעת על הפרוטוקול מיום 13.9.16.

מר ספרו הצהיר כי לאור התנהלות התובעת, כבר בסוף חודש אוגוסט 2016 התגבשה החלטה בהנהלה לזמן אותה לשיחת שימוע על מנת להזהיר אותה ולתת לה הזדמנות לשפר את התנהגותה, אולם לאור חיסוריה הרבים לא התאפשר למסור לה את הזימון לשימוע בכתב.
כשחזרה התובעת לעבודה ביום 12.9.16, התאפשר לו לזמן אותה לשימוע עם מר פלאקס ביום למחרת – ביום 13.9.16. מר ספרו העיד שההודעה בנוגע לשימוע נמסרה לתובעת בעל פה יום לפני מועד עריכת השימוע ( עמ' 20 ש' 30-31 לפרוטוקול הדיון).

מר ספרו הצהיר כי לתובעת היה ברור במה תעסוק שיחת השימוע משום שהוא הזמין אותה לשימוע לאחר שאמר לה שאין לו אישורי מחלה על הימים האחרונים בהם נעדרה. כמו כן, לאור ההערות הקודמות שלו כלפיה וחוסר שביעות רצונו בעניין אי מילוי חובתה לעדכן על היעדרויות מראש ולהמציא אישורים בהתאם. הוא העיד כי הסביר לה שזה הולך להיות שימוע לפני פיטורים. עוד העיד מר ספרו כי לפני אותה שיחה הוא הזהיר אותה לגבי איחוריה מספר פעמים. לדבריו היו פעמים שהיא איחרה ולא הודיעה על כך, אך הוא לא שפט אותה על כך וקיבל את זה. לאחר שהתובעת הגיעה לעבודה הוא הסביר לה שזה לא יכול להתנהל ככה והחברה לא יכולה להיפגע מהיעדרויותיה. מר ספרו העיד כי בחלק מהפעמים הוא אישר את היעדרויותיה, אך הרבה פעמים היא הציבה לו עובדה או לא עדכנה אותו לגבי כך ( עמ' 21 ש' 1-13 לפרוטוקול הדיון).

מר ספרו הצהיר כי ביום 13.9.16 התקיימה לתובעת שיחת שימוע כדין, בנוכחותו ובנוכחות מר פלאקס. במהלך השימוע נאמר לתובעת על ידי מר פלאקס שלמרות הערותיו של מר ספרו היא המשיכה לא להודיע על היעדרויות ולצאת מהעבודה ללא אישורים. התובעת הסכימה כי עליה לקחת את העבודה יותר ברצינות, והביעה הבנה לכך שחוסר רצינותה גורם לבעיה תפקודית של המוקד ומשליך על מידת האמון בה.

לפי תצהירו של מר ספרו השימוע היה ממצה ונערך בין 10 ל-15 דקות, משום שהתובעת הביעה הבנה בעניין הטענות כלפיה. לתובעת ניתנה הזדמנות מלאה להשמיע את טענותיה. השימוע תועד בפרוטוקול שעליו חתמה התובעת וניתן לה העתק ממנו. לתובעת ניתנה הזדמנות לקרוא את סיכום השיחה, להעיר הערות ולבצע תיקונים, לפני חתימתה על הסיכום.

כבר נפסק כי הליך השימוע חייב להיות כן ואמיתי, ולא הליך הנעשה כדי לצאת ידי חובה [ דיון ( ארצי) מח/ 3-148 שק"ם בע"מ - אפרים גרינברג פד"ע כ (1) 141]. עוד נפסק כי:
"...החובה המוטלת על המעביד - להציג בפני העובד את הטענות המופנות כלפיו, את השאלות שעלו בעניינו אשר יש בהן כדי להשפיע על מקבל ההחלטה. כל זאת, בפתיחות, בהגינות ובתום לב מבלי לכחד דבר מן העובד. דרכי קיומו של השימוע נקבעו זה מכבר... עיקרו של דבר בחובתו של המעביד ליתן דעתו לטיעוניו של העובד ולשמוע אותם בלא פניות, בלב נקי ובנפש חפצה, קודם שתיפול ההחלטה הסופית העשויה, לא אחת, להיות בלתי הדירה ומכרעת לגביו".
(ראו ע"ע 1027/01 ד"ר יוסי גוטרמן - המכללה האקדמית עמק יזרעאל, פד"ע לח 448).
אמנם התובעת זומנה לשימוע יום לפני מועד עריכתו, וניתן לראות בכך פגם, שכן ייתכן שפרק זמן של 24 שעות אינו מספיק כדי לאפשר לעובד להתכונן לשימוע. ואולם, במקרה שלפנינו היו נסיבות שהצדיקו זאת, נוכח ההיעדרויות התכופות של התובעת מהעבודה והחשש שמא יהיה קושי להשיג אותה אחר כך. בנוסף, התובעת הייתה יכולה לבקש לדחות את מועד השימוע, אף בשימוע עצמו, ולא עשתה זאת.
על כן, אין אנו רואות כי נפל פגם מהותי בהליך של השימוע שנערך לתובעת.

האם הודעת הפיטורין נמסרה כדין?

ביום 21.9.16 קיבלה התובעת מכתב בעניין הודעה על סיום העסקתה שלפיו:
"בהמשך לשיחתך עם קיריל ספרו ומיכאל פלקס מיום 13/09/2016, לצערנו, אנו מודיעים לך על סיום יחסי עובד-מעביד בינינו.
סיום עבודתך בחברה ייכנס לתוקף על פי האמור בהסכם ההעסקה אשר נחתם אתך ובהתאם לחובתנו למתן הודעה מוקדמת, על פי החוק" (נספח 9 לתצהירי הנתבעת).

התובעת הצהירה כי ביום 22.9.16 שלחה לה החברה הודעת פיטורים בעקבות השיחה מיום 13.9.16 באמצעות דואר אלקטרוני ( נספח 11 לתצהירי הנתבעת). נודע לה על כך באמצעות שיחת טלפון קצרה ממר פלאקס, וזאת כשהיא הייתה בבית בימי מחלה עם אישור רפואי מהרופא ( אישור מחלה מיום 20.9.16 ועד ליום 22.9.16 צורף לתצהירה של התובעת).
המכתב נשלח לתובעת גם בדואר רשום ( נספח 12 לתצהירי הנתבעת).

התובעת הצהירה כי היא נפגעה מאוד מהדרך שבה בחרה החברה להודיע על פיטוריה – בדואר אלקטרוני ובשיחת טלפון קצרה, בזמן היותה בהיריון ובזמן שהייתה בימי מחלה.
עוד הצהירה התובעת כי החברה לא נתנה לה שום מסמך על סיום יחסי העבודה, שמעיד על תקופת העסקתה בחברה.

מר פלאקס העיד כי התובעת פוטרה בשיחת טלפון כי לא ניתן היה להשיג אותה, וכי מכתב הפיטורים נמסר לה בדואר רשום ובדואר אלקטרוני ( עמ' 26 ש' 10-11 לפרוטוקול הדיון).

מר ספרו הצהיר כי ביום 20.9.16 הודיעה לו התובעת שהיא לא תגיע לעבודה באותו הערב כי היא לא מרגישה טוב. גם למחרת, ביום 21.9.16, לא הגיעה התובעת לעבודה, ולא הודיעה על כך. יתרה מכך, התובעת גם לא ענתה לטלפונים.
ביום 22.9.16 פנה מר ספרו לתובעת בהודעה ושאל לשלומה והיא השיבה שאינה מרגישה טוב.
מר ספרו הצהיר כי למעלה משבוע לאחר קיום שיחת השימוע ומאחר שלא חל שינוי בהתנהגותה, הוחלט לפטר את התובעת.
ביום 22.9.16 נשלחה לתובעת הודעת דואר אלקטרוני אליו צורף מכתב פיטורים ( נספח 11 לתצהירי הנתבעת). המכתב נשלח לתובעת גם בדואר רשום, והתובעת סירבה לקבל אותו ( נספח 12 לתצהירי הנתבעת).
מר פלאקס הצהיר כי התובעת שלחה לו את אישור המחלה בגין הימים 21.9.16 ועד 22.9.16 רק לאחר שנודע לה על פיטוריה. בשלב זה התובעת כבר עברה את מכסת ימי המחלה שלהם היא הייתה זכאית מהחברה.

במועד ההחלטה על הפיטורים לא הוצגו אישורי מחלה של התובעת, אלא הם הומצאו על ידה מאוחר יותר. יתרה מכך, התובעת עברה את מכסת ימי המחלה שלהם היא הייתה זכאית ולא היו לה ימי מחלה נוספים, על כן טענתה שהיא פוטרה בימי מחלה נדחית.
לפי סעיף 4 א לחוק דמי מחלה, תשל"ו-1976, מעסיק לא יפטר עובד שנעדר מעבודתו עקב מחלתו, במהלך תקופת הזכאות לדמי מחלה הצבורה לו. כלומר, האיסור הוא לפטר במהלך ימי המחלה הצבורים. לתובעת לא היו ימי מחלה צבורים, על כן לא הייתה מניעה לפטרה.

אנו סבורות כי הודעת הפיטורין נמסרה לתובעת כדין. על כן דין התביעה בגין רכיב זה להידחות.

11. תביעה בגין תמורת הודעה מוקדמת

התובעת ביקשה לחייב את הנתבעת בחמישה ימים של הודעה מוקדמת לפיטורים.
בתלושי השכר של חודש ספטמבר 2016 שולם שכר יסוד בסך 5,614 ₪ שהינו בגין כ-26 ימים באותו חודש, כאשר הפיטורים היו ביום 21.9.16. כך שהתובעת קיבלה דמי הודעה מוקדמת כדין.

12. תביעה בגין דמי הבראה

התובעת לא זכאית לדמי הבראה כיוון שלא עבדה תקופה מינימאלית המזכה בדמי הבראה – שנה. על כן סעד זה נדחה.

13. טענת קיזוז של הנתבעת

התביעה נדחתה במלואה, על כן טענת הקיזוז מתייתרת.

14. לסיכום

נוכח האמור לעיל, התביעה נדחית על כל רכיביה.
על התובעת לשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪.

15. לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו.

ניתן היום, י"ד אדר א' תשע"ט, (19 פברואר 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

גב' הלן הרמור,
נציגת עובדים

עידית איצקוביץ, שופטת
אב"ד

גב' ברקת שני,
נציגת מעסיקים